| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 2019
יום ארבע מאות חמישים ושמונה למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!
נשלח ל-2185 נמענים
[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט' בטבת תשפ"ה. 9.1.2025.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
From the desert to the sea – Israel will be free!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
* * *
*
הֵם פְּנֵי "הַקּוֹצֵר"
מֵצִיץ וְנֶעְלָם
נֶעְלָם וּמֵצִיץ
מִשְׂחַק-מַחֲבוֹאִים לוֹ
עִמָּנוּ.
יַעֲדוֹ:
הוֹד שֵׂיבָתֵנוּ
עֲטֶרֶת חַיֵּינוּ
•
* * *
ליאיר היקר
שְֹמח ביום הולדתך
באשתך ובכל בני משפחתך
וראה בטוב כל ימיך!
* * *
מעל לכל שיקול אחר
מרופטים, מוכתמים, קרועים – כך בימים אלה נראים שלטי חוצות, הזועקים לשיחרור החטופים. גרמו לכך גשמי הברכה של השבוע שעבר ופגעי הזמן שחלף מאז ניתלו בצמתי כבישים, על מבנים, על גדרות הפרדה. פני החטופים הפכו לחלק מהנוף, בין בערים ובין בצידי דרכים. נועדו לשמש תזכורת כואבת, לכולנו, כי מאה ישראלים, חיים ומתים, עודם בשבי החמאס.
דומה כי השבועות שנוקפים, ההתרחקות מן ה-7 באוקטובר הארור, לא רק שפוגמים בכרזות וגורמים לבלותן, אלא מדחיקים את החטופים מן המחשבה. כיכר החטופים שוממה רוב הזמן, הסרטים הצהובים על המכוניות נעלמו.
'מתקרבים לעיסקה,' 'העיסקה מתרחקת,' 'משלחת יוצאת לקטאר או למצרים' לדון על עיסקה – אלה כותרות של ידיעות שמתחלפות ביניהן מדי כמה ימים. שנה ושלושה חודשים מאז האסון, החמאס המושפל מצליח לתעתע בממשלת ישראל, במשפחות החטופים.
דובר צה"ל מרבה לספר על ההצלחות בלחימה המתמשכת. עוד כך וכך מחבלים חוסלו, עוד כך וכך מחבלים נלקחו בשבי, עוד מבנים פוצצו, ג'באליה שוטחה כליל, וכיו"ב ידיעות מעודדות. לוחמינו מבצעים את משימותיהם בתעוזה רבה, תוך סיכון חייהם. מפעם לפעם ה"הותר לפירסום" של שמות לוחמים שנפלו בקרב.
זוהי לחימה מבית לבית, ממיתחם למיתחם, שבה משטחים את הרצועה. ועדיין התמיהה רבה: הכיצד זה לאחר 15 חודשי לחימה לא הצלחנו להגיע למאה החטופים?
צודקים האומרים כי החטופים מוחזקים מתחת לפני האדמה, גם לאחר שלוחמי ההנדסה השמידו חלק נכבד מסבך המינהור. יגידו, גם בצדק, שהחטופים אינם נתונים בידי גורם אחד. דבר אחד ברור: שרידי החמאס המוכה, שהנהגתו חוסלה, רוצים בהם כקלף מיקוח אחרון שיש בידם.
בוושינגטון, בדרג הכי גבוה, מאשרים כי אין חתימה על עיסקה אך ורק באשמת חמאס. ככל שהוא מובס, כך שאריותיו ששות להתעלל במשפחות החטופים, ובאזרחי ישראל כולם שמייחלים ליום בו ישובו הביתה, מי למשפחותיהם ומי לקבר ישראל.
נושא החטופים מבליט יותר מכל נושא אחר את ההבדל התהומי בין בני תרבות לבין בני עוולה. אלפי מחבלים כבר חוסלו, אלפי מחבלים אסירים נמצאים בבתי הכלא בישראל. אפשר היה לעשות חילופין כבר מזמן, אלא שחמאס הארור הולך עד הסוף, מעלה משבוע לשבוע את המחיר.
כזכור, ישראל שיחררה למעלה מאלף מחבלים בעיסקת שליט. חייל אחד שלנו, בתמורה לאלף ויותר טרוריסטים. זה היחס, ההבדל הגדול. אנושיות ורצון חיים אצלנו, תאוות מוות ורצחנות אצלם. כל אויב "נורמלי", שהיה רואה את מצבו הסופני, את מה שעולל לבני עמו – אלפי הרוגים, אלפי בתים הרוסים, מיליוני אומללים – היה מניח את נשקו. לא כן אירגון הטרור האיסלאמיסטי.
מי חלם לפני שנה ושלושה חודשים, כי בתחילת שנת 2025, עדיין יהיו מאה ישראלים בשבי אירגון הטרור שפתח עלינו במלחמת-טבח? איך זה שהחמאס המובס משחק בעצבינו עם טפטוף של סרטי שבויים, כמו זה של החיילת לירי אלבג, מעז ומצליח להציב תנאים במו"מ ולטרפדו?
איך זה שצה"ל עודנו נלחם בעזה ומקיז דם חייליו? איך זה שלא הגיע לחטופים, לפחות לחלקם? ושאלת השאלות: איך זה שחמאס עודנו שולט בעזתים האומללים, מייצר אמל"ח, חולש על חלוקת המזון, מצליח לשגר רקטות ליישובי העוטף?
אולי התשובה נעוצה לא רק באופיו ההתאבדותי, אלא במבטו על החברה הישראלית, המשוועת לבניה, ועסוקה גם עתה בהתכתשויות פנימיות.
חילופי האשמות בקרבנו מקשיחים את החמאס במו"מ. הטענה מצד מתנגדי הממשלה, לפיה ראש הממשלה "אינו רוצה" בשיחרור החטופים, או לפחות אינו עושה די להשגת מטרה קדושה זו – היא נלוזה. מלבד סיבובי המו"מ בדוחא או בקאהיר, איננו יודעים הרבה על המאמצים שאכן נעשים מצידנו, מתחת לרדאר, כולל אלה צבאיים, כדי להגיע אל לירי וחבריה לשבי. שיחרורם המיידי חייב להיות מעל לכל שיקול אחר!
ראינו את לירי היקרה והזלנו דמעה. הזמן אינו מיטיב עם החטופים. בוודאי לא החורף והקור המקפיא – זו פעם שנייה בשבי האכזרי. ככל שיקדם רגע השיחרור, כן ייטב להם, ירווח למשפחותיהם ולעם כולו. צה"ל יהיה חופשי יותר להשלמת משימותיו האחרות.
אפשר להעלות בדימיון את רגעי השיבה, גם של אלה החיים וגם של המתים בארונות. רגעי שמחה משולבים ברגעי עצב – אשר קשה לתאר שכמותם. דמעות של צער, אושר, חיבוקים אין סופיים ודאגה לשיקומם בתקופה הבאה. או-אז מדינה שלמה תנשום לרווחה עם תום הסאגה הנוראה.
יהיו אלה רגעי התפרקות ואנחת רווחה גדולה של אומה שלמה, המחבקת בניה ובנותיה השבים הביתה. הבה נקווה שנראה תמונה זו בהקדם, והכרזות המרופטות, קורעות הלב, ייעלמו מנוף חיינו.
יוסי אחימאיר
* * *
האם זה טוֹב ליהודים?
הִתְעוֹרַרְתִּי לִפְנֵי חֲצוֹת, אִיֵּי סָמוֹאָה הֵזִיזוּ עַצְמָם
מִקַּו הַתַּאֲרִיךְ הַבֵּין-לְאֻמִּי הַיְשֵׁר אֶל
הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה.
קַמְתִּי בְּבֹקֶר קַר אֶל "אָבִיב" בַּחֹרֶף,
לִרְאוֹת בְּנֵי אָדָם טוֹבְחִים
זֶה בָּזֶה.
בְּלוּחַ הַשָּׁנָה, רָחוֹק מִכָּאן, לַהֲקוֹת עַכְבְּרוֹשִׁים
בִּמְנוּסת חֶרֶב...
הַפּוֹלָנִים צוֹהֲלִים. אֶבֶן תִּזְעַק מִקִּיר אֶל קִיר...
"לְמִי אוֹי – לְמִי אֲבוֹי"?*
מִילְיַארְדֵי אָדָם לֹא יִזְכּוּ לַחְמֹק
מִמַּגֵּפַת הָרֶצַח.
"אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ"**?
מְמַלְמֵל חָסִיד בַּעַל גּוּף –
אִישׁ אֱלוֹהִים.
הָאֵל מִסְתַּתֵּר – עוֹד לֹא קִדְּמוּ עֵינָיו אַשְׁמוּרוֹת
בֹּקֶר וְחֶלְקֵי-לַיְלָה.
הַרְרֵי-קֶדֶם קַדְמוֹנִים מְגַשְּׁשִׁים
בָאֲפֵלָה.
בְּבֵית שֶׁמֶשׁ אֵין כָּל חָדָשׁ. לִפְנֵי הַמַּחֲנֶה,
בְּעֵמֶק הָאֵלָה,
הִסְתַּתֵּר יָרֵחַ חִוֵּר, נָדְדָה שְׁנָתוֹ.
מִשָּׁם יָצְאוּ פַּעַם
ל"ה בַּחוּרִים.***
* משלי כ"ג כ"ט
** ישעיה ו' ח'
*** עם קום המדינה – מיטב הלוחמים נרצחו על ידי הערבים. מזרחית לירושלים. בבית הקברות הר הרצל ישנו קבר אחים לזכרם.
נוסח מקורי וראשון – "טיסה נגד השעון" – "קשב לשירה" 2012. כאן, נוסח שני – מורכב –לאור הנסיבות המרות – 2025.
* * *
* בקוצר ידכם – בשעה שלוחמי צה"ל נרדפים בידי ארגונים אנטישמים בחו"ל ומסתכנים באובדן חירותם, מאה חטופים עדיין בידי המחבלים הנאצים בעזה, נחשפים נתונים קשים ומדאיגים מאוד על ירידה מהארץ, גזירות קשות מוטלות על הציבור בגין המצב הכלכלי – ממשלת ליליפוט מתעסקת בחוקי השתמטות הממארת, בהדחת היועמ"שית, בתעלולים ופרובוקציות של ראש הכנופיה; בכל מה שלא חשוב, לא תורם למדינה ומפרק את החברה.
רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.
אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!
אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה,
לְלֹא מְחוֹנֵן וּמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְלֹא מְכוֹנֵן צָעַד.
מִי אָסַף גִּיל הַפְּדוּת מֵעֵינְכֶם וּמִי כִבָּה שְׁבִיב אִשָּׁהּ?
לָמָּה שָׁפֵל קוֹלְכֶם הַיּוֹם וּמַדּוּעַ כֹּה נָבְלָה שְׂפַתְכֶם?
וּתְמוֹל עוֹד צָלְלוּ אָזְנַיִם וְסִפִּים רָעֲשׁוֹ לִתְרוּעַתְכֶם.
* לחזק את הכנסת – כנסת ישראל חלשה מכפי שהיתה אי פעם, וממש לא בשל היחלשותה מול הרשות השופטת, אלא כיוון שהיא נשלטת ונרמסת בידי הממשלה וראש הממשלה; אסקופה נדרסת של הרשות המבצעת.
יו"ר הכנסת מועל במהות תפקידו, כיוון שאין הוא עומד על ריבונותה, כבודה וסמכותה של הכנסת, אלא רואה בעצמו שליח של רוה"מ ועושה דברו.
חשוב מאוד לחוקק את חוק יסוד החקיקה שיסדיר את יחסי הגומלין והאיזונים והבלמים בין הכנסת לבג"ץ, אבל חשוב יותר ודחוף יותר לחזק את הכנסת מול הממשלה.
מיספר תיקונים לדוגמה: לצמצם באופן דרמטי את המשמעת הקואליציונית. ניתן יהיה להטיל משמעת קואליציונית רק בהצבעות אי אמון / אמון בממשלה, בהצבעות על אישור תקציב המדינה ובעוד חמש הצבעות במושב. בכל שאר הנושאים, כל ח"כ יצביע על פי מצפונו.
חוק נורווגי אוטומטי, ללא שיקול דעת – כל ח"כ שנשבע אמונים כשר, כהונתו בכנסת פוקעת אוטומטית והבא בתור ברשימה יבחר במקומו. אם השר יתפטר או יפוטר מהממשלה, הוא יחזור אוטומטית לכנסת. החוק הנורווגי לא יחול על ראש הממשלה. כך יהיו בכנסת 119 ח"כים שמשימתם היא להיות פרלמנטרים – לחוקק ולפקח על הרשות המבצעת. נכון גם לדון על הרחבת הכנסת למספר ח"כים גדול יותר.
ביטול תפקיד סגן השר – תפקיד מיותר, שקיים רק כדי לספק ג'ובים לח"כים מתוסכלים. בכל משרד יש צורך בנבחר ציבור העומד בראשו – השר, מתחתיו – מנכ"ל ותחת המנכ"ל כל משרתי הציבור.
בחירה חשאית בקלפי של יו"ר הכנסת, כפי שנבחרים נשיא המדינה, מבקר המדינה ונציגי הכנסת בוועדה למינוי שופטים ובוועדה למינוי דיינים. הדבר יחזק את עצמאות היו"ר ואת עצמאות הכנסת. היו"ר לא יהיה שליחו של רוה"מ אלא מנהיג הכנסת.
הכנסת תוכל להצביע אי אמון בשר (ולא רק בממשלה כולה, כפי שהמצב כיום).
הקמת ועדה בכנסת אל מול כל משרד ממשלתי, שתפקידה לפקח על המשרד. אם יו"ר הוועדה הוא מהקואליציה ימונה לו סגן מהאופוזיציה ולהיפך. השר והדרג המקצועי יהיו מחויבים להופיע בפני הוועדה, למסור לה דין וחשבון על פעולות המשרד.
* זה לא גשם – האחרון לציון יצחק יוסף מתחרה בכל שבוע עם עצמו בביטויי בערות ושנאה – ומנצח. ההברקה החדשה – הממשלה לא מצליחה במשימתה הקדושה להעביר את חוקי ההשתמטות, כי לממשלה אין סייעתא דשמיא. למה? בשל מינויו של הומו ליו"ר הכנסת.
ואוחנה, המשתלח שוב ושוב בגסות בהמית ביועמ"שית וממיט בכך חרפה על הכנסת, בולע את לשון העגל שלו, ולא מגיב על דברי הבלע. לא, אוחנה, זה לא גשם. זאת מוחטה כבדה בפרצופך.
* לצד גיוס החרדים – יש לשים קץ לחרפת ההשתמטות הממארת של החרדים, בלי התחכמויות ובלי קריצות. את הסדר "תורתו אומנותו" יש להשליך לאלתר לפח האשפה של ההיסטוריה.
אבל עלינו להיות ריאליים – גם אם נעשה את הדברים הנכונים, התמורה לא תהיה מיידית, בוודאי לא בדרג הלוחם, ולכן חשוב לעשות מיספר פעולות במקביל.
יש בין 150,000 ל-200,000 איש שקיבלו פטור מהמילואים בשל פנטזיית "צבא קטן וחכם," שמשמעותה צבא קטן, חלש וטיפש. יש להחזיר אותם מיד למעגל משרתי המילואים. הלוחמים בחיל הים, ברובם הגדול, אינם עושים מילואים, כי התקנים בכלי השיט מלאים בסדירים. לכן, לקראת השחרור, עליהם לעשות הסבה לחי"ר ויש לשבץ אותם למילואים במקצועם החדש. יש להאריך מחדש את השירות הסדיר ל-3 שנים, כפי שהיה ברוב שנות קיום המדינה, ואין להתנות זאת בשום אופן בגיוס החרדים. יש להוציא את הסוגייה מהאינטרסים הפוליטיים ולאשר זאת לאלתר. יש לקבוע חודש מילואים בשנה לאנשי קבע ביחידות עורפיות, שבו הם יועסקו באבטחת יישובים ומתקנים ובבט"ש. יש לדחות את גיל הפטור ממילואים ל-45. יש להמשיך את המגמה, שצה"ל כבר החל בה, להקמת מסגרות לוחמות למילואימניקים שעברו את גיל הפטור וחשוב להם להמשיך לשרת. יש לערוך שינוי מבני בצה"ל שיחזק את אחוז הדרג הלוחם בסך סדר הכוח של צה"ל.
אני בטוח שניתן למצוא עוד פתרונות רבים ולא פחות טובים.
* עסקה מלאה – יש לחתום על עסקה מלאה, של שחרור כל החטופים, החיים והמתים.
מחירה של עסקה כזאת כבד ביותר – הפסקת המלחמה, כאשר חמאס ממשיך לשלוט בעזה, ושחרור מספר רב של מחבלים ובהם רוצחים רבים. אבל האלטרנטיבה היא ודאות קרובה של מוות לשאר החטופים, ולבסוף נשלם מחיר כבד יותר תמורת גופות. הפגיעה בחוסן הלאומי במקרה כזה תהיה קשה ביותר.
אחרי החזרת החטופים, יהיה עלינו להפר את ההסכם (אלא אם חמאס יעשו לנו טובה ויתנו לנו אמתלה) ולחדש את המלחמה למיטוט חמאס, שתכלול גם סיכול ממוקד של מחבלים שישוחררו בעסקה.
* משימה למוסד – יש להטיל על המוסד לטפל בארגוני הטרור האנטישמי, העוסקים בציד חיילים ישראלים בחו"ל. יחידת "כידון" כבר אמרנו?
* הם בעומס – במהלך המלחמה נחתו כעשרים רקטות בשטחים החקלאיים של אורטל, והסבו נזק כבד. כל רקטה כזו פגעה קשות בחלקה, שבתוכה היא נפלה. בחלק מהמקרים נוצרו שריפות שהגדילו את הנזק. רקטה אחת נפלה באיגום כלים וגרמה לנזק כבד לכלים חקלאיים.
אנו כבר שנה ורבע מתחילת המלחמה, ועוד לא ראינו אגורה שחוקה (ועוד לא דיברתי על נזקים עקיפים, כתוצאה מגיוס למילואים, אובדן הכנסות בתיירות ועוד).
אנשי מס רכוש כבר היו אצלנו מזמן. כל החומר נמצא אצלם. אבל הכול תקוע. "אנחנו בעומס," הם אומרים. עומס? אז תגייסו עוד עובדים כדי להקל את העומס. זה לא צריך לעניין את מי שרכושם נפגע במלחמה.
* ממשלה אנרכיסטית – ממשלת נתניהו גוררת אותנו לאנרכיה; למצב שבו איש הישר בעיניו והעקום בעיני חברו יעשה; למציאות של לית דין ולית דיין.
עוכר התקשורת קרעי מצהיר שיפר את פסיקת בג"ץ המחייבת אותו להפעיל על פי חוק את מועצת תאגיד השירות הציבורי. מדובר במרד של הממשלה נגד החוק. את הודעתו המורדת הוא ניסח בשפה פסאודו-משפטפטנית והבהיר ש"יש מניעה" בלה בלה בלה. מדובר במסר לכל אזרח ואזרח, באמצעות דוגמה אישית, שמותר לו לצפצף על כל חוק, מותר לו להפר כל פסיקת בית משפט, שאינה נראית לו. זו שבירת כלים לשמה. במדינה מתוקנת, שר שהיה נוהג כך, היה מודח מתפקידו בו במקום. הבעייה היא שאצלנו הדג האנרכיסטי, המורד, מסריח מהראש. הצפצוף של עוכר התקשורת, לצד סירובה של ח"כית האשפתות גוטליב להתייצב לחקירה, מובילים את ישראל לאנדרלמוסיה ויוצרים דמורליזציה בעיצומה של מלחמה קשה, כאשר כמעט מדי יום נופלים חללים על הגנת המדינה שהם הורסים, וכאשר מאה חטופים נמקים עדיין במנהרות חמאס.
אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו אחיו בלעו.
* ככל העולה על רוחם – יש בישראל ובעולם הדמוקרטי מחלוקת בנושא האקטיביזם המשפטי. אני נוטה לקו השמרני במשפט, שעל פיו יש למעט בהתערבות אקטיביסטית של בית המשפט, למרות שאני מודה שהממשלה פורקת-העול הזאת מערערת את תפיסתי.
המחלוקת נוגעת בעיקר בשאלת סמכות בית המשפט להפעיל בקרה שיפוטית על החקיקה. בין העמדות הקיצוניות; זו השוללת קטיגורית את עצם זכותו של בג"ץ לדון על חוקי הכנסת, לזו שבג"ץ מוסמך באופן מוחלט ובלתי מוגבל לבטל חוקים, יש רצף של עמדות ואפשרויות. במו"מ בבית הנשיא הגיעו הצדדים לפשרה (אך ברגע שיצאו ממפתן הנשיא שני הצדדים התקרנפו והשתפנו מול הבייס הקיצוני והאספסופי שלהם). כאשר תהיה כאן כנסת נורמטיבית, כפי שאני מאמין שתהיה אחרי הבחירות הקרובות, היא תחוקק בהסכמה רחבה את חוק יסוד: חקיקה, שיסדיר חוקתית את יחסי הגומלין בין הרשויות, ובין השאר יקבע באיזה חוקים ניתן להתערב ובאיזה לא, באיזה רוב ניתן לחוקק חוק יסוד ולבטל או לשנות אותו, על פי איזה טיעונים רשאי בג"ץ לבטל חוק, באיזה הרכב של בג"ץ אפשר לדון בחוקים, באיזה רוב אפשר לבטל חוקים, ובאיזה רוב הכנסת תוכל להתגבר על ביטול חוק.
מחלוקת נוספת נוגעת להחלטות מליאת הממשלה והקבינט בסוגיות חוץ וביטחון ותקציב המדינה. גם את הסוגייה הזאת יש להסדיר בהסכמה רחבה בין הרשויות ולעגנה בחוק.
אין שום מחלוקת, בארץ ובעולם, על כך, שתפקידו של בג"ץ לבקר ולפקח על פעולות הממשלה ופעולות שרי הממשלה, ולהבטיח שיפעלו על פי חוק ועל פי כללי מנהל תקין, כשבג"ץ הוא הערכאה העליונה המוסמכת לפרש את החוק. גם על פי התפיסה השמרנית הקיצונית ביותר, תפקידו של בג"ץ לחייב את השרים לנהוג על פי החוק ולמלא את חובתם על פי חוק כלפי הציבור, כמו חיוב שר המשפטים להפעיל על פי חוק את הוועדה למינוי שופטים ושר התקשורת להפעיל על פי חוק את מועצת תאגיד השידור הציבורי.
חשיבות הביקורת השיפוטית על פעולות הממשלה גדולה בישראל שבעתיים, לנוכח חולשת הכנסת, שבמקום לפקח על פעולות הממשלה, היא הפכה לזרוע של הרשות המבצעת.
אבל הקו של לוין, קרעי וחבר מרעיהם אינו שמרני אלא מהפכני. זו מהפכה משטרית פופוליסטית, שעל פיה הממשלה רשאית לעשות ככל העולה על רוחה וכך גם כל שר, והם רשאים לפרוע כל חוק, כי הם מבטאים את "רצון העם."
והם הולכים צעד נוסף, כאשר הם מנסים לממש את תפיסתם באמצעות מרד בפועל במדינת החוק וצפצוף אנרכיסטי על החלטות בית המשפט.
* קוראת תיגר על החוק – ח"כית האשפתות טלי גוטליב ממשיכה לקרוא תיגר על החוק, על מדינת החוק, על מוסדות החוק ועל השוויון בפני החוק.
היא העלילה עלילת דם נוראה על לוחם שב"כ, כאילו הוא שיתף פעולה עם חמאס בתכנון טבח 7 באוקטובר, אך ורק כיוון שהוא נשוי לשקמה ברסלר; הסיתה נגדו, ובחשיפתה אותו סיכנה במזיד את חייו.
היא נקראה שוב ושוב לחקירה, ושוב ושוב צפצפה על הזימון, בהסתתרות מופרכת מאחורי החסינות, כביכול. פרשנותה האישית המטורללת לחסינות, היא שח"כ רשאי לעבור על החוק ככל העולה על רוחו, לעבור עבירות פליליות ככל שיחפוץ, והוא חסין אפילו מפני חקירה.
אם הרשויות תמשכנה לעבור לסדר היום על התנהגותה הפרועה והמופקרת, מעתה ואילך כל ח"כ עבריין לא יתייצב לחקירה, וכל עבריין ינסה לרוץ לכנסת, שתהפוך לעיר מקלט לפושעים.
אם יש עדיין למשטרת ישראל שאריות של מחויבות לציבור ולחוק, למרות התהליך של הפיכתה למיליציה פשיסטית חמושה פרטית של ראש הכנופייה, עוד היום המשטרה צריכה להוביל את ח"כית האשפתות אזוקה לחקירה.
* עבריינית נמלטת – ועדת האתיקה של הכנסת חייבת להתכנס בדחיפות, ולהטיל את כל העונשים שהחוק הפקיד בידה על ח"כית האשפתות טלי גוטליב, שהפכה לעבריינית נמלטת.
* חשוך מרפא – ח"כית האשפתות גוטליב מצפצפת על החוק ומסרבת להגיע לחקירה, והמוני ביביסטים אוטומטיים תומכים בה. והשיא – קראתי מטומטם אחד שכתב ש... "זה החוק." אני אפילו חושד בו שהוא הידרדר למצב המנטלי הירוד וחשוך המרפא, שבו הוא גם מאמין בזה. והנה... עוד אידיוט שמסביר ש... זה החוק.
אני מבין שזה דף המסרים החדש. כמו דף המסרים שהתחקיר נגד השרה (!) מאי גולן בושל ב-AI.
* בושה – עוד לא נתקלתי בתושב גולן אחד, ובמיוחד בתושב אלוני הבשן, שאינו מתבייש בואטורי.
* יוצרים אלטרנטיבה – פירסמתי רשומה על סכנת ההידרדרות לאנרכיה בשל הצפצוף על החוק של עוכר התקשורת קרעי וח"כית האשפתות גוטליב. וקיבלתי תגובה קצרה: "אז אנחנו עדיין נגד מרי אזרחי?" נוסח השאלה מטעה. כשהוא שואל "אנחנו" הוא אינו מתכוון אליו ואליי. נהפוך הוא, כבר זמן רב אנו מתנצחים סביב תמיכתו במרי אזרחי ובסרבנות הממארת. והנה הוא פונה אליי בשאלה, שמשמעותה: אם הממשלה עבריינית ואנרכיסטית, מה נשאר לעשות חוץ מאותם אמצעים שאתה יוצא נגדם בעקביות ובתקיפות?
השבתי לו, שלא נאבקים על הדמוקרטיה בדרכים אנטי דמוקרטיות, לא נאבקים על מדינת החוק במעבר על החוק, לא נאבקים באנרכיה באמצעים אנרכיסטיים ולא נאבקים בביביזם באמצעות הפיכה לתמונת ראי שלו.
האיום הגדול על החברה הישראלית, הוא החלוקה לשני מחנות, שכל אחד נגרר אחרי הקיצונים בתוכו. שיח הקצוות הזה ירסק את החברה. חברה אינה יכולה לפעול אלא ברצף דעות שבמרכזו מיינסטרים גדול ובשני צדדיו – הקיצונים. בחברה נורמלית כזאת, יש אפילו תפקיד חשוב לקיצונים – הם מאתגרים את המיינסטרים, מעוררים מחשבה וזו תרומה חשובה. כאשר הקיצונים נותנים את הטון, זה איום על החברה. וכאשר שני קצוות קיצונים נותנים את הטון, התוצאה היא קריעת החברה.
ההתכתבות שלי עם המגיב, נערכה תוך כדי פגישה חשובה של נציגים ממיספר ארגונים בחברה הישראלית, שמייצרים את המיינסטרים הציוני הממלכתי הדמוקרטי, ויוצרים אלטרנטיבה לתרבות הבייסים, שהורסת כל חלקה טובה בחברה הישראלית. היה זה מפגש של מפיחי תקווה בתוך הייאוש, ומציעים לחברה הישראלית דרך חלופית למדרון שבו היא דוהרת לעבר ההתרסקות. אני שמח על המפגש ועל החיבור בין הארגונים הללו, שאני מקווה שילך ויעמיק, ושההתארגנות תפעל גם במרחב האזרחי-חברתי, אך גם בתוך המערכת הפוליטית, על מנת לשנותה מבפנים.
איני מוכן להיכנע לדיכוטומיה בין אנרכיסטים כמו קרעי וגוטליב לאנרכיסטים כמו הסרבנים, המטיפים למרי אזרחי והמאיימים בירידה מהארץ. אני נחוש ליצור אלטרנטיבה, ואני שמח שיש הרבה שותפים לנחישות הזאת.
* המחצית השנייה – חצי שנה לאחר טבח 7 באוקטובר, פרסם יוסי אחימאיר את ספרו "המחצית הראשונה", קובץ מאמריו במחצית הראשונה של מלחמת "חרבות ברזל". כעת הוציא ספר המשך – "המחצית השנייה".
בפתח הספר מופיעים ציטוטים ממאמרי ביקורת על "המחצית הראשונה". בין המצוטטים גם הח"מ. וכמו באותו ציטוט אחזור ואומר שיוסי אחימאיר הוא פובליציסט מצוין, ולכן, תענוג לקרוא אותו, גם כשאין מסכימים עם כל דעותיו.
"המחצית הראשונה" נכתבה תחת ההלם והזעזוע מהאסון הכבד שפקד אותנו בשבת השחורה. גם "המחצית השנייה" נכתבה בצל האירוע, אולם הפעם נוספה שמחה על ההצלחות בפעולות צה"ל בלבנון, מבצע הביפרים, חיסול נסראללה ואח"כ חיסול יחיא סינוואר ברצועת עזה. אך יוסי אינו נוסק לאופוריה בעקבות ההצלחות, אלא זוכר היטב ומזכיר את 7 באוקטובר, את העובדה שרבים כל כך מאחיותינו ואחינו חטופים עדין בידי חמאס, את הנופלים במערכה. יוסי מרבה לכתוב על החטופים ועל בני משפחותיהם, מזדהה עימם ועם כאבם ותומך בעסקה.
דעתו של יוסי לא היתה נוחה מהתמשכות ההתשה ומלחמת החפירות עם חיזבאללה במשך שנה, תוך שהיישובים מפונים, וקרא לצאת להכרעה. הוא קרא לכך, למרות שגם הוא העריך את המחיר שנשלם בעימות עם חיזבאללה ככבד הרבה יותר מזה ששילמנו בפועל. "והיה כי הנצרות ישתחררו, לא תהיה זו מלחמה בין ישראל לארגון הטרור בלבד. זו תהיה מלחמה קשה, שבה בראש ובראשונה העורף הישראלי, ישראל שבין חדרה לגדרה, יספוג מהלומות קשות. המחיר עלול להיות קשה מאוד באבדות ובהריסות. למרות זאת, נדמה לי שאבדה סבלנותה של ישראל, ולא יהיה מנוס מלעבור מתקיפות ספורדיות ומשפת איומים, ללחימה של ממש. מלחמת לבנון השלישית."
אין כמובן להלין על יוסי אחימאיר על ההערכה שהתבררה כשגויה. זו היתה ההערכה השלטת, גם בממשלה ובצה"ל וגם בפי הפרשנים באולפנים. אולם בעוד הם חתרו ל"הסדרה" מפחד המלחמה, הוא הבין שישראל אינה יכולה להשלים עם המצב, ועליה להיות נכונה לשלם את המחיר, אך לשנות את המציאות. זו היתה גם דעתי באותה תקופה, על אף אותה הערכה, שאותה הבעתי פעמים רבות. אילו הפעולות שנעשו בלבנון בספטמבר-אוקטובר 2024 היו נעשות בנובמבר-דצמבר 2023, כמה סבל וכמה הרס וכמה נזק היו נחסכים לנו, ותושבי הצפון היו יושבים בביתם כבר מזמן.
ניכר בספר הדיסוננס הפנימי שבו שרוי יוסי אחימאיר, בין דבקותו בדרך המסורתית של תנועת ז'בוטינסקי ובדרכו של יצחק שמיר, שיוסי זכה לעבוד במשך שנים במחיצתו, לבין הדבקות במותג "הליכוד", גם כאשר המוטציה הביביסטית שינתה אותו ללא היכר. הדבקות במותג מזכירה דבקות של אוהדי כדורגל בקבוצתם האהובה, שאינה תלויה בדבר. אבל זיקה למפלגה חייבת להיות תלויה בדרכה ובערכיה, וחוץ מהמותג, מה מדרכו של הליכוד נשאר במפלגת ביבי?
מצד אחד יוסי תומך בהקמת ועדת חקירה, וקורא לממשלה "לעסוק בעיקר, להתנער מכל עיסוק פוליטי קואליציוני ומהתמקדות בנושאים שלא זו העת להקדיש להם זמן ותקציבים." אך הוא ממשיך לתמוך בה, למרות שעיקר עיסוקה בטפל, בפוליטי, בהישרדותי.
בספר הזה מופיעים, בניגוד לספר הקודם, גם מאמרים לא על המלחמה – הספדים על שייקה גביש, דוד לוי ונעמי לויצקי. אך גם בהם ניכרה השפעת המלחמה. וכך גם בנאום שצירף יוסי כנספח בסוף הספר – דברים במסיבת פרידה שערך לכבודו מכון ז'בוטינסקי בסיום תפקידו כיו"ר המכון, ולפני כן כמנכ"לו.
את המאמרים בספר מעטרות תמונות שיוסי צילם לאורך השנה, בין השאר בסיורים בעוטף ואף ממסך הטלוויזיה, והם מוסיפים מאוד.
והערה אחרונה – חסרה בספר יד עורך. אין ספק שיוסי אחימאיר יודע שתכונית החלוקה התקבלה ב-29 בנובמבר ולא ב-2 בנובמבר. אך בהיסח הדעת הוא התבלבל עם תאריך הצהרת בלפור. או שמא סתם הספרה 9 נשמטה. הוא גם יודע שבמלחמת ששת הימים צה"ל גבר על שלושה צבאות ולא על שניים. שגיאות כאלו קורות בכתיבה, ועורך קפדן היה מנכש אותן.
לצד ההערות, אני ממליץ בחום על הספר.
* על כיסא גלגלים – הח"כהניסט אלמוג כהן סיפר בראיון לוויינט שראש הממשלה הונחה להגיע לכנסת על כיסא גלגלים, אך הוא סירב.
הסיפור הזה החזיר אותי 43 שנים אחורה. ראש הממשלה בגין החליק במקלחת ביתו ושבר את ירכו. הוא נותח, רגלו גובסה והוא התנייד על כיסא גלגלים. ביום שחרורו מבית החולים, הוא כינס ישיבת ממשלה חשאית דחופה בביתו, העביר בה את ההחלטה להעביר את חוק הגולן, שהחיל את ריבונות ישראל על הגולן. משם נסע לכנסת ובמהלך בזק מבריק העביר בשלוש קריאות את החוק.
כיוון שהיה על כיסא גלגלים ולא יכול היה לנאום מן הדוכן, הוא נאם בישיבה מעל כיסא הגלגלים, את נאום פתיחת הדיון שבו הציג את החוק ונאום חוצב להבות בסיום הדיון, שבו התנצח עם המתנגדים.
* להרצאה של מי איחרתי? – אני דייקן ושונא איחורים ובעיקר שונא לאחר בעצמי. לכן אני נוהג לקחת מקדמי היסטריה ולהגיע מוקדם. וככל שהיעד שלי רחוק יותר, כך מקדם ההיסטריה גדל וגם ההקדמה שלי.
אולם קורה שגם אני מאחר. היום קרה לי דבר מוזר. איחרתי להרצאה של ... עצמי.
הייתי בישיבה במרכז ונסעתי ממנה היישר להרצות במכללת "אורנים". לא חישבתי נכון את הפקקים הנוראים והגעתי באיחור של כעשרים דקות. כמובן שהודעתי על כך למארגנים.
כשהגעתי, הסתבר שאני היחיד שהתרגשתי מכך והיחיד שכעס עליי. כלומר, זה טבעי שמרצה יאחר בגלל פקקים...
הרציתי בבית המדרש "הקול המעורר" במדרשה ב"אורנים" על התיישבות ביטחונית. לאחר ההרצאה התעורר דיון ער ומעניין. מחיר האיחור היה, שלא הספקתי להגיב למתדיינים.
* ביד הלשון: הגיעו מים עד גועל נפש – אלוף (מיל') ישראל זיו תקף בחריפות את גל הבדותות וההשמצות נגדו, כאילו הוא ברח ב-7 באוקטובר, בעוד בפועל הוא גייס את עצמו ובגילו יצא להילחם במחבלים ולחלץ אזרחים. וכשנשאל מה קרה שהוא החליט לצאת נגד ההשמצות הוא השיב: "הגיעו מים עד גועל נפש."
מקור הפסוק הזה הוא המערכון של "הגשש החיוור" – "אופסייד סטורי". שופט הכדורגל יהויכין פנדלוביץ', הלא הוא מיודענו פולי, סיפר בסערת נפש על ההתנכלויות של שמעון כסח (גברי), אוהד בית"ר והתחיל לקלל ברוסית. "אתה קיללת!" הגיב כבוד השופט, הלא הוא שייקה. "כי הגיעו מים עד גועל נפש."
זו פרפרזה לביטוי "הגיעו מים עד נפש," שמשמעותו היא שהמצב בלתי נסבל, אי אפשר להמשיך כך. במקור נאמר "באו מים" ולא "הגיעו מים" – "הוֹשִׁיעַנִי אֱלֹהִים, כִּי בָאוּ מַיִם עַד-נָפֶשׁ" (תהלים ס"ט, ב').
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
* * *
משה גרנות
מדוע יש שתי גרסאות לעשרת הדיברות?
שמונה פעמים כתוב בתורה שאת "עשרת הדברים" כתב אלוהים בעצמו על שני הלוחות (שמות כ"ד 12, ל"א 18, ל"ב 15, , ל"ד 1, דברים ד' 13, דברים ה' 19, דברים ט' 10, י' 2-1).
בתחילה האל גם נותן את הלוחות הכתובות באצבע אלוהי למשה: "ויתן אל משה ככלותו לדבר איתו בהר סיני שני לוחות עדות, לוחות אבן כתובים באצבע אלוהים" (שמות ל"א 16); לאחר שמשה שובר את הלוחות בעקבות חטא העגל, האל מצווה על משה לפסל שני לוחות, אבל האל עצמו כותב על לוחות אלה: "ויאמר ה' אל משה: פסול לך שהי לוחות כראשונים, וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת" (שמות ל"ד 1; כנ"ל בדברים י' 2-1).
לא ניתן, אם כן, להתעלם מהקדושה שהכתבים מייחסים ללוחות הברית, עליהם חרותים עשרת הדברים, ואם כן, איך ייתכן שיש שתי גרסאות שונות למסמך האלוהי הזה? במצוקתם, חז"ל הציעו פתרון מדהים: "שמור וזכור בדיבור אחד" (בבלי , ראש השנה כ"ז ע"א), לאמור, הקב"ה דיבר בהר סיני בסטריאו. צריך טונות של תמימות לקבל את הפתרון הזה, והרי לא מדובר ב"תאונת העתקה" של אות, או מילה, אלא בשוני עמוק של השקפת עולם: בשמות כ' 11-9 הנימוק לשמירת השבת הוא חיקוי למעשי האל בבריאה: "כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם, וינח ביום השביעי, על כן בירך ה' את יום השבת ויקדשהו."
לעומת זאת, בדברים ה' 15-12 הנימוק לשמירת השבת הוא היסטורי-סוציאלי: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלוהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן ציווך ה' אלוהיך לעשות את יום השבת."
לפחות אחד מכותבי הגרסאות הִרשה לעצמו "חופש ביטוי" כשהוא פוגע בקודש הקודשים!
אבל בכך לא סגי: בשמות כ' 14 כתוב: "לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך," ואילו בדברים ה' 18 כתוב: "לא תחמוד אשת רעך, ולא תתאווה בית רעך, שדהו ועבדו ואמתו, שורו וחמורו וכל אשר לרעך."
ההבדל בין שתי הגרסאות הוא ענק: בשמות כ' 14, האישה היא חלק מהרכוש של הבעל, פחות חשובה מהבית, אבל יותר חשובה מהעבדים והבהמות, ואילו בדברים ה' 18 לחמוד אישה הוא עניין שונה מהתאווה לרכושו של הרע, והיא גם מופיעה בהתייחסות מיוחדת לפני הרכוש של הרע, וכן מחבר טקסט זה הוסיף גם את השדה כפרט שאסור לחמוד, פרט שאיננו מוזכר כלל בעשרת הדיברות שבספר שמות.
ניתן לשער שהיתה מסורת עתיקה על אסטלת אבן, ובה חוקים שחוקק איש אלוהים בשם משה, כמו המצבה של חמורבי, שמלך בבבל 600 שנה לפני היות עם ישראל, בה חרת חוקים, אלא שחמורבי היה יותר צנוע – הוא לא מצטט אלוהים כמו בעשרת הדיברות ("אנוכי ה' אלוהיך"), אלא מציין שהאל שמש העניק לו חוכמה לחבר את החוקים.
אין סיכוי כי באסטלה ההיא משה איש האלוהים חוקק חוקים הדומים לאלה שבעשרת הדיברות – איך אני יודע? כי בבמדבר כ"א 9 התגנב פסוק, שאיכשהו חמק מעיניהם של מעצבי האמונה: "ויעש משה נחש נחושת, וישימהו על הנס, והיה אם נשך הנחש את איש, והביט אל נחש הנחושת, וחי."
ברור מכאן שמשה "ההיסטורי" לא הכיר את הדיבר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמיים ממעל, ואשר בארץ מתחת, ואשר במים מתחת לארץ" (שמות כ' 4, דברים ה' 8). ואם לא די בכך, אנו קוראים בשופטים י"ז י"ח כי נכדו של משה היה כוהן לשבט דן שעלה צפונה (מעתיק מאוחר מצא לנכון לשים נון תלויה בין מ' לש' כדי שנחשוב שמדובר במנשה, ולא במשה!) והוא עבד לפסל שעשה מיכה בהר אפרים ((שופטים י"ח 31-30). אילו היו עשרת הדיברות מעשה ידיו של משה מפי האל – איך היה מעז נכדו לעבוד לפסל?
ומדוע גדעון ,שנבחר על ידי מלאך ה' להילחם במדיין, בונה אפוד מנזמי הזהב שלל ממדיין (שופטים ח' 27-23)?
דויד, המלך האידיאלי, מחזיק בביתו תרפים שהם פסלים בדמות אדם (שמואל א' י"ט 13).
ירבעם בן נבט, שנבחר על ידי שני נביאים לקרוע את ממלכת שלמה ולמלוך בישראל (אחיה השילוני ושמעיה איש האלוהים), מחקה את הפסלים בבית המקדש, וקורא לבני ישראל לנטוש את המקדש בירושלים, כי יש פסלים דומים בבית-אל ובדן (מלכים א' י"א 37-29, י"ב 24-22, 29-26).
לאורך כל תקופת המלכים עבדו בני ישראל לפסלים, ורק מימי חזקיהו (698-727) יש פסילה של עבודת פסלים. הוא מעז לכתת את נחש הנחושת שעשה משה, כי בני ישראל היו מקטרים לו (מלכים ב' י"ח 4). כשיאשיהו מבצע את הרפורמה הדתית המבהילה שלו, לאחר ששפן הסופר קרא בפניו את התורה שחלקיהו הכהן "מצא" במקדש, הוא מוציא מהמקדש אינספור פסלים וכלים לעבודת האלים שהמקדש היה מלא בהם לאורך כ-400 שנה, כי איש מהם לא ידע מה כתוב בתורה עד שחלקיהו הכוהן "מצא" ספר תורה, שהוא בוודאי ספר דברים (מלכים ב' כ"ג 14-4).
מהמקרא עצמו ניתן ללמוד שעד הרפורמה של יאשיהו (620 לפני הספירה בקירוב) לא היתה קיימת "תורת משה": הזכרתי את גדעון שבנה אפוד, יפתח מקריב את בתו לה' (שופטים י"א 11) בניגוד לאיסור קורבן אדם (ויקרא כ' 5-1, ירמיה י"ט 5); בועז נושא לאישה את רות המואבייה (רות א' 4, ד' 17-9), בניגוד לאיסור מפורש בדברים כ"ג 7-4. שמואל נער משבט אפרים "שוכב בהיכל ה' אשר שם ארון אלוהים" (שמואל א' ג' 3), ושם מתגלה לו אלוהים. לפי ויקרא ט"ז רק הכוהן הגדול יכול לקרוב אל הארון רק פעם בשנה ביום הכיפורים – שמואל לא היה כהן, ואפילו לא לוי, היה משבט אפרים. דויד מחזיר לעצמו את מיכל, לאחר שהיתה אשתו של פלטיאל בן ליש (שמואל א' כ"ה 44, שמואל ב' ג' 16-13), בניגוד לכתוב בדברים כ"ד 4-1. כשנודע לדויד שבנו (שנולד מהניאוף עם בת-שבע) מת, הוא מתרחץ, מחליף את שמלותיו ונכנס להשתחוות במקדש (שמואל ב' י"ב 20-19). בתורה כתוב שטמא מת מנוע מלהיכנס למקדש שבעה ימים, ורק אחרי קורבן (במדבר י"ט 22-14).
דויד פוקד להרוג בהוקעה בהר שבעה מצאצאי שאול (שמואל ב' כ"א 10-1), כשהוא עובר על שני לאווים בתורה: "... ובנים לא יומתו על אבות" (דברים כ"ד 16), שהרי שאול חטא, כביכול, לגבעונים – ואסור להלין נבלת תלוי, אלא חובה לקבור אותו באותו היום (דברים כ"א 23) – דויד משאיר את שבעת התלויים חודשים רבים, ורצפה בת איה מגרשת את החיות והעופות מהפגרים. דויד מביא את הארון לירושלים על עגלה (שמואל ב' ו' 6). בתורה כתוב שחובה לשאת את הארון על הכתפיים של הלוויים מבית קהת (במדבר ו' 9). וכן, הזכרתי לעיל שבבית דויד היו פסלים.
ראינו שמשה הקים פסל נחושת בניגוד לכתוב בעשרת הדיברות. מסתבר שהוא גם נושא לאישה את בת כוהן מדין (שמות ב' 21), כאשר המדיינים נידונו להשמדה בחטא בעל פעור (במדבר ל"א). הייתכן שמשה לא קרא את התורה שהוא עצמו כתב?
הזכרתי לעיל את ההבדלים שבין שתי הגרסאות בעשרת הדיברות, אבל מסתבר שנמצא בתורה גרסאות שונות על אותו עניין. הרי דוגמאות אחדות: האל ברא את האדם זכר ונקבה יחד (!) בצלמו (בראשית א' 26), פרק אחר כך מסתבר שהאל לא ברא את האדם בצלמו, אלא עפר מן האדמה, ולא יחד עם האישה – זכר ונקבה, אלא קודם נברא האדם, ומאחר שלא נמצא עזר כנגדו, לקח האל צלע, ובנה ממנה את האישה (שם, ב' 23-21).
בספר במדבר (י"ג 2-1) ה' מצווה על משה לשלוח מרגלים לתור את הארץ, כלומר, האל הוא היוזם, כנראה כדי להעמיד את עם ישראל בניסיון. בדברים א' 23-22 מסתבר שהעם ביקש ממשה לשלוח מרגלים, כלומר, האשמה היא מראש על העם.
בשמות כ"ג 11-10 העם מצטווה לקיים שנת שמיטה לארץ, ואילו בדברים ט"ו 2-1) יש לשמיטה משמעות אחרת לגמרי – שמיטת חובות.
לפי במדבר כ' 25-14, בני ישראל מבקשים מאדום רשות לעבור בארצו, ואדום מסרב. לעומת זאת, בדברים ב' 29-26 כתוב שאדום כן הרשה לישראל לעבור בארצו.
הבאתי כאן רק דוגמית מאין ספור כפילויות וסתירות בתורה*), והמסקנה המתבקשת היא שמאות שנים לאחר מותו של אותו איש מופת, ששמו משה, קמו אישים המתיימרים לדעת מה האל דורש, ותלו את דבריהם באילן גבוה – במשה, כאילו משה ציווה בשם האל את מה שהם בדו מליבם, בעיקר כדי להשיג מכך תועלת, שהרי ברור ממלכים ב' כ"ב-כ"ג כי חלקיהו הכוהן "מצא" ספר תורה שבא לחייב עבודת ה' רק בירושלים, ביטול מוחלט של הבמות, כדי שכל הטוב שעבודת ה' מעניקה לכוהן תהיה נחלתם של כוהני ירושלים. וחצי עולם מאמין שאלה דברי אלוהים חיים!
*) למי שמעוניין – פירוט הכפילויות והסתירות בתורה, ובשאר ספרי התנ"ך, ימצא בספרי "התנ"ך – כף החובה", תמוז 1986 , פרק 1.
משה גרנות
* * *
ברנר והערבים
הוצאת אסטרולוג 2001
ו. עדויות על ברנר מתוך יומניי
שנת 1965
ירושלים. 14.4.65. הרצח של ברנר הוא נושא שמרתק אותי במשך שנים. אחד מחלומותיי הוא להמחיז או לכתוב רומאן רחב-יריעה על פרשת-חייו. הוא ראוי לזה וקל להזדהות עימו ולאהוב אותו אחר מותו, עניין שהיה כניראה קשה בחייו, כדבריו: "ריח רע עולה מפי. לאישה לא נשקתי מימיי."
שנים רבות, בצבא, בקיבוץ, אולי גם לאחר-מכן, נשאתי עימי בארנק פתקה, הנה, חזרתי ובדקתי – היא עדיין נמצאת שם, כמעט שאינה ניתנת לקריעה [לקריאה] משום שנירטבה היכן שהוא ואותיותיה נשתבשו, מצוייה בידי כבר למעלה מעשר שנים, ואני מעתיקה כאן מתוך כתביו. אני רואה שמצויות שם שתי שורות שאינן אצלי –
"זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי
וזוהי צוואתי האישית:"
ומכאן ואילך פיסת הנייר הישנה שבארנקי –
"החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע.
העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.
האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.
לעם ישראל, מצד חוקי ההגיון, אין עתיד.
צריך, בכל זאת, לעבוד.
כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים
ויש רגעים מרוממים.
תחי העבודה העברית האנושית!"
(י.ח. ברנר, מתוך "מכאן ומכאן")
"קמיע" שנתגלגל בתוך צרור ניירות ותעודות מארנק לארנק משך תקופה ארוכה.
שנת 1969
תל-אביב. 15.10.69. לפנות ערב אצל שמעון קושניר בגבעתיים. לקח אותי לטייל בגנו, הראה לי את גינת פרחי "ציפור גן העדן" שהביא ממסעו בדרום-אמריקה לפני עשרים שנה. כיבד אותי בענבים שחורים-מתוקים מזן "לואיזה". עוללות. הראה את עצי המנגו, האגוז והאפרסמון אשר לו. אחר-כך ישבנו על המרפסת ואכלנו אפרסמון נפלא, כמוהו לא אכלתי מעודי. שוחחנו על פתח-תקווה ומשפחתי, על הדודה אסתר ועל ספריו. רציתי למשוך אותו כל הזמן שיספר על ברנר. אמר שהמכתבים שפורסמו מברנר הם-הם המכתבים שנישארו, ואין יותר. לאשתו [ברנר] לא כתב. על חיי משפחתו גם כן לא סיפר הרבה, היתה לי הרגשה שהוא קצת מסתיר ואולי יודע יותר משהוא מספר. הוא כותב עכשיו פרק על ברנר, להוצאה המחודשת של שלושת ספריו האוטוביוגראפיים (של קושניר עצמו) והבטיח לתת לי לקוראו. עוד סיפר על חותנתו של ברנר, אם אשתו חיה ברוידא – שהיתה "קלפטה" גדולה. ופעם, בברוח ברנר עם בנו הקט ואשתו ואימה לעין-גנים, בזמן ה"גירוש" – עזר להם מרדכי אחיו (של קושניר) וכשרצה ברנר להזמינו לאכול – לא הסכימה לכך אם-אשתו. עוד סיפר על יחסו של ברנר למיכאל הלפרין – הוא החולה השוכב לידו במיטה, זה שלא ירה באקדחו – ב"מכאן ומכאן". סיפר כי משפחת ברוידא ראו פחיתות כבוד בכך שבתם התחתנה עם ברנר. אחיה היה רואה-חשבון בירושלים.
*
תל-אביב. 1.11.69. לפני כשבוע, בהרצאה בבית-הספר התיכון המיוחד ברחובות, פגשתי את ד"ר מאיר בוסאק, שהוא מורה שם. בשיחה על ברנר אמר לי כי שמע מפי ידיד של ידיד שהכיר את ברנר מקרוב כי לאחר הירצחו של ברנר הילכה שמועה כי היה בכך עניין של נקמה של משפחה ערבית שכנה – אשר לברנר היה, בימים ההם, קשר רומאנטי או קשר סקסואלי כלשהו – לאחת מן הנשים או הבנות שלהם. וכי זו גם הסיבה מדוע לא עזב את המקום. לידיעה זו לא מצאתי אישור בשום ספר זכרונות, אף לא ברוח הכתבים של ברנר עצמו, ואינה ניראית לי הולמת את אורח-חייו ויחסו לערבים. ועוד סיפר בוסאק כי את המשורר י.צ. רימון סירסו בזמנו הערבים.
*
מדברי הדודה אסתר (ראב) במסיבה שנערכה לכבודה הערב באולם שרת בפתח-תקווה, על ימיה הראשונים של המושבה.
הנוף היה אחר לגמרי. היתה הרגשה שהארץ הרבה יותר גדולה ורחבה. אולי מפני שהדרכים היו קשות, ונסעו לאט, והרבה זמן, ולא במהירות כמו היום. הרי יהודה הכחילו במזרח, ומגבעת שטרייט עדיין ראו את הים. ובצפון היו שדות, והביצה, שבאביב היתה מתכסית בשלל פרחים, כמו פארק יפה. והירקון, היתה לו פאונה והיתה לו פלורה מיוחדת. כיום לא נשמרו הדברים, צריך לשם כך כיום "שמירת טבע". ואז היה הכל אחרת. הנהר, הצמחייה, הסביבה. והפיגורות שהילכו על אדמה זו. ברנר התהלך כאן. א.ד. גורדון וברל כצנלסון. היתה ראשוניות שאי-אפשר לתאר אותה כיום. צריך היה להיות מאבן כדי שלא להיות משורר, או מנהיג, או צייר. החלוציות של היום, ברמה [רמת הגולן] או בנגב, אינה אותו דבר. כיום אין יישוב חדש בלי נורה (של חשמל) וברז וטרקטור. אז היו תנאי חיים אחרים לגמרי, קשים יותר, ראשוניים יותר, שנתנו נופך אחר לדברים. ראשוניות. אולי רק בהקרבה של הבנים, שנהרגים כיום בגבולות, יש מקבילה לראשוניות ולחלוציות של אותם ימים. ההיסטוריה שלנו קצרה, אבל מלאה תהפוכות. קורים כל כך הרבה דברים. ובסערה – הכל משתנה, עד שקשה לתאר איך ניראתה הארץ פעם. אבל התקופה ההיא, הראשונה, בוודאי שעוד תעלה. לא ייתכן שהיא תישכח ולא תעלה. אולי פעם, כשיהיה יותר שקט בארץ, ולא הלחץ החיצוני ולא השינוים המהירים – אפשר יהיה גם להעלות את כל התקופה ההיא, פתח-תקווה נתנה לי יותר משאני נתתי לה.
לפני כן, בבית, סיפרה הדודה אסתר שהכירה את ברנר ופגשה בו בתל-אביב בחברת צבי שץ. ברנר ואשתו היו שרויים לעיתים קרובות בריב. הוא היה מלוכלך ולא-מסודר. אשתו, שגם אותה הכירה הדודה אסתר, היתה הולכת לביאליק להתלונן על ברנר. ביאליק היה כמין כתובת לנשים של סופרים שבאו להתאונן על בעליהם, ולסופרים שבאו להתאונן על נשותיהם.
*
הסיפא של הסיפור ניראית לי מופרכת. בשנים שבהן ביאליק חי בתל-אביב, ברנר כבר לא היה בחיים.
שנת 1970
תל-אביב. 15.11.70. בבוקר [שבת, ה-13.11.70] הביאו אותי [מהרצאה בכפר-סאלד] במונית מיוחדת לנצרת, דרך טבריה. שם אכלתי, קניתי בשוק קפה, זיתים וזעתר, והמשכתי לטבעון. שם, בפנסיון וילקנסקי בקרית עמל, בצהריים, ביקרתי את הדודה אסתר. שעתיים ישבנו ודיברנו בחדרה. היא סיפרה ש"מכבדים אותי, מעריכים אותי, ו... גם אוהבים אותי." ועיניה הירוקות נצצו, כמו עלמה צעירה. "אבל מה יש, זה דווקא נעים." אמרה.
אחר-כך סיפרה ששבועות לפני הירצחו של ברנר לקח אותה צבי שץ לראות את ברנר בבית יצקר. שץ היה נשוי לבת של משפחת יצקר. ברנר ישב בחדרו בקומה העליונה וכתב. רק הרים ראשו להתוודע, וכל הרצפה היתה פזורה דפים לבנים.
*
תל-אביב. 29.12.70. אתמול, ה-28.12, הרציתי לפנות ערב בבית הקיבוץ הארצי בפני קהל החוגים הארציים לספרות, של הקיבוצים, על ברנר והשאלה הערבית, הרצאה בת כשעתיים. הזמינו אותי ברגע האחרון, באותו בוקר, מאחר וגרשון שקד חלה.
בקהל ישב זקן נחמד, מזוקן, דומה לבובר, עם כרך גדול של כתבי ברנר בידיו. רשם כל הזמן רשימות, וכאשר רשמתי על הלוח חלוקה: "סמילנסקי והגישה הרומאנטית: שלום / אהבה. ברנר: מלחמה / ארוס מעוות," – עבר מקצה האולם לקצהו (הוא התיישב בשורה הראשונה) כדי להיטיב ראות ורשום.
כאשר סיימתי את ההרצאה היו כמה שאלות בקהל – רובם דיברו בקול נזעם – נפגעו מכך שהצגתי בצורה כזו את דעתו של ברנר. ולפתע מסרה לי אישה פתקה מאת הזקן: "לאהוד בן עזר, יש לי הערות בקשר עם תמונת יחסי ברנר לשאלה הערבית וגמור (מחוק – אם לא תשמע את דבריי) – אומר אותם פה. טבנקין יצחק."
תחילה לא הבנתי מה רצונו. מסתבר – לדבר. ויתרתי אפוא על דברי סיכום והוא עלה לבמה והחל נושא מידברותיו. נעשה לא נעים, בלשון ברנר. הוא קרא פיסקה ארוכה מדברי ההספד של ברנר על טולסטוי. דיבר על כך שברנר היה בעד הפוטנציאל שבאדם, האף-על-פי-כן! הוא כתב על טרומפלדור – עם ישראל חי –– והיום יש לנו לא טרומפלדור אחד אלא כל צה"ל! דיבר נגד הפורמאליזם שלי וניתלה בטבלה שעל הלוח. דיבר ללא... – אילו ברנר חי כיום היה כבן תשעים, הוא בוודאי נגד נישואי תערובת, ולא כמו כל הסולז'ניצינים! – דברים מעורבבים וחסרי-קשר. ובקהל כמעט וגיחכו. ואף אני נשכתי לשוני בפי כדי שלא אפרוץ בצחוק. מכל דבריו היתה הרגשה שהוא עצמו, אם להתבטא באכזריות – חי יותר מדי – וכבר אינו מבין את הסובב אותו, ומזלו של ברנר שנרצח בגיל ארבעים ולא נעשה סנילי בגיל תשעים.
המפליא הוא שמה שאני הוצאתי מברנר מתאים להפליא להשקפה האקטיביסטית של טבנקין, ואולי גם להשקפתו על ארץ-ישראל השלימה – אך הוא נרתע לשמוע שדברים אלה מצויים כבר בברנר. הוא היה מעדיף שברנר יהא רק בנוסח הרשימה "מפנקס", משהו מצפוני מאוד, נוסח יזהר וגורי. ולא שיאמר את האמת הערומה – על שינאה, תהום, וארורים הרכים האוהבים.
היה דבר נכון אחד בדבריו [של טבנקין], בהתחלה: בכך שאמר שברנר לא התכוון מעודו להוציא את היסוד הטראגי מן החיים. שהוא היה נגד כל אידאליזאציה. אחר-כך טען [טבנקין], מבלי שים לב שכזאת הדגשתי בהרצאתי – שברנר היה אכזר כלפי עצמנו לא פחות מאשר כלפי הערבים.
לבסוף אמרתי דברי סיכום אחדים. שלא התכוונתי להראות שברנר היה פאשיסט או רוויזיוניסט. שחשבתי, בתחילת עבודתי – שדעתו היא כזו שב"מפנקס" – ולי עצמי היתה הפתעה לראות עד מה עיקר דעתו אחר הוא. מקודם גם העירו בקהל שהדיון לא ספרותי. אמרתי – נכון. לי חשובה גם הביוגראפיה של הסופר. ולדעתי הללו שלומדים ספרות כללית באוניברסיטת תל-אביב מבזבזים את זמנם לריק. ואני אף לא התכוונתי לתת הרצאה ספרותית.
הם קיבלו את דבריי ברצינות.
שנת 1971
תל-אביב. 20.1.71. ביום שני, ה-18.1, בערב, הלכתי אל פנחס שדה. בין השאר סיפר על כך שרוצים לראיין אותו בטלוויזיה בקשר להצגת "מעבר לגבולין" של ברנר ב"הבימה", בבימוי של יוסף מונדי.
יעצתי לו שלא יעשה מעצמו צחוק. אך הוא לא נרמז. יותר מדי חזקה שאיפתו להיראות בטלוויזיה, אולם הוא חושש מן "הילדים" – מי הם הילדים? כל אותם נערים ונערות צעירים שנותנים בו אמון וכותבים אליו ושומעים וקוראים בדבריו – ועכשיו יראו גם אותו משתתף ב"בידור". על כן היתנה שלא יצלמו אותו באולפן ולא על רקע ההצגה, ולא בקשר אליה – אלא בחדרו, או ב"גן הקופים" ברמת-גן, על ספסל, או על רקע הים, בטיילת.
"נמאס לי כבר מברנר," – אמר.
הוא גם כותב את העמוד בתוכניה על ברנר. מצד אחד הוא אומר שברנר הוא הסופר הגדול ביותר שהיה לנו (אגב, מכל כתביו שדה קרא רק את "בחורף" ואת המחזה "מעבר לגבולין") – ומצד שני עולה לו בבריאות לדבר על מישהו אחר מלבד עצמו, ואפילו יהא זה ברנר.
היום לפנות-ערב צילצלתי לשדה. [ – – – ] אחר-כך שב להתאונן על ברנר. מחר יבואו להקליט אותו מן הטלוויזיה ואין הוא יודע מה הוא יאמר. ביקש ממני את הקטע בו אשר ביילין מתאר כיצד כתב ברנר בלונדון את "מעבר לגבולין" – הקראתי לו זאת בטלפון, ורשם.
עוד סיפר כי קיבל אלף לירות מ"הבימה" כדי לעבד את המחזה של ברנר, דבר שעשה בעבודת שלוש שעות בלילה אחד, מחק פה ושם, וגמר.
רבקה פרידמן, שראתה חזרה של ההצגה, אמרה ליהושע [קנז] כי לא מורגש כלל שהמחזה עבר עיבוד.
כניראה לפי המאמץ – התוצאה.
על מה הוא מתכוון לדבר בטלוויזיה? – נגד הטלוויזיה.
*
ביום שלישי, ה-30.3, היינו [ענת, אישתי הראשונה, ואני] בהצגת "מעבר לגבולין" של ברנר, בבימויו של יוסף מונדי, בתיאטרון "הבימה". הצגה יפה, שעולה על כל ההצגות שראינו בחודשים האחרונים, כולל "פר גינט" (בגלל הביצוע ולא כמחזה) – ודומה להצגת "השפל" של גורקי שהוצגה בתיאטרון הקאמרי. שדה עשה את העיבוד הלשוני להצגה, וגם כתב הקדמה שמבוססת כולה על דברים שאמר בטלוויזיה – שמבוססים על מה שקראתי לפניו בטלפון, לפי בקשתו, מסיפורו של ביילין על ברנר.
*
תל-אביב. 8.4.71. יום חמישי. ביקורת מטומטמת של ד"ר חיים גמזו ב"הארץ" על "מעבר לגבולין" של ברנר ב"הבימה". המעט שיכולתי לעשות – לשלוח מכתב למערכת "הארץ" ובו דעתי על ההצגה. יש לקוות כי המכתב יתפרסם. בכוונה לא כתבתיו בלשון חריפה – למען יהא לו סיכוי להידפס.
מונדי צילצל, אחרי ששלחתי את המכתב, והודה לי על כך.
א.ב. יפה ביקש ממני לערוך מישאל בין סופרים על י.ח. ברנר לגיליון ה"דף לספרות" של "על המשמר", לקראת ה-2 במאי, יובל למותו. פניתי לא. ראובני, לדודה אסתר, לא.ב. יהושע, לעמוס עוז, כל אלה בכתב, וכן בעל-פה, לשדה – אותו אראיין הערב. יפה ביקש שאפנה גם אל שלונסקי, ברטוב, ס. יזהר ואוכמני. שלונסקי סירב – אמר שהוא עסוק מאוד עתה בהוצאת כתביו ובהגהתם, ואפילו לבכורת המחזה אינו הולך. לא הפצרתי בו. לשאר שלחתי מכתבים. נוסח השאלה: השפעת דמותו ו/או כתביו של ברנר עליך, מה הוא אומר לך כיום ובאיזו מידה ניראים לך דבריו אקטואליים כיום.
עוד ביקש יפה שאכתוב לו מאמר על ברנר בעקבות עבודתי "ארורים הרכים האוהבים", כמו כן אני מעתיק את שני הפרקים הראשונים של העבודה [הזו] לפירסום בחוברת "קשת", שתהיה מוקדשת בחלקה לברנר.
*
תל-אביב. 30.4.71. היום נתפרסמו עוד שתי ביקורות על "לא לגיבורים המלחמה" ב"הארץ" וב"משא". על הביקורת ב"משא" לא כדאי לדבר – סתם איוולת. הביקורת ב"הארץ" נתפרסמה ליד רשימתי על צבי שץ, לואידור וברנר, במלאת חמישים שנה להירצחם.
לטלוויזיה לא קראוני. מן הסתם נמצאו ספרים ראויים יותר לתוכנית. ולשדה יקראו לתוכנית הבאה. כל מה שסיפר לי על הטלוויזיה לא בא כניראה אלא לתרץ מדוע הוא מתראיין בשנית ואילו אותי אין קוראים. מילא.
הערב עליי להרצות ב"צוותא" על ברנר, בערב המוקדש ליובל למותו וכן להצגת "מעבר לגבולין". היום גם נתפרסם המישאל שעשיתי ב"על המשמר" וכן סיכום קצר שלי, באותו גיליון, מעבודתי על "ברנר והשאלה הערבית".
*
תל-אביב. 3.5.71. אתמול בלילה, במלאת חמישים למות ברנר: תוכנית בת שעתיים וחצי על חייו, ערוכה בידי משה נתן, שנמשכה עד 12.30 בלילה [בגלי צה"ל]. תוכנית הרדיו המילולית היפה ביותר ששמעתי, אולי להוציא רק את "מירדף" [בעריכת יוסי גודארד ונקדימון רוגל] על חיי יוסף לישנסקי. אולם אישיותו וחייו של ברנר מעניינים הרבה יותר. המישדר כולו היה דוקומנטארי.
בין הסיפורים המעניינים, עדותו של שלמה צמח הישיש, כיצד הגיש פעם סיפור לברנר לפירסום ב"הפועל הצעיר". תוכן הסיפור, אהבת פועל ערבי לפועלת יהודיה, שעובדים יחד בשדה. ברנר קרא את הסיפור ושאל את צמח:
"הייתכן כדבר הזה?"
צמח השיב (והוא מספר לאט, ובחכמנות קרה) – "אמרתי לו, אם שמת לב, עשיתי את הערבי קצת פחות ערבי, ואת היהודיה – קצת פחות יהודיה, וכך נתקרבו יותר זה אל זה."
השיב לו ברנר: "לא. דברים אלה אינם מתרחשים בקלות רבה כזו, ואני – אני לילות שלמים מתהפך על משכבי ואינני ישן מפני השאלה הזאת, (שלנו ושל הערבים)."
*
תל-אביב. 10.5.71. יום שני. הבוקר, ב-9.30, השתתפתי בהקלטה לתוכנית "אמות" בגלי צה"ל, בעריכת שלמה גרודז'נסקי, על י.ח. ברנר. עוד השתתפו ס. יזהר ויורם קניוק. אותי הזמינו ביום שישי, וכפי שהבנתי – לאחר שלא עלה בידם להשיג את עמוס עוז.
פתח גרודז'נסקי ודיבר על ברנר בחייו, כסופר בין סופרים, לאחר מותו – כסופר הפועלים, ובימינו – עיון מחודש. זך [שכתב עליו] וכדומה, ובעיקר – הסגנון.
אחריו דיבר ס. יזהר דברים מתלהמים והיוליים מאוד, ורק דבר רשעות אחד זכר לומר במדוייק – כשקוראים את יצירותיו של ברנר רואים שבשנים האחרונות הלכו כליו ונשתכללו, ועם הירצחו – אבד לנו הרומאן (או הספר) הגדול שעתיד היה ברנר לכתוב. כלומר – כל יתר ספריו אינם בבחינת ספרות בעלת מדרגה גבוהה בעיני יזהר.
אחר-כך דיבר קניוק שטויות אחדות על "שכול וכישלון" ולא הוסיף מאום [להארת דמות של ברנר].
כשהגיע תורי, לבסוף – מסרתי בחמש דקות את עיקרי השקפתי על ברנר, בעקבות העבודה שעשיתי על יחסו לשאלה הערבית. הבאתי ציטטות ממאמריו ורשימותיו, וקשרתי את ראייתו הריאליסטית והפסימיסטית להווה, בניגוד לראייה הרומאנטית והאופטימיסטית ששררה בתקופתו.
דבריי עוררו עליי התנגדות חריפה של יזהר, שטען שמנסים לעשות מדברי ברנר "איזמים" ו"אידאולוגיה" – בעוד אשר הוא היה רק סופר, שהדגיש את חוויית הרגע.
החרה הוסיף אחריו גרודז'נסקי, שטען שכל ערכו של ברנר – בסגנון.
לא נישארתי חייב והמשכתי להתנגד להם, ואף העליתי ופיתחתי את הרעיון הפאראדוכסאלי-לכאורה, או, נכון יותר – אותה התפתחות דיאלקטית שאצל ברנר ובעקבות יצירתו – [והוא ש] את הדמויות והסביבה והמצב שהוא שלל בכל חריפותו – אנו אוהבים עכשיו, מבעד ליצירתו, כדמויות "מעבר לגבולין", ואילו הדברים שהוא רצה והטיף להם – "מושבי-עובדים", בריאות, צבא, אקטיביזם – אינם מלהיבים אותנו ביותר, ואולי אנו אף עייפים מהם.
על כך התנפל גרודז'נסקי – "כלום אתה אוהב את הדמויות של 'מעבר לגבולין'?"
התבלבלתי, כאילו האשים אותי בדבר מירמה או במעשה שאינו כשר, ובמקום לומר "כן" בשלימות, כאילו הצטדקתי ואמרתי: "כן, מפני שברנר תיאר אותן!"
ואז הוא ענה – "הנה אתה רואה, מה שיש בברנר הוא רק הערך הספרותי!"
וכך נמשך הוויכוח למעלה משלושת-רבעי שעה. כאשר סיימנו אמר העוזר לתוכנית, ישראל וינר (בחור נחמד ואינטליגנטי) כי היה משאיר את כל הדיון בתוכנית, מבלי לקצר, ומשמיט שני קטעים קצרים אחרים שהכינו להערב. משך התוכנית – כשעה. ודיוננו צריך להיות משודר הערב.
יזהר יצא. תחילה היה מסוייג כלפיי, לפני השידור (הוא גם לא ענה על מכתבי אליו להשתתף במישאל על ברנר שערכתי ל"על המשמר", ואך אני לא הזכרתי את הדבר). אמרתי לו, בדרכנו לאולפן, כי דודו היה ידיד למשפחתי בפתח-תקווה, והוא (יזהר) כאילו התכחש. כניראה אינו אוהב את זכר דודו (ליתר דיוק, אחי-סבו) משה סמילנסקי. מה שהעסיק את יזהר, שאיחר, היה קלקול במכוניתו, מכונית "פז'ו", שנישארה בקצה הרחוב.
לאחר השידור, והוויכוח בינינו, לחץ את ידי בחמימות, ואני אמרתי לו: "שמחתי להכיר אותך."
נישארנו, קניוק ואני, [ואני,] במקום לצאת, חיכיתי לגרודז'נסקי, כי חשבתי שהוא רוצה לדבר איתי (כך אמר בטלפון). ואולם מתברר שלא הייתי צריך לחכות. קניוק, באי-נעימות מפני נוכחותי, ביקש מגרודז'נסקי להשמיט את חלקו בדיון, כי הוויכוח פסח עליו, מה שהיה לו לומר לא אמר, ומה שאמר – אמר יזהר טוב יותר.
סופו של עניין, כשיצאתי, התיישב קניוק עם גרודז'נסקי לשולחן ההקלטה באולפן, כדי לומר מחדש את החלקים שלו.
אחר-כך הלכתי לאכול ב"יוניס", הסתובבתי קצת מעל לנמל ובכיכר קדומים ובשוק הפשפשים, וחזרתי הביתה.
*
תל-אביב. 11.5.71. יום שלישי. השידור על ברנר אתמול – אכזבה. קטעו כמחצית דבריי, לא קטעו כמעט כלום מדברי האחרים, ואת הפטפוט המגומגם של קניוק, שהוסיף אחרי השיחה – הוסיפו על שטויותיו שאמר בשעת הוויכוח – וכל זה שודר, על חשבון דבריי, ויצאה כל השיחה מסורסת ומגוחכת.
שלחתי מכתב מאופק ותקיף לגרודז'נסקי. יותר לא אשתתף בתוכנית.
*
תל-אביב. יום שישי. 14.5.71. אתמול נתפרסמה ב"מעריב" ביקורת רדיו מאת יורם פורת על התוכנית על ברנר בגלי צה"ל. הוא ציין לטובה את הוויכוח ביני לבין יזהר וגרודז'נסקי, וכתב שחבל שהוויכוח הובא בראשי פרקים בלבד ולא היה לו המשך. בסוף הרשימה כתב בראשונה שאינו מבין מדוע השתתף יורם קניוק בדיון, שהרי ידוע שברנר לא אהב גראפומאנים. ואולם, כפי שסיפרה [לי] נילי פרידלנדר [העובדת כעיתונאית וכעורכת ב"מעריב"] – הגיע הדבר לידיעת שלום רוזנפלד – ולמרות שמיתנה עוד קודם לכן את המשפט – הורה למחוק אותו כליל. כך שקניוק לא הוזכר כלל [כמשתתף] בדיון. נילי שמה תצלום שלי – ויותר מששמעתי תגובות על ספרי ["לא לגיבורים המלחמה"] ודבריי, שמעתי על הופעת תצלומי בעיתון.
אתמול בבוקר גם צילצל גרודז'נסקי וניסה להצטדק, על חשבון השחרת שמו של קניוק. טען שעתה למד לקח שאסור לעשות פשרות, וכולי. אני חזרתי על הדברים שכתבתי לו במכתב, בתקיפות מאופקת, אך בחריפות, ולהפתעתי התחטא והתנצל. לא יכולתי להישאר חריף עד הסוף, כי מה אוכל לעשות? להענישו? והשיחה נגמרה בכך שהבטיח להתקשר אליי בשבוע הבא כדי שניפגש.
שלשום צילצל שדה להתנצל – שהוא מרגיש עצמו בפניי כתינוק שסרח (או שחטא) – מה יש? ריאיינו אותו לתוכנית "יומן השבוע" בטלוויזיה בעקבות שוק הספר [שבוע הספר העברי], ובכן, הוא מופיע כבר פעם שנייה בטלוויזיה (לראשונה – בעקבות ההצגה של ברנר "מעבר לגבולין"), ועתיד להופיע גם בחודש הבא בעקבות צאת ספרו "נסיעה" – ואילו בקשר אליי לא יצאה לפועל אפילו הפעם היחידה בה עמדו להזמין אותי, לתוכנית החודש.
ניחמתי אותו שהדבר אינו חשוב, ובוודאי שלא קרה באשמתו.
הוא אינו חדל לשאול ולדבר על "לא לגיבורים המלחמה", ובכל שיחה חוזר ומדגיש את אמונו בערכו של הספר. כמובן שלא יעלה בדעתו לכתוב מילה על הספר או לדבר עליו בפומבי ולהזכיר אותו. ואולם בהתחשב באופיו ובנוהגיו – הרי גם אמירת דיעה טובה על ספר היא עניין יוצא דופן אצלו – אלא אם כן בא הדבר מפני שספרו "החיים כמשל" מוזכר ברשימת ספריו של פוליק [גיבור הרומאן שלי] בחדרו בירושלים.
*
תל-אביב. יום ראשון. 16.5.71. אתמול הרציתי בבית התרבות ברחוב יהל"ם 6 ברמת-גן, בשעה אחת-עשרה בבוקר, על הנושא: "מה אומר לנו ברנר כיום?"
היו קרוב לשלוש מאות אנשים, כולם, כמעט, מבוגרים ואנשי שיבה. דיברתי פחות משעה, כך הנוהג שם. בתום ההרצאה קמו והסתלקו כולם, בלי שאלות. כאשר ירדתי מן הבמה ניגשה אליי ישישה כבת שמונים, נמוכה, ולה עיני תכלת חייכניות. שמה מלכה אסט (שליש) והיא גרה במעלה הצופים 5 ברמת-גן. לדבריה הכירה את ברנר ואף היתה יחד עם גוגיק בבית יצקר ביום שלפני הרצח. ברנר ישן בחדר ואסור היה להעירו, ואל החדר, לשער, קרב ערבי שתום-עין אשר שאל על הילד שלו, אם אינו נמצא בחצר.
הם אמרו לו שאין, והוא הסתלק.
כשסיפרו על כך לברנר, לאחר שהתעורר, כעס מדוע לא העירו אותו, שאז היה מסתכל בפניו, במבטו של הערבי – ויודע אם זה מסוכן או לא.
הוא, ברנר, הלך בחדרו הלוך ושוב, מרוגז.
כאשר נתברר כי המצב מתוח, ולבית הקברות הסמוך הגיעו מלווים של לווייה, לקחה את תינוקה בן שלושת החודשים, ויחד עם עוד כמה אנשים עזבו את המקום. ובדרך גם זרקו עליהם הערבים אבנים.
ועוד סיפרה כי פעם ליווה אותה ברנר. אחרי שקיבלה שיעור (אינני יודע אם ממנו או ממישהו אחר) וכל הדרך שתק ולא דיבר איתה. כשאמרה זאת למישהו מידידיו, והדבר גונב לאוזניו – תפס אותה וערב שלם דיבר איתה בלי הפסק.
[על הפתק שבו רשמתי מפיה את כתובתה אני מוצא תיאור, כניראה של ברנר, כפי שסיפרה לי עליו: "איש שפניו מלבניות, שחומות, ואוזניו מזדקרות לצדדין. בלורית לבנה, קצרה וקצוצה. עיניים ירקרקות. אף שממלא את הפנים כולן, וידי פועל, נפוחות ושזופות. בוהנים מרובעים וציפורניהם כמו מתרוממות במאמץ עבודה עקשני. שני קמטי מצח שמתגבהים ככובע משולש מעל למשולש אפו. שפתיים צרות וקפוצות, שכמו נבלעות בשטח פניו הרחבים. על כפות ידיו גידים בולטים כמין שורשי-עץ. שעון-יד שזכוכיתו עמומה. חולצה לבנה. לחיים שקועות."]
*
תל-אביב. 30.5.71. יום ראשון. שבועות. ביום שלישי, ה-25.5., היתה צריכה להתקיים הרצאה שלי על ברנר בהרצליה, יחד עם שמעון קושניר ויוסף גורני. נסענו לשם ולא בא קהל, וחזרנו כלעומת שבאנו. קושניר סיפר בדרך כי דיאספורין שב"מכאן ומכאן" נוצר בעקבות אדם בשם גנין שהיה אז בארץ, ידיד לברנר, ואחר-כך נסע לאמריקה ועקבותיו נעלמו.
*
תל-אביב. 26.7.71. יום שני. נילי [פרידלנדר] מספרת: אשתו של ברנר [חיה ברוידא] נמצאת בבית זקנים בפרדס-חנה יחד עם אימו של איסר חלמיש, מכיר של נילי, קצין. כשהוא בא לבקר את אימו הוא מבקר גם את אשת ברנר, וכשבא אורי ברנר הוא מבקר את אימו של איסר. אשתו של ברנר, דעתה כבר משובשת עליה. בבוא אליה איסר היא שואלת אותו: "מה שלום אורי? הוא חי? הערבים לא הרגו אותו?"
*
תל-אביב. 7.8.71. שבת. בליל שישי, ה-6.8, נסעתי להרצות על סולז'ניצין בקבוצת גבע. באתי לשם לפנות-ערב. קיבלו אותי יפה ולא חדלו מהאכילני. בביתה של חברה בשם ציפקה, לה בנים מבוגרים בצבא, שמעתי את התוכנית לספרות, הראשונה בסידרה על ברנר שעורך מתי מגד. הוא שוחח עם אברהם קריב.
קריב תקף כדרכו את ברנר – ואמר שדעתו של ברנר על היהדות והיהודים היתה כדעת הגרועים שבצוררי ישראל. דיעותיו של קריב אינן חדשות לי. נסיונותיו של מתי מגד להחזירו אל המישור השפוי – לא הועילו. הוא לא רצה להבחין בין קיטרוגו של ברנר, שבא מבפנים, לבין קיטרוגם של זרים. ואולם הדבר המעניין ביותר, בשבילי, מבין אלה שאמר קריב, היה זה: כל השנים האחרונות, מאז התחלתי לעסוק ביסודיות בברנר, היתה לי הרגשה כי שהה פעם או יותר בבית-משוגעים. התיאור של יחזקאל חפץ ב"שכול וכישלון" – שנמצא פרק-זמן בבית-משוגעים בירושלים – מתאים לו לברנר שלא מן הדימיון נבע אלא מפרק אוטוביוגראפי.
והנה קריב תקף כל הזמן את ברנר – על החולניות שלו, "האדם החולה הזה שאין לנו צורך לשקוע במחלתו, התהום החולנית שבו היה שקוע בשתי רגליו," וכיוצא באלו מליצות סהרוריות של מטורף הנאחז בברנר ואינו חפץ להבינו, ומזהיר כשוטה מפני היתפסות לברנר – "מה אנו צריכים לחולנית שלו בדור של החלוציות, וכו'."
ואולם משפט אחד שאמר קריב נחרט בזכרוני: "האיש החולה הזה, שהיה כלוא כמה פעמים בבית חולי-רוח, מה אנחנו צריכים לשמוע תורה מפיו, וכו'."
היתה זו הפעם הראשונה בה שמעתי שמישהו יזכיר בפומבי, ובתור קביעה עובדתית, שכך קרה לברנר. בשום מקום לא מצאתי את הדבר כתוב, ואיש לא אמר לי זאת לפני כן. קריב המשיך ואמר גם – "האיש בעל הנטייה ההתאבדותית, שגיבוריו חפצים להתאבד, וכו'."
נשאלת השאלה אם דבריו של קריב עובדה הם, או שהוא רואה מהירהורי ליבו, שאינם שקולים ואינם מציאותיים וגם לא אחראיים.
*
תל-אביב. 22.12.71. יום שני. אתמול אחר-הצהריים נסעתי לירושלים כדי להרצות בחוג לספרות בבית הסופר שבעיר העתיקה על השאלה הערבית בספרות הארץ-ישראלית. [ – – – ] משם לקחתי מונית אל ביתו של נתן ביסטריצקי-אגמון, ברחוב מרכוס 9 בטלביה. לפני כשבועיים כתבתי במדורי "ספרי דורות קודמים" ב"הארץ" על ספרו "ימים ולילות". בעקבות כך ביקש להכיר אותי. ישבתי עימו קרוב לשעתיים בחדר העבודה שלו.
שוחחנו גם על ברנר והוא אמר לי כי פגש את ברנר ימים ספורים לפני הרצח ושוחח עימו, וכי יש בדברים ששמע כדי לשפוך אור על הרשימה "מפנקס". מה אמר לו ברנר – לא אמר. אלא השאיר זאת לפגישה נוספת (מתוך רצון לראותני שוב) וגם ביקש שאביא לו לפגישה הבאה את ספרי האחרון.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
* * *
השקט הנפשי
זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
לכל מקום שאני הולך
אני פוגש את עצמי.
אורי בן עמי
פרק 1
לא תמיד היתה מירה לבדה. חצי-שנה היה לה חבר בשם רמי, וכמעט זכתה אז בשקט הנפשי.
פגישתם הראשונה של רמי ומירה היתה בשבת חמה אחת לפני-הצהריים. מירה גרה לבדה בדירה שכורה בקומה השלישית ברחוב אוסישקין, מול הירקון. הדירה גזלה ממנה כמעט את מחצית משכרותה, אך היא לא היתה מוכנה לוותר בשום פנים על מותרות אלה של פרטיות.
מן החלון נראתה ארובת-רידינג המעלה עשן בהיר, ואחריה פיסת-ים. גם בלילות היתה הארובה מזדקרת כשהיא חגורה טבעות של פנסים אדומים, שנועדו להזהיר את המטוסים הנוחתים על המסלול הסמוך. פעם-פעמיים בחודש, בשעות הלילה, היתה נשמעת אנחה כבדה, מלווה ברעמי התפוצצויות, באה מכיוון תחנת-רידינג המוארת מכל צדדיה. הדבר היה קשור בטיפול תקופתי בטורבינות הענקיות, והיה מפחיד ומסקרן. אם ישנה דמות ליום הדין האחרון, תחילתו הצטיירה בעיני מירה בדמות תחנת-כוח זו, שקרביה הומים בלילות כפצצות מתפוצצות.
מבוא-הדירה, ועימו מסדרון קצר שהוליך למיטבח ולשירותים, היו מובדלים משאר החדרים במחיצת-וילון, עשוייה חרוזים וחבלים. בחדר הגדול ניצבה ספה רחבה, נמוכה, וסמוך לה שולחן לא-גבוה, עשוי עץ חום-צהבהב, ישן, ומסגרתו מחזיקה טבלת זכוכית עבה. ועוד היו בחדר שתי כורסאות-עץ לא-חדשות, שריפודן שחוק ונטול-צבע, והן עצמן נטולות חן וטעם-אישי, כדרכן של כורסאות בדירות מרוהטות, שהחליפו כמה וכמה דיירים. כוננית-ספרים בצבע חום. שעון-בית. טלפון. תמונות אחדות. אחת מהן צירוף של הדבקות, סוריאליסטי, מעשה ידי מירה עצמה. כד-חרסינה גדול, בלבן וקווי-זהב, ניצב על שרפרף בפינה, ונעוץ היה בו זר קוצים יבשים. מאוורר. טלוויזיה. וטרנזיסטור בנרתיק עור חום ומרוט, שהיה מחובר בליפופי-גומי לסוללה שגודלה כמידתו.
החדר נפתח למרפסת הצופה צפונה, ושניהם יחד חבקו עוד חדרון ובו ארון-קיר שהגיע עד לתקרה, ומולו שולחן-כתיבה בהיר, מכוסה לוח פורמאיקה צהבהבה, כיסא וכוננית-ספרים נוספת. אופייה של הדירה היה יבש ועצוב קמעה, הבדידות והעראי היו ספוגים בכתליה.
שעות-הבוקר של ימי השבת היו רועשות למדי. אמנם חדל כבר צפצוף הציפורים, כמנהגן השכם מדי בוקר, בעפאי הפיקוסים ענקי-הקומה שהתנשאו מעבר לרחוב, על גדת הירקון; אך המכוניות שזרמו ברחוב אוסישקין החלו לצפור בעצבנות, להוטות לחדור לתל-אביב; כלבים נבחו, ילדים צרחו, ומישהו כבר הפעיל את הרדיו בקול רם, וקולו הסהרורי-מעט הרך והעקשני של יוסף טַרַגִין מילא את הריווח הצר שבין שני בתי-הקומות בשיחתו השבועית בתוכנית "עולם המדע" עם פרופיסור ממכון וייצמן על מהות היקום והאנזימים.
על שולחן-הזכוכית היו פזורים דפי העיתונים של יום שישי. ספר עברי חדש מונח פתוח במהופך. הטרנזיסטור-עם-הסוללה. מאפרה מלאה בדלי סיגריות, קערית-ממתקים ריקה כמעט, ומכשיר טלפון לבן. מירה שכבה על הספה, ששישמה כמיטתה. היא אהבה לישון בחדר גדול, ולכן לא הקצתה את החדרון הקטן לשינה, אלא התקינה אותו כפינת העבודה וההלבשה שלה. מירה ישנה מכוסה בסדין. הרעש לא הפריע לה. על פניה הבעה של מתיקות, של תינוֹקוּת, כחולמת חלום טוב.
הטלפון צילצל בקול חלש ומרוחק, שנשמע באוזניה כקטע מחלום שנשתנה פתאום ונעשה מציק. כאילו מישהו רודף אחריה. החדר היה מוצף אור, ואלמלא קול טירטורו של הטלפון על שולחן-הזכוכית, ופרכוסי הגוף המכוסה בסדין ומנסה להתגונן מפני ההפרעה, אפשר היה לחשוב שהמקום ריק ורק חפצים דוממים שוכנים בו. בתודעתה הרדומה של מירה התגבר הצלצול במקביל למאמצי התעוררותה. הבעתן התינוקית, אך רגוזה, של פניה, היתה כילדה קטנה שהפריעו לה ממשחקה. היא נצטנפה כעובר ושבה וזרקה רגליה והתרוממה. הצלצול נשמע עתה חזק ומוחשי ביותר, קורע את קורי חלומה המשונה, והיא ישבה על ספתה, הסדין גולש על ברכיה, ושלחה ידה והרימה את השפופרת.
הצלצול פסק, והחדר שהיה מלא חיים, דמם. מירה, מתנודדת והמומת-שינה עדיין, התבוננה בממלכתה השותקת, כאילו היא מסתכלת מבחוץ. כמעט התפתתה ליפול לאחור ולהמשיך לישון, עתה, כשפסק המיטרד, אך אז תפס אותה פיהוק קצר, ומתנודדת מעט, אמרה אל תוך האפרכסת בקול ישנוני:
"הלו?"
ומיד נשמע באוזניה קול עבה וחזק במיוחד, שנדמה לה משודר במערכת סטריאופונית –
"מדברת מירה?"
"איזו מירה?" השיבה ישנונית, מתבוננת סביבה כמחפשת היכן היא ומתפלאת כיצד לא נבקעו קירות מעוצמת הקול שבאוזנה. ובעוד רגע התעשתה, אספה את הסדין אל חזהּ, כאילו מישהו מתבונן בשדיה הקטנים, וענתה ערה –
"כן, מדברת. מי רוצה אותה?"
"היא גרה עם חברה?" השתאה הקול.
"מי?"
"מירה."
"מי רוצה אותה?"
"רמי."
לקולו המוגבר היה הד, כמקהלה, רמי-רמי-רמי...
"מי זה רמי, בבקשה?"
"איה, החברה שלך, מסרה לי את המיספר שלך."
"אה רמי? בוקר טוב." נשמעה מסוייגת. איה זאת, מאז שהתגרשה – משדכת. בטח זה אחד המחזרים שלה.
"בוקר אור, מירה. מה דעתך לקפוץ לבריכת-גורדון?"
מירה קפאה עם השפופרת בידה. הסדין נשמט. דומה שנרדמה בישיבה.
"הלו? את שומעת אותי? את שומעת אותי?"
היא התעוררה מקיפאונה. שירבבה כף רגל אחת מבעד לסדין והתבוננה בעיון באצבעותיה, כמתייעצת איתן על מצב הגוף כולו. "כן. שמע, בעצם אני לא יודעת מי אתה. לא מכירה אותך."
קולו היה מעודד. קול באס רחב, סמכותי, אמנם קצת יהיר. "בן-אדם, כמו שאומרים, העיקר שיהיה הגון. אז בבקשה להכיר – רמי, רמי קדומי. אוהב קצת לשחות. פתוח להרפתקאות. לומד משפטים. רציני, אך לא יותר מדי."
על מירה קפצה שמחה פתאומית. "הי, עד כאן נשמע לא רע."
"אז אני בא לקחת אותך בעוד שעה?"
"בסדר..." התבוננה רגע באצבעות רגלה האחרת, כממשיכה להתייעץ.
"בסדר-בסדר?"
"בסדר. מאה אחוז."
"בַּי – "
"בַּי, להתראות..."
*
מירה הניחה לאיטה את השפופרת על כנה. נשארה יושבת רגע על ספתה. מותחת את אצבעות יד-ימינה ומכווצתן. מותחת מכווצת ומתבוננת בהן. בטקסים פרטיים כאלה היתה מתייעצת ובודקת עצמה מכף רגל ועד ראש. כמנסה לגלות גבולות מיסתוריים. חומות-ייאוש. פתחי-תקווה. עקמומיוּיוֹת.
בערב הקודם נשארה לבדה בבית במצב-רוח רע. היתה לה שיחה ארוכה בטלפון עם איה. אחר-כך קראה שני עמודים בספר חדש של עמליה כהנא-כרמון, ונרדמה. זה כמה שבועות שהיא קוראת אותו בשקידה ובהתפעלות אך טרם הצליחה לסיימו.
מירה קמה. רזה. לא-מאופרת. שערה לא עשוי. כפות רגליה חיוורות. אצבעותיהן נראות לה זרות ועורן יבש כקלף. הציפורניים צמחו פרא. תמיד סבלה מן ההרגשה שיש משהו גרמי ולא מהוקצע בהופעתה. שהיא אינה נאה. ולא רק בגלל שמזניחה עצמה. כאילו חששה שאם תקפיד לטפח את חיצוניותה תנחל אכזבה עוד יותר גדולה. היא לבשה פיג'אמה לבנה, רחבה, מכנסי שלושה-רבעים מהם ביצבצו ירכיה הכחושות והפלומתיות, ושרוולים נופלים עד למרפק. חזהּ היה קטן. בצעדים קטנים רצה יחפה לארון-הבגדים שבחדרון הסמוך, מפזמת "שאו ציונה נס ודגל..." ופישפשה קצרת-רוח במגירותיה, עד שמצאה והוציאה בגד-ים שחור דהוי. היא התפשטה ועמדה מול הראי, גופה רפוי, לבנוני, פטמותיה מידלדלות כנחשים קטנים, וכשהחלה מודדת את בגד-הים גווע השיר על שפתיה וטעם תפל וחמצמץ עלה בפיה. בגד-הים היה רחב ונראה כסמרטוט משופשף. גרגירי חול עתיק התחככו במפשעתה. נרגזת הסירה והשליכה אותו חזרה למגירה.
למה הסכימה ללכת לבריכה? מדוע שכחה שאין לה בגד-ים הולם? ומה מיספר הטלפון של רמי? הלא בעוד שעה יבוא ואינה יודעת מה לעשות. היא חזרה לספתה וישבה ערומה על הסדינים הקמוטים, צנחה והרימה את מדריך-הטלפון מן הרצפה. ושוב התיישבה וגב-הכריכה החלק והקריר לחוץ בין ירכיה בעודה מדפדפת במדריך, שהיה נעים בזרותו, מרשרש-מלטף בכובד דפיו הצונחים, כמבקש לדגדגה במפל-נייר גלי מרחף.
"קגנסקי, קדוביץ, קדום, קדום..." ריחפו בחלל החדר הבהיר שמות-משפחה של איזור-חיוג תל-אביב מפי בחורה ערומה ופרועת-שיער שיושבת בשבת בבור על ספה שסדיניה סתורים –
"קדוסי – "
אין קדומי. אין. השליכה את מדריך-הטלפון באכזבה. שהתה רגע, ואז הרימה את האפרכסת וחייגה.
"אַיוּש, בוקר-טוב. מקווה שלא הערתי אותך. אני ממש אובדת-עצות."
"בוקר-טוב אובד-עצות. מה את נרגשת ומבולבלת כל כך, מירל'ה?"
וכן הלאה.
למזלה היה לאיה בגד-ים נוסף, אשר לדבריה יכול להתאים בדוחק גם למירה. איה הכריזה בפעם המי-יודע-כמה שאינה שמנה, אך ירכיה בכל זאת רחבות יותר. אכן, למירה היה אגן-ירכיים צר, נערי-כמעט.
"הוא יהיה גדול עליי." מתחה והרפתה מירה בעצבנות את אצבעות ידה השמאלית בהתבוננה בהן.
"רמי קדומי? גדול עלייך..."
"לא. בגד-הים!"
"זה בסך-הכול בחור!" – איה. צחקנית, תוססת. אפילו מבעד לטלפון חדרה והגיעה אותה נימה יכנאית, וחרמנית-מעט, שבקולה, אשר בזכותה נמשכו לא פעם גברים למיטתה, ושם מצאו עצמם סחוטים ונחקרים במשך שעות על כל חברותיהם והרגליהם הקודמים. והכול – מיספר הפעמים, התנוחות, החשקונים, ההבטחות ומי הם המאוסים-ביותר, סּופּר ודוּוַח אחר-כך בנאמנות למירה.
"את רק מחפשת תירוץ לעצמך." צחקה איה כמסיתה. "מה את מפחדת? שתאבדי את הבתולים, טוּמְטוּמִית... זיון רציני לא היה מזיק לך לבריאות וזה מה שאת צריכה, שכך יהיה לי טוב."
"תפסיקי, מלוכלכת אחת!"
ניבול-פה היה להן שתיהן מעין ארץ-מקלט קולנית שכולה חופש ותחושת-פורקן. האם היה זה סימן לנשיות משוחררת או להיפך, כניעה לגבריות? ערב אחד הוזמנו שתיהן לפגישה של פמיניסטיות, ואיה הכריזה שם: "אותי לא מנצלים. כשאני צריכה גבר אני מוצאת לי אחד שמוצא חן בעיניי ונדפקת איתו לילה שלם ואם אפשר גם יותר. שאלוהים יבורך על כך שהמציא את הקטן..."
דבריה עוררו סערת-מחאות עזה. הפמיניסטיות צרחו במקהלה כמטורפות וטענו שדבריה מוכיחים שהיא עבד לדימוי הדון-ז'ואן הגברי, שכולו כיבוש וניצול. איה, שמעודה לא נותרה ללא מענה-לשון, לא התבלבלה. "או ש... או ש..." אמרה, "אם אני לוקחת גבר להנאתי, אז זאת התשובה הנשית הלגיטימית אחרי אלפיים שנות שיעבוד, לא? – ואם גם הוא נהנה, סַחְתֵיין, אז אנחנו פשוט במצב של שוויון, לא? – ותגידו לי בנות איפה כאן הניצול?"
"אולי שתקי כבר, כּוּסִית אחת," הצטרחה איה בטלפון. "אפשר לחשוב!... אני ממש מסמיקה מהביישנות שלך!"
ושתיהן פרצו בצחוק ממושך שרק לאחריו חשה מירה כי התעוררה לגמרי. אך דאגותיה לא פסקו. איך יגיע בגד-הים בתוך שעה מרחוב רידינג ברמת-אביב, שם גרה איה, לביתה של מירה?
"מה הבעייה, תקחי מונית. יש כבר גשר על הירקון, מַמִילֶה, וכבר לא צריך לחצות אותו בשחייה עם זנב של סוס ביד, כמו שאורי הַפּוֹץ היה מספר על סבא שלו משנות תרפ"ה-פ"ו!"
*
לבושה חולצה לבנה ומכנסי ג'ינס, כך, בפשטות, ועל הדלת מבחוץ פתק המבקש מרמי לחכות לה בסבלנות רגעים אחדים כי היתה מוכרחה לצאת בעניין דחוף. והמונית, שהזמינה מתחנת "קסטל" הסמוכה, כבר חיכתה לה למטה. הנהג נראה עייף ולא מגולח, כאילו עבד כל הלילה. מירה הבהיקה לעומתו בניקיונה ובטריותה, כתינוקת אחר שינה ממושכת וחסרת דאגות. ובעוד המונית מחכה למטה ברחוב רידינג, והמונה מופעל, קפצה ועלתה לדירתה של איה; ועודנה בפתח החלה מתפשטת והתנפלה על בגד-הים למודדו. הבגד לא התאים לה: גדול, בייחוד החזייה, משכן לגבעותיה של איה שהיו נתח ראוי להתכבד בו.
איה היתה בחורה צחקנית, יפה. תוססת. מלאת-אברים. ועם זאת מוזרה במקצת. עודף-המרץ שלה הפחיד לעיתים, קולניותה היַכְנאית הפריעה. שערה השחור ועיניה הירוקות, הגדולות, הבריקו כספרדייה אמיתית מארץ ספרד למרות שהוריה היו בני משפחות לוֹדְזַ'אִיוֹת מדורי-דורות.
מירה בעירומה, חיוורת וגלי-צמרמורת עוברים בה, ומצב-רוחה המרומם הסתלק. "אמרתי לך!" – היתה קרובה לייאוש. איה התמלאה רחמים עליה. חיבקה את כתפה הלבנה, "אתן לך את שלי!" – נכונה היתה לאמץ את מירה אל חזה השופע, ולעודדה, אך זכרה שמירה אינה אוהבת שנוגעים בה, או נושקים לה לאות ידידות וחיבה. איה הסירה מחבל-הכביסה את בגד-הים שלה, זה היה עדיין לח מעט מיום אתמול, שישי אחר-הצהריים, כאשר נסעה עם חברים לים, והתאים יותר למידותיה של מירה. צמוד קצת לגופה ואינו רפוי עליה.
"איזה מי בחור הוא רמי זה?" משכה עליה מירה בחזרה את החולצה והמכנסיים.
"נשמה קצת אילמת, מירל'ה. אולי תצליחי את לפצח את האגוז שבליבו, אם בכלל יש כזה, אבל בזהירות, אל תתנפלי עליו, הוא חולה אסטמה."
"מה?" קפאה מירה על מקומה. "התחלת לשדך לי חולים?"
""מַמִינְיוּ, לזיין הוא יודע, אני מבטיחה לך. ותגידי לי, למי אין חסרונות? אחד מהעדות, אחד אימפוטנט, אחד עני, אחד יפה-מדי, אחד מדביק אותך במחלה, ואחד סתם פגע-וברח, אז מה? אז אני טוּמטומית שבכלל סיפרתי לך. תשכחי מזה. זה לא רציני. ואתם יכולים בשקט לשחק באבא-ובאימא בלי שייחנק."
"תשמעי איה, כל העסק הזה לא מוצא חן בעיניי."
"נו, נו, מַמִינְיוּ, תרדי, חבל על הכסף של המונית שלך."
"ובכלל, מאיפה את יודעת הכול על האלרגיות שלו? את לא מוכרת לי במקרה איזו סחורה פסולה שלך, סוג בי"ת?"
"אני לא איגואיסטית כמוך," אמרה איה. "אפילו אם רמי היה שלי – לא הייתי שומרת אותו רק לעצמי. אבל אני נשבעת לך שלא היה בינינו שום דבר. אל תדאגי. רק ידידות."
"אַת והידידים שלך..." עוד הספיקה מירה למלמל בטרם דחפה אותה איה החוצה, אל חדר המדריגות.
*
במונית ישבה מירה רגועה. מה נטפלתי למחלה שלו? אולי הוא דווקא זקוק לי? מה שבטוח הוא שבחורה כמו איה אינה מתאימה לו. היא יותר מדי פראית ושאפתנית. אחת כמוה בוודאי תהרוס אותו. בחור כמוהו צריך אישה כמוני.
הנהג התבונן בה מדי פעם בלי לומר מילה, אך דומה שהריח איזו תאוות-גברים בלהיטותה זו לנסוע הלוך-וחזור בבוקר יום-שבת. עיניו היו אדומות. שערו פרוע. לחייו שחורות ובגדיו הדיפו ריח-זיעה. הוא כמו הלילה שממנו התעוררתי, חייכה מירה בהרהוריה. הנהג ניסה להחזיר לה חיוך, אך שפתיו לעו משנתקל בהסתייגותה הקרירה כלפיו.
שׁק בתחת, אמרה מירה לעצמה. רואה בחורה נוסעת לבדה וכבר חושב שהכול מותר. מעניין אם רואים משהו על פניי? השתניתי הבוקר?
דברי הנהג הידהדו באוזניה כאשר רצה במעלה המדריגות לדירתה, "שיהיה לך בהצלחה, בּוּבָּלֶ'ה!" – לא ידעה אם לעג לה או ביקש להביע לה חיבה בדרך מגושמת. אך לא הרבתה להרהר בו. הציפייה מילאה אותה כולה. היא תלשה את הפתק מעל הדלת ופרצה פנימה אל דירתה, חסרת נשימה לאחר מרוצתה במדריגות. היא הניחה על שולחן-הזכוכית הנמוך את שקית-הניילון הצבעונית, המשומשת-מאוד, שבתוכה ארזה למענה איה את בגד-הים. גם את הפתק השליכה בחיפזון על השולחן. והחלה לעשות קצת סדר במהפכה. הסירה בנפש עליזה את מצעיה מן הספה, מזמזמת "שאו ציונה נס ודגל..." – שהיה מלווה אותה כשמצב-רוחה טוב עליה. ישבה על הספה. הסתכלה בשעון. סביר. וכמתחרה בזמן, להספיק ככל שאפשר יותר, לקחה ראי קטן והחלה מטפלת בפניה.
ואז נשמע צלצול הפעמון בדלת. מירה קפצה ממקומה ומיהרה למסדרון. הוא אלוהים, עשה שהוא יהיה נחמד ורציני ולא אידיוט. כבר נמאס לי, בחיי, נמאס.
"תיכף..." התרונן קולה, והיא פתחה את הדלת.
בגובה כתפיה הבהיקה לעומתה קרחתו של השכן שׁוּלְדֵנְפְרַיי, יהודי נמוך כבן שישים, פדאנט, ולא חכם.
"בוקר טוב, חברה מירה." נשמע קולו כאילו הוא נחנק.
"בוקר אור אדון שולדנפריי," השיבה מירה, קצרת-רוח, גם הוא סובל מאסטמה, ברור! – ציינה לעצמה. צינה חלפה בעצמותיה. מיסדר-חולים אצלי הבוקר.
"חבר שולדנפריי..." תיקן אותה.
"ברוך-הבא חבר שולדנפריי..." חזרה על דבריו בקול מונוטוני, להראותו שבעיניה הוא אורח לא-קרוא.
"שבת-שלום."
"שלום שבת..." ענתה סארקאסטית, מתבוננת מעבר לקרחתו לחלל חדר-המדריגות.
"אפשר לִיכּנס?"
"בבקשה."
זזה שניים-שלושה צעדים לאחור, והניחה לו להתקדם במסדרון, כשדלת-הכניסה מאחוריו, סגורה-למחצה. והא נועץ במירה עיניים כמעט מבלי להרים ראשו.
"חם. והיתושים מן הירקון, עולים." המשיך שולדנפריי, כאילו דבריו מוכנים עימו מקודם, "וחברה מירה לא שילמה כבר שלושה חודשים מיסים לוועד..."
"אני מצטערת. באמת. אדון שולדנפריי..."
"חבר שולדנפריי!"
"חבר שולדנפריי, תראה, אני מאוד עסוקה עכשיו. צריכים לבוא אליי אורחים, כל רגע..."
"סליחה, סליחה, בכל הכבוד האפשרי, אני בא בפעם אחרת..."
"לא. חכה רגע..." הניחה אותו מירה במסדרון החשוך-למחצה; מיהרה אל השולחן, שלפה עשיריות אחדות מארנקה, מן העודף שנתן לה נהג-המונית, ובו-ברגע קפאה על מקומה, מחזיקה היטב במדף-הספרים, שלא תיפול.
חולצתה היתה כמעט פרומה לגמרי. רק כפתור אחד, בקורקבן. שלי יקרה דבר כזה! – פרפה בעצבנות את הכפתורים עד לגובה צווארה. האם גם במונית היה כך, ולכן הלא-מגולח הזה תקע בי עיניים, או שהתחלתי להתפשט רק לאחר שנכנסתי? איזה מזל. מה היה רמי חושב על אודותיי אילו קיבלתי את פניו כך?
והיא שבה לאיטה אל המבוא, תקעה ביד שולדנפריי את הכסף, וממש הדפה אותו החוצה, מבלי להסתיר את רגש הדחייה שעורר בה. ואמנם, האיש הקטן היה נרגש באופן מוזר, ועיניו נצצו כאילו העלה בגורל זכייה בלתי-צפוייה.
"תודה, תודה, אני כבר יוצא. להביא קבלה..."
"לא, תודה, פעם אחרת." טרקה אחריו מירה את הדלת. ומיהרה, מותשת ונושמת-לרווחה, לשבת על ספתה.
לֵך תחלום מן ההפקר, ממה שראית אצלי, חבר שולדנפריי! – צחקה בלא-קול, נרגזת. איה היתה ודאי אומרת: "מה יש? ולך לא מתחשק לפעמים לעשות מה שאסור? להחליק בכף ידך על הקרחת המגעילה שלו? כל אדם והנבזויות שלו, מַמִינְיוּ. ואם איזה גבר נדבק אליי באוטובוס כמו תורן וכמעט גומר עליי מרוב התרגשות, בעצירוֹת ובסיבובים, אז מה שאני אעשה, שארד? שאצרח? שאפתח חלון לאיוורור? אני זזה קצת ואני אומרת לך, אפילו אם זה לפעמים מגעיל, אבל כל זמן שאת מחרמנת גברים זאת מחמאה בשביל אישה, כמו שתארי לעצמך שאת עוברת ברחוב וקליק, קליק, קליק – מקפיצה אחרייך שורה של את-יודעת-מה לדום..."
קליק, קליק, קליק –
מה זה קורה לי? תפסה עצמה מירה הוזה בקול רם. די. מספיק עם מחשבות עקומות כאלה.
ועכשיו מה? לחכות. מירה ניסתה להמשיך לקרוא בספר-מאתמול ולא הצליחה להתרכז. היא התבוננה בשעון. רמי יכול להגיע כל רגע. אפשר לומר שהוא כבר מאחר בעשרים דקות. הסתכנה וקפצה לחדרון-העבודה שלה, התפשטה מול הראי ולבשה שוב את בגד-הים של איה. הסתובבה. טפחה על עכוזה, משכה ומתחה פה ושם עד שנחה דעתה במקצת. עורה היה לבן מאוד, וכבר לא ידעה אם זה מפני שלא היה מי שייקחנה לים ולשמש או שמא החלה שונאת את פולחן השיזוף וכל הנילווה אליו, ההמוניות, הקולניות, דילוגי-הקופים וחוסר-הבושה.
כך גם היה יחסה לריקוד. היו שעות בהן כלתה נפשה לרקוד להשתחרר ולהיסחף. אך בהגיעה, לרוב בחברת איה ואחד או שניים ממחזריה, למסיבת-ריקודים, היו רגליה נעשות כשני גזעי-עץ נטועים. מסתכלת בסקרנות ובבחילה בזוגות המקפצים. מרגישה שהנאתם המשונה כמו מרוקנת אותה, ולא נותר בה כוח להזיז אפילו אצבע קטנה אחת. איה הדואגת, שלא פסקה לקפץ כסייחה מדושנת-עונג ואחוזת-תזזית, היתה שולחת אליה במרוצת הערב ידיד אחד או שניים, שהזמינוה לרקוד. ולרוב היתה מירה מתמלאת גאווה משונה ומסרבת, דווקא, למרות שליבה ביקש לפרוץ את סייגיה ולהתבולל בפקעת-האדם המזמרת והמזיעה בהלמות-רגליים אחידה. רק פעמיים או שלוש בחייה אירע לה שנסחפה וגם נהנתה באמת מריקוד.
מירה היתה מוסיקאלית מאוד. אך הכול היה בלום בתוכה. בקונצרטים כמעט ולא ביקרה משום שלרוב לא היה לה עם מי ללכת. הבחורים שהכירה לקחוה לפעמים לסרט, ולעיתים נדירות לתיאטרון. וללכת לבד לקונצרט – הרגישה שלא בנוח. למרות שידעה שדווקא זה מקובל ואינו יוצא-דופן מבחינה חברתית. היו לה מעצורים. על שולחן-הכתיבה שלה, בחדרון, היה מונח מכשיר רדיו-טייפ לא-גדול, ואף שלא הצטיינה בשום כישרון טכני, היו לה עשרות קאסטות של מוסיקה סימפונית, קאמרית ומקהלתית, וגם אופרות אחדות. וכשהיתה בודקת את עבודות תלמידיה, או קוראת בספר, ליוותה אותה תמיד מוסיקת-רקע משובחת שבחרה והקליטה ברוב שקידה מתוכניות הרדיו בגל א'.
ציד יצירות אהובות עליה, או גילויין של חדשות, והיכולת לבחור ולהשוות בין ביצועים שונים – מילאו שעות רבות של בדידות וריקנות בדירתה, שעות שמצב-רוחה העכור לא הניח לה לגעת באוכל, בספרים ואפילו במכשיר-הטלפון.
חוש טכני אמנם לא היה לה, אך תקציבה המדוד, שהיה מחייבה לרכוש גם קאסטות זולות, גרם לה להיעשות מומחית-מה בתיקונן. היא רכשה לשימושה מברג-צלב קטן, והיתה מבלה לעיתים שעות בפירוק קאסטה שסרטה המאגנטי נקרע, מדביקה את הקרע במשיחה עדינה של לַכּת-ציפורניים, ומלפפת בזהירות את הסלילים הקטנים, הדחוסים, המכילים שעות של מוסיקה עריבה. על גב הקרטון-הדק, שנמצא בכל קופסת-קאסטה, היו רשומות בכתב ברור, זעיר וצפוף, היצירות שהוקלטו ומקומן בסליל, על פי המונה. ומה רב היה רוגזה כאשר קאסטה המכילה יצירות אהובות עליה במיוחד' היתה מתקלקלת, לעיתים ללא-תקנה. הסרט נמתח ומתקמט, הסליל מתנפח ונעצר, או הסרט זורם החוצה מן הקאסטה אל קרביו של המכשיר, נטחן ונקרע שם לגזרים, כאטריות. מסוגלת היתה אז לנהוג כילד שצעצועו התקלקל ואינו מצליח לתקנו – זורקת את הקאסטה המפורקת אל סל-הניירות, כשסרטיה הדקים משתלשלים החוצה כתלתלי קצף-פלאסטי יבש וחום.
ולעיתים, כשהיתה עצבנית במיוחד במין ערב לא-יצלח שכזה, גרוייה גם מהתרגזות בבית-הספר ומוכנה לשבור הכול, היתה מתעשתת ומניחה בטייפ קאסטה של מוסיקה אהובה עליה במיוחד, משהו קאמרי של שוברט, בטהובן או בראהמס, ושוכבת פרקדן על ספתה המוצעת ומלטפת את עצמה על פני חזה ובטנה וירכיה ומעסה את הצופנת-פענח הקטנטן בשקדנות מטורפת במשך שעה ארוכה, מתאימה אצבעותיה לפירפוריו ומשתעבדת לו עד כדי חולשת-לב מרוב השתדלות לסיפוקה; וכשהדבר עולה בידה היא נרגעת ונרדמת בהרגשה שכמעט וקטלה את עצמה הפעם, וכי אם תמשיך בקצב הזה, סופה למות צעירה.
המוסיקה היתה מלווה אותה כמו ממרחק אל ערפל-התנומה שאליו שוקעת תודעתה. וכאשר הקאסטה מגיעה אל סיומה, ופעולת המכשיר נפסקת באופן אוטומאטי, היתה מירה שקועה כבר בשינה כבדה, ללא חלומות, ולעיתים גם נוחרת כמו לאחר יום עבודה גופנית מפרכת.
*
היא לבשה על גבי בגד-הים שמלה בהירה הנרכסת מלפנים בכפתורים, מעין חלוק-רחצה מאולתר, לא חדש ולא נאה במיוחד, אלא שאחר לא היה לה. וחזרה לשבת על הספה. אך לא מצאה מנוחה לעצמה. היא כבר חיכתה עד תום השעה הנקובה. ועוד כמחצית השעה. ועוד רבע. עתה נטלה את הפתק מעל השולחן, וקראה בלעג:
"שלום רמי. חכה בסבלנות רגעים אחדים. יצאתי בעניין דחוף. מיד אחזור. מירה."
וקרעה בכעס את הפתקה. חתיכת-אפס שכמוך, אמרה לו בליבה. איך אתה מעז להפסיד אהבה כזו שלי, ונאמנות כזאת. הלא המניות שלך ירדו בעיניי עוד בטרם ראיתי את קצה אפך. מצידי אתה יכול כבר גם שלא לבוא. חרא. חתיכת חרא אחד. ואני, טיפשה כזאת. מונית. בגד-ים. איה. כן, איה אשמה בכול. מי ביקש ממנה לתת את הטלפון שלי לכל זב ומצורע. והיא הרימה את שפופרת הטלפון. כל משתין בקיר! – ביקשה לחייג. מה אני בשר טרי? תחנת-רכבת? אוטובוס? – הכינה מילים כמדקרות. אך עדיין היססה. לבסוף חייגה, אך בהגיעה לסיפרה האחרונה הניחה את האפרכסת על כנה. היא התביישה לצלצל שוב לאיה. אני לא ארד לרמה שלה. מוטב לשכוח הכול.
והיא קמה. הניחה את השמינייה בפה-מג'ור של שוברט בטייפ, בביצוע חברי השמינייה הווינאית. מה איכפת לי אם במקרה הוא לא אוהב מוסיקה קאמרית, שיתפוצץ. והצלילים מילאו בבת-אחת את חלל הדירה וכמו האירו בשובבות את פניה הנזופות. היא ניגשה לחלון והסתכלה החוצה. משפחות-משפחות טיילו לאורך גדת-הירקון עם עגלות-ילדים, ישבו על הדשא, ילדים התרוצצו. שני דייגים השליכו חכות אל הנחל. סירת-מוטור עברה ברעש, גדושה מטיילים, דוחקת הצידה סירת-משוטים חדה ארוכה וחרקנית שבה ישב טור נערות חותרות. עשן דק היתמר מארובת-רידינג, מתמזג באפור-השמיים החמסיני שרבץ על פני כל העיר, מבשר צהריים קשים. היא השליכה החוצה את קרעי הפתקה וסגרה את החלון. עתה נותרה השמינייה לבדה כבשורה מעולם אחר וכעדה לשעות בדידות ונדודי-חמדה בחביון גופה, שזוכר לטוב את צלילי המיתרים האלה.
מירה חזרה לשבת על ספתה, לקחה את הראי-הקטן וניסתה לטפל מעט בפניה. באחת-עשרה וחצי, באיחור של שלושת-רבעי שעה, נשמע הצלצול הגואל בדלת. מירה קפצה ממקומה. עמדה רגע. ואחר-כך ניגשה לאיטה, עודנה מהססת, למסדרון. צעדיה היו שקטים מאוד, כחתולה. אולי לא לענות, שיחשוב שיצאתי ולא חיכיתי לו? ואולי זה מישהו אחר? חבר שולדנפריי עם הקבלה. טיפשי שאני מתרגשת, כאילו האבא של הילדים שלי עומד בפתח, וצריך רק להרים את המסך כדי לראות מיהו בכלל.
"הַי, בוקר טוב. זה אני, רמי." אמר מיד שפתחה את הדלת.
"צהריים נעימים. שמחה לראות אותך. מירה." אמרה. מתפלא, על שהצליחה למצוא הברקה מתאימה לרגע זה, מבלי להתבלבל ולהסגיר עצמה.
"שנונה, שנונה, יַעַנִי, כמו איה."
"אל תאמין. זאת רק הקליפה." אמרה לו. "נורא חם, לא?"
"כן, חם. חם היום, מאוד."
מה נחרת בזיכרונה מיד? נקישות כפכפי-העץ שלו. מהלֵך בסנדלי-עץ על עקב גבוה. ממוצע-קומה. צנום. בחור יפה למדי.
"דירה יפה. שלך?" התבונן סביבו, כשהיו בחדר הגדול.
"לא. שכורה."
"לא רע." התבונן במירה, כרואה אותה עתה לראשונה. "לא רע. אוֹ.קַי. אז נזוז."
דבר שני, הרגישה מירה, מיד אחר הכפכפים, או.קַי בפַתַח. בחור עם סגנון. רעמת שיער חלק. עורו שזוף מאוד. אפון סולד, מבט של חשיבות-עצמית, מצח רציני, הטיית-ראש זקופה וגאוותנית, כדרך אנשים נמוכים המבקשים לצמוח עוד מעט קט. אך בדברו הוא מתבונן הצידה, כחושש מפני דבר-מה, ואולי מפני עצמו, ואז הופעתו נפגמת. ורק כשהוא שותק יש ועיניו רועפות חיבה גלוייה וחמימות, ריסי דבש-כהה לעפעפיו, כמלטף בהם; עיניו הן החלק המושך בהופעתו, וניכר בו שהוא יודע זאת.
היה רגע של מבוכה הדדית. ואז הם ירדו לרחוב, ונכנסו למכוניתו.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
* * *
אם אתם לא תתגייסו, מי יתגייס?
כתב עת חרדי חוץ ממסדי קורא למשתמטים לאמץ שיטתו של החייל החרדי אוריאל פרץ הי"ד, ואת מילותיו בעת התגייסותו לצה"ל * האם החרדים שדוחים את שיטתו, הוציאו עצמם מכלל ישראל? * וגם: הרצל כבר אינו 'הוזה המדינה'
הרבה אכזבה וייאוש הנחילו אחינו החרדים לחברה הישראלית, בשעותיה המדממות ביותר – במרוצת לחימתה העקובה מדם מול שבע חזיתות שמאיימות בהשמדתה, שהחלה מאז האסון הגדול ביותר שפקד את עם ישראל לאחר השואה, וטרם הסתיימה. עדיין חיילים נופלים בקרב, הי"ד.
סירובם של חרדים להיכנס מתחת לאלונקה, נתפס כמעשה בוגדנות: להקת ערפדים מוצצת את לשדך וכספך, אבל מסרבת להטות שִכמה לסבול עם אחיה היהודים. אחרים ראו בכך אות קלון שמבטא ניוון מוסרי מזוויע, חולי נפשי מתועב. והיו שראו בהשתמטות החרדית סוג של פרישה מכלל ישראל. כך או כך, מדובר בעריקה כפרנית ממצווֹת דאורייתא, כגון 'לא תעמוד על דם רעך'; מבלי שנמצא אפילו פוסק אחד מאז משה רבנו ועד החזון אי"ש, שיתיר לבעוט במצוַות הכול יוצאין למלחמת מצווה.
האין זו כפירה בעיקר? היש חילול השם נורא מזה? האין זו בעצם רפורמה חדשה מבית מדרשם של רפורמטורים שמנופפים בשולחן ערוך חדש מומצא, שנעקרו ממנו מצוות רבות? אם ספר תורה שנעקרה ממנו אות אחת נפסל – מה דינם של ספרי הלכה מחודשים, שמצווֹת רבות נמחקו מהם?
הציבור הכללי הטיל גט פיטורין לפתחה של החברה החרדית. אם פעם ראו בה יהדות אותנטית, הנה כיום התהפכה תדמיתה למעמד חדש ומזעזע: מעוותי תורת משה, מוטציה חולנית של היהדות, אוכלי חינם, עלוקות – וכל כיוצא באלה. מבחינת הציבור הכללי, אבדו הסיכויים לגשר על הפערים.
גם רבים מקרב שומרי תורה ומצוות גורסים שהחברה החרדית עברה את כל הקווים האדומים. יהודי צדיק אחד (לשם התיוג השבטי: חובש כיפת בד שחורה) אמר לי השבוע בכאב עמוק: "המשתמטים הוציאו עצמם מכלל ישראל. הם לא יהודים. כל לימוד התורה שלהם, שווה כקליפת השום. מי צריך לימוד תורה אם הוא מוביל לְמה שהוא ההיפך הגמור מן התורה? תורה שלא מחייבת כל יהודי להתגייס בגופו ממש לעזרת ישראל מיד צר, עד כדי מסירות נפש בכל רמ"ח ושס"ה, היא תורה מזוייפת."
ואולם אני, הדל באלפי מנשה, דווקא רואה את חצי הכוס המלאה. כיוון שהניוון המוסרי של החברה החרדית כבר הגיע לשפל המדרגה, אפשר מכאן רק לעלות. למרות כל איומי הכפירה בתורת משה בנוסח 'נמות ולא נתגייס,' נרשם גידול – איטי אבל מתמשך – במספר המתגייסים. כך למשל העיד השבוע אלי פלאי, יו"ר המכון לאסטרטגיה ומדיניות חרדית, ומראשי מיזם 'חרדים לביטחון ישראל' שפועל לגיוס 20 אלף חרדים למקצועות הלוחמה: "מסקר שביצענו עלה כי כ-70 אחוז מהחרדים העובדים לפרנסתם מעוניינים בגיוס." המגמה הזו באה לידי ביטוי גם בכתבי העת הפנימיים. עדיין לא ב'יתד' וב'המודיע' וב'המבשר', אבל ממילא הם אינם ביטאוני הציבור אלא רק קונטרסים של העסקונה. מחוצה להם כבר ניכרים ניצני מהפך.
כך למשל, בכתב העת האינטרנטי החרדי, הפופולרי והדעתני 'צריך עיון', כבר אין מכנים את חוזה המדינה ב"ז הרצל בתואר 'פושע ואפיקורס', ולשמו כבר לא מודבק הגידוף המכפיש שר"י. ב'יתד' הוא עדיין מכונה בבוז 'הוזה המדינה', אבל ב'צריך עיון' מתייחסים לחוזה המדינה בהערצה.
זמנים חדשים, זמירות חדשות.
הנה מה שכתב עורך 'צריך עיון', הרב יהושע פפר, בטור לרגל חנוכה (בקיצורים מתבקשים):
"מדינת ישראל הוקמה בתהליכים של השגחה אלוקית, אך ע"י אנשים שלא היו מודעים למשמעות האלוקית של מעשיהם... עמדתם של מנהיגים ציוניים שראו בציונות אמצעי 'להיות ככל העמים,' אינה משקפת את התנועה כולה, ובוודאי לא את חזונו של הרצל, מייסד הציונות המדינית. סיפורו הקצר של הרצל 'המנורה', מתייחס דווקא לחנוכה בתור השראה למדינה היהודית העתידית.
"הרצל... למרות ריחוקו, היה מאז ומעולם 'אדם שעמוק בנפשו חש את הצורך להיות יהודי'," כותב פפר [לא ייאמן!!!]. "'האנטישמיות הגואה הפכה את נשמתו לפצע שותת דם, וייסורי נפשו גרמו לו 'לאהוב את היהדות בלהט רב.' אהבה זו [לא ייאמן!!!] הביאה אותו לתובנה שאין דרך אחרת להציל את העם היהודי מסבלותיו אלא 'לשוב אל היהדות'.
"הרצל מתאר כיצד ביקש להנחיל לבניו חינוך יהודי, ולהתחיל בחג החנוכה. הוא הדליק את הנרות כשהוא מספר לילדים את סיפור נס פך השמן וניצחון המכבים. הנרות הפכו למוקד הרהור על שאיפות לאומיות יהודיות. הרצל לא היה 'כהן גדול', אך ההתעוררות שלו מושרשת עמוק במאבק החנוכה ובמורשת החשמונאים," כותב פפר ומצטט את דברי הגאון (הליטאי) האדיר הרב אברהם אליהו קפלן זצ"ל: 'הרצל לא לימדנו תורת משה, אלא לומר שתי מלים, אשר לפניו לא העזנו ולא יכולנו לאמרן: 'עברי אנכי!'"
ולמי שלא הבין את המסר, מבהיר הרב פפר בסיום הטור: "את כתיבת המאמר אני מסיים ביום השישי של חנוכה, עם שובי מהלווייתו הצבאית של אוריאל פרץ, הי"ד, חייל חרדי בגדוד 'נצח יהודה' שנפל בקרב למען העם והארץ. אוריאל לא סיפר להוריו מלכתחילה לאיזו יחידה הצטרף. כששאל אותו אביו 'מדוע בחרת ביחידה קרבית?' השיב מיד הבן: 'אם אני לא אלך, מי ילך?'"
ואקורד הסיום: "בעומדי בלווייתו של אוריאל רוויית העצב והתקווה, בעיצומם של ימי החנוכה, ידעתי כי עומד לפני 'חשמונאי מודרני' – אחד מיני רבים שזכינו להכיר מאז ה-7 באוקטובר – שדוגמתו בוודאי תהווה השראה עמוקה להולכים בדרכו."
להולכים בדרכו? זוהי, ללא שום ספק, קריאה ברורה לכל המשתמטים ללכת בדרך שבחר בה אוריאל פרץ. אמירה חד משמעית: אם אתם לא תתגייסו, מי יתגייס?
'צריך עיון' אינו הביטוי החרדי הראשון, שמצדד בתנועה הציונית ובמדינה, ומתוך כך ממש מעודד את השירות בצה"ל להגנת העם. 106 שנה לפניו התבטא אותו גאון עולם, מבכירי עולם הישיבות הליטאי, רבי א"א קפלן זצ"ל, באסיפה יהודית בעיר הליטאית טלז, לזכרו של ענק הענקים הרצל: "אף אחד עד הרצל, לא לימדנו לצאת בגלוי אל המדיניות העולמית... לשם הגיע ראשון הרצל והביע בגלוי ותוך חרות: 'עברי אנוכי', ו'גנוב גונבתי מארץ העברים, וגם פה לא עשיתי מאומה, כי שמו אותי בבור'."
והוא סיים באמירה המדהימה: "ככל שגדלה אמונתי באלוקים, גדלה שייכותי לציונות" (!!!). לא ייאמן. פעם היו חרדים שמצוקת העם נגעה לליבם.
אז מי אמר שאין תקווה לשובם של החרדים האובדים לחיק עם ישראל?
מנחם רהט
* * *
מרעבע דזשאבאטינסקי לרב פייקוביץ-אלון
השאלה אם אי כיבוש יהודה ושומרון במלחמת השחרור היתה לפי דוד יוסף גרין-בן-גוריון "בכייה לדורות" או מדיניות מכוונת, נתונה במחלוקת בין החוקרים. הנה קראו:
chrome-extension://efaidnbmnnnibpcajpcglclefindmkaj/https://in.bgu.ac.il/bgi/israelis/DocLib/Pages/2012/%D7%9C%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8-%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%93.pdf
לא אכנס כאן לשאלה, אבל ביקורתו של יוסף גיסינוביץ-אחימאיר על מתן וילנסקי-וילנאי בנו של זאב וילנסקי-וילנאי חסיד ישראל השלמה על שדיבר על " הכורח להיפרדות.", ("חדשות בן עזר", 2011) חשפה שינוי אידיאולוגי היסטורי מדהים דווקא אצלו. יוסף גיסינוביץ-אחימאיר, החסיד האורתודוכסי של "הרב ז'בוטינסקי" המאמין בארץ ישראל השלימה (פעם זה היה שתי גדות לירדן בלי הגולן, היום בלי מדינת עבר הירדן) נטש את תורת רבו ("הרב ז'בוטינסקי" בלשונו), על א"י השלמה, ומאמץ רחמנא ליצלן את "הכוח להיפרדות" הפשרה הטריטוריאלית מבית מדרשו של יגאל פייקוביץ'-אלון, ויצחק רוביצוב-רבין, כלומר את תוכנית אלון המפורסמת.
"על ישראל," כותב יוסף גיסינוביץ-אחימאיר, "לעמוד על זכויותיו ההיסטוריות של העם היהודי, למנוע הקמת מדינה פלשתינית, ולהסכים רק למה שכבר קיים הלכה למעשה – אוטונומיה באזורי A ו-B. משמעה – היפרדות מהאוכלוסייה הערבית העוינת, מצד אחד, אי-היפרדות צבאית מהשטח, מצד שני." ("חדשות בן עזר", 2011).
הידד! מעולם לא הזדהיתי כל כך עם דבריו אלו. יישר כוח! (הערה: בדולגי, בבויברויסק, ובפינסק, מבטאים זאת "שְׁכֶּיָיחְ").
הדין ודברים שלי עם עמוס שוקן
אפשר לומר על עמוס שוקן דברים רבים, אבל לזכותו ייאמר שהוא בעלים העיתון היחידי שמנהל דיון פומבי על ענייני חברה ומדינה באופן חופשי ודמוקרטי עם אנשים פשוטים. ואל ייקל הדבר בעיניכם. זו תופעה נדירה עד שאינה קיימת.
הנה דין ודברים שהיו לי עם שוקן ברשת xלשעבר טוויטר שאפשר ללמוד ממנה על דעותיו האישיות:
אנונימי בשם whntfbfi כותב לעמוס שוקן:
"קשקשן. סותם פיות כמוך שהעיף מהעיתון שלו את גדי טאוב ונוה דרומי מטעמים פוליטיים הוא האחרון להטיף מוסר לגבי צנזור."
עמוס שוקן עונה לו: "חתיכת מטומטם. נוה דרומי כותבת בידיעות אחרונות, גדי טאוב פירסם מאמר שנפסל אצלנו תוך דקה ב'מידה', לא סתמתי פה לא לה ולא לו, אבל לא כל דבר ראוי לפרסום ב'הארץ'. גדי טאוב הוא סוכן כאוס תומך במשטר כמו של ויקטור אורבן בהונגריה, אז לא בבית ספרנו."
בתגובה, פניתי אליו בשאלה:
נעמן כהן: מר שוקן איך תסביר שאתה מעסיק בעיתונך אדם כגדעון לואי (לוי) המגדיר עצמו אנטישמי אנטי ציוני שאינו מכיר בזכות העם היהודי לריבונות ותומך בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, ונאבק להצלת שלטון החמאס בעזה ושיקומו?
אפילו אתה הרי גינית את מחבלי החמאס (חבל שלא גם את מחבלי שאר ארגוני הג'יהאד).
עמוס שוקן: גדעון מעולם לא הגדיר את עצמו אנטישמי, לא חושב שהוא מתנגד לריבונות של העם היהודי ובוודאי שאינו תומך במה שאת מכנה פשיזם איסלמי נאצי. בשום צורה הוא לא נאבק להצלת שלטון החמאס בעזה כמו שאת טוענת. את גדעון מעניין דבר אחד: שתיגמר השליטה הישראלית במשטר אפרטהייד אכזרי על הפלסטינים. על החיים…
נעמן כהן: פשוט לא נכון. גדעון לואי (לוי) מגדיר עצמו אנטי ציוני המתנגד לריבונות של העם היהודי גם בגבולות אושוויץ של 67'. ובכך הוא כמובן מגדיר עצמו אנטישמי. 57 מדינות מוסלמיות כן. 22 מדינות ערביות כן. מדינה יהודית אחת קטנה לא. זו אנטישמיות. וכן, הוא נאבק להפסקת המלחמה בחמאס כדי להצילו ולשקמו.
עמוס שוקן בעוד שאתה מגדיר עצמך ציוני ומכיר בזכותו של העם היהודי למדינה בגבולות אושוויץ של 67' ורק לא מסתפק ב-13 מיליון קמ"ר של שטחים כבושים ע"י הערבים, לוי שולל זאת ומגדיר עצמו אנטי ציוני ונאבק למען כיבוש ערבי של כל ישראל.
עמוס קצת ידע בעברית ובתנ"ך נעמן (כעמוס) זה שם פרטי של גבר.
עמוס שוקן, שאפו על שלאחר ביקורת שללת את מחבלי החמאס כלא לגיטימיים. מדוע אם כן למחבלי שאר ארגוני הג'יהאד הרוצחים יהודים אתה נותן לגיטימיות?
מה ההבדל מבחינתך בין החמאס לג'יהאד האיסלמי, או לבין ארגון הג'יהאד של אשפ "כתאאב שוהאדת אל-אקצה", שייסד הג'יהאדיסט הרוצח הסדרתי מרואן ברגותי?
https://x.com/AmosSchocken1/status/1868411492812599608
עמוס שוקן: מתנצל על שיבוש הזהות שלך. אני מכיר גבר ואשה ששמם מעיין, אז אולי הכול אפשרי. גדעון לא נאבק בעד כיבוש ערבי של כל ישראל, זאת האידאולוגיה של סינוואר, ובהפוך גם של סמוטריץ. אבל לפני הדיון מי ציוני ומי לא, צריך להגדיר את הציונות. מה היא. ההגדרה שלי היא: אידיאולוגיה שלפיה הפתרון ליהודים הוא בית לאומי בארץ ישראל במסגרת של מדינה יהודית ודמוקרטית. ״הציונות הדתית״ היא תומכת הכיבוש והשליטה על הפלסטינים, תומכת במשטר האפרטהייד הישראלי בשטחים, ולפיכך אינה ציונית כי אין בכיבוש דמוקרטיה כלפי הפלסטינים. אם סמוטריץ מגדיר עצמו ציוני (כלומר מתנגד לדמוקרטית בהגדרת ישראל) גדעון צודק אם הוא אומר שאינו ציוני. זאת גם עמדתי. אם סמוטריץ ציוני, צריך לסתום את הגולל על הציונות.
אני לא נותן לגיטימציה לאף טרוריסט ולאף פעולת טרור, אבל אנו יודעים מן ההיסטוריה של הקולוניאליזם בעולם, שהנכבשים והנשלטים משוללי הזכויות שנאבקו לשחרור מן הכיבוש והשליטה עליהם, הגיעו לטרור, גם כי השליטים לא הסכימו להקשיב להם ולא רצו לוותר על היתרונות שהכיבוש והשליטה נותנים להם.
נעמן כהן: טענה מוזרה. בטוחני שמעולם לא נתקלת באישה ששמה בשם התנכ"י עמוס, או נעמן. קל להגדיר ציונות. "ציונית היא תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי (הוא עם ישראל) שמטרתה שחרור העם היהודי משלטון זר ע"י הקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל". בעוד שאתה הגדרת עצמך כציוני, גדעון לואי (לוי) מגדיר עצמו בעיתונך "אנטי ציוני" הנאבק בדיוק כמו סינואר והפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי לחיסול מדינת היהודים. (האם אינך קורא את מאמריו עליהם אתה משלם לו?)
מה פירוש דבריך "אם סמוטריץ' ציוני צריך לסתום את הגולל על הציונות"? אם סמוטריץ ציוני צריך לדבריך לחסל את מדינת היהודים? אז מה אם כן ההבדל בינך לבין סינואר? האם סמוטריץ' מייצג עבורך את כל העם היהודי, ובגללו דינו של העם היהודי לחיות תחת סינואר? ובכלל הרעיון ש-22 מדינות ערביות-מוסלמיות יכולות להיות פשיסטיות בזכות, ורק מדינה יהודית לא יכולה להיות, ולכן יש לתבוע רק את חיסולה הוא גזעני במהותו, האם אתה תובע באופן שווה את חיסול כל המדינות הערביות?
בניגוד לדבריך למרבה הצער אתה כן נותן לגיטימציה לטרוריסטים הערבים, לאחר הביקורת שספגת על הזדהותך עם הטרוריסטים הערבים האיסלמו-נאצים פירסמת הבהרה שהחמאס הוא אכן ארגון טרור, אבל בניגוד משווע לא הגדרת את הג'יהאד האיסלמי, הפת"ח, ארגון הג'יהאד של אש"פ "השהידים של אל-אקצא" (כתאאב שוהאדת אל-אקצא) מייסודו של הג'יהאדיסט הרוצח הסדרתי מרואן ברגותי, ושאר הארגונים הערביים האיסלמו-נאצים כטרוריסטים, כלומר שתיקה כהודאה דמיא. אינך רואה בהם טרוריסטים. אדרבה הצהר כי אתה רואה בהם טרוריסטים.
עמוס שוקן, קביעתך ש"אנו יודעים מן ההיסטוריה של הקולוניאליזם בעולם, שהנכבשים והנשלטים משוללי הזכויות שנאבקו לשחרור מן הכיבוש והשליטה עליהם, הגיעו לטרור. פשוט אינה נכונה. קח למשל את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי. כל השטחים הכבושים היום ע"י הערבים כ-13 מיליון קמ"ר (יותר מכל אירופה) היו ארצות נוצריות. עד המאה העשרים היוו הנוצרים כ-20 אחוז מאוכלוסייה, היום כמעט לא נותרו נוצרים וברור שאין כל טרור נוצרי נגד הכובשים הערבים.
אם נחזור להיסטוריה, בהחלט היו מלחמות עצמאות נגד הכיבוש הערבי. רק הצרפתים, הספרדים, פורטוגזים, המלטזים, האיטלקים, היוונים, הארמנים, והגרוזינים הצליחו להשתחרר מהכיבוש הערבי ולהקים מדינות עצמאיות. למרבה הצער המצרים הבֶּרְבֶּרִים, הכורדים, המרונים לא הצליחו. המצרים (האגיפטים) למשל ניהלו כ-300 שנה מלחמה קשה נגד הכיבוש הערבי, ונכשלו, ואין כל טרור מצרי נגד הכובשים הערבים. (בכוונת מכוון שם המדינה הוא "הרפובליקה הערבית של מצרים" להדגיש שהמדינה שייכת לכובשים הערבים ולא לילידים המצרים-האגיפטים).
עמוס שוקן, בדוק וגגל כמה מקומות נקראים ארץ "אל-אנדלוס" המבטאים את שאיפת הערבים לחזור ולחדש את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי, ולכבוש בחזרה את ספרד. (כמו חלומם לכבוש את הארץ) האם אתה תומך בכך?
https://x.com/AmosSchocken1/status/1868927765187276803
עמוס שוקן לא ענה יותר. שתיקה כהודאה דמיא.
ג'יבריל רג'וב בכיר בפת"ח וברשות במסר לפלגים:
''טרור ורצח יהודים רק בתיאום איתנו''
ג'יבריל רג'וב במסר לחמאס ולג'יהאד האיסלמי: "ההתנגדות צריכה להיות בהסכמה ואנחנו כפת"ח הרשות ומנגנוני הביטחון אינם צריכים לירות על הישראלים זה לא תפקידם. אבל שהפלגים (החמאס והג'יהאד) יתכבדו וידונו איתנו. אנחנו בפת"ח מוכנים ואנחנו פתוחים אנחנו אומרים המערכה באדמות הכבושות של 1967 פתוחה בכל הצורות! אז שיתכבדו, אבל לא על חשבון. יש רשות אחת, נשק אחד, חוק אחד, וזאת בהסכמתנו והקבלה שלנו יהיה על כל האדמות הפלסטיניות."
https://rotter.net/forum/scoops1/883530.shtml
כזכור ג'יבריל רג'וב (מכונה אבו ראמי) חבר מרכז ארגון הטרור פת"ח, ויו"ר התאחדות הכדורגל הפלסטינית. היה בעברו שותף לפעילות טרור נגד ישראל ואף גורש ללבנון.
בראיון שנערך עמו בשנת 2007 טען כי "ישראל היא סרטן באזור. בשם אלוהים, אני בטוח שכל גרגיר מפלסטין ההיסטורית, מהים עד הנהר – ישוב אלינו!"
במאי 2013 אמר בריאיון כי "עד עכשיו אין לנו (נשק) גרעיני, אבל בחיי אללה, אילו היה לנו (נשק) גרעיני – מהבוקר היינו משתמשים בו." כמו כן אמר "ההתנגדות שלנו כאנשי תנועת פתח עוד נמצאת על סדר היום שלנו בכל צורותיה. בשלב הנוכחי אנחנו מרוצים מההתנגדות העממית. אנחנו הפלסטינים הם מקור הדאגה של ישראל ולא אף אחד אחר. אנחנו נמצאים על הארץ הזאת, והארץ הזאת היא שלנו. הם האוייב שלנו והמערכה שלנו היא מולם. המערכה שלנו היא נגד הכיבוש הישראלי. האוייב המרכזי שלנו, לא רק כפלסטינים, אלא כערבים וכמוסלמים, היא ישראל והכיבוש הישראלי."
שוקן לא מפרסם זאת בעיתונו כי אינו מכיר בפת"ח כארגון טרור.
עיתון "הארץ": כל מוסלמי שאומר שצריך לפי האיסלם להרוג יהודים הוא חולה נפש
מהפך בעיתון "הארץ", עיתון "אל-ארצ'", העיתון הערבי בעברית, מפרסם כהרגלו את גרסת הערבים לכל אירוע, אבל הפעם יש תקדים. בכתבה גדולה מפרסם העיתון סיפור על פלסטיני בן 16 שסובל ממוגבלות שכלית המוחזק חצי שנה במעצר מינהלי בישראל בשל ניסיונות לרצוח יהודים בדקירה. עורך דינו ויאם בלעום ציין כי הוא לוקה במחלה נפשית חמורה ואינו מודע למה שהוא אומר.
(הגר שיזף, "פלסטיני בן 16 שסובל ממוגבלות שכלית מוחזק חצי שנה במעצר מינהלי בישראל", "אל-ארצ'", 5.1.25)....
הידד! בפעם הראשונה מפרסם העיתון שנקבע כי מי שאומר: "לפי דת האסלאם מותר להרוג יהודים". הוא לוקה במחלה נפשית חמורה ואינו מודע למה שהוא אומר.
כלומר כל מי מוסלמי שאומר שצריך לפי האיסלם להרוג יהודים הוא חולה נפש.
הבעייה היא מאין יימצאו כל כך הרבה בתי משוגעים לכולם...?
מה תעשה הַצַּדֶּקֶת עם אימהות הנרצחים?
מיכל פעילן כתבת ערוץ 12 היא צדקת. איך יודעים זאת? בכל סיקור שלה את בעיות עסקת שחרור החטופים היא תמיד מציגה עצמה כְּצַדֶּקֶת מוסרית, ואת כל השאר כרשעים גמורים. לדידה אין שום בעיות בקבלת דרישות החמאס. היא קהת רגש לחלוטין וערלת לב. מההשלכה הוודאית של שחרור אלפי רוצחים שיגרמו כבעבר לנרצחים רבים פי כמה. הבעייה היחידה לדידה באי קיום עיסקה היא הרשע של ביבי, סמוטריץ' וחאנן-בן גביר לעומת טוב ליבה. "אני לעומתם" מציגה פעילן, את עצמה צַדֶּקֶת מוסרית.
בתגובה שלחתי לה שאלה: "מיכל פעילן, לפני שחרור שליט היה לי דיון עם פעילה למען עיסקת השחרור. אני ראיתי בעיני רוחי את עינב צנגאוקר ואת מירב לשם-גונן המפורסמות, ואת אלפי האימהות השכולות שאינן מפורסמות. היא לא ראתה. שאלתי אותה אז אם תבואי לבקר את כל האימהות השכולות שיירצחו ע"י המחבלים שישוחררו? היא לא ביקרה. האם את מיכל פעילן, כן מתחייבת לבקרן?
https://x.com/naaman_c/status/1875924348550496739
מיכל פעילן לא ענתה.
האפיפיור: "אין לי בעיה עם היהודים – רק עם נתניהו"
הארגנטינאי חורחה מריו ברגוליו, המכונה פרנציסקוס ה-1 מתנאה בעצמו כממלא מקומו של פטרוס (שמעון כיפא) שהוא ממלא מקומו של ישו עלי אדמות, ובידיו סמכות המפתחות לתווך בין השמיים והארץ, והנה הוא מתווך בין ישו לבין איש דת איראני עבדול חסן נווב, ראש האוניברסיטה ללימודי דת בעיר קום באיראן. וכמובן על מה הם יכולים לדבר? כצפוי רק על היהודים. ממלא מקומו של ישו אמר לו: "כל בני האדם זכאים לכבוד ולחופש, אך היום יש כאלו שמבקשים לשעבד בני אדם ואת האנושות כולה על מנת לקדם את מטרותיהם," ומיהם אותם משעבדים? כמובן לא האיראנים, אלא היהודים. אמר פרנציסקוס.
האפיפיור פרנציסקוס הוסיף ואמר: "אין לנו שום בעייה עם היהודים, הבעייה היחידה שלנו היא עם בנימין נתניהו, שהתעלמות שלו מהחוק הבינלאומי וזכויות אדם יצרה משבר באזור ובעולם כולו."
הדברים הופיעו כציטוט ישיר בסוכנות הידיעות האיראנית "אירנא" ולא הוכחשו על ידי הוותיקן.
זו לא הפעם הראשונה בה מתבטא האפיפיור בצורה קיצונית נגד ישראל. בחודש שעבר האפיפיור האשים בדרשה שנשא לבכירים בוותיקן כי ישראל מרססת ילדים פלשתינים בעזה במקלעים ומפציצה בתי ספר ובתי חולים. "ובכאב אני חושב על עזה, על כל כך הרבה אכזריות, על הילדים שרוססו במקלעים, על הפצצות של בתי ספר ובתי חולים. איזו אכזריות," אמר הכס הקדוש. למחרת הוא החריף את הטון, ובמיסה השבועית שלו חזר על הטענה כי ישראל מרססת ילדים במקלעים באכזריות.
https://www.israelhayom.co.il/news/world-news/europe/article/17093960
אין ספק שאל הארגנטינאי חורחה מריו ברגוליו המתנאה כממלא מקומו של ישו התכוון ישו כשכינה את הגויים כלבים. (מתי 16:26)
שותפו של האפיפיור
משה סמולינסקי-יעלון
בין מלשינים לשמלצובניקים
בשעה שתיירים ישראלים ששירתו בצבא נרדפים בעולם כפושעי מלחמה, מוסיף ומצדיק הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר משה סמולינסקי-יעלון את הרדיפות וחוזר על טענותיו לפשעי מלחמה: "הלוחמים שבחו"ל צריכים להיות מודאגים. הלוחמים שיוצאים לחו"ל עלולים להיעצר," הוסיף, כי "גם להפסיק להוציא סרטונים ואמירות לא יעזור – הפוליטיקאים ידברו על דילול אוכלוסייה בעזה, וזה פשע מלחמה. הממשלה פגעה במערכת המשפט, וזה פוגע בנו בעולם."
אפילו בצל הניסיונות להעמיד לדין את לוחמי צה"ל בחו"ל – הוא לא חזר בו מהאמירות שהשמיע לאחרונה ולפיהן הצבא מבצע פשעי מלחמה וטיהור אתני ברצועת עזה.
https://www.ynet.co.il/news/article/r10kypc8yg#autoplay
כשקוראים את דברי סמולינסקי-יעלון אי אפשר שלא להיזכר בתפקיד המלשינים והשמלצובניקים שהרוויחו מהסגרת יהודים לנאצים:
https://www.daat.ac.il/warsaw/n.htm
השאלה מה מרוויח מזה סמולינסקי-יעלון? הרי אפילו האידיוטים השימושיים שתמכו בו פעם חדלו מכך.
שימוש בבית חולים כבסיס טרור – פשע מלחמה של החמאס
בשבוע שעבר השלים צה"ל מבצע בג'באליה. בבית החולים כמאל עדואן (על שם של הטרוריסט שהיה סגנו של מוחמד יאסר ערפאת) נעצר ריכוז המחבלים הגדול ביותר במלחמה – 240 במקום אחד.
הצבא חשף חקירה של אחד מהם על-ידי אנשי יחידה 504, ובה הסביר מדוע בחרו אנשי חמאס להתבצר דווקא שם. אנס שריף, בן 21, הצטרף לחמאס ב-2021 – ובמקביל שימש מפקח על הניקיון בבית החולים כמאל עדואן. הוא נעצר יחד עם כ-240 מחבלים נוספים בביה"ח – ושיחזר בחקירה: "היו מגיעים בבקרים לבית החולים ומחלקים את הציוד לתקיפת הטנקים."
בתיעוד מחקירתו של פעיל החמאס, אנס מחמד פאיז א-שריף על-ידי חוקרי יחידה 504 הוא סיפר: "הם (המחבלים) חושבים שזה מקלט בטוח, כי הצבא לא יפציץ אותי בטיל של מטוס F-16 או בהריסת המבנה, מכיוון שיש שם אזרחים וחולים," אמר המחבל אנס מוחמד פאיז שריף, בן 21, שתיאר כי עבד כמפקח על הניקיון בבית החולים. "הצטרפתי לגדודי אל-קסאם בשנת 2021 לכוחות הנוחבה. נעצרתי בבית החולים כמאל עדואן, היו שם הצוות הרפואי – ופעילים מחמאס והג'יהאד האיסלאמי, מחטיבות א-נאצר ומארגונים שונים בצפון רצועת עזה".
כשהחוקר שאל מה עשו המחבלים בבית החולים? הוא שיחזר: "הם היו מעבירים ציוד, נשק כמו קלצ'ניקוב, כדורים ואקדחים. הנשק הועבר אל ומבית החולים – מבחוץ ופנימה. לתצפית וסיור היו יוצאים מבית החולים בשעות הלילה המאוחרות."
לדברי המחבל, המחבלים היו מגיעים בבוקר לבית החולים, מחלקים את הציוד של הרימונים והמרגמות לתקיפת הטנקים – בין אם זה בכמאל עדואן, בפאלוג'ה (במחנה פליטים ג'באליה או במקומות חדשים."
הפשיטה על כמאל עדואן נחשבה מבחינת אוגדה 162, שהובילה את הפעולה, לסיום המבצע בג'באליה. יותר מ-240 מחבלים נעצרו במבצע וכ-20 חוסלו. הכוחות משייטת 13 מצאו מעט אמל"ח בבית החולים בג'באליה, אך כמות גדולה מאוד של מחבלים, בהיקף הגדול ביותר למעשה שנמצא באותו מקום ברצועת עזה ונעצר בבת-אחת.
מפקדים מחטיבה 401 שהובילה את המבצע אמרו כי חלק ממחבלי חמאס ענדו תחבושות מדומות כדי להתחפש לפצועים ולחולים, שכן צה"ל אפשר לצוותים הרפואיים ולמאות המאושפזים, וכן לילדים ולנשים מקרב העקורים שמצאו בו מחסה, לעזוב לבית החולים האינדונזי שנמצא בפאתי מחנה הפליטים של העיר.
(יואב זיתון)
https://www.ynet.co.il/news/article/h11su005uke#autoplay
ודוק: שימוש בבית חולים כבסיס לטרור מוגדר כפשע מלחמה. אבל כמובן שהאשמה מוטלת על הישראלים הנלחמים נגד פשעי המלחמה הללו.
זה כמובן לא מפריע למשה סמולינסקי-יעלון להצדיק את רדיפת חיילי צה"ל כפושעי מלחמה.
נעמן כהן
* * *
פוצ'ו הביטו וראו
הילד בן 95
בתוכנית:
ברכות
ראש-העיר
– רון חולדאי
זקן הפלמ"ח – עמוס חורב
הילד הזה – יהודה אטלס
פלמחניק עכשווי – איתי אנגל
מקהלת הפיליפיניות בשירי פלמ"ח
הלמדווניקים של גימנסיה הרצליה
ההלוויה של המורה שמילקיהו (סרטון)
מחול האגרונומים של כרמי-יוסף
איה הג'ינג'ית באמריקה
הילד שרצה להיות מפורסם
)כל תוכנית היא בסיס לשינויים(
המפגש יתקיים ביום שישי ה-7 בפברואר 2025
בבית הפלמ"ח, רח' חיים לבנון 10 תל-אביב
ניתן לחנות בתשלום בחניון של מוזיאון א"י הסמוך
התכנסות בשעה10:00 מתחילים ב- 10:30
הכניסה חופשית, אך מותנית בהרשמה מראש
להרשמה לאירוע לחצו על הקישור:
https://forms.gle/HLZFy542ntmsu7Hr9
אפשר גם בטלפון: 5459800-03 או במייל info.mus@palmach.org
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* תודה לך אהוד. זה יצא יפה מאוד מאוד. אמנם קיבלתי כבר הבוקר "שטיפה" מנעמן כהן על דברי הקילוסין שהרעפתי על אמנון אברמוביץ', אבל אני מאוד מעריכה את נעמן, ובטוחה שהוא מתכוון לכל מילה שכתב. אני מבינה ויודעת שאפשר להיות ידידים, חברים, גם אם לא חושבים אותו דבר. להשתמע, ושוב תודה, שלך:
עירית אמינוף
* אביבה קם לאורנה גולן: אני אישה בת 96 וישנן לי הרבה מהתופעות של אדם מזדקן, גרה עדיין בביתי ונוהגת מכונית. יש לי מזל. במשך חיי ציירתי הרבה ובשנות החמישים לחיי שאלתי את עצמי מה אעשה לעת זיקנתי בכדי למלא את חיי החברתיים.
בשיחתי, אז, עם חברתי, היא סיפרה לי על אימא שלה המשחקת ברידג' ומוצאת חברה אפילו בטיוליה בעולם כי "אם אתה משחק ברידג' מושכים אותך חצי מת לשולחן המשחקים" וכך עשיתי וזה מפגיש אותי עם אנשים נורמליים (את יכולה לחלוק על זה).
זאת ועוד, הייטנר ממקם את וולדהיים בעמק יזרעאל, אני חושבת שיותר נכון למקם אותו בגליל התחתון.
* אהוד יקר, התרגשתי ממכתבו של איתמר פרת אליך, מהייאוש המחוייך על כך ששניכם נשארתם כנראה הביביסטים האחרונים והשיר שציין ולקח לי שנייה לקלוט "יעל שיר לכיתה ערמונית" שזה בעצם איחולי רפואה שלמה לראש ממשלתנו. ובא לי לצטט לאיתמר פרת ולך את הסיסמא של ביתר ירושלים "לעולם לא תצעדי לבד."
אינכם לבד. גם אם נכון ששניכם "פליטים" ניצולי ספינה טובעת של האליטה בני דורכם הישראלית. אבל הנה ברנר כפי שאתה מתאר אותו באופן נוגע כל כך בספרך עליו, כבר לימד אותנו לא להתייאש. לא הייתי מזלזלת כלל בציבורים ישראלים מהפריפריה אנשים אמוניים פשוטי עם אמנם, אבל שלא "התקלקלו". והגיון בריא יש להם יותר מכל מיני אינטלקטואלים. והם תומכים בביבי. "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה."
לא יאומן שכתבת את הפסאודון מאת חיימקה שפינוזה על פסיטבל המשוררים במטולה ב- 2007 ודבר לא השתנה מאז. לקרוא את הרשמים הכואבים על הכתף הקרה לתושבי שדרות שנפגעו מרקטה מעזה, היום ב-2024 כאשר גם מטולה ספגה עשרות טילים ונחרבה לא מעט, פשוט מכווץ בטן ולב.
אתמול בערב יצאה מהבניין המגדל בו אני גרה ברמת גן חופה ומכונית נוצצת באורות צבעוניים וממנה בקעו שירים ברמקולים ותהלוכה המונית של השכונה מלווה אותם בריקודים ושמחה לבית הכנסת הסמוך. סיבת החגיגה היא הכנסת ספר תורה חדש, אותו הקדישו ועליו עמלו ותרמו מכיסם שכניי לבניין שהם הוריו של חייל בן 20 שנפל בעזה – ביום השנה לזיכרו של בנם יעקב איליאן הי"ד.
ההתעלות הרוחנית שאפפה את האוויר לכל אורך הטקס, ההתלהבות והפנים השוחקות שהתערבבו חליפות בדמעות עצובות, הקרינו המון עוצמה ותקווה בכוחותיו של העם הזה. ישראל!
ולא יכולתי שלא להיזכר בסקירתו המדכדכת של נעמן כהן כיצד התפרצו ופוצצו בזעם והשתלחות בני משפחתו השכולים של החייל גור קהתי הי"ד את טקס האזכרה בשומרון של משפחה שכולה אחרת משפחתו של זאב ארליך הי"ד. חשבתי לעצמי כמה נחוצה לאליטה החילונית שלנו, שהתרוקנה מכל תוכן לאומי ויהודי והיא כעת קנה רצוץ ללא משענת – דרך ומשמעות חדשים ודחוף.
כ"כ נהניתי לקרוא את עדינה בראל וסיפורה על המסתערבת ופוסט טראומה שכעת מוענקת לה תשומת לב. ואת מאמרה הנוגע ללב בישירותו של ארנה גולן על הזיקנה.
בברכה,
חוה ליבוביץ
אהוד: אנחנו לא "פליטים" "ניצולי ספינה טובעת של האליטה בני דורנו הישראלית" – כי מרביתה של ה"אליטה", בייחוד הסופרים, ליקקו את התחת לפלסטינים ובתגובה התקשורת והמימסדים ליקקו להם את התחת, בארץ ובעולם, גם בהענקת פרסים על פעילותם למען "השלום".
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר
בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!
בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!
בס"ה נמכרו 1,193 עותקים
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
* * *
אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.
איורים: דני קרמן.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח
ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.
קובץ: זרח ברנט1
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:
https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing
*
נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן
יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-29, 2022-2024.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר
לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל