פעמיים בשבוע

מאחל שנת 2025 שלווה לכל כותביו וקוראיו

גיליון מס' 2017

יום ארבע מאות חמישים וארבעה למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2185 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ב' בטבת תשפ"ה. 2.1.2025.

עם הצרופות: 1. שיר באימון ירי. 2. שיר באחת הדמויות בעת השירות כמסתערבת. 3. שיר והשחקנית רונה לי שמעון, שמגלמת מסתערבת בסדרת פאדוה. צילום: שי יחזקאל. 4. שיר פלד מסתערבת. צילום: מרווה הרוש.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: כָּבוּ פַּנָּסִים. // איליה בר זאב: בַּהֲפוּגוֹת היום. // אורי הייטנר: צרור הערות 1.1.25. // מירון ח. איזקסון: על ספרו של יוסי אחימאיר "המחצית השנייה". // עדינה בר-אל: הקרב הכפול של המסתערבת שיר פלד. // ד"ר ארנה גולן: אדם זקן מה קורה לו בחייו? //  איתמר פרת: נחל בטרם נהר. // אהוד בן עזר: על הרומאן של שמאי גולן "ואם אתה מוכרח לאהוב". // אהוד בן עזר: ברנר והערבים. ד. העלייה השנייה בראי ספרותה. בין יפו לירושלים. ספרדים ואשכנזים. מפאסיביות לאקטיביות. // המשורר חיימקה שפינוזה מדווח לנו על פסטיבל המשוררים במטולה, לפני 17 שנים. // מנחם רהט: השנה ה-77 מתחילה עכשיו. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

שִׁירִים מִבֵּין הַזְּמַנִּים

*

כָּבוּ פַּנָּסִים

אֲפֵלָה יָרְדָה לָעוֹלָם

טְעוּנַת רֹךְ כָּבֵד

כָּל הַכּוֹכָבִים נִדְלְקוּ בַּשָּׁמַיִם

קְטַנִּים גְּדוֹלִים

בַּעֲרֵמוֹת וּבִשְׁבָלִים

בִּיחִידוּת מַלְכוּתִית

וּבְעַנְוַת צַוְתָּא מְהַבְהֶבֶת

כֻּלָּם לְפֶתַע מַבִּיטִים

אֶל קִרְבֵּנוּ

מוֹתְחִים מֵיתָרִים שְׁכוּחִים

בֵּינֵינוּ וּבֵינָם

שְׁכַחְנוּם לְאוֹר פַּנָּסֵי-רְחוֹב

עַתָּה הֵם חוֹפְרִים בָּנוּ

בּוֹחֲשִׁים עַד תַּשְׁתִּית הַיֵּשׁוּת

כָּכָה רָקְמוּ

פִּטְרִיַּת-הוֹד

וְשַׁלְוָה

בְּחוּטֵי נֶצַח

עַל מוֹלַדְתִּי שֶׁבַּחוֹלוֹת

שֶׁבַּסְּלָעִים

וּבַמְּחִלּוֹת  –

•

• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

איליה בר זאב

בַּהֲפוּגוֹת היום

בְּטֶרֶם קַיִץ לַהֲקַת חֲסִידוֹת חוֹלֶפֶת מֵעָלַי,

חֲסִידָן וָרֹד מְזַהֶה חַיִּים

הַרְחֵק מִנְּאוֹת הַמִּדְבָּר, אֵי שָׁם,

בֵּין הַחוּטִים.

מְנַוֵּט טַרְפּוֹ בְּרֶגֶל בּוֹדֶדֶת.

רוּחוֹת מַעֲרָב מַלְקוֹת בְּלִי עָווֹן, נוֹשְׁבוֹת

בִּסְכָכַת הַפְּרִי,

אֲנִי מֵמִית וּמְחַיֶּה מִלִּים, מְבַקֵּשׁ לָגַעַת בָּךְ,

בִּשְׂפָתַיִךְ.

לְהַקְלִיד שׁוּרוֹת שְׁבוּרוֹת. כְּמוֹ הָיוּ

 בְּאוֹרְגָּן נִסְתָר.

בְּטֶרֶם שְׁאֵרִית הַיּוֹם,

מִתְקַדֵּשׁ הַלַּיְלָה בְּכוֹס זְכוּכִית תַּחַת

עֵצִים רַעֲנַנִּים –  

קָפֶה שָׁחֹר, יַיִן חַי, אֵשׁ בּוֹדֶדֶת

וַחֲשַׁשׁ –

חֶשְׁכַת אֵל.

הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר!

רוּחוֹת מַעֲרָב סוֹבֵבוֹת בִּסְכָכַת הַפְּרִי 

כִּבְתוֹךְ בַּיִת שֶׁנִּפְרַץ וְנִשְׁדַּד

בִּבְאֵרִי.

איליה בר-זאב

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 1.1.25

* הנשיא העויין – מיד לאחר בחירתו לראשות הממשלה, הוזמן בגין לביקור ממלכתי בוושינגטון. התקשורת הישראלית והאמריקאית הכינה את דעת הקהל לעימות הצפוי בין בגין, מנהיג הימין הניצי, לבין הנשיא קרטר. הביקור היה ידידותי ומוצלח. קרטר השקיע שעות רבות בבגין והקסים אותו. בגין, בפאתוס האופייני לו, אמר על קרטר: "פגשתי בבית הלבן אדם גדול. וכמי שזכה להכיר מקרוב את זאב ז'בוטינסקי, איני מרבה להגדיר מישהו כאדם גדול." עד כדי כך.

מי שהיה ריאלי יותר בהתרשמותו מקרטר היה קודמו של בגין לתפקיד, יצחק רבין. רבין, עוד מימיו כשגריר ישראל בארה"ב, היה מקורב מאוד לנשיאים הרפובליקאים ניקסון ופורד ובעיקר למזכיר המדינה בתקופתם הנרי קיסינג'ר. לקרטר הדמוקרטי הוא חש תיעוב, מהרגע הראשון.

את ספרו "פנקס שירות" פירסם רבין כשקרטר עוד היה הנשיא, ולכן התבטא, יחסית, בזהירות. ובכל זאת, אי אפשר שלא לחוש מתיאורו את ביקורו בוושינגטון לאחר עליית קרטר לשלטון, את סלידתו מהאיש. הוא תיאר את הלחצים הכבדים שלו על ישראל לסגת מכל השטחים לקווי 4 ביוני 1967, להסכים לוועידת שלום שאליה יבואו הערבים כמשלחת אחת שתכלול בתוכה את אש"ף, וכיצד הוא הפר הבטחות והדליף באופן מגמתי משיחות בארבע עיניים, שסוכם לא להוציא מהן דבר לתקשורת. העימות בין השניים היה חריף ונמשך גם לאחר הביקור, כמו למשל כאשר קרטר נשא נאום שבו דיבר על הצורך ב"מולדת לפלשתינאים". גם בנושא הסיוע הביטחוני לישראל חלה נסיגה משמעותית לעומת הממשל הקודם. רבין לא הסתיר מהציבור את המחלוקת הכבדה והביע חשש מפני העימות הצפוי עם ארה"ב.

רבין צדק. בגין טעה. קרטר השביע את בגין מרורים. כמו עם רבין, גם עם בגין קרטר נהג להדליף באופן מגמתי ומסולף משיחות בארבע או שש עיניים, כחלק מהפעלת הלחץ. ארה"ב של קרטר, שחתרה לכינוס ועידת ז'נבה, הודרה מהמהלך של ביקור סאדאת בישראל, אך לאחר מכן קרטר שיחק תפקיד מרכזי בוועידת קמפ-דיוויד ולקראת חתימת הסכם השלום, בעיקר בהפעלת לחצים כבדים מאוד על בגין לוותר ולהיכנע לדרישותיו של סאדאת, מה שאכן קרה.

מדיניותו של קרטר הייתה עויינת לישראל, למרות שבנאומיו החגיגיים דיבר על הרגש העמוק כלפי ישראל, שעצם הקמתה היא התגשמות חזון הנביאים התנ"כי.

לאחר שסיים את תפקידו, הפך ל"פעיל שלום" עולמי, אימץ השקפת עולם "פרוגרסיבית" ועוינותו לישראל היתה נוראה והידרדרה לאנטישמיות גלויה. עמדותיו גם היו אנטי אמריקאיות. הוא הרבה לתקוף את מדיניות ארצו, מה שלא עשה אף נשיא בדימוס לפניו ואחריו.

קרטר היה נשיא כושל שהובס לאחר קדנציה אחת, בין השאר על רקע טיפולו הכושל בחטיפת בני ערובה אמריקאיים בשגרירות איראן, לאחר המהפכה החומייניסטית.

* מכבש לחצים אדיר – בספטמבר 1978 כינס הנשיא קרטר את בגין וסאדאת לוועידת קמפ-דייוויד.

13 ימים קרטר התפנה קרטר מכל עיסוקיו והתמקד רק בהובלת המו"מ, שנגמר בהסכם מסגרת לשלום בין ישראל למצרים.

בסוגיה הטריטוריאלית, המחלוקת לכאורה היתה קטנה. עמדת הפתיחה של בגין היתה נכונות לנסיגה מלאה מכל סיני עד הגבול הבינלאומי, אך הוא עמד על כך שיישובינו יישארו על מכונם, תחת ריבונות מצרית. סאדאת סירב בתוקף ועמד על כך שיקבל את סיני יודנריין, ריק מיהודים.

במשך 13 יום קרטר הפעיל מכבש לחצים אדיר, הן בנושא הזה והן בנושא הפלשתינאי. לא על סאדאת. הוא לא לחץ עליו לא להחמיץ את השלום ההיסטורי, כאשר הוא מקבל את כל סיני, רק בגלל כמה אלפי ישראלים שיחיו שם תחת ריבונותו. כל המכבש היה על בגין, שלא יחמיץ את השלום רק בגלל כמה אלפי ישראלים, אחרי שכבר ויתר על כל סיני.

ולבסוף, בגין נכנע. כל האחריות לכניעה היא על בגין. אבל חלקו השלילי של קרטר היה מכריע. שמעתי אחרי מותו של קרטר  אמירות על כך שקרטר אמנם היה נשיא עוין לישראל ואחרי נשיאותו, ובעיקר בספר "ישראל – מדינת אפרטהייד" (כמדומני, זה שם הספר), הידרדר לאנטישמיות בוטה, אבל חלקו בהסכם השלום עם מצרים הוא נקודת אור וזכות גדולה. אני מזהה באור הזה בעיקר חושך.

* יומולדת לפת"ח – ב-1 בינואר יחול יום הפת"ח, והארגון יציין 60 שנה להיווסדו. מה קרה ב-1 בינואר 1965?

כבר ב-1957 יאסר ערפאת החל לקבץ סביבו קבוצות סטודנטים פלשתינאים שהיוו את התשתית לארגון וב-10 באוקטובר 1959 התכנס בכוויית כנס הייסוד הרשמי של פת"ח. ב-1964 התקבלה אמנת פת"ח, שמעולם לא שונתה, ובה נכתב שהמאבק המזוין הוא אמצעי ל"שחרור פלשתין," "עקירת קיומה של הציונות" ו"חיסול הכיבוש הציוני." אגב, אם מישהו שם לב, 1964 יצא במקרה לפני 1967, וכבר אז, לפני "אקיבוש", פת"ח קם כדי לחסל את הכיבוש.

אז אם הארגון החל להתגבש ב-1957, נוסד רשמית ב-1959, אימץ את האמנה שלו ב-1964, למה הוא מציין את הולדתו ב-1965? מה קרה ב-1.1.65?

ביום זה חדרה חוליית מחבלים מירדן לישראל והניחה מטען חבלה במוביל הארצי. המטען לא התפוצץ, סיור של מג"ב גילה אותו. שניים משלושת המחבלים נהרגו בידי צבא ירדן בשובם לירדן. אבל למרות הכישלון, עצם ביצוע הפיגוע, הוא בעיניהם יום הלידה של הארגון. כלומר, כל עוד הארגון לא ביצע פיגועים נגד ישראל, כל הדיבורים שלו על חיסולה של מדינת ישראל הם כלאם פאדי, פטפוטי סרק. מה שחשוב הוא לפגע, לפגוע, להרוג, להרוס. וגם אם הפעם הם לא הצליחו, עצם הניסיון הוא תחילתה של המהפכה ואותו הם חוגגים.

לא בכדי, ניסיון הפיגוע היה דווקא במוביל הארצי. המוביל הארצי הוא עורק החיים של מדינת  ישראל. באותן שנים, סוריה, שבאותה תקופה הייתה הפטרון של פת"ח (אף שהחדירה הספציפית הזאת היתה מירדן), ניסתה לייבש את מדינת ישראל באמצעות הטיית מי הירדן לירמוך, פעולה שסוכלה באמצעות תקיפות של צה"ל נגד עבודות ההטייה, ולמעשה חדלה רק עם שחרור הגולן במלחמת ששת הימים. פת"ח עוד היה ארגון קטן ודל באמצעים, אבל הפעולה הסמלית שבה הוא בחר לפתוח את פעולותיו הייתה נגד המוביל הארצי.

העובדה שהפת"ח חוגג את חגו ביום ביצועו של פיגוע טרור, מעידה כאלף עדים שפת"ח היה ונשאר ארגון טרור. גם כאשר מפקדיו מתחפשים למדינאים. לא בכדי, אחרי שבהסכמי אוסלו עברו לשליטתו שטחי A ו-B ביהודה שומרון ורצועת עזה, השטחים הללו היו הבסיס לשנות הטרור הקשות והרצחניות ביותר בתולדות הסכסוך, עד שישראל השיבה לעצמה ב"חומת מגן" את חופש הפעולה הצבאי באותם שטחים. אילו עשינו זאת גם ברצועת עזה, לא היה טבח 7 באוקטובר.

* מפריך את הקמפיין – התחקיר על נסיבות נפילתם של חללי צה"ל סרן ז'אבו ארליך וסמל גור קהתי, טרם התפרסם. לפי ההדלפות על אודות התחקיר, הוא מפריך את השקר כאילו ז'אבו רצה לחפש ממצאים יהודיים במבצר והוצמד לו כוח מלווה שאחד הלוחמים בו, גור קהתי, נהרג ועוד מ"פ נפצע קשה. ז'אבו זומן בידי רמ"ט גולני כאיש מקצוע כדי שיסייע בסריקת מבצר, כפי שהוא נקרא למשימות דומות בעבר, כולל בחיפושים אחרי שלושת הנערים החטופים ב-2004. זה הדבר החשוב ביותר. כלומר, כל הקמפיין המבחיל על "אוכל המוות" ה"משיחיסט" "המתנחבל" שגרם לנפילתו של גור קהתי, הוא קמפיין של שקר, שנאה והסתה.

התחקיר מבקר את עצם הקריאה לאזרח ואי חיולו בתהליך מסודר, ואולי אף טוען שהמשימה לא היתה נחוצה. אין ספק שאי חיולו היה תקלה חמורה, שבעטייה הרמ"ט הסיק מסקנות והתפטר. לגבי נחיצות המבצע – יכול להיות שהרמ"ט שגה בשיקול הדעת המבצעי, ועל כך ניתן להתווכח. אך שיקול הדעת היה מבצעי, לא הרפתקה ארכיאולוגית. מה שבטוח הוא, שז'אבו קיבל קריאה למשימה, וכפטריוט וכאיש מקצוע, מיהר להתייצב למשימה שבה נפל.

* לשחרר ולהכות – שתי מסקנות מהדו"ח של משרד הבריאות לאו"ם על ההתעללות של הברברים הנאצים בחטופים.

א. יש להגיע בהקדם להסדר של שחרור כל מאה החטופים תמורת הפסקת המלחמה.

ב. אחרי ההסכם יש לחדש את המלחמה, הפעם ללא האזיקים על הידיים של חשש מפגיעה בחטופים, ולהעניש אותם על החטיפה, ההתעללות והרצח של החטופים כפי שלא נענשו מעולם, עד השמדת חמאס (כן, כן, מכיר את התירוץ ש"חמאס הוא רעיון". אוקיי, נכה בו עד שיישאר ממנו רק הרעיון).

* הוא לא מפקיר – במצב שאליו הגענו, שבו אחרי שנה ורבע מאה חטופים עדין בידי המחבלים הנאצים, לא ברור כמה מהם חיים, ואלה שחיים עוברים עינויים קשים ומצבם מעורר דאגה עד כדי סכנה מיידית לחיי כל אחד ואחד מהם, עלינו לחתור להסכם מהיר לשחרור כולם, במחיר הכבד של הפסקת המלחמה.

זו לא היתה דעתי עד לאחרונה. התנגדתי להסכם כזה. אבל מה שהצעתי לא בוצע. כבר למעלה משנה, מאז ההסכם הראשון, אנחנו מדשדשים בעזה. ההישגים שלנו מרשימים, אך היה עלינו להמשיך במלחמה העצימה המלווה במצור חלקי כפי שעשינו בין תחילת התמרון לעסקה הראשונה. אני משוכנע, שבדרך זו כבר מזמן היינו ממוטטים את חמאס, ואת החטופים היינו מקבלים כחלק מתנאי הכניעה של חמאס, או בעסקה כמו זו הראשונה, שנעשתה כיוון שחמאס חש שהחבל מתהדק סביב צווארו.

לא עשינו זאת, ומי ששילם את מחיר הדשדוש הם קודם כל החטופים והם, שהופקרו ב-7 באוקטובר, לא צריכים לשלם את מחיר החידלון, שהאשמים בו הם ראש הממשלה, שרי הביטחון וצמרת צה"ל (בסדר הזה).

השחרור צריך להיות של כולם יחד. עסקה בשלבים מבוססת על הפנטזיה שאחרי השלב הראשון נכה בחמאס בכל העוצמה. למה אחרי שחרור שלב א' נעשה מה שלא עשינו עד כה? ומי שישלמו בחייהם יהיו אחרוני החטופים.

שחרור החטופים הוגדר מלכתחילה כאחד מיעדי המלחמה. אם לא נשחרר אותם כעת, היעד הזה לא יושג. ליעד של מיטוט כוחו הצבאי של חמאס כמעט הגענו. את היעד של מיטוט שלטון חמאס לא השגנו.

אני תומך היום בעסקה שהתנגדתי לה, כאשר צה"ל אפילו לא התחיל לטפל ברפיח, ועוד לא הגיע לציר פילדלפי (שאותו היינו צריכים לכבוש ב-8 באוקטובר, אך במשך 9 חודשים הפקרנו אותו להמשך הזרמת האמל"ח ממצרים), וכאשר חיזבאללה עוד הוביל ביד רמה מלחמת התשה קשה בצפון ואנחנו הכלנו את תוקפנותו. היום המצב שונה, חמאס מבודד ומוחלש, ואנחנו יכולים לקחת את הסיכון.

ואף שזו עמדתי, איני שותף לטענות נגד נתניהו, כאילו הוא מפקיר את החטופים, לא אכפת לו מהחטופים, ואפילו עלילת הדם כאילו הוא רוצה במותם. הדילמה היא קשה, היו מעט דילמות כבדות כאלו על כתפי ראש ממשלה כלשהו מאז קום המדינה, וגם אם לדעתי הוא שוגה היום, ברור לי שהוא מאמין שהדרך שלו תביא לשחרור החטופים.

הוא אשם במחדל שהוביל ל-7 באוקטובר. הוא אחראי למלחמת הדשדוש. אולם הוא צדק כשלא הסכים להסכם, בתנאים שבמצב שבו היינו משמעותם היתה תבוסה וכניעה, ועד לאחרונה הוא ניהל באחריות את המו"מ. היום, עליו להסכים למה שלא נכון היה להסכים לו בעבר – הפסקת המלחמה כדי לשחרר את החטופים. אני מעריך, שמה שגורם להקשחת עמדתו זו הטראומה שלו מהאסון שהמיט עלינו בעסקת שליט המופקרת. אבל המצב הנוכחי שונה.

אחרי שהחטופים יחזרו, יהיה עלינו להתייחס להסכם כאל הסכם שאינו תקף כיוון שהתקבל תחת סחיטה. יהיה עלינו לחדש את המלחמה, בלי המעצורים של החשש לפגוע בחטופים, ולהשלים את מלאכת מיטוט חמאס. זה לא דבר שהמדינאים וצמרת צה"ל צריכים להכריז עליו בגלוי טרם העסקה. אך זה מה שיהיה עלינו לעשות.

* צביעות מתחסדת – במקום לגנות את חמאס שהופך בתי חולים לקני מחבלים, ארגון הבריאות העולמי של האו"ם מגנה את ישראל, על כך שעצרה את מנהל בסיס הטרור, בטענה המגוחכת שמדובר במנהל בית חולים.

איזו צביעות מתחסדת.

* איך נפתור את בעיית החות'ים – ב-19 באוקטובר 2023, 12 יום לאחר טבח 7 באוקטובר ועוד בטרם החל התמרון בעזה, ו-11 יום אחרי שחיזבאללה החל לתקוף את צפון המדינה, תקפו החות'ים, שליטי צפון תימן, במתקפת טילים וכתב"מים, את מדינת ישראל. המתקפה לא פסקה עד היום. הם עשו זאת כחלק מן התוקפנות, בהכוונת איראן, שנועדה להתיש את ישראל ולהקיז את דמה במתקפה מכל עבריה, בדרך להשמדתה.

איך נפתור את בעיית החות'ים? עודה בשאראת, מהבולטים בדבוקת שוקן, מציע פתרון. "בואו נדבר. וכאשר מדברים, ישירות או בעקיפין, מתברר שלחות'ים יש תשובה ברורה: הפסקת אש ברצועת עזה."

כל כך פשוט. ישראל תקפה ב-7 באוקטובר 2023 באכזריות את עזה, ולא הותירה לחות'ים ברירה אלא להגן על אחיהם. ברגע שנפסיק את המלחמה בעזה, החות'ים ירפו מאתנו ובא לציון גואל.

אבל האמת היא שזה לא מה שהחות'ים אומרים. הם אומרים שיפסיקו את האש ברגע שישראל תפסיק את התוקפנות בעזה ותסיר את המצור מעל עזה. נשמע מוכר? ברגע שישראל נסוגה מכל עזה ועקרה את יישוביה בהתנתקות, הומצא נרטיב המצור שלא היה ולא נברא, כדי להצדיק את המשך הטרור והתוקפנות נגדנו גם אחרי ששמנו קץ ל"אקיבוש". הנה, החות'ים כבר מכינים את התירוץ להמשך התוקפנות אחרי סוף המלחמה בעזה, גם אם ישראל תחזור לקווי 7 באוקטובר. הם יכנו את הנסיגה "מצור", ובא לצנעא גואל.

* ססס000מולנים – בג"ץ הססס000מולני, הסניף של מרצ, הבוגדני, המשת"פ של המחבלים, והגרוע מכל – הליברלי ר"ל, הוציא צו על תנאי נגד שר האוצר האולטרה-ימני בצלאל סמוטריץ', המחייב אותו להשיב מדוע הוא ממשיך להעביר לרש"פ כספי מיסים בסך מוערך של אלפי שקלים, ללא כל הצדקה. שלושת השופטים הססס000מולנים נועם סולברג, יוסף אלרון ודוד מינץ, הורו לשר להסביר מדוע הם ממשיכים להעביר את הכספים על חשבון הקופה הציבורית ואינם אוכפים את החוק.

* במי הם פוגעים – ממשלת ליליפוט מקצצת במענקי המילואים של מי שמחרפים את נפשם כבר מאות ימים על הגנת המולדת, תוך פגיעה קשה במשפחותיהם, במקומות עבודתם, בעסקיהם ובלימודיהם.

ממשלת ליליפוט אינה מקצצת אגורה ממימון המשתמטים וההשתמטות, מהמשרדים המיותרים שנועדו רק לספק ג'ובים לעסקנים ירודים ובכספים הקואליציוניים הבזבזניים והמיותרים.

* ברית מושחתת – אחד מטיעוני הסרק של תומכי ההשתמטות, או ליתר דיוק תומכי הברית עם המשתמטים, היא שההשתמטות אינה רק אצל החרדים אלא בכל המגזרים ולמה נטפלים רק אליהם?

יש משתמטים במגזרים אחרים. הם משתמטים כבודדים. יש רק מגזר אחד שהשתמטותו אומנותו, שזו האידיאולוגיה שלו ושמטרת העל של נציגיו בכנסת היא הבטחת ההשתמטות. רק מגזר אחד שאנחנו, המשרתים, גם מממנים את השתמטותו ואת אורח חייו הנצלני. רק מגזר אחד, שקיימת איתו ברית פוליטית מושחתת אנטי ציונית – תנו לי שלטון ואתן לכם להמשיך להשתמט.

* שיניתי את דעתי – 7 באוקטובר גרם לי לשנות את דעתי בנושא השתמטות החרדים.

לא באשר להשתמטות עצמה, אלא באשר לדרך לשים לה קץ. תמיד ראיתי בהשתמטות תופעה שלילית, מכוערת ובזויה. ועמדתי לא נבעה מנושא השוויון בנטל, אלא מהמקום היהודי – הזעם על חילול השם הנורא, של כפירה בעיקר ועריקה ממלחמת מצווה בשם לימוד התורה, כביכול. תמיד טענתי, שמי שמשתמט – לא באמת לומד תורה, בכל אופן לא תורת ישראל, כי אילו למד תורה באמת, היה הראשון להתגייס במסירות הנפש הגדולה ביותר. תמיד התנגדתי לחוקי ההשתמטות ולמימון ההשתמטות.

אבל לאורך שנים האמנתי לסיפור על תהליכי הישראליזציה בציבור החרדי, שגורם ליותר ויותר בשלות בתוכו לגיוס, ולכן האמנתי שהדרך להפסקת ההשתמטות צריכה להיות בהידברות ובהסכמה רחבה על תהליך מדורג של גיוס. האמנתי שברגע שיתחיל הגיוס בהסכמה, ייפרץ הסכר וההמונים ילכו לצבא. 

בשבועות הראשונים אחרי 7 באוקטובר, היתה אשליה של רצון טוב בקרב החרדים ושל מוטיבציה גבוהה להתגייס. מהר מאוד האשליה התרסקה. ההשתמטות בעינה עומדת.

אם טבח 7 באוקטובר, המלחמה הארוכה, הקשה כבדת הימים והדמים, עול המילואים הכבד והמחסור הנורא בכוח אדם בצה"ל לא שכנעו אותם, שום הידברות לא תשכנע אותם.

ולכן, מה שדרוש הוא ניתוח חירום לניתוק החברה המשתמטת מעטיני תקציב המדינה. ניתוק חד, חזק, מוחלט. אף אגורה למימון ההשתמטות. אף אגורה למימון מוסדות החינוך להשתמטות.

במקביל, יש לפעול לחיזוק משמעותי של החינוך החרדי הממלכתי – חינם אין כסף, ולהבטיח שהוא יחנך להשתלבות במדינה ולשירות בצה"ל. ויש להקים מסגרות מותאמות לחרדים בצה"ל, למרות שעקרונית יחידות כאלו מנוגדות לאתוס צבא העם. אני מאמין שברבות השנים היחידות הללו תתייתרנה כי החיילים החרדים ירצו לשרת בצה"ל כמו שאר אחיהם.

מי שירוויחו יותר מכל מהניתוח הזה, יהיו החרדים. החברה החרדית חולה, ואין החבוש מתיר את עצמו מבית האסורים. מדינת ישראל תרפא את החברה החרדית. תקראו לזה פטרונות? אז תקראו.

גם היום אני חושב שהדרך הנכונה לפתרון קונפליקטים חברתיים היא הידברות וחתירה להסכמות. במקרה הזה, למרבה הצער, אין עם מי לדבר.

* בעלי הברית הטבעיים – התנועה הקיבוצית היא 2.33% מן האוכלוסיה הישראלית (לא כולל האוכלוסייה הערבית). היא 2.13% מאוכלוסיית בני 20-44. בין המשרתים במילואים בגילים אלה, מ-7 באוקטובר 2023 עד 31 בדצמבר 2023 (אין עדין נתונים משנת 2024) עומדת התנועה הקיבוצית על 4.68%, כלומר קצת יותר מפי 2 מחלקם באוכלוסייה. מקרב חללי צה"ל לאורך המלחמה, חללי התנועה הקיבוצית הם 8.64%, כלומר קרוב לפי ארבעה מחלקם באוכלוסייה. את הנתונים קיבלתי מפרופ' אשר כהן.

המשותף לחברה הדתית לאומית ולחברה הקיבוצית הוא אתוס השירות, שהוא מרכיב מרכזי בחינוך, בתרבות ובחברה. בעיניי, אין ברית טבעית יותר מאשר בין ההתיישבות העובדת לציונות הדתית, בשל הקרבה הערכית בין שתי החברות הללו.

* הלקח החברתי של 7 באוקטובר – את ד"ר אלון פאוקר, היסטוריון, חבר קיבוץ בארי, אני מכיר בזכות חברותנו המשותפת בפורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה. אני מגדיר את יחסינו כיחסי ידידות והערכה הדדית לצד יריבות ותהום אידיאולוגית. המחלוקת עם אלון פאוקר היא בנושא ההתיישבות. לא ההתיישבות ביו"ש, בבקעת הירדן ובגולן בלבד, אלא ההתיישבות בכלל. לטענתו, אחרי קום המדינה אין עוד משמעות מדינית וביטחונית להתיישבות, והאסון של התנועה הקיבוצית הוא דבקותה לאורך עשרות שנים באידיאולוגיה לא רלוונטית של יישוב הארץ, שהפך אותה לתנועה לא רלוונטית. ובאשר להתיישבות מעבר לקו הירוק – היא המיטה עלינו אסון. עמדותיי בנושא הזה הפוכות בתכלית. ומעבר לוויכוחים בינינו בכתב ובע"פ ובדיונים בפורום, גם יזמנו עימותים פומביים בנושא במיספר מקומות, ובהם בכנס השנתי של הפורום ובקונגרס העולמי למדעי היהדות שנערך לפני שנים אחדות באוניברסיטה העברית.

בשל עמדתו הפוליטית, אלון הקפיד שכף רגלו לא תדרוך ביהודה ושומרון. תיעובו למתנחלים היה איום ונורא.

ב-7 באוקטובר, משפחת קלמנזון מעתניאל יצאה בצו 8 של מצפונה לבארי, לסייע לאחים בצרה. במשך שעות ארוכות הם נכנסו שוב ושוב ושוב ושוב אל תוך התופת וחילצו למעלה ממאה אנשים והצילו את חייהם. אלחנן קלמנזון נפל בקרב עם מחבלים.

אלון פאוקר השתתף במפגש תודה בעתניאל. בפעם הראשונה הוא חצה את גבולות הקו הירוק. הוא הבין שמי שיושבים שם הם אחיו, מלח הארץ, מי שמוכנים לחרף את נפשם למענו, גם אם הם חלוקים בדעותיהם. המפגש הזה הוביל לשנה של מפגשים ושיח בין חברי קיבוצים מהנגב המערבי, רובם אנשי מה שקרוי בטעות "שמאל" מדיני, עם המתיישבים בגוש עציון. במפגשים הללו נוצרה קרבה אישית וגובשה הסכמה רעיונית שנוסחה באמנה משותפת. האמנה המשותפת מבטאת תזוזה בעמדות שני הצדדים, כמו בהכרה של אנשי גוש עציון בהכרח לפתרון הבעייה הפלשתינאית. (לדעתי, אין לנו פרטנר לא רק לפתרון שאנשי גוש עציון יסכימו לו, אלא גם לכזה שפאוקר יסכים לו). שיתוף הפעולה הביא גם להשתתפות קבועה של אנשי גוש עציון והציונות הדתית בעצרת השבועית למען החטופים. בניגוד לקפלן, בכרמי גת הם חשים רצויים ואהובים.

אלון טוען שעמדותיו האידיאולוגיות העקרוניות לא השתנו, אך אלון של לפני 7 באוקטובר לא היה מעלה על דעתו לצרף את חתימתו לאמנה כזו, וכלל לא היה נכנס לחדר שבו דנים על אמנה כזאת, כי במי שהוא רואה היום שותפים, אז הוא ראה אויבים.

בעיניי, המהלכים הללו הם חלק מרכזי של התקומה. זו התשובה למחנה 6 באוקטובר על שתי דפנותיו, שאינו מרפה ומנסה בכוח לדרדר אותנו למלחמת אחים.

בכתבה בטלוויזיה על המפגשים הללו, התראיין חבר קיבוץ בארי אבידע בכר, ששכל ב-7 באוקטובר את אשתו ואת בנו, בתו נפצעה והוא איבד רגל. הוא אמר בנחרצות, שאילו 7 באוקטובר היה קורה ביו"ש, הוא וחבריו היו מאשימים את המתנחלים שהמיטו על עצמם את הטבח בכך שהם חיים שם, ואף אמר שמזל שהאסון הזה קרה אצלנו ולא שם. 7 באוקטובר, כך הוא אמר, טלטל אותנו והציג לנו את מציאות חיינו. כיוון שהשתתפתי במפגש עם בכר בביתו, למדתי שיש לו נטייה להציג דברים בשחור ולבן ובצורה קיצונית. דבריו הופצו בהתלהבות בפיד הימני, כ"אמרנו לכם," ואילו בקרב חבריו לקיבוצים יש כעס גדול עליו, כמי שהוציא את דיבתם רעה.

האמת היא, שגם אם דבריו נוסחו בחריפות ובהכללה, יש בהם אמת. אני עצמי יכול להעיד, שאחרי רצח טלי חטואל וארבע בנותיה בגוש קטיף, הזדעזעתי לשמוע במו אוזניי חברים שטענו שמי שהלכו להתיישב בגוש קטיף המיטו עליהם את הפיגועים הללו. ולכן, במקום לכעוס על אבידע, המדבר מדם ליבו אחרי האסון הנורא שפקד אותו, מוטב שנעשה את חשבון הנפש שלנו, לא כדי לחטט בפצעים, אלא כדי להוליך לתיקון לאומי.

את אסון 7 באוקטובר אי אפשר למנוע רטרואקטיבית, אבל ניתן להפיק את הלקחים ממנו. לצד הלקחים הביטחוניים והמדיניים, חשוב לא פחות להפיק את הלקח החברתי, שלכל 6 באוקטובר יש מוצאי 6 באוקטובר, כלומר 7 באוקטובר. ולכן, אסור לנו לתת לפלגנים, לאנשי השנאה הנאחזים ב-6 באוקטובר בכל כוחם, והם נמצאים בשני צדי המתרס הפוליטי, להמשיך במסע החורבן.

* מי שופכין מרח' שוקן – אסתרינה טרטרמן אמרה בערוץ התעמולה שהבת של יאיר גולן סירבה להתגייס כי היא פציפיסטית. וכך הגיב גולן: "5 בנים. 4 בשירות קרבי. 2 מתוכם קצינים. 1 התנדב לצבא על אף שהיה לו פטור. 0 בנות משתמטות." לך תסביר שאין לך בת...

ועל הפוסט הזה זכה גולן לדלי של מי שופכין על ראשו. מי תקף אותו? השוקניסטית יוענה גולן. "גולן אימץ בחדווה את המיליטריזם החלול של הימין במקום להציע לו אלטרנטיבה. עד כדי כך בחדווה, שאת מה שטרטמן תייגה כ'פציפיזם' הוא החליף במילה 'השתמטות' – וכך הפך את בתו הבלתי קיימת מאקטיביסטית בעלת מצפון לנפל חברתי בזוי. אנשי מרכז ושמאל מהסוג הזה תמיד נכנסים לתחרות על השאלה מי לוחמני, לאומני וימני יותר... הוויכוח, המוצג כמאבק בין ימין לשמאל, אינו משקף אי-הסכמה אידיאולוגית, אלא מחלוקת בשאלה מי תורם יותר להרג המוני של פלסטינים."

השוקניזם מתעב את גולן, כי לא זה השמאל שהוא רוצה. השוקניזם רוצה שמאל שמסרב להתגייס לצה"ל והעריקה מההגנה על קיומנו היא בעיניו אקטיביזם בעל מצפון. "מצפון" עקום של לחיות על דמם של אחרים ובמקביל לנעוץ סכין בגבם. יוענה מטיפה לעריקה ממלחמת הקיום, שאותה היא מגדירה כ"מציאות מחרידה של טיהור אתני ופשעי מלחמה."

* הפרובוקציה כשלה – בן גביר נכשל. גם הפעם הפרובוקציה בהר הבית לא הציתה את המגזר הערבי. גם הפעם ערביי ישראל לא שיחקו את התפקיד שאליו הוא ניסה ללהק אותם, כפי שהוא מנסה מאז 7 באוקטובר. הוא ימשיך לנסות. הרי לא לחינם הוא הציף את הרחובות בכלי נשק.

* מסוכן יותר מכהנא – למה ראש הכנופייה מסוכן יותר ממורו ורבו, אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י. כי כהנא שר"י הציג את עמדתו בישירות ואילו ראש הכנופייה מסובב אותנו בכחש ומקדם את הכהניזם.

כהנא שר"י אמר בגלוי שהוא נגד הדמוקרטיה. הוא טען שהדמוקרטיה מנוגדת ליהדות ולתורה והגדיר אותה "עגל הזהב". ראש הכנופייה מהתל בנו, מדבר בשם הדמוקרטיה; למשל, מלין על כך שחקירת השחיתות "בסביבתו" היא פוטש נגד ה..."דמוקרטיה", ובינתיים הוא משתלט על הדמוקרטיה כמו שטפיל משתלט על צמח ושואב את כל לשדו.

ממשלה שראש הכנופייה העבריין מכהן בה כאחראי על האכיפה, היא איום על הדמוקרטיה הישראלית.

* סחבה – בן גביר הטריח את נתניהו מבית החולים כדי שוב לנגב בו את הרצפה.

* אופורטוניזם – "לעולם לא אחזור ל-6 באוקטובר," כתב גדעון סער וחזר למפלגת 6 באוקטובר.

* כמעט התקשרתי לאבי – אני קורא כעת את הביוגרפיה של צביה לובטקין ואנטק צוקרמן, ממנהיגי מרד גטו ורשה, מאת שרון גבע.

בפרק על משפט אייכמן, שבו שניהם העידו, מסופר על קצין משטרה מיחידה 06, היחידה המיוחדת שחקרה את אייכמן וגבתה את העדויות בעבור התביעה, שגבה את עדויות בני הזוג.

שמו מיקי רש. הוא עצמו ניצול שואה. הוא היה בשואה בגטו מוגילב. כאן התחלתי להתרגש, כשקראתי את הפרק. בגטו זה, שהוא חלק ממחנה הריכוז טרנסניסטריה, היו אבא שלי, יוסי הייטנר, ומשפחתו בשואה. ואז אני קורא שהוא מן העיר רדאוץ. אז זו היתה עיירה. בספר נכתב ש"אז היא היתה חלק מרומניה." גם היום היא בחלק הרומני של בוקובינה. זו העיירה שבה גדל אבי. אפילו ביקרתי בה איתו, יחד עם אחיי. ובהמשך כתוב שהוא הוגלה משם ב-1941 בגיל 11. כלומר, הוא בן גילו של אבי.

כמעט הרמתי טלפון נרגש לאבא שלי, זכרו לברכה, שלבטח הכיר אותו.

* דוד נולד – סיוון רהב מאיר כתבה ב"ידיעות אחרונות" בהערכה גדולה על הגולן, ובהזדמנות חגיגית זו הזכירה את העובדה שבתוך שבוע נולדו בנים לראש המועצה אורי קלנר ולסגנו יעקב שה-לבן. מה שהיא לא הזכירה, זה שבנו של אורי נולד ארבעה חודשים אחרי הולדת נכדו הראשון, כלומר הוא רק נולד וכבר הוא דוֹד.

* ביד הלשון: לוחמי הגטאות – אני קורא את ספרה המרתק של שרון גבע "כל השאר הוא אלמוות" – ביוגרפיה של צביה לובטקין ויצחק (אנטק) צוקרמן, ממנהיגי מרד גטו ורשה, מיום הגעתם לארץ. במידה רבה זו ביוגרפיה של מפעלי חייהם – קיבוץ לוחמי הגטאות ובית לוחמי הגטאות.

השם "לוחמי הגטאות" חריג מאוד בין שמות היישובים העבריים בישראל. עצם קריאת שם ליישוב בישראל עם המילה גטו, עורר תמיהות רבות והתנגדויות. השם הרתיע משפחות צעירות להיקלט בקיבוץ וחניכי תנועות נוער להצטרף לגרעינים לקיבוץ. גם ועדת השמות הממשלתית לא אהבה את השם וניסתה להציע שמות חלופיים. וגם בקרב חברי הקיבוץ והדור השני היתה מחלוקת בנדון. ילדי הקיבוץ, למשל, פנו לאנטק וביקשו ממנו לשנות את השם כי "לוחמי הגטאות הוא שם לא טוב." אבל הנחישות של צביה ואנטק וסמכותם המוסרית הכריעו.

בספר, מציגה שרון שורה של שמות חלופיים שהוצעו ליישוב: אי"ל – כשם הארגון היהודי הלוחם, שלא היה רלוונטי בשל קיומו של קיבוץ איל. רוב ההצעות היו להעניק ליישוב שם שאחריו תבואנה המילים "על שם לוחמי הגטאות." ההצעות היו בחומה, המהדהד הן את חומת הגטו והן את האקוודוקט – אמת המים בגליל המערבי, בקרבת הקיבוץ; חַיעד כלומר קיים לעולם; נֵסעד, דגל מונף אל-על; גבעת יצחק, לזכר המשורר יצחק קצנלסון, המנהיג הרוחני של המרד; אשר, על שם השבט המקראי ששכן באזור (זו היתה הצעת קק"ל). ועדת השמות הממשלתית הציעה גם שמות שהם ראשי תיבות המבטאים את המסר אך יש להם צלילי עברי: מור"ג – מורדי הגטאות, דג"ל – דגל גטאות לוחמים, פל"ג – פליטת לוחמי הגטאות. בשם שהוצע בסופו של דבר בידי ועדת השמות הממשלתית, דווקא מופיעה המילה "גטאות" – מורדי הגטאות, שהרי ראשי הקיבוץ היו מנהיגי מרד גטו ורשה. באספת חברים הוחלט מטעם הפוך בדיוק לתת את השם "לוחמי" ולא "מורדי", ללמדך שהלחימה בגטאות לא היתה רק באחיזה בנשק, אלא גם בדרכי התנגדות אחרות.

הקיבוץ נוסד ב-1948 בוולדהיים שבעמק יזרעאל, שם נמצא היום המושב אלוני אבא, ובינואר 1949 החל הקיבוץ במעבר הדרגתי למיקום הקבע שלו בגליל המערבי, בין עכו לנהריה, על אדמות הכפר הערבי א-סמריה. בקיבוץ נמצא בית לוחמי הגטאות – המוזיאון לתולדות השואה על שם יצחק קצנלסון.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

מירון ח. איזקסון

על ספרו של יוסי אחימאיר

"המחצית השנייה"

בימים אלה מזכה אותנו יוסי אחימאיר בספר חדש "המחצית השנייה" (הוצאת "ניצנים") ובו מאמריו השבועיים בעיתון "מעריב" במחצית השנייה של השנה הראשונה למלחמת "חרבות ברזל". ספר זה הוא המשך ישיר לספר המאמרים "מחצית השנה הראשונה".

אחת השאלות הקובעות בעיניי לגבי עיתונאים ובעלי טורים משמעותיים היא נקודת המוצא שלהם בדבר חיינו במדינת ישראל. האם הדיווח שלהם, וכמובן עוד יותר מכך הבעת דעתם, נעשית כמי שנמצא "בתוך השיירה", או כמי שכבר משקיף עליה מבחוץ. אמת המידה היא אפוא לא מידתה של הביקורת (קשה ככל שתהיה) אלא המוטיבציה שלה: האם לתיקון, האם מתוך דאגה לציבור, האם מתוך סולידריות, או האם הדברים הקשים נאמרים כבר מתוך זרות ונִיכור כמישהו חיצוני לגמרי.

יוסי אחימאיר הוא בעיניי דוגמא מופתית לכתיבה פובליציסטית חופשית, אמיצה, ביקורתית ובאותה עת כזאת המזדהה עד תום עם הגורל היהודי ועם קיומה ושגשוגה של מדינת ישראל. ברור לכל קוראיו הוותיקים שמול כל מקרה של כישלון מדיני, ביטחוני או חברתי שלנו, המידה הראשונית המתעוררת אצלו היא של צער ודאגה. לכך מצטרפות שתי איכויות נוספות וחשובות אשר בוודאי אינן נחלת הכלל: ידע ומקצועיות בנבכי החומר הרלבנטי, ובמקביל עמדות אידיאלוגיות בסיסיות.

אין קושי להבין מתוך הכתוב את עמדותיו הערכיות והמדיניות היסודיות, ולא רק שאינו מתכחש להן, אלא הוא מעמידן בחזית דרכו. נוהג זה מבטא הגינות וכן יחס של כבוד לתוכנם של הנושאים שעל הפרק בלי להסתפק באיזכורם "הקליל". מובן שעמדותיו האידיאולוגיות של יוסי אינן רק מעשירות את מאמריו, אלא לעיתים מקשות עליו. כך למשל בחלק מפרקי הספר נוכל למצוא זהירות מצידו מהטלת אחריות מפורשת על ראש הממשלה נתניהו לגבי מחדלים וכישלונות מסויימים כמו למשל בחירת האנשים אותם הוא מעמיד בחזית הפעילות הממשלתית והמפלגתית, או מחדליו בעניין האחדות הלאומית.

נדמה לי שהדבר נובע מצירוף של מיספר גורמים: יוסי מבקש להיות קול תקשורתי המאזן במעט את הביקורת הרבה לה "זוכה" ראש הממשלה במאמרים עיתונאיים שגרתיים. כמו כן יש לו הערכה בסיסית לכישרונותיו של נתניהו ולסגולותיו של אביו ז"ל. אחימאיר, בשונה מרוב העיתונאים העוסקים באקטואליה, עבד בצמידות לראש ממשלה (יצחק שמיר) ומודע לקושי העצום הכרוך בתפקיד זה בארצנו.

הרקע ההיסטורי מוצא תמיד את מקומו במאמרים. "חיינו באשלייה כי תם עידן המלחמות הגדולות... במבט לאחור נָהיר, כי אילו ידעו מפקדי צה"ל לקדם את פני הרעה, אילו היה הצבא ערוך לבלום את המיתקפה הרצחנית, פני ההיסטוריה היו שונים." (עמוד 25).

הוא אינו מאפשר לתקוותיו לשבש את ראייתו הברורה : "ישראל נמצאת בשפל, בבידוד." אך מיד תבוא לידי ביטוי ודאותו הקיומית: "אבל ביכולתה להיחלץ מבור התחתיות אם... נהיה מאוחדים וחדורי אמונה בצדקתנו." (עמוד 26).

כפי שאמרנו כבר, עמדתו הלאומית גוברת אצלו על כל שיקול פוליטי. "גלנט צודק, ועדת חקירה ממלכתית חייבת לקום בהקדם... תחקיר שמוכיח את כישלון הצבא, שכמותו לא היה מאז תש"ח!.. נתניהו לא יוכל להימלט מאחריות-העל שלו מאז ה-7 באוקטובר..." (עמודים 34-35).

הערותיו מלמדות על רקעו המרשים, ניסיונו והשכלתו, כך למשל בניתוח הכיוון המסתמן בזהותה של צרפת. (עמוד 37).

תמיד ישוב ליסודות של מורשתנו ואף ידע להאשים את הליכוד דהיום, בהתעסקות "בפולטיקה נמוכה" ובהחמצה גדולה של השרשת יסודות יהדותנו (עמוד 41). בין לבין עיקר כתיבתו נוגעת כמובן לאירועים הדרמטיים של השנה האחרונה. יש לנו הזדמנות להיווכח עד כמה מאתגרת המשימה של כתיבת טור שבועי בעיתון יומי מרכזי, תוך מאמץ לשמור גם על חידוש וגם על רציפות. מובן שמכלול האירועים בארצנו, ובעיקר מאז פרוץ המלחמה, אינו מאפשר לדון בכל הנושאים שעל הפרק. עם זאת נדמה שאחימאיר נותן עדיפות ברורה לנושאים היסודיים יותר ואף לאלה המבטאים את הצורך הקיומי בהסכמה לאומית רחבה עד כמה שהדבר אפשרי.

כך למשל מאמרו "לקבל את הצעת הנשיא" מ-2/9/24. כזכור התנהל כאן (כרגיל) שיח מתוח ביותר בדבר טקס יום השנה לטבח ה-7 באוקטובר. אפשר ללמוד עד כמה כואב הדבר לכותב, ועד כמה הוא חש בצדק את הפער הבלתי נסבל בין עיסוקי הפוליטיקאים לבין הבעיות הרציניות באמת שלנו. הוא מציע לצדדים לקבל את הצעת הנשיא בדבר אופיו של הטקס וקובע:

"ההתעקשות של השרה רגב, הגיבוי שבשתיקה שנותן לה ראש הממשלה, הופכים את המעמד ממרטיט וקדוש – לפארסה עצובה." (עמוד 67).

המאמר שריגשני במיוחד נכתב על פטירתו של האלוף (מיל) ישעיהו שייקה גביש ז"ל בגיל 99 (מאמר מ-7.10.24). הוא מפרט חלק מזכויותיו של גביש ואף מספר על אישיותו הנדירה לטובה.

אחימאיר יודע להתרגש ולהזדהות בלי להפוך לסנטימנטלי, ולבקר מחדלים קשים בלי לשכוח את שותפותו הנאמנה בפלא של מדינת ישראל. את געגועיו הגדולים לתנועת הליכוד של פעם אפשר לחוש היטב ממאמרו (4.6.24) על דוד לוי ז"ל – "מהפיגומים אל הצמרת". הוא מיטיב לנתח את אישיותו של לוי בצורה מעמיקה ומדודה ומזכיר לנו מה היא כתיבה עיתונאית הגונה.

מירון ח. איזקסון

* * *

עדינה בר-אל

הקרב הכפול של המסתערבת שיר פלד

שיר פלד ממושב בניה מילאה תפקיד של מסתערבת במשמר הגבול. עתה היא שוברת שנים של שתיקה. היא מספרת מדוע רצתה בתפקיד זה, מתארת אירועים שעברה תוך כדי מאבק לשוויון בינה לבין הגברים הלוחמים, ואיך נודע לה שהיא בעצם מתמודדת עם פוסט טראומה.

שיר פלד נולדה בשנת 1984. היא מתגוררת עם בנה בן ה-11 במושב בניה, "כי זה המקום המתאים לגדל בו ילדים." היא אומרת. בילדותה נדדה עם משפחתה במקומות שונים בארץ ובעולם בעקבות אביה, שהיה איש ביטחון.

החלטה של תיכוניסטית

"בשנת 2002 הייתי תלמידת תיכון. עד כמה חודשים לפני הגיוס הייתי נערה של שמלות ועקבים." היא מספרת. "בילדותי, כששאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, אמרתי שאני רוצה להיות שחקנית. וכך החלתי לבנות את חיי. למדתי בתיכון לאומנויות בירושלים במגמות תיאטרון, ריקוד, עיצוב תלבושות. השאיפה שלי היתה להגיע לתיאטרון צה"ל. כמובן שאף אחד לא הסליל נשים לתפקיד קרבי אז, בשנת 2002."

על האירוע שגרם לה לא לבחור בתיאטרון צה"ל, היא מספרת: "באחד הימים, קצת לפני פסח, כשהייתי בכיתה י"ב, עליתי על אוטובוס במרכז ירושלים, בדרך מבית הספר הביתה. התקדמתי אל הספסל האחורי של האוטובוס ומצאתי לי מקום לשבת. לפתע היה פיצוץ עז. אחר כך הסתבר לי שמחבל מתאבד התפוצץ באוטובוס אחר, שנסע מאחורי האוטובוס שלנו. בשניות הראשונות לא ידעתי בכלל אם אני בחיים או לא. וכשהעשן התחיל להתפזר שמעתי את הזעקות של הפצועים ואת כל ההמולה מסביב. לאחר שהבנתי שאני בחיים, בדקתי את עצמי פיזית, ומיד אחר כך ברחתי. רצתי הכי מהר שיכולתי, ומבלי משים הגעתי לאזור מאה שערים. למזלי הין לי שם קרובי משפחה ונכנסתי לביתם.

"מסתבר שמשהו ב'חווייה' הזו, אם אפשר בכלל לקרוא לזה חווייה, שינה לגמרי את תפיסת העולם שלי. ברגע אחד תחושות הוודאות והביטחון נשמטו לי מתחת לרגליים. בימים שלאחר הפיצוץ היה לי קשה לצאת מן הבית."

אבל לאחר זמן מה חלחל אליה פתאום איזה שהוא זיכרון ילדות. היא זכרה את עצמה  כילדה קטנה משחקת ומשתובבת לרגלי הלוחמים הכי מובחרים במדינה, לוחמי היחידה בה אביה היה לוחם ומפקד.

"בזכות הזיכרון הזה חזר אלי הביטחון, וקיבלתי החלטה מרגשת: אני אעשה תפקיד משמעותי בצבא, אני יכולה להיות לוחמת. בבית שמעו על ההחלטה שלי ודי זלזלו בה. ניבאו לי שתוך יומיים אשבר ואחזור בוכה הביתה. אף אחד לא הצליח להבין איך הילדה הזו יכולה להיות לוחמת. אבל אני הייתי עקשנית. התפלאתי שהבנים בכיתה שלי יכולים להיות לוחמים ואני לא. הרגשתי שאני חייבת להוכיח שגם אישה יכולה לעשות זאת. ואז התגייסתי למשמר הגבול, שהיה הראשון שפתח את שעריו ללוחמות עוד משנת 1995."

יום הגיוס הגיע. היא השאירה את נעלי העקב והשמלות בבית והחלה טירונות קרבית. "לא רק שלא נשברתי אחרי יומיים," היא מעידה, "אלא מיום ליום אפילו מצאתי יותר את המשמעות שלי והחיבור שלי, למרות שהיו אתגרים פיזיים, נפשיים ומנטליים מאוד גדולים. כבר בשלב הזה הפרכתי להיות מג"בניקית 'מורעלת' כמו שנוהגים להגיד, ומצפה לקבל את התפקיד הכי קרבי."

 אבל המאבק של שיר לשוויון בתפקידים עם גברים לוחמים לא הסתיים עם הגיוס. אך לא נקדים את המאוחר.

גיוס מסתערבות

החל משנת 1991, בעת האינתיפאדה הראשונה, החלו לפעול יחידות לוחמה בטרור של מסתערבים – ימ"ס – במסגרת משמר הגבול. במקביל פעלו יחידות של צה"ל – "שמשון" ו"דובדבן". המסתערבים צריכים לפעול בקרב אוכלוסייה ערבית חשדנית ועוינת ביישובים הכפריים, בהם כולם מכירים את כולם. לכן ניסו לחשוב על איזו שהיא שיטת עבודה נקייה, שבאמצעותה מישהו יוכל להיכנס לעומק השטח, להגיע אל המטרות ולמלא את המשימות מבלי להיחשף וגם בלי לפגוע בחפים מפשע.

 אלי (אליהו) אברם, שהקים את יחידות הימ"ס בשנת 1991, הגיע למסקנה שהושבת אישה ליד הנהג תיראה תמימה. מי יחשוד שאישה היא לוחמת? לכן אחד הלוחמים עטה תחפושת של אישה. אבל הסתבר שהאויב זיהה מי אינו אישה. ואז הגיעה אינתיפאדה שנייה ב-2002, ומפקד יחידת ימ"ס ירושלים נתקל באותה בעייה. היו אז המון פיגועים, כמעט כולם יצאו ממזרח ירושלים, השטח בנוי בצפיפות ולצוותי הלוחמים היה קשה להשלים את משימותיהם. ואז הציע מפקד היחידה למפקד משמר הגבול לגייס נשים ליחידה.

מספרת שיר: "מפקד משמר הגבול מאשר לו לבצע ניסוי, והוא מגיע אלינו לטירונות כדי למצוא את הנשים המתאימות לתפקיד. היינו עשרים טירוניות שהתנדבו לפיילוט. תמיד שואלים אותי: 'איך מכולם דווקא אַת נבחרת לתפקיד?' וההסבר שלי הוא, שהם חיפשו נשים שיכולות להיטמע בכל שטח ולהתאים לכל תרבות. בדקו אותנו כבר בשלב הגיבוש, ואחרי כל המיונים, המבדקים הפסיכולוגיים ואחרים, נשארנו שלוש בנות. בתחום ירושלים המזרחית יש אוכלוסייה מגוונת, עם מגוון דמויות של נשים." היא ממשיכה, "ואני הייתי במסגרת תפקידיי ערבייה דתיה, תיירת, תלמידת בית ספר ועוד ועוד. הדמות הכי מוזרה שגילמתי היתה הומלסית בתחנה המרכזית בתל אביב, בעת שעקבנו אחר מחבל שהגיע לשם. ככה כמעט יום יום יכולתי לצאת עם תיק ולהפוך להיות בבת אחת לכל דמות שתתבקש."

ההכשרה

"את המסתערבים בעצם מלמדים, שבשטח ובחיים בכלל אנחנו לא יכולים להיות תלויים בגורמים חיצוניים." מציינת שיר. "הזהות שלי והביטחון שלי יכולים להיות תלויים רק בכלים ובמיומנויות שיש לי. לכן כל ההכשרה שלנו מושתתת על בניית זהות פנימית חזקה מאוד שלנו, חוסן, ביטחון עצמי. זאת כדי שכאשר אני אפגוש אי ודאות, (אגב, ממש כמו בחיים האמיתיים), אני אדע איך להתמודד איתה ולתפעל אותה מהמקומות הכי בטוחים וחזקים שלי, באמצעות הכלים והמיומנויות שרכשתי."

לאחר סיום הטירונות שיר ושתי חברותיה הוסעו במכונית עם חלונות מכוסים בווילונות שחורים אל דירת מסתור בירושלים. מעכשיו אסור להן לדבר על מה שעושים בשירות הצבאי, אסור להן  לפגוש חברים מחוץ לאימונים. הן לא מכירות אף אחד מהיחידה, מלבד שני המדריכים הישירים שלהן. הן גם לא נכנסות לתחומי הבסיס, כדי שגם הלוחמים האחרים לא יכירו אותן, כי הם עלולים לזהות אותן בשטח ולחשוף אותן בטעות.

"בעצם שומרים חזק מאוד על אלמנט של הפתעה." אומרת שיר. "ובאותה דירה קטנה אנחנו מתחילות את האימונים שלנו, את ההכשרה המיוחדת שאורכת חצי שנה. אנחנו מתחילות לרכוש כלים ומיומנויות שנצטרך בשטח.

"אימונים רבים היו עם האקדח," היא מציינת, "כי כשאַת נמצאת בשטח, זה הדבר היחידי שיש לך מלבד התחפושת. חוץ משני האלמנטים הללו אני חשופה לגמרי – בלי אפוד, בלי קסדה, הרכבים שלנו לא ממוגנים. אמנם יש כוחות סביבי שאמורים להיכנס ולסייע לי, אבל עד שיצליחו להגיע אליי אני צריכה להסתדר לבד. זאת ועוד, אני צריכה גם לקבל החלטות ברורות, להיות עצמאית לגמרי בשטח. ולכך צריכים להכין אותנו מאוד טוב למצבים כאלו. המיומנויות האלו בנויות על שינוי ובניית כל האינסטינקטים שלי מחדש. האקדח  הופך להיות כמו עוד איבר בגוף שלי, כי כשאני בשטח בסכנת חיים אני צריכה לדעת להשתמש בו בצורה אוטומטית לגמרי. שעות על גבי שעות התאמנתי בשליפת האקדח, דריכה שלו, כדי שזה ייכנס להתנהגות שלי בצורה אוטומטית."

שיר וחברותיה רכשו עוד כלים בעת ההכשרה, כגון חיזוק הזיכרון – להסתובב ולקלוט דמויות ומצבים שונים ברחובות ירושלים. וכמובן – איך לעקוב אחר אנשים.

קבלת תפקיד והמאבק לשוויון

"אחרי חצי שנה של הכשרה הגענו לבסיס יחידת המסתערבים בפעם הראשונה והיחידה. הייתי במדי א' כדי לקבל את הסיכה. אני זוכרת שביום הראשון צעדתי במסדרון. זו פעם ראשונה שאני נמצאת שם כדי לפגוש את מפקד היחידה, לקבל את ברכת הדרך. ציפיתי כבר להיכנס לשטח האמיתי, להתחיל לעבוד, להכיר את החבר'ה ביחידה. ישבו שלושתנו נרגשות מול מפקד היחידה, והנה להפתעתנו הוא פתח ואמר לנו:  'עברתן את ההכשרה בהצלחה, עמדתן בכל המשימות, גם הפיסיות; אבל אנחנו לא בטוחים אם ברגעי האמת תגיבו כמו לוחמים.' והוא הודיע לנו שההחלטה היא: 'אתן תשבו באוטו לצד הנהג בעת הכניסה לשטח, רק כדי שיִראו אתכן, ושם אסור לכן להיחשף, אפילו לא לשלוף אקדח.'

"העלבון והאכזבה היו גדולים." מספרת שיר. "איך זה יכול להיות? אחרי שעברנו את כל הדרך הזו מפקפקים ביכולות המקצועיות שלנו? לא מתייחסים אלינו כשוות בין שווים. האם חזרנו לימים בהם לא האמינו שבנות יכולות להיות לוחמות? לרגע חשבתי שאולי כדאי לי לפרוש עכשיו, להצטרף לפלוגה אחרת ולהיות פייטרית כמו שרציתי, עם מדים ונשק ארוך. אבל משהו בעמדה הפנימית שלי, עמה התחלתי את הדרך, אמרה לי: זה הקרב האמיתי. עכשיו אני אילחם על ההוכחה. ואכן," היא ממשיכה, "לאחר שנתיים של שירות, באחד הימים היה מבצע גדול. במבצע הזה, שנתפסו בו מחבלים, הצלחתי להשתמש באקדחי כדי להציל את אחד הלוחמים שהיה בסכנה, וזה הוכיח לי ולכולם את יכולתי."

לאחר השחרור

שיר ממשיכה לספר: "יצאתי לחיים האזרחיים והחלטתי שאף אחד לא יידע לעולם מה עשיתי בשירות שלי. זה יהיה סוד שילך איתי. לא היה לי חשק לדבר על זה. ובכלל, מי היה מאמין לי? השנים עוברות, החיים ממשיכים. נולד לי בן והתחלתי להתפתח בקריירה אחרת לגמרי. במשך כמה שנים הייתי סטייליסטית, היו לי הרצאות בנושא ועסקתי בהפקות. הלבשתי אנשים לקראת צילומים בשערי עיתונים, בפרסומות וכדומה. אבל מדי פעם סבלתי ולא קישרתי את זה לשירות במג"ב.

"במשך 16 שנים לאחר השחרור לאף אחד בסביבתי לא היה מושג מה עשיתי בעת השירות שלי. בבית ידעו רק שהייתי מג"בניקית. ואז ערב אחד, אחרי שהשכבתי את בני לישון, הדלקתי את הטלוויזיה כדי לראות משהו מעניין, להעביר את הערב, ולפתע ראיתי על המסך את דמותי מפעם! מסתערבת! זו היתה השחקנית רונה לי שמעון מן הסדרה 'פאודה'. באותו רגע בסלון כל הזיכרונות התחילו לצוף, היה לי פלשבק מטורף. שם, בסלון שלי, התחלתי אפילו להריח ריחות שלא הרחתי במשך 16 שנים. עם סיום הפרק של 'פאודה' בטלוויזיה, שלפתי ארגז עם חפצים ותמונות שארזתי וסגרתי בסוף השירות. מובן ששוב הציפו אותי זיכרונות. נוסף לכך, פתאום הבנתי שאני חוּלייה בשרשרת של נשים שסבלו מדיכוי, נשים אמיצות שנלחמו כנגד הניסיונות להתייחס אליהן אחרת מאשר אל הגברים. אחת מהן היתה סבתי, שהתעקשה בגרמניה לרכב על אופניים כשהיא לבושה במכנסיים ולא בחצאית כמו כולן. מתוך כך הגעתי למסקנה שעליי לפעול כדי להמשיך את השרשרת הזו של נשים אמיצות, וזאת באמצעות פרסום הסיפור שלי. ואז התחלתי בפעילות ויזמות חברתית, להופיע בתקשורת ולהרצות בפני קהל. ופתאום חיי השתנו לגמרי. הימים היו גדושים בראיונות ובהרצאות. היתה לי גם הרצאה בוועידת אייפק (AIPAC, השדולה הפרו-ישראלית באמריקה), שהתקיימה בוושינגטון בפני אלפי אנשים." 

פוסט טראומה

"חזרתי ארצה לפני הקורונה ואז אירע עוד דבר משמעותי בחיי. התקשר אליי בטלפון אדם בשם אורן אור ביטון, אשר שירת כמסתערב כמה שנים לפניי ביחידה. הוא הזמין אותי לשיחה מרתקת. חשתי שהוא משוחח אתי בגובה העיניים, שיש בינינו אחוות לוחמים. בסוף השיחה הוא נתן לי ספר שכתב בשם 'חבית נפץ'. בספרו הוא כתב על השירות שלו וגם על  ההתמודדות שלו עם פוסט טראומה, מה שפעם נקרא 'הלם קרב'. לאחר שקראתי רק ארבעה פרקים בספר, פתאום היתה לי הארה: יש שם תיאור של הדפוסים וההתמודדויות שלי עצמי במשך כל השנים עם השֵד המפחיד הזה, שעכשיו אני מבינה שהוא פוסט טראומה."

כאשר שיר מתבקשת לתאר בעצם מה קרה לה, היא מציינת: "ראשית כל, אי אפשר לדבר על פוסט טראומה בזמן עבר, כי זה לא משהו שעובר. במהלך חיי היום יום מנגנון הסכנה, שאמור להגן עלי במצב של סכנת חיים כמו בלחימה, מנגנון זה נפגע, לכן אני מגיבה לדברים יום יומיים כאילו הם סכנת חיים."

אחד האמצעים שעומדים בפני אנשים עם פוסט טראומה הוא להיעזר על ידי כלב שירות. לשיר יש כלבה. "היא ממש מאולפת כדי לזהות מצוקות שלי." היא מספרת. "אם יש לי חלום רע בלילה, היא קופצת עלי ומעירה אותי. אם אני עומדת בתור צפוף מאוד וזה משהו שיכול להפעיל את מנגנון הסכנה שלי, היא תעמוד לפניי כדי שאנשים לא יתקרבו אלי יותר מדי. היום יש המון שיטות לטיפול." היא מציינת. "אותי היוגה הצילה. הגעתי ליוגה טיפולית בזמן תהליך ההכרה שלי בפוסט טראומה. מכיוון שבעבר לא באמת ידעו  כל כך איך לטפל, הייתי צריכה למצוא דרך משלי כדי לעזור לעצמי. ככה הגעתי ליוגה הטיפולית. אני כבר מיספר שנים אצל המדריכה יעלי יוגב במושב קדרון, זה מאוד עזר לי וגרם לעליית מדרגה בתהליך הריפוי שלי. היום אני עצמי כבר מורה ליוגה."

"יש המון שיטות לטיפול בפוסט טראומה," היא ממשיכה, "ככל שמגלים אותה קרוב יותר לאירועים, קל יותר לטפל. יש כאלו שסבלו כמוני 16 שנה ויותר, ופתאום במלחמה שפרצה ובאירועים הקשים שאירעו בשבעה באוקטובר זה חוזר אליהם, והם מבינים שהם פוסט טראומטיים."

מאבק למען הכרה בפוסט טראומה

"אחרי שהיכרתי את מצבי, הבנתי שאני צריכה לטפל בעצמי ולשפר את איכות החיים. אבל גופים ומוסדות שפניתי אליהם, כגון אגף השיקום במשרד הביטחון ועמותות שונות,  טענו שהם לא מכירים בעיות של נשים עם רקע צבאי כמו שלי, ואין להם דרך לעזור לי. ואז הבנתי שדבר לא השתנה במשך השנים. גם עכשיו אני חייבת להיכנס לקרב כפול, שיכירו בי ויעזרו לי. כאשר התחלתי לחשוף את ההתמודדות שלי בתקשורת, היו שאמרו לי שהתדמית שלי תיפגע, אבל בו בזמן התחילו לפנות אליי עוד ועוד נשים שהיו לוחמות בצבא והן מתמודדות עם פוסט טראומה."

כל זה גרם לה לפעול ביתר מרץ: "וככה הקמתי קהילה של אחוות לוחמות. לפני שנתיים, לאחר שאיציק סעידיאן שרף את עצמו מול אגף השיקום, פתאום הסיפור של פוסט טראומה נכנס לשיח הציבורי, והתקשורת היפנתה זרקור גם לנשים שסובלות מכך. עכשיו אני עובדת עם עמותות שונות, שבעבר לא היו מודעות כלל לבעייה זו. כמו כן אני מקימה פרויקטים ייחודיים לנשים. אחד הפרויקטים הוא תערוכת צילומים בשם 'ציפור הנפש'. זוהי תערוכה נודדת  שמתחדשת מדי פעם, מוצגים בה תמונות של צלמים שונים. התערוכה הוצגה גם בניו יורק.

"חשוב לי מאוד לחשוף לעוד ועוד קהלים את התופעה הזו של פוסט טראומה. פוסט טראומה היא בגדר של 'נכות שקופה'," מציינת שיר, "כאשר אני הולכת ברחוב, לא רואים עלי שום דבר שונה, אבל פתאום משהו קורה לי, ואני חשה בסכנה. בישראל יש מאות אנשים עם התופעה. חובה להיות מודעים לכך ולטפל בהם. אני, כאמור, עם פוסט טראומה, אבל חיה חיים מלאים היום."

לסיום, בצד הקרבות של שיר כמסתערבת כנגד האוייב, היה לה לאורך השנים עוד קרב – על הזהות שלה, על הקיום שלה כאישה שווה בין שווים. ועל כך היא ראויה למלוא ההערכה וכמובן לעזרה במאבק העכשווי שלה: לעשות למען אלו הלוקים בפוסט טראומה.

עדינה בר-אל

* פורסם ב"קו למושב", גיליון 1364, 2.1.2025.

* * *

ד"ר ארנה גולן

אדם זקן מה קורה לו בחייו?

אדם זקן נשמתו נכנעת לגופו. ולמה? דווקא משום שגופו נחלש

חלק ראשון מתוך שניים

"אדם זקן מה יש לו בחייו?" שאל  דוד אבידן הצעיר בשירו שהדהים את קוראיו, והשיב: "אדם זקן קם בבוקר ובוקר בו הוא לא קם." ומה משתמע מכאן ולמעשה מכל השיר? שזה גורלו הקיומי, לעמוד יום יום בפני המוות הצפוי כל יום. כי מה שנותר לו היא אימת המוות הממלאת את יומו.    

כך  לפי השיר והוא מסעיר, גם  בזמנו  וגם בימים אלה. וראייה שרבים מכירים אותו אף כי אינם יודעים מי כתב אותו או מי היה דוד אבידן.

אבל עתה, כשהגעתי  אני עצמי לגיל הקרוי כך, דומה שהדברים מורכבים הרבה יותר. עם זאת, דומה שניתן למצוא קו אחד המאפיין את חייו של האדם, גבר או אישה, ההולך ומזקין  ולפיו "אדם זקן נשמתו הולכת ונכנעת בתהליך מתמשך או בזמן קצר  לגופו" ודווקא משום שהגוף הולך ונחלש. או ביתר פירוט: נשמתו, רוחו וכל עולמו הרוחני, ויהא תוסס ויצירתי, וכל נפשו ואפילו זו שבחיי היום יום, הולכים ונכנעים לגופו ההולך ונחלש כי הגוף הולך וקולט מחלות ופגעים, מכאיב ומטריד.  ולעיתים מעסיק עד אפס נשימה.

ואז עולה השאלה המרה: והיכן הרפואה שדאגה להאריך את חיינו? האם בכך שהאריכה  הפסקנו לעניין אותה? ואולי אנחנו מהווים נטל עליה כמו על אוצר המדינה? המחקר חייב להתמודד עם השאלה למה ההזדקנות מלווה במכאובי גוף, מה גורם לכך? זה וודאי אינו הכרח. זו לא תשובה שעם הזמן נחלשים אברי הגוף השונים ואפילו התרופות הקיימות אינן יכולות לעצור תהליכים טבעיים.

השלב הראשון בהזדקנות נפתח, כמדומה, כשאתה תופס פתאום את מטען שנותיך וחש כאב נפשי עצום כשאתה מכיר בכך שלא תוכל עוד לבצע את כל מה שעשית עד עתה בלא מחשבה יתירה. עד עתה פעלת כצעיר או  אדם בשיא בגרותו ומתוך עניין ובשיגרת חיים זורמת. וכי למה אתה תופס פתאום את זה? זה יכול לקרות בעקבות פגיעה פיסית קשה, פגיעה שעשויה אף לפגוע בכושרך הפיסי הכללי, שהידלדל זה כבר בשל גילך, או אפילו כשאתה חש שקשה לך יותר לבצע פעולות של שיגרה.

פגיעה מעין זו עשוייה להיות נפילה. זה  אירוע כואב שקורה לרבים וקשה להעריך מראש את השפעתה. עם זאת, לרוב נפילה היא ראשית למה שקרוי "קפצה עליו הזיקנה" ויש להזהיר מפניה. הכאבים שהיא גורמת עזים לרוב. וגרוע מזה. בנוסף לכאב הסיכון גדול בשברים  ויש אפילו מקרי מוות הנגרמים בעצם הנפילה. במקרה של שבר, כמו בצלע הירך, יש לנתח על מנת להחזיר את המצב לקדמותו ככל האפשר. ואז בימים הבאים כאב הניתוח קשה לאחר התפוגגות ההרדמה ולאחר מכן קשה השהייה בבית החולים במחלקה האורתופדית. לאחריה אף תגיע תקופה ארוכה של שיקום אורתופדי במחלקה המיועדת לכך וזה סיפור לעצמו...

וכשיחזור המזקין לביתו אין כל ביטחון שישוב להיות ההולך כמקודם. אפילו בני משפחתו כבר ייראו בו זקן, לא כל שכן אם יזדקק למקל או להליכון. פיזיותרפיסט יבוא לביתו ל-12 פגישות קצרות מטעם קופת החולים ויש לקוות שייקלו עליו את ההשתלבות החוזרת בחייו הקודמים. אך כלל לא בטוח.

אבל ראשית "קפיצתה" של הזיקנה יכולה להיות גם איזה  ניתוחון תמים שכביכול אין בו שום סיכון. כך הוא  ניתוח הקטרקרט, שבו עצמו אין סיכון, אבל בתהליך ההבראה נחלשת מאד הראייה וסכנת הנפילה אורבת על כל  צעד ושעל. זו יכולה להיות גם איזו מחלה פתאומית ואפילו לא קשה במיוחד. ויתכן שלרוב זה בא דווקא לא בשל אירוע פתאומי אלא כחלק מתהליך שבו אתה מנסה,  כאמור,  לעשות דבר שעשית ולפתע, ולעיתים בהדרגה,  אינך יכול בלא מאמץ אדיר, או מאמץ ההולך ומתחזק.

או אז אדם מתחיל לחשוב על העתיד הצפוי לו  והימים הבאים  נראים לו מעורפלים לחלוטין וכלל לא מלבבים. כולם אומרים לו שיברך את מזלו שהאריך ימים אך הוא הולך ומכיר בחסרונות הלא קלים המלווים את הימים הללו ש"האלוהים נתן לו." תחילה הוא רואה וחש שגופו הולך ומצטמצם – לעתים יש המעלים דווקא קילוגרמים מכבידים על גופם – וקומתו הנאה הולכת ומתנמכת. להיבט הגופני המכאיב, שעה שכולו הולך ומצטמצם, נלווה הקושי החברתי, המאמץ הגדול הנדרש ממנו על מנת לשמור על קישרי הידידות עם חבריו ומכיריו ואפילו עם בני משפחתו. חמור מזה, ידידיו  והאנשים הקרובים לליבו  נעלמים אט אט מן העולם הזה. מה שפעם היה גורלם של הוריו, לפתע הוא מגלה שהולך ונעשה לגורלו הוא. המבורכים שבין הקשישים (מאיזה גיל אתה נחשב קשיש? 60? 70?  80?) ואתה  מתקשה להאמין ולראיית עולמך נלווה צליל פסימי.

לקשיש המבורך יש מעטפת משפחתית חזקה. ילדים, נכדים, אפילו נינים. ואם גם כיסו מבורך. ולו גם ממעמד הביניים הוא בא, יש ביכולתו להחזיק עוזרת או מטפלת לשעות או ימים. אבל אם המעטפת המשפחתית אינה כה מהודקת  אך לאדם יש כיס גדול יותר וכבד, יכול הקשיש למצוא את מקומו בדיור המוגן, שלדעת לא מעטים הוא מהווה פתרון חברתי, עיסוקי, בידורי וגם רפואי במידה רבה. אם אכן נמצא שם פתרון – יפה. ואם לא – יש לשאת בביתך במעמסה.

לא נדבר כאן על גורלם המר של קשישים שאין להם מעטפת משפחתית וגם כיסם אינו מכיל מעות יותר מן הדרוש לקיום מינימלי ולעיתים גם זה לא. דוד אבידן דיבר כאמור על גורלו הקיומי של הזקן ולא על ההיבטים הפרקטיים של חייו, כיון שלא הכיר אותם ולא שמע עליהם בשל יחסיו הקשים עם הוריו. אך משום  ששירו חסר את ההיבטים המרכיבים את חיי הזקן (של היום, אז היו פחות אפשרויות) – והם חזקים במבע להיבט הקיומי ובעיקר לזה המרכזי של אימת המוות הצפוי,  השיר  כה מרשים ונוגע בנפש הקורא.

ונזכיר בהקשר זה  אירועים פשוטים שאפילו לא מיוחדים לזיקנה אך הם מכאיבים וקשים בה יותר. נתאר לעצמנו שיום אחד מתמלאת כף ידו הימנית של המזדקן, שבה הוא משתמש לפעולותיו, בדלקת מכאיבה שאין הוא יודע את הסיבה להופעתה לפתע. הרופא אומר לו לשים קומפרסים כי אנטיביוטיקה לא תעזור. אבל כל הטיפולים הטבעיים לכאורה אין בהם כל תועלת והדלקת עוברת מאצבע לאצבע והכאב גדל. האם יפנה שנית ושלישית לרופא או שמא ימצא בעצמו איזו הקלה?  ואיך תיפעם הרוח במצב כזה? והלא אך תמול שלשום פעל ועשה ואולי אף כתב . הגוף ניצח כמובן. אדם צעיר כבר היה נוטל אנטיביוטיקה לאחר לחץ על הרופא  או מוצא דרך נועזת יותר להתמודד עם כף היד, או שהיה מתעלם ממנה ככל שיכול.

 אבל גרוע מזה. ייתכן שהבטן תתחיל לכאוב, כפי שנראה בהמשך, אולי בשל בעיית עיכול, וזו עוד האפשרות הטובה מכול, והישיבה ליד מחשב או שולחן עבודה הופכת קשה ומכאיבה עד כדי ויתור עליה. שלא לדבר אם מה שהזכרנו תחילה, ניתוח קטרקט הגורם לשיבושי ראייה לתקופה ארוכה ואז הישיבה על יד מחשב בכלל אינה אפשרית ואולי תגרום אף לנפילה, שזו כפי שראינו הצרה הקשה מכול. כלומר, אט אט מתחילות להצטרף מחלות, שיבושים בפעולת הגוף. והנפש מה יהיה עליה? היכן תמצא את ביטוייה? או שמא תתפרק, לא עלינו. או פשוט תתכווץ לה.

ארנה גולן

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

השוֹאה אינה מרפה מניצוליה דור אחר דור

על הרומאן של שמאי גולן

"ואם אתה מוכרח לאהוב"

כנרת זמורה ביתן, מוציאים לאור בע"מ, אור יהודה 2008, 224 עמ'

אני לא אובייקטיבי בהתייחסותי לרומאן החדש של שמאי גולן וזאת מסיבות אחדות. מתקיימת בינינו ידידות רבת שנים, שבמהלכה נגולו בפניי יותר מפעם אחת, בשיחות וגם בכתובים, קורות חייו כילד יהודי-פולני יתום ברוסיה האסיאטית בימי מלחמת העולם השנייה, עלייתו כמעפיל צעיר ארצה, מחנה המעצר בקפריסין, החיים בקיבוץ רמת הכובש, השירות הממושך בצבא, הלימודים באוניברסיטה הירושלמית, הקמת בית הסופר ברובע היהודי בירושלים, היותו יו"ר אגודת הסופרים העברים, שליח למקסיקו ולארגנטינה, וגולת הכותרת, רוסיה. פגשתי אותו במוסקבה בתפקידו כנספח התרבות בשגרירות ישראל, ואשתו ד"ר ארנה גולן עובדת עימו. שם, ברחוב ארבאט, עומד במעיל כהה, בשפם ובשיער שחורים, ובמשקפיים עבי מסגרת כהה, הוא נראה, האמינו לי – כדמות מרגל ותיק מהסרטים (הרבה יותר משכנע ממוחמד באסיוני). וכך, במדינה שבה לפני עשרות שנים, בעודו ילד – הרימו עליו מגף וכמעט דרסו אותו לארץ – הוא היה עכשיו כמלך, נציג ישראל העשירה, המודרנית והמבוּססת, מול רוסיה הענייה, הקבצנית, שבה הדולר פועל נפלאות. וכל המכיר את מציאות השנים ההן ברוסיה, ואולי גם כיום – יודע על מה אני מדבר.

ולא רק זאת. אני גם מכיר בזכותו את סיפורם של קרובי משפחתו, (מהם אף הבאתי פרקים מדהימים בהמשכים בגיליונות הקודמים) וזאת מתוך ספר הזיכרון לזוג הרופאים חשוכי הילדים "טניה ופליקס גולדשטיין" שיצא לאור בעריכת "שמאי גולן (גולדשטיין)" ובו סיפוריו של פליקס, בצד עדויותיהם של טניה ופליקס בראיונות שערך שמאי עימם, וכן דברים עליהם מאת בני משפחתם, תעודות מתחנות מכריעות בחייהם, ותמונות המנציחות פרקים בהם. סביר להניח כי דמויות טניה ופליקס שימשו במידה מסויימת מעין אימומים לשתי הדמויות הראשיות ברומאן החדש – כלומר לשני ניצולי השואה המבוגרים החיים בירושלים, הרופא שמואל גדנקר ואשתו האחות הראשית לאורה. אך גם קטעים מהשנים שבהן שימש שמאי בשליחויות במקסיקו ובארגנטינה, אפשר למצוא בקורות חייו של השליח-לעת-מצוא, עורך הדין אלחנן, בנם של שמואל ולאורה, בשיטוטיו בשתי ארצות אלה.

מכל החומרים הללו, שהיה עלינו לשימם שוב ושוב בסוגריים כדי להתרכז בעלילת הספר ולא במחוזות הנילווים אליה וודאי גם משפיעים עליה – רקם שמאי גולן רומאן בעל ניגון אחיד ומיבנה מעגלי, כלומר, כל פעם מתגלים עוד פרטים על אותם גיבורים ואותן התרחשויות עד למעמד הדרמטי האחרון שבו, כמו בעלילה בלשית – מתגלה הסוד, עליו כבר נרמזנו בהתחלה, וחייהם המתפרקים של הזוג הצעיר, אלחנן ודניאלה, מתאחים מחדש במשפט שבו מסתיים הרומאן, וזאת מנקודת מבטו של אלחנן:

"הבחנתי אף בעיניו של גדנקר שהביטו בי בחמלה ובאהבה, קרוב לי יותר מאי-פעם, וחשתי לפתע את כפות ידיה של דניאלה המלטפות את ידי והיא לוחשת, אבל אצלי אינך יתום, אלחנן." (עמ' 224).

ממש כבסיפורם של פליקס וטניה גולדשטיין, נחבאים בתקופת המלחמה שמואל ולאורה גדנקר בסליק-מרתף מחניק מתחת למיטבחה של פולנייה תאבת בצע, שהסכימה להסתירם חרף הסכנה הגדולה. מומחיותם כרופאים עומדת להם לשרוד בתקופה הנוראה, כולל הפלה שעוברת לאורה בידי שמואל, כי אין להם אפשרות לגדל תינוק בסליק.

אפשר לומר שחייהם, כחיי מרבית בני דורם ששרדו, מתחלקים לארבע תקופות מכוננות ומכריעות:

ראשונה – החיים המאושרים לפני חלוקת פולין בין גרמניה לרוסיה, ובתוך זמן לא רב כיבוש כל פולין וחלק ניכר מרוסיה בידי הגרמנים. חיים נורמאליים אלה מצטיירים כגן עדן, אם כי בצל איום גובר והולך.

שנייה – החיים הקשים בתקופת הכיבוש הרוסי שלאחר חלוקת פולין ב-1939 – והחיים הנוראים בתקופת הכיבוש הגרמני, תקופה שרק מעטים הצליחו לשרוד את נוראותיה; ובעיקר שרדו אלה שהסתתרו, חלקם כלא-יהודים, או צעירים שבסלקציות נשלחו לעבודה במפעלים של הגרמנים, וכך נותרה מקצתם בחיים בעוד אשר היתר, בני-משפחותיהם, הילדים ואלה המבוגרים יותר – רובם שולחו ישר למישרפות.

שלישית – החיים אחרי השואה שעמדו בצל מאבק קשה של נקם חלקי בגרמנים, של העפלה ושל בניית חיים חדשים ומשפחות חדשות בארץ-ישראל ובישראל. התאוששות מדהימה של אנשים שעברו את הגרוע מכול ואשר חרף הקשיים בנפש ובגוף הצליחו להתבסס בארץ ולקחת חלק חשוב בבניינה. וכל שלושה השלבים הראשונים האלה עברו על הזוג גדנקר, ואנו מתוודעים אליהם במהלכו המעגלי של הרומאן הפורש כל פעם שכבות חדשות באותו סיפור ובאותן דמויות.

ואז בא השלב הרביעי, הזיקנה, התגברות העבר המפלצתי על חיי היומיום שכבר נחשבו שהגיעו לדרגת הווה "נורמאלי" ומשוחרר מסיוטים. כך כלפי חוץ, אך למעשה הסיוטים והאובססיות לא נפסקו לרגע, והם גם חלק חשוב במיבנה או בסגנון הסוריאלסטי-בחלקו של הרומאן. שמואל גדנקר אינו משתחרר מהאידאה פיקס שלו לנקום בקצין הנאצי קלאוס, שנמצא על כל פרשת דרכים שאותה עבר בעבר, אך שמואל אינו מצליח להביא להרשעתו של קלאוס הזקן במשפט, שמתנהל בגרמניה, משפט שהוא ספק מציאות וספק סיפור הזוי המתרחש בדימיונו בלבד.

אהוב-ליבה הראשון של לאורה, מיכאל לוין, שנמלט מפולניה לאחר פרוץ המלחמה בזכות דרכונו הארצישראלי (הפלשתינאי) "פספורט" ממשלת המנדאט הבריטי – אינו מצליח לשכנע את חבריו ואת מוסדות הציבור בארץ-ישראל בנוראוֹת המלחמה שחזה, ברצח השיטתי של היהודים המתרחש בכל מקום שאותו כבשו הגרמנים – והוא נתפס בעיני חבריו-בארץ כמעורר בהלה וכפוגע במאמצי היישוב העברי לבנות ולהיבנות, והוא נחשב כמעט לבוגד ולסוכן זר המבקש לערער את המוראל בארץ. לימים הוא עוזב את הפעילות-השליחות הציבורית הזו מטעם-עצמו ונעשה לעורך-דין מצליח, אבל האידאה-פיקס שלו, והעובדה שלא שמעו לו, ממוטטים אותו, למרות שכלפי חוץ הוא נתפס כגבר חזק וסמכותי. ברקע מצוי כמובן רגש האשמה שלו על שנטש את אהובתו לאורה ואת חבריו בפולניה והציל את נפשו, בעוד רובם נשמדו.

אני חולק על התיאור ההיסטורי של שמאי גולן ברומאן. הארץ עמדה אז ערב התקדמות הגרמנים באל-עלמיין, גאולייטרים הוכנו במחנהו של רומל, לא היה חסר הרבה שגורלנו יהיה כגורל יהודי אירופה, ועם זאת היישוב העברי לא שקט על שמריו, שיתף פעולה עם הבריטים כנגד אפשרות כיבוש הארץ בידי הגרמנים, מאות ואלפים, גברים ונשים, התנדבו לצבא הבריטי, לבריגאדה, וכמובן גם למסגרות ההגנה העברית בתוך ארץ-ישראל. כמעט שלא היתה משפחה שלא היו לה קרובים נרצחים באירופה, וידעו זאת די מוקדם אף כי כל אחד קיווה שאולי לא בני-משפחתו הם הנרצחים. כדאי לקרוא עיתונים מאותה תקופה. אפילו עיתוני ילדים. לכן להציג את מיכאל לוין כמי שנחשד בשיתוף פעולה עם האוייב וזורע פאניקה בספּרו בארץ על רצח יהודי אירופה, זה אולי קצת מוגזם. אנחנו חיינו כאן אז. שמאי רק שמע זאת מכלי שני כי לא היה אז בארץ, וממחקר ההיסטוריה, (שמע ודאי דיעות שככל שחלפו השנים נעשו יותר זדוניות ומרשיעות כלפי היישוב העברי, כאילו הוא אשם ברצח ששת המיליונים כי לא עשה די להצילם – באותה תאווה של האשמה-עצמית המפרנסת חלק מן הסנוורים הלאומיים שלנו עד ימינו אלה, ימים רוויים בהאשמה-עצמית מוסרית-כביכול במאבקנו לשרוד מול מכונת ההשמדה הערבית-האיסלאמית, שאחת לה אם נהיה המושחתים באדם או צדיקים גמורים).

וכמובן לאורה, שעימה פותח הרומאן בפרק הראשון, (שאותו הבאנו בגיליון 364 מיום 28 ביולי 2008), והוא אחד הפרקים החזקים ביותר בספר, פרק המעיד על העצב הכבד ששורר בספר. לאורה אינה מוכנה לעזוב את הדירה בירושלים, זו שהיתה שיא השלב השלישי של ההתערות וההשתקמות, בארץ, ובעבודה בעלת ערך – ולעבור לבית אבות בתל-אביב. העקירה נראית בעיניה כחזרה על אימי תקופת הנדודים, ההסתתרות והגירוש בימי המלחמה העולמית, והיא חיה רק חצייה במציאות, וחצייה בדמיון. מחלת התשישות הגופנית משפיעה גם על כוחותיה השכליים, וכל חייה צפים ועולים בשני מימדיהם, הנורמאלי והמזוויע, עד אשר גם דמות בעלה האוהב, שמואל, ניראית בעיניה כשל אחד מאויביה דורשי רעתה.

אל הרומאן, שבמרכזו זוג המבוגרים הדועך, מצורף הרומאן של זוג הצעירים-יחסית. עו"ד אלחנן, בנם של לאורה ושמואל, נישא לדניאלה, בתו של מיכאל לוין, ובכך כאילו משלימים שני הצעירים את האהבה שנמנעה מהוריהם, לאורה שנותרה בפולין ונישאה לשמואל, ומיכאל, שעזב לארץ-ישראל. פרשת החיים של אלחנן ודניאהל, והמהפכים הנילווים עליה, פחות מרתקת, כי היא משמשת העיקר מעין "ראי" לגורלם של ההורים מכל צד, אבל – חרף היותם כבר ישראלים במאה אחוז, דניאלה מלידה, לאם ממשפחה ספרדית בת דורות רבים בארץ, ואלחנן שהובא עם לאורה ושמואל בעוד ילד קטן בעלייתם מפולין – אין הם משתחררים מירושת או מתורשת העבר של שמואל, לאורה ומיכאל – וגם חייהם הולכים ונסדקים, הולכים ומתפוררים. רק הסוף העצוב, הטראגי, שבו מתברר לאלחנן סוד הולדתו, מביא גם לתקווה שיחסיו עם דניאלה יחזרו להיות כשהיו, ואהבתם תשרוד, הגם שכביכול לא היתה להם ברירה אלא להינשא זה לזה כדי לכפר על כישלונות הוריהם.

הרומאן של שמאי גולן נחרת מאוד בזיכרון אף כי אינו קל בקריאה. אך אין זה הקושי המביא לכך שכמה מהרומאנים ה"חשובים" ביותר בספרות העברית בימינו הם בלתי-קריאים כי כותביהם, חרף גדולתם כי רבה, פשוט אינם יודעים לכתוב רומאן – אלא משום ששמאי גולן לא עושה פשרות של בידור ופיקנטריה וקלילות אלא משקיע את הקורא שוב ושוב באותו עולם של לפני, בתוך ואחרי השואה, העולם שמפרנס גם חלק ניכר מכתיבתו הספרותית הקודמת, והוא כאילו אינו רק סופר של עצמו אלא נציג של כל הדורות וכל בני המשפחה של עירו פולטוסק, שהושמדו, ולכן אינו יכול להרשות לעצמו להתבדח. אני חש עצמי כל כך שונה ממנו. אולי משום כך אנחנו חברים טובים. אני לא הייתי מסוגל לכתוב רומאן כל כך רציני וכואב. הייתי מיד בורח למחזות אחרים, גרוטסקיים, אירוטיים, רוויי פיקאנטריה – מנסה למצוא גם היבטים אחרים כדי לשעשע במקצת את הקורא, כדי שלא להיות רציני כל כך. אבל זה ודאי גם ההבדל בין הביוגראפיה הארצישראלית שלי, שחוץ מאהבותיי הנכזבות היתה די מאושרת, לבין פרשת חייו של שמאי גולן. ואולי ללא מוזר ששנינו, כל אחד נאמן לעולמו, חשים מחוייבות כה עזה לעבר המשפחתי שלנו. רק שאצלי מדובר בשֶׁלט-אבן לחריש התלם הראשון ואצל שמאי בהשמדת מרבית בני משפחתו.

אני מניח שאילו היה שמאי גולן משכיל לשלב בספרו את המשוואה האהובה כל כך על הרבה גרמנים ועל סופרים וסופרות מלקקי-תחת לגרמנים בישראל – והיא שהאכזריות של הצבא הישראלי הכובש דומה לזו של הצבא הנאצי – היה לו סיכוי מצויין להיתרגם לגרמנית ולהתקבל שם בברכה ובכבוד רב בחוגים הקובעים את הטעם הספרותי. מה יותר פשוט היה מלעשות את הילד-הניצול-מן-השואה סא"ל מיל. אלחנן גדנקר גם למי שבתור קצין ישראלי היה בשעתו אחראי למעשי זוועות או נישול כלפי הפלסטינים הכבושים – וכך להעמידו מול קצין ה-אס.אס. קלאוס, שאותו רודף כל ימיו ללא הצלחה האב שמואל גדנקר? והרי זה ממש מתבקש! איך אפשר שלא להיתפס לבכיינות מוסרית על חטאינו ולהאשמת עצמנו וממשלתנו – ברומאן עברי? הרי זה ברור שהישראלים החדשים אינם שונים מן הנאצים!

אלא ששמאי גולן הוא סופר מן הדור הישן, מצפוני, ציוני, ניצול שואה, ישראלי גאה שגם כיום אינו מוכן לקבל דבר מן הגרמנים, מטוב ועד רע, והוא האדם האחרון שילקק להם את התחת בכתיבתו הספרותית כדי להשחיר את עצמנו ולמצוא חן בעיניהם. ובכל זאת, אילו הייתי מו"ל גרמני בעל מצפון, הייתי מעדיף לתרגם קודם-כל את ספרו ולא את ספרי החנפים. אולי גם כדי להמחיש לגרמנים המסכנים, שכל כך סבלו במלחמת העולם השנייה – כי השואה אצלנו טרם תמה והיא חיה עדיין בסיוטיו של הדור הגווע ובגורלם של בניו ונכדיו, היא תורשתית כמו גורלם של פגועי הקרינה הרדיואקטיבית מהירושימה ומנגסקי וצאצאיהם.

אהוד בן עזר

מתוך: "חדשות בן עזר", גיליון מס' 370. תל אביב, י"ז באב תשס"ח, 18 באוגוסט 2008.

* * *

איתמר פרת

נחל בטרם נהר

המכתב הלילי צולל בזיכרונות. יש.

בפיקוד חיל הנח"ל נולדה לאחרונה היוזמה לזכור ולתעד את כל הנופלים של החטיבה מאז הקמתה ב-1949. רעיון יפה, מה גם שכבר לא נותרו הרבה זוכרים.

הנח"ל הוא כיום בן 75. הוא הוקם בשעתו כיורש רעיוני ומעשי לפלמ"ח – זיווג של כוח לחימה עם יישוב הארץ (נוער חלוצי לוחם) . בשעתו זה היה נחוץ וגם אפשרי, אבל הדגם הפלמחי, כפי שנסתבר, לא התאים כלל למדינה מודרנית השואפת להיות ככל העמים. צה"ל בראשיתו היה חיקוי לצבא הבריטי, אשר ניצח במלחמת הגדולה ולכן הוא נחשב לטוב בצבאות. עד מהרה בלטו ההבדלים הגדולים בין החייל הבריטי לטוראי הישראלי. הלקחים נלמדו בדרך של ניסיון וטעות. מחלקות הנח"ל היו כבר יחידות גרעיניות מתוקף היותן חניכי תנועות נוער, והצירוף לקיבוצים צעירים חיזק את אלה ואת אלה. עם הזמן נצמד הנח"ל לחיל הצנחנים, והיה שותף להישגיו ולתהילתו. מעטים היום הזוכרים את צעדי ילדותו.

יוזמת החיל עוררה זיכרון על הקרב הראשון היחיד של הנח"ל מאותם ימי בראשית (נתווסף אליו הקרב המביש על תל מוטילה הסורית, כיום מושב אלמגור). הייתי מגוייס במחזור ב' (הכשרת הצופים ח', חצרים-קֶלטָה) בשנתנו הראשונה בקלטה היינו עדיין במדים, וחיילים לכל דבר.

 באותם הימים, לפני הקמת גדודי הצנחנים, היו חטיבת הנח"ל וגולני יחידות החי"ר היחידות של צה"ל. רמת האימונים שלנו בטירונות היתה עלובה לחלוטין, אבל את זה השלמנו בסדרת אימונים מפרכת ומחמירה בקיץ, בגבעות מנשה. בצדק או שלא בצדק נחשבנו כיחידה קרבית, ולכן נשלחנו למשימת אש נגד המשמר הלאומי הירדני, שבסיסם היה בכפר דוּוֵימה בגבול חבל לכיש, והם פלשו לתחומי הקו הירוק. תפקידנו היה לסלקם.

אינני זוכר מי היה המ"פ, אבל את הלחימה ניהל למעשה הסְגַן, דב גפני (דובה). הניווט הלילי בגבעות בית גוברין היה קטסטרופה (המ"מ אריה נתנזון נפל לבור ובנס שבר רק צלע, ונשלף משם בעזרת רצועות רובים קשורות). נחלצנו בחיל ופחד משדה מוקשים (דובה גישש וניווט) ותפסנו עמדות ירי בחומו של יום לוהט, בין הקוצים. הירדנים ניסו להסתער אבל עצרנו אותם בירי מכוון והם ברחו. דומני שלא נוצר מגע של ממש, אבל בצידנו היה הרוג אחד, ממחלקה אחרת.

מחוסלים מעייפות של 48 שעות הליכה ולחימה חזרנו לבסיס היציאה שלנו, מחנה בית דָרָס, והתחלנו לפרוק ולהחזיר ציוד. ואז אירעה התאונה המחרידה: בעת פריקת הרימונים (רימוני מילס מיושנים, שטוענים אותם במצב דרוך) התפוצץ רימון באמצע חבורה של חיילים, הרג שלושה ופצע כ-7 (דני גלעדי איבד עין). שמיל (שמואל פלגי) העליז והחייכן, ומימי (משה נגרי) החסון, מתו כמעט מיד (אני חטפתי רק רסיסון).

כל המחלקה באה להלווייה בבית העלמין הצבאי בחיפה. היתה תחושה של אפסות. בקרב העלוב הזה אף אחד לא היה צריך ליהרג. גם בשנים שאחר כך אירעו תאונות רימון לא מעטות, והלקחים נלמדו רק לאט. באותם הימים עוד לא היה מקובל שבוכים בהלוויות. רק האימהות התייפחו. התמונות האלה כה רבות עד כי היו לזרא, ואף על פי כן לא התרגלנו.

למיטב ידיעתי לא נעשה דבר לזכרם של שמיל ומימי. רוב החברים החיפאים עזבו את הקבוץ תוך זמן קצר. הידידויות איתם היו טובות, אך קצרות קיום. צה"ל התעצם, וכיום הוא ידוע מלחמות, אך למרבה העצב גם אסונות.

מעטים הזיכרונות ונתמעטו הזוכרים.  אני הישיש אחד מהם. זו תרומתי.

איתמר פרת

* * *

אהוד בן עזר

ברנר והערבים

הוצאת אסטרולוג 2001

ד. העלייה השנייה בראי ספרותה

בין יפו לירושלים

בספרות המתארת את תקופת העלייה השנייה יש הבדל רב בין יפו והשכונות החדשות-יחסית נווה-צדק ונווה-שלום, לבין ירושלים. ההבדל מצוי ב"תמול שלשום", בסיפוריו של דב קמחי ואצל אחרים. יפו היתה קצת קלת-דעת, כתדמיתה של צפון תל-אביב כיום. ה"דולצ'ה ויטה" הארצישראלית, במושגים של אז, התקיימה ביפו ובשכונותיה היהודיות. ביפו היו בחורות צעירות, גננות, מורות, רווקות, החיות בחדרים שכורים, דוגמת סוניה, והחיים בשכונות שעל גבול ראשיתה של תל-אביב דאז, כנווה-צדק, היו חיים קצת יותר מודרניים ביחס לתקופה.

במה זה מתבטא? סוניה, למשל, הירשתה ליצחק קומר לשחק בכפתורי חולצתה. ויש הרגשה, לפחות לפי הספרות, כי בירושלים דאז לא שיחקו אפילו בכפתורים, שם לא היתה קלות-דעת, לא היו מיזמוזים. בירושלים היו אבק, לכלוך וכלי-קודש, רבנים ואברכים.

ירושלים מתוארת כעיר לא נעימה בראשית המאה העשרים. ובוודאי שכך היה בסוף המאה התשע-עשרה, כאשר הרצל תיאר את ירושלים ביומן מסעו משנת 1898. שם הוא אומר, שאם יזכור את העיר בימים הבאים, לא יתענג על זיכרה כי יש בה מישקע מעופש של אלפי שנים מלאות חידלון-אישים, קנאות אפלה, לכלוך וסירחון. אילו היה אפשר לטהר את הכל ולבנות על מקומו משהו יפה – כמו רומא!

המציאות בירושלים אכן היתה מדכאה, ואילו ביפו היו ים, פרדסים ובוסתנים, גני פרי, ושכונות חדשות, ויהודים משכילים, והיא היתה מרכז למושבות יהודה, וכל זה היה יפה ומודרני יותר. ההתנודדות של יצחק קומר היא בין יפו לירושלים, והוא מכריע בעצם ללכת לאחור, הוא חוזר חזרה פאטאלית דווקא ליישוב הישן בירושלים. עגנון בוחן את התקופה בקנה-מידה של שאלות עמוקות ביותר, ולכן הגיבור שלו הולך אל מעבר לחילוניות של העלייה השנייה.

ספרדים ואשכנזים

ברומאן "בעל בעמיו" (1966) מתאר יהודה בורלא את חייו של צעיר יהודי ספרדי, שנולד בירושלים ב1890- לערך. גדעון, זה שמו, גדל בארץ-ישראל אבל אינו יודע דבר על הציונות והיא גם אינה מעסיקה אותו. הוא גדל בעולם מאוד מוגדר, עולמה של היהדות הספרדית, והוא מתוודע לעניין הציוני בארצו ממש באותה שעה שהוא מתוודע לבני-דורו האשכנזים, אנשי העלייה השנייה.

וזה היה כניראה גם סיפורו של בורלא עצמו, שהתחיל באותה תקופה לפרסם ב"העומר" של ש. בן-ציון ובבמות אחרות את סיפוריו מחיי הארץ והמזרח, והתקרב לאינטיליגנציה היוצרת של העלייה השנייה. אצל בורלא יש ביטוי מזווית אחרת להרגשת הניכור של אנשי העלייה השנייה, שהיו ברובם אשכנזים (להוציא את העלייה התימנית השייכת לתקופת העלייה השנייה). הדוברים של אותה תקופה הם אשכנזים ממזרח-אירופה, ובנוסף לתלישות ולזרות הכללית היתה קיימת אצלם גם זרות לאיזור ולתרבותו. לעומת הרומאנטיקה של "השומר" או החלום על יהודי המידבר ועל יהודי חייבר של עמשי השומר ושל יחזקאל חנקין – ניצבת סלידתו העמוקה של ברנר מכל מה שהוא ערבי ומזרחי, ברנר האומר שלא באנו על מנת להיטמא ולהיטמע במזרח אלא ליצור כאן חברה חדשה על יסודות שונים.

גם החזון של הרצל הוא אירופי לגמרי. זו אינה בושה שאנחנו זרים להווייה החולה והדקאדנטית של המזרח בארץ, להיפך – אוי ואבוי לנו אם ניטמע בה.

ואילו לבורלא ישנו איזה חלום, אוטופיה, האומרים שהציונות אינה זרה למזרח. הוא כאילו עומד בין שני המחנות. מתוך ספריו יסביר כאילו לערבים שהציונות היא בעצם הרינסאנס של המזרח, והיא באה גם לטובתם. ומצד שני יסביר לסופרים, לאנשי העלייה השנייה, לאשכנזים, לאינטליגנציה העברית הצעירה – שלא צריך לבוז למזרח כי יש בו הרבה ערכים ותרבות, ולכן צריך ללמוד להכיר אותו. זוהי עמדה של איש-הביניים, עמדה פאתטית, שמבחינה היסטורית אולי לא הצליחה, לא התממשה, אבל היא נוגעת ללב מבחינת הכוונה האמיתית הכמוסה בה. כך היו צריכים להיות פני הדברים אלמלא גברו הזרות, ההתבדלות והאיבה שביחסים בין שני העמים.

מפאסיביות לאקטיביות

נושא אחרון הוא המעבר מפאסיביות לאקטיביות, התחלה חדשה – לעומת המשך הגורל היהודי. ועל כך נאמרו דברים מאלפים בהספדו של עגנון לברנר. עגנון אומר שם שכל המחשבה הציונית בארץ באותה תקופה, לפני מלחמת העולם הראשונה, כל מחשבת השינוי, גרסה כי בחוץ-לארץ הגויים קבעו את ההיסטוריה שלנו ואנחנו היינו פאסיביים, ואילו פה, בארץ-ישראל, אנחנו לוקחים את גורלנו בידינו. ומשתמע מדבריו שאותה ספרות רומאנטית ונאיבית, שתיארה את השומר, את החלוץ ואת המציאות הארצישראלית החדשה בצורה חיובית – היא שביקשה לבטא גם את הרגשת המעבר מפאסיביות לאקטיביות. לומר שהנה נוצר כאן משהו חדש.

עד שבא ברנר ובסיפורו "מכאן ומכאן" הוכיח שאין שינוי ואין חידוש. שם היתה גלות, ופה ישנה גלות. שם היינו פאסיביים, וגורל הקיום היהודי העלוב נמשך גם כאן. ולזאת היתה התנגדות חריפה, ואת דעתו לא רצו לקבל. ברנר הרגיש שהמעבר מפאסיבות לאקטיביות בהיסטוריה היהודית אינו פשוט כל כך, ובוודאי שטרם התגשם בארץ באותן שנים שתוארו בסיפורו.

בשאלה זו של הגורל היהודי הגלותי, ואם אפשר להיחלץ ממנו, ואם ישנה כאן התחלה חדשה, אקטיבית, או האם נמשכת הפאסיביות – טען ברנר שכאן בארץ נמשכת הפאסיביות, אבל הוא לא רצה שהיא תימשך. הוא רצה שיהיה כאן משהו אחר, אבל הוא לא האמין שזה כבר ישנו. הוא לא רצה את הבלוף נוסח מיכאל הלפרין, ושאר הדמויות האגדתיות, שכיום רואים בהן יותר ממה שראו בהן בני תקופתן. כדאי לקרוא את ההספד של ברנר על מיכאל הלפרין, כדי לראות איך הוא ראה את הפאנטאזיור הנחמד והמסכן הזה. ברנר לא כתב, עד כמה שידוע לי, מילה מפורשת על אנשי "השומר", לטוב או לרע. מיתוס הגבורה בתקופת העלייה השנייה, דומני שאינו מעסיק את ברנר, ורק לאימה הוא נותן ביטוי בכתביו, כתיאור האזכרה לשומר בבית-העם בירושלים בסיפור "בין מים למים" (1910).

ברנר ראה את הגבורה היהודית באה לידי ביטוי בפעם הראשונה במות יוסף טרומפלדור וחבריו בתל-חי, וכתב את ההספד הידוע על תל-חי, זאת שנה לפני שנרצח הוא עצמו במאורעות 1921. בתל-חי ראה בפעם הראשונה גבורה יהודית על אדמת ארץ-ישראל, והתחיל להאמין שאולי היא אכן קיימת. בכל עלילות אירגון "השומר" הוא לא ראה כניראה גבורה. זה דבר שאומר דרשני, כי ברנר חי כל אותן שנים בארץ והכיר את האנשים – ולא התפעל מהם. אנשים האשימו את ברנר שהוא מסלף את המציאות, שהוא אוסף את כל הדברים החולניים וטוען שזוהי המציאות. אולם לפי הרגשתי ברנר צדק. הוא תפס את הריתמוס האמיתי, את הצער, היגון, הגישוש והערטילאיות של הקיום היהודי בארץ, ולכן תיאר את הנוף האנושי של תקופתו, תקופת העלייה השנייה, בצורה עמוקה ביותר.

אהוד בן עזר

*

בעקבות הרצאה ביום עיון על העלייה השנייה ביד יצחק בן-צבי, בירושלים, יחד עם רחל ינאית בן-צבי ונחום הורביץ, ביום 3 בפברואר 1976. המסה "העלייה השנייה בראי ספרותה" התפרסמה לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "דבר" מיום 3 באוקטובר 1979, ושבה ונידפסה בקובץ "העלייה השנייה, 1914-1903, מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר", שיצא לאור בסידרת "עידן" מטעם מרכז רחל ינאית בן-צבי ללימודי ירושלים, תשמ"ה, 1985, בעריכת ד"ר מרדכי נאור.

* * *

המשורר חיימקה שפינוזה מדווח לנו

על פסטיבל המשוררים במטולה, 2007

אהוד שלום,

רציתי לספר לך על פסטיבל המשוררים במטולה. האוריינטציה של הפסטיבל היא מאוד שמאלנית, כשהאורחים המובילים היו בעבר יצחק לאור ואהרון שבתאי וכמובן עם השנים גם דליה רביקוביץ ז"ל עם השירים הפרו-פלשתינים שלה, וכל המשוררות והמשוררים הדומים לה.

השנה אמנם, תודה לאל, לא היו שבתאי ולאור אך זה עדיין היה שמאל גם אם רך ושקט. ערב הנסיעה למטולה נהרגה אישה מפגיעת טיל קסאם בשדרות וארבעה נפצעו, חלקם קשה. בנסיעה למטולה תהיתי אם המשוררים יזכירו את שדרות ואת הסבל של האנשים שגרים בסמוך לעזה. ולא טעיתי, במשך שלושה ימים ישבו עשרות משוררים מדושני עונג על חשבון משלם המיסים – ובגדול!!!! – [אני הבאתי שק-שינה] – הם אפילו קיבלו שכר על שהותם במטולה. ולא הזכירו אפילו פעם אחת!!! – פעם אחת!!!! – את שדרות. שום אמפתיה, שום הזדהות עם קבוצת האנשים שסובלת, עם אזרחי המדינה שלהם הנמצאים בקו ראשון של המערכה – אך כמובן היו מחיאות כפיים רמות כשמישהו קרא הימנון אלטרנטיבי, ואתה יכול לשער את תוכנו.

סיפרו לי שנשמעו אותה שעה גם מחיאות כפיים רבות מעבר לגדר הטובה, ששם מכין החיזבּוּלָה את הליווי המוסיקלי לקונצרט הקיץ (או הסתיו) של ההימנון האלטרנטיבי.

אכן, שדרות הוזכרה פעם אחת על-ידי יגאל עמדי, סגן ראש עיריית ירושלים, שהיה אורח הפסטיבל (נידמה לי שהעירייה תומכת בפסטיבל, או שהוא היה נציג מפעל הפיס) אבל עמדי הוא סתם פוליטיקאי מוניציפלי ולא משורר עברי חשוב ואפילו לא פאלי.

חזרתי ממטולה עם תחושת גועל ואכזבה מרמתם ומעומקם של עמיתיי המשוררים והאינטלקטואלים בארץ שלנו! וכמו שאמר אחד הטייסים, שהשתתפו בתקיפת הכור בעיראק, בראיון בסרט המדהים של ניר טויב ששודר לא מכבר – שהוא מרגיש שהישראלים כבר לא יהודים. הניכור של חלק מהישראלים מהסבל היהודי ממש מכאיב.

וכמובן שלי כלל לא קראו לקרוא משיריי במטולה. הם אמרו – אלה שירים גסים וגם עושים צחוק ממשוררים לאומיים כמו מחמוד דרוויש, אגי משעול, יצחק לאור ואהרן שבתאי, והם לא מזכירים כלל את מועקת תושבי שדרות ואת העוני הנורא ואת הצרצר משורר הדלות ואת הרעב המושל בָּרחובות ואת מצוקת הסטודנטים שאין להם די מגרשים לחניית מכוניות.

הלכתי אפוא קצת צפונה, ליד הגדר הטובה, שם סוף-סוף השתנתי גם שלפתי את גיליונות "חדשות בן עזר" ומתוכם צעקתי לרוח את שיריי – ומעבר לגדר צעקו עליי בחזרה הג'חשִׁים המזדיינים של החִיזבּוּלָה:

"חרא עלֵיכּוֹם!"

פורסם בגיליון 247 של המכתב העיתי "חדשות בן עזר" משנת 2007.

* * *

מנחם רהט

השנה ה-77 מתחילה עכשיו

מדינת החשמונאים שקרסה בשנתה ה-77 לאחר מלחמת אחים אכזרית, מאותתת לנו ממרחק של 2,088 שנות גלות ותקומה, על סכנות ההרס העצמי הטמונות במלחמות האחים של השנה ה-77

ביום רביעי האחרון, שלשום, הפכנו דף בלוחות השנה: החלה שנת 2025, למניינם. אין לה כמובן שום משמעות לאומית-יהודית, פרט לאחת, מצמררת ומבהילה עד אין קץ: זוהי השנה ה-77 לקיומה של המדינה.

ומה בכך? או-הו! ועוד איך יש לכך משמעות. השנה ה-77 לקיומנו כמדינה, עלולה להיות, על פי ניסיון העבר, השנה שבה יישברו החישוקים המאחדים את כולנו עד כדי מלחמת אחים פנימית, יד איש באחיו, שאחריתה קריסה מוחלטת. שנת ה-77 עלולה להיות שנת סופה של המדינה היהודית השלישית, רחמנא ליצלן.

האם תהא שנת 2025, השנה ה-77 לקום המדינה, שנת מלחמת האחים מדממת בתוכנו (רח"ל) עד כדי ההתפוררות? השאלה למרבה הצער כבר אינה תיאורטית. כבר נראו לה סממנים מטרימים בשטח. ירי נורי התאורה בקיסריה, איומי הרופאים וההייטקיסטים לירידה המונית, השתמטות ממוסדת ומאורגנת משירות להגנת העם מצידם של שני מגזרים גדולים בחברה שמעדיפים שאחרים ייהרגו למענם ובלבד שלא תיפול שערה משערות ראשם, גופי תקשורת מכזבים ומעוותי מציאות, סגידה עד כדי התבטלות עצמית כלפי מנהיגים ותנועות. כל אלה ועוד הם איתותים לכך, שהחשש הנורא מכל הזה, איננו מופרך.

ביום רביעי האחרון, בשעות הערב, הדלקנו את הנר השמיני והאחרון של חנוכה תשפ"ה. שוב ציינּו בשמחה, בהלל ובהודאה את ניסי חנוכה – הניצחון במלחמה נגד הרשע היווני, מציאת פך השמן הטהור והדלקתה מחדש של מנורת המקדש, עצמאות ישראל והקמת המדינה היהודית העצמאית השנייה בהיסטוריה.

אלא שמדינה זו קרסה, למרבה הצער, בשנה ה-77 שלה. דווקא בשנה המסוכנת הזו. המדינה היהודית החשמונאית, שנולדה בסערת מרד החשמונאים בשנת 140 לפנה"ס, נסחפה בשנת 63 לפנה"ס למלחמת אחים של ממש (אחים מבטן ומלידה) – שני בניה של המלכה שלומציון, שהתגוששו על כס המלוכה: תומכי הורקנוס מול תומכי אריסטובולוס, ולהיפך. והצדדים ששו לשפוך זה את דמו של זה. ההרג ההדדי האכזרי הוביל את שניהם למהלך מטורף: להזמין מדמשק לירושלים את השליט הרומי פומפיוס, כדי שיכריע במחלוקת.

אבל הוא, בתחבולנותו המדינית, ובמגמה להרבות חינו בעיני שליטי האימפריה, ניצל את חולשת המדינה היהודית, כדי להשתלט עליה ולהפוך אותה לפרוטקטורט מושפל של רומא. (אגב, הרמב"ם, מגדולי שוחרי רעיון מלכות ישראל, לא ראה בהתפתחות עגומה זו משום קץ המדינה היהודית ומנה גם את שנותיה הבאות, עד לחורבן בשנת 70 לספירה; כך שמבחינתו שרדה מלכות ישראל, 'יתר על מאתיים שנה עד החורבן השני').

 גם מדינת ישראל הראשונה, ממלכת שלמה המלך, שאיחדה תחת בית שלמה את כל 12 שבטי ישראל, קרסה והתפצלה סביב שנת ה-77, וליתר דיוק אף הקדימה מניין זה לכדי 73 שנות מדינה יהודית (יש טוענים שהתקיימה 83 שנה ויש גם הערכות אחרות). עם פטירת המלך שלמה בשנת 928 לפנה"ס, התיישב בכורו רחבעם על כיסא אביו, אבל לא הצליח לשמור על שלמות הכס.  המדינה היהודית התפרקה לשתי ממלכות עצמאיות – ממלכת יהודה שכללה את שבטי בנימין ויהודה, וממלכת ישראל שכללה את עשרת השבטים הנותרים. או-אז נעלמה המדינה היהודית והחלה גלות נוראה שבמהלכה אבדו עשרת השבטים מעם ישראל, והם כדברי רבי עקיבא גם 'אינם עתידין לחזור'.

מדינת דוד ושלמה היתה הראשונה שהתפרקה בשנות השבעים שלה, בשל מלחמת אחים. מדינת החשמונאים קרסה בדיוק בשנתה ה-77, בשל אותה סיבה. האם זה יהיה חלילה גורלה של מדינת ישראל השלישית בהיסטוריה?

כבר לפני שנתיים, בתחילת 2023, הזהרנו כאן מפני קללת העשור השלישי. אבל מאז המיאוס ההדי של המחנות הניצים רק גבר. עד כדי היווצרות הרושם שהגענו אל עבר פי פחת, ושהאיבה התהומית המעמיקה בין חלקים שונים בחברה הישראלית, כבר אינה ניתנת לאיחוי, במצב של מלחמת הכל בכל:

שמאל מול ימין, סוציאליסטים נגד קפיטליסטים, טייקונים מול פרולטריון שבקושי גומר את החודש, רל"ביסטים מול 'רק ביבי', פרוגרסיבים מול שמרנים, חילונים מול דתיים ומסורתיים, יהודים מול חרדים פורקי עול הצלת ישראל, שוחרי המהפכה המשפטית ושׂוֹטְמֶיהָ, יהודים מול ערבים מקומיים (שמנהיגיהם פועלים ללא הרף להעמקת הקרע לצרכי הישרדות פוליטית), 'מחבלים' מול 'שונאים' (במלעיל, ע"ע פוניבז'), רציונליסטים-לכאורה מול 'משיחיסטים'-לכאורה, פרוגרסיבים מול שמרנים, ותיקים מזה ועולים מזה, מרכז מול פריפריה; ובקיצור מלחמת השבטים למיניהם. כולם יחד וכל אחד לחוד פורמים את החוזה החברתי הלא כתוב שחישק בטבעות ברזל את כולם, ודוהרים חסרי  מעצורים במדרון החלקלק, כדי ליישם, אוי לאותו ביזיון, את תכתיבי שנת ה-77 ההרסנית לכאורה, שבפתחה אנו ניצבים כוססי ציפורניים ואובדי עצות.

האם תהיה תקומה למדינה היהודית הדוהרת לקראת התרסקות? דומה כי במצב הקיים יש רק פתרון אחד, אך ספק אם ייושם, למרות הימצאותו 'על המדף'.

והפתרון הוא דרך הפשרה. בסיטואציה שבה 'כולם צודקים', הליכה עם הראש בקיר היא מעשה התאבדות קולקטיבי. לא שהפשרה היא פתרון אידיאלי, מפני שכל צד אינו יוצא ממנה עם כל תאוותו בידו. אבל זה עדיף על פני מצב של עגלת שני סוסים שמושכים אותה משני עבריה.

חובתנו הקיומית וגם היהודית, להמשיך במסע בדרך העולה בית אל, ולחיות יחד עד אז באותו בית משותף, מבלי ליידות אבנים אלה באלה. חז"ל כבר הבינו שגישת ייקוב הדין אינה הפתרון: "שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה: אם עוברות שתיהן – שתיהן טובעות... וכן שני גמלים שהיו עולים במעלות בית חורון ופגעו זה בזה: אם עלו שניהן – שניהן נופלין... [אלא] הטל פשרה ביניהן" (בבלי סנהדרין, ל"ב, ב'). והשולחן ערוך פסק להלכה שמוטלת חובה על בית הדין לנסות תחילה לפשר בין הצדדים: "מצווה לומר לבעלי דינים בתחילה: 'הדין אתם רוצים, או הפשרה?'... וכל בית דין שעושה פשרה תמיד, הרי זה משובח" (שו"ע חושן משפט, י"ב, ב').

תפיסה זו קנתה לה מעמד רשמי בבתי הדין הרבניים בישראל, שבהם מתבקשים המתדיינים לפני שנפתח המשפט עצמו, לחתום על שטר בוררות, בו מסמיכים הצדדים את בית הדין לפסוק "בין לדין ובין לפשר."

השאלה הגדולה היא איך מגיעים לידי אותו פתרון קסמים ששמו פשרה? במונחים אמריקניים זו באמת 'שאלת מיליון הדולר'. רק פתרונה המיידי יסייע לנו לצלוח בשלום את אימֵי שנת ה-77, המתרגשת עלינו עכשיו – והלוואי לטובה.

מנחם רהט

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ד"ר זמבורי טהורי: מה היה רע במילה עוצמה שהחלו לשים במקומה מילה מכוערת, נבובה ועציצית – עצימות?

* ג'וחא: ראש הממשלה חסר הברק אחרי בנימין נתניהו יהיה כנראה ישראל כ"ץ כמו שראש הממשלה חסר הברק אחרי דוד בן גוריון היה לוי אשכול.

* מילה טובה ליוסי אחימאיר. רשימת נקודות הגאווה בחייך מעוררת גאווה מצד אחד ומאידך מעוררת את השאלה: ואיפה הצניעות?  אבל אף אחד לא מושלם ואני סולח לך בזכות נקודת זכות אחת שדווקא אותה לא הזכרת.

מדובר על אותה כתבה שלך שבה הושטת יד לעבר משפחת ארלוזורוב והצעת לערוך מפגש פיוס. בדימיוני ראיתי איך צאצאי שתי המשפחות האויבות בנפש נפגשות ליד קברות הוריהם ומבקשות סליחה אלה מאלה. ראיתי בזאת סמל שאולי יצליח לסחוף אחריו את פלגי עמנו ולמחוק את השנאה המיותרת המלווה אותנו וממררת את חיינו מאז ומתמיד. דיברתי עם שאול ארלוזורוב חברי הטוב שלמד עימי בגימנסיה הרצליה. הוא לא רצה לשמוע מילה אחת על פיוס וכמעט ניתק את קשר החברות בינינו. כשנפטר לפני כשנה דיברתי עם מירב בתו וגם כאן העליתי חרס. כמה חבל.

אני מציע לך יוסי, לא להתייאש ולנסות שוב ושוב להושיט יד ואולי תוכל להוסיף עוד נקודת זכות לרשימת הגאווה המוצדקת שלך. בהצלחה,

שלך,

פוצ'ו

* אהוד מכובדי. זיכרונות ותיקים עלו על במת עיתונך, וזה טוב. תפוזים אחד אחד.

זיכרונותיך על טירונות הנח"ל די דומים לזיכרונותיי (מחזור נח"ל ב'. מחנה שמונים. חורף 1950). זה הפרק הכי מיותר בחיי, אבל אחסוך ממך ומקוראיך את סיפורי. זיכרונות של אחרים נמאסים מהר.

דומני שנשארנו ביביסטים אחרונים. עצוב לראות איש יקר כמו פוצ'ו בשיטיונו.

אל-נכון אתה זוכר את הזמר 'יעל שיר לכיתה ערמונית'.

החלמה מהירה לאיש שלנו. יהיו לילותיו לשינה בלבד.

איתמר פרת

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!

רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-28, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל