פעמיים בשבוע

גיליון מס' 2016

יום ארבע מאות חמישים ואחד למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2185 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ט בכסלו תשפ"ה. 30.12.2024.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שִׁיבָה. // איליה בר זאב: אַיֶּכָּה? // אורי הייטנר: 1. המהפכה הפופוליסטית (א'). 2. צרור הערות 29.12.24. // משה גרנות: בזכות רב טוראית אלמונית. על "לטוס נמוך – לראות רחוק" מאת נחמיה דגן. // יוסי אחימאיר: גאווה אישית. // אהוד בן עזר: ברנר והערבים. הוצאת אסטרולוג 2001. ד. העלייה השנייה בראי ספרותה. התחלה חדשה. // איתמר פרת: מלאכים לכבוד חג המולד. // בת-שבע אריאלי: מהפרדס למושבה. סיפורים. הוצאת גוונים תל-אביב 2006. תמונת השער, מכירת הלָמֶה. אין סוף לסיפורים. // אהוד בן עזר: סיפור בריכת הבטון הראשונה שבנה דניאל ליכטנשטיין בארץ-ישראל. // דבוישה: שבעים שנה לגיוס הבנות של גרעין "שדמות" לנח"ל. // אהוד: בסיס הטירונים בבית דראס. מתוך "לא לגיבורים המלחמה", 1971. // צביקה זליקוביץ: אוֹת הַמֶּרֶד. // אהוד בן עזר: מנת חציל קלוי מומלצת של גוצ'ה. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

שִׁירִים מִבֵּין הַזְּמַנִּים

שִׁיבָה

פָּרְשָׂה זְרוֹעוֹת-שְׁבִילֶיהָ  –  הַמּוֹלֶדֶת

עֲטוּרֵי "שֵׁן-אַרְיֵה" וְכַלָּנִיּוֹת

בְּשַׁלֶּכֶת-כְּרָמִים הַשִּׁקְמָה עוֹד עוֹמֶדֶת,

וְגִזְעָהּ בֶּן-דּוֹרוֹת מְכֻרְכָּם,

אֶקָלִפְּטִים, אַדִּירִים, אֲרֻכֵּי-שְׁבָטִים,

מְאַוְּשִׁים וְהוֹמִים:

"הַאַתְּ זֹאת הַבַּת?"

וְאֵי הַצַּמָּה? וְאֵי הַמַּבָּט?

שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתַי וְרֹאשִׁי הַשָּׂב

בְּקִפּוּלֵי אַדַּרְתֵּךְ אָלִיט

אַדֶּרֶת-הָדָר: כֶּרֶם וְגַן רַךְ...

כְּאָז יִרְעֲפוּ הַשָּׁמַיִם

אֶת כּוֹכְבֵיהֶם בַּלֵּילוֹת,

וּכְאָז יִסְתַּחְרֵר הָרֹאשׁ

בֵּין רְקִיעִים רָמִים  –

עַד הֱיוֹתוֹ אֲבַק-עוֹלָמוֹת.

1955

השיר נמצא בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

אהוד: תקשורת התבהלה והשינאה, גם הרשתות החברתיות, נחלצו לעזרת הפרקליטוּת, שהתגלתה במערומיה בתביעתה המחוררת נגד נתניהו. איך? על ידי הכפשת שרה נתניהו – כדי לערער מהצד הזה את חוסנו הנפשי של נתניהו –  ועד מהרה גם היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה הודיעה באופן דחוף למשטרה כי יש לפתוח בחקירה נגד אשת ראש הממשלה שרה נתניהו, בחשד להטרדת עד ולשיבוש מהלכי משפט!

נתניהו, העיקר שתהיה בריא. נאחל לך רפואה שלמה.

* * *

איליה בר זאב

אַיֶּכָּה?

אוֹפַנּוֹעָנִים רְעוּלֵי גּוּף רוֹכְבִים מֵעֵבֶר לַשְּׁקִיעָה,

נוֹגְסִים זֶה בָּזֶה כִּכְלָבִים שׁוֹטִים.  

בְּשִׂמְלָה מִיָּמִים רְחוֹקִים אַתְּ מְשַׁלֶּבֶת אֶצְבָּעוֹת וּמְדַבֶּרֶת אֵלֵינוּ –

קֶשֶׁר לְאֶחָד

שֶׁנוֹתָר.

אֵין קֶשֶׁר בֵּין מַדַּד גְּבוּל הָרָעָב לְבֵין עֲלִיבוּת הַשָּׂכָר,

מָה יֵשׁ בִּקְדֻשַּׁת עֲגָלוֹת עֲמוּסוֹת בַּקַּנְיוֹנִים,

מִלְחָמוֹת נִוּוּן,

בַּעֲרוּת?

מָה הַקֶּשֶׁר בֵּין נִבְחֲרֵי צִבּוּר בַּמָּסַכִּים, לַהֲמוֹנֵי הַצּוֹפִים –

שְׁקָרִים,

צְעָקוֹת,

 חֲנֻפָּה.

שַׁלִּיט בְּחִיּוּךְ­ נְהָרָה קָרַץ,

צָבַת וְחָתַךְ.

אָדִישֵׁי מַבָּט אָנוּ חוֹלְפִים –

דְמְָמָה דַּקָה.

כְּצִפּוֹר פְּצוּעַת כָּנָף רוֹמֶסֶת הַבְּדִידוּת לֵילוֹת אֶל תּוֹךְ הָאֲדָמָה הַמַּמְשִׁיכָה

לִרְעֹד.

איליה בר-זאב

 * * *

אורי הייטנר

1. המהפכה הפופוליסטית (א')

שיטת הסניוריטי, שבה נשיא בית המשפט העליון הוא השופט הוותיק ביותר, היא התגלמות השמרנות. מה שמרני יותר מאשר התבססות על חוכמת הזקנים, על הניסיון המצטבר של מי שראו הכול, למדו והשכילו?

היפוכה של שמרנות היא מהפכנות. הגישה של "עולם ישן עדי היסוד נחרימה", היא הדבר הרחוק ביותר משיטת הסניוריטי. "לא כלום אתמול – מחר הכול," זו גישה שאינה מתיישבת עם הרעיון של התבססות על ניסיון העבר וחוכמתו של זקן השבט.

יריב לוין הוא מהפכן. הוא מציג את עצמו כשמרני, אבל אין דבר וחצי דבר בינו לבין שמרנות. הזיקה בין יריב לוין לשמרנות היא בערך כמו הזיקה של הליכוד היום לליכוד של בגין ושמיר. או במילים אחרות, אין זיקה כזו.

הליכוד של בגין ושמיר היה נושא הדגל של עליונות המשפט. אז לא קראו לכך אקטיביזם שיפוטי, אך אהרון ברק, שהיה היועמ"ש בתקופת ממשלת בגין, הלך בעניין האקטיביזם השיפוטי רק חלק מהדרך שהתווה בגין. תפיסתו של בגין, כליברל וכתלמידו של ז'בוטינסקי, היתה חירות הפרט והגנה על הפרט מפני השלטון, כל שלטון. הכלי לכך הוא הרשות השופטת בכלל ובית המשפט הגבוה לצדק בפרט, ולכן הוא היה קנאי לעצמאותו ולעליונותו. מפא"י, ובן גוריון בראשה, נשאה את הדגל של מה שהיום אנו מכנים "משילות". תנועת החירות, ובגין בראשה, נשאה את דגל צמצום כוחו של השלטון ומה שאנו מכנים היום משפוט ואקטיביזם שיפוטי.

ייתכן שהיתה זו גישה מובנת מאליה של מי שנמצא שנים רבות באופוזיציה ורוצה להחליש את השלטון כיוון שהוא חושש מעריצותו. אבל הליכוד דגל בדרך הזאת גם בהיותו בשלטון. את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק יזמה ממשלת הליכוד בראשות שמיר וראתה בכך הגשמת דרכה ההיסטורית של תנועת החירות. הרי כבר בשנות ה-60 הציגה גח"ל (גוש חירות ליברלים, הגלגול הקודם של הליכוד) את אמנת זכויות האדם והאזרח.

בוועידת הליכוד הראשונה אחרי בחירתו של נתניהו לראשות הליכוד, ב-1993, כאשר נתניהו עוד דבק באידיאולוגיה של תנועתו ובחינוך שקיבל בביתו, התקבלו ההחלטות הבאות:

"הליכוד יעשה להשלמת החוקה למדינת ישראל. החוקה תבטיח את אופייה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, מדינה חופשית ודמוקרטית, המקיימת שוויון לכל אזרחיה ולכל תושביה ללא משוא פנים וללא אפליה.

"בימי ממשלת הליכוד החלה מהפכה חוקתית בישראל ונחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. זכויות יסוד של האדם מוגנות עתה לא רק נגד עריצות השלטון, אלא גם נגד פגיעה לא הוגנת על ידי המחוקק.

"הליכוד יפעל להשלמת חקיקת חוק יסוד: זכויות היסוד של האדם, שהוא מיסודות השקפת העולם של הליכוד. כדי לעגן בחקיקת יסוד את השוויון בפני החוק, חופש הביטוי, חופש ההפגנה, חופש האסיפה, חופש ההתאגדות, חופש הדת, הזכות למשפט הוגן ועוד.

"הליכוד יפעל לחקיקת חוק יסוד: החקיקה.

עם השלמת שני חוקי יסוד אלה תושלם למעשה חוקה למדינת ישראל.

"...הליכוד יעשה לחיזוק שלטון החוק בישראל.

"יובטחו עליונות המשפט וכפיפותן של כל הרשויות למשפט המדינה.

"ייעשה לחיזוקה של מערכת המשפט ולשיפור תפקודה…

"הליכוד יעמוד על משמר עצמאותה של הרשות השופטת. יימשך תהליך חיזוק מערכת בתי המשפט... ייעשה לשמירת מעמדה העצמאי ואיכותה המקצועית של פרקליטות המדינה."

וכן הלאה וכן הלאה.

אני רוצה להתעכב על דגשים חשובים במסמך הזה ולהשוותו לנרטיב של המהפכה, שאותה מוביל יריב לוין. על פי הנרטיב, נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק, על דעת עצמו, הגדיר את שני חוקי היסוד שהתקבלו ב-1992 כחוקה והגדיר אותה כמהפכה חוקתית. והנה, שנתיים טרם מינויו של ברק לנשיא בית המשפט העליון, החלטה רשמית של ועידת הליכוד, המוסד העליון של הליכוד, בהנהגתו של נתניהו, מגדירה את שני החוקים הללו כיסודות בחוקה ומגדירה את חקיקתם מהפכה חוקתית, ומתגאה, בצדק, בכך שממשלת הליכוד הובילה אותה. אגב, בניגוד למהפכה המשטרית – את המהפכה החוקתית הובילה ממשלת הליכוד, בהנהגת שמיר, בהסכמה רחבה עם האופוזיציה. הליכוד מתחייב לחקיקת עוד שני חוקי יסוד שיבטיחו את חרויות האדם, כולל את השוויון בפני החוק, ובכך תושלם חקיקת החוקה.

שנית, הליכוד נשבע אמונים לעליונות המשפט, אותו עיקרון מבית מדרשו של בגין מאז הקמת תנועת החרות ב-1948. הוא מבהיר שכל הרשויות במדינה כפופות למשפט המדינה. והוא מבהיר הבהר היטב, שעם חקיקת חוקי היסוד הללו יוכל בית המשפט העליון להתערב לא רק בהחלטות הממשלה אלא גם בחוקי הכנסת. "זכויות יסוד של האדם מוגנות עתה לא רק נגד עריצות השלטון, אלא גם נגד פגיעה לא הוגנת על ידי המחוקק."

זו דרכו ההיסטורית של הליכוד. המהפכה המשטרית היא מהפכה נגד האידיאולוגיה הזאת ויישומה החלקי בפועל. המהפכה המשטרית היא קודם כל מהפכה נגד האידיאולוגיה של הליכוד ומורשתו של בגין.

לפני שנתיים בדיוק, ב-4 בינואר 2022, ימים אחדים לאחר הקמת הממשלה הנוכחית, הכריז יריב לוין בנאום לאומה על השלב הראשון במהפכה רדיקלית, שנועדה לשנות באיבחת חרב את יחסי הגומלין בין רשויות השלטון והאיזונים והבלמים ביניהם, שנבנו לאורך למעלה משבעה עשורים. איזו מהפכה זו? מה האידיאולוגיה שלה? מה התוכן שלה? מה מניע אותה?

על השאלות הללו אשתדל להשיב בחלקו השני של המאמר. בשלב זה אסתפק במתן הכותרת למהפכה – המהפכה הפופוליסטית.

2. צרור הערות 29.12.24

* הרתעה – ביולי 2020 חדרו מחבלי חיזבאללה מלבנון לשטחה של ישראל. כוח צה"ל זיהה אותם. צלפים קיבלו הוראה לירות לידם כדי להבריח אותם אבל לא לפגוע בהם וחלילה לא להרוג אותם. וכך היה.

במרץ 2023 חיזבאללה ביצע פיגוע בצומת מגידו, שבו אזרח ישראלי נפצע קשה. ישראל לא הגיבה.

באפריל 2023 מחבלי חיזבאללה חדרו לשטחה הריבוני של ישראל בהר דב והקימו מאחז. ישראל הכילה את ההתנקשות בריבונות ובמשך חצי שנה, עד 8 באוקטובר, לא נקפה אצבע.

כל זאת, אחרי עשור וחצי שבו חיזבאללה, תוך הפרה בוטה ושיטתית של הפסקת האש במלחמת לבנון השנייה, התבסס בדרום לבנון והקים שם מפלצת טרור אימתנית, ללא כל תגובה ישראלית.

המסר של ישראל לחיזבאללה היה ברור וחד משמעי. ישראל מורתעת.

זה בדיוק היה המסר גם לחמאס.

זה לא רק שישראל הפסיקה להרתיע. ישראל הורתעה ושידרה שהיא מורתעת.

זאת ההתמכרות לשקט, מדיניותו הפייסנית התבוסתנית של נתניהו. זה המחדל הגדול שהמיט עלינו את אסון השבת השחורה.

כל הכשלים המודיעיניים והמבצעיים, שנתניהו אחראי עליהם מיניסטריאלית אך לא אישית, מתגמדים לעומת המחדל הגדול הזה, שאיפשר לארגוני טרור רצחניים להפוך לצבאות טרור חזקים ומאיימים בעזה ובלבנון.

הראשון שיודע את זה, הוא מר מחדל, בנימין נתניהו. לכן הוא עושה כל שלאל לידו כדי למנוע את חקירת המחדל.

* הגנה אקטיבית – בחודש האחרון יצאתי פעמים רבות נגד הפסקת האש בלבנון, שעוצבה ברוח המדיניות הרופסת שדרדרה אותנו ל-7 באוקטובר. עם זאת, בחלוף חודש, אני חייב לציין לטובה שהאופן שבו ישראל נוהגת אחרי הפסקת האש בהחלט שונה מרוח ההתמכרות לשקט, והיא מבטאת הגנה אקטיבית, יוזמת וחותרת למגע, ולא עוד פחד מכך שפעולה ישראלית תביא להסלמה ואולי אף לחידוש המלחמה. עם זאת, אנו נתקלים בכשלי הפסקת האש, בכך שהסכמנו למנגנון פיקוח אמריקאי-צרפתי, שמתייחס באופן שוויוני לארגון טרור רצחני ולמדינה המגינה על ביטחונה מפני הטרור. וכך, אנו מואשמים במאות "הפרות".

דוגמה ל"הפרה" כזאת היא השמדת תוואי תת-קרקעי באורך 100 מטרים בדרום לבנון, ובו אמצעי לחימה רבים, בהם רובים, מקלעים, טילי נ"ט, מערכות תצפית וציוד צבאי נוסף. המנהרה הובילה לעמדת שהייה של חיזבאללה, שבה אותרו משגרים שמהם שוגרו רקטות לשטח ישראל בשנה האחרונה ומטענים רבים.

בדפוס הפעולה שקדם ל-7 באוקטובר והוביל לו, לא היינו עושים דבר בנדון. הרי הם לא ירו עלינו, אז למה אנחנו צריכים לעשות משהו? לא שהיינו עושים משהו אפקטיבי אם היו יורים עלינו. ההגנה האקטיבית היום מבטאת הפקת לקחים מהמחדל.

אם זו תהיה דרך הפעולה של ישראל בלבנון, היא תצמצם באופן משמעותי את נזקי הפסקת האש, אך גם כך, החזרת כפרי מרואן לגבעות שמעל יישובינו, שהיא הכשל העיקרי בהפסקת האש, היא הפקרות.

* תעודת עניות – אם אחרי שנה ורבע של לחימה ברצועת עזה יש לחמאס יכולת ותעוזה לשגר רקטות לירושלים, זו תעודת עניות לישראל.

* בשידור מת – שעה שמטוסי חיל האוויר תקפו בתימן, מנהיג החות'ים נשא נאום. וחשבתי, כמה נחמד היה, אילו במהלך הנאום הוא היה מחוסל בשידור חי.

* פריצי חיות – איזה עם מגדל פריצי חיות שרוצחים באכזריות אישה בת 83.

* הדרך לשלום – מושל דמשק מטעם המשטר החדש אמר שסוריה מעוניינת בשלום עם ישראל.

האם הוא באמת מתכוון לזה? ואם כן – האם הוא מייצג את עמדת המשטר? אני מרשה לעצמי לפקפק, אבל – הלוואי. מי כמונו, תושבי הגולן, השכנים הקרובים של סוריה, חפצים בשלום אמת?

יש מבחן אחד לכנות כוונותיה של סוריה לשלום – ויתור על תביעתם לגולן. שלום יהיה רק על בסיס כיבוד הריבונות של שני הצדדים, שיהפוך את הגבול בין המדינות לגבול של שלום.

אם יתייצב בסוריה שלטון שיחתור לשלום, יכיר בריבונות ישראל על הגולן ולא תהיינה לו תביעות טריטוריאליות מישראל, נכון יהיה לסגת מאזור החיץ שאותו צה"ל תפס בראשית החודש, במסגרת חוזה שלום.

* נתוני משרד התעמולה – מחקר עומק של מכון מחקר בריטי הוכיח, שנתוני ההרוגים בעזה שנמסרים בידי משרד התעמולה ("הבריאות") של חמאס מזויפים ושקריים. לדוגמה, את כל המתים מוות טבעי הם רושמים כהרוגי המלחמה. הם רושמים גברים כנשים, מבוגרים בגיל הלחימה כילדים ופעוטות ומנפחים את המספרים. משרד "הבריאות" שניהל בתי חולים ששימשו כמכשירי טרור, שהסתירו מפקדות טרור, שבהם רופאים ניתחו חטופים ישראלים ללא הרדמה ורופא רצח בזריקת מוות חטופה, ממשיך את מעלליו בהפצת נתונים שקריים כחלק מתעמולת הטרור.

וזה לא מפריע לתקשורת ב"הארץ" ובעולם לדקלם את הנתונים השקריים ולמנף אותם לתעמולה אנטי ישראלית.

* מתווה ליציאה מהמשבר – קבוצה קטנה של פעילים מתנועת הרבעון הרביעי, מומחים למשפט ולמדעי המדינה, אנשי שמאל וימין, חילונים ודתיים, "שמרנים" ו"ליברלים", תומכי הרפורמה המשפטית ומתנגדי המהפכה המשטרית, ערכה עבודת עומק במשך חודשים רבים, לגיבוש מתווה משותף ליציאה מהמשבר העמוק והמסוכן שבו נמצאת מדינת ישראל סביב המחלוקת על מערכת המשפט.

הם התייעצו עם כ-140 מומחים מכל רחבי החברה הישראלים ומוסדות מחקר ובהם פורום קהלת והמכון הישראלי לדמוקרטיה.

נקודת המוצא שלהם היתה, שכל צד מתייחס באמפתיה לכאבים ולפחדים של הצד השני, מאמין בכנות כוונותיו ובכך שיש בעמדתו ניצוצות של אמת. ולכן, את מקום כיפוף הידיים או משיכת החבל שנועדו להכריע ולהכניע את הצד השני, תפסה בעבודתם הגישה של חתירה להסכמה. נקודת מוצא נוספת היא שלא לעולם חוסן, ומי שהיום בשלטון עתיד ביום אחד לאבד את השלטון, והכוח שהוא דורש היום עלול להיות לו לרועץ כאשר יריביו יהיו בשלטון.

חברי הצוות הגיעו להסכמה שכוחה של מערכת המשפט בישראל גדול מדי, מהגדולים בעולם, ויש לצמצם אותה. הם הגיעו להסכמה שמכלול הצעות יריב לוין מעניק כוח יתר לרשות המבצעת כפי שאין באף דמוקרטיה בעולם ואם ימומש במלואו, ספק אם ניתן יהיה להגדיר את המדינה כדמוקרטיה. הסכמה נוספת היא שהכנסת חלשה באופן קיצוני ויש להעצים אותה.

הם גיבשו מתווה שאינו פשרת אמצע בין שני קצוות, אלא דרך שלישית מחוץ לקופסה, שיש בה שילוב של עמדות הצדדים עם רעיונות חדשים שלהם.

בשבוע שעבר הוצג המתווה ביום עיון שבו השתתפו כ-200 מפעילי התנועה. לצערי, לא יכולתי להתפנות באותו יום. השבוע הוא הוצג בכנס בזום, שבו השתתפתי, יחד עם עוד כ-250 פעילים.

מעצם העובדה שאנשים כאלה, עם מוטיבציה כזו ישבו יחד וכתבו מתווה, הנחתי מראש שהתוצאה אינה יכולה להיות רעה. הנחה שנייה שלי היתה, שהתוצאות תהיינה כמעט זהות לרעיונות שאני כתבתי לאורך השנים. ההנחה הראשונה הוכיחה את עצמה, התוצאה בהחלט אינה רעה. ההנחה השנייה היתה שגויה – אלה פתרונות שונים משלי, ברובם.

לא אכתוב היום על המתווה. אני רוצה קודם ללמוד אותו לעומק, לא ממצגת בזום אלא מקריאת החוברת כולה והעמקה בה. אומר שהיא מחייבת הסכמות רחבות שלא תאפשרנה לרוב קטן, זמני ומקרי לאכוף את דעתו. כך בבחירת השופטים וכך בקבלת חוקי יסוד ובשינויים. הוא מגדיל באופן משמעותי את כוחה של הרשות המחוקקת מול הממשלה השולטת בה היום למעשה, ולכן מייתרת ומצמצמת את הצורך בהתערבות ואת חופש ההתערבות של בג"ץ בחקיקה וכן בהחלטות מליאת הממשלה בענייני ביטחון, מדיניות חוץ ותקציב המדינה. הוא עוסק בתפקיד היועמ"ש ובכל הנושאים שעל סדר היום.

לא עם כל מה שכתוב במתווה אני מסכים. יש לי רעיונות אחרים שאינם חלק מהמתווה. אך כמכלול אני רואה בו בהחלט בסיס לפתרון ויציאה מהמשבר.

אמחיש דוגמה אחת. מוצעת במתווה הגבלת כהונת ראש הממשלה ל-8 שנים. במקביל, מוצעת הגבלת היכולת לחקור את ראש הממשלה ולהעמיד אותו לדין. בראשית הקדנציה יוקם פורום של שלושה שופטים בדימוס, שיבחן חשדות נגד ראש הממשלה אם יעלו, ורק הוא, ולא היועמ"ש, יהיה מוסמך להורות על חקירה או על הגשת כתב אישום, ורק בנושאים חריגים וחמורים. חשדות אחרים, אם יהיו, ייחקרו רק בתום כהונתו.

אני מתנגד עקרונית לכל פריבילגיה לראש הממשלה ולכל אדם במדינה, בשם ערך השוויון בפני החוק. בשל עקרון הדוגמה האישית אני חושב שהציפיות והדרישות ממנו צריכות להיות גבוהות יותר משל אחד האדם. לכן, תמיד התנגדתי נחרצות לכל מה שמריח חוק צרפתי, שהוא חוק מושחת. ואף על פי כן, כאשר מדובר בהגבלת משרות, כלומר הכהונה אינה יכולה להיות קרנות המזבח להתחמקות רוה"מ מחקירה ללא הגבלת זמן, וכאשר אפשרות החקירה עדיין קיימת, הגם שהיא מוגבלת, זו הצעה שגם אם איני תומך בה, אני יכול לחיות איתה.

זו דוגמה הממחישה את אופי הפתרונות, שאליהם הגיעו יוצרי המתווה.

* מי יהדק את החגורה – עלותה של המלחמה ועלות תקומת היישובים בצפון ובדרום יחייבו צעדים קשים של הידוק החגורה. כל אזרח בישראל ירגיש זאת בארנקו. זה כואב, אבל אין ברירה. זה מחיר המלחמה על קיומנו.

אבל כאשר הממשלה עומדת להנחית גזירות על הציבור, עליה לתת קודם כל דוגמה אישית. זו ממשלה מנופחת ומלאה במשרדים מונפצים שאין בהם כל צורך, זולת סידור עבודה לח"כים, שחלקם תת-רמה, שעצם היותם שרים בממשלה היא בושה לכל אזרח נורמטיבי.

בראש ובראשונה, יש לפרק את כל המשרדים המיותרים. שנית, יש לבטל את כל הכספים הקואליציוניים. ויש להפסיק לממן את ההשתמטות ואת המשתמטים, שעצם מימונם הוא חתירה תחת המאמץ המלחמתי והאינטרס הלאומי.

שלושת הצעדים האלה יגרמו לאזרחי ישראל להיות שלמים עם המחיר הכלכלי האישי שהם יידרשו לשלם.

* לינץ' בליליפוט – כמעט מדי לילה מיליוני ישראלים מבלים במקלטים ולאחר מכן יומם משתבש, בשל המתקפות מתימן. מאה ישראלים וישראליות נמקים שנה ורבע במנהרות המחבלים הברברים בעזה. חיילי צה"ל נלחמים בעזה ומדי שבוע יש עוד הרוגים ופצועים. גם לאחר הפסקת האש, חיילי צה"ל פועלים בלבנון ונלחמים. חיילי צה"ל פועלים בסוריה. חיילי צה"ל פועלים בטול כרם ובכל רחבי יו"ש. איראן דוהרת לעבר הגרעין. יישובי הדרום והצפון טרם שוקמו ושיקומם מתעכב ומתנהל בעצלתיים. המצב הכלכלי קשה. מערכת החינוך קורסת.

ובמה עוסקת ממשלת ליליפוט? בהכנת לינץ' ליועמ"שית.

הם מחממים את עצמם לקראת הלינץ'. ראש הכנופייה, עבריין מנעוריו, שכל התנהלותו כשר עבריינית ו[-----], יערוך "שימוע" ליועמ"שית. שר הג'ובים הביביריון, עוכר התקשורת וכל חבורת האפסים יתחרו זה בזה מי יתלהם יותר, יעליב יותר, ישפיל יותר והם ימהרו להדליף את דברי הבלע וההסתה שלהם כדי להחניף לבייס ולזכות בנקודות בפריימריז.

מעולם לא היה ניתוק כזה בין צרכי העם לבין מה שמעסיק את אספסוף השרים הכושלים, חדלי האישים.

ובימים האלה אין מנהיגות בישראל. ובימים האלה אין מנהיג לישראל.

* מוסר בן גביריסטי – השר הכהניסט חומץ בן חומץ אליהו, הסביר שפיטורי היועמ"שית חשובים ודחופים יותר מהחזרת החטופים.

אפשר לחשוב שאם היועמ"שית תפוטר, השרים הכושלים, העלובים, כמו הדוצ'ה שלו – השר הכושל בכל ממשלות ישראל, יתחילו לתפקד.

המוסר של גור הכהניסטים, חומץ בן חומץ אינו מוסר יהודי. הוא מוסר כהניסטי. או גרוע יותר – בן גביריסטי.

* הפירומן – ראש הכנופייה לא עלה להר הבית כדי להדליק חנוכייה, אלא כדי להדליק את המזה"ת ובעיקר את רחובות ישראל.

* נתניהו מורתע – ראש הכנופייה שוב פועל בניגוד למדיניות ממשלתו ובניגוד להצהרות נתניהו על שמירת הסטטוס קוו בהר הבית. הוא יודע שנתניהו מורתע ולא יעשה דבר.

נקווה מאוד, שגם הפעם ראש הכנופייה ייכשל, והפרובוקציה שלו לא תצית את ערביי ישראל ולא תדרדר אותנו למלחמת האזרחים, שהוא מנסה בכל כוחו להצית מאז 7 באוקטובר.

* בעד עליית יהודים. נגד עליית כהניסטים – אני תומך בעליית יהודים להר הבית. אני גאה בממשלת בנט, הממשלה הציונית ביותר שהיתה כאן מאז ממשלת שמיר, שבתקופתה חל זינוק דרמטי במיספר היהודים המבקרים בהר הבית. גם אני עליתי להר הבית, לא פעם ולא פעמיים ולבטח עוד אעלה בעתיד. וכשאני עולה להר הבית, איני חש כתייר שמבקר באתר היסטורי חשוב, אלא כיהודי העולה למקום המקדש, למקום הקדוש ביותר ליהודים, לתמצית המושג מולדת.

אבל העלייה להר הבית צריכה להיות בהתאם לכללים. יש סטטוס קוו המחייב את מדינת ישראל ומחייב את אזרחי ישראל. ממשלת ישראל ריבונית לשנות את הסטטוס קוו. היא לא עושה זאת וראש הממשלה מצהיר השכם והערב על מחויבותו ומחויבותה של ישראל לסטטוס קוו.

בא ראש הכנופייה, ופעם אחר פעם אחר פעם עושה פרובוקציות על הר הבית, פועל בעליל ובגלוי וכשר בישראל בניגוד מוחלט לסטטוס קוו ולמדיניות הממשלה וראש הממשלה, ומצהיר: "אני הדרג המדיני ואני מחליט שמותר," הצהרה חצופה שמיועדת בעיקר לאוזניו של אדם אחד, המורתע ממנו. המסר שלו לנתניהו הוא שאני, לא אתה, הדרג המדיני. אני קובע, אני מחליט, יש לי מיליציה פרטית חמושה, ואני קובע שאין סטטוס קוו. ונתניהו, סמרטוט, משקשק, עושה במכנסיים ומפחד לבעוט בו.

אני בעד עליית יהודים להר הבית. אני נגד עליית כהניסטים להר הבית. ובוודאי שאני נגד עליית ראש הכנופייה להר הבית ובוודאי כשר בממשלה.

האישיות הציבורית המזוהה ביותר עם המאבק לעליית יהודים להר הבית הוא חכ"ל יהודה גליק. הוא נעצר על כך לא פעם ולא פעמיים. הוא נפצע בהתנקשות בחייו של מחבלים. אבל המסר שלו היה מסר של שלום. הוא דיבר תמיד על כך שהר הבית הוא אתר מקודש לשלוש הדתות. חלומו היה שעל הר הבית ישכנו זה לצד זה בית כנסת, מסגד וכנסיה ותקוים נבואת ישעיהו: "כִּי בֵיתִי בֵּית־תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל־הָעַמִּים." אפשר לתמוך בפועלו או להתנגד לו, אבל המסר שלו היה מסר של שלום ואחווה.

ראש הכנופייה הוא כהניסט. תורתו היא תורת הגזע הכהניסטית. הוא מסוכן לאין שיעור יותר ממורו ורבו, אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י, כי הוא למד מתמונת הראי שלו – הקנאים האיסלמיסטים הג'יהאדיסטים, את תורת ה"תקיה", ההתחפשות. הוא אינו מציג את התמונה הרחבה של חזונו, כמו "הרב" שר"י, אלא מותח בכל עת את החבל כך שלא ייפסל ויוכל להמשיך להשתלט בהדרגה על המדינה ולהגשים את תורת הגזע הכהניסטית.

כאשר רוצים תרגום של מה שבן גביר אומר למה שהוא מתכוון, יש ללמוד מה אמר כהנא בנדון. כאשר ראש הכנופייה מדבר על "עידוד הגירה", הוא מתכוון לתורת כהנא, שעל פיה אסור לגוי לגור בארץ ישראל ויש לפעול בכל דרך כדי לסלק אותו מכאן. וכאשר הוא מדבר על הריבונות ועל "חופש הפולחן" בהר הבית, הוא מתכוון לתורת כהנא, שעל פיה קיומם של מסגדים על הר הבית הוא שיקוץ וחילול הקודש ולכן חובתנו "לגלח" את הר הבית מהמסגדים ולאסור על "הישמעאלים" להתקרב להר.

 כאשר ראש הכנופייה, במעמד של שר שיש לו מיליציה חמושה, עולה להר הבית, המסר הוא שאני צריך עוד קצת להתחזק ואז "אגלח" את השיקוץ. ולכן, כל עלייה שלו היא פרובוקציה, והמטרה העיקרית שלה היא לגרום לערביי ישראל לפתוח במהומות, כדי שהוא יהיה המצביא של מלחמת החורמה בהם.

כאשר אני כותב על הפרובוקציה של ראש הכנופייה, אני יודע שמיד תופענה תגובות הווטאבאוטיזם הדמגוגי: כן... עצם העובדה שאנחנו בארץ היא פרובוקציה בעיניהם... יש כאלה שאומרים שאורטל בגולן היא פרובוקציה... וכו' וכו' כיד הדמגוגיה החביבה עליהם. נכון, הם רואים בכל נוכחות יהודית בארץ פרובוקציה. אז מה? אז זה אומר שאין פרובוקציה אמיתית? כאשר ראש הכנופייה עולה להר הבית, זו פרובוקציה, שנועדה להבעיר את המזה"ת. ואם לא נעצור אותו בזמן, הוא ימית על העם היהודי שואה.

* חילול השכול – אירוע מביש. ערב זיכרון לחלל צה"ל ז'אבו ארליך שנהרג בלבנון, פוצץ בידי בני משפחתו של חלל צה"ל אחר, שנפל באותה תקרית, גור קהתי. משפחת ארליך הגיבה באצילות והביעה הזדהות עם כאבה של משפחת קהתי, אבל יש לומר: גם למשפחות שכולות לא הכול מותר. ובטח לא לחלל את זכרו של חלל צה"ל אחר.

חבל שפוליטיקה קטנה מזהמת את אחוות הלוחמים, גם אחרי נפילתם. החלוקה בין חלל שמאל לחלל ימין היא נוראה. איני מצליח להבין את האובססיה של משפחת קהתי "לדעת" ו"להוכיח" שבנם נפל לשווא.

* גיבורי ישראל – קראתי פשקוויל אינפנטילי, של ארגון שמכנה את עצמו משהו עם דמוקרטיה, המגדיר את יורי פצצות התאורה בקיסריה – "גיבורים".

אכן, גיבורים. מקומם בפנתיאון הלאומי מובטח, לצד חנה סנש, מאיר הר ציון, נתן אלבז, קהלני, יוני נתניהו, גוני הרניק, עמנואל מורנו, רועי קליין וענר שפירא. גיבורי האומה.

* באזיקים – ח"כית-האשפתות טלי גוטליב זומנה לחקירה על הסתה, לא התייצבה והודיעה שתמשיך לצפצף על החוק ולא להתייצב. עוד היום צריך לגרור אותה, אזוקה בידיה וברגליה, לחקירה. חצופה!

* אנרכיסטית – ח"כית האשפתות טלי גוטליב מדגמנת אנרכיה מוחלטת.

* הצדעה למילואימניקים – תאגיד השידור הציבורי הקדיש ביום ה' יום שידורים מיוחד, בערוצי הרדיו שלו ובטלוויזיה, להצדעה למילואימניקים ובני משפחותיהם. יצא לי להאזין מעט, ואני מודה שהתרגשתי. אני שמח שאין זה יום של קוטראי על כמה מסכנים המילואימיניקים, כמה סובלות המשפחות, ועל עוולות כלפי מילואימניקים. יש בהחלט עיסוק גם בזכויות המילואימניקים וגם בעוולות ובשחיקה, אבל לפחות במעט ששמעתי, התראיינו מילואימניקים שסיפרו בגאווה על שירותם וביטאו נחישות ואמונה בצדקת הדרך, וסיפרו על אחוות הלוחמים ועל האחדות בין לוחמים מכל צבעי הקשת הפוליטית.

בשנים האחרונות נשמעה אקסיומה שעל פיה רק 1% משרתים בפועל במילואים. אני מודה שגם אני ציטטתי (לפני המלחמה) את הטיעון הזה. במלחמה שירתו 350,000 מילואימניקים. האם כלל הציבור, או ליתר דיוק כלל האנשים בגיל מילואים, הוא 35 מיליון איש? נכון, שהמלחמה הקפיצה באופן דרמטי את מיספר המשרתים, אבל אין לי ספק שהנתון על אודות 1% מעולם לא היה נכון.

* הפשרה המפ"מניקית – השר לשעבר חיים אורון-ג'ומס, התראיין להסכת "שיחת קיבוץ", וסיפר שם סיפור מופלא על הקמת קיבוץ השומר הצעיר, גשור, על הגולן. הוא הזכיר שכל עוד הוא היה מזכיר הקיבוץ הארצי, התנועה לא הקימה קיבוץ בגולן, מעבר לקו הירוק, אלא רק הלכה להיאחזות נח"ל גשור, כי היאחזות אינה יישוב קבע, אלא מחנה צבאי.

וכאן הוא הוסיף את הסיפור הבא. היאחזות גשור הוקמה ממזרח לקיבוץ עין זיוון, סמוך לקוניטרה. בהפגזה סורית נהרגה בת גרעין. אחותו היתה חברה באותו גרעין. כמזכיר הקיבוץ הארצי, הוא עלה לבקר את גרעיני התנועה בהיאחזות. גם שר הביטחון משה דיין עלה לבקר את ההיאחזות. "למה שמתם את ההיאחזות כאן, ליד קוניטרה?" סיפר ג'ומס, שהוא שאל את דיין, ודיין השיב – "בגללכם." כלומר, המיקום נועד לגרום לשומר הצעיר, למפ"ם, לתת גושפנקה להתיישבות שם. אח"כ, הוא מספר, הקיבוץ עצמו קם בדרום הגולן.

 כנראה שזיכרונו של ג'ומס קצת מתעתע בו. היאחזות גשור מעולם לא היתה באזור קוניטרה, באזור עין זיוון. הנקודה הזמנית של ההיאחזות היתה בדרום הגולן, צמוד להר פרס (תל פארס) מכיוון דרום. מלכתחילה זו היתה נקודה זמנית, בתוך בסיס צה"ל, עד שתיבנה נקודת הקבע, ופחות משנתיים אחרי הקמתה, בתחילת 1970, ההיאחזות עברה קילומטרים ספורים מערבה משם, לנקודה שבה הוקם לימים הקיבוץ. כלומר כל הסיפור הנחמד, על הפגישה עם דיין וההסבר של דיין למה ההיאחזות ממוקמת ליד קוניטרה, לא היה ולא נברא.

בהמשך מספר ג'ומס, שלאחר שכבר לא היה מזכיר, לא היה מי שיעמוד בפרץ והוחלט להקים את קיבוץ גשור, אבל הנוסחה של המתיישבים הייתה ש"לא נהיה מכשול לשלום."

הנוסחה הזו לא היתה של המתיישבים. זו פשרה פוליטית מפ"מניקית שנועדה לאפשר את הקמת קיבוצי הקיבוץ הארצי על הגולן בלי לפלג את התנועה.

 בספרי "אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969" הקדשתי פרק ארוך לעמדת מפ"ם והקיבוץ הארצי. הקמת הקיבוצים גשור ונטור היתה מחוץ לטווח הזמנים שנדון בספר, אבל זרעי המחלוקת שהובילו לפשרה היו כבר אז. המחלוקת היתה בין השמאל היוני, שרובו היה של חברי הגרעינים של השומר הצעיר ובוגרי הקנים העירוניים, שהתנגדו עקרונית להקמת התיישבות מעבר לקו הירוק, גם בגולן, רן כהן וג'ומס היו הבולטים במתנגדים –  לבין הנהגת התנועה שתמכה בהתיישבות בגולן. שרי מפ"ם, למשל, הצביעו תמיד בעד הקמת יישובי הגולן בוועדת השרים לענייני התיישבות. ההנהגה ההיסטורית – יערי וחזן, נחלקה באותם ימים ברוב הסוגיות המדיניות. חזן היה נץ, תמך בתוכנית אלון והיה מקורב מאוד לגולדה מאיר ותמך בעמדותיה. יערי היה יונה ותמך בנסיגה כמעט מכל השטחים. אולם את נושא הגולן הם ראו עין בעין. שניהם התנגדו בתוקף לנסיגה מהגולן. שניהם תמכו בהתיישבות בגולן. שניהם היו מוכנים לפשרה טריטוריאלית בגולן. עמדתם נתמכה בידי הביטחוניסטים בתנועה, כמו שמעון אבידן ואחרים ובידי בני הקיבוצים בעיקר בעמקים הצפוניים.

בראשית הדרך, הפשרה היתה שליחת גרעינים להיאחזות נח"ל בגולן, אך לא הקמת יישוב קבע. אחרי מלחמת יום הכיפורים, הלחץ להקמת היישוב גבר ואז הגיעו לנוסחת גשור.

הנוסחה היתה החלטה להקים את קיבוץ גשור (ומאוחר יותר את נטור) עם כוכבית: "יישובינו לא יהיו מכשול לשלום." מי מקים יישוב אם הוא אינו רואה בו יישוב קבע שנועד לעצב את הגבול? אין חיה כזו. הקמת יישוב היא אמירה פוליטית ברורה – זה שטח שאנו מתנגדים לנסיגה ממנו וכדי למנוע את הנסיגה אנו מיישבים אותו. לכן, כל תנועה התיישבה על פי המפה שלה. אם מקימים יישוב מתוך נכונות להזיז אותו, למה הקיבוץ הארצי לא הקים קיבוצים ביהודה ושומרון על פי אותו עיקרון? הפשרה היתה נוסחה פוליטית מילולית, ללא כל היגיון התיישבותי. מתנגדי הקמת היישוב לא שינו את דעתם ועדיין הצביעו נגד, אבל הנוסחה עזרה להם לבלוע את הגלולה "המרה". תומכי ההתיישבות השיגו את שלהם, היישוב קם, והם בלעו את הגלולה המרה של הנוסחה המטופשת.

ג'ומס מספר, שמיד עם מינויו לתפקיד שר החקלאות (1999), הוא ביקר ביישוב והסביר לתושבים שהממשלה מתכוונת להגיע להסכם שלום עם סוריה ולרדת מהגולן. הוא סיפר שבפגישה השתתפו ראשי ועד יישובי הגולן שהתנפלו עליו, ואז יהודה הראל היסה אותם והזכיר שאין מה להתנפל על ג'ומס כי זו עמדתו מאז ומתמיד. אגב, איני זוכר פגישה כזו, ואילו התקיימה בהשתתפות ועד יישובי הגולן, לבטח הייתי משתתף בה וזוכר אותה.

בתקופת המאבק על הגולן, שהחל 7 שנים לפני שג'ומס מונה לשר, קיבוץ גשור היה חלק מהמאבק, היה חלק מוועד יישובי הגולן, היה מיוצג בוועד, והנוסחה ההזויה אפילו לא היתה ברקע.

מאז זרמו הרבה מים ברוקד, מפ"ם כבר לא קיימת, גם מרצ לא ממש קיימת וכך גם סוריה. ואילו גשור ונטור, כמו כל יישובי הגולן, חיים וקיימים ואין עוד מי שמערער על כך.

* מודעות עצמית – ברשת ב' הושמע שירו של הזמר הנפלא והמלחין הגאון מתי כספי, "יום יום אני הולך למעונך". אחד הטובים.

השדרנית רינה מצליח לא התאפקה, פתחה את המיקרופון והצטרפה אליו בזיופים וקול צורמני.

על מודעות עצמית היא לא שמעה?

* אורטי – בצער רב ובאיחור של שבוע קיבלתי את הבשורה הכואבת על פטירתו של אורטי היקר, הלא הוא צבי אורטנברג, שבמשך עשרות שנים היה עמוד התווך של קיבוץ תל קציר. בן 87 היה במותו.

אורטי היה אדם פעיל מאוד כל חייו, וגם את תחביביו מינף לפעילות. תחביבו העיקרי היה משחק השחמט. הוא אירגן חוגים ותחרויות לילדים, לנוער ולמבוגרים בעמק הירדן ובמשך שנים אירגן את תחרות השחמט הארצית של ההתיישבות העובדת. בשבוע שעבר נערכה התחרות הארצית בעין גב. הוא אירגן אותה ובמהלכה נפטר בפתאומיות. התחרות הופסקה מיד. על מותו נודע לי מכתבה ב"זמן קיבוץ". הכתבה עסקה אך ורק בנושא השחמט, אך פועלו של אורטי היה גדול הרבה יותר.

הוא היה פעיל מאוד בכל תחומי החיים בקיבוצו, בעמק הירדן ובתנועה הקיבוצית. אורטי נולד ברוסיה ב-1937 וחווה כילד את השואה. לאחר השואה עלה עם משפחתו לארץ, היה פעיל בתנועת הצופים בחיפה, הלך לגרעין נח"ל של תנועת הצופים לתל קציר. תל קציר, שהוקם באזור המפורז, היה מוקד לתוקפנות סורית בלתי פוסקת. היישוב חי תחת אש, ולכן רק מעטים מחברי הגרעינים בחרו להישאר בו. אורטי היה ביניהם. החל את דרכו בענף הבננות ומהר מאוד היה למרכז הענף, כיהן 4 פעמים כמזכיר הקיבוץ, היה גזבר הקיבוץ ובמשך 17 שנים כיהן כמנכ"ל מנהלת הכינרת.

הכרתי את אורטי דרך הפעילות בתק"ם ובעיקר בתקופת המאבק על הגולן. אורטי, שהשתייך תמיד לאגף הניצי במפלגת העבודה ובתק"ם, תמך מאוד במאבקנו נגד הנסיגה והשמיע את קולו. השתתף באירועי הזדהות עם המאבק. ולא אחת נענה להזמנתי להרצות במסגרת המאבק. הרצאותיו התמקדו בתיאור מוראות החיים תחת הגולן בשלטון הסורי, התקופה המכוננת של חייו, וההכרח הביטחוני לשמור על הגולן בריבונות ישראל.

מדי פעם הבאתי אליו ואל דבורל'ה, אשתו, קבוצות שעלו לסיור בגולן. עצרנו בתל-קציר ושמענו מהם את סיפורם. הם נהגו לקחת אותנו לחדר הזיכרון ושם הקרינו סרט המתאר את הסיוט תחת אפם של הסורים. קטע מהסרט, שבו דבורל'ה מספרת על התדהמה כאשר עלתה עם חבריה לקיבוץ למוצב הסורי ששלט עליהם, מיד לאחר שחרור הגולן, כשהביטה על הקיבוץ, הוכנס למיצג הגולן שהקמנו במסגרת המאבק נגד הנסיגה, ונדדנו עימו בכל רחבי הארץ. "ראיתי את הקקטוסים בגינה שלי פרושים כמו על כף ידי," היא סיפרה בהתרגשות.

את תמיכתו בגולן ביטא אורטי גם במכתבים למערכת העיתונות הקיבוצית.

שלושה מוותיקי תל קציר, שהיו מנהיגי הקיבוץ וגם חברים טובים, היו מחוברים אלינו במאבק וסייענו לנו בהסברה – אורטי, ישראל אלקבץ, שלפני שנים נהרג בתאונת דרכים, וגדעון גזית.

עם אורטי נשארתי בקשר כל השנים. הוא היה סקרן מאוד ותמיד התעניין מה חדש בגולן. בנושא אחד נשארנו חלוקים תמיד – הוא נשאר נאמן למפלגת העבודה בכל הגלגולים. היתה לו ביקורת, הוא לא אהב את הכרסום המתמיד בעמדותיה המדיניות והחברתיות, אבל התייחס אליה כאל בית, שלא נוטשים אותו.

יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: ואלס עם בשאר – ב"7 ימים" התפרסמה כתבה של רונן ברגמן על הניסיונות של המודיעין הישראלי ליצור קשר עם בשאר אסד, תחת הכותרת "ואלס עם בשאר".

הכותרת מתכתבת עם סרטו של ארי פולמן "ואלס עם באשיר". אז מדובר היה בבאשיר ג'מאייל, מנהיג הפלנגות הנוצריות בלבנון, שישראל פלירטטה אתו וסייעה לו, וב-1982 הוא נבחר לנשיאות לבנון, אך נרצח בידי שליחי סוריה בטקס ההשבעה, ובתגובה ביצעו הפלנגות את הטבח בסברה ושאתילה.

הסרט, שיצא לאקרנים ב-2008, הוא סרט מונפש דקו-דרמטי על מלחמת שלום הגליל / לבנון הראשונה, מזווית הראיה של התסריטאי והבמאי ארי פולמן. הסרט זכה בפרסים רבים ובהם "גלובוס הזהב", "פרס סזאר", "פרס אופיר" והיה מועמד ל"פרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר".

באחת הסצנות בסרט, חייל צה"ל "רוקד" עם מאג בעת קרב בתוך העיר ביירות, על רקע תמונת ענק של בשיר ג'ומאייל, ומכאן שם הסרט.

בשנת 2009 פרסמתי מאמר בגנות המו"מ שניהל אולמרט עם בשאר אסד על נסיגה מהגולן, והענקתי לו את הכותרת: "ואלס עם בשאר".

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

משה גרנות

בזכות רב טוראית אלמונית

על "לטוס נמוך – לראות רחוק"

מאת נחמיה דגן

ידיעות אחרונות 2022, 462 עמ'

קשה להעלות על הדעת שספר מלא וגדוש זה, המתאר קורות חייו מפעימי-הלב של נחמיה דגן, יכול היה להיכתב אילולא תושייתה, תבונתה של רב-טוראית אמפתית  שפגש מחבר הספר בתחילת דרכו בצה"ל. בינתיים נשאיר עניין זה ב"צריך עיון", ומובטח לקורא רשימה זאת שהבהרה תגיע בהמשך.

"לטוס נמוך – לראות רחוק" סוקר, כאמור, את קורות חייו של נחמיה דגן מלידתו אצל זוג חלוצים שיסדו את המושב השיתופי כפר חיטים, ילדותו, נעוריו, חלומותיו לגבי שירותו הצבאי, והאכזבות שפקדו אותו בתחילת דרכו הצבאית, ועד להגיעו לדרגת תת-אלוף, שהישגיו במבצעים אוויריים מעוררים השתאות והערצה.

מלא מוטיבציה (בן של חלוצים!) הוא מבקש להתגייס לשייטת שלוש-עשרה המהוללת, והוא זוכה שם לזלזול מצמית. הוא מתכוון להתנדב לצנחנים, אבל נקרא להיבחן לקורס טיס – שוב אכזבה גדולה: מודיעים לו שנכשל כי חסרות לו בחינות בגרות במתמטיקה ובפיזיקה, והרי את זה ידעו מראש, ומועמדים אחרים בעלי אותו חסר כן עברו את הבחינות. מסתבר שהדחייה לא הייתה עניינית בכלל, ורק רב"טית אלמונית (שמה אינו מוזכר לאורך כל הספר), מבינה מה קרה כאן, ומצליחה לשנות את ההחלטה השרירותית מהקצה אל הקצה.

האירוע הזה טבע רושם עמוק בליבו של נחמיה, ולאורך כל השירות הצבאי הדריך אותו להיות קשוב לפקודיו, כי לא כל החוכמה מצטרפת לראשו של הקצין שזכה לדרגות על הכותפות; ולא רק כלפי נמוכים ממנו בדרגה נהג כך, אלא גם כלפי אסיר בכלא הצבאי שהכלאים שלו התנכלו לו, וגם כלפי "ילדיו", אותם צעירים שהוריהם והחברה הזניחו אותם לגורל של פשע – גם כלפיהם הוכיח אמפתיה. סיפור מרתק מופיע בספר זה כאשר "ילדים" אלה גונבים שתי משאיות "ריו" מהמחנה, ואיימו על השומרים שאם ילשינו, הם יחתכו לחברותיהם את הפנים. אני מודה שנדהמתי מכך שלא מתואר בספר עונש על מעשה פלילי נורא כזה.

נחמיה אינו מצליח לעבור את המבחנים על מטוסי קרב, ומופנה לטייסת  100, הממוקמת בשדה דוב בצפון תל-אביב – טייסת קישור וסיור במטוסים קלים, שבהם חילצו טייסים שנטשו את כלי הטיס, וכן חיילי קומנדו בשטח אוייב. כשנחמיה מבין שמזלזלים בטייסת זאת (בעיקר זלזל עזר וייצמן), והופכים אותה למעין חברת מוניות מעופפת עבור קצינים גבוהים ובני משפחותיהם – הוא מחליט להשתחרר ולחזור אל הרפת שבכפר חיטים.

כאן המקום להצביע על נחמיה דגן כעל איש האדמה, המתרגש מריח השדה אחרי הגשם. התיאורים שלו על ההוויה במושב היא כל כך אותנטיים (אני מאשר – הייתי בעצמי מושבניק): מפגש עם עקרבים, נחשים, צרעות וברחש שנכנס לאף, לעיניים ולאוזניים, בוססים בבוץ במגפיים, ומניחים שק קמח מהופך כמגן מפני הגשם – הכול כל כך מדויק, ומתואר בעט של אמן, ולעיתים אפילו בסגנון פיוטי (ראו לדוגמה בעמ' 141 כיצד הוא מתבונן  בפס הכסף שהירח "המורח את המים"; ראו גם עמ' 283, וכן תיאור שדה פרחים בבקעת ארבל – עמ' 413).

בעיה פרוזאית של מציאת עבודה מחזירה את נחמיה לצה"ל כאיש מילואים בתנאי קבע, ומכאן מתחילה ההמראה של נחמיה בצה"ל – תרתי משמע: ב-1963 הוא נשלח לגרמניה לקורס הטסת מסוקים, ושם הוא פוגש מדריכי טיס, שבוודאי שרדו מצבאו של היטלר בסך הכול 18 שנה קודם, ותוך כדי אימונים מחשבותיו נעות אל הזוועות שהתבצעו באזורים שהתאמן (ביניהם – ברגן בלזן, מינכן ודכאו). נחמה פורתא לנחמיה כאשר מדריך גרמני בדרגת נגד, שבוודאי היה נאצי, מצדיע לקצין יהודי.

השהייה בגרמניה נסקרת גם בעין הומוריסטית, וכי כיצד אפשר לעבור לסדר היום כאשר פוגשים את "האורדנונג" הגרמני, שבו יכול קצין להיכנס למועדון ריק מאדם ולחוות את אותן מניירות המחייבות אותו, כגון רקיעת בנעליים וברכה מוכתבת לאולם ריק.

נחמיה חוזר לארץ ונקלט בטייסת המסוקים הראשית – טייסת 124.

מדרגה נוספת אל הפסגה בחיל האוויר היא בחמישה חודשי אימונים מודרכים לקליטת מסוק סופר פרלון בצרפת. שם עולם הפוך בכל הנוגע להתנהגות חברתית ולנימוסי שולחן – המדריכים מסרבים לדבר אנגלית, והטייסים הישראלים אינם מבינים שבצרפת גבינות הם קינוח, ולא עיקר הארוחה – שוב סיבה טובה לסופר נחמיה דגן לקנח בהומור. לאחר ההשתלמות הזאת בצרפת נקלטים הסופר-פרלונים ונוסדת טייסת 114. וכן, שארל דה גול מתהפך מול ישראל ב 180 מעלות, ומידידה ומשתפת פעולה, הופכת צרפת לעוינת (עד היום!), ודה-גול איננו משחרר את המסוק החמישי ששולם עליו.

נחמיה דגן מצביע על השחצנות שפשטה בנו אחרי הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים כעל הסיבה לכשל שפגש אותנו במלחמת ההתשה, בה נהרגו 800 חיילים מתותחי המצרים, ואחר כך, במחדל הגדול שבעטיו הפתיעו אותנו המצרים והסורים במלחמת יום הכיפורים. בימים הקשים של מלחמת ההתשה, נחמיה דגן מבצע פעולה שנחשבה לבלתי אפשרית  - "מבצע הלם" – בו פורצים סכר, גשר ותחנת טרנספורמציה בעומק מצרים על הנילוס העליון.

נתיב חדש של ארגוני הטרור הוא חטיפת מטוסים. הצנחנים בפיקודו של רפאל איתן פולשים לשדה התעופה של ביירות ומשמידים 14 מטוסים של מדינות ערב. דגן ועוד שני טייסים מפנים את הצנחנים שיצאו מפעולה זאת ללא פגע.

דגן נבחר להיות מפקד הקבוצה יחד עם עוד 3 טייסים ו-20 מכונאים כדי לקלוט בארה"ב את מסוק היסעור. בחירתו הדהימה אותו כי היה אז רק סרן, כאשר המתחרים על השליחות הזאת היו סגני אלופים. עם המסוק הגדול הזה חטף צה"ל את המכ"ם המצרי, שמשקלו  היה גדול מיכולת הנשיאה שלו. בפעולה זאת מודיע נחמיה דגן בקשר שמערכת הידראולית אחת אבדה, והוא מחויב לנחות ברגע שיגיע לסיני.

אזכיר עוד שתי פעולות, מתוך רבות, בהן שימש נחמיה כטייס מסוק: במלחמת ההתשה נפגעו שני פנטומים, ושני נווטים נטשו. אחד מהם היה איל אחיקר (הכרתי אותו), שנפצע קשה ונשבה על ידי המצרים, והשני יאיר דוד, שהצליח לברוח ולהתחבא. נחמיה מתנדב לטוס כדי להחזיר אותו, מנווט על פי אותות שיאיר דוד משדר, ומצליח לאתר אותו ולהחזירו ארצה למרות מבול יריות שכוונו אל המסוק. זאת היתה ממש פעולת התאבדות, כי היה ברור לכול שהסיכויים לשרוד אותה קטנים ביותר, וכן לא מדובר רק בגבורה (נחמיה דגן מעוטר באות המופת), אלא גם בכישרון כתיבה מעולה – הקטע הזה (180-174) מותח ברמות.

קטע מותח אחר, המשאיר את הקורא פעור פה, הוא סיפור הכשל של מסוק יסעור להשתחרר ממצנח של מל"ט. במקרה זה המצנח נתפס בבטן המסוק, והמשקולת שלו התעופפה ופגעה ברוטורים. שני המכונאים שהיו במסוק נטשו במצנחים, ורק טייס משנה ונחמיה נשארו בו כאשר זנב המסוק ניתק והמסוק נזרק לכל עבר. נחמיה מצליח להנחית את המסוק המרוסק, ושני הטייסים יוצאים ממנו ללא פגע (עמ' 201-198).

אני מדלג על סיפורי החילוצים הרבים בהם לקח נחמיה חלק, ואציין עוד שהוא ממשיך להמריא בתפקידים בתובלה סער מסוקים, כראש ענף משולבים עם כוחות היבשה, כשחיל האוויר הנחשב בעיני הטייסים, וגם מחוץ לחיל האוויר – ל"צבא זר הידידותי לצה"ל" – נחמיה לא רק נאה דורש בעניין השילוב בין זרועות צה"ל, אלא נאה מבצע: הוא עורך הסבה לשריון, בהיותו כבר אלוף משנה ובגיל 38 , ועובר את כל השלבים עד למעמד של מ"פ שריון. בסיום ההשתלמות בשריון הוא ממונה למפקד הבסיס הענק פלמחים, אותו הוא מכשיר להיות בית לטייסות המסוקים, ובו במקביל יש עוד 14 יחידות, שעל כל יחידה מפקד סגן אלוף או רב-סרן.

כשהוא מסיים את תפקידו בפלמחים, הוא מקבל, לפי בקשתו, את תפקיד קצין חינוך ראשי, שבאמת לא יכול להיות אדם מתאים יותר ממנו לתפקיד. במקביל לכהונתו כקח"ר, אני שימשתי כמפקח כולל על בתי ספר על-יסודיים, והאזנתי לדבריו, יחד עם עשרות אנשי חינוך, ושמעתי אותו אומר שאזרחים המתגייסים לצה"ל בצו – צריך שיישארו אזרחים גם כשהם משתחררים (עמ' 372 בספר), וכן, כי קיים יחס קוטבי בצבא בין ספורטאים מצטיינים (בעיקר כדורגלנים) ובין מוזיקאים מצטיינים – את הראשונים מעריצים, ואילו את השניים שונאים, ומפקדיהם מתנכלים להם. והרי, הוא מוסיף, לכדורגלנים שלנו אין הישגים גדולים בעולם, ואילו המוסיקאים הישראלים נמצאים בפסגת עולמית.

הייתי המום! לא זאת היתה בעיניי תדמית הקצינים בצה"ל, אותם פגשתי בסדיר ובמילואים הארוכים. נחמיה טיפח גני פסלים, דאג להציב פסנתרים למועדוני חיילים, תיווך בקניית כינורות עתיקים ויקרים, אשר יושאלו למוזיקאים מחוננים, ייסד את מפעל "תרבות יום א'". ולמרות שלא היה בטוח שחייל שצופה באופרה יהיה חייל יותר טוב (על כך נשאל בהתרסה על ידי דן שומרון עליו השלום), הוא טיפח מוסיקאים ורקדנים, ובין חבריו נמנו אייזיק שטרן, יצחק פרלמן, גדעון אוברזון, יגאל תומרקין, אוהד נהרין, קרוב מנוחין (בנו של יהודי מנוחין).

נחזור לאותה רב -טוראית שהזכרתי לעיל – מסתבר שנחמיה דגן לא שכח מעולם את הלקח שרב"טית זאת לימדה אותו – הוא משבח בכל הזדמנות את הצוותים הטכניים בחיל האוויר; כשמסוק מתרסק בים, ועמו עשרה לוחמים, מביאים פרופסור עם סונאר, ולא מצליחים למצוא את המסוק והחללים כדי להביאם לקבר ישראל – ואילו בדווי על החוף מסמן בדיוק את מקום הנפילה; הוא מאמץ את כלא הנערים בתל מונד; מגיע למסקנה שרב-טוראי או סמל בלשכה של אלוף משנה יכול לפתור בעייה שהממונה עליהם לא ייתן על כך את דעתו; הוא מקשיב לילדה בת עשר ולחלומה על מה שרצוי לה כי יתקיים בעיירה שלה. נחמיה דגן מסיים את הספר באזכור אותה רב"טית שהתוותה את דרך חייו (עמ' 453).

כיוון ששיבחתי את סגנון כתיבתו של נחמיה דגן בספר זה, אזכיר עוד עניין: סופרים הגונים יודעים שכמעט כל הגיג שלהם – היה כבר מישהו לפנים שהגה אותו, ומן ההגינות להזכיר זאת, וזאת גם דרכו של נחמיה דגן: אנו פוגשים בספר זה את ג'ורג' אורוול, ישעיהו ליבוביץ', "אגממנון" של איסכילוס, פבלוב, שלום עליכם (מנחם מנדל ומוטיל בן פייסי חזן), ויוואלדי ("ארבע עונות"), גוגול, לרמונטוב, ברתולד אוארבך, קונפוציוס; וכמובן, ציטוטים רבים משירת ביאליק, רחל, נעמי שמר, חיים חפר, אהוד מנור, יורם טהרלב, חיים חפר, שלמה ארצי (רשימה חלקית). כשהוא מבקש לתאר את הקשר של הטייס לקוקפיט, הוא מצטט את טשרניחובסקי: "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", כשהוא קובע כי הטייס הוא תבנית הקוקפיט שלו.

יש שני עניינים בספר שאני מדלג עליהם, למרות שהם מרחיבי דעת – פרשת רן פקר שהועד על כך שהרג שבוי ירדני, ועל כן נגדרה דרכו לראשות הפירמידה בחיל האוויר (עמ' 352 ואילך), ותקופה של עשר שנים בה עשה  במגבית היהודית בארצות הברית, ובמסגרתה ביקר בארצות רבות, כולל רוסיה לאחר התפרקות ברית המועצות שהשאירה אחריה אדמה חרוכה.

אתעכב מעט על הדעה הפוליטית של נחמיה דגן, שיותר ממרומזת לאורך הספר: הוא סבור שמאחר שפלסטינאים עובדי אדמה כמונו, וקוראי ספרים כמונו – אין סיבה שלא ייווצר גשר בינינו. הוא מתחלחל מהקבוצות המשיחיות בעם המבקשים לפוצץ את המסגד על הר הבית ולהגיע עם הכיבושים עד הנילוס. לטעמו, יש אפרטהייד ביהודה ושומרון, והוא היה בין אלה שקיוו לשלום עם סוריה אם נחזיר את הגולן (על קביעה זאת, שראשי ממשלה דגלו בה, הוא חזר בו, והודה כי מזל שלא שמעו בקולו).

הספר הזה פורסם לפני זוועות ה-7.10.2023, אבל גם קודם הפלסטינים לא הוכיחו שהם קוראים ספרים כמונו ועובדי אדמה כמונו – ברור לנו שהם לא רוצים מדינה, שיכלו לקבל בהחלטת החלוקה ב-1947, בימי שלטון ירדן בגדה, כאשר אשכול הציע את הגדה תמורת שלום, כאשר רבין, ברק ואולמרט הציעו הצעות מפליגות – הם תמיד אמרו לא, כי המטרה שלהם איננה מדינה אלא השמדת מדינת ישראל. 7.4.2023 היה שיא הזוועה, אבל "שיעורים" קודמים של זוועה קיבלנו כאשר פיגועי מתאבדים רצחו אינספור ישראלים בלב ליבה של ישראל, לא בשטחים הכבושים. הם באמת קוראים ספרים, אבל לא כמונו, בספרים שלהם כתוב שחובה דתית להרוג כל מי שאינו מוסלמי ב"דאר א-אסלאם", ולכל היותר ל"בני הספר" (היהודים) מותר לחיות כבני חסות מושפלים (ד'ימי). הלוואי שנחמיה דגן היה צודק באשר למלחמות הדמים בינינו ובין הערבים, אבל, לצערי – ממש לא!

אסיים בעניין מרתק נוסף – בת הזוג שוש –נחמיה ושוש נישאו ב-1961, והיו ביניהם די הרבה מריבות, כפי שקורה לכל שני אנשים בעלי מזגי אופי שונים החייבים לגור בכפיפה אחת. כעבור שלוש שנים הסתבר לנחמיה שהוא אוהב אותה! לאורך כל הספר שוש מופיעה לא רק כבת זוג אידיאלית, אלא גם כמדריכת דרך, וכמתווה מצפוני של האיש. היא נאלצה ללדת את שני ילדיה ללא ליווי בעלה, התמודדה לבדה בגידול הילדים, כשנחמיה בגרמניה, בצרפת בארצות הברית, או במשימות מסוכנות אינסופיות. היא נאלצה להתמודד עם גירוש מכפר חיטים משום ש"בגדו" במושב. וכן, שני ילדיו התמודדו עם קשיים שילדים אחרים לאבות "נורמאליים" אינם חייבים להתמודד. ניר הפעוט החליט שאינו מוכן כי אביו ייעדר מהבית שוב, והוא מחליט שהוא נוסע עמו לצרפת, ולראיה הוא שם את ארגז הצעצועים שלו במכונית... והילה הנערה מסרבת בכל תוקף לעזוב את חבריה ברמת השרון, ולנדוד עם הוריה לשיכון טייסים בבסיס פלמחים.

לאורך כל הספר חש הקורא את אסירות התודה של נחמיה, ואת הכבוד הגדול שהוא רוחש לשותפתו בחיים.

זהו! הרביתי לכתוב – האם למישהו שקורא את רשימתי זאת יש ספק באשר להמלצה החמה שלי לקרוא אותו?

משה גרנות

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

התיאבון הגדול של משרתי האל

הרצאה חמישית בסדרה לשנת תשפ"ה

המרצה –

ד"ר משה גרנות

נתעכב בדרישות הצנועות של הכהונה הקדומה

ובהתגברות הדרישות עם הרפורמה של יאשיהו.

נפרט את מרכיבי העול הענק שהוטל על המאמין על ידי

הכהונה המאוחרת.

נסקור את השפעת העול הזה על גורל עם ישראל.

דפי עזר יחולקו למשתתפים

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת

ביום ב', 6.1.2025 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

* * *

יוסי אחימאיר

גאווה אישית

[הפרק הסוגר את ספרו החדש "במחצית השנייה", הוצאה ניצנים תשפ"ה]

ביום רביעי, 29 מאי, בעיצומה של המלחמה, עם תחילת המחצית השנייה של השנה הראשונה ל"חרבות ברזל", ערך מכון ז'בוטינסקי "מסיבת הוקרה" לכבודי, עם פרישתי מתפקידי כיו"ר המכון. לא שותפתי בהכנות לאירוע המושקע, שנועד להיות הפתעה בעבורי. צל הלחימה, הבשורות על הנופלים, העיבו על המעמד, שבו סיכמתי את פועלי עד כה. מצאתי על כן לנכון לכלול חלק מדבריי דאז בקובץ מאמרים זה, כמשקפים זווית "עורפית" בימים הקשים העוברים על עם ישראל.

בערב שכזה המחשבה נתונה קודם כל לחיילינו, חיילי צבא ישראל, שמנהלים את המלחמה הכי צודקת שבעולם, ולמשפחות השכולות. גם היום הזה אנו קוברים עוד שלושה נופלים, הפנים היפות של ישראל. יהיה זיכרם ברוך!

הלב עם הנכד שלי, יואבי, לוחם בהנדסה קרבית, שנמצא כמה שבועות בלב עזה החמאסית, הוא וחבריו, צעירים שרק התגייסו, וכבר נקלעו לקשה במלחמות ישראל. אתמול נשמנו לרווחה, כשיצאו להתרעננות ושמענו ממנו. נאחל להם, ולכל לוחמי צה"ל, שישלימו את המשימה ויחזרו במהרה הביתה, למשפחות, בריאים ושלמים. תפלל ונקווה, שגם אחינו החטופים יחולצו במהרה – והלב כבד ודואב.

אמנם אני בעשור התשיעי לחיי, אבל אינני נפרד לא ממכון ז'בוטינסקי ולא מכל משימות חיי. בשבילי זהו רק סיום תקופה. עוד תחנה בדרך החיים הארוכה, שראשיתה עוד מלפני קום המדינה. אני ובני דורי, לא רבים מהם נמצאים כאן, מלווים את חוויית המדינה היקרה שלנו מראשיתה ועד הלום. עברנו את כל מלחמות ישראל, את כל טלטלות ישראל, במלחמה ובשלום, וגם בשנת ה-76 לעצמאות אנו שרויים במאבק קיומי בכל החזיתות – ביטחונית ומדינית – על המדינה שעל הקמתה חלמו ולחמו הרצל, ז'בוטינסקי ובן-גוריון. לי עצמי יש סיבות רבות להביט אחורנית בגאווה:

אני גאה קודם כל במשפחתי, שנמצאת בחלקה כאן. נבצר מאחותי זאבה להיות עימנו. זאבה – הראשונה שנושאת את שמו של ראש בית"ר. עוד מ1930! שנינו מוכיחים, כי גם בחילוקי דעות קוטביים, אפשר לשמור על אחדות משפחתית ואהבה הדדית. אחי יעקב, שזכה להוציא לאור בימים אלה את האוטוביוגרפיה שלו. ברכות יעקב. נעמי האהובה שמלווה אותי כבר יותר מחמישים ואחת שנה, הבנות היקרות אוסי ואפי, וילדיהן-נכדינו.

אני גאה על השירות ארוך השנים שלי במכון ז'בוטינסקי. נדמה שתרמתי במשהו לקידומו, לפיתוחו ולמילוי שליחותו... "היכל הקודש" – כינהו דב שילנסקי, האיש שידע גם למחות כששיתפנו פעולה עם מפיקי תערוכה יהודית בברלין. כולנו, עובדים וחברי הנהלה, חברי העמותה, כמונו כמשפחה. הכרתי את מייסדיו ובראשם יוסף פעמוני, ידידו הנאמן של אבא. מי חלם שאהיה יו"ר המכון, לאחר 12 שנות מנכ"לות, בעקבות נפילים: משה הימלפרב, אלכסנדר גורביץ, יהודה בן ארי, בן ציון קשת, אלי תבין, פלג תמיר, מוטקה שריג, זיכרם לברכה?

 אני גאה על שירותי הצבאי, כמ"כ אמוני קרקע בבית ספר לטיס בתל-נוף (קורס "המכין"), ודואב את נפילתם בקרבות העבר של כמה טייסים, שהיו חניכיי. לעולם לא אשכחם: גיורא רזין, אריה ארגני, יעקב ברמן, בן-ציון גפמן... יהי זיכרם ברוך.

אני גאה על תחילת הקריירה שלי בעיתונות כאן בבניין, כאשר פעל בו בשנות השישים, מקומות 3 ו-4, היומון "היום".  אלה היו כמובן ימים של דפוס עופרת. מי חלם אז על מחשבים ודיגיטל? השיא היה כמובן – הכיסוי של מלחמת ששת הימים. אז דווקא הייתי במילואים בבסיס חצרים. חימשנו את המטוסים, שהמריאו משם לשתי החזיתות. רקדנו, כשהגיעה הבשורה – הכותל המערבי בידינו. ימים גדולים היו אלה!

אני גאה על 15 שנה של עבודה במערכת "מעריב". העיתון היה בשיא גדולתו, הנפוץ ביותר. זומנתי אליו בדחילו ורחימו על-ידי שלום רוזנפלד.

עבדתי שם לצד גדולי התקשורת בשנות השבעים והשמונים. עם חוויות אדירות של כיסוי עיתונאי, כמו מלחמת יום הכיפורים והסכם השלום עם מצרים, וכמובן מערכות הבחירות. לא אשכח איך במאי 1977, למחרת המהפך וסיום עבודתי בדסק "מעריב", הגעתי למצודה, עליתי בלי בעיות לקומה 14, ונפגשתי פנים אל פנים עם מנחם בגין. "עשינו את זה," אמר לי ראש הממשלה הנכנס, "מה חבל שאביך לא זכה..."

אני גאה במיוחד על עריכת רבעון "האומה" מאז 1999 – עוד מעט מאה גיליונות בעריכתי. את כל הידע המקצועי שרכשתי ב"היום" ו"מעריב" אני משקיע בביטאון היחיד של המחנה הלאומי, נלחם על קיומו, מקפיד על רמתו ואיכותו.

אני גאה על הקמת וניהול הארכיון והמוזיאון לכבודו ולזיכרו של אבי מורי, "בית אבא" ברמת-גן. הארכיון הגיע למימדים כאלה, שהוא ממש משלים את ארכיון ז'בוטינסקי. אני מארח בו קבוצות של מתעניינים, משוחח עימם, וכן חוקרים.

אני גאה במיוחד על שירותי בן שמונה השנים לצידו של ראש הממשלה יצחק שמיר. עוד יסופר ויסופר על התקופה המופלאה הזאת, על המנהיג והאיש הדגול הזה, שכה אהבתיו, למרות שבאופן טבעי בעבודה כה אחראית, בלשכה הכי חשובה במדינה, יש עליות ומורדות, יש סיפוק עז וגם מעט תיסכולים. עקרונות תורת ז'בוטינסקי הם שהינחו את ראש הממשלה שמיר. עליהם עמד בכל דרכו.

 נזכור את הישגיו של שמיר בארבעה נושאים עיקריים: עליית יהודי רוסיה ואתיופיה, איפוק במלחמת המפרץ, ניסיון לשלום בוועידת מדריד, וטיפוח רעיון האחדות בתוכנו, בעם ובממשלה. אין להתפלא כלל וכלל, שרבים היום המתגעגעים ליצחק שמיר, הגם שבזמן אמת יריביו גידפוהו וגימדוהו, כמוהו כמנחם בגין.

כשנערך במרץ 1992, בלשכת ראש הממשלה, אירוע הפרידה ממני, בירך אותי ראש הממשלה שמיר ואמר: "צריך אחימאיר בכנסת." האמת, אני פחות גאה על עשרת החודשים שכיהנתי כחבר-הכנסת, בכנסת השלוש-עשרה. לא הייתי חזק מדי בדילים, במחנאות, בליקוקים, ברמזורים. לא הספקתי להעביר בחקיקה חמישה חוקים שיזמתי. אבל איך אמרה לי דליה איציק: 'אתה מלך השאילתות...' זו היתה שנה קשה מאוד, 1995, ובמוקדה – האסון הנורא, רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, בידי בן עוולה יהודי. לדאבון הלב, מאז הלכה הכנסת והתדרדרה. אני מקווה שלכנסת ישראל יגיעו בשנים הבאות אנשים ראויים יותר מאשר רבים מאלה המכהנים בכנסת הנוכחית, בכל הסיעות.

אני גאה על תרומתי למוסדות ולאירגונים שהייתי ועודני פעיל בהם, ביניהם: יד ושם, מוסד ביאליק, קרן הכט, אוניברסיטת אריאל, מועצת העיתונות והתקשורת, וכן מרכז מורשת מנחם בגין בתחילת דרכו.

אני גאה על מאות המאמרים שכתבתי ועל הספרים שערכתי ובראשם כרכי המאמרים של אבי-מורי, וכן ספרים, חוברות, מאמרים על ז'בוטינסקי, בגין ושמיר, וכמובן מאמרים פוליטיים-אידאולוגיים.

ולבסוף אני גאה מאוד על הידידים הרבים – והידידות הרבות – שצברתי לכל אורך תחנות חיי, רבים מהם כאן, רבים אינם כאן (לא אני אחראי לזימון), רבים אחרים הלכו לעולמם וזכורים לטוב. אם יש לך משפחה אוהבת וחברים יקרים, אם יש לך גינה, מורשת וספרים – מה עוד צריך אדם, כמוני, בחייו עלי אדמות?

אני רוצה לקרוא לפניכם דברים שהשמיע על מכון ז'בוטינסקי אבי-מורי, ד"ר אב"א אחימאיר – שהיה בן בית בבניין הזה, במערכת העיתון "חרות", אבל בעיקר בקומה הזאת של מכון ז'בוטינסקי.

וכך אמר: "ההיסטוריה לא נעשית אלא נכתבת. יש וההיסטוריה נכתבת למען ידע דור אחרון, ויש והיא נכתבת לצרכי תעמולה בשביל דור ראשון. כולנו עדים, כיצד נכתבת ההיסטוריה החדישה של ציון ושל הציונות, ובכדי שההיסטוריה של היישוב ושל הציונות תיכתב למען דעת ולא לצרכי תעמולה, נוצר מוזיאון זה. הניירות הללו לא ירשו לסלף את העובדות. התעודות האלו נאספות בשביל 'מעשה אבות – סימן לבנים.' נלמד על העתיד מן העבר."

מכאן אני רוצה להביע תקוותי, בשם כולכם אם יורשה לי, שהמדינה היקרה שלנו תעלה במהרה על הפסים, תתגבר על כל הקמים עלינו, תחזק את החוסן הפנימי, תגביר האחדות בקרבנו, תדבק בחזון הלאומי-ליברלי, תוסיף להיות יהודית ודמוקרטית, והעיקר – שחילוקי הדעות הלגיטימיים לא יובילו אותנו ח"ו אל עברי פי פחת. מכאן, ממכון ז'בוטינסקי, תצא ביתר שאת תורת ראש בית"ר המופלאה אל כל חלקי העם – לצבאיות עברית ול'קיר הברזל', לצדק חברתי, לחופש הביטוי, לשיוויון זכויות לכל, לזכותנו על ארצנו השלמה, לעלייה גדולה, לקיבוץ גלויות, ולאמונה בצדקת דרכו של העם היהודי במולדתו ההיסטורית.

יוסי אחימאיר

29.5.2024

* * *

אהוד בן עזר

ברנר והערבים

הוצאת אסטרולוג 2001

ד. העלייה השנייה בראי ספרותה

התחלה חדשה

כאן אנו מגיעים לנושא נוסף והוא ההרגשה של חד-פעמיות ושל התחלה חדשה. זוהי הרגשה המאפיינת גם את העלייה הראשונה. אבל להרגשה של חד-פעמיות, של התחלה חדשה, של איזושהי ברית מתחדשת עם הארץ – מתלווה לרוב אותה התרחשות גורלית של פגישה על אם-הדרך עם ערבים, אשר חוזרת ונישנית כמעט בכל סיפור או ספר מאותה תקופה. מובן שהיא חלק מן ההווי הביטחוני הרעוע דאז, אך יש בה גם משהו מן הפגישה של יעקב עם המלאך, אלא שהמלאך שייך כאן לא רק למידת הדין הקשה אלא דומה שהוא גם מכת סמאל, אם להשתמש בדימויים קבליים.

הפגישה, ההתנגשות על אם-הדרך או בשדה, לעיתים התכתשות אדם יהודי המשלם לפעמים אפילו בדמו, במכות שהוא מקבל, או מצליח גם לתת – היא כמו כריתת ברית-דמים שלו עם מולדתו וארצו.

משה סמילנסקי מתאר את פגישתו הטראומאטית עם המציאות הארצישראלית, בתור נער בן שבע-עשרה, בשנת 1891. אחת החוויות המכריעות שעבר היתה מכה שקיבל במקל לח על פניו מפרש ערבי בחולות קיסריה. סמילנסקי היה אז נער שעלה עם משפחתו למושבה חדרה בראשיתה. הוא יצא לטייל בחולות קיסריה, ופרש ערבי, מקסים בהופעתו, פגש אותו וציווה עליו להסתלק. סמילנסקי ענה לו: "לא. על אדמתי אני עומד!" – ואז הפרש היכה אותו ודהר הלאה, וסמילנסקי רץ אחריו בוכה ומפרפר מזעם ומעלבון.

זו היתה פגישה מכריעה עם הארץ, פגישה שהיתה בה איזו התחלה חדשה, לטוב או לרע, איזו התקדשות – ועד כמה זה השפיע עליו אנחנו רואים ברומאן שכתב אחרי עשרים שנה, "הדסה", על תקופת העלייה השנייה.

למנהיג הפועלים קפלן קורה ברומאן הזה מקרה דומה בדרך מן המושבה (רחובות) ליפו. לפני כן מתוארת בספר התלבטותו של קפלן בקשר לשאלה אם יש לנשל את הבידואים ולעזור לאיכרים בכיבוש האדמה, או לא. ועתה, על אם-הדרך, מכים אותו ערבים ושודדים אותו. ואולי נכתב התיאור הזה גם בהשפעת מקרה דומה שאירע לא"ד גורדון, ואשר שינה כניראה את גישתו לערבים.

ועוד באשר להתחלה החדשה. ישנה, למשל, תופעה מאוד מעניינת, שהיא בעלת ערך סגנוני ונפשי רב, אבל היא נחשבת לספרות ילדים, לספרות נאיבית. הכוונה ליצירותיו של נחום גוטמן, לסיפורי הילדות והנעורים שלו כמו "החופש הגדול או תעלומת הארגזים", "שביל קליפות התפוזים" ו"עיר קטנה ואנשים בה מעט". גוטמן החל לכתוב את סיפוריו בשנות השלושים, ולימים העלה מחזות ומחוזות מילדותו בנווה-צדק וברחוב הרצל שבאחוזת-בית, בבית אביו ש. בן-ציון, בתקופת העלייה השנייה.

בדרך-כלל, כשאנחנו אומרים "עלייה שנייה", אנחנו מזהים אותה עם "הפועל הצעיר" ו"פועלי ציון" ו"השומר" – עם הצד הפועלי והצעיר. אבל היתה באותן שנים "עלייה שנייה" אחרת, "אזרחית", עלייה של מורים ועסקנים, בעלי אמצעים במידה מסויימת, וחוגים אלה יסדו את תל-אביב. ולחוגים אלה היה שייך אביו של גוטמן, הסופר ש. בן-ציון.

שלמה שבא טבע הבחנה בין אנשי העלייה השנייה, רובם ככולם צעירים בעלי תודעה מעמדית וחזון לאומי, שסמלם קבוצת דגניה שנוסדה ב1909- והם כאילו "צובעים" את כל התקופה בין השנים 1903 ל-1914 – לבין תקופת העלייה השנייה, שרחבה הרבה יותר וכוללת גם את ייסוד תל-אביב באותה שנה ממש. אך ראשוני אחוזת-בית לא נחשבו מעודם לאנשי העלייה השנייה כי היו בעלי משפחות מן המעמד הבינוני, המחזיקים במקצועות עירוניים – פקידים, מורים, אנשי מסחר ומלאכות למיניהן. רבים מהם עלו באותן שנים ממש ארצה, אך הם נחשבו "בורגנים" ושויכו למעמד החברתי והכלכלי של העלייה הראשונה, לגוש "האזרחי", שזיקתו היתה מהמרכז ימינה.

חשיבותן של מי היתה רבה יותר? דגניה אכן נותרה אם הקבוצות אך בשנים שלפני 1948 צמחה פלאים העיר העברית הראשונה תל-אביב והיתה למרכזה וללב-ליבה האוטונומי-למחצה של המדינה-בדרך, שגם נולדה והוכרזה בה.

כאשר גוטמן כותב על ראשיתה של תל-אביב ועל ילדותו בה, תופעה מעניינת היא כי לגוטמן אין כביכול עבר שאינו ארצישראלי, וזאת למרות שהוא עלה ארצה בגיל שבע לערך, ובזיכרונותיו המאוחרים כבר סיפר גם על תקופת אודיסה ועל ילדותו מחוץ לארץ-ישראל, ועל דרכו לארץ. גוטמן רצה לראות את עצמו כבן הארץ, לא להודות שהוא נולד במקום אחר, אלא הוא מפה, מבין החולות. אצלו נוצר המיתוס: מן החולות הריקים צומחת עיר חדשה, תל-אביב, והכל מתחיל כאן מחדש, בבחינת יש מאין.

הרוח גוררת חול על פני הגבעות ומוחה את עקבות אלה שפסעו בהן, וכך כל אדם שהולך בחולות חש עצמו כאדם הראשון, כאילו איש לא צעד על פניהן לפניו. זו התחושה הבתולית של התחלה חדשה שביקש גוטמן להעביר בסיפוריו ובציוריו.

וזו הרגשה מאוד ארצישראלית, ובשינוי מסויים היא גם הרגשתו של כל אחד מבני העליות, אם זו העלייה הראשונה או השנייה או השלישית – שאיתם הכול התחיל מבראשית. הרגשת החד-פעמיות הזו, שהיא הרגשה מאוד סובייקטיבית, היא חלק מן העוצמה של כל אחד מן הסופרים בני התקופות הללו.

היזכרו בתיאור בואו של יצחק קומר ארצה. או בלילו הראשון של ברנר לאחר רדתו מהאונייה בחיפה. או בתיאוריו של שלמה צמח. עצם הצעדים הראשונים על אדמת הארץ היו מאורעות בעלי חשיבות מרובה מאוד, גם אם מיד, או תוך זמן לא רב, היתה צפוייה לבאים אכזבה רבה. יפו, למשל, לא ניראתה כל-כך קוסמת מקרוב כפי שנצטיירה בסיפורים או נשתקפה מעל סיפון האונייה. אכן, ההרגשה של לידה חדשה בארץ היא חלק מן הרומאנטיקה של התקופה.

וישנה עוד תופעה בספרות של אותה תקופה, אמנם, לרוב לא בזו הרצינית – והיא, שנכתבים הרבה סיפורים ז'ורנאליסטיים מהווי הארץ, המעלים דמויות של שומרים וגיבורים בסגנון רומאנטי, תנ"כי ומזרחי, עד כי בשנת 1907 כתב קלוזנר במאסף הספרותי "השילוח" שבעריכתו רשימה ושמה "חשש", בחתימת "איש עברי", ובה טען שכל יהודי שיש לו עבאיה וכאפייה וסוסה וחגורת כדורים וחרב ורובה – נעשה גיבור של סיפור ארצישראלי, וכל מילה ערבית נעשית בו עניין גדול להתהדר בו. בסיפורים המגיעים מארץ-ישראל היהודים ניראים כמו ערבים, משתמשים במילים ערביות, ולמקומות קוראים בשמותיהם הערביים הישנים, ולא בשמות העבריים החדשים, ושימוש זה בא להראות שהגיבור או המספר יותר מעורה בארץ.

דעתו של קלוזנר, כדעת ברנר כעבור שנים אחדות, היתה – שאם להתבולל במזרח כוונתנו, הרי שמוטב היה לנו להתבולל בפולין וברוסיה, או באמריקה. אלא שכאן, בארץ-ישראל, אנחנו רוצים משהו חדש, ולא טומאת גויים ותרבותם, וגם איננו רוצים בז'אנר חדש של סיפורים, אשר בו כל מי שלובש עבאייה וכאפייה נעשה גיבור של סיפור ארצישראלי.

לדעתי, נכון אמנם שהורגשו בסיפורים הללו זיוף ורומאנטיזאציה של המציאות הארצישראלית, אבל הם גם היו חלק מאותה שאיפה להתחלה חדשה, ורצון להתערות בארץ.

אהוד בן עזר

* * *

איתמר פרת

מלאכים לכבוד חג המולד

חשבתי כבר שלא אתעורר. הרי יש שביתת נשק בצפון. אור ודרור. פיזוזים עליזים על המסך. וכולם אוכלים סופגניות, הנה כבר טראמפ, הנה חוזרות חברות הטיסה. אז למה אני מתעורר כל פעם שאני נרדם? יושב בפיג'מה בחדר האורחים ובוהה בנשונל גיאוגרפיק בלי ווליום? כאילו מחכה?

נמאס להם, זה ברור. אני כבר מתחיל לפצח את הפיסטוקים שהכנתי להם. בטח יתאוננו שזה כבר לא טרי. היי, מה קורה? הדלת נפתחת בבעיטה ושני מלאכי השרת שלי שוב כאן. נרגנים וזועמים, אבל כאן!

רפאל המהנדס צונח על הכורסה החביבה עליו. גבריאל המבשר מתארגן, כרגיל, על הספה.

"כבר חשבתי להתייאש מכם," אני אומר.

"ובצדק," אומר רפי. "כבר הסברתי לבוס ברוך-הוא שאני לא מסוגל יותר לדבר עם בני אנוש שמסרבים לראות את המציאות. די. כמה אפשר? בשביל חופן פיסטוקים? בעל הבית, זה כבר לא מריח קלוי."

"רפי, בבקשה שנה את הטון," אומר גבי. "זה לא שהם מסרבים. הם כנראה אינם מסוגלים. הם לא תופסים אחרי שתים-עשרה שנה מיהו חמאס, בעוד חמאס מבין ותמיד הבין אתכם. המציאו 'הסדר' וטרף לכם את המוח. אולי אתם טובים בביפרים, אבל במלחמה פסיכולוגית אתם, במחילה, אפס אפסים."

"וההם החמאסים, הם כן מציאותיים?" אני אומר. "הם לא תופסים שנבל הפרח שלהם? שכבר אין להם ענף לשבת עליו? שהם ייקברו שם במנהרות שהם חפרו, אם לא יגיעו להסדר?"

"בוא אסביר לך משהו על הסדר, בעל הבית," אומר רפי. "בשביל להיכנס למשא ומתן אתה צריך שיהיה לך משהו שהצד השני נורא רוצה אותו, או נורא מפחד ממנו. החמאס לא רוצה מכם כלום. הם מפּוּצָצים מעזרה הומניטרית והעסקים שם פורחים. תחמושת עוד יש להם בטונות, וכדי לחדש את מלאי הרקטות די להם במשאית או שתיים, דרך איזו מנהרה שהמצרים מחזיקים להם לצורך עסקים. או בהברחות דרך גבול סיני. בזה הם מומחים יותר מכם."

"ואל תחשוב שיש לכם משהו לתת להם, "אומר גבי. "הם לא צריכים הפסקת מלחמה כי המלחמה כבר לא מזיקה להם. הם ימשיכו בשיטות גרילה וכל שבוע יהרגו שלושה-ארבעה לוחמים שלכם. הרבה הלוויות וסקנדלים למה ראש הממשלה לא בא לנחום אבלים וממשיך לעשן סיגרים במקום לעבוד."

"ומה עם שיקום עזה, וכל הפליטים שם במוואסי, ותינוקות שקופאים שם בחורף?" אני שואל.

"מה זה אכפת לחמאס?" משיב רפי. "הם ידעו מראש שזה מה שיקרה להם אם ישתמשו  באזרחים בשביל הגנה מכם. מצידם שהכול יישאר הרוס. ממילא כולם יסתננו בחזרה והאיחוד האירופי יבנה להם את העיר בחזרה, יחד עם הקטרים. אז למה שיחזירו חטופים? כבר הוכח שבדיבורים לא יחזירו אותם. ואפילו לא בכוח."

"זאת המציאות, הבנת?" אומר גבי. "תמשיכו לדבר בחדשות על גברו סיכויים או פחתו סיכויים. אם אתם מקוים לראות אותם חזרה, תחנקו אותם בעצירת עזרה הומניטרית. אבל לא תצליחו."

"וגם לא תעזו," אומר רפי. "טראמפ לא ירשה. הוא לא בכיס שלכם. אתם בכיס שלו. אתם, תמשיכו עם ועדות. הרי הממצאים יישארו אותם הממצאים והם יגיעו לאותן המסקנות, יהיו רק ויכוחים מי הכי אשמים, כי בלי אשמים אי-אפשר לכם."

"והמסקנה תהיה כי היה מחדל. מסקנות אחרות לא יהיו, כי אין," אומר גבי. "בוא רפי, נעוף. אין כאן מה לפצח. שימשיכו לישון."

איתמר פרת

* * *

בת-שבע אריאלי

מהפרדס למושבה

סיפורים

הוצאת גוונים

תל-אביב 2006

תמונת השער / מכירת הלָמֶה

הידיים ידי אחי יהודה. בילדותי אהבתי אותו ואת ידיו הזריזות. אם נתקע קוץ בכף רגלי היחפה, יהודה היה האחד שהצליח לתלוש את הקוץ מרגלי ללא כאבים.

כשנשברה כף-רגלו של כלבנו "טיטוס", יהודה הצליח לחבוש את רגלו עד שרפא לו.

תמיד אהבתי להביא במעשה ידיו הזריזות: כיצד הניף את המעדר קרוב-קרוב ליד גזע העץ בלי לפגוע בשורשיו.

ולעיקר הסיפור:

מה אומרות עיניי בהביטי בתמונת שערו של הספר?

זכר ימים בהם היו נמכרים תפוזים שנשרו מהעצים אחרי רוחות חזקות שנשבו בין העצים. תפוזים אלה נקראו בפי כל – לָמֶה.

בהגיע סוף הקיץ לפרדסנו, עמדו עצי ההדר עמוסים בתפוזים. חלקם ירקרקים ומקצתם צהבהבים. התפוזים טרם הבשילו, הם מצפים לגשמים היורדים בימי החורף.

ועם בוא החורף, יש ורוחות חזקות נשבו בו. גם גשמים עזים ירדו על פרדסינו. התפוזים החלשים נתלשו מהענפים ונפלו לארץ. אותם תפוזים שנקראו לָמֶה. את הלמה נהגו לאסוף לערימה בפתח שער הפרדס. טרם נגמרה מלאכת האיסוף, נראו ראשוני "סוחרי הלמה" באים. הם באו מיפו ומכפרי הערבים שבסביבה. מהם חימרו אחר חמורים, מהם רכבו על סוסים זקנים ורזים. היו גם שבאו בגפם, כששק מונח על כתפם. הסוחרים הכירו את הפרדסנים, והאחרונים את הסוחרים. היכרות זו נשמרה מהחורפים שעברו.

תנאי המכירה והקנייה נקבעו כבשנה שעברה, כלומר: מחיר קבוע לכל מאה תפוזים.

כיצד אפשר למנות הרבה תפוזים, כאשר הקונה יודע לספור רק עד עשר? – לשם כך מצאו שיטה לספירת תפוזים בכל כמות רצוייה – מעשרה תפוזים עד מאה, אלף ויותר.

כך מתחילה הספירה – המוכר יושב ליד ערימת הלָמֶה, חופן בידו האחת שלושה תפוזים, בידו השנייה שני תפוזים, וזורק אותם הצידה.

בו-זמנית מכריזים הקונה והמוכר בקול רם:

"הַי וַאחָד!" – הנה אחד.

הספירה וההכרזה נמשכות:

"הי תְנֵין!" – הנה שתיים.

"הי תָלָתִי!" – הנה שלוש.

"הי אַרבּעָה!" – הנה ארבע.

"הי חָמְשִׂי!" – הנה חמש.

ככה נמשכות הספירה וההכרזה עד עשר זריקות הצידה. 5 x 10 תפוזים בכל פעם.

נערכת הפסקה קצרה, והקונה מניח אבן קטנה על ידו. הספירה ממשיכה באותה מתכונת. לאחר שהקונה בטוח בכמות 50 התפוזים שברשותו, הוא יכול לחזור ולבקש עוד 50 שהם מאה.

הקונה מניח אבן נוספת לידו ומכריז "הַי מִיֶה!" – הנה מאה. זאת יודע כל סוחר לָמֶה – כי כל שתי אבנים שוות למאה תפוזים (2 x 50). כך מצליח הסוחר החכם לקנות כל כמות תפוזים ממאה עד אלף, בלי לטעות ובלי לדעת לספור. וכך מצליח הפרדסן הוותיק להרחיק את הלָמֶה מהפרדס טרם יירקב ויזיק לפרי הבריא על העצים.

בתמונת השער נראות ידי אחי יהודה בספירת תפוזים לפי אותה שיטה.

אין סוף לסיפורים

עודני מתחילה לכתוב את סיפורי הבא – תהיתי: מהו הדחף לכתיבתי? האם אני רוצה לספר על מה שהיה ואיננו עוד? ואולי הגעגועים למשפחתי החמה והחובקת בשעות צרה ושמחה כאחד? האוכל לספר על כולם ועל הכול? כיצד היינו ילדים, גדלנו והיינו לבחורים ולבחורות? איך הפכנו לאבות ולאמהות, ל"דָנים" ול"דבורות"? – לזכר אבא דניאל ואימא דבורה.

איך אוכל לדלג על פרטים חשובים יותר או פרטים חשובים פחות כמו: עובדת היותנו דומים אחד לשני כשתי טיפות מים, נושא זה בלבד דיו למלא מחברת סיפורים שלמה.

בעודי ילדה קטנה רגילה הייתי להישאל על זהותי: "היש לך אחות ושמה שושנה?" – "ראובן הוא אחיך?" – "את ממשפחת ליכטנשטיין?" וכדומה.

הדימיון בינינו התקיים מעבר לזמן ומקום. כלומר, התקיים גם לאחר שנים וגם לאחר שהתרחקנו זה מזה למרחקים.

היה זה במלחמת העולם השנייה, אחי הלל, שהיגר לאוסטרליה לפני שנים, שירת שם במחנה אימונים לחיילים היוצאים לקרב. אחי יהודה שירת בו-זמנית בצבא בנות הברית בטוברוק, שבמידבר המערבי, כלומר בצפון אפריקה.

באחת מחופשות המולדת נסע יהודה הביתה ברכבת. הקרונות היו חשוכים, כהגנה מפני אוייב. בחשיכה ישבו חיילים ודיברו, ביניהם יהודה אחי. עודו מדבר, טפח חייל אוסטרלי על כתפו ושאל – "היש לך אח באוסטרליה?"

הוא זיהה את קולו של יהודה כקולו של מפקדו הלל באוסטרליה.

והמלחמה נמשכה, הרבה חיילים אוסטרלים הסתובבו בארץ. גרשון אחי התגורר אז בחיפה. יום אחד בלכתו ברחוב, עצר אותו חייל אוסטרלי כשפניו מביעות תמיהה, "תסלח לי אדון, האין לך משפחה באוסטרליה?"

גם חייל זה עבר אימונים תחת פיקודו של אחי הלל.

לחנות פרחים נכנסתי לקנות ורדים ליום הולדתו של אחי הקטן יהודה, שמלאו לו שבעים וחמש שנה. לידי עמד גבר מבוגר ושאל: "האם היה לך אח שלמד במקווה-ישראל?"

"כן", עניתי, "היה זה לפני הרבה-הרבה שנים. לפני שישים שנה. מדוע?"

האיש המשיך לחייך: "זה לא יאומן כמה את, המבוגרת, דומה לאחיך הצעיר הזכור לי מימי לימודיי במקווה," והמשיך בתימהון: "כיצד משתמר דימיון כזה בפנים ובקול?"

כים מלא במים, כן מלאים זיכרונותיי בסיפורים כאלה ואחרים.

כיצד אתגבר עליהם?

נעמו לי שעות הכתיבה בחברת סיפוריי, הם גם מילאו את זמני הפנוי.

זמני נגמר והולך ואין סוף לסיפורים.

[בת-שבע אריאלי]

[מהפרדס למושבה]

[כיתוב לעטיפה מאחור]

אבא נטע פרדס ואמר: "מכל פירות הפרדס אכול תאכלו, ומפרי עץ ההדר אכול תאכלו כפליים, כי טוב הוא למראה וטעים למאכל."

בפרדסנו צמחו עצים מכל המינים. כשנטע אבא את הפרדס ראה לפניו פרדסים בהם נטעו עצי הדר בלבד. דגם נוסף של פרדסים היו ה"בוסתנים", בהם נטעו עצים מכל המינים והזנים, זה ליד זה ללא אבחנה: הגפן, התאנה, הרימון והשקד, ליד עצי ההדר. האחרונים אהבו הרבה מים, הראשונים סבלו מעודף מים, לכן הקפיד אבא לטעת בפרדס כל עץ לצרכיו.

גדלו בפרדסנו עצים מכל פירות הארץ: תאנים כחולות קטנות וחמצמצות, תאנים ירוקות גדולות נוטפות מיץ מתוק כדבש, תפוחי עץ שכמותם לא נראו במשקי האיכרים, רימונים וענבים אותם שתל בחלקה מיוחדת וחולית, בירכתי הפרדס, על מנת לא להפריע לצרכים של העצים האחרים. לאורך הצלע הדרומית בריבוע הפרדס צמחה גדר חיה של שיחי צבר. בימי הקיץ החמים הקדימו הבנים לקום בבוקר וללקט סַבְּרֶס מהגדר מלוא הפח. הפח הורד לבאר העמוקה, שם שררה קרירות מתמדת. סברס קרים היה מאכל תאווה בכל שעות היום. בחלקה אחרת קרובה לבית צמחה גינת הירק. גינה זו סיפקה למיטבח של אימא את ירקות העונה. כך הפך פרדסנו לגן העדן שלנו. בשלווה וברווחה התנהלו חיינו, הבאר הפיקה מים לצומח ולחי כאחד. המנוע משמיע שריקות קצובות מפי הפחית שבראש הצינור: "טו-טו-טו," סימן לזרימת מים חיים מתוך הבאר, להרוות כל החי והצומח מסביב.

*

בת-שבע אריאלי, לבית ליכטנשטיין, נולדה בשנת 1910 והובאה ארצה מפולין בעודה תינוקת. היא גדלה עם אחיה ואחיותיה בביתם שבפרדס בצפון-מערבה של פתח-תקווה. מלחמת העולם הראשונה, בשנים 1914-1918, שמה קץ לאותם ימים מאושרים בפרדס. אביה דניאל, חלוץ השימוש במלט ובטון לבניין בריכות-מים ותעלות בפרדסים, שנקרא בפי הערבים: "אבו-סֶמֶנטָה" (אבי הצמנט, המֶלט) – נאסר בידי התורכים, נשלח לדמשק ושם מת ממחלת טיפוס הבהרות. זמן קצר לאחר מאסרו מתה גם האם. האחים והאחיות הגדולים גידלו את הקטנים, ויחד עברו את תקופת המלחמה והשנים שלאחריה.

את קובץ סיפוריה הראשון, "כמה ירוק היה פרדסנו" (בהוצאת "אסטרולוג", 2002), החלה בת-שבע לכתוב כשהיא כבר בת תשעים ואחת, ואחריו המשיכה וכתבה את סיפורי "מהפרדס למושבה".

המלביה"ד: אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

סיפור בריכת הבטון הראשונה בארץ-ישראל

מתוך "אנשי סדום", 1968

מבוסס על סיפורו של ראובן ליכטנשטיין בן-אור

שהיה בנו של דניאל ליכטנשטיין

שהיה אחיה של סבתי שרה גאולה ליפסקי

איכר היה בפתח-תקווה, דניאל שמו. הוא היה הראשון שהכניס את השימוש במלט לבניין בריכות ותעלות-השקאה בפרדסים. הוא בנה את בריכת-הבטון הראשונה בווילהלמה, בפרדס של דקר הצולע, בשנת 1911. עד לאותה תקופה לא ידעו את סוד היציקה של קיר-בטון דק וחזק. נהגו לבנות בשיטה הערבית – קירות עבים, הרבה חומר-מילוי של כורכר ואבן, מטר עובי על כל מטר גובה. בסיס הקיר היה רחב כמידת גובה הבריכה.

גרוֹסבַּאוּאֶר [איכר אמיד] דקר היה חשדן, וכגודל עושרו כן רבתה חשדנותו. הוא היה נשוי לאישה שאינה יפה, אינה חכמה, ואף כי היתה נאמנה לו והעמידה לו הרבה בנים ובנות, לא חדל מלקנא לה, והיה בטוח כל ימיו כי יש לה בסתר מישהו אחר על פניו – הצולע. סיפרו בכפר כי כל פעם שהיה יוצא מביתו לנסיעה ארוכה וחושש פן ייעדר לילה מן הבית – נהג לפזר נסורת על-פני הרצפה בחדר-משכבם, סגולה למציאת עקבות. מעולם לא גילה סימנים מחשידים, והדבר רק הגביר את עינוייו וחששותיו.

ועוד סיפרו עליו כי שנה לפני המלחמה אסף אצל האיכרים מאה וחמישים נַפּוֹליוֹנים, כדי להקים משתלת גפנים, ומאז הכל בוכים. הם בוכים על כך שנתנו בידו את כספם ולא ראו תמורה, הוא – על שיכול היה לקחת יותר ולא לקח. בַּתַחַת של הצִרעה הזאת, היו אומרים על שכמותו הערבים, לא תמצא דבש.

כחום היום היה עולה ברגל לשדותיו (חס על חמורו), מקפיד ללכת בשביל ולא לדרוך על הזרוּע ("אנו הזקנים יודעים לכבד את השדה"), בוחר אבן גדולה, משתעל ויושב עליה ותוקע נפיחה גדולה כשהוא נשען בזהירות על מקלו.

הוא היה אומר: "איכר אמיתי אינו מנער את האבק מעל האבן בטרם יֵשב עליה." הערבים שעבדו אצלו אמרו כי הוא פשוט לא יכול להתכופף.

"סַאמִיר, תוּפִיק, יַאללַה כַּסְלַנִין!" היה מזרז אותם וטופח במקלו, "אַרְבַּייטן! ארבייטן! לֵישׁ מַא בְּתִשְׁתִעְ'לוּ? מדוע אתם לא עובדים, עצלנים! אִרְפַע רִגְ'לַאכּ, יַעֲסֵר, מִן שַׁאן תִנְגַ'ח לַאזֶם תִשְׁתִעִ'ל! הרם רגליך, יעסר, כדי להצליח עליך לעבוד!"

היתה לו רפת גדולה, ובבית עמד תמיד ריח חמאה, גבינה וחלב חמוץ. על עמודי הגדר התנוססו לייבוש קדירות-חרס חומות וצהובות, שהיו משמשות לחיבּוּץ החמאה ולתעשיית הגבינה. הללו ניראו מרחוק כראשי דלועים, ובתחרות הקליעה בין הנערים נחשבו לקרקפות אינדיאנים, עד שהטריח דקר הצולע את עצמו ובא וסיפר לוואלדמאר דוויד שמידט על מעשי הקירקוף, והנער יוהנס יצא מן התחרות ואוזניו מקוּטפות.

איש לא האמין ליהודי מפתח-תקווה כי בריכה חדישה, בעלת קירות-בטון דקים, תחזיק מעמד. גם האיכרים במושבתו צחקו לו. והנה, דווקא גרוסבאואר דקר החשדן היה הראשון שהעֵז לבנות בפרדסו בריכה חדישה מבּטוֹן, אך תנאי היתנה עם היהודי: את מאתיים הנפוליונים, דמי העבודה, ישלם רק לאחר שתושלם הבריכה וימלאו אותה מים, והוא, דקר, רשאי אז להזמין את כל נערי הכפר אל הבריכה במלאה, ולקול שריקתו יקפצו כולם בבת-אחת פנימה, והיה אם תחזיק מעמד ולא תתפוצץ – ישלם הכול, במזומנים, בו במקום! ואם לא – פטור הוא.

וכך היה.

הרוח העלתה גלים קלילים על-פני חלקת המים, שצבעה היה ירקרק-כחלחל, והשתקפו בה הברושים מן השדרה הסמוכה, המגוננים על תפוחי-הזהב מפני הסערה. מול הבריכה נמצא בית-הבאר ובו מנוע-נפט המשמיע קול צפצוף קטוע שמפלח שעשה אחר שעה את דומיית הלילות ואת שלוות הצינה של הבקרים.

יוהנֵס עמד על שפת הבריכה, רועד מקור, בקרב יתר הנערים העירומים. דקר הוסיף ואסף גם קבוצה גדולה של נערים ערביים מן הכפרים בסביבה, אשר עבדו בווילהלמה. והללו השליכו את סחבותיהם ועמדו אף הם עירומים, עיניהם הלחות בוערות בהתרגשות, והם דוחפים זה את זה ומביעים במילים ובתנועות את גאוותם על אבריהם השחומים, העבים, כשל מבוגרים לכל דבר, ועורכים השוואות קולניות עם הנערים האירופיים שהיו דקים, וחלקם צהבהבים ובהירי-גוף.

דקר היסה אותם בגערה ואיים, בתנופת מקלו, לשלוח את כולם לכל הרוחות אם לא יחדלו לקלל ולריב.

"מה יש, חוואג'ה?" היתמם נער שחַמְחם אחד, "לא עשינו כלום."

"לֵך, לך! השקרן אומר שאימו בתולה!" דחף אותו דקר הצולע בחוד מקלו וכמעט שהפיל אותו למים. אחר-כך ירד מן הבריכה בסולם, עמד למטה וקרא ליהודי לרדת ולבוא אחריו.

"אַלזוֹ בִּיטֶה שֵׁיין, הֶר דניאל, יעלה-נא ויבוא בבקשה, יחד איתי!"

אך הלה סירב ונישאר עומד עם הנערים במרומי הבריכה. דקר טיפס לבדו ועלה בדי עמל על גג בית-הבאר הסמוך, עורפּוֹ השמן והנפוח האדים מן המאמץ.

היה לו שיער צהבהב, קצר ומתולתל, שהתחיל להלבין, ואגלי זיעה עלו במצחו. הוא יִצב עמידתו שם, נשען על מקלו, ושרק.

קצף לבן עלה מעל לגופות הנערים שקפצו כאיש אחד וצפו ועלו והשתכשכו להנאתם. דקר נופף ידיו בשמחה, כמעט העיף מקלו באוויר, ולולא פחד היה יוצא במחול על גג בית-הבאר. אחר-כך נאנח וירד לאיטו, ושוב עלה לבריכה, ושילשל לידי היהודי את מאתיים הנפוליונים.

אהוד בן עזר

* * *

דבוישה

שבעים שנה לגיוס הבנות לנח"ל

חנוכה התשפ"ה

אודי יקירי,   

משתפת אותך בזיכרונותיי...

היום, 28.12.2024, לפני שבעים שנה, התגייסנו, בנות גרעין "שדמות", לנח"ל.

הצטרפו אלינו גם חברי הגרעין, שהוגדרו כ"ל (כַּף לָמֶדִים...).

היה זה יום גשום. התייצבנו בלשכת הגיוס בחיפה ונפגשנו בתל ליטווינסקי עם שאר בנות-הגרעין מהמרכז.

רק לעת ערב, אחרי רישומים וצילומים, קיבלנו בשמחה את הציוד האישי המלא:

צ'ימידן ענק [קיטבג], מכנסי חורף מצמר מגרד, חצאית מצמר, מה זה מגרד... בטלדרס מצמר מגרד, שִינֶל ארוך מצמר, גם כן כבד ומגרד. למה הכול היה מגרד כל כך?!  כובע (כומתה) חאקי, עליו הוצמד סמל מתכת מעויין, שהאות ט (טירון) במרכזו...

לַבָּנות הותאמו חזיות מבד כותנה ורוד, וקשירה של שרוכים... תחתוני כותנה ורודים ענקיים... פדים להיגיינה נשית, שהיו שימושיים דווקא לריפוד בנעליים הגבוהות, או לצחצוח הנעליים... ולקינוח – שמיכה מצמר מגרד... ועל הכול חתמנו בשמחה.

נסענו לבית דראס. נח"ל 906.

כף להיזכר בטירונות של שלושה חודשים.

ברונְדֶלִים, ב"קוּם פּוֹל", בהכרת הכינים... ברשרושי הצלופן בלילה, כשחבֵרָה לא הסכימה לחלוק עם חברותיה את מעדני החבילה שקבלה מהבית...

והדובדבן שבקצפת – קיבלנו רובים לשמירה לילית על הבסיס, ללא נוקר, כך שממילא אי אפשר היה לירות... והרי היו אז פידאיון, שחדרו לישובים בדרום!  אבל לא העזנו להתלונן...

יש לי את מחברת האופרטות, שכתבתי לטקס סיום הטירונות.

לצורך משימה זו קיבלתי פטור מאימונים ביום, שבו תירגלו מעבר מעל קיר בטון, תוך ריצה...

החיים היו יפים ומאתגרים, בעיקר הודות לחברותא, ששמרנו עליה ושומרים, במידת האפשר, גם היום.

שבעים שנה חלפו מאז, ועדיין אנחנו בימים של מתיחות ומלחמה...

היו בטוב, שנשמע בשורות טובות ושבוע טוב לכם, אודי ויהודית,

בידידות רבה,

מִדְּבוֹיְשֶה (דבורה סְלֶפּ-גּוּטְמָכֶר)

* * *

אודי: הטירונות שלנו בבסיס הנח"ל בבית דראס התחילה ב-10 באוקטובר 1954, ולקראת בואכן הוציאו אותנו בעיצומו של החורף מהצריפים הגדולים של הצבא הבריטי שבהם שכנו, שיכנו אתכן בהם, והעבירו אותנו לאוהלים "הודיים", של שש או שמונה מיטות כל אוהל. חימום לא היה, לא בצריפים ולא באוהלים.

הטירונות שלנו היתה ארוכה וקשה מאוד אבל לא זכור לי שהיו לנו כינים!

אני שנאתי כמעט כל רגע בטירונות ותיארתי את התקופה ברומאן שלי "לא לגיבורים המלחמה".

לפעמים בחצות היה הרס"פ מחלוף יחד עם אחד ממפקדי הכיתות מעיר אותנו וכולנו עומדים באור נורת החשמל ב"מיסדר תחתונים" בקצות המיטות, ממש עליהן, ומחלוף עובר ובודק את ניקיון התחתונים שלנו!

אנחנו היינו גרעין של "הנוער העובד", ואילו במחלקת הבנים המקבילה לנו, של "התנועה המאוחדת" קן צפון תל אביב, היו בין השאר חנוך גוטפרוינד, עודד דגן, יצחק אקי פרידמן, יצחק ישורון צפל, רון ביברמן, ועוד דמויות רציניות של בנים שלא את כולם אני זוכר.

איתנו במחלקה היו בין השאר יהודה ג'אד נאמן, זאב קליין לימים ד"ר קינן, אורי בית-אור, דן בניסוביץ-בניהו, עמוס גרינגר-גנור, עמי רייכמן-עתיר, ראובן אשר, יוסל'ה אורג שנלקח מהר ללהקת הנח"ל, יצחק קרקשון-קרקעי, יהושע דיין, הכדורגלן ברוך בכקה כהן, מורדוך – לימים פרופ' מרדכי כסלו, גד שאני, לימים פרופ' גד שני, צבי לאפר, ועוד רבים מאוד וטובים מאוד.

מתוך "לא לגיבורים המלחמה" 1971

לא, לא כך, אלא – כשאני איתך יש לי חשק להגיד את המילים שהשטן ציפה שפאוסט יאמר לרגע החולף: "התמהמה נא, יפית כל כך." ואם תתעייפי נלך לחדרי שקרוב לכאן יותר מדירתך, אפשר לעלות דרך שכונת טלביה ולהגיע לרחביה. מרטין בובר גר שם. הוא אומר שאנחנו קיימים רק כאשר מולנו יש מישהו שאפשר ליצור עימו קשר אמיתי, לכן אני לא מוכן לוותר עלייך. בבסיס-הטירונים היה רב-סמל ושמו מחלוף, שצעק בחדר-האוכל על אחד הטירונים ואמר כי ישלח אותו בלילה אל ראש גבעת המחצבה להדליק נר על הקטן. הוא מחלוף אשר בלילה הראשון לבואם אל הבסיס, בתום המסע המזורז להכרת החגור, נשא נאום בזו הלשון:

"עכשיו הצבא דואג לכם שתלכו לישון היטב כדי שתוכלו לקום מחר בבוקר בריאים ורעננים כאילו זה עתה יצאם מכּוּס-אימכם!"

מה מצאת באורי בן-עמי שראיתי אתכם הולכים יחד ברחוב בן-יהודה? הוא טיפש אבל נמצא במקרה קרוב למגפונים ולכן קולו נשמע. ליכוד העם הוא שחיקת היחיד. החופש הוא סירוב למלא פקודה והוא אנרכיה ופרשת לבון ואבא שלי. הערבים מעמידים בפנינו ברירה – להתלכד בעקבות הפחד או להתפורר מתוך חולשה. לכן אני לא חי את החיים שאני רוצה אלא את הללו שנאצר רוצה בשבילי ולבון רוצה ובן-גוריון מחליט ומחלוף צועק והש"ב עוקב וגם הם לא פועלים מרצונם החופשי אלא מתוך הכרח ותלויים אחד בשני כתיאטרון בובות שמושכות בחוטים של עצמן.

ואם תתנגד יגידו לך אין ברירה אחרת, זאת המדינה שלנו ואם לא פרשת לבון אז אושוויץ. בסיס-הטירונים עדיף על מחנות-הריכוז כי טוב הישראלי החי מן היהודי המת. שם על החומה יושב ליגיונר ירדני והוא יכול לפתור את כל הבעייה האכסיסטנציאלית שלי בירייה אחת.

יוחנן בן-זכאי, שאולי פסע כאן ממש בשדה הטרשים בחשכת הליל ונמלט ליבנה, היה בוגד. אלפיים שנה הזריעו היהודים הבוגדים את נשותיהם בגלות, ובמסתרים עבר דם המכבים ואחרוני מצדה מדור לדור עד שקמתם הדור האחרון בריאים ורעננים כאילו זה עתה יצאתם לאוויר העולם מכּוּס-אימכם בבסיס-הטירונים של מדינת ישראל ומי שלא מחזיק מעמד שיאבד את עצמו לדעת. "אם קשה לפרקים קצת הדרך / מעיקים התרמיל והחום / אם דברים מסתדרים רק בערך / והבית רחוק כחלום..."

ומכתבייך הנדירים במעטפות תכלכלות מתוצרת חוץ שהדיפו ריח בושם נייר ענוג, בערב בחזרה מן האימונים המפרכים, בצריף החלוד והמסוייד לבן, לאור מנורת חשמל חשופה, על מיטה שמכוסה שמיכה אפורה ועליה מונח הציוד ב"סידור מיטה" צבאי, הקו ישר כסרגל יחד עם המיטות האחרות. בבוקר היינו מיישרים את התרמילים בחוט הנמתח מקצה הצריף ועד סופו. ואם אתה זקוק למיסדר חולים עליך למצוא שני חברים שיוותרו על ארוחת הבוקר ויעזרו לך לסחוב את המיטה עם כל הציוד אל מחסן הפלוגה, ורק אחר כך קיבלת רשות לגשת אל הרופא. וכאשר גם זה לא עזר הצטוו המבקשים מיסדר חולים להביא את המיטה עם הציוד אל מול המירפאה בקצה המחנה.

וטעם עונשו של חגור צמוד, ללכת כל היום, גם לארוחות ובמנוחה, עם חגור מסע צמוד לגב. אחדים נשלחו לבית-סוהר. מן הגרעין של פוליק, תודה לאל, יצאו לכל היותר בעונשי חגור צמוד ומיסדרים נוספים, שלא לדבר על 'רונדלים' וחפירת בורות (צדוק המ"כ קבע מידתם למהדרין: "מטר על מטר על מטר על מטר") כדי לקבור נאד או בדל-סיגריה, אבל איש לא נאסר, לא נשלח לבית-המשוגעים, לא התאבד, ורק אחד ערק מן הצבא.

למכתבים היה טעם של בית ושל חלום נכסף ושל געגועים שצובטים בליבך עד לבכי בתוך הערבוביה בה אף לרגע אחד אינך לבד ואינך חופשי ותמיד רעב ונירגן ודואג לניקיון הנשק ועייף ואינך מסתדר עם לוח הזמנים הדחוס. לישון בלי סדינים תחת שמיכות צבאיות שמגרדות אותך, ובחלומך אתה מטייל יחף עם מריצה ברחוב חובבי-ציון אל החנות של איכילוב כדי להביא תערובת מספוא לעופות ולעז, ולהתעורר מגורה לפנות בוקר באמצע חלום על אסתר מונשיין שהיתה הבחורה הכי מכוערת בכיתה ושמה נשכח ממך כבר שנים והיא מתפשטת למענך בבית בודד על שפת הים בתל-אביב, תל-אביב שרֵיקה לגמרי מבתים ומאדם וכולה גבעות חול כשטחי האימונים. אסתר מונשיין ששדיה תופחים למגע שפתיך, ושפתיך נוגעות בבשרה האדמדם. היא ולא עפרה הטהורה והנכספת שעומדת ומביטה לעברך באותו רגע חלומי, ואתה יודע שהיא רואה שאתה בוגד בה ואינך יכול להתגבר על התשוקה הנוראה שאוחזת בך להחזיק באסתר מונשיין, עד שמקיצות אותך צעקות ההשכמה וזריקת השמיכות מעליך בידי המדריך, ובגדיך לחים ומדיפים ריח זרע טרי, ואתה יוצא אל בוקר חורף חשוך וקר בנעליך הגבוהות ובמכנסיים קצרים ובגופייה לריצת בוקר של כך וכך קילומטרים, שבוי במסורת המפוארת, לרוץ או לשיר: "לא נורא, נתגבר, עוד נגיע לחוף הזוהר!" אף לא רגע אחד של מנוחה או הליכה. כך טוב לרוץ עד שמתקצרת עליך נשימתך ורגליך כואבות ושריריך מתכווצים ונדמה לך כי לעולם לא תוכל לעשות בריצה את הדרך חזרה למחנה, אבל אתה כבר לא קופא מקור אלא מזיע ומטומטם.

אתה רגליים ושלוש דקות לגילוח ורובה שדורש ניקוי קפדני (מיסדר נוסף בצהריים!) ונעליים שחייבות בצחצוח ואת-חפירה וכלי אוכל (מחלוף ימרח את השמן השחור על פרצופך!) ורצפת הצריף שצריך לשטוף ומיטה שיש לסדר ובארוחת-הבוקר לצעוד בשלשות אל חדר האוכל ולעמוד שעה ארוכה עמידת דום זקופה עם ה'מסטינגים' תחת לבית-השחי ולהיכנס שורה-שורה לפי פקודה, קפה תפל וביצה פולנית קטנה ועגבנייה רקובה, ולהילחם על כמה פרוסות לחם שטומנים בכיס כדי שיהיה מה לכרסם במשך היום כשהמעיים מציקים ברעב.

ועל מה אתה חולם בסך הכול?

להמליח מלפפון טרי של ראשית הקיץ ולאכול אותו על קליפתו הירוקה, ללכת בתרגיל של התגנבות יחידים שעה ארוכה לבד במשעולי הפרדסים ולקנות רבע קילו גבינה לבנה ורכה וחצי כיכר לחם טרי או לחמניות בצרכנייה של מושב נידח, ולזלול.

והיום בו הבנת שיש הוראה להעניש אותך במיסדרים נוספים ביום ובלילה ובשבת ואפילו אתה וכל חבריך למחלקה ניקיתם את גרגיר האבק האחרון בצריף כשאתם רובצים על הרצפה ומברשות נעליים בידיכם – רק כדי לשבור אתכם.

והייאוש שמכרסם אותך מפני שאין שכר ועונש, רק עונש ושאגות ונאומים אין-סופיים של המ"כים וסמלי-המחלקות בשעות המאוחרות של הלילה על חשבון שעות השינה המעטות שלך, נאומים שמתכוונים לטמטמך ולהשפילך. המאמץ שלכם להיות בסדר ולעשות את המוטל עליכם 'בקבלנות' וללכת לישון – הוא סימן של חופש ושל יוזמה וזה גובל במרד, רק האבסורד שבעונש לפי שמתחשק לנו המפקדים הוא שירעץ אתכם כליל ויעשה מכם חיילים טובים וצייתנים שאינם שואלים שאלות. אל תחפשו היגיון בצבא. אם תתחילו לשאול אחר ההיגיון של כל פקודה אז בשעה שיהיה צורך להסתער מול הערבים סופכם שתתפוררו לכל עבר, עכשיו אתם טירונים עלובים ומושתנים, ועד שתקבלו את סמל חיל-הרגלים עם הרקע האדום – אנחנו נדאג לקרוע לכם את התחת ולהוציא לכם את המיץ כדי שלא תביישו את הסמֶל. הלוחם הטוב הוא צייתן כמו רובוט, ומאולף כמו חיה (אבל חיה רעה!) – ולעזאזל, אני רוצה לעבוד את אלוהים ולא לחשוב כל היום על בסיס-הטירונים ועל הערבים.

ובבואך הביתה לחופש הראשון, אימא שלך אומרת: "אתה צריך להיות גאה שאתה חייל בצבא הישראלי. אבא שלך לא זכה לכך."

ויום אחד בסידרה קורא לך צדוק המ"כ, שלא סיים את בית-הספר התיכון, שתסביר לו מה היא ה-P במפה הטופוגראפית, ואתה אומר לו, מכרה זרחן, וה- P מסמנת פוספור. טוב, הוא אומר, אז מפני שאתה כזה אינטליגנט תרוץ סביב המחלקה. ואתה רץ ומזיע סביב המחלקה הצועדת ומקלל את הרגע בו נפתית להראות את ידיעותיך בכימיה.

אהוד בן עזר

* * *

צביקה זליקוביץ

אוֹת הַמֶּרֶד

מֵאָז וּמִכְּבָר וְעַד לְזוֹ הָעֵת,

עֲרוּכוֹת כְּסִדְרָן אוֹתִיּוֹת הָאָלֶף בֵּית –

מִיָּמִין לִשְׂמֹאל צוֹעֲדוֹת הֵן בַּסַּךְ

עִם הַשָּׂפָה הָעִבְרִית עוֹד מִיְּמֵי הַתָּנָ"ךְ.

אַךְ יוֹם אֶחָד, בָּהִיר מְאוֹד,

נִשְׁמַע הַקּוֹל: "צָרִיךְ לִמְרֹד!"

קָרְאוּ מִשְּׂמֹאל אוֹתִיּוֹת פַּצְקָרֶשֶׁת,

"אֶת אַבְגָּדָהּ, שֶׁמִּיָּמִין, אָנוּ רוֹצוֹת לָרֶשֶׁת!"

הִכְרִיזוּ מִלְחָמָה, הֵרִימוּ נֵס

וְאָכֵן כֻּלָּן הִתְכַּנְּסוּ לַאֲסֵפָה –

עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע בּוֹנוֹת הַשָּׂפָה.

זֶה הִתְחִיל בְּהֶחְלֵט כְּמוֹ אוֹתָהּ חֲגִיגָה –

שָׁלוֹם מָה שְׁלוֹמֵךְ, קָפֶה וְעוּגָה,

אַךְ חִישׁ מַהֵר הִשְׁתַּנְּתָה הַשָּׂפָה,

כְּשֶׁזּוֹ אַתְּ זוֹ חֶרְפָּה וְגִדְפָּהּ.

הֲמֻלָּה מִסָּבִיב, מְהוּמָה שֹׁד וָשֶׁבֶר,

(הַכָּךְ נוֹהֲגוֹת אוֹתִיּוֹת שְׂפַת עֵבֶר?)

אָז הַלָּמֵד הָאוֹת הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּחֶדֶר,

קָרְאָה בְּקוֹל: "אַתֶּן מִתְנַהֲגוֹת כְּמוֹ עֵדֶר!"

וְאָז נִבְחֲרוּ רַק בְּרֹב שֶׁל שָׁלוֹשׁ,

שִׁין וְגִימֶל לָשֶׁבֶת בָּרֹאשׁ.

הַשְׁתֵּים נָטְלוּ בְּיָדָן הַמּוֹשְׁכוֹת

וְהַס מִסָּבִיב, נִרְגְּעוּ הָרוּחוֹת.

מִכָּאן וָאֵילָךְ הִתְבַּקְּשָׁה כָּל קְבוּצָה

לְהַגִּיד אֶת דְּבָרָהּ וּמַהוּ חֶפְצָהּ.

רִאשׁוֹנָה, אֵיךְ לֹא, תָּו מְפַצְקָרֶשֶׁת:

"כָּאָמוּר, אֲנַחְנוּ דּוֹרְשׁוֹת אֶת אַבְגְּדָהּ לָרֶשֶׁת!"

זְעָקָה הָאַחֲרוֹנָה בְּקוֹל נִחָר:

"אַחֲרוֹנוֹת עַד הַיּוֹם, רִאשׁוֹנוֹת כְּבָר מָחָר!"

כָּאן פָּרְצָה מְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה –

לֹא נִשְׁאֲרָה אַחַת שֶׁלֹּא צָעֲקָה.

הַהִתְנַגְּדוּת הָיְתָה סוֹחֶפֶת וּכְלָלִית

נֶגֶד תָּו הַקִּיצוֹנִית הֲכִי שְׂמָאלִית.

וּכְמוֹ שֶׁקֶט אַחֲרֵי הַסְּעָרָה –

דְּמָמָה פִּתְאוֹם הִשְׂתָּרְרָה.

עַד אֲשֶׁר מִכָּל מִי שָׁם נָכַח,

קָרְאָה נוּן מִקְּבוּצַת מַנְּצָפָךְ:

"בְּשֵׁם כָּל הָאוֹתִיּוֹת הַסּוֹפִיּוֹת –

אֲנַחְנוּ בִּלְבַד מִכָּל הָאוֹתִיּוֹת,

לְעוֹלָם לֹא נִהְיֶה בַּתְּחִלָּה –

אֶלָּא תָּמִיד בְּסוֹף הַמִּלָּה.

וְכֵן גַּם אַתֶּן, פַּצְקָרֶשֶׁת מִסְכֵּנוֹת,

אַתֶּן לָעַד תִּהְיֶינָה אַחֲרוֹנוֹת."

כָּל הַקָּהָל הֵרִיעַ הֵידָד!

וְהַהַצָּעָה הִתְקַבְּלָה כִּמְעַט פֶּה אֶחָד.

רַק הָאוֹת הַשְּׁבִיעִית, כְּשֶׁדְּמָעוֹת בְּעֵינֶיהָ,

אָמְרָה לַוָּו, הָאוֹת שֶׁלְּפָנֶיהָ:

"לֹא אִכְפַּת לִי כְּלָל מַהוּ מְקוֹמִי,

רַק הָיִיתִי שְׂמֵחָה לוּ הֶחְלִיפוּ אֶת שְׁמִי."

צביקה זליקוביץ

* * *

אהוד בן עזר

מנת חציל קלוי מומלצת מאוד של גוּצָ'ה

ברחוב דיזינגוף 171 בתל-אביב

אם מזדמן לכם לאכול במסעדת גוצ'ה בתל אביב, אל תחמיצו את מנת החציל הקלוי, עם גבינת המאירי, שקדים קלויים ועוד תיבולים, 55 שקלים. זוהי אחת המנות הטובות והחכמות שאכלתי אי-פעם בעיר, ממש חגיגה לחיך, פלא קולינרי. רק כדאי לבקש אותה פחות חריפה ועם יותר שקדים קלויים.

זוהי בעצם מנה ראשונה, אבל עם הלחם הטרי הנהדר בעל הקרום הקשה, הזיתים והחמאה, היא ממש משביעה. אפשר כמובן גם להזמין טלפונית או לעבור ולקחת אותה ארוזה, ואם יש לכם חגיגה בבית, תפתיעו בכמה מנות.

אפשר כמובן ליהנות משלל המנות האחרות, בעיקר פרי-ים. אני לא אוהב פרי ים ולכן לא אוכל להמליץ עליהן.

גוצ'ה. דיזינגוף 171 תל אביב. טל. 03-5222886.

בשעתו שכן במקום קפה "ורד" המפורסם, שבמרפסת הסגורה בקומתו הראשונה, הפונה לשדרות קק"ל, כיום בן גוריון, התקיימו פגישות ה"גוש" המפא"י של שרגא נצר (כתבתי על כך בספרי עליו], ואילו בקומתו השנייה ישבה רחל איתן וכתבה את הרומאן הראשון שלה "ברקיע החמישי" שהופיע ב"הספרייה לעם" של עם עובד" בשנת 1962. ספרי הראשון "המחצבה" הופיע באותה סדרה בדיוק שנה אחריו, ונהנה מהיוקרה שהיא העניקה לסדרה.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

מזכיר נשכחות

  * פוצ'ו: לאהוד בצפייה לבוקר בו תתעורר ותמרוט את שערות ראשך. אודי חברי הטוב, כל פעם כשאני קורא את דברי ההלל שלך על ביבי באותיות ענקיות של קידוש לבנה, אני נזכר במשה סנה שכתב לקראת הנאום הבא שלו הערה מעין זו:  את הקטע הבא יש לקרוא בקול רם וחזק, כי הנימוקים אינם משכנעים. אודי אתה לעולם לא תשכנע אותי שזכינו בראש ממשלה ראוי. כל פעם אני מתפלא עליך מחדש כי אני מכיר אותך כאדם ישר והגון שרדיפת הבצע רחוקה ממנו כמזרח ממערב. איך אתה יכול שלא להתבייש בזה שיש לנו ראש ממשלה שקרן עם קבלות, כזה  שלזכותו אפשר להגיד רק שעדת מלקקי הישבן שלו גרועה פי כמה ממנו. מה תזכור מהנאום שלו? אני אזכור רק את ההפסקות המתוכננות לקליטת מחיאות הכפיים ואת הדפיקות על הדוכן כדי להפחיד את אלה שינסו להירדם. זכור מה שמשה גרנות כתב לך בתגובה על דבריך על יאיר לפיד. אני דווקא מסכים יותר עם גרנות. אני חושב שלפיד רחוק מלהיות טיפש והלוואי שנזכה להעמיד בראשנו אנשים חכמים ואמיצים כמותו. בינתיים קראתי בגיליון הקודם מה שזיוה שמיר כתבה על הנאום הבומבסטי של ביבי וכמעט רציתי לבכות כשקראתי שהיא הצחיקה אותך, כי אישיות נחשבת כמותה, אחת ויחידה, אותה אתה דווקא צריך לקחת ברצינות.

אודי חברי מה אגיד לך? אולי צריך להבין שבעצם ישנם  שני אהוד בן עזר. האחד אהוד של המושבה שלי ושל המחצבה ושל והארץ תרעד והוא האהוד הנכון, הנכד של מי שחרש את התלם הראשון  והאהוד השני שלא רוצה לראות את האמת העירומה של הממונה עלינו שהבושה היא מילה שהוא לא מכיר. אני מחכה כבר בקוצר רוח לאותו בוקר בהיר שבו תפקח סוף סוף את עיניך ותמרוט את שערות ראשך החכם...

שלך

פוצ'ו

אודי: יש רק אהוד בן עזר אחד הסבור שחלק ניכר מדבריך כאן גובלים בשטויות ובאי הכרת והבנת המציאות.

אני מציע לך להקשיב ליומני החדשות ולפרשנים, אולי תבין טוב יותר איפה אתה חי.

[ציטוט מתוך גיליון מס' 1973 מיום חמישי, כ"ו בתמוז תשפ"ד. 1.8.2024.]

* "שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים קיבלו היום (ראשון) את בקשתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לבטל את הדיונים במשפטו בשבוע הקרוב בעקבות הניתוח להסרת הערמונית שיעבור בהמשך היום. בפנייה שהעביר סנגורו עמית חדד נכתב כי נתניהו יעבור את הניתוח בהרדמה מלאה, וצפוי להישאר באשפוז כמה ימים לאחר מכן. בפרקליטות לא התנגדו לבקשה. זמן ההחלמה המוערך לאחר ניתוח להסרת הערמונית הוא בין שישה ל-12 שבועות, וחדד ציין כי נתניהו יעדכן את בית המשפט בהמשך על מצבו." ["הארץ" באינטרנט, 29.12].

אהוד: רק שערו בנפשכם מה היה קורה אילו בית המשפט לא היה מאשר לנתניהו להיעדר ממשפטו אלא מצווה להביאו לדיונים על אלונקה!

* דירוג הכלכלות החזקות לשנת 2024, של מגזין אקונומיסט: "ישראל במקום השישי בדירוג הכלכלות החזקות."

אהוד: והכול בזכות "הבבונים". רק תארו לעצמכם לאילו הישגים אדירים היתה מדינת ישראל מגיעה אילו היו בה בני-אדם של ממש ולא "בבונים" של נתניהו [כמוני למשל]!

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!

רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-28, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל