| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 2015
יום ארבע מאות ארבעים ושבעה למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!
נשלח ל-2185 נמענים
[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ה בכסלו תשפ"ה. 26.12.2024.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
From the desert to the sea – Israel will be free!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אסתר ראב: הִיא יוֹצֵאת עִמּוֹ קֶבַע. // ד"ר רון בריימן: אני ואפסי עוד. // איליה בר זאב: שני שירים. // אורי הייטנר: 1. בועטים בדלי. 2. צרור הערות 25.12.24. // אהוד בן עזר: "ברנר והערבים", הוצאת אסטרולוג 2001. ד. העלייה השנייה בראי ספרותה. אגדה ועצב נוגה. המודעות הגבוהה. // מנחם רהט: חנוכה – הפרדוקס החרדי. // אהוד בן עזר: מרים גיסין. // שיר של בת-כיתתה, צילה סגל, על מותו של אחד העם. // בת-שבע אריאלי: מהפרדס למושבה, סיפורים. הוצאת גוונים, תל-אביב 2006. רוטנברג. פועלי רוטנברג. החשמל גירש את הירח. // ממקורות הש"י.
* * *
*
לָעוֹלָם הַכָּחֹל
וְאֶל אֲשֶׁר מֵעֵבֶר
לִשְׁתֵּי הַנְּשָׁמוֹת הָאֲחָיוֹת.
מְטַיְּלוֹת
וְעוֹלִים מַדְרֵגוֹת עֶרְגָּה
אֶל הַגַּנִּים
הַכְּחֻלִּים
•
* * *
ד"ר רון בריימן
אני ואפסי עוד
אינני מחסידיו של יריב לוין, שר המשפטים. תדמיתו היא של אדם עקשן ואטום, נטול גמישות ורגישות. האופן שבו ניסה להעביר את הרפורמה המשפטית – שרובה מחויב המציאות – הוא שהכשיל את קידומה ומשך אש מיותרת של המחנה האנטי דמוקרטי, המחנה שמדבר גבוהה גבוהה על דמוקרטיה, אבל מסרב להכיר ולכבד את הכרעתו של ציבור הבוחרים, עד כדי הכרזת מלחמה על הממשלה הנבחרת.
אינני מחסידיו של יצחק עמית, ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון. תדמיתו היא של אדם עקשן ואטום, נטול גמישות ורגישות. האופן שבו הוא מנסה לכפות את מועמדותו ואת שאיפתו להיות נשיא בית המשפט העליון ממחיש את הכוחנות שלו. כוחנות זו, והדורסנות שבה חודרת הרשות השופטת לתחומיהן של הרשות המחוקקת ושל הרשות המבצעת, שוחקות במהירות את אמון הציבור ברשות השופטת, אמון שהוא כה חיוני לתפקודה. כך הולך ונכרת הענף שעליו יושבת רשות זו.
התנהגותו של עמית מזכירה דברים שאמר הנביא ישעיהו בפרק מ"ז, פסוק ח' ושוב בפסוק י', לגבי התנהגותה של בבל: אֲנִ֖י וְאַפְסִ֣י ע֑וֹד. הביטוי הלקוח מדברי ישעיהו בן אמוץ הוא ביטוי של יוּהרה: רק אני קיים, אין עוד כמוני, אין דומה לי, אין עוד מלבַדי! אני הגדול מכולם. היכן המזג השיפוטי הנדרש משופט בכלל ומנשיא בית המשפט העליון בפרט?
בפועל, לוין הציע פשרה: מינוי שופט המקובל עליו תמורת מינויו של עמית לתפקיד הנחשק. בפועל, עמית רוצה לכפות את עצמו ואת רצונו ומסרב לפשרה. הוועדה לבחירת שופטים מוצגת אמנם כוועדה שבה יושבים שופטים, עורכי דין ופוליטיקאים, אבל בפועל, מדובר ב-9 פוליטיקאים, חלקם בחליפות וחלקם בגלימות שחורות.
מזג שיפוטי, גמישות ופשרנות הם המרשם הסביר למניעת קרע חמור ומסוכן בשעה קשה זו. האם יתעלה השופט עמית לגודל השעה ויסיר את מועמדותו לתפקיד הרם, או למצער ייאות להצעת הפשרה?
ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.
* * *
חֶבֶל מתוּח מעל "מים רוֹעֲמים"
בהוקרה למשורר רוני סומק
חֻלְצַת טְרִיקוֹ שְׁחֹרָה, פְּשׁוּטָה,
גִּ'ינְס אָפֹר,
מְהַלֵּךְ מִכָּאן לְשָׁם. בְּיָדוֹ הָאַחַת תִּיק,
עָתִּיק יָמִים,
יָדוֹ הָאַחֶרֶת מְהָדֶקֶת נַיָּד
מִדּוֹר יָשָׁן.
"תָּמִיד בִּשְׁחֹרִים?" אֲנִי שׁוֹאֵל,
"הַלְּבָנִים בַּכְּבִיסָה" הוּא אוֹמֵר וַאֲנִי מְהַרְהֵר לְעַצְמִי –
תְּלוּיִים לְיִבּוּשׁ
עַל חוּט שֶׁל חֶסֶד מִזְדַּמֵּן,
מִזְּמַן.
מֵעַל הַ"מַּיִם הָרוֹעֲמִים"*, בִּזְהִירוּת שֶׁל אָמָּן,
מִתְגַּנֵּב כְּאִינְדְּיָאנִי מִסִּפְרֵי יַלְדוּתֵנוּ
אֶל חֶבֶל מָתוּחַ,
כְּנִיק וַלֶנְדָה**, עוֹבֵר מִגָּדָה לְגָדָה.
כְּדֶרֶךְ גֶּבֶר, בִּסְפִינַת "עַלְמַת הָעֲרָפֶל"***,
שׁוֹמֵר עַל שִׁוּוּי מִשְׁקָלוֹ עִם מוֹט
הַמִּלָּה הַקּוֹלַעַת.
מִדֵּי פַּעַם,
מַבִּיט לְמַטָּה רַק כְּדֵי לִרְאוֹת שֶׁאֵין רִשְׁתוֹת הַצָּלָה.
*"מים רועמים" – כינוי בשפת האינדיאנים לרעש מפלי הניאגרה.
** ניק וולנדה – Nik Wallenda– "זה החומר ממנו עשויים חלומות." הלוליין שעבר בחצי שעה 500 מ' מעל מפלי הניאגרה על חבל מתוח (2012) מגבול ארה"ב לחלק הקנדי ועשה היסטוריה.
*** "עלמת הערפל" –the mist lady of – האטרקציה של מפלי הניאגרה. הושקה לראשונה כמעבורת (1846). לאחר 20 שנה היתה לספינת תיירים המצויידים במעילי סערה ומתקרבים עד למרחק מינימלי מהזרם האימתני. השיט מהנה ומרטיב, ניתן לחוש את עוצמת המפלים...
מחשֹוף לַיִל לבן
מֵעוֹלָם לֹא תָפַסְתִּי מָקוֹם בְּשׁוּם מָקוֹם,
לְעִתִּים אֲנִי בָּא מִמֶּרְחַקִּים אֶל שְׂרִידֵי יַעֲרוֹת הָאֹרֶן.
בְּלֵילוֹת מוּאָרִים, צְבָאִים חַסְרֵי בַּיִת מְנַתְּרִים
לְהַפְלִיא בִּשְׂדוֹת הַתְּבוּאָה.
יֵשׁ וְעָפְרֵי אַיָּלִים נִטָּשִׁים לְגוֹרָלָם בַּסְּבַךְ.
נָעִים לַחֲלוֹם –
שְׁתִיקָה אֲרֻכָּה, נִפְתֶּלֶת עִמִּי אֶל
מַחְשֹף לַיִל לָבָן, לְהִזָּכֵר בַּשְּׁבִילִים
בָּהֵם דָרְכוּ פַּעַם רַגְלַיִם צְעִירוֹת –
לְהָאִיץ בַּמּוֹרָדוֹת,
לְהִתְעוֹרֵר בְּרָאשֵׁי פְּסָגוֹת מְחֻבָּקֵי עָנָן
וַעֲרָפֶל.
אַיַּל אֳהָבִים זָקֵן מְשׁוֹטֵט הָלוֹךְ וְחָזוֹר
בֵּין שְׂרָפִים וְשֵׁדִים
פְּעוּרֵי פֶּה,
עִם נְבִיחוֹת כַּלְבֵי הָרוֹעִים.
פורסם לראשונה ב״טיסה נגד השעון״, בהוצאת ״קשב לשירה״ בעריכת רפי וייכרט, 2012.
* * *
אהוד: התקשורת לסוגיה, גם הרשתות החברתיות, נחלצות לעזרת הפרקליטות המתגלה במערומיה בתביעה המחוררת נגד נתניהו. איך? על ידי הכפשת שרה נתניהו – כדי לערער מהצד הזה את חוסנו הנפשי של נתניהו, אשר בבוקר יום שני, 23.12, קרע בבית-המשפט את קורי העכביש של התביעה הרשלנית והמגמתית שהוגשה נגדו, ומיד אחר-הצהריים באותו יום נשא נאום היסטורי בכנסת, שייזכר בתולדות ישראל! שרק יהיה בריא!
* * *
אורי הייטנר
בעשור הקודם, כשניהלתי את "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית בגליל, שהיה זרוע קהילתית של המכללה האקדמית תל-חי, הגשתי את אחת התוכניות שלנו לקול קורא של הקרן החדשה. מנכ"ל המכללה באותם ימים, איש מרצ, ירד עליי: "אתה, אורי הייטנר, מוכן לקבל כסף מהקרן החדשה?!"
השבתי לו שיש לי שתי תשובות לשאלתו. האחת היא, שהתוכנית שאני מקדם חשובה וחיובית, וכסף שיגיע למימונה אף הוא חשוב וחיובי. והשנייה היא, שחשוב לי לקבל כסף דווקא מהקרן החדשה, כיוון שכל אגורה שלהם שתלך למטרה חיובית, תגרע אגורה ממטרה שלילית.
בסופו של דבר לא זכינו בקול הקורא, ונחסך ממני העונג המפוקפק לצרף את הסמליל שלהם לפרסום של אותה תוכנית. אבל העיקרון הכפול, שעמד מאחורי הפניה אליהם, מוצדק ותקף.
והנה, מתברר שהקרן החדשה משקיעה לא סתם במטרה חיובית, אלא בהתיישבות! לא פחות ולא יותר. שומו שמיים! הקרן משקיעה במיזם להחזרת החברים לקיבוצים בנגב המערבי. נפלא! אבל כמו אותה פרה מהמשל המפורסם, אחרי שמילאה את הדלי, היא בועטת בו.
מסתבר שהקרן החדשה מציגה את המיזם, שנועד לעודד את חזרת המתיישבים לבתיהם ולאדמתם, לא כתקומת ההתיישבות הציונית בנגב, אלא כדי לסכל "מזימה של הימין הדתי להשתלט על אדמות הקיבוצניקים," כפי שנאמר בדברי ההסבר של הקרן למיזם.
אז קודם כל, אין כל "מזימה" כזאת, זה שקר ועלילה, שאולי נלקחה מן הפרוטוקולים של זקני הימין הדתי. אבל זאת הסיבה לעודד את חזרת הקיבוצניקים? לבלום כניסה של אחרים? יש לקדם את תקומת היישובים תוך שמירה על אורחות חייה של כל קהילה. הקיבוצים הדתיים ימשיכו להיות קיבוצים דתיים. הקיבוצים החילונים ימשיכו להיות קיבוצים חילונים. כרם שלום, שהוא קיבוץ מעורב, של דתיים וחילונים, ימשיך להיות יישוב מעורב. כל קיבוץ, יקלוט קליטה של אנשים שיתאימו לאורח החיים שלו. אגב, חילוני כפרט יכול להשתלב בקיבוץ דתי וכך גם דתי כפרט בקיבוץ חילוני והיו דברים מעולם ויש גם היום.
אבל עצם הצגת המיזם לא כמיזם למטרה חיובית של התיישבות אלא למטרה שלילית של בלימת התיישבות של אחרים, מכוערת ונפסדת.
צביעותה של הקרן החדשה זועקת לשמיים. הקרן הובילה את ההתנגדות לחוק ועדות הקבלה, שנועד להגן על היישובים הכפריים בגליל ובנגב ולתת להם את האפשרות לבחור את המצטרפים אליהם, והציגה אותו כחוק גזעני ופשיסטי שנועד לסכל קבלת ערבים לקיבוץ. וכאן הם נרתמים ומשקיעים כדי לסכל קבלת דתיים לקיבוץ.
מבירור שעשיתי הבנתי שאין התקשרות ישירה בין התנועה הקיבוצית לקרן, אלא שההתקשרות היא בין הקרן לתנועת החלוץ. מכל מקום, על התנועה הקיבוצית להתנער מדברי הקרן ולהוקיע אותם.
* הפרוקסי של ארדואן – נשיא טורקיה, הרודן האנטישמי ארדואן הוא הפטרון של אחמד חוסיין א-שרע (מנהיג המורדים שהשתלט על סוריה, שכינויו המחתרתי אל-ג'ולאני). הוא רוצה בסוריה כמדינת חסות טורקית, כשלב במימוש חלומו האימפריאליסטי לחדש את ימי האימפריה העות'מנית, בהנהגתו. כאשר הוא וא-שרע מדברים על סוריה אחת, זה לא כיוון שהם אינם מודעים לכך שאין עם סורי ושסוריה קמה כמדינה מלאכותית על שולחנות השרטוט הקולוניאליסטיים של בריטניה וצרפת לאחר מלחמת העולם הראשונה, ושראוי לחלק אותה על פי ההרכב האתני של אוכלוסייתה, אלא למרות שהם מודעים לכך, אך רצונם הוא שליטה.
היום הכורדים שולטים ברבע משטחה של סוריה. ארדואן רוצה לחסל את השלטון העצמי של הכורדים, בין אם בהמשך כיבוש סוריה בידי א-שרע, או בפלישה טורקית לסוריה כדי להכריע את הכורדים. א-שרע עצמו עסוק במתקפת חיוכים ברוח ה"תקיה" האיסלמיסטית של התחפשות למתון בתקופת ההתבססות בשלטון, ובכך הוא הולך בדרכו של ארדואן עצמו.
מה תפקידה של ישראל בזירה הזאת? הדילמה היא בין העיקרון של אי התערבות בענייני הפנים של מדינות ערב, לבין העיקרון של קידום האינטרסים הביטחוניים באמצעות השפעה על הנעשה סביבנו.
בן גוריון עיצב את אסטרטגיית הפריפריות, שעל פיה עלינו להתמודד עם הבדידות של ישראל במרחב הסובב אותנו, באמצעות יצירת בריתות עם מדינות לא ערביות באזור ועם מיעוטים שעשויים להיות ידידותיים. באותה תקופה, הסכסוך היה בעיקרו בין ישראל למדינות ערב, ולא פאן-אסלאמי כפי שהוא מאז המהפכה באיראן. האסטרטגיה הזאת יצרה בריתות עם איראן, טורקיה, אתיופיה, המיעוט הכורדי בעיראק והמורדים בדרום סודן.
המזה"ת השתנה מאוד מאז. היום איראן וטורקיה הן האויבות העיקריות שלנו והפטרוניות של ארגוני הטרור האסלמיסטיים שפוגעים בנו. אבל העיקרון של ב"ג, שעל פיו ישראל, שהיתה אז מדינה צעירה, קטנה וענייה, תנהג כמעצמה אזורית ותחתור להשפעה על דמות המזה"ת בהתאם לאינטרסים שלה, נכון גם היום. ויש לנו אינטרס בנעשה בסוריה.
בשל העיקרון של אי התערבות בענייני הפנים של מדינות ערב, ישראל אינה צריכה להתערב בזהות המשטר בסוריה. אין לנו יכולת אמיתית להשפיע על כך ולבטח אין שם על הפרק הנהגה אלטרנטיבית שאינה עוינת אותנו. אבל העיקרון של קידום האינטרסים הביטחוניים באמצעות השפעה על הנעשה סביבנו, מחייב ברית עם מיעוטים בסוריה שעשויים להיות ידידותיים לנו. כוונתי היא לכורדים ולדרוזים.
עלינו לחתור לכך, שהמיעוטים הללו ישמרו על כוחם ולא יהיו נתונים למשטר שירמוס אותם ויפגע בהם. עלינו לסייע לכורדים לשמור על חבל הארץ שבשליטתם בצפון סוריה, ולטפח איתם את הקשרים כעם ידידותי לישראל וכמדינה ידידותית לישראל בלב המזה"ת. יש לעשות זאת באמצעות פעולה דיפלומטית למענם בעולם ובעיקר מול ארה"ב, ידידתנו ובעלת בריתנו, מעצמת-העל החשובה והחזקה בעולם, וכן באמצעות אספקת נשק ותחמושת והדרכה צבאית.
עלינו לסייע לדרוזים ולחתור לכך שבדרום סוריה תקום מדינה דרוזית ידידותית בשכנות איתנו ובהשפעתנו, ולקיים איתה ברית הגנה.
האלטרנטיבה היא שסוריה תהיה פרוקסי של ארדואן בשכנותנו; מציאות שלקח 7 באוקטובר מחייב אותנו לסכל אותה. הבחירה של א-שרע בכינוי אל-ג'ולאני, מעידה על חלומותיו. אם תקום מדינה דרוזית בדרום סוריה, נכון להגיע איתה להסכמה על תיקוני גבול, ובראשם שליטה ישראלית על כתר החרמון.
* עמדת הפתיחה – רס"ן ד"ר אחיקם אבני פיינשטיין, ששירת כרופא מוטס, נהרג בהתרסקות מסוק בדרך לחילוץ פצועים באזור כתר החרמון, לפני 51 שנה, במלחמת ההתשה שאחרי מלחמת יום הכיפורים. עם חזרתנו לאזור לאחרונה, נמצא הרוטור של המטוס.
ד"ר יוסי פיינשטיין, אחיו, התראיין על כך ברשת ב'. בראיון מרגש הוא סיפר על אחיו, על נסיבות מותו, על הגעגוע אליו ועל התרגשותו בקבלת הידיעה על מציאת הרוטור. אך כאשר עבר מן ההיסטוריה המשפחתית להיסטוריה הלאומית, הוא התבלבל לגמרי והמראיינים, קלמן ליבסקינד ורועי שרון, אינם בקיאים דיים, כנראה, כדי להעמיד דברים על דיוקם.
פיינשטיין סיפר על מלחמת ההתשה שהתנהלה בחודשים שבין המלחמה להסכם שביתת הנשק. הסורים היו מוכנים לחילופי שבויים רק תמורת נסיגה מהמובלעת הסורית (השטח שאותו כבש צה"ל במלחמת יום הכיפורים, ושאליו חזרנו לאחרונה). ישראל התנגדה תחילה, אך אחרי חודשים ארוכים של מלחמת התשה, שבה נפלו 54 חיילים – הסכימה. מדבריו משתמע, שאיבדנו לשווא 54 חיילים בגלל התעקשות שבסופו של דבר ויתרנו עליה.
העובדות רחוקות מאוד מן הסיפור הזה. אכן, אחרי מלחמת יום הכיפורים נערכה מלחמת התשה במקביל למו"מ על הסכם הפרדת הכוחות (לא שביתת הנשק). אכן, חילופי השבויים נעשו רק כחלק מהסכם הפרדת הכוחות. אולם תוכן המו"מ רחוק ת"ק פרסה מתיאורו. הדרישה של הסורים היתה לנסיגה ישראלית מהגולן הישראלי תמורת הסכם הפרדת הכוחות. עמדת הפתיחה (!) של ישראל היתה נסיגה מהמובלעת הסורית עד הקו הסגול (הגבול אחרי מלחמת ששת הימים). גולדה מאיר ניהלה את המו"מ בקור רוח, בתבונה ובנחישות והסורים, שמלחמת ההתשה פגעה בהם יותר מאשר בנו, התקפלו בהדרגה מתביעותיהם. בסופו של דבר ההסכם שנקבע קרוב למדיי לעמדת הפתיחה הישראלית, זולת נסיגה משתי נקודות ממערב לקו הסגול: קוניטרה וצומת רפיד.
* גאווה ותסכול – ככל שאני נחשף לעוד ועוד פרטים על מבצע הביפרים הגאוני והמרהיב, כך גדלות התפעלותי וגאוותי. ולאו דווקא מעצם פיצוץ אלפי הביפרים בעת ובעונה אחת, אלא מעצם הייצור והמכירה שלהם לחיזבאללה והיותם שתולים בכיסי המחבלים במשך עשר שנים, עד הינתן האות.
ומצד שני, אני חש תסכול עמוק. למה חיכינו כמעט שנה, עם חרפת הפינוי של היישובים, ההכלה של ההרס השיטתי של בתי היישובים במשך כשנה, מלחמת חפירות ממושכת עם ארגון הטרור והקמת רצועת ביטחון בצד הישראלי, עד המעבר ממגננה למתקפה? חמור יותר – ההוראה ניתנה רק כאשר היה חשש מיידי מפני דליפה, שתחשוף את התוכנית ותסכל אותה. ללא אותה דליפה, יתכן מאוד שעד היום לא היינו תוקפים את חיזבאללה ואולי מגיעים איתם להסדרה, שפירושה היה הענקת ניצחון היסטורי לנסראללה.
גלנט וצה"ל דרשו לתקוף את חיזבאללה כבר ב-11 באוקטובר. נתניהו דחה בצדק את ההצעה, כי אחרי הטבח נכון היה למקד את כל הכוחות למתקפת נגד בעזה. אבל אחרי חודש, חודשיים, שלושה, חובה היה עלינו לתקוף בלבנון. גלנט, גנץ ואיזנקוט דרשו זאת, אבל נתניהו סירב. את מחיר הדחיינות הזאת והפינוי הממושך, אחת התבוסות הגדולות של הציונות, נשלם עוד שנים רבות.
[אהוד: ברור, רק נתניהו אשם בסכלות האסטרטגית הזו מול הגאונות האסטרטגית שלך!]
* ביטחון לצפון – הפסקת האש עם לבנון הפכה ניצחון צבאי לתבוסה מדינית. הסכם הפסקת האש הוא העתק של הפסקת האש בתום מלחמת לבנון השנייה – דרישה ליציאה של חיזבאללה מדרום לליטני, והתפרסות יוניפי"ל וצבא לבנון כדי לאכוף זאת. איזה טמטום! לחזור להסכם שכשל? למה שחיזבאללה יכבדו אותו הפעם ולא יצפצפו עליו כמו על ההסכם הקודם? למה שיוניפי"ל וצבא לבנון יאכפו אותו ולא ימעלו במשימתם כמו בהסכם הקודם?
הדבר החמור מכל הוא החזרת כפרי רדואן היושבים מעל יישובינו ומאיימים עליהם, אחרי שראינו שכל בית בהם הוא מוצב טרור חמוש, כולל בנשק כבד. ישראל הותקפה וניצחה, מה פתאום אנחנו צריכים לקבל את העיקרון, הקיים אך ורק כלפי ישראל, שלפיו מי שהותקף וניצח צריך לחזור למציאות שהובילה לתוקפנות נגדו? איזה מוסר זה? איזה היגיון זה? על פי איזה מוסר אסור לישראל לנצח במלחמות שנכפו עליה?
פורום המפקדים והלוחמים במילואים עלה לצפון, לטבריה, והוביל אמש, יחד עם מספר ארגונים צפוניים שקמו במהלך המלחמה, כנס שכותרתו "ביטחון לצפון", ויצאה ממנו קריאה להקמת אזור חיץ בדרום לבנון.
המונח "אזור חיץ" רחב. הוא מכיל מספר אפשרויות: רצועת ביטחון, כמו זו שהיתה בדרום לבנון בשנים 1985-2000 (לדעתי, זה הפתרון הרצוי), אזור הפרדת כוחות כמו בין ישראל לסוריה מאז 1974, שכאשר נוצר איום, בשבועות האחרונים, צה"ל מיהר לתפוס אותו, או רצועת מוות, כמו בין הקוריאות – שטח שחל איסור על אדם להיכנס אליו ומי שנכנס אליו – הורגים אותו.
עם הדוברים בכנס היו אלוף (מיל') אבי מזרחי, תא"ל (מיל') אפי איתם, תא"ל (מיל') דדי שמחי, תא"ל (מיל') גיא חזות, אל"מ (מיל') פרופ' גבי סיבוני, ראש העיר קריית שמונה אביחי שטרן, חכ"ל ד"ר עינת וילף – מחברת הספר המכונן "מלחמת זכות השיבה", ראש ארגון השומר החדש יואל זילברמן ועוד.
אפי איתם קרא להקים רצועת ביטחון, בלשונו – "עומק קדומני", מחמת גדר עד מוצב ראס-ביאדה באזור צור, כלומר לאורך כל הגבול עם סוריה ולבנון. גיא חזות אמר שמלכתחילה הממשלה וצה"ל בחרו אסטרטגיה שגויה בלבנון, והיה עליהם להחליט על כיבוש הדרום והקמת אזור חיץ, אולם כיוון שנבחרה אסטרטגיה אחרת ונחתם הסכם הפסקת אש, את הנעשה אין להשיב, ומה שיש לדרוש הוא אכיפה נחרצת וכוחנית של ההסכם בידי צה"ל, בניגוד מוחלט למה שקרה בין מלחמת לבנון השנייה ל-7 באוקטובר.
מה שבלט במיוחד בכנס, היה קבוצה של מפונים מקריית שמונה השוהים בטבריה, שנכחו בחלקו הראשון של הכנס, והרבו לשסע את הדוברים בקריאות ביניים, שביטאו הרבה כעס, פחד וכאב. אני סולד מהתנהגות כזאת, אבל כאשר אני מתעלה מעל השיפוטיות, אני מנסה להבין אותם. הם שידרו בעיקר אי אמון בכל מה שמריח ממסד, וגם קצינים בכירים ביקורתיים כלפי המערכת, מייצגים אותו בעיניהם. הם הביעו פחד מפני החזרה. "אני לא מוכנה שהנכדים שלי יחיו כמו שאני חייתי וכמו שגידלתי את הילדים שלי," קראה תושבת ק"ש. (אחת המשתתפות אמרה לי, שהם יוצאים נגד הממסד ומביעים אי אמון, אבל בסוף מצביעים ל... ביבי).
אנשים הביעו חשש שבלי אזור חיץ תושבים לא יחזרו. אני מאוד לא אוהב את הדיבור הזה. בעיניי, הפינוי הממושך היה תבוסה מחפירה של ישראל ושל הציונות, ואסור לנרמל אותה. על התושבים לחזור ללא תנאי ובכל תנאי. אולם למרות שזאת דעתי, חייבים להיות קשובים לקולות הללו, כי אם הגדרנו את מטרת המלחמה בלבנון – חזרת תושבי הגליל לבתיהם בביטחה, ובעקבות תנאי הפסקת האש לא תהיה חזרה ליישובים, זו תהיה בכייה לדורות.
* בפעימה אחת – יש לחתור לעסקה מהירה לשחרור החטופים והיא צריכה להיות בפעימה אחת ולא בשלבים. הרעיון של עסקה בשלבים, הוא שחרור חלק מהחטופים ובעיקר המבוגרים והנשים וילדים – אם נותרו בחיים, במחיר נסבל, ואז לנסות לשחרר את השאר בלחץ האיום לחידוש המלחמה ואם הלחץ לא יביא לשחרורם, לחדש את המלחמה כדי להביא למיטוט שלטון חמאס וכחלק מזה לשחרור החטופים. היום, אחרי שנה ורבע, מדובר בסכנה מיידית לחיי החטופים, שלא ישוחררו.
עלינו להגיע להסכם על שחרור כל החטופים במחיר הפסקת המלחמה ונסיגה לקווי 7 באוקטובר, למרות שזהו מחיר כבד ומקומם, אך מתוך נחישות פנימית והכשרת הלבבות, לכך שישראל תיזום בהקדם האפשרי את חידוש המלחמה כדי להשיג את כל יעדיה, והפעם ללא הכבלים של חשש מפני פגיעה בחטופים.
הפסקת המלחמה כעת חיונית גם לצורך מיקוד באיום העיקרי – הגרעין האיראני, שעלינו לפעול במהירות כדי להסירו. אי אפשר יהיה להסירו באמצעים דיפלומטיים, גם לא באמצעות סנקציות כלכליות וכנראה שגם לא באמצעות תקיפה אמריקאית. זה המאמץ העיקרי, והמשך המלחמה בעזה, והמחיר החברתי שגובה מאתנו סוגיית החטופים, יסיט אותנו ממנו.
* בדם קר – חנה קציר נרצחה בידי מחבלי חמאס.
* לאסוף את הטלפונים – בני עמוס שירת חודשים ארוכים במילואים ברצועת עזה. בכל פעם שעמד להיכנס פנימה, שלח לנו הודעה שהוא יהיה מנותק קשר, ואכן לא היה שום קשר עד צאתו. פעם ביום, קיבלנו הודעה בקבוצת ההורים הפלוגתית, שהכול בסדר וכולם שמחים ומחייכים ואוכלים נהדר.
איני מבין את התופעה של החיילים שצילמו ותיעדו ופגעו בצה"ל, בחבריהם ובעצמם. מדובר באלפי תיעודים. עצם השימוש בטלפון הנייד הוא בעיית משמעת חריפה בצה"ל. צריך להחמיר את הנהלים, ולאסוף מהחיילים את המכשיר הנייד בכניסתם לאזור לחימה ולהחזיר להם אותו ביציאה.
* גאווה כפולה – בהערה "קצת" מוזרה אהוד בן עזר מביע פליאה על כך שאיני מביע חרטה על תמיכתי בהפגנות המחאה "שעודדו את יחיא סינוואר להתחיל בטבח 7 באוקטובר".
אסביר לאט לאט.
מה שגרם לסינוואר להתחיל בטבח 7 באוקטובר, היו 15 שנות מחדל, שבהן צ'מברליין הישראלי נקט במדיניות רופסת, כנועה, תבוסתנית ופייסנית, שאיפשרה לארגון הטרור הקטן חמאס, להפוך לצבא טרור מפלצתי, שהתבסס על גבולנו וביצע את הטבח. במידה רבה אפשר לומר שנתניהו עמד בראש הזרוע הפיננסית שלו, בדאגתו הנמרצת לשלם לו פרוטקשן במעטפות של דולרים. שלא לדבר על כך שהוא שיחרר את סינוואר בעסקת שליט המופקרת.
אכן, הקרע בעם והמשבר בחברה הישראלית עודדו את סינוואר לבצע את זממו. אולם מי שאשמים במשבר הם נתניהו, יריב לוין, רוטמן וחבריהם, במהפכה המשטרית הדורסנית שלהם, שריסקה את החברה הישראלית.
לידיעת אהוד אציין, שמחאות והפגנות הן נשמת אפה של הדמוקרטיה ומי ששולל אותן אין לו מושג מהי דמוקרטיה והלך הרוח שלו דיקטטורי וטוטליטרי.
אכן, תמכתי במאבק ונטלתי חלק בהפגנות וגם נאמתי באחדות מהן. עם זאת, ברגע שהמחאה אימצה את הנשק הבלתי לגיטימי של הסרבנות הממארת, ניתקתי אתה מגע והבהרתי שזו אינה המחאה שלי.
אני גאה בכך שהייתי שותף למאבק על הדמוקרטיה, ועל כך שפרשתי מהמאבק ברגע שהוא אימץ שיטות אנטי דמוקרטיות.
שמחתי לעזור.
* חוק הגיוס – האם יש חוק גיוס שישביע את רצוני? שאתמוך בו? שלא אראה בו חוק השתמטות?
יש חוק כזה. אין צורך לחוקק אותו. הוא קיים מאז הקמת המדינה. חוק שירות ביטחון. החוק שעל פיו התגייסתי לצה"ל ועל פיו התגייסו ילדיי. את החוק הזה צריך לקיים ולאכוף. כל חוק אחר לא נועד אלא להכשיר את המשך ההשתמטות.
* ג'ריקן מפונצ'ר – ביטוי נפוץ בסלנג הצה"לי של שנות השמונים המוקדמות, שנות שירותי בסדיר, היה "תפסיק לחייך כמו ג'ריקן מפונצ'ר."
האמת היא, שאף פעם לא הבנתי איך ג'ריקן מפונצ'ר מחייך. היום, כשאני רואה את חיוכו הזחוח והמרושע של ראש הכנופייה, אני מבין – כך מחייך ג'ריקן מפונצ'ר.
במוצ"ש העניקו בן כספית ועמית סגל לראש הכנופייה את הבמה המכובדת של "פגוש את העיתונות". הוא כדרכו, הגיע עם חיוך של ג'ריקן מפונצ'ר, זחוח ומדושן עונג, וכמעט שמעתי אותו פוצח ב"דיציס... דיציס... דיציס..."
כאשר המראיינים הציגו לו את נתוני הפשע – כישלונו החרוץ, הוא לא התבלבל והמציא נתונים חסרי שחר על הצלחותיו הגדולות. לא זו אף זו, הוא אף ניכס לעצמו את מתקפת הביפרים וחיסול נסראללה וסינוואר. רק גנץ ואיזנקוט פרשו מהממשלה והוא צורף לקבינט המלחמה, וזה מה שקרה. כמעט חששתי לו, שהוא עוד עלול להאמין לזה.
דווקא גנץ ואיזנקוט הציעו לצאת לפעולה בלבנון חודשים רבים לפני שהיא בוצעה בפועל. ונתניהו החליט על הפעולה בלית ברירה, לאחר שעלה חשד שחיזבאללה עומדים לעלות על סיפור הביפרים. לאחר פרישת גנץ ואיזנקוט נתניהו ביטל את קבינט המלחמה. ולמרות הפשע הגדול של נתניהו – הכשרת הכנופיה והדוצ'ה שלה, ייאמר לזכותו שהוא ממדר לחלוטין את ראש הכנופייה מכל התייעצות ביטחונית.
כל יום שבו ראש הכנופייה הוא שר בממשלת ישראל הוא פיגוע נגד העם היהודי.
* אשת מהנדס – דיווח: אשתו של בשאר אסד, אסמה, החליטה להתגרש ממנו.
צודקת. היא התחתנה עם נשיא סוריה והיתה רעיית הנשיא. כעת תנאי החוזה השתנו והיא יכולה לטעון להרעה בתנאים.
* ביד הלשון: דמעות תנין – אלון נמרודי, אביו של החייל החטוף תמיר נמרודי, תקף בראיון רדיו את השר סמוטריץ', שבפגישות עם משפחות החטופים מתרגש ובוכה ואח"כ פועל נגד עסקה, והגדיר את דמעותיו "דמעות תנין".
פירוש הביטוי "דמעות תנין" הוא צער מזויף.
לתנין יש קרום מצמוץ – בלוטת דמע מתחת לעיניים, שמפרישה נוזל כאשר התנין נמצא על היבשה. בימי הביניים הנוזל נתפס כדמעות. באנציקלופדיה של הטבע שכתב במאה ה-13 הנזיר ברתולומאוס אנגליקוס, נאמר שכאשר תנין פוגש אדם במים או על החוף, הוא הורג אותו אם הוא יכול, ואז בוכה עליו ובולע אותו לבסוף." אמונה נוספת הייתה שהדמעות נועדו לפתות את קורבנות התנין להתקרב ללסת שלו.
מי שהשתמש באמונה הקדם-זואולוגית הזו כמטבע לשון לצער מזויף של בני אדם – Crocodile tears, היה שייקספיר, במחזותיו "הנרי השמיני" ו"אותלו".
אך גם במקורות היהדות מופיע הביטוי הזה. בפיוט לתשעה באב של ר' אליעזר הקליר נאמר: "סָח יֻלּד בְּתֶלֶף, דְּמָעוֹת כְּתַנִּין זוֹלֵף." אולם כאן ההתייחסות היא לתנין כמי שמדליף דמעות בכמויות גדולות, אך לא כצער מזויף, כבמטבע הלשון המוכר.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
* * *
ברנר והערבים
הוצאת אסטרולוג 2001
ד. העלייה השנייה בראי ספרותה
אגדה ועצב נוגה
ישנה כאן כמין התפתחות מסויימת, שהרי חלק מן הספרים שאני מדבר עליהם נכתבו בתקופת העלייה השנייה, חלקם נכתבו לאחר שנים בידי אנשים שכתבו זיכרונותיהם על אותה תקופה, ובמשך הזמן החלו נכתבים ספרים על העלייה השנייה בידי אנשים שכלל לא חוו אותה, אלא הם משתמשים בה כנושא ספרותי.
אביא דוגמאות אחדות: "מכאן ומכאן" (1911) נכתב בתקופת העלייה השנייה עצמה. סיפוריו של משה סמילנסקי נכתבו החל מאותה תקופה והלאה. "נדודי עמשי השומר" (1929) או "תמול שלשום" (1945) – כבר נכתבו ממרחק של כעשרים-שלושים שנה. וממרחק הזמן נכתבו הספרים של שמעון קושניר, ודומני גם "שנה ראשונה" (1952) של שלמה צמח (שהחל מפרסם את סיפוריו בתקופת העלייה השנייה) ו"אנו עולים" (1959) של רחל ינאית בן-צבי, או "עלייתו של שלום ליש" (1964) לשלמה לביא. כל אלה ספרי זיכרונות בעלי ערך ספרותי והיסטורי ומעניינים מאוד להבנת התקופה, אבל כבר כתובים ממרחק. ואילו ספרון כמו "הצייד" (1967) של שלמה שבא, על יחזקאל חנקין ותקופתו – הוא ספר על העלייה השנייה, שנכתב בידי סופר שמנסה להחיות את התקופה הזאת מתוך מחקר היסטורי וספרותי ומתוך היכרות אישית עם אחדים מאנשיה, אבל ברור שזו אינה תקופתו.
דומני שאפשר לאפיין ולומר, כי בספרים שנכתבו בתקופת העלייה השנייה עצמה יש מצד אחד הרבה רומאנטיקה ומצד שני הרבה מרירות. והאקטואליות של המרירות, שמבחינות מסויימות נמשכת מאז, מעניקה לה את חריפותה הנוראה – חריפות הקיימת במיוחד אצל ברנר, אבל גם בספריהם של א. ראובני באותה תקופה, כגון "עיצבון" (1930), או הטרילוגיה "עד ירושלים" (1954) אשר הטוב בחלקיה הוא הרומאן האחרון, "שמות" (נדפס לראשונה בראשית שנות ה20-). זהו רומאן ריאליסטי, אפילו נאטוראליסטי, על ירושלים במלחמת העולם הראשונה, והוא מסעיר גם כיום, ומי שקרא אותו רואה מימד נוסף של ירושלים, אשר אותו לא ידע לפני כן ולא ישכח אותו לאחר הקריאה.
אבל כשכותבים על אותה תקופה כעבור שנים, אזיי הרומאנטיקה, אותו צורך מאוד ריאלי ואפילו ביטחוני שהיה אז – להיאחז במזרח ולחוש השתרשות בו – הרומאנטיקה הזו נעשית לאגדה, ואילו המרירות נהפכת במידה מסויימת לעצב נוגה.
יש, כמובן, הבדלי מזג בין הסופרים, ותלוי מיהו הכותב. אי-אפשר להשוות את המרירות של אובד-עצות, או של יחזקאל חפץ, לזו של יצחק קומר, כי מן הפריזמה של עגנון ומתוך המרחק שממנו הוא מתאר את התקופה – זו ממילא כבר לא מרירות, אלא זה יותר קרוב לעצב נוגה. ואולי גם להרגשה יותר אפית. נידמה לי שכמעט אי-אפשר למצוא תיאור אפי של העלייה השנייה בספרות שנכתבה ממש בתקופתה. מה שמאפיין אותה אז הוא הריתמוס הקרוע, כמו בסיפור "בתיה" של צבי שץ, ובסיפורים אחרים מאותה תקופה, המביעים גמגום, דפוסי לשון מתהווים, קבוצה צעירה של פועלים, יחסי בחורים ובחורות, אהבה, עילגות הבעה ומתח נפשי עז, ייאוש והתאבדות. אבל אפיקה לא תמצא בהם.
צד מאפיין נוסף לדמותה של אותה עלייה היא מידת המודעות הגבוהה של אנשיה – עד כדי כך שהייתי אומר שבשקו של כל פועל בן העלייה השנייה היה מונח עט סופר (על מישקל אימרתו של נפוליאון שבתרמילו של כל חייל מונח שרביט המארשאל) – בין אם היה הפועל מי שעתיד להיות מנהיג פועלים ומנהיג עם, ובין אם היה מה שקראו אז "חבר מן השורה".
הנה, למשל, פרשת עלייתו של ברנר ארצה, על כל שלביה. כמעט כל אחת מתחנותיו בארץ ובדרך אליה מצוייה בסיפוריו, ועקבותיהן גם בפובליציסטיקה שלו. ומפליא לראות כיצד רבים מהאנשים שסבבו את ברנר כתבו זכרונות עליו ועל תחנותיו בארץ ואליה. אנשים שחלקם גם היו סופרים, ואנשים שאותם אנחנו זוכרים בעיקר בשל כך שכתבו זכרונות על ברנר, ויש לדבריהם ערך ספרותי במובן זה שהוא מאיר את עינינו להבנת אותה תקופה וברנר במרכזה.
כאשר ברנר בא ארצה, אנשים פגשו אותו והיו איתו בימי עבודתו הראשונים, וראו איך הוא נשבר בעבודתו, ואחרי שנים כתבו על כך. וישנו, למשל, המחקר החשוב של יצחק בקון על ברנר, העוקב אחר כל העדויות על ברנר. וישנם ספר "יזכור" וספר "השומר" וספרי הזכרונות המרובים של אנשי העלייה השנייה, שרובם ככולם ספרים בעלי איכות ספרותית רבה, והם פורשים לפנינו תחושת עולם, מקום ותקופה. ויש כל מה שאינו בגדר ספרות, כל הפובליציסטיקה של "הפועל הצעיר" ו"האחדות" וכל הדברים הפרוגראמאטיים. המודעות היתה גדולה מאוד והכתיבה היתה מרובה, גם במכתבים וביומנים, וכל זה מאפיין את העלייה השנייה.
קובץ סיפורים מעניין מאוד מאותה תקופה הוא קובץ סיפוריו של מאיר וילקנסקי – "בימי העלייה" (קובצו בספר בהוצאת אמנות, תרצ"ה, 1935). וילקנסקי עלה ארצה בשנת 1904, וסיפוריו החלו מתפרסמים באותה תקופה, בין היתר גם ב"המעורר" של ברנר בלונדון, ובמאסף שהוציא ש. בן-ציון ביפו – "העומר". כתיבתו של וילקנסקי אופיינית לסופרי העלייה השנייה בראשיתה, לפני ההופעה של ברנר. לפני עלייתו של ברנר. הכתיבה של וילקנסקי היתה תמימה. הוא מתאר יום עבודה בטורייה, זה ה"בחר" המפורסם, עבודת העידור הקשה. או טיול לגליל.
ישנו אצלו סיפור ושמו "באר חפרנו", ובו הוא מתאר כיצד הוא משתתף בחפירת באר במושבה. סבי יהודה ראב חפר את הבאר הראשונה בפתח-תקווה בשנת 1878, וכאשר מאיר וילקנסקי פירסם ב1907- את הסיפור "באר חפרנו", זה כניראה הרגיז את סבי עד כדי כך שכעבור שנים, בספר זכרונותיו "התלם הראשון" (הוצאת ניומן והספריה הציונית, 1956, מהדורה חדשה 1988), מצוי פרק ושמו "באר חפרנו", ובו סבי מתרתח ואומר, שזה קרוב לארבעים שנה באים יהודים ארצה, מקימים מושבות ועובדים את אדמתם, גם חופרים בארות, ואינם מעלים על דעתם שצריך לכתוב על כך סיפור – "באר חפרנו"! – כי הם אנשי עבודה, הם עושים ולא כותבים. והנה בא בחור צעיר, עבד ימים אחדים בחפירת באר, וכבר הוא כותב על כך סיפור, וכל העולם היהודי יודע מעתה שהבחור חפר באר. סבי ראה בכך מין הצגה לראווה, התהדרות וחוסר צניעות. ומשתמעת מדבריו מעין טענה כלפי צעירי העלייה השנייה, אשר כל דבר שהם עושים נמצא מיד באור הזרקורים הספרותיים והעיתונאיים של התקופה, כקופצים בראש. והיתה בדבריו אלה תגובה אופיינית לבני דורו במושבות הראשונות.
העלייה השנייה קבעה לעצמה התחלה כל כך מפוארת, עד כי בתקופות מסויימות היא כאילו השכיחה את העובדה שהיו עליות גם לפניה. עניין זה קשור לא רק לתחום הספרותי, אלא היו לו השלכות חברתיות ופוליטיות רבות.
דומני כי המודעות הרבה של אנשי העלייה השנייה וכתיבתם המרובה הן חלק מן הכוח ומן וההשקעה ההיסטורית שלה. כלומר, אילו היא היתה מתרחשת בדממה (אך היא מטבעה לא יכלה להיעשות בדממה כי לא זה היה המזג של אנשיה), לפחות באותה דממה יחסית של העלייה הראשונה – אזיי לא היתה מגיעה בבוא היום לאותה עמדת מנהיגות ושלטון, ולא היתה כובשת את ההנהגה הפוליטית והרוחנית בקרב היישוב הארצישראלי. כלומר, עצם המילה היתה עשייה חשובה של העלייה השנייה, לא פחות מן הטורייה ועבודת-האדמה, וזאת למרות שכל המילים כאילו באו רק לומר שאנחנו צריכים לעבוד עבודה גופנית פרודוקטיבית ולא לעסוק במילים. אבל המילה הכתובה, העיתונאית, הסיפורית, האידיאולוגית, וגם זו הננאמת – כן היתה אחד הדברים החשובים של אותה עשייה, כי אלה היו אנשים בעלי מודעות עצמית גבוהה, ומטרה וכוונה, ובאמצעות המילה גם השפיעו על העליות שבאו אחריהם.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
* * *
מנחם רהט
חנוכה – הפרדוקס החרדי
עם ישראל, והחרדים בתוכו, אומרים הלל והודיה, לזכר המדינה היהודית המתייוונת, שהתקיימה כאן לפני אלפיים שנה, אך מסרבים להכיר בטוב שהשפיע עליהם בורא עולם בנס הקמת המדינה היהודית בת זמננו.
מבין שני הניסים המובילים בסיפור ימי החנוכה, נס הניצחון במלחמה ונס מציאת פך השמן והדלקתה מחדש של מנורת המקדש (ויש עוד שני ניסים שהזכרנו בשבוע שעבר: חזרה מלכות לישראל והוקמה מדינה יהודית), מי משניהם קדם כרונולוגית?
עיון במקורות ההיסטוריים היהודיים והכלליים, מבהיר שמסורת סיפור נס הניצחון קדומה יותר. במקורות הקדומים נזכר רק נס הניצחון. כך בספרי המכבים ובכתבי יוסף בן מתתיהו, וכך בתפילת על הינסים שאנו אומרים בתפילות ימי חנוכה ובברכות המזון: "עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה." אף מילה על נס פך השמן.
גם בהמשך, בהתייחסות לטיהור המקדש, אין זכר לנס פך השמן: "וְאַחַר כָּךְ [כלומר אחרי הניצחון הצבאי] הִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ." כל הניסים באו אחר נס הניצחון הצבאי שהוליד את טיהור המקדש, הדלקת המנורה והקמת המדינה היהודית היחידה בין בית ראשון לשני.
המקור הראשוני לנס פך השמן מופיע בברייתא (משנה חיצונית שמחוץ לששת סדרי המשנה) שהגיעה לבבלי (שבת כ"א ב'), בתשובה לשאלת תם – 'מאי חנוכה?': "כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים." הנה ההוכחה שנס הניצחון הוא שהוביל את שאר הניסים.
מרד החשמונאים, שחולל את מדינת החשמונאים, המדינה היהודית האחרונה שקמה 2,011 שנה לפני קום מדינת ישראל בתש"ח, זכה למקום כבוד בהיסטוריה העולמית. ההיסטוריון הנודע ססיל רות' מציין את העובדה המדהימה: החשמונאים היו הראשונים בתולדות העולם, שהעזו למרוד באימפריה עולמית – למען ניצחון הרוח. עד אז התנהלו המלחמות רק כדי להשיג את 3 הכ"פים: כוח, כסף, כבוד. החשמונאים הכניסו למשוואה הזו ערכים נוספים: הגנה על הרוח הלאומית, שעיקרה דת ולאום עצמאים, שונים מכל העמים. חידוש מסחרר בימים ההם בזמן הזה.
אבל למרבה הצער הלכו רק ראשוני שושלת חשמונאי בדרך ה'. הבאים אחריהם סטו. כבר בדור השני לשושלת החשמונאים, נבטו ניצני התייוונות. זה החל במהלך תמים של אימוץ שמות לעז. תחילה הם נשאו שמות כפולים – עברי ויווני. אבל בדור הבא נמחקו השמות העבריים. אפילו יורשו של שמעון הצדיק קרא לעצמו אנטיגנוס.
ואחר כך העזו ליטול לעצמם את כתר המלוכה. שמעון בן מתתיהו כינה עצמו רק נשיא, לא מלך, אבל ממשיכיו נתקראו בפי עצמם מלכים. מכאן נמשכה ההידרדרות לשלטון האכזר של חובב הצדוקים המלך אלכסנדר ינאי, שהעז להציב צלבים בירושלים כדי להמית עליהם בייסורים נוראים ובהשפלה איומה 800 פרושים, ולשחוט לעיניהם הפעורות מעינויים את נשותיהם ובניהם, תוך כדי התעלסות מתריסה עם פילגשיו במשתה גדול.
מכאן קצרה הדרך למלחמת האחים הורקנוס ואריסטובולוס, שהזמינו לירושלים את השליט הרומי הרשע פומפיוס, על מנת שיפסוק במחלוקות ביניהם. כך הם הביאו את הקץ בשנת 63 לפנה"ס על הממלכה החולה, המתייוונת, ששקעה לתהומות האין.
ואף על פי כן, על עצם קיומה של המדינה היהודית ההיא אנו אומרים הלל, בהוראת חז"ל, עד עצם היום הזה. על עצם נכונותם היוקדת של מתתיהו ובניו, להילחם את מלחמות הלאום היהודי, אנו מצווים הלכתית בהלל ושמחה גם היום. וכי חז"ל לא שמעו על אחריתה המרה של המדינה שכמעט המירה את דתה?
ודאי שידעו, ובכל זאת 'העלימו עין' מאחריתה, בשל מה שמגדיר הרמב"ם: "חזרה מלכות לישראל"!!! המונח 'מלכות ישראל' נתפס בעיניו כערך יהודי לאומי כל כך נשגב, שאין הוא משתמש שוב, אלא רק פעם אחת נוספת, בנושא לא פחות נשגב – ימות המשיח: "אבל ימות המשיח... עולם כמנהגו הולך, אלא שהמלכות תחזור לישראל" (הלכות תשובה פ"ט ה"ב). איי, איי, איי – מלכות לישראל!!! עצמאות לישראל. זו עיקר התכלית וכל השאר טפל לה.
במרוצת 1,954 השנים שמאז החורבן ועד היום, באין 'מלכות ישראל', נדד עם ישראל בנתיבי הגלויות, הגירושים, הפרעות, הפורענויות, השחיטות, השוֹאוֹת והאינקוויזיציות למיניהן. עד שריחם הקב"ה על עמו והעניק לו בדרך נס מופלאה, בתש"ח, את 'מלכות ישראל' בת זמננו.
סביר היה לצפות, ששלומי אמוני ישראל יחגגו את הפלא הגדול הזה בהלל ובשמחה. והלוא כך נפסק בהלכה.
אבל קרה ההיפך הגמור: שום טיפת הכרת הטוב לבורא עולם על נפלאותיו. צאצאי הפרושים בדורנו, מעדיפים לבעוט בכל הטוב, לרמוס וּלְעַפֵּר את כבודה של מלכות ישראל; ולברוח מכל סוג של הודיה על נס הניסים: לא הלל, לא תפילה לשלום המדינה, לא מי שבירך לחיילים מגיני מלכות ישראל, לא דגל, לא הימנון. התנכרות עד עויינות.
בשל אותו ליקוי מאורות, לא רק שאינם אומרים הלל ביום העצמאות, אלא יש שדווקא מקפידים באמירת 'תחנון' ביום העצמאות. ויש בתי כנסת שמתעקשים לומר תחנון ביום העצמאות, גם כאשר מתקיימת בהם ביום זה ברית מילה, הפוטרת מאמירת תחנון, רק כדי שלא יחשדו, חלילה...
זהו הפרדוקס החרדי. חובה הלכתית היא לומר הלל על מדינה שהידרדרה לפני אלפיים שנה לתפיסה הצדוקית השגויה, שצלבה למוות יהודים שומרי מצוות מן הזן הפרושי (שהאורתודוקסיה בזמננו היא ממשיכתו), אבל בו בזמן להתנער מכל מילת שבח לזכותה של מדינה יהודית עכשווית, שהיא ההיפך מממלכת החשמונאים: היחידה בעולם כולו שמתחזקת מקופתה בעשרות מיליארדים את הקהילה החרדית-הפרושית שבתוכנו; שמזרימה מיליארדים לתיחזוק 'הממיתים עצמם' באוהלה של תורה; שמעניקה מיליארדים, כמעט ללא פיקוח, לחינוך הפרושי-חרדי; שפוטרת את הקנאים הפרושים ממצוות 'הכל יוצאין למלחמת מצווה'; שמסבסדת בגדול את המשפחה הפרושית (מן העיתונות, השבוע: "כל משפחה חרדית עולה למדינה 10,000 שקל בחודש"); שמיישמת את חזון נביאי ישראל לקיבוץ גלויות וכיום כבר מגיע מיספר היהודים בתוכה לשיא כל הזמנים, 8 מיליון, כ"י; שמעניקה מקלט בטוח ו'סל קליטה' לכל יהודי נרדף באשר הוא; ושמממנת בסכומים דימיוניים את כל תעשיית כלי הקודש הענקית.
כפויי טובה כלפי מעלה. בועטים בטובתו של מקום. מוסר כפול נטול הכרת הטוב כלפי שמייא. הפרדוקס החרדי.
* * *
אהוד בן עזר
מרים גיסין
[מתוך היומן]
1.1.1993. יום שישי. לפנות ערב אנחנו חוגגים בביתה בפתח-תקווה את יום הולדתה ה-80 של בת-דודי מרים גיסין [1913-2001]. אני קורא לכבודה את הדברים האלה:
למרים בת השמונים
אם יש מישהו שאשם, לטוב ולרע, בכך שנעשיתי סופר, הרי זו כלת שמחתנו הערב, בת-דודי מרים גיסין. ואשמה זו על שום מה? מרים היא שלימדה אותי קרוא וכתוב, ולא סתם לימדה אלא היתה המורה הראשונה שלי, בכיתה אל"ף ובי"ת, בצריף הארוך של בית-הספר פיק"א, שניצב ברחוב רוטשילד וגבל עם החצר הגדולה של יינה דינוביץ שהיה מכונה יינה טאך.
ולא סתם לימודים היו אלה אלא לימודים של אחר-הצהריים, בגלל מלחמת העולם השנייה, שלא נתאפשרה בה בניית כיתות חדשות. כל חדר שימש לשתי כיתות ביום. היו אלה הימים הקודרים של 1942, תקופת אל-עלמיין.
כשהיינו יוצאים מבית הספר, בחורף, כבר היה חושך בחוץ, ומי שלא היה לו באטרי, פנס עם סוללה, היה מכינים לו בבית נר בתוך קליפת תפוז שלם, בתור פנס, פנס שסוככים עליו בכף-היד מפני הרוח.
אך עוד קודם לכן, בהפסקה, בקור, היינו יושבים מול כוסות אלומיניום מלאות החלב, שנוצק מקומקומי אלומיניום כרסתניים, וטעמו היה איום ונורא. מרים, המורה שלי, התייעצה ודאי עם דודתה דורה, היא אימי, מה לעשות כדי שהילד ישתה את החלב בלי להקיא. וכך ציידו אותי בכפית ובשקית ובה תערובת אבקת קקאו וסוכר, לערבב בחלב. אני זוכר את המורה מרים עומדת מעלי במעבר בין השורות, זה קרה לפני חמישים שנה, ומפצירה בי לשתות את התערובת הנוראה הזו, כי אסור היה על אף תלמיד לסרב לשתות את החלב. ומשמעת היתה. בחדרו שבקומה הראשונה, מצד ימין, ישב המנהל חיון, וכשהוא היה מתרגז על אחד המורים או התלמידים-הפרחחים, היה קולו מהדהד בכל הסביבה, והשמשות רועדות. עדיין אני זוכר כיצד צעק פעם על אחת המורות, דומני ששמה היה יהודית, והיא יצאה מעל פניו בבכי, והדבר השאיר רושם עז עלינו, הילדים.
[מרים מספרת, שהמורה יהודית, שעליה אני מספר, היתה קרובת-משפחה של המנהל דוד חיון, באה מירושלים ושמה היה יהודית טריגודה. היא היתה יפה, שחורת שיער וכהת עור. נידמה לי שאני מספר עליה באחד מספריי, הבכי שלה, וחלום שחלמתי על אודותיה בעודי ילד, אני חושב שהיה היתה דמות האישה הראשונה שאהבתי. הייתי אז בכיתה ב' לערך, ומעניין מאיפה היה לי שכל לכך].
ספרי לימוד רבים לא היו באותה תקופה, גם לא עזרי לימוד לקריאה ולכתיבה. מרים כבר גרה אז עם אברהם בבית סבא יהודה, בחצר המשותפת לנו ולהם, הם בביל"ו ואנחנו בפיק"א. אני זוכר אותה יושבת וכותבת וגוזרת עשרות פתקאות, שעליהן כתבה באותיות דפוס מילים מנוקדות. כל אחד מאיתנו היה מקבל מדי יום אחר-הצהריים גזרי קרטון אלה עם מילים חדשות, ואוסף אותם בקלמר או בקופסאות גפרורים. כך היתה לנו הרגשה מוחשית ראשונה, שהכתיבה והקריאה אינן פעולה מופשטת אלא משהו ממשי, אוצר שהמורה מעניקה לתלמידיה. את הפתקאות לא שמרתי, אבל ספרונים של לוין-קיפניס בסדרת "טל" ו"מי זה?" ושל אהרן פישקין בסדרת "הכל בא מן השמש", מהם לימדה אותי מרים לקרוא, אותם שמרתי חמישים שנה והבאתי לכם שתיראו. היום הם ודאי בעלי ערך אספני, ולכן אני מבקש להחזיר לי אותם אחרי העיון.
[לימים מסרתי את כל הספרונים הדקים האלה לארכיון פתח-תקווה בבית יד לבנים]
את מרים המנהלת [של בית הספר היסודי סלומון, בבניין שהיה קודם גימנסיה אחד העם] לא היכרתי בעבודתה. תקופה זו בקאריירה שלה התרחשה שנים רבות לאחר שסיימתי להיות תלמיד אצלה. אבל אם היא נחשבה למנהלת תקיפה, אני מניח שהיה לה ממי ללמוד זאת – משני מנהליה בפיק"א, חיון, ושטרנברג, וקצת אולי גם מאבא שלה, ברוך ראב.
המורה מרים גיסין ולידה אהוד בן עזר, כיתה ב', בית ספר פיק"א, 1943.
מעל אהוד עומדת עופרה צונץ ולידה זאב קליין, לימים ד"ר זאב קינן.
מרים ואברהם הם חלק מהילדות שלי. לצידם גדלתי בחצר המשותפת לסבא יהודה, להם ולנו. בערב היינו רואים אותם יושבים לאכול בחוץ, סביב שולחן עץ גדול, תחת התות. בלילה היינו שומעים את אברהם נוחר. הוא ידע לנחור. ולפעמים היו שניהם שרים את השירים העבריים החדשים: כחול ים המים. כל העמק הוא שיכור. אצלנו לא שרו שירים עבריים חדשים כי אבא אמר שבכלל אין שירים עבריים אלא הכול גנוב מהרוסים. אבל בפי מרים נשמעו השירים הללו עבריים וטריים מאוד.
הערב החגיגי בשנה היה ליל הסדר. סבא יהודה היה אלמן כבר שנים רבות, ורוב עבודת-ההכנה היתה נופלת על מרים: להוציא את כלי הפסח מהמחסן. לבשל, ולערוך את השולחן הארוך סביבו ישבו סבא יהודה, שלושת בניו ברוך, אלעזר ובנימין עם נשותיהם, הנכדים, וצעיר הנינים, גיורא. את הסדר האחרון עם סבא יהודה חגגנו בחדר הגדול של מרים ואברהם, בבית שברחוב ביל"ו. זה היה בפסח תש"ח, 1948. הפעם הזו שינה יהודה ממנהגו בסדר. הוא קם ממקומו, כפוף מעט, חבוש בירמולקה השחורה, נאחז בשולחן בשתי ידיו, עיניו, הכחולות-עדיין, הבריקו וקולו רעד.
"אני בטוח," החל מדבר יידיש, כשהוא נרגש מאוד, "שזהו הסדר האחרון שאני אתכם. לא אשב עוד אתכם, ואתם – תשמרו על התכנסות המשפחה גם בשנים הבאות."
אחר כך אמר: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מלאבס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימי על הקמתה של המדינה."
וכאן צעק בקול רם, ובעברית: "חלום חיי התגשם. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!"
לאחר מותו של סבא יהודה עבר הסדר לבית הדוד ברוך. ולאחר מות ברוך, עבר חליפות לבתיהם של מרים ושל אהרון, כאשר היוזמה, הפיקוד והרוח הם בעיקר של מרים. לזכותה של מרים החידוש המבריק שהכניסה למסורת המשפחה, בהתחפשה לאליהו הנביא המחלק אגוזים לנכדים. זה אולי פיצוי על האיסור לגנוב אפיקומן בסדרים של משפחת ראב, כי סבא יהודה ואביו אליעזר אמרו שזה מנהג מגונה שמחנך את הילדים לגנוב. חבל שבשנים האחרונות כבר אין בכוחנו לשבת כולנו או לפחות רובנו יחד, ולמלא אחר הצוואה של סבא יהודה.
לפני שבעים ואחת שנים, ביום הקרב הגדול על פתח תקוה, יום חמישי, ה-5 במאי, כ"ז בניסן תרפ"א, יצא ברוך, אביה של מרים, עם אקדח המאוזר הגדול שלו לעמדה בקצה רחוב פינסקר, ליד פרדס פלטניק, לא רחוק מפרדס ראב. שם שהה במשך כל יום הקרב.
אשתו רבקה, והבנות, שמחה ומרים, שהיתה אז כבת תשע, נישארו אצל סבא יהודה וסבתא לאה. כאשר צילצל הפעמון בבוקר, הבינו כולם שההתקפה החלה. סבא יהודה, שהיה אז בן שישים ושלוש, לקח את כל המשפחה ודרך כרם הזיתים הלכו עד לבניין של בית ספר פיק"א. בחדרי הכיתות הוכנו סירים עם מים, פרימוסים, וערמות של אבנים. ההוראה היתה שאם הערבים ינסו להתקרב, לזרוק עליהם אבנים מהקומה השנייה, ולהרתיח מים ולשפוך עליהם. הזקנים ישבו במרכז החדר, על הרצפה, ואמרו תהילים. סבא יהודה לא השתתף איתם אלא היה יוצא מדי פעם, למטה, כדי לשמוע מה קורה במערכה ולדווח ליושבים למעלה.
בשלוש אחר-הצהריים, כאשר היה ברור שהמערכה כבר נגמרה בניצחון הפתח-תקוואים, הופיע ברוך, שחור כולו, מלוכלך והמום ממה שעבר עליו בקרב. רבקה אשתו צירפה שני ספסלים, השכיבה אותו עליהם, הניחה את ראשו בחיקה והרגיעה אותו עד שנרדם.
ההלווייה של אבשלום גיסין, של גרינשטיין ושל רפופורט התקיימה למחרת ביום שישי לפנות-ערב. אורלוב, הקורבן הרביעי, מת רק לאחר יום. בלווייה השתתפה כל המושבה, מנער עד זקן, הכל יצאו לחלוק את הכבוד האחרון. לפי הכתוב בעיתונים מאותה תקופה, כאשר הובאו הגוויות העטופות בטליתות לרחבה, ברחוב רוטשילד פינת חובבי-ציון, העמיד את התהלוכה ברוך ראב הצעיר, ואמר:
"אני דורש לכבד את הקדושים ולשבת ישיבת-דומייה על הארץ במשך חצי שעה."
כל הקהל ישב, ובהמוניו געה בבכי חרישי, מאופק, כמעט ללא קול. הדומייה נמשכה כחצי שעה. המראה היה מזעזע. מאות אנשים ישבו על האדמה ובכו מרה בשתיקה. גם המפקדים הבריטים והחיילים ההודים, שכיבדו בנוכחותם את מסע האבל, עמדו סביב ועיניהם דומעות.
אז סיים ברוך ראב את הדומייה, רמז לקהל לקום על רגליו, ואמר: "בין התוקפים אתמול היו הרבה מהפועלים הערבים, שעבדו בפרדסי המושבה במשך שנים רבות. ואנו נשבעים, בשם כל הציבור הזה, שיושב על הארץ ברגשי קודש, וכשלפנינו מוטלים שלושת חללינו, שנפלו בהגנה על המושבה שלנו – במעמד כל תושבי המקום אנחנו נשבעים שלא ניתן יותר דריסת רגל לפועלים הערבים בפתח-תקוה! אנחנו נשבעים שלא תיפול רוחנו ונמשיך את דרכנו, דרך עבודת-היישוב!"
חלפו שנתיים, וביוני 1923, נחגג טכס השלום עם אבו-קישק. עיתוני התקופה מספרים כי לאחר נאומו של אברהם שפירא, שהסתיים במילים:
"רק השלום הזה, המבוסס על הצדק ועל הכבוד, יכול להיות שלום אמיתי וקיים. יחי העם הערבי! יחי אבו-קישק! יחי העם העברי! תחי פתח-תקוה!" – אחרי הדברים האלה, ותשואות הקהל, קם ברוך ראב, ודיבר בערבית שוטפת ונמלצת: "אני מקווה כי היום הגדול הזה ישכיח את העבר, ותתחיל הגשמת הייעודים של הנביאים העברים – לקרב את שני הגזעים השמיים לטובת מולדתם המשותפת..."
אלה היו רק מקצת קורות ברוך ויהודה, האב והסב של מרים. אני מאחל לה בשם כולנו שתעפיל ותגיע לאריכות הימים של סבה, סבא יהודה, של דודתה דודה אסתר, ושל בן דודה הוא יצחק ראב, שלא מזמן חגגנו את יום הולדתו התשעים.
פתח-תקווה, 1.1.1993
*
ציטוט מהאינטרנט:
בינואר 1927 ירד אבל כבד על היישוב היהודי בארץ ישראל, עם מותו של אחד העם, מההוגים הרוחניים והאינטלקטואליים של התנועה הציונית בראשית דרכה. מילותיו, מסותיו ומאמריו של הסופר והעיתונאי היו לאבן יסוד גם במערכת החינוך העברית, אז בחיתוליה, וכך – גם תלמידי בית הספר פיק"א בפתח תקווה ביכו את לכתו והקדישו לזכרו את גיליון העלון הבית-ספרי שהוציאו באותה שנה:
מתעטפים שמי מרום
בלבוש ענני אבל
כי
נסתלקה הנשמה,
ניתק נים הנבל
אבדנו, אבדנו!!
האומה בוכייה.
נסתלק הזוהר
הספרות הומייה
העברית מתאבלת
עזובה מבלי אב
יתומה היא הספרות
מת
'אחד העם השב'
עלי הפרח הספרים
הם
נשארו לנו,
אך
הפרח הוא שנקטף
נבל ואינו עוד איתנו.
שיר זה, תחת הכותרת "מוקדש לאחד העם", [אשר התפרסם לראשונה בוואלה, חדשות] – נכתב על ידי צילה סגל, אחת מתלמידות בית הספר פיק"א – שהוקם ב-1885 על ידי הברון רוטשילד – והוא נמצא באוסף פרטי שהיה ברשות אחת מבנות אם המושבות, מרים גיסין [בת-כיתתה של צילה סגל] , שנמסר לארכיון לתולדות העיר בשנים האחרונות.
אז בת 15, היתה סגל בת למשפחה ליטאית-ציונית שעלתה לישראל בתחילת המאה, אך לימים, ייחקק שמה בדפי ההיסטוריה הישראלית, כאימו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו.
ציטט: אהוד בן עזר
* * *
מהפרדס למושבה
סיפורים
הוצאת גוונים
תל-אביב 2006
רוטנברג
שמחה וששון במושבה, בקרוב יגיע אלינו רוטנברג. נאמר לנו, הילדים, שהוא מהנדס שבא מרוסיה. הוא בונה בניינים גדולים כדי לעשות חשמל. מה זה חשמל לא ידענו. הסבירו לנו שזה אור חזק, חזק יותר מאור מנורת-נפט. חזק יותר אפילו מלוקס.
עוד נאמר לנו שרוטנברג יביא חשמל לכל בית ורחוב במושבה. מכאן נבע הבלבול שלי בין השניים: לרוטנברג קראתי חשמל, לחשמל קראתי רוטנברג.
לכן, שמחתי בשמחת כולם שבבואו תואר המושבה באור חזק, באור חשמל.
ההכנות לקראת ביקורו של רוטנברג נעשו בקפדנות. חצר בניין ועד המושבה נוקתה. המרפסת הצמודה לקומתו השנייה של הבניין קושטה בפרחים ובשלט מאיר עיניים: "ברוך הבא!"
מרפסת זו שימשה כבמה לקהל הנאספים בחצר למטה.
היום הנכסף הגיע. שעת אחר-הצהריים בשבת. כל בני המושבה נוהרים לחצר הוועד. זה המקום המיועד ל"אסיפת עם". אני מצטרפת לאחי הלל, הוא מרים אותי על כתפיו – כדי שאראה את הנעשה מסביב.
כשהגענו לחצר, היא היתה כבר מכוסה קהל רב. בקושי הגענו עד לבניין. על המרפסת למעלה, מאחורי המעקה, ישבו הנכבדים. ראש הוועד קם ובירך את כבוד האדון רוטנברג. בסיימו נשמעו קריאות שמחה נלהבות – "רוטנברג! רוטנברג!"
האורח הנכבד קם, נשען על מעקה המרפסת ופתח את נאומו באידיש. עוד בטרם הספקתי להבין מה קרה, שמעתי צעקות בוז וקריאות נרגשות:
"יהודי, דבר עברית!"
"הלאה אידיש!"
כשקם ראש ועד המושבה והחל לדבר, שקטו הרוחות. בדברי מוסר נזף בקהל כפוי הטובה, שהרי החשמל יביא עזרה והתפתחות לכל בני המושבה.
הקהל נרגע.
אז קם רוטנברג בשנית ודיבר באידיש (תרגום שלי לעברית): "אינני מתבייש במה שאני. אינני מתבייש במה שעשיתי. אינני מתבייש במה שאני רוצה לעשות. בדבר אחד אני מתבייש: שאינני יודע עברית!"
הדממה שררה בשעת נאומו. כשסיים, פרץ רעם מחיאות כפיים, מבול קריאות: "יחי! יחי! קדימה רוטנברג!"
הקהל לא נרגע, שעה ארוכה נמשכו קריאות השמחה והעידוד לאורח הנכבד.
מאוכזבת שבתי הביתה. קיוויתי לראות חשמל, אור גדול באמצע היום. זאת כיד הדימיון הטובה עליי. בתמורה שמעתי אידיש וצעקות. דבר אחד למדתי מאז אותה שבת – שרוטנברג זה בן-אדם, איש כמו כולם, ושהוא לא חשמל.
פועלי רוטנברג
אני כבר יודעת מה זה חשמל. בקרוב יגיע אלינו החשמל ויאיר את המושבה. ההכנות לקראת בואו ניכרות בכל מקום. ברחובות נחפרים בורות במרחקים שווים זה מזה, בכל בור יתקעו עמוד חשמל גבוה.
במרכז המושבה נבנה בניין לאיחסון מכונות החשמל. סמוך לבניין נערמים עמודי ברזל הדומים לסולמות ארוכים. לידם ניצבים גלגלים גדולים המלופפים חוטי חשמל. דרך החוטים יעבור החשמל מעמוד לעמוד.
הסימן הבולט לבואו הקרוב של החשמל הם הבחורים החדשים המסתובבים ברחובות. כולם גבוהים, חזקים, רחבי כתפיים ומדברים רוסית. קוראים להם "פועלי רוטנברג". הם עלו לארץ לפי בחירתו של רוטנברג, בעודו ברוסיה. כולם יודעים את מלאכת החשמל.
פעם עברתי על יד קבוצה כזו. הם קראו לי: "אידיסודה, אידיסודה ילדה!" (בואי ילדה).
כשניגשתי אליהם, החלו לשאול אותי לשמי, לגילי וליום הולדתי.
עניתי להם: "נולדתי בט"ו בשבט בשנת תר"ע."
לשמע תשובתי נשתתקה לרגע הקבוצה, וחזרו ושאלו בשנית – "מתי נולדת?"
חזרתי על תשובתי, "בט"ו בשבט..."
לשמע דבריי הביטו עלי בתימהון.
אחד הבחורים אמר משהו וכולם פרצו בצחוק. נעלבתי וברחתי הביתה.
למזלי ראובן היה בבית. סיפרתי לו ש"הבחורים החדשים" צחקו ממני.
למה? מדוע? ביקש לדעת.
להפתעתי התייחס ראובן ברצינות לעלבוני. הוא שאל פרטים מאותה פגישה עם הבחורים. כששמע את תשובתי על יום הולדתי, פרץ גם הוא בצחוק.
בחיבה ובאהבה ביקש ממני לשבת ולהקשיב היטב לדברים שיאמר לי, כי חשובים הם. כל אחד חייב לדעת אותם.
ראובן הוציא מחברת ועיפרון מילקוטו. בדף הראשון כתב: "לוח השנה". בדפים הבאים כתבנו כל מה שהוספתי ללמוד על לוח השנה האזרחי הנהוג בעולם. ואילו על הלוח בכיתה נכתב תאריך יום הלימודים ממנו למדתי רק את לוח השנה העברי.
פועלי רוטנברג לא למדו בבית-ספר פיק"א לכן לא ידעו מה זה ט"ו בשבט, גם את מניין השנה העברי לא ידעו. מכאן נבע הצחוק.
לאחר שלמדתי את לוח השנה הלועזי, רציתי לומר לפועלי רוטנברג שנולדתי בשנת 1910.
החשמל גירש את הירח
נגמרו ההכנות להפעלת החשמל במושבה. בבורות שנחפרו ניצבים עמודים גבוהים דמויי סולמות. הם עמודי חשמל. ביניהם נמתחו חוטי חשמל שחורים. פנסים עגולים, לבנים נתלו בראש העמודים.
יום שישי נקבע ליום בו יודלק החשמל ברחובות. באותו יום הלכתי הביתה מבית-הספר מהר, כי תורי היה להדליק את האש מתחת לדוד הכביסה. במרתף עמדה גיגית גדולה מלאה מים פושרים, שנועדו למתרחצים. כל אחד מהמתרחצים היה מזדרז לשחרר את הגיגית לזה שבא אחריו.
היום התנהלה הרחצה במהירות, כדי להספיק לראות כיצד נדלק החשמל ברחובות. כשיצאנו לרחוב רוטשילד, היה הרחוב מלא בילדים ובמבוגרים וכולם לבושים "בגדי שבת" נקיים. היו שבירכו זה את זה ב"מזל טוב".
עוד אני עומדת ומביטה בפנס הלבן התלוי בראש העמוד – הוא נדלק לפתע, לקול קריאות ושאגות שמחה מפי כל האנשים שחיכו לרגע זה. אור כמוהו לא ראו מעולם.
לאט-לאט ובלי חמדה התפזרנו איש-איש לביתו לארוחת ליל שישי. אוי לאותו ילד שהעז לאחר לאותה ארוחה.
למחרת בערב, חברתי ואני יצאנו לטייל ברחובות המוארים באור החשמל. רק רחובות אחדים זכו בחשמל, הרחובות האחרים חיכו לתורם. רחוב רוטשילד הארוך והרחב היה הראשון לטיולנו. משם, עברנו לרחוב "חובבי ציון", אותו עברנו במהירות כדי להגיע לרחוב הרצל המרוחק, שם, מעבר לחורשה קטנה. עברנו סמטה אחת ועוד אחת ואחר כך הגענו לרחוב קטן. רחוב זה היה מוצל בצל עצי האיקליפטוס.
"הירח המלא" האיר באורו המלטף, המביט וצוחק כילד קטן.
אור הירח האיר את השדה הצהבהב, כל עשב וחיפושית שממול נראו כבאור יום.
לפתע, שאלתי את אביבה, חברתי החכמה: "לאן נעלם הירח ברחובות האחרים, בהם האיר החשמל?"
צחקה אביבה ואמרה: "החשמל גירש את הירח."
עוד אני יושבת ומביטה על פני הירח הצוחקים, שאלתי את אביבה בשנית: "ומה מראה אלף אלפי הכוכבים הנוצצים ברקיע, בלילות חשוכים? האם גם הם נעלמים מאור החשמל?"
על שאלה זו, לא ידעה לענות. רק אמרה: "נחכה ללילה החשוך ונראה האם גם כוכבים נעלמים מאור החשמל."
מהורהרת המשכתי לשבת ולחשוב: "האם יגרש החשמל את הירח המציץ עלינו דרך החלונות הפתוחים בלילות החמים? האם ייפסקו המשחקים בלילות לאור ירח?"
פתאום התעורר בי רצון לרוץ לגורן לפגוש את בני הכיתה. רצנו בכל כוחנו, למרות השעה המאוחרת קיווינו להספיק למצוא ילדים משתובבים על ערמות התבואה.
לדאבוננו, רק ילדים אחדים נשארו בגורן.
על אחת הערמות ישבנו לנוח. לאט-לאט התחילו הגדולים לבוא, זוגות-זוגות ובחבורות צוהלות.
חשבתי על כל הילדים החיים לאור החשמל.
אותם ילדים לא יֵדעו מה נעים ויפה הוא אור הירח המלא. לא יֵדעו ולא יכירו את הרקיע מעל ראשם, הזרוע במיליוני כוכבים נוצצים בשלל צבעים.
לכן, צאו עוד הלילה החוצה, לראות מה יפה הוא הרקיע מעל.
בת-שבע אריאלי
* * *
ירידה בהישגי התלמידים במבחנים הבינלאומיים: "חייבים להתאים את שיטות ההוראה לערוצי הלמידה של כל תלמיד"
החוקרת והסופרת עמלה עינת, מחלוצות חקר לקויות הלמידה בישראל, טוענת כי התעלמות מהכישורים והצרכים האישיים של התלמידים היא הבסיס למשבר הנוכחי!
לאור ירידת ההישגים של תלמידי ישראל במבחנים הבינלאומיים האחרונים, קוראת עמלה עינת, סופרת וחוקרת בכירה, לשנות גישה. לדבריה, "בבסיס הירידה הקיצונית בהישגים עומד חוסר התאמה של שיטות ההוראה לערוצי הלמידה והקליטה של התלמידים. המערכת אינה מתאימה את עצמה ליכולותיהם ולחסמים של כל תלמיד באופן אינדיבידואלי".
עינת, מחלוצות חקר לקויות הלמידה בישראל, מציגה בספרה החדש "הדלת עדיין נעולה" את המחדל המתמשך בטיפול בלקויות למידה והפרעות קשב. על אף ההשקעה הגדולה של מערכת החינוך בעשורים האחרונים – הכוללת הרחבת אבחונים, התאמות ושיפור התמיכה – מחקר איכותני שערכה עינת מצביע על כך שהתלמידים עצמם לא חווים שינוי משמעותי. "הקשיים הנפשיים והרגשיים נותרים בעינם, ותחושת הכישלון שלהם ושל סביבתם רק מחמירה".
לדבריה, תלמידים בעלי אינטליגנציה תקינה המאובחנים עם לקויות למידה והפרעות קשב, המהווים כ-12%-15% מכלל התלמידים, נפגעים באופן חמור כאשר המערכת אינה מעניקה להם מענה מותאם: "עבודה שונה עם צוותי ההוראה, על רקע הכשרה מותאמת ומעקב שיטתי, עשויה לשנות את התמונה כולה".
בספרה החדש, עינת מתארת את ההבטחה הגדולה של מערכת החינוך לצד הכישלון המתמשך ביישומה. הספר כולל ראיונות עומק עם בוגרי תיכון המאובחנים עם לקויות למידה, ומסקנות המחקר מצביעות על פערים קריטיים בין המאמץ שהושקע במערכת לבין השפעתו בפועל על התלמידים.
עמלה עינת, מחברת עשרות ספרים למבוגרים, נוער וילדים, היא מומחית בכירה ללקויות למידה, זוכת פרסים רבים על פועלה הספרותי והמחקרי. ספרה "הדלת עדיין נעולה – הבטחה ושברה בטיפול בהפרעות למידה" רואה אור בימים אלו בהוצאת רסלינג.
לרכישת הספר: https://tinyurl.com/bdzh8ujk
בברכה, ארז מיר, דיוניסוס יחסי ציבור, טל' 03-3743981
מייל: dp@null.co.il
דבר המפרסם. מוגש חינם.
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* פלסטינים בעזה מתלוננים: "אנחנו קמים בבוקר קפואים!"
ג'וחא: "תפנו ליחיא סינוואר שיחמם אתכם באש שבה הצית את יישובי עוטף עזה ושרף חיים תינוקות יהודים!"
* חוה ליבוביץ: אהוד יקר, מאוד נהניתי לקרוא את הפרקים שפירסמת מתוך ספר המחקר שלך על ברנר. בגיליון הקודם הריאיון שערכת עם נחום גוטמן מוסיף עוד פנים לדמותו המרתקת ואניגמטית של י.ח. ברנר. וכמו מצלמה בזום אאוט הצייר מתבונן בדמות שקודם לכן היטבת לפתוח ולקרב בפני הקורא ועתה היא הולכת ומתרחקת וקטנה. אני חושבת שזהו סיום נפלא ומרגש לסדרת הפרקים שפירסמת.
כתיבתך עשירה ומושכת הרגשתי שהצלחת להביא את הייאוש הברנרי במובן שניסח אותה דווקא אמיל חביבי הערבי [פרדוכס] אופסימיסטי באופן קודר ומרגש. [שוב פרדוכס].
הייתי רוצה לדעת את שם הספר שחיברת על ברנר.
אהוד: הספר הוא "ברנר והערבים" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אבל הוא אזל, ואפשר לקבל אותו בפנייה אליי או בפרוייקט בן יהודה.
* ג'וחא: האם יאיר לפיד יצא מדעתו?
* שירין פלאח סעאד: ...המלחמה הנוכחית ריסקה את מה שנותר. התוצאה היא שבחודשים האחרונים אזרחים ערבים קמים בשקט ועוזבים. בתחילת השבוע עזבה חברתי לארה"ב עם בעלה ושלושת הילדים "רק לשנתיים-שלוש," אבל שתינו ידענו שהיא לא תחזור. "אני מרגישה זרה בארץ שלי. אין לנו עתיד כאן. לא משנה מה, תמיד יתייחסו אלינו כחשודים," אמרה. "מאז המלחמה, אפילו לא צריך שיקרה משהו. מספיק שאני ערבייה. אפילו זימנו אותי לשיחת בירור בעבודה כי אמרתי שילדים נהרגים בעזה." מעולם לא ראיתי אותה כל כך שבורה.
היא רחוקה מלהיות היחידה. בתקשורת בעברית כתבו על זה קצת ונתונים מדויקים אין, אבל כל מי שמכיר את התרבות והחברה הערבית מבין שמשהו קורה." "אין לנו מקום כאן," אמרה חברה נוספת שעזבה עם משפחתה להולנד. "אנחנו שקופים, לא רואים אותנו ולעולם לא יתייחסו אלינו כשווים."
בשיחות עם אחרים, הסיבות חוזרות על עצמן: המצב הפוליטי. הפשיעה הגואה וחוסר הביטחון האישי. האפליה והיחס המבזה. החשש לדבר ערבית בציבור, שתמיד היה קיים וזינק מאז 7 באוקטובר. המשבר הכלכלי. תחושת הזרות שרק מתעצמת. ומעל לכל, סיבה אחת כוללת: אכזבה עמוקה מהמדיניות החונקת והמפלה של ישראל כלפי אזרחיה הערבים.
קשה לי לתאר בעברית כמה עמוק התסכול. יהודים בישראל לא יבינו את משמעות ההחלטה לעזוב עבור אדם מהחברה הערבית. לאורך כל השנים, למרות הקשיים, האפליה, הגזענות – החיבור לאדמה ולמשפחה קדמו לכל. עכשיו הקושי גובר גם על הערכים האלה. העזיבה, כואבת כמו כריתה, כמו עקירה מהשורש – היא אפשרות ממשית כי הכאב שבהישארות גדול יותר. ואלה אנשים שאני מכירה שנים, שעשו כל מאמץ אפשרי כדי להשתלב, חלקם אפילו עשו שירות לאומי. בסוף הם נשברו. המחשבה עליהם לא עוזבת אותי. לפעמים גם אני חוששת להישבר כמותם.
הטרגדיה מתבטאת לא רק בעזיבה אלא בייאוש ובמיאוס בקרב הנשארים, בעיקר בדור הבא. לפי נתוני משרד החינוך, ב-2023 נרשמה ירידה חדה בלימודי עברית בקרב תלמידי כיתות ו' דוברי ערבית, המתבטאת הן בממוצע הציונים והן בשימוש בשפה, ו-41% מהמורים דיווחו כי לתלמידים עמדות שליליות כלפי לימודי העברית. ומדובר בילדים ממש! הנתונים האלה הם ביטוי מובהק לניכור של האזרחים הערבים, לפערים ששום סדנה או סמינר לא יכולים לגשר עליהם. ["הארץ" באינטרנט, 25.12].
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר
בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!
בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!
בס"ה נמכרו 1,193 עותקים
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
* * *
אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.
איורים: דני קרמן.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח
ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.
קובץ: זרח ברנט1
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:
https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing
*
נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן
יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-28, 2022-2024.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר
לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל