פעמיים בשבוע

גיליון מס' 2020

יום ארבע מאות חמישים ושמונה למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2185 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ג בטבת תשפ"ה. 13.1.2025

עם הצרופות: 1. ברכה רוטשטיין קוראת מספרה. צילום שחר לבני. 2. הצלמת חן רוזוליו על רקע תערוכת הצילומים שלה. צילום כנ"ל. 3. לירון בר –  מנחה. צילום כנ"ל. 4. תמונות בתערוכה. צילמה עדינה בר-אל.   

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: הַבֹּקֶר מָצָאתִי. // איליה בר-זאב: שני שירים. // אורי הייטנר: 1. היה רע לתפארת. 2. צרור הערות 12.1.25. // צביקה זליקוביץ: עם שחר. // איתמר פרת: המדריך החדש לצעיר המזדקן. // עדינה בר-אל: המוזות ממשיכות בעוטף. // אהוד בן עזר: ברנר והערבים. הוצאת אסטרולוג 2001. ו. עדויות על ברנר מתוך יומניי, שנת 1993. זה ברנר זה? תגובה לסיפור "נפילה" של אלישע פורת. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי. זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור. תל אביב, 1979. פרק 2. // נעמן כהן: הרצל לא היה מאמין –  במדינת היהודים יש כיום יותר יהודים מאשר גרמנים באוסטריה. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

שִׁירִים מִבֵּין הַזְּמַנִּים

הַבֹּקֶר מָצָאתִי

הַבֹּקֶר מָצָאתִי

אֶת חֲלוֹמִי

בְּסַל נְיָרוֹת יְשָׁנִים

הוֹצֵאתִי אוֹתוֹ

הִבְרַשְׁתִּי

אֶת זְהַב-שְׂעָרוֹ

•

• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

איליה בר-זאב

פרלוד מס' 13 – בפה דיאז מזור

איטי Lento

"מִשָּׁמַיִם הִבִּיט... רָאָה אֶת כָּל בְּנֵי הָאָדָם"*

וְהֵם דּורְכִים זֶה עַל זֶה, גּוּף אֶל גּוּף,

עֵירֹם אֶל עֵירֹם.

בְּגַלְגַּל הַחֹשֶךְ שָׂרִיד אִשָּׁה.

שֶׁקֶט.

פִּתְאוֹם גּוּפָה חָיָה –

 זְמַן גְּסִיסָה... עֶשְׂרִים דַּקּוֹת. צְרִיחוֹת בָּאֲוִיר שֶׁנוֹתָר,

אֶנְקַת כְּאֵב נוֹאֶשֶׁת,

פִּרְחֵי הַגֵּרַנְיוּם בַּכְּנִיסָה לְ"בֵית הַמֶּרְחָץ" עֲזוּבִים –

שֶׁקֶט.

זָרִים מְלַוִּים אֶת שֶׁנֶּעֱרַם מוּל מִגְדְּלֵי הַנַּעֲלַיִם,

אֶל תְּהוֹם רוֹעֶדֶת,

אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הָעֵמֶק יִסָּתֵם.

* תהילים ל"ג.

פְּרֶלוּד מס. 8 – בפה דיאז מינור

מאוד נרגש Molto agitato

 עֵינַי עֲצוּמוֹת, נֶעֱלָמִים מִמֶּנִי סוֹדוֹת הַבְּרִיאָה, 

לוּ יָכֹלְתִּי, הָיִיתִי צוֹעֵק,

מְמַלֵּט נַפְשִׁי.          

עָמֹק מִתַּחַת לָאֶפֶס נֶחְשָׂף הַחֶלְקִיק הָאֱלוֹהִי.

כִּיסֵי אֲוִיר כְּמַיִם מְעֻרְבָּלִים.

אִשָּׁה לֻקְחָה מֵאִישׁ, יֶלֶד מֵאִמּוֹ, אָדָם חָדָשׁ

כְּבָר לֹא יִוָּלֵד.

הִתְנַגְּשׁוּת עֲנָנִים טְעוּנֵי חֶמְלָה, גְּלִידֵי קֶרַח קְטַנִים,

בְּרַד מַהֲלֻמּוֹת, פְּקֻדַּת אֵשׁ חַיָּה

כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ.

אוֹר חוֹלֵף, דּוּמִיַּת קֶסֶם הַכְּפוֹר

וְלַיְלָה

איליה בר-זאב

* * *

אורי הייטנר

1. היה רע לתפארת

הניצוץ הקיבוצי שהדליק אותי, היה בקיבוץ בית זרע. יש לי שם משפחה. בילדותי, הרבינו לבקר שם, בכל פעם למיספר ימים, ובכמה קייצים הייתי שם לבדי תקופה לא קצרה. האידיאולוגיה באה מאוחר יותר, בשנות נעוריי, אך הזרע נזרע בבית זרע.

אחד הדברים שהדליקו אותי היה הלינה המשותפת. גדלתי במשפחה עירונית חמה ואוהבת וזכיתי לילדות מאושרת. אבל יש כיף גדול יותר מלישון בלילה במחנה או בטיול, מחוץ לבית? הדימוי של ילדי הלינה המשותפת הצטייר בעיניי, כילדים שנמצאים כל הזמן במחנה קיץ. יש כיף מזה?

כאדם בוגר, כחבר קיבוץ ובוודאי כהורה, דעתי הפוכה. ואף על פי כן, בזיכרוני אני חווה אותם כילדים מאושרים.

לא אחת שאלתי בוגרי הלינה המשותפת אם "היה לך טוב או היה לך רע?" – כשם ספרה החדש של יעל נאמן. קיבלתי תשובות רבות, אך השכיחה ביותר היתה "הייתה לי ילדות נפלאה." גם נאמן כותבת ש"אומרים: לתשעים אחוז מהילדים היה טוב." אך אלה ששמעתי מהם כמה היה להם טוב מקפידים להוסיף: "אבל בשום פנים איני מוכנה לכך כאימא." אני מסיק מכך, שהמרד בלינה המשותפת, שלא היה מרד של ילדים אלא של הורים, לא היה מתוך זיכרונות אימה, אלא מתוך תובנה בוגרת מהי הדרך הנכונה לחנך את הילדים. יש מי שחוויותיהם מהלינה המשותפת קשים ונוראים. אך יש הרבה ילדים שחוו ילדות קשה ואיומה בבית הוריהם.

גיבור ספרה של נאמן הוא נחשון גולץ, בן קיבוץ רוחמה, שבשנת 2000 סיפר בראיון ל"הארץ" על תביעת נזיקין אזרחית ייצוגית שהוא מגיש נגד רשם האגודות השיתופיות, על נזקי הלינה המשותפת.

"האישום: ניסוי פסיכולוגי אכזרי באלפי ילדים בני קיבוצים שגדלו בחינוך המשותף. מטרת הניסוי: יצירת אדם חדש."

אני זוכר היטב את תחושת הסלידה כשקראתי את הריאיון לפני 25 שנה. ראיתי בכך שילוב של קורבניות מאוסה עם שיח משפטני מעורר סלידה. עצם הרעיון שדרך חיים חברתית חלוצית, שאנשים בחרו בה ויצרו אותה בעבודה קשה, במסירות אין קץ, באהבה ובאמונה, ושתרומת עשייתם להקמת המדינה וליישוב הארץ לא תסולא בפז, והיו בה גם לא מעט שגיאות, היא סוגיה שניתן לדון בה בבית משפט, הוא מתיחה עד אבסורד של הביטוי האומלל של אהרון ברק: "הכול שפיט." אולי הכול שפיט במשפט ההיסטוריה, בשיח החברתי. בטח לא בבית המשפט. מה שעוד הכעיס אותי, היה דיבורו נגד "החינוך המשותף". הלינה המשותפת היא רק מרכיב אחד בחינוך המשותף. החינוך המשותף המשיך להיות הדרך החינוכית של הקיבוצים הרבה אחרי ביטול הלינה המשפחתית, בחינת "צריך כפר שלם כדי לגדל ילד אחד," ובמידה רבה כך הדבר גם בקיבוץ המופרט.

הספר לא שיפר את דעתי על גולץ. אדרבא, בספר למדתי עד כמה אישיותו אובססיבית, ובאה לידי ביטוי במסע רגלי שעשה מת"א כדי "לחזור לקיבוץ" בלי תיאום עם איש או בתקופה של קריאה אינטנסיבית של כל כרכי עלון הקיבוץ.

אחת הטענות של גולץ, המופיעה גם בספרה של נאמן, היא שההצטיינות של ילדי הקיבוץ בצבא, נובעת מכך שהם חונכו לקונפורמיזם וציות. אבל מעניין שהבולטות של בני הקיבוצים היתה בעיקר בסיירות ובקורס טיס; יחידות המקדשות דווקא את האינדיבידואליזם, את היצירתיות ושמוטיב התחרותיות וההישגיות בהם הוא מרכזי. אנו רואים זאת גם באחוז האמנים והספורטאים מקרב בני הקיבוצים, הרבה מעבר לחלקם באוכלוסייה, כך שהטיעון הזה אינו עומד במבחן העובדות.

אני זוכר שיחה באחת מארוחות הבוקר בחדר האוכל בבית זרע, שבה דודי, שהיה מהאידיאולוגים של הקיבוץ, סיפר שבחברת הילדים כל ילד יודע בדיוק איזה מקום הוא בכיתה בשחייה ובריצה וכו', ושזו חברה מאוד מאוד תחרותית. הוא אף הוסיף, ככל הזכור לי, איזו אמירה בנוסח "כמו בעלי חיים בג'ונגל." הופתעתי, כיוון שבכיתה שלי בעיר לא היתה תחרותיות כזו. כנראה שעצם החיים יחד של הילדים, כשביתם אינו חיקה החם של המשפחה, עודד דווקא את התחרותיות, בניגוד למיתוס. ואולי הנזק העיקרי של הלינה המשותפת, הוא שבהפוך על הפוך היא לא חינכה לשותפות ולערכי הקיבוץ, והיא היתה אחד הגורמים המרכזיים לריאקציה שהובילה ברבות הימים להפרטת הקיבוץ.

הלינה המשותפת נוצרה מתוך צורך קיומי, כמעט הכרח קיומי, בתוך העוני והקושי של החיים באוהלים וצריפים, בקור ובחום העז, בגשם ובשרב, לתת מענה פיזי קיומי סביר לילדים. לאחר מכן הולבשה על כך אידיאולוגיה נוקשה, שהנציחה את הלינה המשותפת הרבה אחרי שלא היה בה צורך כזה. היתה זו אידיאולוגיה של מרד במוסד המשפחה. כאילו הקיבוץ הוא התחליף למשפחה.

הקיבוץ הוא אכן סוג של משפחה מורחבת, אך אם היא מחליפה את המשפחה הגרעינית, שהיא ההתארגנות האנושית הטבעית הבסיסית של האדם, היא מחמיצה את מהות המושג משפחה מורחבת. משפחה מורחבת במיטבה מורכבת ממשפחות, החיות כמשפחה, והבסיס של חיי המשפחה הוא החיים של ההורים והילדים בבית אחד, עם כל הכרוך בכך. המשפחה הבסיסית היא קיבוץ בזעיר אנפין, כי היא התגלמות החזון של "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו," של קופה משותפת וכד'. המודל הזה נחסך מילדי הלינה המשותפת. המודל של חברת הילדים בלינה המשותפת, היה יותר של ג'ונגל דרוויניסטי.

הקיבוץ במיטבו מבוסס על ערך המשפחה, המורחב גם אל מעבר לה, אל הקיבוץ כמשפחה מורחבת, כמשפחה של משפחות, אך בשום אופן לא כתחליף למשפחה.

למה אותם 90% שהיה להם טוב כילדים בלינה המשותפת, שוללים אותה מכל וכל כהורים? כי הם מבינים שהיה להם כיף, אבל הטוב, במובן העמוק, הוא בחיק המשפחה. כך שגם אם החוויה שלהם היתה טובה והזיכרונות שלהם טובים, הם מבינים שהטוב הזה, היה רע לתפארת.

2. צרור הערות 12.1.25

* מצע לסיום המשבר– מקריאה ראשונית של תוכנית סער-לוין, היא סבירה בעיניי, ועשויה להוות בסיס להסכמה רחבה על רפורמה קונסטרוקטיוויבית.

זו טיוטה, לא "כזה ראה וקדש", אך היא ראויה בהחלט להוות מצע לסיום המשבר הלאומי סביב המהפכה המשטרית.

לא הכול אני אוהב בהצעה. לדעתי, אין צורך בשינוי הוועדה למינוי שופטים ושיטת מינוי השופטים, כפי שהיא מתנהלת מאז רפורמת סער. אך כדי להגיע להסכמה, אין מנוס מפשרות. ההצעה היא כזו שניתן לחיות איתה, והיא מסכלת את המזימה של השתלטות הממשלה על מינוי השופטים.

באשר לביטול חקיקה – הפשרה נוטה לאקטיביזם יותר מעמדתי. ברעיונותיי, שרק לאחרונה כתבתי בהתארגנות שאני שותף לה, הנקראת "יוזמת ישראל 2026", המגבלות על ביטול חוקים חמורות יותר. 

באופן כללי, עצם הנכונות לפשרה היא החדשות הטובות, והפשרה הזו היא בפירוש בסיס ראוי להסכמה לאומית רחבה.

מלכתחילה, חשבתי שעדיף לדחות את כל העיסוק בנושא עד אחרי המלחמה, אבל כאשר אנו רואים שהמלחמה של הממשלה במערכת המשפט ובמדינת החוק משתוללת גם בעיצומה של מלחמה, אין מנוס מפשרה עכשיו. וטוב שהפשרה תחול רק בכנסת הבאה, יוסר האיום של רודנות ה"מלא מלא" בלהט להצית בשם "רצון הרוב", כביכול. אדרבא, הפשרה היא שתבוא לאישור העם, ואין לי ספק שרוב העם רוצה בהסכמה ובפשרה, ונמאס לו מהזנבות הקנאים שמדברים בשמו.

פשרת סער-לוין היא הזדמנות להורדת הלהבות. כעת, מכל הצדדים נדרשת אחריות.

על השרים להפסיק את ההסתה נגד בג"ץ והאיומים על היועמ"שית.

על האופוזיציה לנהוג באחריות ולקבל בברכה את הפשרה כטיוטה לדיון על הסכמה רחבה.

על המחאה לעצור. ברור שתמיד יהיו קיצונים שינסו לטרפד כל פשרה, תחת סיסמאות דמגוגיות לוחמניות, כמו של אהוד ברק בעת הדיונים בבית הנשיא, בסגנון "לא ניתן ידינו לפשרה רקובה, כי אין פשרה בין דמוקרטיה לדיקטטורה." אני מקווה שהציבור שהשתתף במחאה יגלה אחריות ולא ייגרר אחרי שורפי האסמים.

עד כה, שורף האסמים הראשי היה יריב לוין. והנה, כעת הוא מוביל לפשרה, ועל כך הוא ראוי לשבח. אך עליו להפסיק מיד את ההתעמרות במערכת המשפט, ולפעול יחד עם מערכת המשפט, בבחירת הנשיא, בפעולה תקינה של הוועדה לבחירת שופטים. הוא וחבריו חייבים לשים קץ לאיום הקרימינלי באי כיבוד פסיקות בית המשפט.

* מחרחרי מלחמת אחים – פשרת לוין-סער דומה לפשרה שעוצבה בבית הנשיא. אז, הקנאים, מחרחרי מלחמת האחים, סיכלו אותה. החמצנו הזדמנות פז לתיקון ושילמנו מחיר כבד ביותר. אחד הקנאים שהכשיל אז את הפשרה היה לוין, החתום כעת על הפשרה. האם לוין יפגין רצון טוב ואחריות בהתנהלותו בנושא בחירת הנשיא ושיתוף הפעולה עם בג"ץ, כדי ליצור אווירה שתאפשר פשרה? האם הקנאים מהצד השני יעשו גם הם את הצעד ויצטרפו למהלך?

אני כבר נחשף לתגובות הפבלוביות של אנשי "אף שעל", כמו דינה זילבר, שמבחינתם כל פשרה היא "ייהרג ובל יעבור", גם על שרוך של נעל. תמיד יהיו קנאים. אני מקווה שהפעם הציבור יגלה אחריות ולא ינהה אחריהם.

* אילו לוין הלך בדרכו של אדלשטיין – רווית הכט פרסמה מאמר ב"הארץ", שבו תקפה בחריפות את הצפצוף של הממשלה והקואליציה על החוק, כמו במעשיהם של לוין, קרעי וגוטליב. הזדהיתי עם רוב דבריה. אולם כאשר היא הזכירה את ח"כ יולי אדלשטיין, דווקא לשבח, בתור מי שתומך בוועדת חקירה ממלכתית ומתנגד לניסיון להקמת ועדת "חקירה" פוליטית, היא הזכירה שגם הוא, אדלשטיין, הפר פסיקת בג"ץ, כלומר הציבה אותו בצד קרעי.

אין לכך שחר. אדלשטיין לא הפר שום החלטה. כאשר בג"ץ פסק נגדו, הוא התפטר מתפקידו כיו"ר הכנסת. הוא אמר שמצפונית הוא אינו רוצה לבצע את הפסיקה שהוא מתנגד לה, אך לא יפר אותה, אלא יתפטר. למה הדבר דומה? שבעקבות פסיקת בג"ץ שנועדה לאפשר את תפקוד מועצת תאגיד השידור הציבורי, קרעי היה מתפטר מתפקידו. או שבעקבות פסיקת בג"ץ המחייבת את לוין לכנס את הוועדה למינוי שופטים, הוא היה מתפטר מתפקידו. אילו נהג כך, זו היתה פעולה לגיטימית, ואף ראויה להערכה. אבל לוין וקרעי לא נהגו כך, כמובן. כאשר אדלשטיין התפטר לאחר שבג"ץ פסק שעליו לכנס את הכנסת לבחירת יו"ר בתאריך הנקוב, יריב לוין תקף אותו. הוא טען שאדלשטיין היה צריך להפר את פסק הדין. מה נשיאת בית המשפט תעשה? היא תשלח את משמר בתי המשפט לאכוף את הפסיקה ומשמר הכנסת יעמוד מולו? איך אפשר להשוות את אדלשטיין הממלכתי, לעוכר המשפטים הפירומן.

ואז לא היה מדובר בהתערבות של בג"ץ בפעולת שר, והרי לב לבו של בג"ץ הוא ביקורת שיפוטית על פעולות הרשות המבצעת, אלא בהתערבות בהתנהלות של הכנסת, הריבון. כדי להתערב בהתנהלות הזאת, צריכה להיות חריגה קיצונית מסמכות היו"ר. למשל, אילו היו"ר סירב לכנס את הכנסת לבחירת יו"ר חדש לאורך זמן, מתוך רצון להיאחז בתפקיד, היה מקום להתערבות. אולם אדלשטיין דחה את הישיבה בשלושה ימים, כתמרון פוליטי לגיטימי לתת עוד מעט זמן להקמת ממשלת אחדות לאומית. על כך מתערב בג"ץ בפעולת הכנסת? זה האקטיביזם השיפוטי הקיצוני, הפוגע בדמוקרטיה. לעומת זאת, פסיקה המחייבת את השרים למלא את תפקידם על פי חוק, אינה אקטיביסטית כלל ועיקר, אלא תפקיד בג"ץ בכל מקום בעולם, גם עם פי השיטות השמרניות ביותר.

אדלשטיין צדק בביקורתו על פסיקת בג"ץ, אך בשום אופן לא הפר אותה, אלא התפטר כאקט ציבורי של מחאה. הוא ראוי על כך למלוא ההערכה.

* קרימינלוקרטיה – ברגע שהממשלה מפרה במזיד ובגלוי פסיקות בג"ץ ומתהדרת בכך לקול תשואות האספסוף, היא גוררת את המדינה לאנרכיה, ונותנת דוגמה אישית לכל עבריין לא לציית לבתי המשפט.

זו לא דמוקרטיה. זו קרימינלוקרטיה. שלטון קרימינלי.

* בשירות הכסת"ח הביביסטי – שר ההשתמטות ישראל כ"ץ ממשיך בדרכו הנלוזה, להעביר פקודות לרמטכ"ל דרך התקשורת, מנוסחות באופן משפיל, מתוך קריצה לאספסוף ולבייס הביביסטי.

בכך הוא פוגע בצה"ל ובביטחון ישראל.

שיא האבסורד הוא, שהוא נוהג כך, ולא בפעם הראשונה, דווקא בנושא תחקירי מחדל 7 באוקטובר. זאת, כאשר הוא מכהן בממשלת המחדל, שהמיטה עלינו את האסון הגדול מאז השואה, והיא בורחת מחקירה כוללת ומונעת אותה. לא חקר האמת מעניין את שר ההשתמטות, אלא הניסיון להפוך את צה"ל לשעיר לעזאזל ולעצב בתודעה את אחריותו הבלעדית למחדל, שהוא מעל הכול מחדל של הממשלה ושל ראש הממשלה. שר ההשתמטות פועל בשירות הכסת"ח הביביסטי. לא ביטחון המדינה משמש נר לרגליו, אלא הפריימריז.

עם זאת, גם התגובה הפומבית של דובר צה"ל, שתקף את השר, אינה קבילה.

* ניצחון מוחלט – הניצחון המוחלט שאליו חותר ראש הממשלה, ומבצע סנשו-פנשו שלו, שר ההשתמטות, הוא על צה"ל.

* עיתוי ההתפטרות – הרמטכ"ל אחראי על חלקו של הצבא במחדל 7 באוקטובר. לכן, עליו להתפטר. מתי? חמש דקות אחרי האחראי הראשי, ראש הממשלה נתניהו.

* אל תהיו דני לוי – נתניהו הדיח את גלנט, כי הוא הפריע לו לקדם את חוקי ההשתמטות. כעת, באמצעות שר ההשתמטות ישראל כ"ץ, הוא פועל להדחת הלוי, שאינו מוכן להיות סטטיסט במזימת חוקי ההשתמטות ולהציג נתוני שקר לכנסת (לצד הרצון של מר מחדל לצבוע את הלוי כשעיר לעזאזל של מחדליו).

חשוב מאוד שהמועמדים האפשריים לתפקיד הרמטכ"ל הבא (בורסת השמות מזכירה את האלופים זמיר, ברעם וגורדין) יבהירו שלא ישחקו את המשחק המכוער הזה ולא יסתירו את צרכי צה"ל כדי לקדם אג'נדה אנטי ביטחונית מושחתת, בשירות עסקת השתמטות תמורת שלטון. אל תלכו בדרכו הקרנפית של מפכ"ל המשטרה, שמכר את נשמתו ואת מקצועיותו לראש הכנופייה. אל תהיו דני לוי'ם.

* קו פרשת המים – כיוון שמאחזי העיניים מפנקים את חוקי ההשתמטות בשם החיבה האורוויליאני "חוק הגיוס", אסביר, כשירות לציבור, מהו קו פרשת המים בין חוק גיוס לחוק השתמטות.

חוק הקובע שהסדר "תורתו אומנותו", בטל ומבוטל, לא שריר ולא קיים, הוא חוק גיוס.

חוק שאינו מבטל את הסדר "תורתו אומנותו" הוא חוק השתמטות.

שמחתי לעזור.

* מיניסטריון האמת 2025 – אמת היא שקר, חירות היא עבדות, בערות היא כוח, השתמטות היא גיוס, חוק השתמטות הוא חוק גיוס.

* לומדי תורה מצטיינים – כיוון שקראתי לבטל את הסדר "תורתו אומנותו", נשאלתי למה אני בעד הסדר ספורטאים מצטיינים ונגד הסדר כזה ללומדי תורה.

אדרבא. יש בצה"ל מכסה של 1,087 ספורטאים מצטיינים. לא בשנתון, אלא מכלל המשרתים, כלומר בשלושה שנתונים.

אני מוכן להסדר, שבו 1,087, אני אפילו לארג' ומוכן ל-1,088 עילויים שבעילויים מתוך הישיבות החרדיות, יעשו הסדר לומדי תורה מצטיינים כדוגמת הסדר ספורטאים מצטיינים. הם ישרתו שירות מלא כג'ובניקים קל"ב, שיאפשר להם בכל יום לשרת באפסנאות או בתפקיד פקידותי כחצי יום ולהקדיש את חצי היום השני ללימודים בישיבה, ואילו כל שאר החרדים ישרתו בצה"ל ככל אחיהם בית ישראל.

ובא לציון גואל.

* אחינו – אחד מקוראיי לועג לי על כך שאני רואה בחרדים את אחינו.

ודאי שהם אחינו. ישראל – אף על פי שחטא, ישראל הוא.

אם הם לא היו אחינו, לא היה אכפת לי מהם, לא היה אכפת לי שהם משתמטים ולא היה חשוב לי, שהחברה הישראלית תרפא את חברתם החולה.

* בקסבה – האלוף זיני ביקר בקסבה של בני ברק.

* סיסמת הבל – אני שומע בימים האחרונים, סביב המחלוקת על השתמטות חרדים, את סיסמת הסרק של "הפרדת הדת המדינה". פתרון הקסם.

מבחינה מהותית זה הבל. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. אי אפשר להפריד בין הלאום היהודי לדת היהודית, כי היא מרכיב מהותי בזהות הלאומית, בהיסטוריה הלאומית ובתרבות הלאומית של העם היהודי. ואם אי אפשר להפריד בין הלאום היהודי והדת היהודית, אי אפשר להפריד בין מדינת הלאום של העם היהודי לבין הדת היהודית. אלא אם כן רוצים להפריד את מדינת ישראל מהלאום היהודי. אבל משמעות הדבר היא חורבן המדינה שהוגדרה במילים: "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."

אבל נעזוב את השאלה המהותית, הזהותית. מה המשמעות החברתית של צעד כזה?

בשנתיים האחרונות חווינו את המחיר של קואליציית "מלא מלא" קיצונית, (שבשנה האחרונה ראינו עד כמה היא למעשה ברית פוליטית רופפת בין חברות הפוכות במהותן – החברה המובילה על פי כל מדד את הנשיאה בעול הביטחון ומשלמת יותר מכל חברה אחרת את מחיר המלחמה עם חברה משתמטת ופורקת עול), שמנצלת קוניוקטורה שבה היא מייצגת רוב קטן, ובטענה שדמוקרטיה היא שלטון הרוב, ולרוב מותר לעשות מה בראש לו, היא מנסה למחוק את היקר והקדוש לחלקים רחבים בעם, ובעצם למחוק את אותו חלק רחב בציבור. ראינו מה זה עושה לחברה פנימה, וראינו איך החולשה הפנימית והפילוג והקרע הפנימיים של מהלך כזה, משדרים חולשה ומזמינים תוקפנות חיצונית.

במקום להפיק את הלקח, מי שנפגעו ביותר מאותו מהלך דורסני, מפנטזים על מהלך דורסני דומה שלהם. אם יצליחו בקוניוקטורה פוליטית מסוימת, אולי בשותפות עם מפלגות כמו חד"ש-תע"ל ואולי גם בל"ד להקים קואליציית 61 ח"כים (או אפילו 64), הם יכריזו שהם הרוב, הדמוקרטיה היא שלטון הרוב, הם באו לשלוט, הכול מותר להם, והם ירמסו חלקים רחבים ביותר בציבור בהחלטה על "הפרדת הדת מהמדינה", שפירושה מחיקת זהותם, מהותם וערכיהם של חלקים רחבים מאוד בציבור, דריסתם ורמיסתם.

זה מה שאתם רוצים? ללכת בעקבות לוין רוטמן ושות', ובתור שלכם להמשיך להחריב את החברה הישראלית?

וההקשר שנעשה בין השתמטות חרדים לקשר בין הדת והמדינה חסר שחר. ההשתמטות אינה קשורה לזיקה בין הדת למדינה, אלא לכוחם הפוליטי של החרדים. ישראל יכולה להפריד את הדת מהמדינה, והחרדים (או קבוצה אחרת) שייהנו מעוצמה פוליטית ומתלות בהם להרכבת קואליציות, ימשיכו לסחוט פריבילגיות, כמו פטור משירות.

מבחינה מהותית, ההשתמטות החרדית מבטאת את ההיפך מהזיקה בין הדת והמדינה. ככל שהזיקה גדולה יותר, כך דתיים יראו בעצם השירות וההגנה על המולדת מצווה דתית. אצל החרדים הזיקה בין הדת והמדינה רופפת לגמרי. אין בעיניהם משמעות דתית כלשהי למדינה. המדינה היא מבחינתם כספומט. 

* פרשת פלדשטיין והבייסים האוטומטיים – החשדות נגד ארי רוזנפלד, הנגד החשוד שהדליף חומר סודי ביותר ללא סמכות, חמורים ביותר. עם זאת, הטענה שהוא פעל כדי לפגוע בביטחון המדינה, חסרת שחר. אין לי ספק, שהוא פעל מתוך אמונה שגויה שהוא מסייע לביטחון המדינה. ההאשמה המופרכת היא בגדר התעמרות. המעשה כשלעצמו חמור דיו, ואם החשוד יואשם ויורשע, הוא ייענש בחומרה. למה להוסיף על כך טענה מופרכת באשר לכוונה? רק כדי להוסיף ולפגוע בו, ולפגוע ציבורית בתדמיתו?

ההתעמרות נמשכת, כאשר הפרקליטות המליצה לא להעביר אותו, אחרי 70 ימי מעצר, למעצר בית (וגם מעצר בית אינו דבר קל), בטענת מסוכנות. זאת, בניגוד להמלצת השב"כ, הגורם המקצועי המוסמך לתת חוות דעת בדבר המסוכנות של נאשם בעבירות ביטחוניות. ולמרבה הצער, שופט בית המשפט העליון אלכס שטיין קיבל את בקשת הפרקליטות בניגוד להמלצת השב"כ.

הדבר המצער בפרשת פלדשטיין, הוא שכמו בכל נושא, אין דיון ציבורי רציני על אודותיה, אלא הדיון המחנאי האוטומטי של "שמאל"-"ימין", כן ביבי-לא ביבי. אם אני במחנה של "רק לא ביבי", עליי לתמוך אוטומטית בכל צעד, קיצוני ומופרך ככל שיהיה, כלפי כל חשוד בפרשה. אם אני במחנה הביביסטי, אראה בכל אחד מהחשודים גיבור לאומי, למרות שהם פגעו בביטחון המדינה, ואפגין לצד שרים וח"כים פופוליסטיים בבית המשפט ואריע לח"כית האשפתות הסוררת גוטליב, שמתפרעת בבית המשפט, מפריעה למהלך הדיון בהתפרצויות, תוך התבססות על פרשנותה החולנית לחסינות, כאילו היא מאפשרת לח"כ לעשות כל דבר, כולל ביזיון בית המשפט. ברגע שפלדשטיין יקשור את נתניהו לפרשה, כל אותם ביביסטים יתהפכו עליו והוא יהיה "שטינקר", וכידוע, בעולם התחתון, אין אדם נתעב יותר ממי שמשתף פעולה עם החוק ומפר את קוד הנאמנות לארגון.

וכך, כאשר במקום דיון ענייני מתנהל דיון מחנאי אוטומטי, נוצרת הגרוטסקה ש"הארץ" נעשה הקיצוני ביותר נגד נאשמים בפגיעה בביטחון המדינה. העיתון, שפשקווילי המערכת שלו לאורך שנים רבות מוקדשים לנזיפה בבית המשפט העליון על כל פסיקה שלו למען ביטחון המדינה, שהופכת אותו ל"מכשיר אקיבוש", ולתקיפה של הפרקליטות על כך שהיא "מתקרנפת" ו"שפוטה של מערכת הביטחון", כל אימת שהיא מייצגת עמדה למען ביטחון המדינה, הפך פתאום את עורו והוא מעלה את ביטחון המדינה, כביכול, על ראש שמחתו.

אחת הכותבות השוקניסטיות הבולטות, היא הקיצונית ביותר בכתיבתה נגד רוזנפלד. בפשקוויל האחרון שלה היא קראה לזמן את נשיא המדינה לחקירה פלילית, כיוון שהוא שאל את ראש השב"כ על מסוכנותו של רוזנפלד. ומי הכותבת? אם אתם עומדים, שבו על כיסא, שתו כוס מים ואחזו היטב במסעד הכיסא. הכותבת היא ענת קם. המרגלת, שהורשעה בידי בתי המשפט הישראלי בריגול ונדונה למאסר בפועל, על מסירה שיטתית של אלפיים מסמכים ביטחוניים מסווגים ורגישים לכתב "הארץ", מתוך ידיעה ומוטיבציה שייעשה בהם שימוש תעמולתי נגד ישראל, ושזו פגיעה בעליל בביטחון המדינה.

מתוך פסק דינה: "הנאשמת, הן בחקירותיה והן בהודאתה בפנינו על פי כתב האישום המתוקן, אישרה שהמניע לנטילת המסמכים הוא בעיקרו אידאולוגי, וכך אנו קובעים... אין מדובר במעידה אקראית וחד-פעמית, בבחינת איבוד רגעי של שיקול הדעת. המדובר בשרשרת של פעולות, שבכל שלב ושלב שלהן יכלה הנאשמת לסגת מביצוען... די לשוב ולתאר את מסכת המעשים כדי להעיד על אופיים המתמשך וללמוד על נחישותה להמשיך ולהשיג את המטרה של הפצת המידע."

ההסבר לאובססיה החולנית דווקא שלה, דווקא לפרשה הזאת, הוא בתחום של בריאות הנפש.

היחידים שאינם פועלים בנדון על פי המחנות האוטומטיים הם שופטי בג"ץ. אלכס שטיין הוא שופט שמרן, והנה דווקא הוא פסק בניגוד לציפיית הבייס הימני. אני מעריך מאוד את השופט שטיין, ובדרך כלל, לא תמיד, אני חש קירבה לפסיקות של השופטים השמרנים. במקרה הזה השופט טעה, לדעתי, וגרם עוול לרוזנפלד.

* תעמולה אנטי ישראלית – כותרת ב"הארץ": "ישראל מונעת מהאו"ם לבדוק פשעי מין מ-7 באוקטובר, כדי שלא יחקור תקיפת פלסטינים." בכתבה פורסם שישראל מונעת את פעולתה של תת-מזכ"ל האו"ם לענייני אלימות מינית בסכסוכים, פרמילה פאטן. כזכור, פאטן היא זו שהוציאה דו"ח חמור על פשעי המין של חמאס, להבדיל מכל מכחישי האונס והפשעים. בכתבה נאמר שהתוצאה הצפויה של צעד זה, היא שישראל תצורף לרשימה השחורה של מדינות האחראיות לפשעי מין בסכסוך, וחמאס לא יהיה ברשימה. הטענה הזאת הופיעה בכותרת המשנה. זאת טענה מוזרה. נניח שהידיעה נכונה וישראל מונעת חקירה – אולי היא תיכנס לרשימה. אבל למה חמאס, שכבר התפרסם דו"ח נגדו, יהיה מחוץ לרשימה? כבר סיבה לפקפק באמינות הידיעה.

למטה למטה, בתחתית הכתבה, מופיעה תגובת משרד החוץ: "המשרד פועל לתיאום הביקור של פרמילה פאטן בישראל יחד עם צוותה ועם כלל הגורמים הישראליים הרלוונטיים. אגף ארגונים בינלאומיים במטה משרד החוץ ומשלחת ישראל לאו"ם נמצאים בקשר מתמיד עם פרמילה פאטן והצוות שלה, במטרה להביא לידיעת הקהילה הבינלאומית את פשעי חמאס, כולל הפשעים המיניים המחרידים שבוצעו ב-7.10 וממשיכים להיות מבוצעים מאז. משרד החוץ הוא זה שיזם את ביקורה הראשון של פאטן בישראל בשיתוף עם החברה האזרחית ורואה חשיבות רבה בפועלה של גברת פאטן בנושא הפשעים המיניים של החמאס." ניכרים דברי אמת.

הפרסום ההזוי הזה, היה הכותרת הראשית בגיליון המקוון של "הארץ". מי שקרא רק את הכותרות וכותרות המשנה, כלומר מרבית הקוראים, כלל לא נחשף לתגובת משרד החוץ. הם אפילו לא טרחו להוסיף בכותרת המשנה שלוש מילים: "משרד החוץ מכחיש." אין זה, אלא פרסום תעמולה אנטי ישראלי, שנועד לצבוע את ישראל כמדינה שמבצעת פשעי מין במלחמה ומסכלת את חקירתם.

* לתבוע אותם – יאיר גולן הגיש תביעת דיבה נגד ניסים ואטורי ועומד להגיש תביעת דיבה נגד אלמוג כהן, בשל עלילות דם קונספירטיביות בזויות של השניים, שקשרו אותו לטבח 7 באוקטובר.

עד לפני שנים אחדות סברתי, שאישי ציבור צריכים להימנע מתביעות דיבה; שעליהם לדעת שספיגת השמצות היא מחיר פעילותם הציבורית, שבה הם בחרו, ומצופה מהם לגלות יכולת עמידה וספיגה כחלק ממנהיגותם. סברתי גם שצריך להיזהר מתביעות השתקה, ולכן אין לעודד תביעות בזירה הציבורית-פוליטית. אולם מכונת הרעל של תעשיית השקרים וההסתה שכנעה אותי שזו טעות. נכון לתבוע אותם ולהכות בכיסם. לא יתכן שח"כים ינצלו את מעמדם ואת חסינותם להפצת עלילות דם זדוניות כאלו. ומן הראוי שגם הילדז היורד למיאמי, שמפיץ משם עלילות דם, בין השאר נגד השב"כ שמאבטח על חשבוני, כמשלם מיסים, את גולת התפנוקים ההדוניסטית שלו, ישלם על השמצותיו.

עלילת דם הקושרת פטריוטים ישראלים לקשר עם חמאס בטבח הנורא של 7 באוקטובר, חמורה יותר מעלילות הדם האנטישמיות הקיצוניות ביותר נגד היהודים לאורך ההיסטוריה.

* ממשלת פיגולים ב' – ארגון הטייסים 555, שעמד מאחורי האיום בסרבנות (או בשם החיבה המכובס "הפסקת התנדבות"), אירח למפגש זום את איימן עודה, מנהיג המפלגה האנטי ישראלית חד"ש-תע"ל. הם שוחחו אתו כעם שותף לדרך ושותף קואליציוני רצוי.

וחשוב לקבוע, שחד"ש-תע"ל היא פסולת חיתון בדיוק כמו הכנופויה הכהניסטית. וכפי שממשלה עם בן גביר וכנופייתו היא ממשלת פיגולים, כך גם ממשלה עם עודה וחבריו היא ממשלת פיגולים.

המחשבה שהבחירה שלנו היא בין ממשלת פיגולים שקיומה תלוי ברצונו הרע של ראש הכנופייה או ממשלת פיגולים שקיומה תלויה ברצונם הרע של עודה וטיבי, היא ברירה חולנית שתוליך את מדינת ישראל לאבדון.

יש להקים ברית ציונית, ממלכתית דמוקרטית, שתהיה הבסיס לכל ממשלה עתידית. די לתת לזנבות הפנאטיים לכשכש בחברה הישראלית.

* חתירה תחת זהותה היהודית של המדינה – מועצת עיריית חולון החליטה לבטל החלטה על הקצאת קרקע לבניית בית כנסת של קהילת "קודש וחול", קהילה של התנועה ליהדות מתקדמת המונה מאות מתושבי העיר. ההחלטה היא כניעה לתכתיב של ש"ס, כתנאי להצטרפותה לקואליציה העירונית.

החלטה זו מנוגדת לערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מדינה דמוקרטית מחויבת לחופש הדת, לחופש הפולחן ולשוויון בהקצאת הקרקע. מדינת הלאום של העם היהודי, מחויבת לעם היהודי כולו, על כל זרמיו. חוק הלאום, שהוא מרכיב יסודי בחוקתה הנבנית של מדינת ישראל, קובע בפירוש, שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. מי שפועל כאילו היא מדינת המגזר של הזרם האורתודוקסי, חותר תחת מהותה כמדינה יהודית וציונית. החלטת עיריית חולון היא אנטי חוקתית, ודינה שתבוטל בידי בית המשפט.

כל מי שמחה, בצדק, על פשעי השנאה הדוסופוביים בתל-אביב ביום הכיפורים אשתקד, והוא תומך בהחלטה הרפורמופובית הזאת, הוא צבוע. אגב, כך גם מי שמוחה על ההחלטה הזאת ותמך בהחלטה הדוסופובית של ראש עיריית תל-אביב לא לאפשר תפילה בהפרדה במרחב הציבורי, ולא כל שכן מי שתומך בפשעי השנאה נגד המתפללים. המקרה של חולון חמור אף יותר, כי הדוסופובים בת"א לא יצאו נגד הזכות לקיים תפילה בהפרדה בתוך בית הכנסת, ואילו הקנאים בחולון יוצאים נגד עצם האפשרות להקים בית כנסת, שמתפללים בו ללא הפרדה. 

* איום על שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל – הנתונים חד משמעיים. זינוק שיא בכל ממדי הפשיעה בישראל – ברצח בחברה הערבית, ברצח בחברה היהודית, ברצח נשים, בעבירות רכוש, בפרוטקשן, בטרור החקלאי. מספר גניבות הרכב הוכפל.

לא היו ימים טובים לעולם הפשע בישראל ולטרור החקלאי, מהימים שבהם העבריין המועד, ראש הכנופייה, הוא השר ל"ביטחון" לאומני. כל יום שהוא בתפקיד וממשיך להחריב את משטרת ישראל ולהפוך אותה למיליציה פשיסטית פרטית חמושה, הוא פיגוע קטלני נגד שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל.

* סבתא רבתא קוברת את נינהּ – כשבן קובר את אביו זה כואב, אך זו דרכו של עולם. כאשר אב קובר את בנו, זו אנומליה, והכאב גדול שבעתיים. וכאשר נופלים חללי צה"ל בני 18 ועשרים, גם סב קובר את נכדו.

את מתי פרל מבית אל, לוחם השריון שנהרג השבוע בבית חנון, קברה סבתא רבתא שלו, רות שטראוס. רות איבדה את גיסה, אריה שטראוס, במלחמת השחרור. במלחמת שלום הגליל נפל בנה, לוחם השריון אריה יהושע שטראוס בקרב סולטן יעקב. 43 שנים היא אבלה על בנה. ועכשיו, בגיל 93, היא איבדה את נינהּ.

כאב שאין לו סוף.

* בקטע טוב – "תפסיק להיות כל כך שלילי," אמר לי מישהו.

אז הנה, אני בא בטוב – מצאתי דווקא משהו חיובי לכתוב על ואטורי.

בהשוואה לטלי גוטליב, הוא כמעט אדם נורמטיבי.

* ביד הלשון: קצווה – ההיסטוריון פרופ' אודי מנור התראיין בערוץ "טוב" בתוכניתה של פעילת הימין הקיצוני (על פי הגדרתה) גלי בת חורין (שמה דלית לאוב-סוטר. גלי בת חורין הוא הכינוי שהעניקה לעצמה). אודי מנור דיבר נגד שיח הקצוות. היא אמרה שהיא בעצמה "קצווה לא קטנה."

מה זה קצווה? בת חורין גזרה מצורת הרבים "קצוות" את צורת היחיד – "קצווה", כפי שצורת היחיד של סחבות היא סחבה.

אבל אין מילה כזו. קצוות היא צורת הרבים של קצה.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

אהוד: אפשר להציע לגברת גם את המילים קצהה, קצתת, קציתה, קציתת, פותה וגם קוצה בתחת. כך למשל "היא בעצמה קוצה בתחת לא קטנה."

* * *

צביקה זליקוביץ

עם שחר

עִם שַחַר

נָעַץ הַחֹרֶף

צִנַּת כְּפוֹרִים

בְּלֵב הָעִיר

וְאַט-אַט

הִינוּמַת כַּלָּה

לָבְשָה לָבָן

עִיר שָלֵם.

שָמַיִם אֲפֹרִים

שָלְגוּ פְּתִיתִים

עַל כָּרֵי גַּנֶּיהָ

וְעַל תְּרִיסֵי עֵינֶיהָ.

"שֶלֶג עַל עִירִי"

וְעַל גַּגּוֹת בָּתֵּי שִירִי.

לָבָן מִכַּף רֶגֶל מִגְדָּלֶיהָ

עַד רָאשֵי הָרֶיהָ.

וְאָנוּ, רַק לָדַעַת רָצִינוּ –

אִם גַּם חֲטָאֶיהָ

כַּשֶּלֶג יַלְבִּינוּ.

* * *

איתמר פרת

המדריך החדש לצעיר המזדקן

ד"ר ארנה גולן פרסמה במכתב הלילי האחרון את הפרק האחרון של מאמרה על הזיקנה. אמנם כבר כתב על כך הסנטור והסופר הרומאי סנקא, אבל זה היה מזמן, ומי זוכר.

ארנה גולן מגוללת לפנינו באריכות את תופעת ההזדקנות. כל מילה אמת. מי יהין לא להסכים.

ארנה גולן היא נגד ההזדקנות, וזאת מתוך ביקורת  לא על הממשלה, כמקובל, ולא על בורא עולם, אלא על מדע הרפואה, שאינו מצליח להאריך עוד ועוד את חיינו, וחיי כל יצור חי. בשביל מה משלמים להם משכורת? בשביל שירשמו לנו אקמול? את זה כבר הסדרנו בבית המרקחת. סתם פרזיטים, הרופאים האלה.

ד"ר גולן בוודאי שמעה (אבל אולי לא) על התכונה המשותפת לכל התאים החיים והנקראת אָפּוֹפּטוֹסִיס apoptosis, ופירושה 'שלכת'. זהו תהליך מולקולרי טבעי הגורם לתא להתפורר, היינו, לחדול מלהיות, אחרי משך חיים מסוים. זוהי תכונת חיים של התא, ולא ידוע אם הוא תוצאה של גורם חיצוני. במלים אחרות: החיים עצמם הם אשר גורמים לזקנה ולמוות.

וזה טוב, לפחות מארבעה טעמים: 

א)   הגוף נפטר מתאים ואברים מיותרים. הודות לכך אין אנו בני האדם מגדלים אברים שלא לצורך, כמו שערות בחלל הפה או זנב כשל דולפין. היא גם מונעת צמיחת תאים לא-נחוצים, כלומר, סרטניים.

ב) אָפּוֹפּטוֹסִיס גורם לגוף למות (אין ידיעות על הנשמה. הרפואה אינה עוסקת בכך). בלי זאת, כלומר, התחלפות אוכלוסייה חיה באוכלוסייה מתה, היה משתלט על הפלנטה משטר של אי-מחזור, וכל עולם החי היה מִתְכָּלֶה.

ג)   גלוי וידוע לאקולוגים, לסוציולוגים, לכלכלנים, כי הבעיות הנוכחיות של האנושות כולן כאחת נובעות מסיבה כוללת אחת: ריבוי האוכלוסין. ניצול-יתר של משאבים. השתרעות מעבר כושר הנשיאה של הפלנטה. למוות פתרונים.

ד)  ללא הידיעה כי תוך זמן קצוב נמות, לא היינו יוצרים דת, אמונה, אמנות, תרבויות, מדעים, מנגינות, וכו'. הביטחון המוחלט כי המוות שוכן בתוך חיינו דוחף אותנו למצוא דרכים לשמר משהו שיתקיים אחרינו. מקדש, ספר, תגלית, פסל, דוקטוראט, צאצאים, מנגינה. הפחד שלא יישאר מאתנו דבר, אפילו לא בונזו.

והרי טבעי שבסופו של יום לא נרצה אלא לישון.

הציפייה לסיום נותנת בנו את תחושת הדחיפות. אם לא עכשיו אימתי. זו גם הסיבה מדוע ארנה גולן כותבת וכותבת. לא כן, ארנה?

לכן אנוכי הקטון, אחרי שעשיתי את חלקי במחקר ויצירת מידע, אספתי את כל שיריי לחוברת עבור משפחתי וידידי ('חגיגת אסיף'. הוצאת צמרת), מהרתי לכתוב ספר ('אני אכתוב את התנ"ך'. ספרי ניב), ואף לתרגמו לאנגלית (Not Quite as in the Scriptures.  AMAZON BOOKS)), ותרגום לאנגלית של 'שירי מכות מצרים' של נתן אלתרמן שצבר אבק בתוך המגֵרה  (The Gates of Memphis. AMAZON BOOKs).

אני בן 92.  יום הולדת שמח גם לך, ארנה!

איתמר פרת

* * *

שמעון גרובר

לנצח נחיה על חרבנו

מאז ראשית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 היתה האוכלוסייה היהודית חשופה להתקפות רצחניות של הערבים. מציאות זו הולידה את השומר, את אצ"ל, את לח"י ואת צה"ל.

[אהוד: ושכחת את ההגנה והפלמ"ח].

לאחר קום מדינת ישראל צה"ל נלחם במלחמת העצמאות, במלחמת סיני, במלחמת ששת הימים, במלחמת יום-כיפור, במלחמת לבנון הראשונה, במלחמת לבנון השנייה, במלחמת צוק איתן, במלחמת חרבות ברזל ובאין סוף מבצעים נגד הפורעים הערבים. לכן אין מנוס מהמסקנה שלנצח נחיה על חרבנו.

מאחר ונגזר עלינו לחיות לנצח על חרבנו, אנחנו זקוקים להכפלת חילות החי"ר, שתאפשר את ריענון הכוחות הלוחמים.

להכפלת חילות החי"ר – למלחמה הנוכחית ולמלחמות הבאות – דרושה הכפלת תקציב הביטחון. המימון להכפלת תקציב הביטחון יבוא:

א) מאיחוד משרדים ומביטול המשרדים הממשלתיים המיותרים, והקמת ממשלה בת 12 משרדים בלבד.

ב) תקציב המדינה יכלול אך ורק תקציב ביטחון, תקציב חינוך ותקציב בריאות ורווחה ותו לא. כול מוסדות התרבות למיניהם (תזמורות, תיאטראות, אופרות וכיו"ב); כול גופי הספורט למיניהם (אגודות ספורט, נבחרות כדורגל, כדורסל, שחיה וכיו"ב); כול מוסדות הדת למיניהם (רבנים שכונתיים, רבנים עירוניים, רבנים אזוריים, ישיבות, בתי-כנסת, מענקים והנחות למיניהם) כול אלה ימומנו על ידי מי שחפצים ביקרם ובקיומם.

הנה ימים באים

הנה ימים באים

והם לא רחוקים

וכול ציבור העניים

ועימם החלכאים והנדכאים,

אשר במשך רבות בשנים

נעשקו על ידי העשירים,

שהמשיכו לחיות בנעימים

באמצעות עושק העשוקים.

ואז בצוק העיתים

יקומו עלובי החיים

ויעלו על העושקים העשירים

ויעלימום לעולמי עולמים.

שמעון גרובר

* * *

עדינה בר-אל

המוזות ממשיכות בעוטף

שלוש נשים שמתגוררות בעוטף מספרות כיצד משפיעה המלחמה על יצירותיהן ופעולותיהן. ברכה רוטשטיין כותבת שירים ומגדלת סוקולנטים. חן רוזיליו מצלמת. לירון בר – אשר מסלול חייה השתנה לאחר מות בת משפחתה בפיגוע – תורמת לחיזוק החוסן היישובי.

באחד הערבים הקרים לפני חג החנוכה התכנס קהל בספרייה של "המועצה האזורית חוף אשקלון", אשר אירחה את ברכה רוטשטיין ממושב כוכב מיכאל, שהוציאה לאור זה עתה את ספר שיריה הראשון. אליה הצטרפה הצלמת חן רוזיליו מקיבוץ כרמיה.

מי שהנחתה את הערב היא לירון בר, הבת של ברכה. לירון גדלה בילדותה במבקיעים ואחר כך עברה עם המשפחה למושב כוכב מיכאל. מזה חמש שנים לירון מתגוררת עם בעלה ויקטור וילדיה בקיבוץ גבים. בזמן התקפת המחבלים לירון שהתה עם שלושת ילדיה בממ"ד במשך 28 שעות, בעלה פעל עם חברי כיתת הכוננות באותה עת. אחר כך התפנתה המשפחה, יחד עם רוב חברי גבים לקיבוץ מזרע. בחודש מרץ השנה, לאחר חצי שנה, הם חזרו לגבים.

לירון הרשימה במיוחד במילותיה בתחילת המפגש בספרייה: "כמו בשבעה באוקטובר, כך גם היום וכנראה שגם בעתיד, אנחנו, שחווינו את אותה שבת מקרוב, נצטרך כנראה רק להביט אחד לשני בעיניים, כנראה שלא נצטרך מילים, נבין במבט אחד זה את זה."

על תוכנו של הערב היא אומרת: "בכוחה של יצירה לייצר חוסן ושותפות, יצירה אותנטית שבאה מהלב, מתוך כאב ואמונה שיהיה טוב, טוב יותר. הערב הזה יספר את סיפורן של שתי נשים, שתי יוצרות, שבאומץ בראו יצירה דווקא מתוך נקודת שבר כל כך גדולה."

ואכן, את פני הבאים קיבלה תערוכה תחת הכותרת "מתחזקות בנחשולים". מן הקירות האירו צילומי נשים מחייכות מקיבוץ כרמיה, כאשר מאחורי החיוכים מסתתר האירוע הקשה שגרם להן ולבני המשפחות שלהן לעזוב את הבית ולעבור לקיבוץ נחשולים המארח. הצילומים הם פרי עבודתה של חן רוזיליו, אשר יחד עם המאפרת חן חדד, הפיקו אירוע של איפור וצילום של נשים מקהילתן, כדי להעלות את המורל.

תערוכת הצילומים

הצלמת חן רוזיליו היא בת 35, נשואה לעמרי ואם לשלושה, מספרת: "כשהגעתי לנחשולים החלטתי שאני עושה שינוי, לא רציתי להחמיץ שום רגע, וחזרתי לצלם. הרגשתי שזה מרפא אותי. החיוך של האנשים והנשים, העיניים שמדברות, ההבנה שמאחורי כל אדם שאני מצלמת יש סיפור, תיעוד. החיים השתנו מן הקצה אל הקצה: רגעים מרגשים, מצחיקים, סוריאליסטיים, כל זה עורר בי השראה מחדש. לקראת יום האישה אני וחברתי הטובה חן חדד, שהיא גם מאפרת, החלטנו לקיים צילומי תדמית לנשות כרמיה. דרך העדשה גיליתי את יופיין הפנימי והחיצוני. נשים חזקות, עם חלומות שמשאירות אבק של ניצוצות בכל מקום."

השירים

ברכה רוטשטיין מתגוררת במושב כוכב מיכאל. היא נשואה למושון, אם לשלושה וסבתא לחמישה נכדים. בעבר עבדה כגננת ומורה, ובמשך שמונה-עשרה שנים, עד צאתה לגמלאות, היתה רכזת תרבות ותעסוקה בבית אבות.

"השירים החלו להיכתב בכל יום." היא מספרת, ועם הזמן היא הוציאה לאור את ספרה הראשון, תחת הכותר: "לצבוע את האין".

את השיר "אַקְטוּאַלְיָה וְזִכָּרוֹן" ניתן להקדיש לכל אלו שנפגעו בשבעה באוקטובר.

לְכָל הָאָבוֹת וְהָאִמָּהוֹת

בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת

6:30 בַּבֹּקֶר בַּמִּקְלָט אוֹ בַּמָּמָ"ד

שֶׁחָבְקוּ וְהִרְגִּיעוּ

שֶׁזָּחֲלוּ מִתַּחַת וּמֵעַל לָאֲדָמָה

שֶׁהֵגֵנּוּ בְּגוּפָם

שֶׁהֵסִיטוּ מַבָּט

שֶׁהִבְטִיחוּ וְלֹא זָכוּ לְקַיֵּם

שֶׁיִּחֲלוּ שֶׁזֶּה כְּבָר יִגָּמֵר

שֶׁהִתְפַּלְּלוּ חֶרֶשׁ

שֶׁלָּחֲשׁוּ

שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ שֶׁזֶּה קוֹרֶה לָהֶם

שֶׁעָלָה לָהֶם בַּזִּכָּרוֹן

כְּאִלּוּ לֹא עָבְרוּ הַשָּׁנִים

הָאַקְטוּאַלְיָה – נִצְּחָה אֶת הַחַיִּים

בספר משובצים צילומים שלה, צילומי שקיעות ש'נתפסו' בחצר ביתה במושב. על אחד הצילומים, שנמצא בספר בעמוד 44, היא מספרת בקול חנוק: "היה זה יום בהיר, אבל אני בחרתי לצלם דווקא את העננים שהתקבצו בשמים. והנה בסוף אותו היום נודע שעשרים ואחד לוחמים נפלו...." וליד תמונה זו משובץ השיר "עֲנָנִים לְבָנִים":

עֲנָנִים לְבָנִים

מַבִּיטִים מִלְּמַעְלָה

 כְּבֵדִים.

מַשֶּׁהוּ עוֹמֵד לְהַגִּיעַ

מִתְפַּלֶּלֶת שֶׁיּוֹפִיעַ

שֶׁיַּצִּיל אוֹתָנוּ

זֶה מִזֶּה

מֵחוֹרְשֵׁי הָרָעָה

שֶׁיִּשְׁלַח לָנוּ

אוֹת

יש בספר שירים שמביעים קשר מיוחד עם בתה לירון, שפונתה עם משפחתה באותה עת בקיבוץ מזרע, כאמור. השירים נובעים משיחות היום יום ביניהן, מדאגה של ברכה לה ולנכדיה.

היא מנסה להשקיט את הדאגה, אבל זה לא קל.

אוֹמְרִים לִי

שֶׁאֲנִי לֹא שְׂמֵחָה

שֶׁהָעֵינַיִם בּוֹכוֹת

 שֶׁהַלֵּב מִתְרַגֵּשׁ

 שֶׁהַמַּרְאוֹת לוֹקְחוֹת אוֹתִי

לְשָׁם

וְחָשַׁבְתִּי שֶׁאִם אֶרְצֶה לְשַׁנּוֹת אֶת הַמַּצָּב

אֶדְאַג רַק לַשֶּׁמֶשׁ שֶׁתִּזְרַח

וְעָנָן לָבָן אֶחָד

יִגַּע-לֹא-יִגַּע בַּבְּרוֹשׁ הַגָּבוֹהַּ

תְּמוּנָה מְדֻמְיֶנֶת

אוֹ מְצִיאוּת עַכְשָׁוִית

כַּמָּה קַל לְשַׁכְנֵעַ אֶת הָאוֹמְרִים

שיר שיש בו מידה של אופטימיות מתחיל במילים "כְּשֶׁיָּבוֹא הַיּוֹם":

כְּשֶׁיָּבוֹא הַיּוֹם

וְתוּכְלִי לָלֶכֶת בַּשָּׂדוֹת

הֵם יִהְיוּ אָז פְּתוּחִים לִרְוָחָה

מֵאֹפֶק עַד אֹפֶק

שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת

נוֹגְעִים בָּזֶה וְנִפְרָדִים

כְּמוֹ פַּעַם

לִפְנֵי

שֶׁהַפַּחַד נִכְנַס לִי בַּקִּירוֹת.

את המפגש באותו ערב סיימה המנחה לירון בר במילים אלו: "הערב הזה חולק כאב, צער, אבל גם תקווה ותפילה לימים אחרים. רגעים בהם נרגיש יותר טוב מרע, רגעים בהם נהיה יותר חזקים מחלשים, רגעים שבהם האור יגבר על החושך. ובוודאי בערב כזה, רגע לפני שנציין את חג החנוכה, נתפלל כולנו לנס הכי גדול שנוכל לבקש – נתפלל ונבקש את שובם של 100 החטופים והחטופות שלנו, בהם 7 חברי המועצה שלי. נתפלל ונבקש את שובם של כל החיילים בשלום ולשובם של כל המפונים מבתיהם."

והנה, חג החנוכה חלף והנס לא קרה. נמשיך לקוות לשובם של החטופים, לשובם של כל חיילינו בשלום, להבראת הפצועים ולשובם של כל המפונים לבתיהם.

הירוקים של ברכה

"מאז ומתמיד אהבתי לטפל בגינה והיה לי קשר לאדמה." מספרת ברכה רוטשטיין. "במקביל לעבודתי בבית אבות, למדתי במשך שנה קורס בנושא גינון טיפולי. עסקתי בזה עם הקשישים שהיו במקום עבודתי. נוכחתי לדעת שהם מתלהבים מנושאי הגינון והצמיחה ומתחברים אליהם."

בשנת 2021 היא יצאה לגמלאות והחליטה להקדיש את כל זמנה לכך. ברכה בחרה להתמקד בסוקולנטים, שהם צמחים בשרניים שאוגרים מים. בדרך כלל הם מתאימים לגידול בתנאי יובש. ניתן לגדלם גם בבית וגם בגינה, שם הם צומחים ויוצרים צורות מגוונות ומיוחדות, בגדלים שונים. לכן היא הקימה בחצר ביתה במושב כוכב מיכאל את 'הבאר של פעם'. כאן היא מארחת קבוצות של מבקרים ומעבירה להם סדנאות.

"ברוח הגינון הטיפולי, תהליך ההדרכה שלי בגידול ובטיפול בצמחים משולב עם שיחות שמתפתחות ביני לבין המשתתפים בסדנאות. אני מעבירה מגוון סדנאות. האחת מהן היא הסדנא השקופה." אומרת ברכה. בסדנא זו מקבל כל אחד מן המשתתפים כלי שקוף, אקווריום, ושותל בו צמחים.

"הסוקולנטים מביעים בעצם משפחתיות," אומרת ברכה. "הם מתרבים ומצמיחים את כל 'הילדים' שלהם סביבם. לכן מתפתחות בסדנא זו שיחות על משפחה וילדים." גם נושא השקיפות של הכלי מביע רעיון, לדבריה. "אנחנו שותלים בכלי שקוף מתוך כוונה לראות כיצד העולם הפנימי (גם שלנו) מקרין על העולם החיצוני." 

סדנאות נוספות הן בנושאים: צמחי מרפא, צמחי בית וכן צמחי תבלין.

מלבד הטיפול בצמחים עוסקת ברכה גם בעבודת ידיים לשמה. היא יוצרת עציצים מבטון. לאחר צביעתם היא שותלת בהם סוקולנטים. "זה התקשר אצלי לרעיון של שורשיות וחוזק כמו בטון."

שורשיות ומשפחתיות – שני יסודות חשובים שעוזרים לכל ישראלי להתמודד עם מה שקורה לנו בעת קשה זו. ויסודות אלו מתבטאים הן בשירים של ברכה והן בעיסוק שלה בצמחים.

החוסן של לירון

ילדותה של לירון עברה עליה במושב מבקיעים בדרום, אליו הגיעה המשפחה כשהיא היתה בת ארבע. "אני זוכרת ילדות מאושרת במושב," היא מספרת. "היינו חבורת ילדים בני גילאים שונים. הסתובבנו שעות בחוץ. ערכנו 'גליצ'ות' מעל גבי גלילי הכותנה הגדולים, ביקרנו ברפת והאכלנו עגלים. רכבנו על אופניים ורולר-בליידס. היתה לי ילדות יפה, בטבע."

לירון למדה בבית הספר היסודי "ניצן" בקיבוץ ניצנים, בחטיבת הביניים בבית הספר בשער הנגב. בכיתה ט' היא עברה ללמוד בבית הספר לאומנויות באשקלון. (אז כבר התגוררה המשפחה בכוכב מיכאל).

היא למדה במגמת תיאטרון והתעתדה להתגייס ולשרת בתיאטרון צה"ל. אבל אז אירע אסון במשפחה ולירון שינתה כיוון. "התחלתי את המיונים לתיאטרון צה"ל, ועברתי בהצלחה שני שלבים מתוכם. אבל אז בת דודתי נהרגה בפיגוע." היא מספרת בכאב. זו היתה קרן רוטשטיין הי"ד, שנרצחה בפברואר 2002. הדבר אירע כאשר שני מחבלים מהכפר דהרייה בגדה המערבית הגיעו לשער הבסיס של פיקוד דרום בבאר שבע, פתחו ביריות, פצעו רבים והרגו שתיים – את איה מלאכי ממושב עין הבשור ואת קרן רוטשטיין מאשקלון.

"קרן ז"ל היתה אז קצינת חינוך בפיקוד דרום." אומרת לירון, "ואני החלטתי ללכת בעקבותיה ולהיות קצינת חינוך. לכן ויתרתי על השירות בתיאטרון צה"ל למען תפקידים בתחום החינוך." בתחילה היתה לירון מש"קית חינוך בגדוד של חיל ההנדסה הקרבית. אחר כך סיימה קורס קצינים. "הייתי קצינת חינוך בחטיבה הדרומית בעזה. אחד התפקידים שלי היה להכין חיילים לקראת הפינוי מגוש קטיף."

שש שנים שירתה לירון בצבא. שם, בחטיבה הדרומית בעזה, הכירה את בעלה לעתיד ויקטור, יליד קזחסטן, שעלה ארצה עם בני משפחתו בגיל 14.

היא למדה במכללת ספיר לתואר ראשון בתקשורת, במסלול שיווק. בעת לימודיה היתה לירון רכזת פרויקט "פר"ח" – תוכנית בה סטודנטים חונכים ילדים בעזרה בלימודים ובהתמודדות רגשית, בתמורה למלגת לימודים.

לאחר סיום הלימודים נולדה לזוג הבת הבכורה ארבל, והם התגוררו עם הוריה של לירון בכוכב מיכאל. ושוב הנסיבות הביטחוניות הביאו את לירון ומשפחתה לשנות מסלול. "בעת מבצע 'צוק איתן' בשנת 2014 הזמינו אותנו חברים מקיבוץ רמת יוחנן בצפון 'להתאוורר' אצלם קצת מאיומי הטילים ומן המצב המתוח בדרום. קיבלנו את ההצעה ונסענו אליהם עם בתנו התינוקת לסוף שבוע. אבל 'סוף השבוע' הזה התארך ונשארנו שם ארבעים יום. הקיבוץ אירח אותנו בצורה נפלאה. קיבלנו דירה להתגורר בה ללא תשלום, אכלנו בחדר האוכל, וארבל השתלבה שם בגן. בקיצור, התאהבנו באורח החיים של הקיבוץ."

חמש שנים לאחר מכן עברה משפחת גל לקיבוץ גבים, בו הם חברים עתה.

כאמור, בשבעה באוקטובר היא שהתה בממ"ד עם שלושת ילדיה במשך 28 שעות, כאשר ויקטור בעלה פעיל בחוץ עם חבריו לכיתת הכוננות. אחר כך פונתה המשפחה עם שאר חברי גבים לקיבוץ מזרע, שם שהו  חצי שנה.

חוסן של שגרה

כפי שתואר לעיל בעת שירותה בצה"ל עסקה לירון בחינוך. עתה ניתן לומר שתחום עיסוקיה התרחב גם לתחום התרבות. ראשית כל, היא הצליחה לסיים בתקופת המלחמה תואר שני, גם הוא במכללת ספיר, במגמת "חדשנות ויזמות בארגונים".

לשאלה במה היא עוסקת היום מסתבר שהיא פעילה מאוד מאוד. "היום אני פועלת תחת שני כובעים." היא מציינת, "האחד – אני עובדת במתנ"ס שער הנגב במחלקה לחינוך חברתי. תפקידי הוא 'רכזת תוכן והכשרות'. כלומר, אני אחראית על כל המדריכים של ילדי כיתות א' עד י"ב בכל יישובי המועצה – מושבים וקיבוצים. אני וצוות המחלקה מארגנים פעילויות שונות וסדנאות הן בתקופת הלימודים והן בחופשות מבית הספר."

הכובע השני של לירון הוא בתחום היישוב שלה – גבים, והוא עיסוק בלתי נדלה. והיא מספרת: "מאז שחזרנו לגבים אחרי תקופת הפינוי הארוכה, התחלתי בקיבוץ תפקיד שלא היה קיים לפני כן והוא נקרא: רכזת חוסן קהילתי."

"ראשית כל," היא מציינת, "אני מאוד מחוברת לקהילה. בכל כמה זמן אני מפרסמת שאלונים ובהם נשאלים התושבים איך הם מרגישים, מה הם צריכים, מה לדעתם חסר וכו'."

בין הפעילויות שנעשו: "שלושה חודשים אחרי שחזרנו, ערכנו פה ערב הוקרה למתנדבים. מעל 130 איש התנדבו בתחומים שונים בתקופה בה היינו מפונים. היה לנו מאוד חשוב להודות לאנשים מתוך הקהילה. היה מאוד מרגש." היא מציינת.

אירוע מרגש נוסף, בו לירון נטלה חלק משמעותי, כמובן, הוא ערב לציון שנה לאירועי השבעה באוקטובר. "האירוע נקרא 'בין הקולות'  – ערב מוסיקלי בהשתתפות הקהל."

לירון בוחרת ומפעילה קבוצות עם מכנה משותף מתוך אנשי היישוב, כדי לחזק בתוכן את החוסן. במסגרת זו היא ערכה, יחד עם אחראית התרבות של הקיבוץ, טיול מיוחד לנשים, אחר-כך טיול לגברים. כמו כן יש מפגשים של הורים לילדים עד גיל עשר, בהם משוחחים על דינמיקה במשפחה, בעיות שינה ועוד. היא פתחה קבוצה של הרכב קולי לאנשים שאוהבים לשיר ורוצים לשיר יחד. ובפברואר היא מתעתדת לפתוח קבוצה של ריקודי עם. עוד יוזמות: הוצאת מדבקה לרכבים של חברי גבים והתושבים, פינת ספסלים שהקימה הקהילה, פעילות טבע לוותיקי הקיבוץ, שיתופי פעולה עם "חוסן" של המועצה האזורית. כל אלו, כמובן, עם ליווי ומשאבים של קיבוץ גבים.

"הרעיון הוא לייצר חיבורים בתוך הקהילה כדי לחזק את החוסן." היא אומרת. "מהות התפקיד שלי היא  לחזק את החוסן של השגרה. זה נשמע קצת אבסורדי, אך המטרה היא כדי שבזמן חירום הקהילה תהיה חזקה."

משפחת גל השתלבה יפה בקיבוץ. הם הורים לשלושה: ארבל בת 12. חגגה לפני כחודש בת מצווה, גפן לומדת בכיתה ד' ולביא לומד בכיתה ב'. ויקטור עובד בחברה שנקראת "מִתקן גן"  בקריית מלאכי, הם עושים הצללות ומתקני שעשועים לפארקים ברחבי הארץ.  ולימור, כאמור, עוסקת במגוון תפקידים במתנ"ס וביישוב שלה.

מאז השירות הצבאי, עת בחרה בגלל האסון המשפחתי בתחום החינוך, לירון תורמת רבות לציבור גם בתחום התרבות. אין ספק שהניסיון שלה בצה"ל, הלימודים האקדמיים והרגישות החברתית הטבעית שהיא ניחנה בה, גורמים להצלחתה. נקווה שהחוסן שהיא משתדלת להנחיל בעת שגרה, אשר מדי פעם מופרת, לצערנו, אכן יוכיח את עצמו. 

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1365, 9.1.2025.

* * *

אהוד בן עזר

ברנר והערבים

הוצאת אסטרולוג 2001

ו. עדויות על ברנר מתוך יומניי

שנת 1993

זה ברנר זה?

תגובה לסיפור "נפילה" של אלישע פורת

קראתי את סיפורו של אלישע פורת "נפילה", בגליון נובמבר-דצמבר 1992 של "עיתון 77", ולא הבנתי מה דחף אותו לכתוב סיפור משונה כזה.

אם רצה להיכנס לנפשו של יוסף-חיים ברנר וחבריו, ולפרשת הירצחו – מה טעם מצא לבדות דברים מופרכים ולשלבם בסיפורו יחד עובדות שאין עליהן עוררין, וכך ליצור תמונה מסולפת ושערורייתית על אודות ברנר בחייו בארץ ועל פרשת מותו, תמונה שמי שתולדות ברנר אינם נהירים לו, עשוי לחשוב שהיא מיוסדת על איזה חומר ביוגראפי-היסטורי ידוע, או על "תגליות" חדשות.

מצד שני, אם רצה אלישע פורת לכתוב סיפור היסטורי בדוי, בעקבות חייו של סופר עברי שנרצח בארץ בראשית העשור השלישי למאה – מוטב היה לו שלא ישתמש בשמו של ברנר אלא יעניק לגיבורו שם בדוי, ואז היה יכול להעליל עליו כאוות-נפשו וכמיטב כשרונו.

ואם תאמר – הלא הכל אפשר בסיפור! – אזי למה לא לכתוב "נפילה" על עגנון כרקדן-באלט מתוסכל, ועל ביאליק כפדרסט, ועל אלתרמן כפרדסן ועל שלונסקי ככייס?

הכול אפשר? כביכול כן, אבל מצד האמת – לא. ומי שחושב שהוא מבין את ברנר – היה צריך להרגיש זאת.

*

נשלח ל"עיתון 77" ב-22.1.93. אינני בטוח אם פורסם.

[לימים שאלתי את אלישע פורת על מה הסתמך בכתיבת סיפורו המופרך, המציג את ברנר כהומוסקסואל, והוא ענה לי, כמובן מאליו, כמו שמצטטים מן התנ"ך: "על חיים באר!"]

שנת 1998

תל-אביב. 25.12.98. מתוך מכתב לאלישע פורת, בקיבוץ עין החורש, בעקבות סיפורו "איקונין סדוק" ("עיתון 77", דצמבר 1998):

אני רואה שאתה נוטה לערבב בכתיבתך דמויות אמיתיות עם בידיון. גם אני עושה זאת בכתיבתי, אבל מעולם לא בכתיבה דוקומנטארית או ביוגראפית. בשעתו כעסתי עליך מאוד כאשר בסיפור שכתבת על ברנר, ושהתפרסם גם הוא ב"עיתון 77", תיארת אותו בשמו כהומוסקסואל העומד בראש חבורה של מעריצים צעירים, וכאילו הוא מחפש בהם משהו מיני. אתה פשוט לא הבנת את רוח התקופה. את מהות יחסי מורה-תלמיד וההערצה לרב, למנהיג, לסופר הגדול. וזאת בחברה של גברים, של רווקים, שכמותה היתה מרבית העלייה השנייה, בחורים שאין להם ולא כלום עם הומוסקסואליות. אני התרגשתי מאוד כל פעם שפגשתי את עגנון, אבל תאמין לי שמעולם לא על רקע מיני.

אם היית קורא בעיון את מכתביו של ברנר, וכמובן מתוך סיפוריו, היית רואה איזו תיסכול מיני עמוק הוא חש דווקא כלפי נשים. הוא היה בעל תאווה עצומה, בעל יצר גדול, אבל לא מלבב בחיצוניותו, וגם התאכזר אל עצמו. על רקע זה ודאי קינא בשופמן כמו שביאליק קינא בשניאור. חיים באר תיאר זאת ב"גם אהבתם גם שינאתם" אבל גם הוא חטא שם ברמז להומוסקסואליות של ברנר.

אני חושב שלמעט זונות, אם בכלל, ברנר כמעט שלא זכה לשכב עם אישה חוץ מאשר תקופת זמן לא ארוכה כשחי עם אשתו חיה ברוידא. וגם שם זה התפוצץ די מהר. הרי הוא היה אדם חולה, וכניראה אושפז פעם בבית משוגעים. זכור את המישפט מימי נעוריו: "ריח רע עולה מפי, באישה לא נגעתי מימיי," ואחר כך, במכתבים, על "יצרי הגדול והנורא" שאינו מוצא לו פורקן בארץ החמה. מצד אחר הוא שנא ותיעב את "תועבות המזרח" את ההומוסקסואליות שהבחין בקרב הערבים, וזה היה חלק מהחשש שלו, פן ניטמע בתועבות של בני הארץ, השטופים לא רק במשכב זכר אלא גם בתבל.

כתבתי על כך במאמריי: "ארורים הרכים האוהבים" (היחס הארוטי לערבים אצל ברנר), דבר, 4.5.1979. "כל האימה שבדבר" (המשך המאמר על היחס הארוטי לערבים אצל ברנר), דבר, 11.5.1979. ו"דמות הערבי כסיוט בסיפורי ברנר", דבר, 30.4.1981.

שנת 1999

תל-אביב, 25.2.99. מכתב לשושנה ברנר, בתל-אביב, בעקבות ערב שנערך בבית הסופר על ספרי "ימים של לענה ודבש" ועל הספר "שירת אסתר ראב" לצבי לוז:

הרבה תודה על מכתבך אליי בעקבות הערב שהוקדש לחייה ולשירתה של אסתר ראב ושנערך בבית הסופר בתל-אביב ב-18 בפברואר.

בעקבות הערתי שחסר לי לביוגראפיה אולי רק אהוב אחד של אסתר, אהוב נעלם, שאליו עדיין היתה קשורה כאשר ירדה מפתח-תקווה לקהיר בקיץ 1921 – באה הערתך מן האולם, שזהו לואידור, ואני אמרתי שלא ייתכן, ועתה את כותבת לי במכתבך:

"הרי הפרטים כפי שסופרו ביום הזיכרון במלאת 75 שנים [ב-1996] לרצח י.ח. ברנר וחבריו. הטקס נערך ב'משכן ברנר וחבריו', רח' קיבוץ גלויות 120. השתתפו בטקס הזיכרון פרופ' מנחם ברינקר ומשה שמיר. ודיבר גם דב לנדאו (מפתח-תקווה או מרמת-גן), וסיפר בשם אסתר ראב שלואידור חיזר אחריה – והיא סירבה. והיא ביקשה מדב לנדאו לא לספר זאת בעודה בחיים.

"ספר הסיפורים מאת לואידור יצא בשנת 1976 בהוצאת 'מסדה'. העורכים [של הסידרה] היו עזריאל אוכמני וצבי לוז [עורך הספר וכותב ההקדמה היה דב לנדאו]. את כל הפרטים הללו מסרה לי רחל סבוראי (בת עין-חרוד) וכיום – חברת קיבוץ 'רביבים'. (רחל סבוראי היא נכדתו של יהודה יצקר, בעליו של הבית והפרדס שבו נרצח י.ח. ברנר)."

עד כאן מכתבך. מיד בבואי הביתה בדקתי ב"ימים של לענה ודבש", וזה מה שמסופר אצלי על על לואידור, בקשר לאותה תקופה:

ביום שני ה-2 במאי, בבית יצקר בפרדס באבו-כביר, נרצחים באכזריות צבי שץ יחד עם יוסף-חיים ברנר וחבריהם, בהם הסופר הצעיר יוסף לואידור, שעבד כפועל בפתח-תקווה, וייתכן שאסתר הכירה אף אותו.

דב לנדאו, שהוציא לאור את סיפורי לואידור, כותב במבואו שהסופר ש. בן-ציון מספר כי "באותה תקופה הירבה [לואידור] לבקר בפתח-תקווה והיו סבורים, כי ידידה לו שם, משוררת צעירה. כאשר שאלוהו על הדבר, הסמיק יותר מן הרגיל, כבש פניו בקרקע ולא ענה."

אסתר מעודה לא סיפרה לי, או למראייניה, שהיא הכירה את לואידור. לנדאו מזכיר במבואו כי ל"מרדכי אלדד [ידידם של לואידור ושל אסתר] היה כתב-יד [של לואידור] של סיפור תנ"כי, אך אלדד הלך לעולמו ואיש ממשפחתו אינו יודע דבר על כתב-היד." לנדאו מודה לאסתר בספרו. אכן, גם אני שמעתי מפיה שאלדד ידידה סיפר לה שבידיו כתב-יד של לואידור.

"כשנודע לי על מותו הנורא [של צבי שץ] שמעתי כיצד פקע מיתר של חיים נפלאים אלה. וצר היה! מה צר היה על מוות זה!" – תכתוב אסתר כחמישים שנה לאחר מכן.

לאחר שלושה ימים, ביום חמישי ה-5 במאי, מתחילה ההתקפה הגדולה על פתח-תקווה, ולאסתר זה יום-מלחמה קשה שאותו תזכור כל ימיה, ותתארו בארבע רשימות-סיפור, שנכתבות בפרקי-זמן שונים.

("ימים של לענה ודבש", "עם עובד", 1998, עמ' 279)

על לואידור לא כתבה אסתר מילה, לא הספידה אותו ושמו אינו נזכר כלל בכתביה. ידידות קרובה היתה לה, באביב 1921, עם צבי שץ [חרף היותו נשוי ואב לבת קטנה], והיא גם תירגמה משיריו לעברית. ייתכן אפוא שלואידור, שהיה גם ידידו של שץ, הכיר את אסתר ואולי היא אף הרשימה אותו, אבל אין שום הוכחה שהיא נטתה אליו, מה שאין כן לגבי צבי שץ, שעימו כניראה טיילה רבות ועליו שבה וכתבה לאחר שנים רבות.

אגב, באותה תקופה אסתר טרם פירסמה שירים, וקשה לתארה בשם "משוררת צעירה."

מכל מקום, אני שולח העתק מהמכתב אלייך גם לרחל סבוראי ולדב לנדאו, אולי הם יוכלו להוסיף משהו מזכרונם.

*

תל-אביב. 4.3.99. בערב, שיחה טלפונית עם רחל סבוראי, הנמצאת ברביבים, בעקבות העתק המכתב לשושנה ברנר, ששלחתי גם לה. צבי שץ היה נשוי לאחות-אימה של רחל, שתיהן בנות משפחת יצקר, ולדברי רחל היתה לשץ פרשת אהבה כאשר אשתו ובתו היו בצד התורכי של החזית בצפון, והוא בדרום. רחל מרחיבה ומספרת דברים די מדהימים על קורות חייה של אותה אישה, שהיתה אהובתו של שץ, ושהגיעה אף היא לעין-חרוד, והתאבדה יחד עם בעלה, ונישארה רק הבת.

תוך כדי שיחה עם רחל מתברר לי דבר מוזר וכמעט מטורף. בשעתו הירצה חיים באר, ולימים אף כתב זאת ב"גם אהבתם גם שינאתם", ואמר שברנר היה כביכול הומוסקסואל (מתברר, לא רק אלישע פורת הושפע מחיים באר בסיפורו אלא, אומרת יפה ברלוביץ – גם אריאל הירשפלד כתב עבודה ברוח זו על ברנר כהומוסקסואל).

לדברי רחל סבוראי, אורי ברנר עוד היה בחיים כשחיים באר הירצה על כך, והוא רתח מזעם כששמע על הדברים האלה. בקיצור, המגמה של משפחת ברנר ומקורביה, כיום – שושנה ברנר ורחל סבוראי, היא להוכיח שלואידור אהב נשים ולכן לא יכול להיות שהיו קשרים הומוסקסואליים בינו לבין ברנר, והאישה [בה"א הידיעה] לצורך זה היא – אסתר ראב!

לגבי צבי שץ, הוא הרי היה נשוי, ולכן ברור שאינו חשוד בקשרים ארוטיים עם ברנר... ואולם הקשר של אסתר עם שץ אינו עוזר להן "לטהר" את לואידור וברנר מאותה אשמה, וספק גם שתיהן אכן קראו בספרי את הפרק על צבי שץ ואסתר ועל הקירבה ששררה ביניהם.

נותרה אפוא האמירה המוזרה של דב לנדאו מפי אסתר, ועתה הן מנסות ליצור "פרשת אהבה" שלא היתה ולא נבראה בין אסתר ללואידור, ומאוד מפריע להן שכל זה אינו אלא עורבא פרח וכי הקשר היה דווקא עם צבי שץ, שעליו כתבה אסתר וגם דיברה.

יש לי הרגשה שדב לנדאו פשוט בילבל בדבריו, בשם אסתר שסיפרה לו – בין לואידור לשץ. אסתר, אם בכלל, סיפרה לו ששץ חיזר אחריה, או שגם היא חיזרה אחריו. הסיבה שביקשה שלא יפרסם זאת היא ששץ הרי היה נשוי באותה תקופה, וברור לחלוטין שכל הקשר ביניהם היה אפלטוני, שיחות-נפש ארוכות וטיולים.

תוך כדי עיסוק בחומר על פנחס שדה אני מוצא גם קטעי זכרונות של אסתר על ברנר ושץ ביומן שלי. עולה בדעתי שאני יכול לרכז גם את כל החומר שלי על ברנר בספר. מחקרי על ברנר והשאלה הערבית מחזיק כמאה עמודים. אני פותח אפוא קובץ "מסביב לברנר", ומסמן לעצמי מעין ספר תאום לספר "להסביר לדגים" שהוא על פנחס שדה. קודם-כל ארכז את כל החומר, גם חליפת המכתבים האחרונה. אולי אשכנע גם את חיים באר לתרום משלו לנושא הוויכוח על המיניות של ברנר.

אני מצטער שבטרם חתמתי את "ימים של לענה ודבש" לא עברתי על כל יומניי כדי לראות אם רשמתי בהם בשעתו דברים מפי אסתר. האמת שלא היה לי כוח נפשי לכך אז, וזה היה גם מאריך את העבודה בחודשים רבים, עובדה שקריאת היומנים עכשיו, לצורך הספר על שדה, סוחפת אותי לכיוונים שונים ונוספים.

*

תל-אביב. 13.5.99. אני מקבל מכתב מדב לנדאו על אותה "פרשה" של אסתר ראב ויוסף לואידור. הוא מבקש סליחה על האיחור בתשובה, בגלל מחלת ליבו, הוא עבר צינתור, גם פרש לגימלאות, ואומר לי:

באשר לאסתר ז"ל, יש לי באיזה מקום מכתב שלה [אליי] אך לצערי אינני מוצא. חזקה שאמצא כי בדרך-כלל הדברים אצלי מסודרים וכניראה ששמתי את כל החבילה של הספר ההוא [סיפורי לואידור שההדיר בצירוף מבוא] במקום שמור היטב – שמור אפילו ממני עצמי.

היום אפשר לספר (ובינתיים בלי תיעוד). לואידור בא אליה [אל אסתר, לפתח-תקווה] לעיתים על אף רגליו החולות, ברגל, בשבתות. היא התוודתה במכתב שלא התלהבה ממנו אבל בגלל מצבו, כדי לא לפגוע בו, היה לה קשה לסרב באופן חד-משמעי. היא העירה שם שצבי שץ היה ניראה לה הרבה יותר.

זה כמובן אינו מוכיח כלום ואין כאן אלא רמז מאדם שמשיח לתומו. לא פירסמתי דברים אלה, לפי בקשתה. ברגע שאמצא את המכתב אצלם אותו בלי נדר ואשלח לך עותק.

ניראה לי שדבריה של אסתר ז"ל מאשרים את דבריך בעניין צבי שץ, אף שאין כאן הוכחה של ממש.

*

התייחסות נוספת לנושא נמצאת במכתבו של שמעון קושניר לאסתר ראב, אשר נשלח כניראה בשלהי אוגוסט, 1976:

אסתר יקרה!

זה עתה קיבלתי איגרתך ובו את מתקנת טעות שלי, כניראה שלא שמת ליבך שאני מצטט מעדותו של ידידי, שמעון בן צבי ז"ל, שעבד יחד עם לואידור בעין-חי, והוא מספר שריננו על לואידור ועל השמועה שידידה היתה לו בפתח-תקווה משוררת צעירה שהירבה לבקרה, ושהיתה זו ידידות "לא רצינית". עדות זו פירס[ם] לנדאו במבוא לתולדותיו [של לואידור] ועל כך העירותי את הערותיי. וגם סיפרתי מקצת מזכרונותיי עליו. במאמרי אני מצטט עדויותיהם של ש. בן צבי, צבי ליבנה, יעקב יערי פולסקין, שלום שטרייט וחיה רוטברג, ולבסוף עדותו של מרדכי, כשגילה את גופותיהם של י.ח. ברנר וחבריו, ובאחרונה נעלמה גם גופתו של לואידור ולא בא לקבר האחים בנחלת בנימין בתל אביב.

שמחתי לשכנות שירך ה"נס" שהיה מוקדש לעמי החייל, שיר יפה כמיטב שירתך.

הנני שולח את חוברת "ההישארות" שהבאתי לדפוס לזכר טל-לי נכדתנו, שהשאירה לנו יגון צליליה וציורי דמויותיה הקודרות, וזכר עולמה המופנם נורא הוד,

                                                         שלום רב לך והיי בריאה וחזקה

      שמעון

מכתבו של שמעון קושניר לאסתר ראב הוא ללא תאריך. השיר "הנס" (מוקדש "לעמי החייל") נדפס במוסף לספרות "משא" של "דבר" ב-20.8.76 ("אסתר ראב / כל השירים" עמ' 370), סמוך למאמרו של קושניר, ולמטה נדפס באותו גיליון סיפורי "ממלכת פלסטלינה".

איני יודע אם בתקופה זו קושניר גר עדיין בגבעתיים, או עבר כבר לבית-האבות ברחוב ברודצקי ברמת-אביב. הספר הנזכר במכתבו הוא: "סיפורים מאת יוסף לואידור", כינס והקדים מבוא: דב לנדאו, הוצאת מסדה ואגודת הסופרים העבריים, 1976, 131 עמ'.

לקושניר היתה ביקורת על הספר. כך למשל סיפר לי, בנסיעה להרצאה משותפת עם א. גורני בהרצליה, (שלא התקיימה מהיעדר קהל), כי לנדאו תיאר את לואידור כצולע רק בגלל עדות אחת שתיארה אותו פצוע ברגלו בתקופה מסויימת, אך לואידור, לדברי קושניר, לא היה צולע כרוני.

בית-הקברות הוא כמובן ברחוב טרומפלדור. החוברת "הישארות" מעזבונה של טל-לי אורון, לזכר נכדתו של ש. קושניר שהתאבדה, יצאה לאור ב-1976 בהוצאת "עקד", תל-אביב, והוא שלח את החוברת גם לי.

אסתר לא הזכירה מימיה באוזניי או בראיונות עימה שהכירה את לואידור ושהיו לה קשרים עימו. גם לא הזכירה את מותו בקשר למאורעות 1921.

בהיותה בת 21, בתקופת הארבה באביב 1915, שהתה לפי עדותה בפתח-תקווה. בקיץ אותה שנה, לאחר מכת הארבה, כאשר המצב בבית נעשה קשה וכל פה נוסף להאכלה היה מעמסה, הלכה לנס-ציונה, ללא התנגדות ההורים, יחד עם אברהם איכר ופועל אחד בשם ברניצקי, לעבוד בפרדס הברון. הם שהו שם כל הקיץ, ואכלו במטבח הפועלים עד שאפס האוכל. הבחורים הביאו עימם דורה, ואסתר הביאה מהבית שק גרעיני חומוס, ומזה היו ניזונים. הם עבדו בפרדסים. איתם יחד עבד וגם שמר צעיר בשם אלדד, שהיה לדבריה ידידו של לואידור, ולימים פקיד בכיר במשרד-הביטחון. אלדד נשאר בידידות, אם כי לא קרובה, עם אסתר. לימים התגורר חודשים אחדים בדירתה ברחוב דבורה הנביאה (כיום רחוב שניאור) בתל-אביב, כאשר אסתר נסעה לחוץ-לארץ, בראשית שנות החמישים. על תקופת נס-ציונה כתבה אסתר את סיפורה "בקתה בפרדס" (1949) שהמשך לו נמצא בעיזבון, בשם: "בקתה".

אסתר סיפרה לי כי בידי אלדד נמצא, לדבריו, כתב-יד של לואידור. נידמה לי שניסיתי לאתרו, או אולי כתבתי על כך ליעקב לנדאו, ולמיטב ידיעתי לא נמצא כתב-יד כזה של לואידור.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

פרק 2

רמי היה שזוף במיוחד. כל בוקר נהג ללכת לבריכת-גורדון וכל משכימי-קום שבקרב המתרחצים הכירו את קול נקישת כפכפיו והליכתו הזקופה אל המים. מירה, לעומתו, נראתה חיוורת כסיד. השנה טרם רחצה בים וגם לא בבריכה. ומה לפני שנה? – גם כן לא הרבה. פעמיים-שלוש, תמיד עם איה. וכך ניצבה זרה ברחבה המרוצפת אבן וחיכתה לרמי שייצא מחדרי ההלבשה של הגברים.

[הערה מאוחרת: הסיפור מתאר את בריכת תל אביב הישנה, הנהדרת, בשנות ה-70, ולא את זו שנבנתה על מקומה בשנים האחרונות].

הרחבה היתה צפופה בהמולת אדם. יפהפיות שרועות ערומות-כמעט ומיטגנות בשמש והן נוצצות בשמן-שיזוף. תינוקות ערומים מתרוצצים, שלגונים, והמולת מתרחצים וים-קרוב שכמו באה מקונכיית-ענק. כסאות-נוח זה לצד זה כמעט מבלי מקום לעבור. שמיים ושמש. וגברברים שחרחרים, נמוכים ועבי-גוף, מנסים דבר אל עיניהן העצומות-למחצה של נערות-השמש, מלכסנים מבט ולוטשים עין אל חמוקיהן הרפויים בביקיני ובטנגה.

רק נשים קשישות אחדות, שמנות ובעלות גוף שאבדה צורתו, לבשו בגד-ים שלם. ומירה ניצבה שם, בבגד-ים של איה העשוי שני חלקים ורחב מעט על גופה הצנום והנערי. היא התביישה בכל סנטימטר מרובע של גופה אשר נחשף לקהל, אך איש לא התבונן בה, כאילו היתה פיסת-אוויר, שקופה. רגליה, שביקשו לנוע לקראת רמי, היו כשני כפיסי-עץ, כמו במסיבת-ריקודים לא מוצלחת. והיא נזהרה מצעדים גדולים, בגלל השערות שלא הספיקה להסיר ממקומה מוצנעים בגופה.

לא הייתי צריכה לבוא, אמרה לעצמה. ואם אפגוש כאן מישהו מתלמידיי? אני לא יכולה להרשות לעצמי להתבזות כך, שיציצו אל הקורקבן שלי במבטי-שיפודים, כאילו הם מחפשים שם איזה מיכרה של זיעה שהתייבשה.

כמו המורֶה בבריכה בסיפור "שלושה ימים וילד". בדיוק כך.

למזלה לא נמצא לה בינתיים אף מכיר בבריכה; והיא מיתחה וכיווצה את אצבעות ידה זו והאחרת עד שרמי הגיע ועמד מולה, צנום וגמיש. הציב לשניהם כסאות-נוח. ומיד סחב אותה עימו לשחות. נוקש בסנדלי-העץ הגבוהים שלו, שלא ויתר עליהם גם בבריכה, אולי כדי להרוויח גובה.

מירה ידעה לשחות בקושי. אך בעיני רמי מצא הדבר חן.       

"מה את מחכה?" קרא לעומת מתוך המים הכחולים, הצלולים. "מפחדת להיכנס למים?"

"קצת... אוי, קר לי..." שלחה רגל ושבה לעמוד יחפה על שפת הבריכה, מכונסת בתוך עצמה וידיה שלובות על חזה וכולה גבנונית ונרגשת.

רמי שחה למים הרדודים והורה לה ללוות אותו לאורך שפת הבריכה. רגע עמדה והתבוננה סביב. המפרשיות הרו­ֹכבות ומתרוצצות על פני הים, יוצאות מן המעגן הגובל בבריכה ושבות אליו. הבריכה שהיתה נחיל בני-אדם מתרוצצים, במים ומחוצה להם. מטוס-קל נושא פרסומת טס בשמיים הלוך-וחזור לאורך החוף. בתי-העיר והמלונות אשר על החוף דמו לקונכייה ענקית שהומים בה הדי גלים-משתברים ומילמול קולות לאין-ספור שנבללים יחד. לרעש החד גוני היתה השפעה משכרת, סוחפת ומטשטשת.

מירה ישבה על שפת הבריכה. טבלה קצות אצבעותיה במים הקרים.

"חַת, שתיים, הוֹפּ..." משך אותה רמי אל המים.

נשמע קול טפיחת גלים. "אוּיְשׁ... אוּיְשׁ..." החלה צוחקת.

"יופי! עכשיו ידיים לצדדים..."

היא בלעה לגימה קטנה של מים מלוחים-מעט, כי כך היו מי-הבריכה. "לא. לא. אני לא יכולה..."

"אין לא יכולה. אל תפחדי. בסך הכול, בואי נאמר, העיקר זה להזיז... עכשיו הרגליים יחד. אני מחזיק... אחת... ושתיים, אחת... ושתיים – "

רמי תיקן ושיפר את שחייתה ובינתיים החזיק בגופה ונגע בכל המקומות המוצנעים בידיים אמיצות ובביטחון מקצועי, כאילו היה המורה-לשחייה שלה. זה היה מעודד. ונורא. ומבחיל. ומושך. כאילו היא נידונה עתה שוב לחיות ולהיאהב לאחר שגזרה על עצמה מאסר-יחיד עד-עולם בכלא-גופה. האומנם?

אצבעותיו נגעו ופרשו וכיווצו את גפיה. האם מצאה חן בעיניו? או שמא אינו בררן ואינו חש עד כמה עלובה היא מרגישה עצמה לעומת בנות-הים השזופות והגמישות, שיכלו להיות תלמידותיה, ואשר משתכשכות להנאתן במים, כמעט ערומות, ושפעי שערן הרטוב גולשים בשעת שחייתן ומתפזרים בשובבות, כמניפות.

מירה חשה שהיא נשרפת והולכת בשמש הצהריים החזקה. היא לא אכלה ולא שתתה מאומה כל אותו בוקר. כתמים שחורים ריצדו לנגד עיניה. אך רמי המשיך להשתעשע במים. דומה שנהנה מכך ששם אין קומתו הנמוכה ניכרת.

כאשר שבו סוף-סוף לכיסאותיהם חשבה מירה שהיא מתעלפת. "...וזה שמעת? שלוש ערים בישראל מתחיל באות צד"י..." – ניסר לצידה קול במיבטא מרוקאי; וקול צעיר, מרגיז, בית-ספרי, של נערה במיני-מיני, שסיגלה לעצמה מיבטא אשכנזי, החל מונה לאט: "צפת, ציפורי..." – והקול הגברי חתך: "ציפורי לא מכיר. אומרים: צפת, צְבֶריה (טבריה), צֵל-אביב (תל-אביב)..."

רמי ישב לידה, מפקיר גופו לשמש. ומדבר. על מה דיבר? על לימודי-המשפטים שלו באוניברסיטת תל-אביב, על ה'סימקה' שלו, ועל הנשים. היסב ברחבות על כיסאו ותקע עיניו, בלא-בושה, ב"צפת-ציפורי" השרועה פעם על ביטנה פעם על גבה כעוגת-שוקולד עם כתמי קצפת של בגד-ים לבן, זעיר, שמסגיר את סדק אחוריה, ועוצמת עיניה מול השמש.

למה אני ממשיכה לשבת ולהיצלות כאן על יד השחצן הקטן הזה? – שאלה מירה את עצמה. השעה היתה מאוחרת, אנשים סביבם ניגשו לאכול צהריים במסעדה של הבריכה, או החלו מסתלקים לבתיהם.

"הי, מה את מצוברחת? להביא לך שתייה?"

"כן. בבקשה. אם לא קשה לך."

הוא קם. הידס בכפכפיו לעבר הקיוסק. מושך עצמו בהתפנקות. היה בהליכתו דבר-מה יהיר, בטלני ומרוצה-מעצמו, כאילו בנעלי-בית הוא מהלך וכל העולם ביתו. עד מהרה שט בחזרה עם בקבוק קוקה-קולה ועוגה יבשה.

"אני לא מבין את האנשים שאוכלים כאן צהריים. מגעיל. אם כבר – אז לאכול במסעדה טובה. כסף זה לא הדבר הכי חשוב בחיים."

"רעיון לא רע." אמרה.

רמי התעלם מרמז-התקווה שבקולה. ושב לבלוש לעבר "צפת-ציפורי" ששינתה עשיו תנוחה ושכבה על בטנה.

"תענוג בשנש. יכולתי לשבת פה, יַעַנִי, עד הערב."

"אתה לא שותה?"

"אני אטעם אחר-כך, משלך."

"ולא עייף?"

"מה פתאום?"

"אז תשתה." הגישה לו את הבקבוק בטרם נגעה בו.

"לא. תודה. תשתי את קודם."

היא משכה בקנה-השתייה שתיים-שלוש לגימות, למרות שהיתה צמאה מאוד, והעבירה לו את הבקבוק. במשיכה אחת רוקן אותו, כעושה לה טובה.

עברו רגעים אחדים. לשתיקה שלהם לא היה מקום בצפיפות ובהמולה שמסביבם. כיסא נגע בכיסא ומתרחצים דילגו מעל רגליים מפורקדות, כמו במירוץ-מכשולים.

"מה דעתך שנעלה אליי ואני אכין ארוחה קלה?"

"זה רעיון!"

לא היה צריך להפציר בו פעמיים. אמנם לא היה מוכן אצלה במקרר מיוחד, ובעצם אף חשבה לאכול צהריים אצל הוריה. אך זה היה המוצא המהיר ביותר להיפטר מן השמש הצורבת והאוויר-החם והאור המרקדים לנגד עיניה היגעות. אילו הזמין אותה לאכול צהריים בבריכה היתה עכשיו כבר מסרבת. אך הוא לא הזמין. מצידו יכלו לצלות עצמם עד שקיעת החמה. מה עוד ש"צפת-ציפורי" לא רק שכבה עתה על הבטן אלא גם ריפתה את חזייתה כדי לשזף את הפס הבהיר האחרון שהותירה הרצועה הצרה על גבה; וגם כאשר קיבל את ההזמנה של מירה עדיין היה ממשיך להגניב מבטים לעבר אחוריה המורמים של זו השוכבת לצידם, כמו צר לו להיפרד ממנה. איה במקומה, הרהרה מירה, כבר היתה גורמת לו להזמין אותה לארוחה, כבר היתה מחליטה בשבילו. ואילו היא גוררת אותו אליה כדי להאכילו.

*

בביתה מיהרה מירה להתקלח והתרעננה מעט. אך עורה בער עליה והיה אדמדם, כאילו נכוותה. רמי לא התקלח, וישב על ספתה, בבגד-ים, וקרא בעיתוני-השבת.

"רוצה להתקלח?" קראה אליו.

"לא. תודה."

"שאשים מוסיקה?"

"לא. לא עכשיו. דווקא נעים אצלך."

"מה?" קול קילוח-המים כבר הפריע לה לשמוע, למרות שהשאירה את הדלת פתוחה-למחצה.

"הֵי, תשמעי – ב.מ.וו. 2002 מודל שבעים עם מזגן, עשרים ושלושה אלף... לא להאמין..."

"עוד אין לי מזגן..."

"ב.מ.וו. עם מזגן..."

"אני לא כל כך מבינה בזה... מה דעתך על צ'יפס?"

הוא חייך לעצמו. "בסֵיידר."

"ומרק אספרגוס?"

"יש לך?"

"יהיה, מוכן, משקית."

"או.קַי."

ה"או.קַי" שלו, התחייכה תוך שהיא מספגת בזהירות את בטנה וירכיה הכווּיוֹת במגבת שעירה, מניחה כף-רגלה על דופן האמבטיה, ומורחת עצמה היטב במשחת-תמרוקים כדי לשמור על לחות עורה, דבר שלא עשתה מזה זמן רב.

"וחביתה עם בצל וחתיכות עוף קר, מטוגן..."

"בחייך, מירה. או.קַי. תפסיקי לגרות את הבלוטות שלי!"

היא יצאה מחדר-האמבטיה, לבושה באותה שמלת-חלוק קלה ובהירה, שהיתה רכוסה עתה היטב, מאין בגד-ים תחתיה. נכנסה למיטבח וטיגנה במהירות מקלות-צ'יפס שהיו מוקפאים בשקית, הכינה מרק אספרגוס עם מעט חלב, וטיגנה חביתה ברצועות עוף-קר, שנשאר מאתמול במקרר. זימזמה את השיר האהוב עליה. רמי בחדר השני. שבת בשניים. כמו בעל ואישה. הטלפון צילצל. היא רצה לחדר הגדול וביקשה בטבעיות מרמי לגשת להשגיח בינתיים החביתה. מניין לה פתאום מרץ שכזה? – הרימה את האפרכסת. אימהּ.

"למה לא באת לארוחת-הצהריים, מירל'ה? חיכינו לך. אני מצלצלת כבר שעתיים ואין תשובה."

"יש לי אורח, אימא." קולה התרונן. "הייתי בבריכה ואני עסוקה עכשיו."

"אבל מירל'ה..."

"שלום אימא. אני עסוקה. אצלי הכול על האש."

"אבל אין לך מה לתת לאכול!"

"זה בסדר. אני אצלצל אלייך יותר מאוחר."

"אבל אנחנו הולכים לנוח."

"אז לפנות-ערב. בסדר? ד"ש לאבא. שלום."

וסגרה.

חזרה למיטבח. רמי השגיח יפה על החביתה ואף הפך אותה מבלי שתתפורר. בחש את המרק שלא ייחרך והקטין את להבת-הגז.

הוא משתפר מרגע לרגע, אמרה לעצמה, טוב שהזמנתי אותו הביתה. "היין בארון." אמרה לו. "תוציא בעצמך... תרגיש כמו בבית."

והוא התרומם מעט על סנדלי-העץ שלו והוציא את היין. ובינתיים התרוצצה מירה מן המיטבח לחדר הגדול ובחזרה, סילקה כל מה שהיה מונח על שולחן-הזכוכית הנמוך, פרשה מפה וערכה את הצלחות והסכו"ם, והביאה מגש עמוס מכל טוב. רמי חזר לשבת על הספה, ליד השולחן. ועד שסיימה את הכנותיה חזר לעיין בעיתון. פתח את הבקבוק ומזג את היין בכוסיות.

"היית מאמינה? אאודי 100, מודל שישים ותשע אחרי 70,000 ק"מ, שמונה-עשר אלף לירות..."

"אמרתי לך, אני לא מבינה בזה..." חייכה.

"הי, בואי תשמעי – צברית, מורה רווקה, 28/160, מלאת חיים ונחמדה, מעוניינת בגבר משכיל ונאה עד 38/170, מסביבות תל-אביב, ללא מתווכים..."

"בתיאבון!" התיישבה מירה לצידו על הספה.

"לחיים!" הרים כוסו, והקיש בשלה. עיניהם נצצו. היא מילאה פיה בכף מרק-אספרגוס סמיך וחם, וכמעט וכוותה גם את לשונה.

רמי אכל באותה יסודיות שבה שיפר את שחייתה. ידיו עסוקות. תיאבונו בלי-עין-רעה. אך מירה התקשתה לדעת אם הארוחה באמת מוצאת חן בעיניו. מכל מקום, ממש כפי שנהג בגופה בבריכה, הביא בה גם עתה הרגשה שכל מה שידיו מחזיקות בו – שייך, או לפחות מגיע לו.

"השיטה שלי בחיים," אמר כשהיה כבר בחביתה, "היא לא להתלבט הרבה. האינטאוציה היא המדריך שלי. איך סבתא שלי היתה אומרת – לכל כלב יש יום. תסלחי לי על הביטוי."

"אני דווקא חושבת הרבה," אמרה מירה. "מפחדת משגיאות."

"בואי נאמר שמשגיאות לומדים." המשיך רמי בקולו העבה וביין ובצ'יפס, ודומה שהיה מאוכזב על כי אין סאלאט או איזו תוספת חריפה. "אני לא מוכן להיות סתם עוד עורך-דין אחד, את תראי, אני אגיע לצמרת, איפה שהרבה פּוֹצִים יושבים רק בזכות אבא שלהם."

"אתה תגיע. מאה אחוז. אני בטוחה."

כאשר גמרו לאכול נפלה ביניהם שתיקה. מירה רצתה מאוד לישון, ואולי גם לשטוף עצמה פעם נוספת במים קרים כדי לכבות את הבעירה שבעורה. אך לא היה נעים לה לומר לו ללכת. היא לא ידעה כיצד להיפטר מאורחים לא-רצויים, ולא פעם היתה נופלת בפח בגלל טוב-ליבה שגבל בחוסר-ישע. היא הסתירה פיהוק.

"את עייפה או מה? תגידי, זה לא מתסכל אותך, העבודה שלך בבית-הספר?"

"לא. דווקא לא." היין שעלה לראשה, וצריבת השמש, והחמסין, והיובש המר שחשה, כמו שיפודים בגופה. ממש צמרמורת.

רמי פיהק.

"יש לפתן?"

"לא. אני מצטערת." שיפשפה שמורות-עיניה, מבקשת להתעורר מנימנום בן שבריר-שנייה.

"אין דבר."

רמי קם. "טוב, אז..." והלך בצעדים חרישיים לבית-השימוש. וכשחזר נמצאה כבר מירה במיטבח, מאוששת מעט, רוחצת את הכלים. היא שמעה את נקישות סנדלי-העץ שלו כאשר ניגש אליה מאחור. לפתע חיבק אותה ונשק לה בשקע שעל צווארה.

"רמי!"

"בואי נאמר שאת הלפתן שלי!"

היא נרעדה.

"רגע, אי-אפשר ככה..."

"ליפתנצ'יק..."

ידיה היו מלאות קצף לבן.

"אתה לא רואה שהידיים שלי רטובות, מלאות סבון..."

"או.קַי. אז תשטפי... יאללה..."

הוא לפת אותה בשתיקה והחל לעסות את שדיה הקטנים תוך שהוא מניח לה בקושי רגע קצר כדי לשטוף את ידיה. זיפי זקנו שלא גולח היטב בבוקר דקרו בעורה העדין וצרבוהו כמגרדת-ברזל. היא הניחה לו לעשות בה כרצונו בשתיקה. הדרך בה לקח אותה הדהימה והכניעה אותה מלכתחילה; מוליך אותה מן המיטבח אל ספתה כשהוא מנקש מאחוריה בעקביו הגבוהים ודוחפה קדימה, ספק נשען ספק מחבק אותה וידיו אוחזות בחזה ומהדקות אותה אליו – אם זה לא מגוחך, שיקרה לי בדירה שלי, אז אני לא יודעת מה – לא ידעה מירה אם לבכות או לצחוק או לבוז לעצמה או לעשות את זה איתו עד העצם, כמו שאיה אומרת, אם כבר אז כבר.

פתאום הבינה שהכול היה צפוי מאותו רגע בו ראה אותה בבריכה, בבגד-הים של איה, ובמקום להסתלק, לזנוח אותה ולבקש לו אחרות, כפי שבלע בעיני את "צפת-ציפורי" הוולגארית, חש בחולשתה ובעליבותה של מירה, הריח בה כחיה טורפת המכירה היטב את טרפה, והטיל עצמו עליה מתוך נדיבות שאינה עולה בכסף. ואם להתאכזר אל עצמה עליה לומר – שיכור מהרגשת נחיתותה הגופנית כלפיו. כיעורה משך אותו כפי שחולשה יתירה מזמינה עריצות. כל זאת ידעה ובכל זאת...

ובטרם הבינה כיצד הרס לחדור אל תוכה, כבר היה בתוכה, ובעוד היא משתדלת לעצור רגע ולאסוף כוחותיה לקראת אותו רגע נפלא, נדיר, אשר לעיתים כה רחוקות אירע לה, וכבר גמר כשהוא מזריע אותה ונואק כשור נעקד לשחיטה ואינו נזהר כלל. והיא התמלאה פחד פן נשימותיו החנוקות מעידות על התקפת האסטמה שלו, וצינה פשטה בחלציה. שום תענוג. רק הרגשת זרע רב, ופחד ואחריות.

חיכתה עד שיירגע מנשיפותיו ושאלה:

"מדוע לא יכולת להיזהר?"

"ששש..." היתמם. "מה איתך, כל עם ישראל שומע אותך! את לא לוקחת גלולות?"

מירה התרוממה, התעטפה בחלוקה, מבולבלת. ישבה במרוחק ממנו. היא התביישה לומר לו שזה חודשים ארוכים שלא היה לה עבור מי לקחת. כאשר היתה סטודנטית גרה אצל אלמנה אחת, שהיתה אופה עוגיות בתחילת כל שבוע – "תוֹ­­­מֶר קִימְט אַ-מֶענְטְשׁ", שמא יבוא מישהו. וכך הרגישה לא פעם באותם חודשים ארוכים בהם לקחה לחינם מדי יום את הגלולה; מצמיחה שיער נוסף על שעירותה הרגילה בכל המקומות בהם אישה אמורה להיות חלקה או לכל היותר בעל פלומה דקה ובלתי-נראית; או משמינה, לא לבריאותה, אלא כאילו התמלאו אבריה מים. מבע אטום לפניה. חשה גלים של חום ובקושי רב מצליחה לעמוד בפני הכיתה ולהעביר שיעור.

והדיכאונות הנוראים מדי יום, לפנות-ערב, כשנמצאת לבדה בדירה, ומולה השקיעה ופיסת-הים הארגמנית וארובת-רידינג המעלה עשן ורוד, וזמזום המטוסים הקטנים שממריאים ונוחתים. לא. לא. לא. אמרה לעצמה. אני אפסיק. אין לי מה לחשוש. מאצבעותיי שלי עצמי לא איכנס להריון. כך חזרה ואמרה לעצמה מדי חודש בלעג מר. כשהיא עורכת את המאזן החודשי של הווסת הדלילה, החיוורת, ואפס יחסי-המין.

את כל הדברים האלה לא יכלה לומר לרמי זה, המעמידה במצב אבסורדי. אם אינה לוקחת, משמע, אין לה אף אחד, וזקוקה לרחמיו. ואם לוקחת – הריהי כמין זונה שמכינה תומר-קימט-א-מענטש אליה, ומה התחייבות יש לו כלפיה? סתם, דפק אותה, לקינוח-סעודה.

אבל, בעצם, למה שלא תגיד לו?

תחילת דבריה היתה בצורה מונוטונית, סהרורית מעט. קולה עלה בהדרגה והיא גם קמה והסתובבה בחדר, עד שעמדה מולו, כפי שהיתה נוהגת בפני כיתתה, וחזרה בפניו בקול רם על כל מחשבותיה הקודמות, לבד מכך שהשתמשה בביטוי "שכבנו לקינוח-סעודה", אך לא כל מה שאמרה הובן, לא הכול. ורמי, שתחילה קיבל את שתיקתה כהודאה שהכול בסדר, אחת לו איך, זאת הדאגה שלה, לא שלו, – היה עתה נדהם ומודאג, "אל תקבלי את זה באופן אישי, טוב?..." אמר.

היא נזכרה שקראה פעם שזונות מגלחות את שיער ערוותן ועלתה בה איזו רשעות פתאומית להתנקם בו, ולא הקשיבה לו והמשיכה –

"מה אתה רוצה שאני אגיד לך? – אולי שאגלח את שיער הערווה שלי בשבילך? כמו זונה?"

ובעומדה עדיין מולו פרמה בפניו את חלוקה, שדיה כתמים לבנים ועליהם פיטמות כנחשים קטנים, וביטנה כווּייה וירכיה צרובות-שמש, אדמומיות, ובתווך מטלית בטן חיוורת שמזדקר בה אותו פרח לח אפל ומרוּמה –

"אדון לקוח, אני מוכנה, מוכנה, הנה אתה רואה... אולי גם ליזול וּואזלין אתה רוצה? חבר... ותעודה מן המשטרה שאינני מחסירה גלולה אחת בחודש?..."

עד שהתמוטטו המרירות והלעגה בדבריה האחרונים, והיא כרעה בצד ספתה, כובשת פניה בכר, ופרצה בבכי יבש, מריר וקטוע. רמי, שישב מודהם כל אותה עת, הניח ידו על גבה המפרפר. מנסה להרגיע בקול הבאס העבה שלו.

"או.קַי. או.קַי. די, תירגעי. סליחה ששאלתי. אני קצת בגיל שכזה, אני יודע שהתנהגתי כמו אגואיסט. אני מתנצל. בכנות. התרגשתי. ככה זה בחיים. מתרגשים. אבל אני לא כזה. אני מבטיח לך. בפעם אחרת..."

"לא תהיה פעם אחרת..." יבבה, חנוקה.

"די. די. תשמעי, אל תיעלבי. נשכח את זה. אני מבטיח."

"מה?..."

ליטופיו דווקא נעמו לה עתה על גבה, מבעד לחלוק. אילו רק לא היה פּוֹץ שכזה. אלא עדין, ומתחשב. אילו היה מרים אותה אליו וממשיך ללטף, ומפצה אותה. עכשיו תורו להיטיב עימה, אם רק יבין. יש דרכים אחרות. גם הן נפלאות. הוא לא מוכרח לחזור על מה שעשה. גאווה גברית מטופשת. היא היתה מסתפקת אפילו במילים טובות בלבד.

והיא השתתקה, מחכה בציפייה דרוכה.

היבין?

לא. הוא קם. בבגד-הים. נכנס לסנדלי-העץ שלו. הקיש בהם על פני הרצפה שעה שניגש לקחת את חולצתו. לבש את החולצה. הירהר רגע. מציץ כמתייעץ עם שעונו. והגיע לידי החלטה חשובה.

"או.קַי. מירה."

"אתה לא רוצה לשתות קפה?" פניה עדיין כבושות-למחצה בדופן-הספה.

"לא. תודה. כבר מאוחר."

"מאוחר לְמַה?" התעקשה ולא התרוממה ולא הישירה אליו מבט.

"תראי, אני יודע שאני נשמע כמו איזה נאד נפוח, אבל בואי נאמר שלא  ידעתי שנמצא עניין רב כל כך ביחד כבר בפגישה הראשונה, ועכשיו כבר חמש, ואני נורא מתנצל שאני עסוק הערב."

מה היתה איה עושה? איה לא היתה מגיעה כלל למצב משפיל שכזה. היתה לה הרגשה ברורה שבערב הוא יוצא עם מישהי אחרת. אפילו לא טרח לומר – לימודים, או משהו נייטראלי כזה.

"או.קַי. מירה, אז שלום."

שתיקה.

"אני אשאיר לך על השולחן את מיספר הטלפון שלי."

דבר אל הגב שלי. לך לכל הרוחות. תסתלק כבר!

צעדיו התרחקו, נוקשים. נדמה היה לה שהוא יוצא כנמלט. ושמעה את דלת-הכניסה נסגרת.

וכשיצא עוד היה האוויר בדירה חם מאוד ומחנק והשמש טרם שקעה וערב ארוך וריק ציפה לה ועורה העלה כתמים פנימיים של דם בכל מקום שזיפי-זקנו גירדו ושרטו בה. היא קמה והשילה שוב את חלוקה ובדקה את עצמה כמו אירעה לה תאונה. בירכיה, היכן שתפס באצבעותיו, צבו כתמים בולטים כסרפדת. ריחות זרים עלו בה. היא הפעילה את המאוורר וזמזומו מילא את החדר ברחש שקט, והדירה היתה כאילו קצת פחות ריקה. אחר-כך דילגה יחפה אל הטייפ והפעילה אותו ונשמעו צלילי השמינייה בפה-מג'ור, מן המקום שהפסיקה אותם לפני הצהריים עם בואו של רמי – "המוסיקה מוצאת חן בעיניך?" – "אני יַעַנִי משוגע קצת על בטהובן." – "זה לא בטהובן. זה שוברט." – "או.קַי. אז נזוז. ברוך-השם, העיקר שזה נשמע יפה." טוב, אז כשנהיה נשואים לא נלך אולי להיכל-התרבות, לפחות בהתחלה, אבל אתה אולי תלמד להבחין סוף-סוף בין בטהובן לבין שוברט, יַעַנִי!

היא המשיכה להסתובב בדירה. סהרורית מעט. בוערת. מוכנה היתה לפשוט את עורה מעליה, להשיל אותו ולטבול במי-קרח כדי להירגע. נכנסה למקלחת ושטפה את גופה ונפטרה לפחות מריח-הזרע ושבה ויצאה נוטפת-מים, בלי להתנגב, וניגשה אל החלון, מותירה אחריה עקבות רטובים, חמים, ומיתחה לאחור אצבעות ידה זו וזו, וצרחה:

"או.קַי. או.קַי."

ופתאום תפסה שהיא מתנהגת כמטורפת, ואנשי יכולים לראותה ולשומעה. עורה הכווּי חימם את טיפות-המים שעטפוה, ושוב מצאה עצמה בתוך שמיכה חמה שכמו דבקה בה מפנים ומחוץ. אדי-קיטור עולים ממנה. היא הרטיבה סדין ופרשה על הספה ושכבה על גבה ופרשה מגבות-לחות על גופה העירום ולקחה גלולת-הרגעה, ולחשה מתוך איזה טישטוש-חושים:

"רמי. רמי. נווה-במידבר. קדחת."

וכך שכבה שעה ארוכה, עד שהחשיך, מנמנמת מעט. חולמת. רפוייה ודרוכה כאחד. ולאט-לאט החלה מלטפת את עצמה, בזהירות, ומנסה להחיות בגופה, ובשמו, את התענוג אשר שלל ממנה ברוב יהירותו; משמיעה קולות חנוקים, וכשמילמלה את שמו בבוא רגע-חמדתה, היה פיה כמו מלא מים –

"רמי... רמי..."

והיא בעטה ברגליה וצרחה וידעה כי התאהבה בו וכי אומללה היא, אומללה עד מאוד.

הסרט-המאגנטי בקאסטה כבר סיים את סיבוביו, וכפתור הטייפ האוטומאטי קפץ והפסיק את פעולת המכשיר. אך מירה לא שמעה דבר. היא שכבה המומה כאילו כבר מתה. ולא שמעה גם את קולות מוצאי-השבת שעלו והתחזקו בתנועת המכוניות ובאנשים ברחוב, ובאורות, וקולות הטלוויזיה וריחות הקבאב המגיעים מן המזנונים אשר על שפת הירקון, סמוך לקולנוע "פאר". ואלמלא צלצול הטלפון מאימה, שהעיר אותה מאוחר יותר משקיעתה בשינה כבדה והלומת-יין זו, לא היה זוכרת לקום כדי ללבוש כתונת-לילה ולכוון את השעון המעורר ולהציע את ספתה ולחזור לישון עד אור הבוקר.

ובבוקר קמה ונסעה ללמד, כרגיל, בבית-הספר, ובאוטובוס מזדמזמות לה המילים: "לקום מחר בבוקר, ולהתחיל מבראשית..." ומכל מאורעות יום-אתמול הזכירו לה עצמן דווקא דקירות עזות בבית-החזה, כי הצטננה בשוכבה ערומה על הסדין הלח. עורה אמנם נרגע מעט מן השריפה, ורק נמלים היו כמו זוחלות בגבה, ועל ירכיה, ובזרועותיה. ולא היה לה נעים להתגרד בפני הכיתה. מה עוד שכולם האירו אליה פנים אותו יום, אולי בזכות שיזפונה. ואולי מפני שהרגישו כי קרה לה משהו אמיתי.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

נעמן כהן

הרצל לא היה מאמין –  במדינת היהודים יש כיום יותר יהודים מאשר גרמנים באוסטריה

כשבנימין תאודור הרצל (בגרמנית: Theodor Herzl, בהונגרית: Herzl Tivadar; פרסם את רעיונו מדינת היהודים. התייחסו אליו כאדם שיצא מדעתו. הסופר היהודי שטפן צוויג כתב כי "שום אדם בווינה לא הושם ללעג כהרצל."

העיתונות הגרמנית-יהודית תקפה את הרצל כדמגוג חסר אחריות וכשקרן. נציגיהן של כ-500 קהילות יהודיות באוסטריה-הונגריה הגישו עצומה לקיסר וביקשו לאסור בחוק את הציונות כתנועה אנטי-דתית. ההנהגה היהודית בהונגריה חששה מכך שהממשל יקבל את הטיעונים הציוניים ויכיר בתנועה, ולראשונה מזה חצי יובל התאחדו האורתודוקסים והנאולוגים בהצהרת גינוי משותפת. הרב אריה ליפשיץ, ראש לשכת היראים, כתב: "המגיארים בני דת משה חפצים לפרוח כאן, בביתם; אין להם כל כוונה להקים מדינה יהודית בפלשתינה."

הרצל סבר כי שפתה של מדינת היהודים לא תהיה עברית, שכן כמה יהודים מסוגלים לקנות כרטיס-רכבת בלשון זו? לכן השפה העיקרית תהיה גרמנית, בשל קרבתה ליידיש. למרות הפיכתו ליהודי לאומי, עדיין ראה עצמו הרצל גרמני: "הנני יהודי גרמני מהונגריה, ולעולם לא אוכל להיות אלא גרמני."

והנה אנחנו מגיעים לשנת 2025. לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה מדינאי ימיני קיצוני הרברט קיקל ממפלגת החירות האוסטרית:  Freiheitliche Partei Österreichs; בראשי תיבות: FPÖ) מפלגה שיסודותיה ביוצאי המפלגה הנאצית – מועמד לתפקיד הקנצלר.

גם הרצל וגם בן ארצו שיקלגובר-היטלר התרשמו מאד מעליית המדינאי האנטישמי מבשר הנאציזם קרל לוגר, ראש עירית וינה שנבחר על טיקט האנטישמיות ונאבק לסילוק היהודים מאוסטריה. אבל ראו כיצד השתנתה ההיסטוריה. בסוף 2024 פורסמו נתוני האוכלוסייה באוסטריה ובישראל, והנה הפתעה. במדינת היהודים היום חיים יותר יהודים מאשר גרמנים באוסטריה. והיהודים דוברים עברית לא גרמנית כבחזונו של הרצל.

איזה ניצחון היסטורי אדיר לציונות. הרצל לא היה מאמין, גם בן ארצו שיקלגרובר-היטלר לא היה מאמין.

על חילוקי דעות וידידות

ד"ר עירית מלברגר-אמינוף – אפשר להיות ידידים, חברים, גם אם לא חושבים אותו דבר

"קיבלתי כבר הבוקר "שטיפה" מנעמן כהן על דברי הקילוסין שהרעפתי על אמנון אברמוביץ', אבל אני מאוד מעריכה את נעמן, ובטוחה שהוא מתכוון לכל מילה שכתב. אני מבינה ויודעת שאפשר להיות ידידים, חברים, גם אם לא חושבים אותו דבר. להשתמע, ושוב תודה, שלך: עירית אמינוף" ("חדשות בן עזר", 2019).

אני מאוד מעריך את ד"ר עירית מלברגר-אמינוף, ולא הייתי מגיב על דבריה, אלמלא היתה בהם אמת גדולה, ולקח חשוב שיש לפרסמו ברבים.

לא שטפתי אותה (וגם לא "השפכתי" מילים כלשונה השירית ציורית של מיכל לרנר-סנונית), אלא רק תמהתי על דבריה, שלמרות שאמנון אברמוביץ מעיד על עצמו שאינו ישר, היא כתבה:

"מבחינתי אמנון אברמוביץ הוא דגל ודוגמא לעיתונאי ישראל. משכיל, אינטליגנט, ידען, יודע מתי לדבר ומתי לשתוק, אדיב ומנומס, אינו מפריע לאיש בדבריו, ג'נטלמן מושלם, דובר עברית מעולה ומשתמש ברבדים של השפה העברית ובמקורותינו היהודיים. יש לציין את יושרו של אברמוביץ, שמחמיא כאשר מוצדק להחמיא, גם למי שעומד מולו בעימות, ומבקר גם את ידידיו הנאמנים, אם צריך." ("חדשות בן עזר", 2018).

בתשובה הבאתי לה את מה שכתבתי כאן כבר בעבר על אמנון אברמוביץ:

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01705.php

אברמוביץ מוּטֶה מושחת ומשחית

אמנון אברמוביץ' אינו עיתונאי כלל, הוא פובליציסט. אצלו יש רק מאמרי דעות, וכולן מוטות. אברמוביץ הוא חוטא ומחטיא ואחד הגורמים המשפיעים ביותר על השחיתות בחברה הישראלית ע"י "איתרוגו" של כל פוליטיקאי מושחת, ובלבד שיתמוך בכיבוש ערבי-מוסלמי כך נהג אברמוביץ החל מאריאל שיינרמן-שרון, ועד איש השמאל הקיצוני, העבריין אהוד אולמרט.

"איתרוג", מושג המפתח שהמציא אברמוביץ ממשיך להשחית את המדינה.

לפי אברמוביץ', כמו שבסוכות שומרים על האתרוג, כך על התקשורת להגן על שחיתויות כל פוליטיקאי ובלבד שהוא מגשים את מטרותיו הפוליטיות של אברמוביץ.

מושגים נגזרים: "איתרוג" ("אתרוגיזציה").

https://www.youtube.com/watch?v=HsNUN1YWFLw

מובן שמטעמים פוליטיים בנימין נתניהו אינו זוכה ל"איתרוג" דומה ע"י אברמוביץ, והוא מואשם על ידיו בשחיתות איומה.

ביחס לניסיונות להעמיד לדין את נתניהו אמר אברמוביץ: "אם נתניהו היה הולך על ממשלת אחדות עם הרצוג ״אתרוג היה לימון לעומתו."

http://rotter.net/forum/scoops1/530994.shtml

כלומר ה"אימפרטיב הקטגורי", הכלל המוסרי הגדול שטבע קאנט: "עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי" – מוחלף בעיקרון מוסרי חדש של אברמוביץ:  המוסר תלוי אם אתה בעד כיבוש ערבי, או מתנגד לו.

אברמוביץ מכשיר כל שחיתות ובלבד שתביא לכיבוש ערבי-מוסלמי של יהודה ושומרון. אצלו המטרה מקדשת את האמצעים.

עיתונאי חייב לראות את האמת כנר לרגליו. פוליטיקאי בניגוד לעיתונאי, אינו יכול ע"פ מקיאבלי להיות איש מוסר. הוא חייב להיות שקרן ורמאי. עיתונאי שהוא בעצם פוליטיקאי כאברמוביץ', שהוא מושחת ומשחית מן הדין שיסולק מהזירה הציבורית.

לגופו של עניין קשה לי קצת להבין איך אברמוביץ' מכריז על עצמו כאדם לא ישר שאצלו לא חשובה האמת, ולא היושר או המוסר, אלא רק הפוליטיקה, ואת רואה בו אדם ישר. כנראה, כתבתי לה, את חסידת פרוטאגוראס הסופיסט שאמר "האדם הוא קנה המידה של הדברים," "הדברים כפי שנראים לי כאלה הם לי, והדברים כפי שהם נראים לך כאלה הם לך." אם הכול סובייקטיבי ויחסי מה שנשאר זה הרטוריקה. יכולת השכנוע, שבה ניתן לשכנע כל דבר והיפוכו.

(אם הצלחת לשכנע אתה רטוריקן, אם נכשלת בשכנוע, אתה דמגוג. למשל, מי שהשתכנע מנאום של ז'בוטינסקי אמר: "הוא רטוריקן גדול נואם נפלא," מי שלא השתכנע אמר: "זה חתיכת דמגוג." מי שהשתכנע מנאום של בגון-בגין אמר: "הוא רטוריקן גדול נואם נפלא," מי שלא השתכנע אמר: "זה חתיכת דמגוג." מי שהשתכנע מנאום של מיליקובסקי-נתניהו אמר: "הוא רטוריקן גדול נואם נפלא," מי שלא השתכנע אמר: "זה חתיכת דמגוג."

מנהיגי הרוויזיוניסטים אגב הצטיינו בנאומים, בין אם רטוריקה או דמגוגיה, מנהיגי הציונות הסוציאליסטית לא הצטיינו בנאומים, אלא במעשים).

ודוק: בכל מקרה יש לזכור תמיד את ההבדל בין משפט ערך למשפט עובדה. ההבדל בין טוב ורע לאמת ושקר. טוב ורע הם ערבים וכל הערכים הם סובייקטיביים ויחסיים. אמת ושקר ניתנים לבדיקה אמפירית.

ואז, הוספתי לה הערה, כי איך שאת רואה ותופסת את אברמוביץ הוא לגיטימי לחלוטין. ואל חשש. בניגוד לאחרים מעולם איני מערב ויכוח על דעות עם יחסים ידידותיים.

בזמן האחרון, הוספתי, עם מחלות הנפש הקולקטיביות של ה"ביביפוביה" ו"הביביפיליה", ניתקו איתי יחסים אנשים הלוקים במחלות הנפש הללו. ניתקו איתי יחסים אנשים שהאשימו אותי שאני בעד ביבי, וניתקו איתי יחסים אנשים שהאשימו אותי שאני נגד ביבי. טירוף מוחלט.

לכן חשובים מאד דבריה של ד"ר עירית מלברגר-אמינוף: "אפשר להיות ידידים, חברים, גם אם לא חושבים אותו דבר." ויש לתלותם בראש חוצות.

שנים רבות מאז שלמד בבית הספר את אנטיגונה, שואל אותי בני שיחיה את השאלה של היימון לקריאון אביו: "הרק דעה אחת לך אבי והיא תצדק?" ואני עונה לו תמיד בהומור "כמובן שכן... זה כמובן לא פוגע ביחסים." אני חוזר על דבריה של ד"ר עירית מלברגר-אמינוף: "אפשר להיות ידידים, חברים, גם אם לא חושבים אותו דבר."

היהודי הערבי האחרון בלבנון

כתבת "הארץ" הסורית-דרוזית, אזרחית ישראל, שירין פלאח סעב, מביאה את סיפורו של  מבקר האמנות הלבנוני ג'וזף טאראב: "תרשום, אני יהודי ערבי" סיפורו של האיש שהתנגד (כמוה) לציונות וסימל לדבריה "את האפשרות ליחסי אחווה בין יהודים וערבים – עד שהמלחמות שינו הכול".

ב-1 בינואר מת מבקר האמנות הלבנוני ג'וזף טאראב, בגיל 81, בביתו בעיר ג'וניה, צפונית לביירות. שר התרבות הלבנוני מוחמד ויסאם אל-מורתדא ספד לו: "לבנון איבדה את טאראב. אחת האבדות הלבנוניות הגדולות, איש שניחן במכלול כישורים: באמנות, בביקורת, בפילוסופיה, בעיתונות ובתיאטרון."

מוחמד אל-מורתדא הזכיר כי טאראב הוא יהודי לבנוני, המזוהה עם המשפט "אני יהודי ערבי", ומבין האחרונים שנותרו מן הקהילה היהודית בלבנון. "באמירתו זו," הוסיף מורתדא, "הדגיש טאראב כי הדת היהודית היא חלק מהמרחב הערבי הגדול, ושהציונות היא המחלה הגדולה שפקדה את בני הארץ הזאת."

העובדה שטאראב היה יהודי תפסה את הכותרות בכלי התקשורת הלבנוניים. "מותו של מבקר התרבות-היהודי האחרון", כתב מוחמד חג'ירי, עורך מדור התרבות בעיתון הלבנוני הדיגיטלי "אל־מודן". הוא הזכיר במאמרו סיפור על טאראב הצעיר. לדבריו, טאראב הגדיר את עצמו כמרקסיסט, פעיל חברתי שהיה בין המשתתפים במרד הסטודנטים במאי 1968 בצרפת. "בסוף 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים, התקיים בפריז דיון בסוגיה הפלסטינית והשתתפו בו צרפתים, ערבים וישראלים. טאראב היה נציג הוועדה הפלסטינית של הסטודנטים הלבנונים בפריז, ובמהלך הדיון התמקדו תומכי ישראל במה שכינו 'רדיפת יהודים על ידי מדינות ערב'. כשהגיע תורו של טאראב לדבר הוא קם ואמר: 'אני מדבר כיהודי ערבי. אני מדבר כיהודי ערבי מלבנון, והנה אני עומד מולכם בריא לחלוטין'."

"טאראב טען בנאומו," הוסיף חג'ירי, "שאין בעייה יהודית במדינות ערב, ושהבעייה הזו, אם היא קיימת, נגרמת מהקמת מדינת ישראל – לא ממדינות ערב." נאומו עורר הדים בזירה האינטלקטואלית בעולם הערבי, והסיפור פורסם על שער העיתון "א-נהאר" תחת הכותרת: "תרשום, אני ערבי יהודי," כרפרנס לשירו המפורסם של מחמוד דרוויש "תרשום, אני ערבי."

הוא היה יהודי שהצניע את יהדותו, לא נטה לדבר בהרחבה על ההיסטוריה האישית שלו." בחודשים האחרונים לחייו טיפל בו חברו הקרוב, עאוני עבד אל-רחים, מוסלמי סוני, שנשאר לצידו עד סוף חייו. לפני מותו החליט טאראב לתרום את ספריו, כששת אלפים במספר, לספרייה הלאומית הלבנונית.

(שירין פלאח סעב, "מבקר האמנות הלבנוני ג'וזף טאראב: 'תרשום, אני יהודי ערבי'" "אל-ארצ'", 7.1.25)

https://www.haaretz.co.il/gallery/art/2025-01-07/ty-article-magazine/.premium/00000194-402e-d83d-adfe-46ff71020000

המאמר משקף היטב את הגזענות הערבית שאינה מכירה בקיומו של העם היהודי ומאשימה בכל את הציונות כלומר את תנועת השחרור של העם היהודי: "הציונות היא המחלה הגדולה שפקדה את בני הארץ הזאת." כאילו ששנאת יהודים לא היתה לפני הציונות, וכמובן מתעלמת מהעובדה שלא רק יהודים נרדפים בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים, אלא לא פחות הנוצרים שכמעט כבר לא נותרו בהם.

מעניין שג'וזף טאראב הטרים את האקטיביסט הפרו-איסלמי, פרופסור יהודה שהרבני-שנהב, המתנאה בכך שהוא הראשון הגדיר את עצמו ובצדק "יהודי-ערבי", ובשנת 2003 הוציא את ספרו "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות" (ובזה ביטל את ההגדרות "ספרדי" ו"מזרחי" הלא נכונות) בהגדרת המושג "יהודים-ערבים".

כמה אירוניה עצובה שהוא אומר על עצמו: ""תרשום, אני יהודי ערבי," ומחקה את אמרתו של המשורר הערבי-מוסלמי הגזעני מכחיש העם הפלסטיני, והקניבל מחמוד דרוויש,  ששירו המפורסם משנת 1964 (שימו לב לפני היווסדות אש"פ, ולפני "הכיבוש") בעודו אזרח ישראלי ותושב ישראל, כתב: "תרשמו אני ערבי" (לא פלסטיני), ובו הביע בהשפעת סיפורה של הינד* את חלומו כקניבל לאכול את בשר היהודים.

מחמוד דרוויש כתב את שירו "תרשום אני ערבי (ולא פלסטיני) כי המושג פלסטיני לא היה קיים אז לדידו, לעומתו המושג "יהודי-ערבי", כפי שהגדיר עצמו ג'וזף טאראב נתפס ע"י הערבים כמושג גזעני שהרי יש רק עם ערבי, יש "ערבי-מוסלמי", או "ערבי-נוצרי", או "ערבי-יהודי", אבל אין יהודי ערבי כי אין עם יהודי.

עכשיו שוו רק בנפשכם מה היתה התגובה הערבית, לו ישראל (כלבנון) היתה מתרוקנת מערבים, והערבי היחיד שנותר בה היה מגדיר עצמו "יהודי-ערבי"?

*אחת הדמויות המפורסמות באיסלם היא "הינד" אשתו של אבו סופיאן ראש הסוחרים במֶכָּה. בקרב באדר (624) שנערך בין אנשי מוחמד לאנשי מֶכָּה נהרגו אביה, דודה ואחיה, ע"י חמזה דודו של מוחמד. הינד נשבעה לנקום. היא ביתרה את גופתו של חמזה הוציאה את הכבד שלו ונגסה בו. ולאחר מכן התאסלמה. מאז נהפכה הינד לסמל באיסלם ומקור השפעה למשוררים ערבים-מוסלמים.

בשנת 1968 פרסמה המשוררת הערבית-מוסלמית משכם, פדואה טוקאן, את תשוקתה לאכול כבד של יהודים וכתבה: את השיר הבא:

"שִׂנאתי נוראה, חותרת עד למעמקי הנפש... אלף "הִנְד" שוכנות בתוכי הרָעָב של שִׂנאתי פוער את פיו ומאום לא ישביעו זולת הכבד שלהם..."

האמת הגדולה של אלון מאסק: "צריך לחסל את חמאס, הם רוצים לשחוט ישראלים ואמריקנים"

בשעה שישראלים רבים נאבקים להצלת שלטון החמאס בעזה ושיקומו בנימוק של אי פגיעה באזרחים (למזלנו הם לא היו במלחמת העולם השנייה ולא תבעו את הצלת היטלר ושיקום משטרו בגלל הפגיעה באזרחים גרמנים בברלין ובדרזדן) – איל ההון האמריקני אילון מאסק, מקורבו של דונלד טראמפ שצפוי לקבל תפקיד בממשל של נשיא ארה"ב הנבחר, העלה סרטון תמיכה בישראל לרשת X שבבעלותו, שבו דיבר על הסכסוך בין ישראל לחמאס, ואמר דברי אמת:

אי אפשר לקבל את זה שהם רוצים לשחוט את כולם בישראל, חייבים להפסיק את זה," אמר מאסק על חמאס. לדבריו, "את האנשים האלה צריך להרוג או לכלוא, או שהם פשוט ינסו להרוג עוד ישראלים. אגב, הם גם רוצים להרוג אמריקנים. הם מכנים את ישראל 'השטן הקטן', וארה"ב היא 'השטן הגדול'." המיליארדר הוסיף: "בעזה מלמדים את הילדים לשנוא מהרגע שהם יכולים לדבר, וצריך לעצור את זה בשביל שיהיה שלום ארוך טווח. לכן צריך לחסל את חמאס."

עוד אמר מאסק: "חייב להיות שגשוג כלכלי בעזה, אני חושב שיהיה שם שלום. דוגמה לכך היא שאחרי מלחמת העולם השנייה עם גרמניה ויפן, הן הובסו. ברור שהן עשו דברים נוראיים אבל הן שינו את מערכת החינוך, ועזרנו לבנות מחדש את יפן וגרמניה דרך תוכנית מרשל, במקום לדרוש נקמה. אמריקה התעקשה לעזור לבנות מחדש את גרמניה ואת יפן, ועכשיו הן בעלות בריתנו ומאז לא היתה מלחמה."

https://www.ynet.co.il/news/blogs/article/bkfcngp8je

אמת. רק חיסול החמאס ודה-נאציפיקציה של תושבי עזה, יאפשרו את שיקום עזה כפי בנעשה ביפן וגרמניה.

שיא החוצפה

לפני שנים במסגרת סדרת הבדיחות מה שיא החוצפה" הסבלנות, וכו' – היתה בדיחה מה שיא החוצפה: לדחוף זקנה במדרגות ולשאול אותה לאן היא ממהרת?... מסתבר שבאמת אין גבול לחוצפה: בתל אביב תועדו השבוע אקטיביסטים פרו-איסלמיים המוחים נגד החיילים שירדו מתחנת הרכבת בדרך לבסיסים כדי להגן עליהם.

https://rotter.net/forum/scoops1/883666.shtml

היש עם בעמים?...

הציידים של לוחמי צה"ל בעולם

קרן הינד רג'אב ממשיכה במסע הציד שלה נגד לוחמי צה"ל, והודיעה כי הגישה תלונות בפינלנד, דנמרק ונורבגיה לאחר שטענה כי לוחם הנח"ל שנגדו הגישה את התלונה בשבדיה מנסה להימלט מהמדינה. "אנחנו קוראים לרשויות במדינות הללו למנוע ממנו להתחמק מהעמדה לדין," כתבו.

אותו ארגון אנטי-ישראלי כבר הוביל לבריחה של לוחם צה"ל מברזיל, והגיש בין היתר תלונות נגד לוחמים אחרים בצ'ילה, ארגנטינה ותאילנד. השניים שייסדו אותו ועומדים בראשותו נולדו בלבנון ומתגוררים בבלגיה – ואתמול התברר כי אחד מהם סולק על ידי מפלגתו מהסיעה. האחר הבהיר השבוע בפוסט שכתב כי לא יירתע – וימשיך ברדיפת חיילי צה"ל.

קרן הינד רג'אב היא למעשה סניף של תנועת "30 במרץ", שהוקמה על-ידי פלסטינים באירופה בתחילת מלחמת "חרבות ברזל". שמה של הקרן הוא כשם הילדה העזתית בת ה-6 הינד רג'אב, שלטענת הפלסטינים נהרגה על-ידי כוחות צה"ל ב-29 בינואר אשתקד יחד עם כל בני משפחתה, בעת שהיו במכוניתם.

בדוח רשמי של משרד התפוצות על הקרן נכללים הפרטים על שני המייסדים – דיאב אבו ג'הגה וקארים חסון. אבו ג'הג'ה נולד בעיירה חנין שבדרום לבנון. בצעירותו הצטרף לחיזבאללה במלחמה נגד ישראל והשתתף באימונים צבאיים. הוא קיבל אזרחות בלגית ב-1996 בעקבות נישואיו לבלגית, ממנה התגרש אחר כך. בכתבה לפני יותר מ-20 שנה הוא כונה "מלקולם X של המהגרים המוסלמים בבלגיה."

אבו ג'הג'ה הקים ב-2001 את "הליגה הערבית-אירופית" (AEL), ארגון שפועל בבלגיה והולנד ומטרתו "להניע את השילוב של המוסלמים באירופה." את פיגועי 11 בספטמבר והפלת מגדלי התאומים באותה שנה כינה "נקמה מתוקה". ב-2010 בית משפט בהולנד קנס את AEL בעקבות פרסום קריקטורה אנטישמית שבה נטען כי "השואה פוברקה על ידי היהודים."

ב-2002 השתתף בבלגיה בתביעה נגד ראש הממשלה דאז אריק שרון, שהאשימה אותו בפשעי מלחמה על מעורבותו בטבח סברה ושתילה. שנה אחר כך אסרה עליו בריטניה את הכניסה לשטחה, בגלל דעותיו הקיצוניות.

במרוצת השנים פרסם אבו ג'הג'ה מאמרים רבים ברשת אל-אחבאר, המזוהה עם חיזבאללה. הוא מביע בגלוי תמיכה בחמאס ובחיזבאללה ובתחילת שנת 2024 איחל ל"שנה חדשה של התנגדות, צדק ותהילה לפלסטין." במהלך המלחמה, אבו ג'הג'ה יזם תלונה בהולנד נגד חייל צה"ל המחזיק באזרחות הולנדית, לצד חיילים אחרים, תוך שהוא מאשים אותם בפשעי מלחמה. בסוף 2023 קרא ברשתות לעוקביו לזהות חיילי צה"ל עם אזרחות אירופית, כדי לקדם הליכים משפטיים נגדם.

ב-17 באוקטובר אשתקד, אחרי חיסולו של סינוואר, כתב בעמוד ה-X שלו: "אתם יכולים להרוג מנהיגים של ההתנגדות. המוות שלהם הוא עדות נגדכם. ההיסטוריה תכתוב שהם קמו ואמרו 'לא', והראו את הדרך שבה ילכו מיליונים. הכוח שלכם יתפוגג, כך גם השליטה שלכם תיגמר וגם אתם."

בשבוע שעבר, בפוסט ארוך באותה רשת, כתב: "כשהחלטתי לקדם צדק נגד פושעי המלחמה הישראלים, הבנתי את ההשלכות. בימים האחרונים, בעקבות איומים ישראלים, הרהרתי מחדש בכך – ולא שיניתי את החלטתי. אין חזרה לאחור, אחרי עדות לרצח עם. הצדק הוא הדרך היחידה קדימה – לא נקמה, לא אלימות, אלא צדק דרך בתי המשפט."

"נכיר בישראל? כמו הסיכוי שבן לאדן יהיה נשיא ארה"ב."

המייסד השני של הקרן הוא קרים חסון, שכמו אבו ג'הג'ה גם הוא נולד בלבנון ומתגורר כיום בבלגיה. חסון מכהן כיו"ר הליגה הערבית-אירופית מאז 2005. בריאיון משנת 2009 הצהיר כי הסיכוי שארגונו יכיר במדינת ישראל "שווה לסיכוי שאוסמה בן לאדן יהפוך לנשיא ארה"ב." לדבריו, "לעולם לא נכיר במדינה קולוניאלית גזענית."

ב-8 באוקטובר, יממה לאחר המתקפה הקטלנית של חמאס, צייץ בחשבון ה-X שלו: "הפלסטינים לא פלשו לישראל, הם פשוט חוזרים הביתה ותובעים את רכושם." כשנשאל חסון אם יגנה את חמאס אחרי על הטבח, כתב: "אני מגנה את חמאס על כך שלא לקחו 500 או 1000 בני ערובה, במקום רק 200." נוסף פורסמו תיעודים שלו חובש בגאווה כובע של חיזבאללה.

חסון נבחר באוקטובר האחרון למועצת העיר וילברוק במחוז אנטוורפן בלגיה. מנהיגי המפלגות בעיר הקימו קואליציה לאחר כמה חודשי משא ומתן, וחסון נשאר מחוצה לה – בעקבות דרישת הקהילה היהודית בבלגיה. מגזין יהודי בלגי היה בין מובילי הקמפיין נגד חסון, תוך שהוא מפרסם מאמרים על פוסטים שפרסם חסון ברשתות החברתיות.

איחוד הארגונים היהודים באירופה (EJA) שיבח את ההחלטה להשאיר אותו מחוץ לקואליציה. "חסון הוא תומך חמאס וחיזבאללה ומייבא אנטישמיות לרחובות אירופה," אמר חבר הפרלמנט הבלגי והשליח הדיפלומטי של ארגון EJA, מיכאל פרייליך. ראש העיר אדי בוורס ממפלגת NVA שבה חבר פרייליך הצהיר שלא יקים קואליציה עם קיצונים וסירב להכניס את מפלגתו של חסון. בסופו של דבר אותה מפלגה הרחיקה את חסון מסיעתה, על מנת לאפשר לקואליציה לקום.

(איתמר אייכנר, רועי רובינשטיין).

https://www.ynet.co.il/news/article/rkpqohrije

למרבה הצער הרמטכ"ל לשעבר, ושר הביטחון לשעבר משה סמולינסקי-יעלון נותן להם רוח גבית בהאשימו את חיילי צהל בפשעי מלחמה.

על ישראל לעבור מהגנה להתקפה ולהילחם באותם פשיסטים איסלמו-נאצים-ג'יהאדיסטים, ודבר ראשון לחשוף את מקורות מימונם, (סביר שאיראן) ולתבוע אותם לדין ולחלט את כספם. כטרוריסטים פעילים אין להימנע במידת האפשר גם מסיכול ממוקד.

גרמניה ביטלה מימון לשתי עמותות פרו איסלמיות בישראל מתוך התנגדות לגזענות האיסלמו-נאצית התובעת את חיסול מדינת היהודים והשמדתם

ביגוד למדיניותה הצבועה של קנצלרית גרמניה הקודמת אנג'לה מרקל, החליטה גרמניה להפסיק את המימון לעמותות "זוכרות" ו"פרופיל חדש" ממדיניות רשויות גרמניה לא להיתפס כגזענים המתנגדים לקיומה של ישראל כמדינה יהודית, או מערערים על ביטחונה מאז 7 באוקטובר.

עמותת "זוכרות" פועלת לחשיפה והנגשה של מידע על הנכבה, וכן למימוש זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים, כלומר חיסול ישראל כמדינה יהודית והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית. עמותת "פרופיל חדש" פועלת לצמצום השפעת הצבא על החברה האזרחית בישראל, וכחלק מפועלה מלווה את מי שמנסה להימנע מגיוס לצה"ל, במטרה להביא את היהודים למצב בו היהודים לא יוכלו להגן על עצמם ויובלו כצאן לטבח. הריסת צה"ל תאפשר למחבלי החמאס וחיזבאללה לכבוש את ישראל ולרצוח את היהודים.

בהצהרה שפרסמו "זוכרות" נכתב כי "במהלך דיונים עם פקידים גרמנים בתל אביב ובברלין, וכן בבקשות להבהרות, נשאלנו פעם אחר פעם אם אנחנו מכירים בקיומה של ישראל ובהיותה מדינה יהודית ודמוקרטית, ונאמר לנו כי גרמניה מחויבת למדינה יהודית בגלל העבר הנאצי שלה." לפי הארגון, "נאמר לנו שוב ושוב שבעוד שזיכרון הנכבה הוא חשוב, תמיכה בזכות השיבה לפלסטינים אינה מתקבלת על הדעת."

מנכ"לית "זוכרות", רחל בית אריה, אמרה ל"הארץ" כי קרן גרמנית אחת, Kurve Wustrow, שהמימון ממנה הופסק זה עתה, תמכה בארגון מ-2020, ואילו קרן נוספת, קרן רוזה לוקסנבורג, תמכה בארגון משנת 2021 והמימון ממנה הופסק בשל החלטה של ממשלת גרמניה בתחילת השנה שעברה. לדבריה, שאלה על הכרה במדינת ישראל "היא שאלה ששואלים ישויות מדיניות, ולא אזרחים של המדינה. זו לא שאלה אמיתית – זו שאלה שבאה לעשות דה לגיטימציה לכל ביקורת על מדינת ישראל."

בנוגע ל"פרופיל חדש" צוין במכתב של המשרד כי "הארגון קורא בפומבי לדה-מיליטריזציה או סירוב לשירות צבאי בישראל – עבירה שבצידה עונש מאסר של עד חמש שנים על פי החוק הישראלי. מדיניות החוץ של גרמניה עלולה להינזק אם קרן מממנת גוף שקורא בפומבי להפרת החוק הישראלי."

מהעמותה נמסר כי "הטענה של ממשלת גרמניה, לפיה 'פרופיל חדש' מפרה את החוק היא חסרת שחר. ראשית, הפעילות חוקית כיוון שהעמותה מספקת מידע ותמיכה רק למי שכבר החליטו לא לשרת. ושנית, כיוון שהרשויות בישראל כלל לא טוענות כך." בהתחשב בכך שהנהגת החברה החרדית פועלת באופן גלוי כדי לשכנע את הציבור החרדי שלא להתגייס לצה"ל, נראה כי הסעיף בחוק העונשין שאליו התייחסו במסמך הגרמני אינו נאכף ממילא.

ב"פרופיל חדש" מסרו ל"הארץ" כי "הפסקת המימון על ידי ממשלת גרמניה מעמידה את עבודתנו בסכנה מיידית," ו"היא מהווה פגיעה נוספת בקיומם החיוני של ארגוני חברה אזרחית במרחב שנעשה יותר מיליטריסטי וצייתני עם כל יום שעובר." עוד הוסיפו כי "ההחלטה של ממשלת גרמניה משחקת ישירות לידיו של הימין הפשיסטי הישראלי ותוכניותיו למלחמה בלתי נגמרת. היא תורמת להמשך רצח העם בעזה והדיכוי האלים של העם הפלסטיני, שהוא הנפגע הראשון והעיקרי ממדיניות התמיכה של גרמניה בממשלת האולטרה-ימין בישראל."

מקור גרמני רשמי ששוחח עם "הארץ" ביקש שלא להתייחס למקרים הספציפיים, אך הדגיש כי "ביטחונה של ישראל וזכותה להתקיים כמדינה יהודית נמצאים בלב השיקולים לכל מימון מטעם ממשלת גרמניה, במיוחד אחרי הזוועות של 7 באוקטובר והעלייה הכלל-עולמית באנטישמיות." עוד אמר המקור כי "גרמניה תומכת ותמשיך לתמוך במגוון רחב של ארגוני חברה אזרחית, כולל כאלה שמחויבים להפסקת הכיבוש ולפתרון שתי המדינות."

(ליזה רוזובסקה, "גרמניה ביטלה מימון לשתי עמותות שמאל ישראליות מחשש להיתפס כפרו-פלסטינית", "אל-ארצ'", 9.1.25)

https://www.haaretz.co.il/news/education/2025-01-09/ty-article/.premium/00000194-4a62-d775-ab9f-4bfb9c820000

סוף סוף גרמניה מפסיקה לתרום כסף למשמידי העם היהודי. מן הראוי שתפסיק ומיד גם את המימון לאונר"א.

מדינת עבר ירדן זועמת: "מפות ישראל המקראית – הסתה מסוכנת"

סערה תקשורתית התעוררה בעולם הערבי לאחר שמשרד החוץ פירסם בחשבונות בערבית ברשתות החברתיות מפה היסטורית מקראית של "ממלכת יהודה וישראל" שבה נשלטים שטחים מסוריה, לבנון וירדן בידי ישראל המקראית. המפה, שלוותה בתיאור "היסטורי" מפורט, הציגה את גבולות ממלכות ישראל ויהודה מלפני כ-3,000 שנה. בתיאור המפה פורטה תקופת שלטונם של שלושת המלכים הראשונים – שאול, דוד ושלמה – שנמשכה 120 שנה (1050-931 לפני הספירה). התיאור ציין את פיצול הממלכה בשנת 931 לפני הספירה לממלכות ישראל ויהודה.

משרד החוץ העבר-ירדני פירסם גינוי חריף וטען כי "המפות כולל חלקים מהשטחים הפלסטיניים, מירדן, לבנון וסוריה," כאשר אלו לטענתו נלוות להצהרות של שר האוצר סמוטריץ' "הקורא לסיפוח הגדה ולהקמת התנחלויות ברצועת עזה."

https://www.mako.co.il/news-world/2025_q1/Article-29ea10e9b154491026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

הדובר הרשמי של משרד החוץ הירדני, השגריר ד"ר סופיאן אל-קודאה, הדגיש את התנגדות הממלכה למה שהגדיר כ"מדיניות והצהרות הסתה" המכוונות, לדבריו, להכחיש את זכות הפלסטינים למדינה עצמאית וריבונית בגבולות 4 ביוני 1967 שבירתה ירושלים.

אל-קודאה קרא לממשלת ישראל "לעצור מיידית את ההתנהגות המתסיסה הזו" והתריע כי לדבריו "הטענות וההזיות" שמקדמים "הקיצונים בממשלה הישראלית" מעודדות המשך מעגלי אלימות וסכסוך ומהוות "הפרה בוטה של הנורמות והחוקים הבינלאומיים."

https://www.kan.org.il/content/kan-news/global/844779/

ההודעה העבר-ירדנית משקפת את ההתכחשות העבר-ירדניות המסורתית לקיום היסטוריה יהודית בארץ ישראל. ראוי לציין כי לא היתה אף יישות ירדנית היסטורית לפני שבריטניה הקימה את האמירות של עבר הירדן בשנות ה-20 של המאה הקודמת, כפיצוי לבית המלוכה ההאשמי על שלא זכו בסוריה. האבסורד: הממלכה שנוצרה ב-1921 מתריעה על היסטוריה, כ-3,000 שנה לפני שהמציאו אותה הבריטים.

הפיליסטיניזם הבלתי נתפס של משרד החוץ

גבולות ארץ ישראל לפי הקוראן

במקום לתת לעבר ירדנים שיעור בהיסטוריה ישראלית מתוך התנ"ך, כדאי היה יותר להציג לעולם את גבולות ארץ ישראל בקוראן כפי שניתנו ע"י אללה אלוהים הערבי רק לעם ישראל. על שתי גדות הירדן, (קוראן, סורה 7:137).

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שבוע טוב אהוד. נהניתי מאד לקרוא פרק נוסף מתוך ספרך על ברנר. כתיבה ישירה ולא יובשנית אקדמית ולעיתים מפוצצת במונחים תיאורטיקניים  מחוייבי  ז'רגון  מחקרי, על מנת לפרסמם בכל מיני כתבי עת אקדמיים בחו"ל ובארץ. כתיבה כזאת לא נועדה לקורא הממוצע. היא משאירה אותו רחוק ומבולבל ואבוד מול נושא שמעניין אותו אך הוא מתקשה בעיכולו  בגלל אותה כתיבה מרוחקת תיאורטית  וכבדה.

לעומת זאת אתה כותב כאשר לנגד עיניך –  הקורא! כתיבתך מלאה ברגש והיא מעין דו שיח [בובריאני]  בינך לבין הקורא. אתה משתף אותו בלבטיך. ואני מאד אוהבת את זה.

אהבתי במיוחד בפרק הנוכחי  על ברנר וסקס טמא את הציטוט  מ"שכול וכשלון" על יחזקאל חפץ והנשיקות הלא רצוניות שהשתלטו עליו שהוא מעתיר על האישה הדחויה שאוהבת אותו.

והזדהיתי מאוד עם השגותיך החיוביות וכמה נכונות לצערנו, על השנאה העצמית של ברנר שמבקריו הטיחו בו. ואילו אתה רואה בה ברכה ולא גינוי.

כי [ציטוט מהרצאתך] "שנאה עצמית היא ביקורת עצמית, היכן שאין שנאה עצמית שם שונאים את הזולת או לא מקבלים את אחרותו."

ולא  ידעת כמה דבריך אי אז יקלעו גם לימינו הנבוכים אלה...

בברכה תמיד,

חוה ליבוביץ

אהוד: את צודקת במאה אחוז.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!

רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-29, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל