פעמיים בשבוע

גיליון מס' 2022

יום ארבע מאות שבעים ושניים למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2185 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ' בטבת תשפ"ה. 20.1.2025.

עם הצרופות: 1. דוגו במסע עם נוער ליד גדר מחנה השמדה בפולין. 2. דוגו עם המיספר מאושוייץ על ידו. 3. זהבה עם מנת פלאפל. 4. כריכת הספר.  

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: לנעמי גלבע. // אלן דרשוביץ: זו לא היתה עסקה – זה היה פשע. // ד"ר רון בריימן: 1. נתניהו – העלילה והשערורייה. 2. אין מקום לחגיגות, אסור לחגוג! // איליה בר זאב: בכל זאת משהו מטריד. // אורי הייטנר: צרור הערות 19.1.25.  // מתי דוד: 1. מפלגת התקשורת הפכה לרשות השופטת. 2. נתניהו בעיני תומכיו ומתנגדיו. // יוסי אחימאיר: זאב רווח השחקן שיישם את הצו: "לימדו לצחוק." // אִילָן בֹּשֶׂם: מַאֲגַר 24 שִׁירִים לְיָנוּאָר 2025. // עדינה בר-אל: זהבה קור, לחמניות על העצים. // יצחק שנברג: ימים, מסיפורו של פליט. // אהוד בן עזר: אור חדש על אסתר ראב ויוסף לואידור. // נעמן כהן: מיפנה במחקר ההיסטורי – "חוקרי השואה" בלטמן וגולדברג קובעים: בנות הברית ביצעו ג'נוסייד בגרמנים. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

שִׁירִים מִבֵּין הַזְּמַנִּים

*

לנעמי גלבע

עֲלֵה בִּכְנָפֶיךָ

בַּסֻּלָּם

הַכֵּה וַחֲתֹר

חֲתֹר וַעֲלֵה

גַּם אִם

דּוֹאֶבֶת הַפְּצוּעָה

הִיא לֹא תְּשַׁקֵּר

רוּחַ מֵעַל

שׁוּרָה עָלֶיהָ

חֲתֹר הִיא

לֹא תְּשַׁקֵּר

הִיא רַק דּוֹאֶבֶת

עוֹד שְׁנִיָּה אַחַת

וַאֲוִיר מְרוֹמִים לְךָ

וְרַגְלֶיךָ מְיֻתָּרוֹת

•

1966

• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

אלן דרשוביץ

זו לא היתה עסקה – זה היה פשע

לוויתורים המשמעותיים של ממשלת ישראל לחמאס אסור לקרוא "עסקה". זו היתה סחיטה. אם מישהו היה חוטף את ילדך ואתה היית "מסכים" לשלם כופר כדי לקבלו בחזרה – האם היית קורא לזה עסקה? כמובן שלא. מעשה החטיפה היה פשע ודרישת הכופר תוספת חטא על פשע.

מה קרה? כתוצאה מלחץ אמריקני ישראל נכנעה בלית ברירה לדרישות סחטניות לא-חוקיות של חמאס כדי להציל את חייהם של תינוקות, אימהות ועוד בני ערובה, רובם אזרחים.

אין זו תוצאה של מו"מ בין שני גורמים שווים. כאשר שודד מזויין מצמיד אקדח לראשך ואומר "הכסף או החיים שלך," החלטתך למסור את כספך איננה בגדר עסקה. היא הנותנת בגין הסכם הסחיטה לו הסכימה ישראל ולכן אל לנו להשתמש במינוח הזה.

כאשר קבוצת-טרור "מנהלת" מו"מ עם דמוקרטיה ידה תמיד על העליונה. הטרוריסטים אינם  מוגבלים במוסר, החוק או האמת. הם יכולים לרצוח ללא אבחנה ואף לאיים בגרוע עוד יותר. מאידך דמוקרטיה חייבת להתנהל בדרכים חוקיות ולהקשיב לתחינות משפחות חטופים. ההתלבטות הזו רעה לביטחון ישראל כמדינה אך טובה עבור החטופים החיים ומשפחותיהם.  בדמוקרטיות מוסריות הלב שולט במוח לטובת הצלת חיי אנשים המוכרים לנו על פני מותם העתידי של אלמונים היפותטיים. האילוץ הזה קשה לביצוע כמדיניות אך ניתן להבינו כשהוא נובע ממניעים רגשיים.

ייתכן שטרוריזם היה נמנע לו כל האומות הדמוקרטיות היו מאמצות מדיניות של שלילת מו"מ עם טרוריסטים, אלא שכל אומה נענית לדרישות חוטפים וסחטנים, וכך הפכו טרוריזם ולקיחת בני-ערובה לכלי המרכזי בידי חלאות האדם והמשתפי"ם שלהם.

מרבית המשתפי"ם שידיהם מגואלות בדם הם תומכי חמאס בקמפוסים הקוראים לאינתיפאדה ולמהפכה. כמו כן ארגונים בינלאומיים דוגמת ביה"ד הבינלאומי הפלילי הנוהגים בישראל ובחמאס באותה אמת מידה. תומכי הטרור הללו עודדו את חמאס במשך חודשים ארוכים על מנת לחלץ מישראל וויתורים נוספים.

יש למצות את הדין עם אותם סטודנטים לטרור המעודדים את חמאס בדרכו הרצחנית. אמנם הזכות לתיקון הראשון לחוקה עומד להם בדיוק כמו ליהודים, אבל חייבים להתייחס אליהם בבוז כמו אל נאצים, קו-קלקס-קלן ושאר תומכי אלימות.

התיקון הראשון לחוקה אינו מעניק להם את הזכות לקבלת עבודה אצל מעסיקים הגונים שכן הוא מאפשר למעסיקים לסרב להעסיק תומכי נאציזם, חמאס או כל קבוצה עוינת. תמיכה חומרית בקבוצות טרור דוגמת חמאס וחיזבאללה חייבות להיחשב לא רק כעבירה על החוק  הפלילי הקיים אלא גם כחטא מוסרי. לפיכך מפליא שהן המועמדת לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית וסגנה קראו להקשיב למפגינים תומכי-חמאס. הם לא היו מעיזים לומר זאת על מפגינים למען מעשי לינץ' בשחורים או אונס נשים. אבל חמאס מבצע לינץ' ביהודים ואונס נשים יהודיות. אין הבדל מוסרי.

הבה נקדם בברכה את החדשות כי ייתכן ו-33 מתוך 98 חטופות וחטופים ישוחררו, חלקם בחיים, בהכרה מלאה שהרוצחים שישראל תשחרר בתמורתם יסכנו את ביטחונה גם במחיר דמים של חפים מפשע נוספים בעתיד.

בואו ונעמיד את האשמה כולה במתחולל בעזה במקומה: חמאס והאידיוטים השימושיים התומכים בו.

תירגם והביא לדפוס

חזי רפופורט

בוקה ראטון, פלורידה

* * *

אהוד: צריך לקוות, שמול חגיגות שמחת הניצחון של משפחות הרוצחים בעזה – מונחת אצל  נתניהו התחייבות של טראמפ לחדש את הסנקציות על איראן ולהיותה של ארה"ב שותף/תומך שלנו במאה אחוז בהתקפות ההשמדה של תעשיית הגרעין האיראנית1

* * *

ד"ר רון בריימן

1. נתניהו – העלילה והשערורייה

הרל"ביסטים ושופרות התעמולה המפיצים את דבריהם אינם חדלים מלטפטף את העלילה השקרית כאילו יש ישראלים שאינם רוצים שהחטופים והשבויים יחזרו למשפחותיהם ולבתיהם. שוב ושוב הם יורים את חיצי התעמולה והעלילה בעיקר נגד ראש הממשלה.

כל הישראלים, לרבות ראש הממשלה, רוצים את החזרת החטופים. יש חילוקי דעות לגבי הדרך המתאימה לכך.

לאותם רל"ביסטים חוברים מספר אלופים במילואים אשר מוזמנים לאולפנים כדי להציג פרשנות צבאית – תחום מומחיותם – אבל מהר מאד גולשים לפרשנות מדינית – והם אינם מומחים בתחום זה. במיוחד נאמרים הדברים בהקשר של "היום שאחרי" – שם קוד למדינה פלשתינאית לצד ישראל בהתחלה – ועל חורבותיה בהמשך. לכך מוצמד לעיתים קרובות גם השקר הסעודי ו"ההמלצה" על ברית עם מי שאינם רוצים ברית איתנו אלא דורשים את הקמת המדינה הנ"ל.

עצוב שחלק – והדגש על חלק – מבני משפחות החטופים נגררים לעלילה פוליטית מרושעת זאת. אותם שרלטנים שצבעו את מאבק בני משפחות החטופים למען יקיריהם בצבעים פוליטיים גרמו נזק אדיר לאותו מאבק.

ומן העלילה אל השערורייה. ראש הממשלה עושה לילות כימים כדי לקדם את החוק השערורייתי הנתעב והבזוי, חוק הכשרת שרץ ההשתמטות מצה"ל. חוק זה הוא פסול מעיקרו גם בימים כתיקנם, קל וחומר בעת מלחמה. אין צורך בחוק נפרד לחרדים. חובתם להתגייס כמו כולם, על-פי אותו חוק. חזקה על צה"ל שיבטיח תנאי שירות נאותים לחרדים. צה"ל זקוק לאלפים רבים של לוחמים, ואלה מצויים בשכונות החרדים. אין מנוס מהטלת סנקציות כספיות אישיות על המשתמטים (לא רק חרדים). השסע בתחום זה אינו ניתן לאיחוי, וההתגייסות המלאה של החברה בישראל היא צו השעה.

שר הביטחון חוטא לתפקידו. במקום ללמוד את התפקיד הכבד שהוטל עליו הוא עוסק בהתלהמות יומיומית מיותרת ומזיקה ובפעילות אנטי-צה"לית, כי זו המשמעות של חוק הכשרת שרץ ההשתמטות. נראה שלשם כך התמנה לתפקידו הרם. מינויו מזכיר את מינוי רמטכ"ל הגירוש לפני 19 שנים. בשני המקרים מדובר על קידום לצורך ביצוע משימה פסולה ומקוממת.

הן ראש הממשלה והן שר הביטחון אסור שיקדמו את החוק המקומם. אם ימשיכו בכך, לא תהיה תקומה לממשלה הנוכחית, ולא זכות קיום. אין זכות קיום לממשלה המפלה בין דם לדם.

[אהוד: צה"ל אינו יכול ולכן אינו מסוגל לקלוט את כל הצעירים החרדים שאינם משרתים בו. תהליך "קליטתם" לא יפתור את בעיית חוסר האדם בצבא אלא יפורר את הצבא ואת החברה בישראל].

2. אין מקום לחגיגות, אסור לחגוג!

אזרחי ישראל נקרעים ומיטלטלים בין תחושות קשות, בין עסקת הכניעה לבין פדיון – במחיר נורא ומופקע – שליש מן החטופים, 33 מתוך 98. בהכירנו את חמאס, וכאשר מספרים לנו שהרוב מתוך 33 אלה יחזרו בחיים, הרי שמדובר בלא יותר מ- 17 חטופים. בנסיבות אלה אין מקום לחגיגות שמחה המוניות ותקשורתיות, אין מקום למשדרים מיוחדים וממושכים, אין מקום לסיסמאות נבובות, אין מקום לחדירה לפרטיות של המשוחררים ומשפחותיהם. בניגוד להרגלה, על התקשורת לגזור על עצמה איפוק. יש להניח לחטופים ולמשפחותיהם להתחבק ולבכות, הרחק מן ההמון הסוער, ולהתחיל את תהליך השיקום הממושך. אין מקום לחגיגות. אסור לחגוג!

יתר על כן, אין מקום לחגיגות מכיוון שהעיסקה שבה מדובר היא חלקית מאד, ואינה כוללת את שני השלישים הנותרים מבין החטופים. משפחותיהם של אלה תסתכלנה בשבועות הקרובים בעיניים כלות על אלה ששפר גורלם והיו בשבי "רק" 16 חודשים. שחרורם של שני השלישים הנותרים נדחה למועד בלתי ידוע. אפילו פתיחת המתן ומתן על שחרורם נדחתה לעוד שבועיים, ואז תופעל עלינו שוב מסחטת החמאס. וכמובן, החטופים יפוזרו ברצועת עזה באופן כזה שצה"ל ייאלץ להמשיך להילחם כאשר ידיו כבולות, וכאשר אותם חטופים ימשיכו לשמש בעל כורחם כמגן אנושי לרוצחים. אם יש הפקרה, זו ההפקרה! כאמור, אין מקום לחגיגות. אסור לחגוג!

רבות דובר על המחויבות של מדינת ישראל לאזרחיה שהופקרו לפרעות החמאס. פחות – מדוע? – דובר על המחויבות של מדינת ישראל לחייליה ועל הברית בינה לבין החיילים הנתונים בשבי האויב האכזר. עסקה חלקית (שלבים, פעימות, הדרגתיות, וכו') אינה אלא שחרור שליש מהחטופים (וכמו שהוסבר לעיל, לא יותר מ-17 חיים) והפקרה של שני השלישים הנותרים. כאמור, אין מקום לחגיגות. אסור לחגוג!

ולא פחות חשוב, אין עם חוגג את כניעתו ואת השפלתו, אלא אם כן מדובר בעם ישראל. התקשורת חגגה ושיווקה את טקס חתימת הסכם הכניעה לרב-המרצחים ערפאת על מדשאות הבית הלבן ב-13 בספטמבר השחור 1993, ואותה תקשורת תחגוג שוב, הפעם כניעה לרב-המרצחים סינואר. חשוב שראש הממשלה יפסיק להשתמש במושג תקומה כאשר מדובר על המלחמה הנוכחית. במלחמה הנוכחית אין מקום להבל של "תמונת ניצחון" בצד הישראלי. כאמור, אין מקום לחגיגות. אסור לחגוג! 

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.

* * *

איליה בר זאב

בכל זאת משהו מטריד

פורסם בשנת  2010 ב"מעל קווי המתח"

בהוצאת "קשב לשירה"‏‎‏ (כאן בתוספת קצרה בסיום)

מַה יִכָּתֵב לְאַחַר הַמּוֹעֵד?

הֲרֵי צִפֳּרֵי הַשִּׁיר מַמְשִׁיכוֹת לָשִׁיר

וְאֵלּוּ שֶׁנוֹעֲדוּ לִנְדוֹד

נוֹדְדוֹת.

מְשׁוֹרְרִים מַמְשִׁיכִים לְהַדֵּק

מִלִּים אַחֲרוֹנוֹת,

סָפֵק אִם יֵצְאוּ מִפֶּתַח בֵּיתָם

לִצְעֹק עִם חֲשֵׁכָה.

מַה יֵאָמֵר לְאַחַר הַמּוֹעֵד?

"מַה יִשָּׁאֵר?״ שׁוֹאֵלֶת תֶּרֶזָה דִי מוֹן:

"מִלִּים,

מִלִּים כָּאֵפֶר..."*

בְּיוֹם דְּמוּי אָבִיב שֶׁכָּזֶה –

מַשֶּׁהוּ מַטְרִיד.

צִפֳּרִים אִלְּמוֹת מְפֻסָּלוֹת

עַל קַוֵּי מֶתַח גְּבוֹהִים, מַמְתִּינוֹת.

וְאוּלַי אֵלּוּ הַשְּׁלָטִים

הַכְּתֻמִּים בְּמֶחְלָף אַשְׁדּוֹד הַמַּבְטִיחִים

 סִיּוּם מְדֻיָּק –

תַּאֲרִיך יַעַד

             מוֹעֵד

                    זִכָּרוֹן.

יִבְבַת מְכוֹנִיּוֹת קוֹרֵאת לְהֵאָסֵף בְּפֶתַח הָאֹהֶל,

בֵּין הַמָּסַכִּים, אָנוּ נֶעְלָמִים.

קוֹל לְחִישָׁה אוֹבֵד – קוֹל כְּאוֹב...

לַאֲבַדוֹן, לְכִלָּיוֹן.

* לאה גולדברג     

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 19.1.25

* ואף על פי כן – עסקת החטופים היא עסקה רעה. רעה מאוד. המחיר שלה כבד מאוד, וכוונתי למחיר דמים. עצם העובדה שאנו חותמים על ההסכם להשבת החטופים עם חמאס, מעידה על כך, שאחרי שנה ורבע של מלחמה למיטוט שלטון חמאס, חמאס שולט עדין ברצועת עזה ועל פיו יישק דבר.

אף שהדברים אינם נאמרים במפורש, כנראה שזו הפסקת המלחמה, בלי שעמדנו ביעדים שהצבנו לעצמנו, כלומר לא ניצחנו. אולי ניצחנו בנקודות, אבל במזרח התיכון צריך לנצח בנוק אאוט, בוודאי את מי שחולל את טבח 7 באוקטובר.

לא זו בלבד שחמאס נשאר בשלטון – עזה אינה מפורזת. זה אבסורד!

משמעות ההסכם היא נסיגה ישראלית מכל שטח רצועת עזה לגבולות שבעה באוקטובר, כלומר לא נגבה מחמאס מחיר טריטוריאלי מהאדמה שממנה הוא תקף אותנו וטבח בנו. אנו נסוגים אפילו מציר פילדלפי, שנתניהו כה היטיב לתאר את החשיבות הרבה לביטחון המדינה של שליטתנו בו, וצדק בכל מילה.

אפילו הפרימטר, במקום שיהיה ברוחב של 4-5 ק"מ, הוא יהיה דרדלה של 800 מ'.

ואנו משחררים בהסכם הזה מספר עצום של מחבלים ובהם רוצחים רבים. הניסיון מלמד, שמרבית המחבלים המשוחררים חוזרים לטרור, ולעמדות בכירות בארגוני הטרור. הם עלולים להיות התחליף לשידרת הפיקוד של חמאס שחוסלה במלחמה.

ארגון הטרור עתיר המיליונים אונר"א – לא פורק.

ואחרי כל זה – ההסכם אינו מדבר על החזרת כל החטופים אלא רק שליש מהם, כאשר למו"מ על שאר החטופים נגיע אחרי שוויתרנו על חלק ניכר ממנופי הלחץ שלנו.

ואף על פי כן, ולמרות הכול, אילו הייתי צריך להצביע על ההסכם – הייתי תומך בו.

התנגדתי בעבר לעסקאות ג'יבריל, טננבאום, שליט ואחרות, ולמרבה הצער המציאות הוכיחה שצדקתי בהתנגדותי. הפעם, כבר למחרת הטבח, הבנתי שזה מקרה שונה. בשבוע הראשון של המלחמה כתבתי בעד עסקה של "כולם תמורת כולם," ובלבד שלא תהיה כל התנייה הקשורה למלחמה. ספק אם הצעה כזו היתה נענית. מכל מקום, היא לא הוצעה, אז אי אפשר לדעת זאת בוודאות. לאורך כל התקופה התנגדתי לקריאות לעסקה בכל מחיר ולכניעה לתביעות חמאס. התנגדתי גם לעסקה כמו זו שהיום אני תומך בה.

למה המקרה הזה שונה כל כך מהמקרים הקודמים? קודם כל מבחינה מיספרית – 250 חטופים. שנית, בשל ההרכב הדמוגרפי שלהם: קשישים, ילדים, תינוקות, נשים, חולים. רובם אזרחים שנחטפו ממיטותיהם. תפקידו של צה"ל, תפקידה של המדינה, להגן על אזרחיה. המדינה כשלה, צה"ל כשל, לא ידענו להגן על האזרחים, ולכישלון הנורא הזה יש מחיר. לכך נוסף ממד הזמן. דברים שנכון היה לעמוד עליהם לפני שנה ולפני חצי שנה – אי אפשר לעמוד עליהם כאשר כבר 470 יום החטופים נמצאים בידי הברברים הנאצים, אינם רואים יום שמש והם ניתנים להתעללות מתמדת. חייו של כל חטוף וחטוף בסכנה ממשית. יש לנו אחריות ומחויבות להחזירם. אם לא נחזירם, תהיה זו מכה קשה לחוסן הלאומי שלנו, שמחירה הביטחוני לא פחות גדול ממחיר ההסכם.

האם יכולנו לנהוג אחרת ולא להגיע להסכם רע כזה? אני משוכנע שכן. לעסקה הראשונה הגענו בשילוב של לחץ צבאי של מלחמה עצימה לצד מצור חלקי. אילו המשכנו כך, אני מאמין שכבר מזמן החטופים היו בידינו. אך, בלחץ ארה"ב, לא זו בלבד שהסרנו את המצור – העברנו תועפות של אספקה שהיתה לא רק החמצן של חמאס, אלא הכלי להמשך שלטונו ברצועת עזה. ואת המלחמה העצימה המרנו בדשדוש. לרפיח נכנסנו 8 חודשים אחרי תחילת המלחמה. כך גם לציר פילדלפי, שאותו היה עלינו לכבוש ב-8 באוקטובר, כדי לחסום את עורק האמל"ח והטרור הראשי של חמאס. לאורך כל המלחמה מתחתי ביקורת על אופן התנהלותה. לכאורה, אפשר אולי לעשות היום מה שלא עשינו עד היום. אולי. אבל אחרי שניהלנו את המלחמה באופן קלוקל – אסור שהחטופים ישלמו את המחיר. את שקלקלנו לא נתקן על גבם.

ההסכם קשה, אך היום, אחרי המכה הקשה שחמאס חטף, ואחרי המכה הקשה שחטף הציר האיראני כולו, אנחנו יכולים לקחת סיכונים. לא בכדי, חמאס שסירב עד כה לעסקה, מוכן לה עכשיו, אחרי המכות שחטף, אחרי שאיבד את התקווה למלחמה אזורית ותחת איומי הגיהינום של טראמפ. 

האם אפשר היה לנהל טוב יותר את המו"מ ולהגיע להסכם טוב יותר? ייתכן. אך זה ההסכם. כעת, אי אפשר לתקן אותו. אפשר לקבל אותו או לדחות אותו. דחייתו עלולה להיות גזר דין מוות לחטופים, ופגיעה מוסרית קשה ללכידות ולערבות ההדדית של החברה הישראלית.

לכן, אילו הייתי צריך להצביע, הייתי תומך בהסכם. אני מקווה מאוד, שנתניהו ואנשיו לא ימרחו אותנו בסיפורים על ההסכם המצוין. יש לומר את האמת הקשה, שזה הסכם רע מאוד, אבל המציאות קלעה אותנו למצר של בחירה בין רע לרע, ואנחנו בוחרים בחיים.

אני מקווה מאוד שאחרי שכל החטופים יחזרו, נמצא את הדרך לחזור למלחמה ולהשלים את המשימה החשובה של מיטוט חמאס.

* לחץ צבאי לשחרור החטופים – לכאורה, עסקת החטופים היא ההוכחה הניצחת שתפיסת שחרור החטופים באמצעות לחץ צבאי שגויה. הנה, שנה ורבע הפעלנו לחץ צבאי ולא קרה דבר. ואיך הגענו לעסקה? במו"מ.

אלא שהצגת הדברים הללו חוטאת לעובדות. ההיפך הוא הנכון. שנה ורבע ניהלנו מו"מ עקר שלא הניב דבר, ורק נשיא אמריקאי עם נבוט גדול ביד, שהבטיח לחמאס גיהינום אם לא ישחררו את החטופים, הוביל את הארגון להסכים לעסקה.

יתר על כן, את האיום של טראמפ ליוו פעולות משמעותיות בג'באליה ובבית חנון, מניעת חזרתם של תושבים לצפון הרצועה, חידוש הסיכולים הממוקדים והבנה שבתום עידן ביידן ישראל תצמצם באופן משמעותי את ה"סיוע ההומניטרי", כלומר את אספקת החמצן להמשך שלטון חמאס.

מאז 7 באוקטובר מתנהל מו"מ על עסקה לשחרור החטופים. בראשית המלחמה, המו"מ לווה בלחץ צבאי עצים ובמצור חלקי, והניב את העסקה הראשונה, שהיתה עסקה טובה. לאחר העסקה, המרנו את הלחץ בחודשים ארוכים של דשדוש, והמו"מ היה עקר.

אם מישהו חושב ששחרור 65 החטופים הנוספים ייעשה ללא נבוט ענק מעל ראשו של שלטון חמאס, הוא משלה את עצמו.

* לא לוותר על הניצחון – אין ניצחון בלי שחרור החטופים. אך שחרור החטופים אינו הניצחון ואינו תחליף לניצחון.

שחרור החטופים הוא אחת משתי מטרות המלחמה. במצב שנוצר אחרי ניהול כושל של מלחמת דשדוש במשך שנה ורבע, ולנוכח העובדה שאחרי 470 יום החטופים עדין בידי הנאצים הברברים של חמאס וחייהם בסכנה מיידית, אין מנוס מעסקת אין ברירה להחזרת כל החטופים.

אבל אסור לנו לוותר על הניצחון. ואין ניצחון ללא מיטוט חמאס וביטול שלטון חמאס. לכן, אחרי שהחטופים יחזרו, חובתנו לחדש את המלחמה עד הניצחון, כי אסור שהמלחמה תסתיים בניצחון הטבח.

* בלתי בגיץ – עם פרסום שמות המחבלים שישוחררו, הוגשה עתירה לבג"ץ נגד שחרורם. זה כבר ריטואל רב שנים – בכל פעם שמשוחררים מחבלים, בעסקה או כמחווה, מוגשת עתירה לבג"ץ. העתירה נדחית בטענה שזו החלטה מדינית שממשלת ישראל מוסמכת לקבל, ואין כאן סיבה להתערבות בג"ץ. וזו הפסיקה הנכונה. אלם כיוון שזו החלטה מדינית של הממשלה, על בג"ץ לדחות אותה על הסף, ולא לחזור שוב ושוב על הריטואל הזה. ברגע שההחלטה אינה נדחית על הסף, המסר של בג"ץ הוא שהנושא ראוי לדיון משפטי. המסר האקטיביסטי הזה שגוי.

* אחריות משותפת – בהצבעות בממשלה, כל שר מצביע על פי דעתו ומצפונו. מרגע שהתקבלה ההחלטה, גם מי שהתנגד לה נושא באחריות הקיבוצית להחלטה ולתוצאותיה, בדיוק כמו מי שהצביע בעדה. כן, סמוטריץ' אחראי לעסקת החטופים בדיוק כמו השרים שתמכו בה. אף לא מיליגרם פחות.

אין שום בעייה בכך ששר יצביע נגד בממשלה ויישאר בה. אולם מי שטוען שהחלטת הממשלה היא מופקרת, ומסכנת את קיום המדינה ואת חיי אזרחיה, קצת תמוה שהוא נשאר בה. בכך שהוא נשאר בה, הוא שותף מלא למה שהגדיר כסיכון קיום המדינה וחיי אזרחיה.

אגב, לא בכדי כתבתי "אחראי לעסקת החטופים בדיוק כמו השרים שתמכו בה." לא כמו ראש הממשלה. לטוב ולרע, בהצלחות ובכישלונות - האחריות של ראש הממשלה תמיד גדולה יותר. 

* תגבורת לעמודת היתרונות – בטבלת היתרונות והחסרונות של העסקה, עמודת היתרונות מקבלת תגבורת משמעותית עם התפטרותם של ראש הכנופייה וחבריו לכנופייה. לכו ואל תחזרו.

* מאמינים לבן גביר & חמאס - כל בכירי הממשל האמריקאי, החל מביידן ועד בכירי הצבא ומערכת המודיעין, קובעים בעקביות שמי שהכשיל את העסקה עד כה היה חמאס.

ואף על פי כן, רבים אצלנו מתעקשים להאשים את נתניהו, כי האג'נדה קודמת לכל. והנה, הם קיבלו סיוע – ההתרברבות של ראש הכנופייה, שהוא סיכל כמה עסקאות. והם קופצים על ההתרברבות של השקרן הזה כמוצאי שלל רב, כאילו נמצא האקדח המעשן להאשמות השווא שלהם.

(מישהו שאל אותי למה אני "מגונן על נתניהו". אין לי איזה אינטרס לגונן על נתניהו, אבל בעבורי האמת היא ערך עליון).

* עין תחת עין – בתמורה להישארותו בקואליציה, סמוטריץ' סחט מכ"ץ שחרור מחבלים שנולדו לאימהות יהודיות. לכאורה, יש בכך היגיון. אם אנו משחררים מחבלים ערבים, נשחרר גם מחבלים יהודים. אז הנה עוד דוגמה לסוג הזה של היגיון. כיוון שעקרו לי את עין ימין, אבקש שיעקרו לי גם את עין שמאל.

* ממשלת אחדות עכשיו – על לפיד וגנץ להודיע לנתניהו על נכונותם להצטרף לאלתר לממשלת אחדות לאומית. התנאי שלהם – הקפאת חוקי המהפכה וההשתמטות. איזנקוט הוא האיש הראוי לכהן כשר לביטחון פנים ולשקם את משטרת ישראל שראש הכנופייה החריב.

* מינוי קבוע – התפטרותו של ראש הכנופייה מתפקיד השר ל"ביטחון" לאומני, היא בשורה גדולה לעם ישראל. יש למנות לאלתר שר חדש, שייקרא השר לביטחון פנים, ובשום אופן לא מינוי זמני. אם יהיה מינוי זמני, המפכ"ל ואנשיו לא ישתפו עמו פעולה מפחד מפני נקמת ראש הכנופייה העבריין, אם יחזור לתפקיד.

עדיף שלא יהיה כלל שר, מאשר שראש הכנופייה הוא השר. אבל חשוב מאוד למנות שר, שתפקידו יהיה לשקם את משטרת ישראל מהריסותיה, אחרי החורבן שהותיר אחריו ראש הכנופייה, שהפך את משטרת ישראל למיליציה פשיסטית חמושה פרטית שלו. על השר המשקם לבחון כל החלטה של ראש הכנופייה, כל מינוי שלו, כל נשק שחולק, ולבטל כל מה שפוגע בביטחון ישראל, וסביר להניח שכאלו היו רוב החלטותיו של ראש הכנופייה.

נכון היה להקים עכשיו ממשלת אחדות לאומית, ושאדם רציני כמו איזנקוט ימונה לשר לשיקום ביטחון הפנים. לצערי, זה לא עומד, כנראה, לקרות. מבין השרים הקיימים, נכון למנות את אבי דיכטר, שכבר מילא את התפקיד בעבר. אך רק כמינוי קבוע. אם יוצע לו מינוי זמני, מוטב שיסרב, כי זו תהיה הכשלה שלו.

* שיטת ערפאת – חמאס נוהג בשיטת ערפאת. ברגע האחרון יוצר משברים כדי לסחוט עוד קצת ויתורים. ועל הדרך גם ממשיך בטרור הפסיכולוגי נגד החברה הישראלית ובמריטת עצביה.

* עסקת קפלן – קראתי פוסט ביביסטי שמכנה את עסקת החטופים "עסקת קפלן". כנראה שזה הנרטיב שתבנה תעשיית השקרים וההסתה: נתניהו, המנהיג הדגול, החזיר את החטופים. "קפלן" שחרר את המחבלים מהכלא.

* ציפיותיי מטראמפ – לפני הבחירות בארה"ב כתבתי, שאילו הייתי אמריקאי הייתי תומך בהאריס, אך כישראלי אני מקווה שטראמפ ינצח.

מה ציפיותיי ממנו?

את הציפייה הדחופה ביותר הוא מילא עוד טרם כניסתו לתפקיד. איומי הגיהינום גרמו לחמאס להסכים לעסקה, שאותה הם הכשילו עד כה. עם זאת, אנו נכנסים למו"מ על השלב השני של העסקה, ללא מנופי לחץ, כמו בנושא חזרת התושבים לצפון הרצועה. לכן, האיום בגיהינום צריך ללוות את חמאס לאורך המו"מ, וחשוב שטראמפ יגלה נחישות.

הציפייה השנייה נוגעת לטריבונל האנטישמי בהאג. וכבר התפרסם שטראמפ עוסק בכך. יש לנקוט בסנקציות חמורות על בית הדין, שהתהפך והיה לזרוע של הטרור הרצחני. ולא פחות חשוב, סנקציות אישיות חמורות על כל מי שידו במעל – צורר היהודים ועבריין המין חאן וכל אחד מה"שופטים" בטריבונל. סנקציות כלכליות קשות ואיסור כניסה לארה"ב. כמו כן, על טראמפ להודיע שארה"ב תנקוט בצעדים נגד כל מדינה שלא תתחייב להפר את צווי המעצר. המטרה צריכה להיות פירוק הטריבונל והקמת בית דין בינלאומי חדש, על אדנים של צדק וחירות.

הציפייה השלישית היא פעולה נחושה לפירוק אונר"א. כבר בקדנציה הקודמת טראמפ הפסיק את התשלומים לאונר"א. נתניהו עשה מאמצים אדירים לשכנע אותו להמשיך לממן אותם, כחלק מתפיסת הפרוטקשן תמורת עוד מנת שקט. הוא אפילו שיכנע את גרמניה להגדיל את הסיוע לאונר"א בגובה הסכום של הסיוע האמריקאי שקוצץ. כעת על טראמפ לעלות מדרגה, ולהפעיל כל מנוף לחץ אפשרי על האו"ם לסגור את הארגון. הפליטים הפלשתינאיים הם רק אלה שבמלחמה הנוכחית נאלצו לעזוב את בתיהם. אין פליטים פלשתינאים אחרים. סוכנות הפליטים של האו"ם צריכה לטפל בהם כמו בכל סכסוך בעולם, לצורך שיקום מהיר, להבדיל משיטת אונר"א – הנצחת ה"פליטות" והעברתה מדור לדור ככלי למלחמה בישראל.

והציפייה החשובה מכולן – השמדת מתקני הגרעין האיראניים, בשיתוף פעולה עם ישראל. איראן היא איום על העולם כולו, ולכן ארה"ב, מנהיגת העולם החופשי, צריכה להוביל את התקיפה. ולכל הפחות – לסייע לישראל לעשות כן.

ומה באשר לנורמליזציה עם סעודיה? הסכם כזה עשוי להיות חיובי מאוד לאינטרס הישראלי ולשלום המזה"ת. אבל אם התנאי לכך הוא הסכמה ישראלית להקמת מדינה פלשתינאית – אני נגד באופן נחרץ. מדינה פלשתינאית היא סיכון קיומי על מדינת ישראל. רק משיחיסט מנותק מן המציאות יתמוך בכך אחרי 7 באוקטובר.

* פתאום איכפת לו מקורבנות טרור? – בגל הטרור שכונה "אינתיפאדת הסכינים" (2015-2016) פירסם רוגל אלפר פשקוויל ב"הארץ" – מכתב גלוי למחבל הפלשתינאי שידקור אותו למוות. במכתבו הוא מצדיק את רציחתו, בשל היותו חלק מן "העם הכובש", והוא תמה למה לקח כל כך הרבה זמן עד הרצח הזה. באופן עקבי, לאורך שנים, מצדיק אלפר את הטרור הפלשתינאי, שכן המחבלים הם, בניסוחו של מי שמשלם את שכרו – "לוחמי חירות". לכן, כאשר הוא הירבה לכתוב בשנה האחרונה על החטופים, לא האמנתי לאף מילה. פתאום אכפת לו מחייהם של ישראלים, קורבנות טרור? חחחחחח. הצחקתני.

המסר שלו על המדינה הפשיסטית שמפקירה למוות את אזרחיה על פולחן מלחמת הנצח, לא ביטא רצון בשחרור החטופים, אלא רצון בעסקת חטופים ככלי להפסקת המלחמה, שבעיניו היא מלחמת תוקפנות וג'נוסייד של ישראל נגד הפלשתינאים.

* תמצית הפוליטיקה החרדית – במהלך הדיונים על חוק הלאום, את האמירה האידיאולוגית החריפה ביותר נגד החוק לא השמיע עופר כסיף, גם לא אחמד טיבי. השמיע אותה ישראל אייכלר מיהדות התורה. הוא אמר בפשטות: "אין לאום יהודי." מבחינתו, היהדות היא רק דת. כמו באמנה הפלשתינאית. מבחינת אייכלר, התשתית של התשתית של חוק הלאום פסולה מלכתחילה. אם אין לאום יהודי, ברור שאין מקום למדינת לאום של העם היהודי, לא כל שכן אין מקום לחוק יסוד המעגן בחוקה את מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

בהצבעה, אייכלר תמך בחוק, כמו כל חבריו. למה? התשובה לשאלה הזאת היא התמצית של הפוליטיקה החרדית. למפלגות החרדיות, ובוודאי האשכנזיות, אין יומרה לאומית כלשהי. אין הן מפלגות המעמידות לנגד עיניהן את כלל ישראל, את צרכי האומה, את האינטרס הלאומי. מדובר במפלגות מיגזר מובהקות, שנמצאות בפוליטיקה למען האינטרס המיגזרי שלהן ותו לא. האינטרס העליון של הפוליטיקה החרדית הוא הבטחת המשך ההשתמטות מצה"ל. האינטרס הנוסף הוא מימון ההשתמטות, מימון המוסדות וכד'. לצד אלה, הם דואגים גם לג'ובים לעסקניהם, לצרכי השיכון המגזריים שלהם ולאינטרסים נקודתיים כמו מניעת מס על משקאות ממותקים ועל כלים חד-פעמיים.

ככאלו, הן מפלגות נוחות מאוד לקואליציה. תן להם את הצרכים המגזריים שלהם, והם יתמכו בך במטרות הלאומיות שבהן אתה דוגל. זו מהות הברית בין הליכוד ומפלגות הציונות הדתית לבין החרדים, שלמרבה האירוניה היא מכונה באורוויליאנית "המחנה הלאומי". וכך, כל עוד הממשלה שרצתה לקדם את חוק הלאום נתנה להם להשתמט, הם הצביעו בעד החוק. מה אכפת להם? מבחינת סמוטריץ' – ניתן להם להשתמט והם יתמכו בתוכניותיי לסיפוח יו"ש ולהתיישבות בעזה. מבחינת בן גביר – ניתן להם להשתמט והם יתמכו בהפיכת משטרת ישראל למיליציה פשיסטית חמושה שלי. מבחינת נתניהו – ניתן להם השתמטות והם יתנו לי שלטון.

* סניגוריה על המשתמטים – בדבר אחד אני יודע ללמד סנגוריה על המשתמטים. הם תינוקות שנשבו. מגיל אפס הם נתונים לשטיפת מוח מתמדת. לכן, הסיכוי שיחזרו בתשובה בכוחות עצמם קלוש. אין החבוש מתיר עצמו מבית האסורים. על עם ישראל לגלות ערבות הדדית ולסייע לריפוי החברה החרדית החולה, באמצעות ביטול מוחלט של הסדר "תורתו אומנותו" וניתוח לניתוקם מעטיני תקציב המדינה.

* ההכרח בניתוח – אלי ניימן הוא חרדי וסטודנט לתואר שני במדע המדינה באוניברסיטה העברית. זה הקרדיט תחת מאמר שהוא פרסם ב"הארץ". העובדה שהוא סטודנט לתואר שני במדע המדינה, מעידה שהוא אינו חרדי מן המניין, אלא חריג בנוף. הוא מכיר היטב את החברה החרדית מבפנים, אך יודע להתבונן בה גם מבחוץ. במאמרו, הוא שופך מים צוננים על האמונה שניתן להביא לגיוס חרדים המוני בזכות חוק זה או אחר, וגם על מי שמשלים את עצמם ש"מתרחשים תהליכים" בחברה החרדית, שיחוללו שינוי. הוא טוען שאילו היה היום בגיל גיוס והיה נקרא למלחמה, הוא לא היה משיב "הנני," מהסיבה הפשוטה שהוא מפחד למות. האם חילוני או דתי לאומי אינו מפחד למות? הוא כמובן מודע לסכנה, יש בו פחד, אבל תהליך הגיוס שלו לא החל בגיל 17 כשקיבל צו גיוס, אלא בגיל 4 בגן. תהליך הסוציאליזציה שלו בחברה שבה הוא גדל, הביאה אותו לנכונות להסתכן, כי כך הוא חונך, כי הוריו ואחיו ודודיו ובני דודיו ושכניו ומוריו שירתו, ובכל שנה ביום הזיכרון הוא הקשיב לסיפורי הגבורה של החללים, וכשהוא חגג את יום העצמאות הוא חונך על מחיר העצמאות וכן הלאה וכן הלאה. בלוח השנה של הילד החרדי יום הזיכרון ויום העצמאות הם ימי חול רגילים. מגיל אפס הוא חונך לכך שאין ערך כלשהו למדינה, ו"תקציבי הישיבות הם כבשת הרש שהחרדים מצילים מיד השודד... המדינה לעומתית למגזר החרדי, שאינו חלק אינטגרלי ממנה. הנרטיב החרדי מושתת על חומות התבדלות משאר המגזרים... לנער החרדי אין היכרות מינימלית עם המערכת הצבאית, גם לא עם האתוס הצבאי של הגנה על המדינה."

אני נוטה להסכים איתו, ולכן ברור לי שאין די בהכרח של ביטול הסדר "תורתו אומנותו" וגם לא בסנקציות אישיות. גם אם אלה יביאו לגיוס, הם לא יביאו להתגייסות לשירות קרבי, ומה שחסר לצה"ל הוא לוחמים. לצד הפעולות החשובות הללו, חייבים לעבוד לטווח הרחוק. חייבים לחולל שינוי מהותי בחינוך החרדי. הדרך לכך, היא ניתוח חד וכואב, שבו באבחת חרב ינותק המגזר החרדי, ובעיקר מערכת החינוך שלו, מעטיני בנק ישראל ומפטמות תקציב המדינה. מדינת ישראל אינה צריכה להעביר ולו אגורה שחוקה לחינוך החרדי המתבדל, המחנך להשתמטות. מדינת ישראל צריכה לחזק באופן משמעותי את החינוך החרדי הממלכתי, שיחנך להשתלבות במדינה ולשירות בצה"ל וילמד לימודי ליבה. כל הורה יצטרך לבחור בין חינוך חרדי חינם, במימון מלא של המדינה, לבין חינוך חרדי פרטי ללא כל סבסוד, שאותו הוא יידרש לממן באופן מלא מכיסו. ריפוי החברה החרדית אינה משימה לשנה-שנתיים, אלא מרתון לטווח רחוק.

* מטרת העל של ישראל כ"ץ – ישראל כ"ץ הוא שר ההשתמטות. גלנט פוטר כיוון שתקע את חוק ההשתמטות. נתניהו בחר את כ"ץ, כי מי שכשר האוצר זרם עם מזימתו לא להעביר תקציב מדינה למען נכלוליות פוליטית של גניבת הרוטציה, בניגוד לצרכי הכלכלה הישראלית, יזרום איתו גם עם חוקי ההשתמטות, בניגוד לצרכי הביטחון של ישראל.

דעתו של ישראל כ"ץ על ההשתמטות אינה שונה מעמדתו של גלנט בנושא. הוא מתעב את ההשתמטות בדיוק כמוני. הוא שירת כלוחם וקצין בצנחנים, בסדיר ובמילואים. ברור שהוא בז עד עומק נשמתו למשתמטים. אבל האינטרס העליון שלו הוא להנהיג את הליכוד אחרי נתניהו, והאסטרטגיה שהוא בחר היא להיות סנשו-פנשו של נתניהו כדי לזכות באהדת הבייס. ואם לשם כך צריך לפגוע בכלכלת ישראל או בביטחון המדינה, המטרה מקדשת את האמצעים הללו.

והנה, לפתע שר ההשתמטות הפך למוקד של מתקפות משתלחות בעיתונות החרדית. וחרדים מפגינים נגדו. דווקא נגדו, נגד שר ההשתמטות.

מה שמניע אותו אינו ההשתמטות אלא שמירת הקואליציה. כיוון שח"כים בליכוד ובציונות הדתית מתנגדים לחוקי ההשתמטות, הוא מנסה לקדם חוק שירבע את המעגל, יהיה מס שפתיים לגיוס חרדים כדי לרצות את מתנגדי ההשתמטות בקואליציה לצד המשך ההשתמטות. מסתבר, שהוא לא מצליח, עד כה, לרצות לא את אלה ולא את אלה.

* איזנקוט כמשת"פ – ח"כ איזנקוט אמר בשיחה סגורה של חברי מפלגתו שהוא מתנגד לשיטת הסניוריטי ושמתווה לוין-סער הוא לא דבר כל כך רע. הכותרת המסקרנת הזאת ב"הארץ", שתחתיה כתבה ארוכה, מלמדת מן הסתם על מידע רב המפרט את דבריו של איזנקוט. אך בכתבה אין עוד כמעט מילה מעבר לכותרת. המידע הזה מובא כהרמה להנחתה לגידי וייץ להכות באיזנקוט על בגידתו ועריקתו. זו כתבה מקארתיסטית טיפוסית היורדת על מי שהעז להרהר ולא להתיישר עם תו התקן הקיצוני של קנאי המחאה, הפונדמנטליסטים של השיטה, שבעיניהם אם רק נזיז אבן קטנה, כל המבצר יקרוס. וייץ תוקף את איזנקוט ש"יישר קו עם תומכיה הקנאים ביותר של ההפיכה המשטרית." כי הרי, מי שלא מיישר קו עם הקנאים מצד א', הוא בהכרח מיישר קו עם תמונת הראי שלהם, הקנאים מצד ב', שכן בעיני הקנאים אין מגוון כלשהו ואין אמצע, אלא רק הקצוות הקנאיים, רק השחור והלבן. אם איזנקוט, "האופוזציונר המבטיח," כפי שהוא מכנה אותו באירוניה, אינו לגמרי איתנו, אזי לוין "יכול לחכך את ידיו בהנאה, הזרעים ששתל במשך שנים הניבו פירות רעילים." מעניין, שבשבוע שבו לוין נסוג בו מתוכניתו להשתלט על בית המשפט והסכים לראשונה לפשרה באשר לוועדה למינוי שופטים, וייץ הכריז עליו כעל המנצח הגדול.

כאשר וייץ כותב על הפירות הרעילים, כנראה שאין המדובר רק בפרי הרעיל איזנקוט. מיהם הפירות הרעילים האחרים? שופטי בג"ץ. בעיניו, בג"ץ הפך למשת"פ של יריב לוין, ולכן לוין "נלחם על משהו שהוא כבר שלו." ועל מה ולמה הוא סונט בבג"ץ? כיוון שאוי אוי אוי, שופטי בג"ץ אינם צמודים להנחיות האינקוויזיציה הקנאית, אלא חושבים עצמונית, ולא אחת הם אינם הולכים בסך. הנה, למשל, הם נתנו אורכה ללוין בכינוס הוועדה למינוי שופטים, ב"החלטה שערורייתית." והם הסכימו לאפשר למועמדו של רוה"מ לנציב שירות המדינה אורכה של שלושה חודשים כממלא מקום, ב"מהלך מפא"יניקי פחדני." אין דבר שנוא על קנאים פונדמנטליסטים מרוח מפא"י, שיש בה, לא עלינו, פשרות, ושהיא פרגמטיסטית, רחמנא לצלן. נכון, זו הרוח שהקימה את מדינת ישראל והביאה אותה להישגים גדולים בכל התחומים. אך אולי דווקא בשל כך מפא"י היא הרע המוחלט בעיני הקנאים. כזו היא גם בעיני הקנאים מהצד השני, תמונת הראי של וייץ. אלה ואלה שונאים פשרות והסכמות. אלה ואלה רואים בכל פשרה כניעה, בכל גמישות רכרוכיות. אלה ואלה מחרחרי מלחמת אחים, והכנעת היריב.

וייץ טוען, שבית המשפט העליון "כבר של לוין," כיוון שרוב השופטים הם שמרנים. אבל לוין אינו רוצה שופטים שמרנים. הוא רוצה שופטים כנועים, שופטים מטעמו. השופטים השמרנים הם בעיניו משת"פים, הם "מפא"יניקים", רחמנא לצלן. הם לא מהפכנים. הוא סולד מהם כפי שווייץ סולד מהם. שניהם סולדים מאנשים עצמאיים שאינם קופצים לדום לקול תופי הטם-טם של הקנאים מכאן ומכאן.

* מכתב לשר המשפטים – לכבוד שר המשפטים יריב לוין, שלום רב!

בימים האחרונים התפרסמו בכלי התקשורת ידיעות המטילות צל על אמינותי, בפרשת עבירות הבנייה בדירה שבבעלותי בתל-אביב.

את תגובתי לפרשה כתבתי בפרוטרוט, ואני עומד על דעתי. אני משוכנע בכך שלא נפל רבב במעשיי. עם זאת, אני מודע להשלכות הציבוריות של אבק חשד נגד נשיא בית המשפט העליון, במיוחד בימים קשים אלה, שבהם יש אנשים, אתה בראשם, שעושים הכול כדי לפגוע במעמד בית המשפט העליון ולערער את אמינותו.

ברור לי, שחייבת להיעשות חקירה של הפרשה. וכל עוד הנושא נחקר, אין זה ראוי שאתמנה לנשיא.

במצב נורמלי, הייתי מבקש לדחות את בחירת הנשיא עד תום החקירה. אולם כעת, כאשר כבר 15 חודשים אין נשיא קבוע, ייגרם נזק מהארכת המצב הבלתי תקין של היעדר נשיא קבוע. לכן, אני מסיר בזאת את מועמדותי לנשיאות בית המשפט העליון. אני מבקש שהוועדה למינוי שופטים תתכנס כדי לבחור את השופט שעתיד להחליף אותי בתום כהונתי, נועם סולברג, לתפקיד הנשיא.

זו החלטה קשה. רציתי מאוד בתפקיד, שמבחינתי הוא הגשמת חלום. אך חונכתי להעמיד את טובת המדינה מעל טובתי האישית, ובמצב שנוצר טובת המדינה מחייבת את הצעד הכואב שנקטתי בו.

בתקופה הקרובה אפעל להסרת כל חשד בנוגע אליי ולהשבת שמי הטוב לתיקונו.

בכבוד רב,

יצחק עמית

מ"מ נשיא בית המשפט העליון

* מופת ציוני – חרפת הפינוי של יישובי הצפון היא אחת התבוסות הקשות שנחלה הציונות מעודה. אחראית לכך בראש ובראשונה הממשלה ואח"כ צה"ל, אך יש להודות שגם הרשויות המקומיות. איני מלין על אנשים פרטיים שחשו פחד ופינו את עצמם. זה לגיטימי, בעיניי. אבל ההנהגות שלהם שיזמו פינוי וביקשו פינוי, שגו שגיאה מרה.

החריג הוא היישוב הדרוזי חורפיש. כאשר כל היישובים סביב התפנו, תושבי חורפיש לימדו אותנו שיעור מאלף בציונות.

* מילים נרדפות – ראיון איתי בעיתון "עולם קטן" קיבל את הכותרת: "הקיבוצניק שרוצה להקים התנחלות בהר דב." אמנם השתמשתי במילה יישוב ולא התנחלות, אבל אין לי בעייה עם הכותרת הזאת, כיוון שאין הבדל בין יישוב להתנחלות. אלו מילים נרדפות. יש כאלה שעושים את ההפרדה – אנחנו זה התיישבות, הם זו התנחלות, ולכן התיישבות זה טוב והתנחלות זה רע. אני לא במקום הזה. התיישבות והתנחלות - זו הגשמת הציונות.

אגב, ההתנחלות האחרונה בהר דב הייתה של חיזבאללה, חצי שנה לפני 7 באוקטובר. אזור שאיננו מיישבים אותו, גם אם הוא בריבונותנו – נאבד אותו.

* לבבות מברזל – הרב יונתן זקס, מי שהיה רבה של אנגליה, הבדיל בין אופטימיות לתקווה. אופטימיות, הוא כתב, היא אמונה שהדברים ישתפרו. תקווה היא אמונה שכולנו יחד נוכל לשפר את הדברים. האופטימיות היא פאסיבית בעיקרה. התקווה – אקטיבית. העם היהודי, הוא אמר, הוא נשא של תקווה.

מוקי צור כתב ש"התקווה אינה תחזית, אלא פעולה מתקנת." כאיש רוח ומחנך, הפעולה המתקנת שלו, כמורה וככותב, הוא להפיח תקווה בימים קשים אלה של משבר וייאוש, שתניע לפעולה. התקווה היא הגיבורה הראשית של ספרו החדש "התקווה היא לא כובע עם נוצות". חלק מן המאמרים בספר נכתבו במשבר הקורונה, חלקם במשבר המהפכה המשטרית, רובם במשבר הטבח בנגב המערבי. אנו מושלכים בשנים האחרונות ממשבר למשבר, אך משבר הוא גם הזדמנות לתיקון, ומוקי צור הוא סוכן של תיקון.

העם היהודי, בוודאי בדורות האחרונים, יצא שוב ושוב ממשבר לתקומה. כותב מוקי: "הכתוב במגילת העצמאות 'בארץ ישראל קם העם היהודי' לא מכוון לערוך מניפולציה ציונית להיסטוריה היהודית. לא ביקש להתעלם מהעובדה שאברהם אבינו מגיע מהגולה, שיציאת מצרים לא התחוללה בארץ ישראל, שקבלת התורה הייתה בהר סיני, שפרקי תלמוד מקודשים נכתבו בבבל. כותבי מגילת העצמאות ידעו את סבכי ההיסטוריה אך ראו ב'קימה' צו של מימוש. יש לקום, לממש את הפוטנציאל שנצבר, כפי שקרה עם ספר התנ"ך שנכתב ברובו בארץ ישראל. עיקרו של הצו לקום הוא 'מרד נגד הנפילה', שהיא חלק בלתי נפרד מן הסיפור. כמו שאמר השיר 'פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת'." במקום אחר ציין מוקי שבן גוריון קרא למלחמת העצמאות "מלחמת הקוממיות", כי "אמנם העם לא נולד בארץ, אך בה הוא קם, בה הוא מימש את יכולותיו, בה כתב עצמו בספר הספרים".

את הספר הקדיש מוקי לזכר חברו, שכנו ובן הגרעין שלו מיכאל ולנר. הספר מסתיים בדברי ההספד שאמר עליו מוקי, על קברו. מתוך ההספד: "כשמיכאל היה אומר שלדייגים החלוצים היו סירות מעץ ולבבות מברזל, הוא תיאר את עצמו. הכינרת הרחבה שבה שט לזירות של חיים ומאבק אל מול העמדות הסוריות, נראתה בעיניו כמגרש משחקים של החיים." כשקראתי זאת, נזכרתי בגזיר עיתון ישן, מ-1962, באלבום התמונות של אבא שלי – כתבה גדולה של אורי דן ב"מעריב" על ההעפלה בכלל ועל ספינת המעפילים שבה אבי עלה, "מדינת היהודים", בפרט. כותרת הכתבה: "אוניות מעץ, אנשים מברזל."

כל חייו מוקי חקר וממשיך לחקור את חלוצי העלייה השנייה והשלישית, כתב וממשיך לכתוב עליהם גם היום, כמי שעשויים להיות השראה ולהעניק משמעות לנו ולדורות הבאים. היו אלה אנשים עם לבבות מברזל. כזה גם מוקי, שבספרו הוא מודה ומתוודה שלא בורך בכישורים של לוחם וחקלאי, ובהספדו למיכאל הוא ציין "אין להכחיש: אנחנו על סף הבור," אך גם ממרומי 86 שנותיו, הוא משתמש בכישורים שבהם בורך – כישורים של מנהיג, של מחנך, של איש רוח, של סופר והיסטוריון, כדי לצקת תקווה; תקווה שאינה תחזית אלא פעולה מתקנת. מוקי העמיד דורות של תלמידיו וגם היום בני עשרים ועשרה משחרים למוצא פיו ומקבלים ממנו השראה ותקווה המניעה לפעולה ולהגשמה.

* יום גיבוש – שנה מורכבת עברה על צוות המטע והכרם של אורטל. שנה של חקלאות בצל המלחמה. שנה של שילוב בין מילואים לעבודה. שנה של מטחי רקטות ונפילות במטע ובכרם, שריפות ונזק רב לעצים ולכלים חקלאיים. שנה של מחסור בידיים עובדות ומצד שני של מתנדבים נפלאים שסייעו לנו בעבודות קטיף. שנה שבה לעתים חלק משטחי החקלאות שלנו היו שטח צבאי סגור ולא יכולנו לעבוד בהם. שנה שבה חברת צוות המטע נועה ברנס נרצחה, יחד עם ניר, בן זוגה, מירי חיזבאללה.

ואף על פי כן, העבודה במטע ובכרם לא חדלה אפילו ליום אחד. המשכנו לעבד את אדמתנו ולייצר מזון לעם ישראל.

וכעת, אחרי התקופה הקשה, יצאנו, צוות המטע והכרם, ליום גיבוש. פתחנו אותו בהפעלות ODT בחוף דוגה בצפון הכינרת. המשכנו בטיול לסוסיתא. צפינו בסוסיתא בשני סרטים קצרים. האחד על ההיסטוריה של המקום ועל שנותיה הראשונות של עין גב. השני הוא על שחרור סוסיתא בידי חברי עין גב במלחמת השחרור. היה זה המקרה היחיד במלחמות ישראל שבו חברי היישוב לא רק הגנו על ביתם, אלא יצאו למתקפת נגד על המוצב שממנו הותקפו יום ולילה וכבשו אותו. והם החזיקו אותו במשך שנה, עד שהעבירו אותו לידי צה"ל.

סיימנו את יום הגיבוש בארוחת צהרים מפנקת במסעדת "הבקתה" במושב רמות.

יש לי הרגשה שהרווחנו ביושר את יום הכיף.

* זאב רווח – בילדותי, אני משער שעוד בגיל הגן, הוריי לקחו אותי למחזמר הנפלא "עוץ לי גוץ לי". לאחר מכן קנו לי את התקליט, שאותו שמעתי פעמים רבות ביום וזכרתי אותו על פה. עד היום אני זוכר על פה את רובו. גם הילדים שלי גדלו על "עוץ לי גוץ לי" וגם איתם הלכתי להצגה.

במחזמר המקורי, כיכב שחקן צעיר בן 25, זאב רווח. הוא שיחק ושר. שיר הסולו שלו היה השיר הנפלא "שיר העצה". לא ידעתי מיהו ומה שמו, אך שירו וקולו טבועים בזיכרוני כבר מאז. ומאוחר יותר, אהבתי אותו בסרט לנעורים חסמב"ה, שבו שיחק את תפקיד האיש הרע האולטימטיבי, אלימלך זורקין.

את סרטי הבורקס של שנות השבעים, שבהם זרח כוכבו, איני אוהב. חלקם היום סרטי קאלט, אך איני חלק מן הטרנד. חבל שכישרון גדול כל כך התבזבז על הסרטים הללו.

אך בסרטים מאוחרים, כמו "גט" ובעיקר "מיתה טובה", הוא ניתב את כישרונו הגדול ליצירות מופת. ב"מיתה טובה" הוא בלט כשחקן דגול, ולא בכדי התפקיד זיכה אותו בפרס אופיר בקטגוריית השחקן הראשי הטוב ביותר.

שחקן הקולנוע והתיאטרון, הזמר, הבמאי והתסריטאי, חתן פרס אופיר על מפעל חיים, זאב רווח, הלך לעולמו בגיל 84.

מה אני עושה פה לא יודע

מה זה פה בכלל, אני שואל

מכל הצדדים אני שומע

סאלח, פה זה ארץ ישראל

פה זה ארץ ישראל, יא סאלח

פה היה דוד המלך חי

פה אתה תחיה גם כן אינשאללה

בארץ ציון כדבר אדוני

אח יא ראב, יא ראב

אח יא וול, יא וול

איפה, איפה, איפה

ארץ ישראל.

יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: חניוק – המנהיג הרוחני של ש"ס והרב הראשי לשעבר יצחק יוסף הסביר למה כל החרדים, כולל מי שכינה "הבטלנים", צריכים להשתמט מצה"ל. בין השאר הוא דיבר על כך שיש נשים בצבא ושמספרים שם בדיחות, והחייל החרדי נאלץ לזרום עם זה, אחרת יכונה "חניוק".

מה זה חניוק? זה ביטוי ביידיש, שמשמעותו רכרוכי, בכיין. בסלנג של שנות החמישים והשישים, זה היה כינוי גנאי לחרדים.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

מתי דוד

1. מפלגת התקשורת הפכה לרשות השופטת

חלוקת העבודה השגרתית והנורמטיבית בדמוקרטיה מתפקדת, קובעת שהפוליטיקאים הם אלה שמעצבים את החקיקה והמדיניות. ואילו העיתונאים הם אלה שמבקרים את הפוליטיקאים ואת המדיניות.

בשנים האחרונות מתגבר גל העיתונאים שעושים "הסבה מקצועית" והופכים לפוליטיקאים. הכנסת הופכת ליריד תעסוק אטרקטיבי לעיתונאים רבים, שמשנים את הנוסחה הדמוקרטית שקבע בזמנו מונטסקיה בדבר חלוקת הרשויות: מחוקקת, מבצעת, שופטת. הם הופכים עצמם גם לרשות המחוקקת וגם השופטת.

העיתונאים מתיימרים "לעשות סדר" בזירה הפוליטית באמצעות שני מנופים: כוח אחד של העיתונאים שמוצבים בכנסת כפוליטיקאים נבחרים, הפועלים ברשות ובסמכות. כוח שני שמהווה עתודה מילואית של העיתונאים שממשיך לפעול מחוץ לכנסת בזירה התקשורתית. התוצאה קיומה של "מפלגת התקשורת", שיש לה "חזית ועורף" משתפי פעולה.

מפלגת התקשורת מכסחת ומנצחת

רבים מהעיתונאים מאמינים ופועלים בשכנוע עצמי שהם הרשות הרביעית בדמוקרטיה. שזכותם להיות הפוסקים והשופטים מעל למחוקקת, המבצעת והשופטת. הם קובעם מיהו המשיח ואת מי יש להדיח. הם רואים את עצמם ככח עליון הקובע מהו ביטחון ומהו אסון. הם פוסקי הדור הכל יכול בין ימין לשמאל. בידם המיקרופון שקובע הטון בכל שלטון. השפעת התקשורת על הפוליטיקאים יש לה תוצאות שליליות. חלק מנבחרי העם מתבטלים בפני העיתונאים שקובעים מי לחקירות ומי לצמרות.

עיתונאים שהפכו "לפוליטיקאים" בכנסת ובמערכת

העיתונאים המקצועיים שהפכו בזמנו לחברי כנסת:

שלי יחימוביץ. נחמן שי. מיקי רוזנטל. מירב מיכאלי. יאיר לפיד. עופר שלח. ינון מגל. שרון גל. ניצן הורביץ. אורבך ז"ל.

העיתונאים המקצועיים של פי דעותיהם הם בפועל גם "פוליטיקאים" במערכת. בן כספית (מעריב). שמעון שיפר (ידיעות). גדעון לוי (הארץ). אמנון לורד (ישראל היום). חגי סגל (מקור ראשון). רזי ברקאי (גל'צ). רינה מצליח (ערוץ 2). עמית סגל (ידיעות וערוץ 2). סימה קדמון (ידיעות). אראל סגל (ישראל היום).

למרות שיש ביניהם חילוקי דיעות רבים, הם כולם משוכנעים שהם יודעים טוב יותר מכולם, כיצד לנהל את המדינה והכלכלה, כיצד לחסל את הטרור, כיצד לעשות שלום,  כיצד להדביר את הקורונה, כיצד לטפח רווחה וחינוך.

לעיתונאים יש "חזית ועורף". העיתונאים שהפכו לחברי כנסת הם ''החזית". העיתונאים במערכת הם "העורף".

מה המשותף והמפריד בין העיתונאי לפוליטיקאי ?

קיימת תלות וקירבה בין עיתונאים לפוליטיקאים. תלות שיש בצידה תמורה הדדית חסויה. הפוליטיקאי מדליף מידע לעיתונאי שמפרסם אותו. בתמורה להאדרת פעילותו ושמו של הפוליטיקאי. זו זירה חסויה מזכות הציבור לדעת. הפוליטיקאי זקוק לפרסומת כדי להצדיק את קיומו. העיתונאי זקוק למידע כדי להצדיק גם הוא את קיומו. זה שילוב מנצח, ללא שקיפות ודווח. עולם אפל וסגור. הישרדותו של כל פוליטיקאי בזירה הציבורית תלויה במידה רבה ביחסה של התקשורת כלפיו. מעמדו, פרסומו ויוקרתו הציבוריים אינם רק פונקציה של אישיותו וכישוריו, אלא במידה רבה של קשריו עם העיתונאים.

2. נתניהו בעיני אוהביו ושונאיו

נתניהו בעיני תומכיו ומתנגדיו

לא ניתן לבטל את העובדה, שבמהלך שנות כהונתו כראש ממשלה וכמנהיג הימין הלאומי, פורסמו מאות רבות של מאמרי דעה ופרשנות של ביקורת קיצונית נגד אישיותו  ונגד מדיניותו. חלק מהעיתונאים מנהלים נגדו מסע אישי בלתי פוסק שאיבד כל רסן של אמות מידה מקובלות של הגינות ואתיקה עיתונאית. עיתונאים שהעזו לבקר את עמיתיהם על המסע הביקורתי הלא הוגן נגד נתניהו האדם והפוליטיקאי, נפסלו על-ידי "הברנג'ה המקצועית". חלק מהעיתונאים הפכו מזמן לפוליטיקאים מתוסכלים שאינם מסוגלים להשלים עם שלטונו של נתניהו וממשיכים "לפרש" אותו כאדם וכפוליטיקאי שלילי שאין לו אפילו תכונה חיובית אחת.

ההתקפות האישיות נגדו הפכו לאובססיה אצל חלק מהעיתונאים. התקפות מוטות חסרות רסן נוהלו נגדו בתקשורת.

ראוי להזכיר לכולנו עובדות ידועות שלפיהן מחלוקות פוליטיות גולשות לרוב מנתיב של ויכוח ענייני ורעיוני לעבר מסעות של שנאה אישית. ידועה העובדה שהיועצים הפוליטיים הקרויים יועצים אסטרטגיים, נוהגים להמליץ לפוליטיקאים  עבורם הם עובדים, לנהל מסעות ביקורתיים נגטיביים נגד יריביהם, כדי להשחיר את דמותם על ידי השמצות ועלילות בחסות "פרשנויות" עיתונאיות כביכול.

לעיתים בחירות לא מוכרעות בקלפיות אלא במסע תעמולה נגטיבי של השמצות ועלילות בסיוע תקשורת שמשרתת אינטרסים פוליטיים ואישיים ולא את האינטרס הציבורי של קבלת מידע אמיתי ללא "פרשנות" אינטרסנטית.

מדוע נתניהו כל כך שלילי בעיני יריביו ושונאיו?

להלן לקט של כמה מביטויי הביקורת השליליים ביותר נגד בנימין נתניהו שפורסמו על ידי הפרשנים ובעלי הדיעה.

מנהיגותו של  נתניהו מובילה לייאוש טוטאלי ועתיד קטסטרופאלי למדינה. לנתניהו אין עמדות מוצקות אלא רק תחבולות. הוא דואג אך ורק להישרדותו הפוליטית ולא דואג לענייני המדינה.

הוא טקטיקן פוליטי אבל כישלון אסטרטגי. הוא החדיר לשיח הציבורי תרבות השקר כמודל למנהיגות. הוא רימה את מנהיגי המחאה החברתית וגם את פרופ' טרכטנברג כשמינה אותו לעמוד בראש הוועדה. הוא מרחיק בשיטתיות את כל מקורביו: (גדעון סער. משה כחלון. עוזי ארד. משה יעלון. איציק מרדכי). בעיני יריביו ומבקריו נתניהו הוא דמות של אדם יהיר. מתנשא. נהנתן. שקרן. לחוץ. אופורטוניסט. מנותק מהעם. מנהל מדינית של פגיעה בשלטון החוק ובמעמדו של בית המשפט העליון. גרם לנזק ביחסים עם ארה"ב בגלל יחסיו והתנהלותו נגד אובמה. הפר הבטחות שלטוניות רבות. לא יוזם מהלך מדיני לפתרון הסכסוך. מתנער מהבטחתו להקמת מדינה פלשתינית.

סימה קדמון על "דוקטורינת נתניהו"

לשיא דברי השטנה והשנאה הלא רציונאלית נגד נתניהו, הגיעה העיתונאית סימה קדמון (ידיעות 4.11.16) ברשימתה על "דוקטורינת נתניהו".

סימה קדמון הגיעה לשיאים חדשים של ביקורת אובססיבית שלוחת רסן בלתי נשלטת על נתניהו. סימה קדמון משווה את נתניהו לדיקטאטור הרומני צ'אוצ'סקו. לדיקטאטור הצפון קוריאני קים און. למלך הבווארי הגרמני המשוגע לודוויג השני. לנשיא הטורקי ארדואן. לנשיא הרוסי פוטין. לקיסר הרומי נירון. לשליט הקומוניסטי של מזרח גרמניה הוניקר. ואפילו לא שוכחת את נפוליאון. היא מייחסת לנתניהו את מחלת הפרמיה, עווית בלתי נשלטת, וסיבוכי אופי פתלתלים. הפעם לא מדובר בחופש הביטוי ובביקורת עניינית רציונאלית, אלא ביטוי של שנאה חולנית לא רציונאלית. סימה קדמון איבדה שליטה עצמית של כתיבה פראית לא רציונאלית.

מדוע נתניהו כל כך חיובי בעיני תומכיו ואוהביו ?

הנואם המזהיר והמסבירן הציוני המדיני הלאומי הטוב ביותר. אדם חכם בעל רמה שכלית גבוהה בכל קנה מידה אנושי. למרות כל נבואות החורבן של יריביו ושונאיו, הצליח לנהל מדינה שהגיעה בזכותו להישגים מופלאים בכל התחומים. אחד המנהיגים המבריקים שהצמיח הימין. הוא מזכיר באיכות ובעוצמה שלו את בן-גוריון ואת יצחק רבין. מחזיק בתפיסת עולם סדורה ומגובשת. מנהיג לאומי נחוש שיודע להציב קווי גבול ברורים להגנת מדינתו.

אחד המנהיגים המערביים הבודדים שהעז לקרוא תגר על הסדר העולמי המזויף של האו"ם. מנהיג שהעז להציב מראה ריאליסטית מול האו"ם ותוקף את היומרה של מוסדות האו"ם לקדם צדק ושלום. העז לכנות את מועצת זכויות האדם – "בדיחה". הצליח להדוף את כל הלחצים לנסיגות מהשטחים ולהקמת המדינה הפלשתינית.

דעתה החיובית של אילנה דיין על נתניהו

כמה ימים לפני שידור התחקיר של אילנה דיין ב"עובדה" על ההתנהלות של נתניהו ולשכת ראש הממשלה "האקווריום" אמרה אילנה דיין דברי הערכה מפתיעים על אישיותו של נתניהו. היכולות האישיות שלו, האינטלקט, כושר התפיסה, זיכרון העומק ההיסטורי וגם תחושת האחריות ההיסטורית. "יש אצלו גם השקפת עולם ליברלית הומניסטית שהוא הביא מאמריקה" (פורסם ב"ידיעות אחרונות", 11.11.16).

מתי דוד

* * *

יוסי אחימאיר

זאב רווח השחקן שישם את הצו:

"לימדו לצחוק"

 מי לא אהב את זאביק רווח? הגם שבשנים הראשונות ליגלגו – גם אני – על סרטי הבורקס שהוא כיכב בהם, היום במבט לאחור, מבינים את ייחודם וחשיבותם. חלקם מזכירים את הסרטים האיטלקיים, הריאליסטיים, של המאה הקודמת. שחקן ענק, שדמותו תיחקק בזיכרון של כולנו אולי יותר מכל שחקן ישראלי אחר. מי שהכירו אישית, הכיר אדם עם נשמה, חם, צנוע, מאמין, שיכול היום להיחשב כיקיר האומה, לא רק יקיר רמת גן.

זווית מסויימת בדמותו לא הוכרה ולא נודעה ברבים. זאב רווח נקרא על שמו של לא אחר מאשר זאב ז'בוטינסקי. כידוע, ראש בית"ר מת ב-4 באוגוסט 1940 בניו-יורק, שמונה שנים לפני קום המדינה. 11 ימים לאחר מכן, ב-15.8.1940, נולד ברבאט, בירת מרוקו, בן בכור ליצחק ריוח, איש בית"ר. עוד קודם שיצא הבן לאוויר העולם החליט האב כי שמו של היילוד יהיה – זאב, על שם המנהיג הציוני ששימעו ודבר מותו הפתאומי הגיעו עד לצפון אפריקה. והוא, האב, בחוברת פיוטים שלו, כבר כותב אל הבן בטרם היוולדו:

"זאב בני,

טרם צאתך

מרחם אמך

התוויתי לך

דרך חייך..."

ובסוף הפיוט הוא כותב:

"וזה האות לך

שכל תקוות נשואיך

כי על זאב זאבוטנסקי (כך – י"א) קראתיך

ואל תדמה בכל שטותיך.

ואל שדי יזכני

לראות היוצא ממני

מצוין מציון ושלם כצביוני

בבנין מעמי אשר יש לי."

הבן – שעלה לישראל בשנת הקמת המדינה והוא כבן 8 – היה לאחד מן השחקנים הנודעים והאהובים ביותר בישראל.

בפברואר 2019 ערך זאביק ביקור ב"בית אבא" ברמת גן, לפגישה עימי. הכרנו בטקס הענקת התואר יקיר רמת-גן, לשנת 2015, שניתן לשנינו בטקס חגיגי. נשאתי דברים בשם היקירים, זאביק התערבב בקהל שרחש לו חיבה רבה, שלא לומר ביטויי הערצה. כבר אז הוא בעיקר שתק, אבל היה אותה דמות מוכרת ואהובה.

מה חיפש השחקן והבדרן האהוב ב"בית אבא", המוזיאון והארכיון לזיכרו של אבי-מורי ד"ר אב"א אחימאיר? ובכן, זאב רווח התכוון, כך סיפר לי, להפיק סרט הקשור בבית"ר מרוקו ובפעילות אביו, וביקש חומר רקע על ז'בוטינסקי ותנועתו. מרגע שנכנס לבית, יחד עם מלי שלו, לא פגה התרגשותו. עיניו הבורקות של השחקן והבמאי לא משו מן החפצים, הספרים והציורים, התעניין, שאל עוד ועוד, וסיפר למארחו על חייו, על משפחתו, על מסורת יהדות מרוקו ועל תוכניותיו לעתיד.

תוכנית הסרט – רציני הפעם – שתיכנן זאביק, כנראה לא הוגשמה. בשנותיו האחרונות נחלש, הסתגר רוב הזמן בביתו הרמת-גני, כמעט לא נראה ברבים. גם לא הסתיר את דעותיו הפוליטיות הלאומיות. אבל סרטיו הקנוניים הוקרנו ויוקרנו עוד ועוד.

"החזרת אותי שנים אחורה, לתקופה של תחילת חרות. התרגשתי כמו ילד,"  כתב זאביק בספר האורחים של "בית אבא", בטרם נפרדתי מאיש שיישם את מורשת ז'בוטינסקי ברומן "שמשון": "לימדו צחוק!"

יוסי אחימאיר

יוסי אחימאיר וזאב רווח ב"בית אב"א" ברמת גן, פברואר 2019

* * *

אִילָן בֹּשֶׂם

מַאֲגַר 24 שִׁירִים לְיָנוּאָר 2025

הבן יקיר לי 

סִפְרוֹ שֶׁל הַמְּחַבֵּר

עַל הַמַּדָּף

כְּאֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִין,

בְּקֹשִׁי תִּמְצָא אָדָם

שֶׁיַּהֲפֹךְ בּוֹ דַּף

וּבְכָל זֹאת מוֹלִידוֹ

הוֹפֵךְ בּוֹ דַּף אַחַר דַּף

בְּעֵינַיִם כָּלוֹת,

רוֹעֵד כְּעָלֶה נִדָּף...

*

תִּכְתֹּב, תִּכְתֹּב, תִּכְתֹּב!

חָשַׁב הַכּוֹתֵב לְעַצְמוֹ

וְעַל מָה הַקּוֹרֵא יַחֲשֹׁב

אַל תַּחֲשֹׁב!

"דּוֹן ז'ואן"

הָיוּ לוֹ הָמוֹן

הָיָה לוֹ הַרְמוֹן

שֶׁל נָשִׁים יָפוֹת

עִם בְּגָדִים וּבִלְעֲדֵיהֶם

מָלֵא תְּמוּנוֹת

טְמוּנוֹת בָּאָרוֹן.

*

"אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ

אֲבָל אֵינִי יְכוֹלָה

לִהְיוֹת שֶׁלְּךָ,

וְכָל מִי שֶׁאֲנִי רוֹצָה בּוֹ

בָּרוּךְ הַבָּא"

אָמְרָה הָאֲהוּבָה לַאֲהוּבָהּ.

*

הַדֶּרֶךְ לַחוֹר

רְצוּפָה עֲלִיּוֹת וּמוֹרָדוֹת,

הָאִישׁ מִתְנַשֵּׁף

כִּמְטַפֵּס עַל הַר

וּלְבַסּוֹף חוֹמֵק פְּנִימָה

כְּמוֹ עַכְבָּר

וְיוֹצֵא מְרֻצֶּה.

*

יְשַׂחֲקוּ הַנְּעָרִים לְפָנַי

בְּכָךְ וּבְכָךְ

אִם טוֹב לָהֶם כָּךְ.

מֵרֻבָּם הַמַּכְרִיעַ

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ

דָּבָר לֹא יִוָּתֵר

אַחֲרֵי רֶדֶת הַמָּסָךְ –

חָשַׁב לְעַצְמוֹ הַמַּלְאָךְ.

*

הָאֲנָשִׁים

רָצִים רָצִים רָצִים

מִפֹּה לְשָׁם

מִשָּׁם לְפֹה

כְּעַכְבָּרִים בְּמַלְכֹּדֶת

וְאֵין מוֹצָא.

*

חֲתוּלָתִי נָמָה

הִיא נִזְכֶּרֶת

בְּדִבְרֵי אִמָּהּ

שֶׁאָמְרָה לָהּ:

"הִזָּהֲרִי כְּשֶׁאַתְּ חוֹצָה רְחוֹב

שֶׁלֹּא תִּמָּחֲצִי

כִּי אָז אָנָה אֲנִי בָּאָה."

שכנים טובים 

לִפְעָמִים חוֹלְפִים יָמִים

עַד שֶׁנִּתְקָלִים בָּהֶם

וּכְשֶׁבָּהֶם כְּבָר פּוֹגְשִׁים

"הַי" וְ"בַּי" בָּאֲוִיר מִתְעוֹפְפִים;

שְׁכֵנִים טוֹבִים!

*

הוּא יָשַׁב עַל הַבַּר

מְרֻצֶּה מֵעַצְמוֹ כְּמוֹ

עַכְבָּר בְּחוֹרוֹ

בְּמָקוֹם אַפְלוּלִי

כִּמְעַט בִּלְתִּי נִרְאֶה,

רַק נִשְׁמַע

יוֹנֵק מַשֶּׁהוּ

גּוֹרֵס מַשֶּׁהוּ

כְּמוֹ עַכְבָּר בְּחוֹר!

במסעדה 

"אֲנִי מֵת עַל

הָעוֹף הַזֶּה"

אָמַר אֶחָד

לַחֲבֵרוֹ בַּמִּסְעָדָה,

"וְאַתָּה חוֹשֵׁב

שֶׁהָעוֹף הַזֶּה

מֵת מִזֶּה

שֶׁאַתָּה מֵת עָלָיו?"

עָנָהוּ הֶחָבֵר;

"הוּא הָיָה מַעֲדִיף

שֶׁאַתָּה תָּמוּת

וְלֹא שֶׁתָּמוּת עָלָיו!"

המלצרית

הַסּוֹעֲדִים גּוֹחֲנִים

בּוֹחֲנִים וּבוֹחֲנִים

אֶת הַתַּפְרִיט,

מַסְכִּימִים עַל דָּא

מִתְלַבְּטִים עַל הָא

וְהִיא עוֹמֶדֶת,

דָּבָר לֹא מַרְגִּישָׁה

וּלְבַסּוֹף הִיא

מַגִּישָׁה וּמַגִּישָׁה.

*

אָדָם מְנֻמְנָם מִתְעוֹרֵר,

מֵחֶדֶר לְחֶדֶר

אֶת רַגְלָיו גּוֹרֵר

"עוֹלָם חָדָשׁ

מִן הַיְּסוֹד אֲקִימָה"

הוּא חוֹשֵׁב

וְאֵינוֹ עֵר לָעֻבְדָּה

שֶׁהוּא אוֹתוֹ אָדָם שֶׁהָיָה

לִפְנֵי שֶׁהָלַךְ לִישֹׁן.

אילן בושם

* * *

עדינה בר-אל

זהבה קור, לחמניות על העצים

זהבה קור, בת מושב ניר גלים, נושאת כל חייה את נר זיכרון השואה הן בכתיבתה לילדים והן בהדרכה ב"בית עדות" ביישוב שלה. היא מספרת על אביה דוד לייטנר ז"ל, שבהשראתו נוצר "מבצע דוגו" – אכילת פלאפל בכל שנה ב-18 בינואר בעקבות סיפור ששמע בילדותו מפי אימו. המבצע התפשט בארץ ועתה הוא חובק עולם.

ניר גלים, מושב שיתופי דתי-לאומי, צמח מתוך החולות במישור החוף הדרומי בשנת 1949. הוא נקרא בתחילה "ניר וגל", עד שוועדת השמות הציעה להחליף את השם ל"ניר גלים". בתחילה התפרנסו המתיישבים החדשים מתאנים וענבים שצמחו  פרא. במרוצת הזמן התבסס היישוב, שרוב תושביו המייסדים היו ניצולי שואה מהונגריה. עתה, לאחר הרחבה שנעשתה וקליטת זוגות צעירים, יש בו דור חדש. ולראייה, יש בו כ-500 ילדים מכיתות א' עד י"ב. מתוכם כמאתיים חניכי תנועת "בני עקיבא". 

הסופרת זהבה קור נולדה בניר גלים בשנת 1957 בנר ראשון של חנוכה. היא ואחותה נולדו לאב ניצול שואה ולאם צברית ילידת ירושלים. 

אביה דוד לייטנר (דוּגוֹ) נולד בהונגריה בשנת 1930. בהיותו בן 14 הגיעו הגרמנים להונגריה והוא נלקח למחנה אושוויץ-בירקנאו. ב-18 בינואר 1945 החלה צעדת המוות בה השתתף והוא שרד. הוא הגיע ארצה עם אחיו בשנת 1949. כבר בדרך, באונייה, הוא גויס לצבא. "הוא היה מאושר שיש לו לאן ללכת." מעידה בתו זהבה.  בצבא הוא שימש בתפקיד של קַשָּר ובהמשך בתפקיד נהג צבאי מוביל טנקים בדרום סיני. יחד עם חבריו לגרעין בתנועת בני עקיבא – עימם עבר הכשרה בחווה חקלאית בהונגריה לאחר השואה – כיוון שרצה חיי חקלאות הוא נשאר בניר גלים כל ימיו, עד מותו בשנת 2023. אחיו שמואל, לעומתו, בחר בארץ במסלול אחר, ולימים עשה קריירה של שף במלון שרתון בתל-אביב. "הכול התחיל מילדותו," מספרת זהבה, "דוֹדי היה מגלגל אז גלילי בצק ללחמניות." כאן מתחיל, לדעת כותבת שורות אלו, מוטיב האוכל של המשפחה כולה, אך בל נקדים את המאוחר.  

אימה של זהבה, שרה לבית וינברג, נולדה בירושלים. ברבות הימים עברה המשפחה, משפחה של חסידי גור ציונים דתיים, לבני ברק. בשנת 1952 היא הגיעה עם בנים ובנות מכיתתה לניר גלים כדי לעזור ליישוב הסְפר. היא וחבריה בצרו ענבים מזן דַבּוּקי שצמחו בחולות. באחד הימים הגיע דוגו,  שנהג בטרקטור, כדי לאסוף את העובדים מן השדה. כיוון ששרה היתה בוצרת מצטיינת, היה לה הכבוד לשבת על הכנף ליד נהג הטרקטור דוגו. שנתיים אחר כך, כשהיתה בת 18 וניהלה כבר גן ילדים, נפגשו השניים ברמת גן והיא הלכה אחריו לניר גלים, שם נישאו. 

האם שרה היתה אוטודידקטית והתפתחה בעצמה בתחום המוסיקה. מספרת זהבה: "בנערותה, אימא היתה נוהגת לחסוך כסף מעבודת השמרטפות שלה ולקנות לעצמה מקום על מדרגות 'היכל התרבות' בתל אביב כדי לשמוע קונצרטים. היא נעשתה מורה למוסיקה במושב ובהמשך היתה ממייסדי הקונסרבטוריון הראשון 'אקדמא' באשדוד."

זהבה למדה מכיתה א' עד י"ב בקבוצת יבנה. לאחר סיום בית הספר התיכון למדה באוניברסיטת תל אביב במסגרת העתודה האקדמית, והיא בעלת תואר ראשון בספרות אנגלית. "סיימתי ללמוד והתחלתי את השירות הצבאי. לזמן קצר הייתי קצינת חינוך בפנימייה צבאית בגלילות, בה התגוררו בני נוער שלמדו בגימנסיה."

זהבה נישאה  לאבשלום קור, המשפחה התגוררה בתל אביב  ונולדו להם שישה ילדים. היא שבה להתגורר בניר גלים כאשר נישאה מחדש לרפאל זר. לשמחתה, בתה מוריה – שהיא עיתונאית ושדרנית רדיו – עברה לגור לידה במושב. ילדיה הנוספים גרים באפרת, במושב קשת ברמת הגולן, בירושלים, בסנסנה ובגוש עציון. 

מה ואיך סיפרו בבית?

זו תמיד השאלה שנשאלים בני הדור השני. כתשובה לשאלה זו מתארת זהבה לכאורה מצב אבסורדי, בו אביה, שסבל כל כך בשואה, היה אדם אופטימי ובעל חוש הומור; ואילו אימה ילידת הארץ העדיפה מוסיקה, ספרות ותיאטרון ולא רצתה שבנותיה ישמעו סיפורים על השואה.

"אבא היה מספר לנו הרבה אנקדוטות מבדחות מימי ילדותו לפני המלחמה, וכך חיבב עלינו את אחיותיו ואת שאר המשפחה שלא שרדה ולא היכרנו." אומרת זהבה ומדגימה את אחד ממעשי הקונדס שלו: "בערב שבת, כאשר המשפחה ישבה אל השולחן והאב רצה לברך על החלות, הוא רמז בהמהום שהוא צריך סכין כדי לחתוך את החלה. דוגו אמר לאחותו הקטנה בשקט: 'אבא צריך יָעֶה. ומובן שהילדה הביאה את היעה אל השולחן..."

על השואה הוא היה "מטפטף" מדי פעם פרטים לבנותיו. מספרת זהבה: "לדוגמא, סיטואציה שחוזרת על עצמה: בערב שבת, לאחר הברכות והקידוש, יצאה אימא מהחדר והלכה למטבח להביא את הדגים הטעימים שבישלה. ואז אבא אמר לנו בשקט: 'אתן רואות את החלה, בנות? החלה היא מלבן. גם הלחם שקיבלנו בבירקנאו היה בצורת מלבן, אבל רק הצורה המלבנית משותפת לשניהם. כי שם הלחם היה עשוי מנסורת עצים. ולמרות שזה היה האוכל היחיד שלנו, הקאפּו'אים במחנה היו חותכים את שני הקצוות הקשים וזורקים אלינו,  הילדים היהודים, ואילו את האמצע הגדול היו לוקחים לעצמם.'

אחד האירועים שאביה עבר במחנה ההשמדה נודע לזהבה מאוחר יותר. בחורף 1944, בעוד דוגו עומד ובוכה עם כחמש מאות ילדים נוספים בתוך חדר ההתפשטות בבירקנאו, רגע לפני הגז, נפתחה פתאום הדלת הגדולה והוציאו משם 51 ילדים שנראו חסונים יותר, ודוגו ביניהם. לקחו אותם לפרוק תפוחי אדמה מרכבת אספקה שהגיעה בשביל הגרמנים. דוגו וחמישים הילדים הללו ניצלו בנס, ואילו שאר הילדים נדחפו על ידי הגרמנים לתוך קרמטוריום מספר חמש ושם נספו כולם.

"בית עדות" בניר גלים

"יש התלבטות איך לכנות את האנשים שעברו את השואה: 'ניצולי שואה' או 'שורדי שואה'. אני מכנה אותם 'גיבורי שואה'." אומרת זהבה. "כי הם היו גיבורים, כל אחד בדרכו הוא, אם בלחימה ואם בהישרדות." רוב המייסדים של ניר גלים הם גיבורי שואה מהונגריה. ואנחנו צמחנו לתוך זה.

"על אף שלא רציתי להיות מורה, אני מוצאת את עצמי עומדת מול כיתות. הנושא מדבר אליי." היא אומרת. "תמיד התעסקתי בנושא השואה. הייתי נוסעת להרצאות, השתלמויות, וכפי שציינתי, ספגתי מאבא סיפורים אקראיים. במרוצת הזמן השלמתי את התמונה, ואני מספרת את סיפורו ואת הסיפור של חבריו, לקבוצות שמגיעות אל 'בית עדות' שהוקם במושב שלי."

בית העדות נפתח בשנת 1990 על ידי מי שהיה אז ראש המועצה האזורית חבל יבנה, שרגא שמר מניר גלים. היא שמעה מפיו שהשם 'בית עדות' מכוון – ראשי תיבות ב"ע, וזאת לכבוד תנועת ''בני עקיבא', "שאספה את ההורים שלנו כאסוף ביצים עזובות והביאה אותם לחיים של משמעות."

יש בבית העדות אמצעים שונים להעביר את נושא השואה ולהנחיל את לקחיה. כגון הולוגרמה של עֵד שמספר את קורותיו, מִשקָפוֹת VR שמביאות את הצופים ישר אל הרמפה בבירקנאו וכן קרון אותנטי שהוביל יהודים אל המוות. הקרון נקנה ממוזיאון בגרמניה שסגר את שעריו בעת הקורונה. ובנוסף יש כרכרה של "חברה קדישא", בה נשאו את המתים לבית הקברות. "הכרכרה היא זכר לתקופה אחרת," אומרת זהבה, "התקופה לפני השואה, בה אדם שנפטר זכה להיות מובל לבית הקברות. הכרכרה הגיעה אלינו מהונגריה. יש עוד כמוה ב'מוזיאון ישראל', תצוגה מכובדת של כרכרות של 'חברה קדישא'."

אגב, מסתבר שהקרון משמש לפעמים כרקע לתמונות של אושר – של חתן וכלה שמצטלמים לידו, או של ילדון בן שלוש עם שיער ארוך לפני החָלָקֶה שלו."

עוד יש במוזיאון שחזור של בית הזכוכית שהיה בבודפשט. מספרת זהבה: "בית הזכוכית היה בית מסחר לזכוכית. מכרו בו זכוכיות לחלונות ראווה ולחלונות מעוצבים שונים. יש להזכיר שעם תחילת מלחמת העולם השנייה, ניתן היה לקיים בבודפשט את שגרת החיים, כי להונגריה היתה ברית עם גרמניה. ולכן היהודים יכלו עדיין לקוות שהרעה לא תגיע אליהם, שבהם היטלר לא ייגע. אבל בשנת 1944 הגרמנים הפרו ברית זאת ונכנסו לבודפשט. הבעלים היהודי של בית הזכוכית, ארתור וייס, פתח את שערי בית הזכוכית בפני יהודי בודפשט, ותנועות הנוער הציוניות זייפו עבורם תעודות של אזרחים שוויצריים. כך זה הפך להיות בית מוגן לכמעט שלושת אלפים יהודים – בית מוגן שוויצרי על אדמה הונגרית נאצית. בבית העדות יש לנו מיצג פנטסטי, באמצעותו אנחנו מספרים את הסיפור לנוער." מוסיפה זהבה.

זו השנה ה-15 בה משמשת זהבה כמדריכה בבית העדות. "אני אוהבת מאוד את הפנסיונרים ואת הקבוצות של המבוגרים. אני נהנית מהחוכמה של הוותיקים ומהידע שלהם, ולומדת  דברים חדשים. אימצנו את פלאי הטכניקה המודרנית בתחום הוראת השואה וגם בני הנוער מגיעים אלינו בהמוניהם ." 

דוגו שב לפולין

כאמור, דוגו היה בן 14 כשהגרמנים הגיעו להונגריה והוא נלקח לאושוויץ. לימים הוא רצה לנסוע לפולין כדי להבין מה בדיוק קרה לו שם. בשנת 1990, כאשר מלאו לו 60 שנה, הוא נסע לראשונה עם קבוצת נערים לפולין. ומאז המשיך בכך עד יום מותו. בפעמים הראשונות היה לו קשה להיכנס אל תוך קרמטוריום מיספר חמש, שם נספו מאות הילדים שהיו עימו. 

"כך הוא נסע עם עוד קבוצה ועוד קבוצה. 38 פעמים הוא נסע לאושוויץ עם קבוצות נוער." מספרת זהבה. "היה לו סגנון הדרכה מיוחד משלו. מדי פעם הוא התחיל את מפגש הקבוצה ליד הגדר, ובמקום להיכנס דרך השער הם היו זוחלים מתחת לגדר ויוצאים עם עפר על הפנים ועל הבגדים. כך הוא נתן להם תחושה של אסירים... יחד עם זה, הוא היה חוזר כל הזמן על הביטוי 'עם ישראל חי', מעודד אותם ואת עצמו, כדי שיחזרו ארצה זקופים וחזקים יותר."

"אגב," מציינת זהבה, "כשנסעתי בפעם הראשונה לפולין עם אבא ועם שתי בנותיי מטעם בית הספר שלהן, דמעה לא ירדה מעיניי. הייתי מאושרת שאנחנו חזקים, שיש לנו מדינה. הרגשתי טוב."

לשאלה איך להמשיך להעביר לנוער את הנושא, כאשר העדים החיים מתמעטים והולכים, ועוד מעט לא יהיה מישהו שיספר על כך; עונה זהבה: "כל מוסד ומוזיאון שואה מתלבט בשאלות מסוג זה. אני עושה את תפקידי בכתיבת ספרים על הנושא ובהדרכה לבני כל הגילים. צריך להמשיך להביא בני נוער לראות את המוצגים, להדריך אותם, לאפשר להם לשאול שאלות ומותר להשאיר סימני שאלה פתוחים."

אחרי השבעה באוקטובר

"מיד אחרי השבעה באוקטובר התלבטנו בבית העדות מה לעשות, כי מי ירצה לבוא לשמוע על השואה אחרי האירועים הנוראיים הללו? אבל להפתעתנו לאחר חודש-חודשיים התחילו לבוא קבוצות." מספרת זהבה. "הם באו לראות איך משתקמים, איך מושב של גיבורי שואה התחיל הכול מהתחלה, בְּמָקוֹם של חולות וקוצים. שמעתי לאחרונה ראיון רדיו עם  מזכירה של אחד היישובים שנפגעו בעוטף," היא מוסיפה, "שהחליטה למחוק כל זכר לטרגדיה ביישוב שלה – בתים שרופים, גלי-העֵד שהוקמו ועוד. לדבריה, רק כאשר השטח יהיה נקי, הם יתחילו לבנות הכול מחדש. ואכן," מוסיפה זהבה "רק על קרקע נקייה אפשר להתחיל מחדש. זה מחיר ההתקדמות. וכך עשו גם הורינו. את התובנות שלהם אנחנו מעבירים לנוער ולכל מי שמבקר אצלנו."  

לשאלה אם אפשר להשוות את אירועי השבעה באוקטובר למה שהתרחש בשואה, עונה זהבה: "אי אפשר להימנע מהשוואה. לדוגמא, עוז דוִידיאן, שיצא במכוניתו ממושב מסלול המוגן כדי להציל  צעירים ולהביאם למושב וחזר על הפעולה שוב ושוב תוך כדי סיכון חייו – הוא ממש כמו גיבור השואה פנחס רוזנבאום, בחור צעיר בבודפשט של סוף שנת 1944, שיצא מהבית המוגן 'בית הזכוכית' כדי להביא אליו עוד ועוד יהודים, סיכן את עצמו ויצא שוב ושוב אל הרחוב הנאצי ואסף יהודים אל הבית המוגן. אמנם יש הבדל עצום אחד," היא מוסיפה, "כי עכשיו יש לנו צבא, יש לנו מדינה, אבל היו ויש גיבורים אז והיום." (על מעשה הגבורה של עוז דוידיאן ראו: "פרויקט ההצלה של עוז", "קו למושב", גיליון 1304, 19 באוקטובר 2023).

מבצע דוגו

בילדותו שמע דוגו מפי אימו סיפורים לפני השינה. אחד הסיפורים שהיא שבה וסיפרה היה על ארץ ישראל:  בארץ ישראל צומחות על העצים לחמניות קטנות חומות. היא הבטיחה לו שהוא, דוגו, יוכל מדי פעם להושיט יד ולקטוף לחמנייה, כשהוא יגיע לארץ.

אומרת זהבה: "הסיפור הזה ליווה את אבי במשך שנים. בתקופת השואה. כאשר סבל מקור, מרעב ומבדידות, הוא דמיין לעצמו איך יגיע לארץ ישראל ויאכל שם לחמניות קטנות. כאשר היה בן 19 הוא הגיע ארצה, ומובן שלא מצא לחמניות צומחות על העצים. אבל להפתעתו הוא גילה שיש כאן משהו דומה. הוא גילה מין כדורים קטנטנים חומים, אשר שמים אותם בתוך פיתה עם טחינה וסלט, וזה נקרא פלאפל."

וכך החליט דוגו לאכול פלאפל בכל שנה ביום מסוים – ה-18 בינואר. זה התאריך בו גירשו אותו ועוד כשישים אלף אסירים מאושוויץ לצעדת מוות. כידוע רבים נהרגו במהלך צעדות המוות הללו וגופותיהם נותרו בצידי הדרכים המושלגות. דוגו הכריז שהוא אוכל פלאפל לזכר ולכבוד אימו ולזכר כל האחרים  שלא שרדו את צעדות המוות.

"בהתחלה הוא צירף אותנו, בני המשפחה, למשימת אכילת הפלאפל ביום ה-18 בינואר." מספרת זהבה. "במרוצת הזמן הצטרפו עוד ועוד חברים, הדברים פורסמו בתקשורת והחל 'מבול' של טלפונים. אנשים שאלו מתי הוא יוצא לאכול והיכן והציעו להצטרף אליו. בסופו של דבר, בית העדות לקח על עצמו לפרסם ולתאם את אכילת הפלאפל ויזם את "מבצע דוגו". וכך מאכילת פלאפל בדוכן אחד בעיר אשדוד הקרובה לניר גלים, זה הפך למבצע ארצי. במקומות רבים בארץ אוכלים פלאפל בדיוק באותו יום. המבצע התרחב גם לחו"ל, ולבית העדות מגיעות תמונות שנשלחות ממקומות שונים בעולם. מנת פלאפל על רקע האייפל, פלאפל על רקע הביג בן, ועוד, אנשים אוכלים פלאפל בדיוק באותו יום גם בחו"ל.

משפחתו של דוגו ירשה ממנו את חוש ההומור והכינה לוחית רישוי לקלנועית שלו. על הלוחית מצוירים פלאפל וגם המיספר שהיה לדוגו על היד מאז שהיה בן ארבע עשרה, בבירקנאו.

הכתיבה והספרים על דוגו

"את האהבה לספרים קיבלתי מאימא שלי הצברית. היא היתה נוסעת באוטובוסים לטפל בהוריה, וחוזרת דרך החנות 'סִפְרִי' ברחוב נחלת בנימין בתל-אביב. וכך בכל יום שלישי, בכל שבוע, קיבלתי ספר חדש."

זהבה התחילה לכתוב לילדים בעיתון "אותיות" שערך בזמנו אורי אורבך ז"ל. היא כתבה סדרה בשם "דפי זהבה", בה תיארה את חיי המשפחה שלה, (אז היתה כבר אם לשלושה). הסדרה פורסמה לאורך שבועות רבים, וזהבה מצטערת עד היום שהיתה ביישנית ולא שמעה לעצתו של אורבך לפרסם זאת בספר.

אבל במרוצת הזמן היא זכתה להוציא לאור כמה ספרי ילדים. "כבשתי את מקומי בציבור ה'מזרחי' כסופרת ציונית, המשך ישיר למגמה של תנועת בני עקיבא, בה התחנכו הוריי."

ספרים לילדים ולנוער מפרי עטה:

עלילות לוט (על שובב רב עלילות וחייו המיוחדים בכיתה ובבית הספר) הוצאת בית אל. צנחן וחצי (ובשמו המועדף 'אחותי המפקדת', על ילדה שמנהלת את החיים של אחיה הצנחן, למורת רוחו) הוצאת ידיעות ספרים. אבא בחופשת לידה (הדס הצעירה מנהלת משא ומתן עם פושע שהשתלט על הבית) הוצאת הקיבוץ המאוחד. הסיפור של דוגו (סיפור הישרדותו של דוגו בן הארבע עשרה בשואה) הוצאת ידיעות ספרים. (הסיפור קיים גם באנגלית ובהונגרית, יצא בהוצאת המשפחה). ג'ינג'י שכזה (בעקבות חייו ומותו של הילד דורון קסלר) הוצאת דני ספרים. מִספָּר (על סבתא שרוצה לצאת עם נכדתה למסע הכיתתי בפולין, וה"מלחמה" שפורצת בביתה בעקבות זה) הוצאת ידיעות ספרים. הפרה עם הלב (צילומים נהדרים מתוך הרפת של ניר גלים, לפעוטות) הוצאה עצמית. לבן-גוריון ובחזרה (ערב מלחמת ששת הימים פולה בן-גוריון מתיידדת עם ילדה מרדנית שהזדמנה לשדרה שליד ביתה בתל אביב). הפלאפל של דוגו (על כוחו של סיפור מתוק לפני השינה, ועל מה שהתגלגל ממנו) הוצאה עצמית.

ספרה האחרון של זהבה לילדים, "הפלאפל של דוגו", מתחיל בסיפור שדוגו שמע מאימו על הלחמניות בארץ ישראל. ממשיך בתיאור בשפה פשוטה, די מתאימה לילדים על מה שאירע לו בשואה, ואיך הסיפור של אימו והמחשבה על הלחמניות בארץ ישראל עודדו אותו.

המיוחד בספר זה הוא האיורים שנלווים לטקסט, פרי עבודתה של גילת אורקין. אלו בעצם צילומים של דמויות וסביבה מפוסלות באמצעות... אוכל. הפנים של דוגו עשויים מפיתה, השיער מלחם שחור, המכנסיים שלו – מלפפונים, האדמה – גרגרי קפה, ועוד ועוד... הרעיונות מקוריים ומביעים יצירתיות רבה. כמו חומות העיר ירושלים שעשויות מוופלות, ועוד ועוד... ניתן להפעיל ילדים בתרגילי זיהוי האלמנטים המצולמים, וגם לעודד אותם ליצור.

לסיום, איך מספרים לילדים על השואה? הרי אי אפשר להתעלם מהנושא. צריך לספר לילדים על השואה, לספר להם בשפה המתאימה לגילם מה קרה; אבל יש להשאיר להם תקווה, לתת להם הרגשה שהעולם חוזר לסדרו, למרות האירועים הנוראים שנעשו בו. אחת הדרכים, אגב, היא לספר על חסידי אומות העולם, ודרך אחרת היא להביא דוגמא למי שהשתקם וחייו שבו למסלולם במידה זו או אחרת. וזה היה דוגו – הוא אדם שמח מטבעו, בעל חוש הומור. הנה קטע מן הספר שכולל בתוכו גם עצב, אבדן משפחה, וגם שמחה ו'סוף טוב' במידה מסוימת – מציאת האח ונסיעה לארץ ישראל: "אחרי המלחמה מצאתי את אחי הגדול שמילוּ ועלינו יחד על אוניה שיצאה לישראל. רק שנינו נשארנו מכל המשפחה. אכלנו, רקדנו ושרנו. לא רצינו להיות עצובים. לא מספיק שאני יתום, שאהיה גם עצוב?"

כמה סמלי הדבר שהילד דוגו עמד עם קבוצה של כ-500 ילדים במחנה ההשמדה, אשר רובם נספו; ועתה במושב שהקימו הוא וחבריו בארץ יש כ-500 ילדים. זו פירושה של תקומה.

עדינה בר-אל

נדפס ב"קו למושב", גיליון 1366, 16.1.2025.

* * *

יצחק שנברג

ימים

מסיפורו של פליט

בשעה שהתחילו חומות הגיטו בוערות באש מכונסים היינו גברים אחדים בחדר הנשקף על ככר השוק. כל אחד מאתנו היה עמוס צקלון-מסעות שהתנשא כחטוטרת על הגב, וכל אחד החזיק מקל בידו כמזמן עצמו לדרך רחוקה. החדר היה ריק מרהיטים, ככר השוק היתה ריקה מאדם, ופינו אנו היה ריק מכל דיבור. דומם עמדנו צפופים בחלון היחיד שבחדר, גחונים לפנינו ורבוצים זה על חטוטרתו של זה. מן הרחובות הסמוכים נישא קול רובים, והכדורים שרטו בכתלי הבתים כצפרנים גדולות.

אני הייתי האחרון בשורת הנצבים אל החלון, ומרוב קשב ועמידה בלי נוע נתקהו בי כל חושי ולא שמעתי עוד אלא חרחור נשימתם של העומדים לפני. איני יודע כמה שעות עברו עלי בכך, עד שנדמה לי כי מישהו עומד מאחרי גבי, ובו ברגע נגעה כף-יד קלה בזרועי. החזרתי פני וראיתי נערה כבת חמש-עשרה כחושה וחיורת, לבושה שמלה בלויה ארוכה משיעור קומתה, ורגליה יחפות. אמרתי לשאול אותה מאין באה וכיצד נכנסה לכאן באין-שמע, אך היא הגישה אצבעה אל פיה וביד השניה רמזה כי אלך אחריה. נשמעתי לה ובלא אומר נעתקתי מעם החבורה ויצאתי אתה החוצה. היא צעדה בחפזון לפני וראשה כבוש בקרקע. בבטחה מופלאה הוליכה אותי בין בתים דולקים ועיי מפולת, דרך נקבות ומרתפים ומבואות שנפלשו מחמת חורבן. פעמים היתה נעלמת מעיני ולבי היה הולם בחזקה, ומיד היתה חוזרת ונגלית אלי, מקפצת מקורה אל אבן ושמלתה הארוכה מתלבטת בין רגליה. לאחר שעה יתירה נמצאנו עומדים פתאום מחוץ לעיר, והיער האפיל נגדנו מרחוק. הנערה עמדה מלכת ואמרה לי:

"ומכאן ואילך הישר ולך עד שתבוא ליער ושם תסתר".

"ואת לא תבואי עמדי?" שאלתי.

"לא. אני אשוב אל האחרים. איני יכולה להוליך את האנשים אלא אחד אחד. אם נלך בחבורה ודאי שישגיחו בנו".

היא חזרה ופנתה לעבר העיר ועד מהרה נעלמה מעיני. התקנתי את הצקלון על גבי והתחלתי רץ לעבור את כברת המישור עד ליער. כשנכנסתי אל בין האילנות כבר היה לילה. שבילי היער לא היו נהירים לי, כי מאז ימי ילדותי לא נזדמנתי שמה מעודי. כל ימי הייתי עוסק בהוראה בעיר, ובחדשי הפגרה הייתי נוהג לנסוע אל עיירה שבהרים להתארח אצל קרובי. התעייה ביער הוגיעתני מאוד, נשענתי בצקלוני אל גזע אילן ועמדתי לפוש. דממה היתה סביבי, רק רוח קלה רשרשה בין הענפים. שלהבות הבערה שבעיר האדימו מרחוק בשמים כיקידת שקיעה שאינה כבה עולמית. החשכה הלכה וגברה, ובדי-עמל עקרתי את רגלי והמשכתי להעמיק ביער. בחפזי שכחתי לשאול את פיה הנערה אם נתכוונה למקום סתר מסוים, וכסומא הייתי גושש במקלי בבלי דעת אם מעמיק אני ביער או סובב הולך על מקום אחד. כבר נמלכתי בדעתי שמא מוטב כי אקושש לי זרדים ועלים ואתכסה בהם ואחכה עד אור הבוקר, אך עד כה ועד כה שקעה אחת מרגלי בבור שבאדמה, ואני לא עצרתי כוח והתחלתי נופל למעמקים.

כשנתעוררתי היה חושך סביב לי. לא ידעתי אם שחור-הלילה עדיין ממלא את ארובות עיני, או אופל של בור תחתיות. התחלתי ממשש בידי ונוכחתי כי שכוב אני על גבי דרגש של עץ, ובנפלי עליו נקעה ירכי ונפצעה. למרגלותי מצאתי כידון תקוע בחומת האדמה ועליו בדל-נר של שעוה. תוך כדי שכיבה נחלצתי מצקלוני והוצאתי משם גפרורים אחדים. העליתי את הנר וראיתי כי במאורה עמוקה אני שרוי. אמרתי בלבי, אפשר ופארטיזנים קבעו כאן לעצמם מדור של סתר. למראשותי מצאתי פח מלא מים ועליו קופסה קטנה משל שימורים. מרוב כאב לא יכולתי לקום על רגלי. זחלתי לאטי על ארבע ולבי נוקפני מאוד שמא יבער הנר עד גמירא ויכבה. שעה רבה עברה עלי עד שמילאתי את הקופסה מים מן הפח. תחילה שתיתי לרויה, אחר כך פשטתי את כותנתי וטבלתיה במים והטלתי אותה על ירכי האנושה. הכאב נתמתק קמעה, וכבר התחלתי משעשע את נפשי: עם הנץ החמה אקום ואהיה חופר בכידון שלי באדמה. אפשר והדבר יימשך ימים על ימים, אך סוף שיעלה בידי ואצא לאור העולם.

כביתי את הנר ושוב נפלה עלי תרדמה. כשהקיצותי היו דמדומי אורה מסתננים אלי מלמעלה. פי הבור היה מחופה שיחים ודרדרים, ולאחר שגלש גופי ביניהם חזרו לקדמותם. תמהתי ביני לבין עצמי: אם אנשים נסתופפו כאן במאורה כיצד היו עולים ויורדים! חזרתי בי מדעתי ולא עמדתי לחפור באדמה. אמרתי, מוטב שאמתין יום אחד שמא תרויח ירכי בינתיים, או שמא יזדמן הנה מישהו מדרי-המקום. פרסתי לי פרוסה מן הפת שבצקלוני ולעסתי לאטי. המים העכורים המו במעי, והכאב שבירכי היה להמם בו את כל גופי.

כל אותו יום רבצתי בלי נוע על גבי הדרגש, לא נים ולא תיר. הייתי פוקח את עיני לשעה, מסתכל באורה העמומה שבבור וחוזר ועוצמן. לאחר שעות מספר שוב לא יכולתי עוד לשוות בנפשי מה גוון יש לו ליום המהלך בעולם במלוא אורתו. בערב העליתי שוב את בדל-נרי והייתי מתופף באצבעותי על לוח לבי. אחר כך כביתי את האור ושקעתי בשינה.

למחרת פתחתי במעשה חפירה. אמרתי לכרות לי מעבר באלכסון, מן הפינה שלמראשותי עד למעלה, שמן הסתם אפגע בחריץ או בתעלה ותתקצר לי המלאכה. תחילה העמקתי יפה, אך לעת צהרים נתקלתי בשרשים עבים ובאבני צור, ולא יכולתי להם בכוחותי הדלים. הפסקתי מן המלאכה והנחתי את הכידון בצדי. מעתה היו לי עיני למותר, לפיכך נתתי דעתי על אזני וערכתי ציד על כל רחש עשבים וזיע ענפים. אך על האוזן לבדה לא יכולתי לחיות, והעיניים התחילו שופעות דמעות. לא בכיתי בשל המכאוב המכרסם בירכי, ולא בשל הרעב הכבד מנשוא, בכיתי על שום הבטלה הגדולה שאני שרוי בה. מחשבתי לא מצאה לה דבר ליאחז בו. יחידי אני בעולם, מכל משפחתי לא נותר איש בחיים, ואין לי קרוב ומודע להרהר בו. מחשבתי היתה זוחלת כעיורת ודמעות מהלכות בעקבותיה. זכורני, פעם אחת קרא לי הקצין שמידט, הממונה על החיים והמות בעיר, וציוני לבוא אליו בחצות לילה. כסבור הייתי, מתעתד הוא למסור לי פקודה חדשה בדבר הרכבה של מועצת הזקנים בעיר. נכנסתי אל לשכתו לשעה הקבועה ונתיצבתי בפתח.

"שב", אמר לי.

ישבתי ועשיתי אזני כאפרכסת. על השולחן למולי ראיתי אקדוח גדול, תמונה של אשה צעירה, ובקבוק יי"ש ריק למחצה. שמידט התהלך בחדר אנה ואנה והיה חוטט בקיסם בין שיניו הצהובות. דממת לילה היתה סביב, ורק מן האגף הסמוך ללשכתו של שמידט נישא קול ילל ממושך. שם היה מדור המעצר לנדוני-הגירוש.

"אתה שומע?" אמר שמידט ונתעכב על ידי.

נשאתי אליו את עיני וחכיתי למוצא פיו.

"אין לך אומה היודעת לבכות כיהודים". הוא פתח את פי צוארונו ותמך ידיו בשולחן. נסתכל בי שעה קלה בשתיקה ואמר: "אתה מפחד בשבתך כאן לפני?"

"לא", אמרתי.

"חבל", אמר וחייך לעומתי. "הן מורה היית, לא כן? ודאי נזדמן לך מאמר של פילוסוף גדול שהורה כי כל שאינו יודע פחד אינו מסוגל למעשה גבורה אמיתי. נא, טוב. שמעני נא: קראתי לך משום שאיני יכול לישון. רוצה אני כי תשב כאן ותספר לי סיפורי-מעשיות עד שארדם. כיון שמורה היית ודאי מצוי אתה אצל ספרים הרבה ותדע לבחור לי מטעמים של רוח. אך אל-נא תפטור אותי בדברים הידועים לי מכבר. חידוש מחודש תפשפש לך ותערכנו לפני בטוב-טעם. וגם כשארדם אל תפסיק ואל תזוז ממקומך פן אקיץ משנתי. כי אם תעירני בטרם זמן תשרה עלי רוח רעה מאוד".

הוא נפנה ממני והתנפל על הספה בלי לפשוט את בגדיו. אזרתי את כל כוח זכרוני אך סיפור-מעשה לא נמצא לי לשעה. זיעה קרה בצבצה בכל נקבוביות גופי.

"פתח פיך ויאירו דבריך", אמר לי שמידט ועצם את עיניו.

פכרתי את כפי בחזקה וכלאתי את נשימתי. מחמת חלחלה גדולה לא ראיתי לפני אלא את שלושת החפצים שעל גבי השולחן: תמונת אשה, אקדוח ובקבוק יי"ש. ובהיסח הדעת התחלתי מספר על עלמה כחולת-עין המהלכת בכרי-דשא ומרבד של פרחי אביב פרוש לרגליה. ממנה הפלגתי בלי משים ונשאתי דברי על אבירים מפוארים נושאי חרב היוצאים אל מעללי גבורה בארצות רחוקות. ומכאן דלגתי באחת אל אולמי משתאות בהם מסובים אנשים בחבורה, משמחים עצמם מתוך זחיחות הדעת ויופי שבנשמה, ראשיהם עטורי-ציצים ועיניהם צוחקות ושיחתם רצופה חכמה ובינה בעתים. מסיח הייתי בלא מחשבה תחילה, וקשר לא היה בהם בדברי. איני יודע אם קולי החדגוני הפיל תרדמה על שמידט, או שמא העמיד פני ישן. הוא שכב שרוע ודומם, ואני חושש הייתי למוש. נדמה לי כי אם אסב חלילה את ראשי עתיד צוארי שישמיע קול חריקה כמפתח במנעול של חלודה. דיברתי חרש ועיני נטויות אל השולחן שלפני. האקדוח והתמונה והבקבוק – דומה גם הם נסתכלו בי ומבט אחד היה לשלשתם. הרגעים הלכו לאטם והלילה נתמשך עד אין סוף, וברוח הקלה נישאה יללה מן האגף הסמוך ללשכה.

לא נתחוור לי אימתי סיימתי באותו מעשה-לילה, וכיצד נפטרתי מעם שמידט, אבל זכור לי כי בצאתי משם למחרת בבוקר תלו בי בני העיר את עיניהם בתמיהה רבה; ודאי כך נסתכלו העגורים באחיהם שחזר אליהם לאחר שהוציא את העצם מגרונו של הזאב.

בדל-נרי דלק עד גמירא וכבה. ברי היה לי כי מכאן ואילך עשויים לילותי חושך בלבד. אז לבשתי מרדות וגמרתי אומר לפרוץ פרץ באוטם הדממה שלי ולהשמיע קולי ברמה. בשעות של ערות הייתי פתח פי לסירוגין וזועק זעקה. נותן הייתי עיני בפיסת התכלת שעל פי הבור – ומצעק. נותן הייתי עיני בחומת האדמה השחורה שלעומתי – ומצעק. הקפדתי מאוד על הסירוגין שבין זעקה לזעקה ונתתי בהם קבע, שמתוך כך זכיתי במשטר חיים של ממש. עם זאת חזרתי פעמים אחדות לעסוק במעשה-החפירה עד שמשכתי ידי ממנו כליל; האדמה היתה מידרדרת, וגושים לחים נפלו עלי ועל משכבי. אז עלה במחשבה לפני שמא אוכל להכריז על עצמי במשאת עשן. בעמל אין קץ בקעתי קיסמים מן הדרגש, ערמתי אותם לערימה כלפי החור שבכלאי והוספתי עליהם גם את כנף מעילי כדי להרבות עשן. אך העשן קטר לאטו והיה מתאבך ומצטבר בחלל הבור, עד שלבסוף נאלצתי לישכב ארצה על בטני לבל אחנק. הליאות הגדולה ירדה עלי ועל מורשי לבבי. כשגחנתי לשתות מים מן הפח נתקשיתי להחזיר את פלג-גופי אל משכבי. מחלקת הפח נצנצה לעומתי בבואה שלי, והשתאיתי בראותי כי דומה היא לקלסתר פניו של אבי זקני. לכאורה, פרשת חיים שלו ופיסת הגורל שמונתה לי – כלום צד שוה יש ביניהן? ואף על פי כן צא וראה, עדיין אני דומה לו לסבא. הדבר גרם לי קורת רוח מרובה.

איני יודע כמה ימים עברו עלי בכך, שכן חדלתי אז למנות להם מספר. הלחם אזל מצקלוני ואני לא חשתי ברעב ולא חשתי עוד בכאב. בשכבי בלי נוע היה הדפק שלי נאלם  דומיה, אך כל אימת שהנעתי כתף או זרוע היה מחריש אזני בהלמותו. נדמה היה לי שלבי דופק דפיקתו לריק כי שוב אין הדם רוהט בעורקי, אלא ניגר בגופי אילך ואילך כנטפי מים ששרדו בכלי. לעתים הייתי מנהם כחיה וסמוך לכך תהיתי על עצמי מתוך מבוכה. הויה שלי נהפכה למין מסכת של קורי עכביש, שכל דבר חולף עושה בהם חור. יש אשר גפרור לא נדלק כהלכה בין אצבעותי, מיד הייתי מזדעזע עד תוך תוכי ובוכה. דועך אתה, הייתי אומר אל לבי, דועך כגפרור הלזה. שוב לא נותרו בידי אלא גפרורים מעטים. באחד הלילות גברה עלי אימת האפלה עד שנתפתיתי והדלקתי גפרור להאיר רגע על סביבותי. וכל יום המחרת הייתי מוסר את נפשי בדברים קשים על שנתפסתי למעשה סכלות כזה. אחר כך נתעמעם בי הכל והייתי משול כצמח גדול: כל היסורים נתקפלו בשרשים, ואילו בצמרת עדיין הילכה איושת-קול משכך ומשביח: נוחה, נוחה! אל תירא ואל תחת! צמרתו של הצמח היתה שונאה את שרשיו, והשרשים היו מתעוותים במכאובים ומשועים אל הצמרת: כוזבת את! אי את מצפה לגאולה! גם את אינך מאמינה בה! ואני שכבתי נים ולא נים והקשבתי למחלוקת הגדולה שהפסק אין לה. ובאחת השעות הללו עלתה פתאום במחשבתי דמות הנערה הקטנה שהוציאה אותי מן העיר הבוערת. בשל עסקי הוראה שלי בקי הייתי בבני הנעורים שבעיר, ואילו הנערה ההיא לא נזדמנה לי מעודי. משנפלתי לבור נשתכחה מלבי כליל, ורק לאחר שעברתי כביכול מרחקי-אין-שיעור במסע זה על הדרגש שבתחתיות האדמה חזרה ונתגלתה לי. מה ראתה לחלץ אותי דווקא מן הדלקה? הרק משום שבאקראי נמצאתי אחרון בשורה? במחשכי השעות שלי התחלתי מטפח את מעשה הנסים הגדול שאירע לי באותו חדר קטן הצופה פני השוק. השתדלתי לחדש בזכרוני את תוי פניה של הנערה, את צבע עיניה ואת מקלע שערותיה. שוב ראיתי אותה מהלכת לפני צנומה ומחרישה ושמלתה ארוכה משיעור גופה, ובדמדומי לבבי נדמה לי כי אותה שמלה צחורה מצחור, וגפים קטנות, פרודות לה על גבה. זמן מה הייתי יונק מן החזות הנוהרת הזו, אחר כך התחלתי חולק גם עליה: וכי מה ישועה היא ומה גאולה יש כאן? מן השלהבות מילטת אותי ולירכתי-בור הטלת אותי! הרי שלא היתה כאן אלא סמיות-לב וסמיות-עין ולא עוד. מתוך הטענות הללו וכיוצא בהן שבתי לבחון מעט-מעט את חזות הנערה בעלת-הגפים הלבנות, וראיתי בבירור והנה כפות רגליה מאובקות ורגבוביות של זוהמה בין אצבעותיהן. כך, כך, אמרתי אל נפשי, ודעתי נחה עלי כאילו פרקתי מעל צוארי עולו של חוב גדול.

מנוחה גדולה ירדה עלי. לפתע פתאום נתרווחה לי המערה וחייתי בה בטוב. אפשר כי לעת לילה היתה בינתי מסתתרת מפעם לפעם, אך ביום הייתי שוכב בשקט ומסיח עם לבבי. כמדומה, גם מחייך הייתי לפרקים. חדלתי מן הזעקה, שכן כל דיבור של קול היה מכלה את שיירי כוחותי. נצטמקתי עד כדי פקעת קטנה של חיים, ושוב לא היה בי מקום לתהייה וחזונות. רק לכוכבים עדיין הייתי משתאה מאוד. הללו נהגו בי נוהג משונה ביותר. כל אותם הלילות לא הציץ אפילו אחד מהם אל פי הבור. הם פסחו עלי ועשו דרכם בעקיפין. מסבב הייתי את ראשי לכאן ולכאן ומכוין עיני לתפוס כוכב אחד מן הנחשלים בצבא מרום – ולא עלתה בידי. משל כאילו עזבו כולם את מעגלי הרקיע וערכו ערוגותיהם בשדה אחר. ובאחד הלילות הללו בהיותי משחק במחבואים עם הכוכבים שמעתי קול רשרוש על פי הבור. תחילה קפאו בי כל יצורי גוי, אחר כך נתלבו כל ניצוצי החיות שנשתיירו בי ואני קראתי בקול. אותו בעל-חי פלאי שבין השיחים נרתע לאחוריו ונבח אחת ושתים. זה היה כלב כופרי, כנראה, מסוג הכלבים שעיניהם עצובות ולשונם סרוחה. אין זאת, אמרתי, כי נתבסם מעתרת הריחות של אדמה ויער ונתעה הרחק מבית בעליו. רגעים אחדים שאף בנחיריו את הריח העולה מבור כלאי – ונסתלק. התקוות נשתגשגו בלבי כשיחי-ורדים ביום קיץ. הכלב ודאי שבא מבית אכרים, וכיון שריחי ישתמר בזכרונו חזקה עליו שלא יתן מנוח לבעליו וינהגם הנה בבוקר. ואולי כלבם הוא של אנשי-סתר הסובבים לילה ביער ומתכנים את עלילותיהם הקטנות. ואפילו הוא חניכם של אנשי שמידט, המגדלים כלבים לשם ציד אנשים, גם אז ברוך יהיה לי בבואו ובלבד שיעלוני מן הבור.

כל אותו לילה לא ישנתי. אש קדחה בי וסמרמרות אחזוני בלי הפוגה. הוזה הייתי בכלב והנה הוא מושך ברצועה הכרוכה בצוארו, והאנשים נגררים אחריו ומקללים אותו חרש והוא מיבב ומרחרח ומנהם. עם עלות השחר התגברתי על עצמי ובזחילה הצלחתי להטיל את גופי במהופך, כלומר הנחתי ראשי על מרגלות הדרגש למען יראו מושיעי ממרום-הבור את פני והבחינו מיד מי הוא הנמצא במעמקים. בבוקר התחיל גשם יורד. טיפות המים נפלו על פני, אך אני לא זזתי ממקומי. הגשם השיק בין טרפי האילנות והשלה את אזני בטפיחה מדומה של רגלים יחפות. בצהרים נהפך הגשם למטר סוחף ואשדות קטנים היו ניגרים לבור. נטלתי את הכידון בידי הרפופה והייתי מחרץ חריצים באדמה לכוין בהם את סילונות המים. הכלב לא חזר והיום החשיך. אמרתי להתפלל, אך מלבד שברי פסוקים של ספר תהלים לא יכולתי להעלות בזכרוני תפילה כהלכה. התחלתי בוכה מתוך הרוגזה ומתוך החלחלה. כשאזלו דמעותי כבדו עפעפי מאד. חשתי כי יורדת עלי השינה הגדולה שאין אחריה ולא כלום. ובטרם תתעכר סברתי נתחוור לי לפתע פתאום, כברק המבריק באישון לילה, כי אין בעולם אלא שאלה אחת ויחידה ופתרונה כולל את פתרון כל יתר השאלות כולן. והשאלה היא שאלת אלוהים. כל מה שאדם הוגה וחושב ואומר – בחינת מחלוקת הוא, בה יצביע בעד אלוהים או כנגדו. זו היתה מחשבתי האחרונה. לאחר מכן נעצמו עיני. אמרתי בלבי: איני יכול לחכות עוד כי עלי לישון, וכשתבוא הגאולה תמצאני ישן - - -

אהוד: זוהי הקלדה מדוייקת שנעשתה לבקשתי בידי זהבה קור, ללא שום שינוי בכתיב, מהסיפור המקורי של יצחק שנברג-שנהר, ופורסמה (מחדש) לפני שנים רבות במכתב העיתי "חדשות בן עזר". אני קראתי את הסיפור לראשונה בהיותי ילד בן תשע בגיליון של "הגלגל", בטאון "קול ירושלים" המנדטורי בעריכת דב קמחי, בעברית, גיליון חגיגי ועב-כרס שהופיע בשנת 1945, לפני 79 שנים, לרגל הניצחון במלחמת העולם השנייה, וכל השנים מאז מהבהב בזיכרוני סיומו: של הסיפור "וכשתבוא הגאולה תמצאני ישן ---"

את צילום הסיפור מתוך גיליון הניצחון המציא לנו מוטקה נאור.

* * *

אהוד בן עזר

ברנר והערבים

הוצאת אסטרולוג 2001

אהוד בן עזר

אור חדש על אסתר ראב ויוסף לואידור

פרשה מוזרה מן העבר

במלאת 80 לרצח ברנר וחבריו

ולהתקפה על פתח-תקווה

פרק זה אינו נכלל בספר המקורי "ברנר והערבים" אלא נכתב ופורסם במועד מאוחד יותר ויש בו חזרות על הפרק הקודם שנדפס בספר. הפרק פורסם ב"עיתון 77", אין לי בדיוק מראה המקום אבל יש להניח שהפרסום היה בקיץ 2001 או קצת לאחר-מכן.

יום רביעי, 2 במאי 2001, סוגר 80 שנה להירצחם בידי ערבים של יוסף-חיים ברנר וחבריו צבי שץ, צבי גוגיק ויוסף לואידור בבית יצקר. זה קרה ביום שני, 2 במאי 1921, בפרדס בשכונת אבו-כביר על גבול יפו ותל-אביב.

יום שבת, 5 במאי 2001, סוגר 80 שנה להתקפת השכנים הערבים ובראשם שבט אבו-קישק מצפון וערביי יהודייה מדרום, על המושבה פתח-תקווה. זה קרה ביום חמישי, 5 במאי 1921, כ"ז בניסן לפי התאריך העברי, אשר לימים "אומץ" כיום השואה ונשכח כיום של גבורה וכיום הזיכרון החשוב ביותר בהיסטוריה בת 123 השנים של פתח-תקווה.

בזכות אומץ ליבם של מגיניה, ובעזרת פלוגה של חיילים הודיים של הצבא הבריטי, ומטוס בריטי אחד, ניצלה פתח-תקווה מהרס ומשחיטה נוראה, אך איבדה בקרבות ארבעה ממגיניה.

על אותה מערכה אמר ההיסטוריון הצבאי ד"ר מאיר פעיל, שהיא היתה יום הקרב המודרני הראשון שבו עמד היישוב העברי בארץ-ישראל, וגם ניצח בו. בשעתו כתבתי תיאור היסטורי מפורט ביותר לאותו יום, המבוסס גם על עדויות קשות שגיליתי בארכיון ההגנה, והוא כלול בספרי "גדע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה (עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

שני הימים הגורליים, שבכל אחד מהם נהרגו ארבעה גברים, שאחדים מהם הכירה היטב ואחד מהם אולי אהבה – היו ימים מלאי משמעות בחייה של אסתר ראב בת העשרים ושבע. היא שימשה אחות מעשית במרפאה שפעלה כל אותו יום 5 במאי במרכז המושבה, ראתה לידה את הפצועים והגוססים ואף הציבה להם זכר בפרוזה בסיפוריה האוטוביוגראפיים "עם צבי שץ", "אביב 1921 בפתח-תקווה", "התנפלות הערבים על פתח-תקווה" ו"האסיר" (שנדפסו, חלקם לראשונה בספר, בכרך החדש "אסתר ראב, כל הפרוזה", אסטרולוג, 2001).

קשריה עם אחדים מגיבורי הימים ההם, והשפעתם על חייה, כפרשת ידידותה ההדוקה מאוד עם צבי שץ, שאת שיריו תירגמה מרוסית ואיתו טיילה בלילות קסומים – סופרו על ידי בביוגראפיה שלה "ימים של לענה ודבש", ובספרי החדש "ברנר והערבים" (אסטרולוג, 2001), ואולם רק לאחר שבערב פסח תשס"א, 2001, מצא פרופ' דב לנדאו את המכתב ששלחה לו אסתר ראב בתשובה לשאלותיו על פרשת יחסיה עם לואידור, ושממנו, לבקשתה, לא ציטט בשעתו במבואו לסיפורי לואידור (סיפורים מאת יוסף לואידור, כינס והקדים מבוא: דב לנדאו, הוצאת מסדה ואגודת הסופרים העבריים, 1976) – היה ביכולתי להשלים את פרשת הקשרים או יותר נכון היעדר הקשרים בין אסתר ללואידור, וחבל שלא הספקתי לכלול אותם במה שכתבתי על לואידור ב"ברנר והערבים".

מה המיוחד והחשוב במכתבה של אסתר על לואידור?

תחילתו [המאוחרת] של הסיפור כך היא. בערב שנערך בבית הסופר בתל-אביב, ב18- בפברואר 1999, הערתי שחסר לי לביוגראפיה של אסתר ראב אהוב נעלם אחד, שאליו כניראה עדיין היתה קשורה רגשית כאשר ירדה מפתח-תקווה לקהיר בקיץ 1921. אז באה הערה מן האולם, מפי קרובת-משפחה של ברנר, שושנה ברנר, שמדובר בלואידור, וכי ביום הזיכרון ה75- לרצח ברנר סיפר דב לנדאו בשם אסתר ראב שלואידור חיזר אחריה, והיא סירבה.

בשובי בדקתי בספרי "ימים של לענה ודבש" (עם עובד, 1998) ומצאתי שכתבתי שם כי "ביום שני ה2- במאי, בבית יצקר בפרדס באבו-כביר, נרצחו באכזריות צבי שץ יחד עם יוסף-חיים ברנר וחבריהם, בהם הסופר הצעיר יוסף לואידור, שעבד כפועל בפתח-תקווה, וייתכן שאסתר הכירה אף אותו.

 "דב לנדאו, שהוציא לאור את סיפורי לואידור, כותב במבואו כי 'באותה תקופה הירבה [לואידור] לבקר בפתח-תקווה והיו סבורים, כי ידידה לו שם, משוררת צעירה. כאשר שאלוהו על הדבר, הסמיק יותר מן הרגיל, כבש פניו בקרקע ולא ענה.'

 "אסתר מעודה לא סיפרה לי, או למראייניה, שהיא הכירה את לואידור. לנדאו מזכיר במבואו כי ל'מרדכי אלדד [גולדפארב, שהיה ידידם של לואידור ושל אסתר] היה כתב-יד [של לואידור] של סיפור תנ"כי, אך אלדד הלך לעולמו ואיש ממשפחתו אינו יודע דבר על כתב-היד.' גם אני שמעתי מפיה שאלדד ידידה סיפר לה שבידיו כתב-יד של לואידור.

 "'כשנודע לי על מותו הנורא [של צבי שץ] שמעתי כיצד פקע מיתר של חיים נפלאים אלה. וצר היה! מה צר היה על מוות זה!' – תכתוב אסתר כחמישים שנה לאחר מכן."

 "למיטב ידיעתי," כתבתי לשושנה ברנר, "על לואידור לא כתבה אסתר מילה, לא הספידה אותו ושמו לא נזכר כלל בכתביה. ידידות קרובה היתה לה, באביב 1921, עם צבי שץ [חרף היותו נשוי ואב לבת קטנה], והיא גם תירגמה משיריו לעברית. ייתכן אפוא שלואידור, שהיה גם ידידו של שץ, הכיר את אסתר ואולי היא אף הרשימה אותו, אבל אין שום הוכחה שהיא נטתה אליו, מה שאין כן לגבי צבי שץ, שעימו כניראה טיילה רבות ועליו שבה וכתבה לאחר שנים רבות. אגב, באותה תקופה אסתר טרם פירסמה שירים, וקשה לתארה בשם 'משוררת צעירה'."

לאחר ימים אחדים, ב-4 במרס 1999, היתה לי שיחה טלפונית עם רחל סבוראי, הנמצאת ברביבים, בעקבות העתק המכתב לשושנה ברנר, ששלחתי גם לה. צבי שץ היה נשוי לאחות-אימה של רחל, שתיהן בנות משפחת יצקר.

במהלך השיחה התברר לי דבר מוזר מאוד. בשעתו הירצה חיים באר, ולימים אף רמז על כך בספרו המרתק "גם אהבתם גם שינאתם", שברנר היה כביכול הומוסקסואל. לדברי רחל סבוראי, אורי ברנר עוד היה בחיים כשחיים באר הירצה על כך, ורתח מזעם כששמע על הדברים האלה. מדבריה הבנתי שהמגמה של משפחת ברנר ומקורביה כיום – שושנה ברנר ורחל סבוראי, היא להוכיח שלואידור אהב נשים ולכן לא יכול להיות שהיו קשרים הומוסקסואליים בינו לבין ברנר, ומי האישה [בה"א הידיעה] – המשוררת הצעירה אסתר ראב!

לגבי צבי שץ, הוא הרי היה נשוי, ולכן ברור שאינו חשוד בקשרים אירוטיים עם ברנר. ואולם קשר רומנטי של אסתר עם שץ [שספק אם ידוע להן] אינו עוזר להן "לטהר" את לואידור וברנר מאותה אשמה. נותרה אפוא האמירה המוזרה של דב לנדאו מפי אסתר, ועתה הן מנסות ליצור "פרשת אהבה" שלא היתה ולא ניבראה בין אסתר ללואידור, ומפריע להן שכל זה אינו אלא עורבא פרח וכי הקשר היה דווקא עם צבי שץ, הנשוי, שעליו באמת כתבה אסתר בחום רב.

הנושא הציק לי לא רק בגלל אסתר ראב אלא בעיקר בגלל העלילה על ברנר, ולכן שבתי וביקשתי מדב לנדאו למצוא את המכתב של אסתר. על כך ענה לי, בשעתו (מאי 1999):

 "באשר לאסתר ז"ל, יש לי באיזה מקום מכתב שלה [אליי] אך לצערי אינני מוצא. חזקה שאמצא כי בדרך-כלל הדברים אצלי מסודרים וכניראה ששמתי את כל החבילה של הספר ההוא [סיפורי לואידור שההדיר בצירוף מבוא] במקום שמור היטב – שמור אפילו ממני עצמי. היום אפשר לספר (ובינתיים בלי תיעוד), לואידור בא אליה [אל אסתר, לפתח-תקווה] לעיתים על אף רגליו החולות, ברגל, בשבתות. היא התוודתה במכתב שלא התלהבה ממנו אבל בגלל מצבו, כדי לא לפגוע בו, היה לה קשה לסרב באופן חד-משמעי. היא העירה שם שצבי שץ היה ניראה לה הרבה יותר. זה כמובן אינו מוכיח כלום ואין כאן אלא רמז מאדם שמשיח לתומו. לא פירסמתי דברים אלה, לפי בקשתה. ברגע שאמצא את המכתב אצלם אותו בלי נדר ואשלח לך עותק. ניראה לי שדבריה של אסתר ז"ל מאשרים את דבריך בעניין [ידידותה עם] צבי שץ, אף שאין כאן הוכחה של ממש."

התייחסות נוספת לנושא נמצאת במכתבו של שמעון קושניר לאסתר ראב, אשר נשלח כניראה בשלהי אוגוסט, 1976: "אסתר יקרה! זה עתה קיבלתי איגרתך ובו את מתקנת טעות שלי, כניראה שלא שמת ליבך שאני מצטט מעדותו של ידידי, שמעון בן צבי ז"ל, שעבד יחד עם לואידור בעין-חי, והוא מספר שריננו על לואידור ועל השמועה שידידה היתה לו בפתח-תקווה משוררת צעירה שהירבה לבקרה, ושהיתה זו ידידות "לא רצינית". עדות זו פירס[ם] לנדאו במבוא לתולדותיו [של לואידור] ועל כך העירותי את הערותיי."

*

שמעון קושניר, ברשימתו הנרחבת על הספר "סיפורים מאת יוסף לואידור" ("משא", "דבר", 20.8.1976), משרטט דיוקן מרתק של לואידור. ובמלאת 80 לרציחתו, ראוי להביא ממנה קטעים אחדים:

אנסה להלן להבהיר את הדברים במידת-מה, לפי זכרוני ולפי זכרונות ידידיו של לואידור, שנרשמו במקומות שונים. היכרתי את יוסף לואידור בסוף שנת תר"ע ובראשית שנת תרע"א [כלומר ב-1910], כשבא לפתח-תקווה פגשתיו בקלוב הפועלים הראשון, שנפתח באותו חורף בדירה שכורה במרכז המושבה.

י.ח. ברנר התגורר אז בעין-גנים והיה בא לעיתים להוטלים של הרבינוביצ'ים [ברחוב פינסקר בפתח-תקווה] לפגוש את העולים החדשים. לעיתים היה מזמין לחדרו עולה חדש ולעיתים היה מבקש ממכריו במושבה ובעין-גנים להלין אצלם עולה חדש ולו בלילות הראשונים.

לואידור הכיר את ברנר בנסיבות אלה. ברנר התעניין בו מיד. היו לברנר קשרים עם האחים שטרייט [שלום וישעיהו], מתושבי פתח-תקווה, אחד מהם היה הסופר שלום שטרייט [אביה של הסופרת אסתר שטרייט-וורצל], ואחיו היה בעל נחלה. שלום שטרייט היה לידידו של לואידור. שמעתי אז שלואידור הוא סופר מתחיל. לא קל היה להתקרב אליו. הוא היה בחור נאה, גבוה ורזה, שתקן, מכונס בעצמו ותמהוני. היה בא לקלוב הפועלים לקרוא את העיתונים העבריים שהגיעו מחוץ-לארץ ולהאזין להרצאותיו של ברנר על נושאים ספרותיים. ראיתי אותו גם בחדרו של ברנר בעין-גנים. לואידור היה נעלם מזמן לזמן, לעיתים עבד לעיתים התבטל, היה נודד ממושבה למושבה, שומר בכרמי רחובות, מטייל בארץ וחוזר לפתח-תקווה.

לאחר זמן קראתי ב"השלוח" את סיפורו "יואש" והכרתיו כסופר.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה הוחל בהכשרת הקרקע ליד כפר-סבא להקמת מושב עובדים בעין-חי, ועל הימים האלה נכתבה הרשימה המצויינת של חברי וידידי שמעון בן-צבי, ואלה דבריו על יוסף לואידור:

 "עם בואם של הרחובותים גדלה המשפחה והתעשרה בכוחות רוחניים. התחילו לרנן אחרי לואידור, שאין הוא פועל סתם כי אם סופר, שכמה מיצירותיו ראו כבר אור. הוא עצמו לא אישר ולא הכחיש. בכלל קשה היה להוציא מפיו דבר. ביישן היה ושתקן, צולע ברגלו האחת – היה גורר אותה באופן משונה ותמיד עוסק בקישורים ולא הניח לאיש לראות את הפצעים שעל רגלו. פניו היו יפים, עיניו קטנות, שחורות ובולטות, וכשהיו פונים אליו בשאלה מיד היה מתאדם כולו וחיוך ביישני היה משתפך על פניו. היה צפון בו איזה סוד. העבודה בצוותא הכבידה עליו, ובהמשך הזמן התקשר בעצמו אם איכר מפתח-תקווה שהיה לו כרם בסביבת כפר-סבא והיה יושב שם יחידי, בשעות אחרות, שלא כמקובל אצלנו. הוא הסתדר כך שישתחרר מן העבודה לפנינו, כדי שיוכל לנצל את זמנו הפנוי לכתיבה. מקום למיטתו בחר לו בפינה, והתקין שם לוח אשר שימש לו שולחן-כתיבה, זה היה השולחן היחידי בכל עין-חי, היתה לו מזוודה כבדה מלאה ניירות, אך איש לא זכה לראות מה בתוכה. מתוך הצצות בגניבה הצליחו לדעת שערוכים שם בסדר עיתונים וניירות שונים.

 "הוא הקפיד בדייקנות על ביקורי-השבת שלו בפתח-תקווה ולפעמים הירשה לעצמו לסור לשם גם באמצע השבוע. התלחשו עליו שיש לו 'כוכב' שם, משוררת צעירה, וכשאמרו לו זאת פעם, התאדם עוד יותר מהרגיל, כבש את פניו בקרקע ולא ענה. לעיתים רחוקות ניסו לדובב אותו בוויכוח על נושא ספרותי, אך בדרך-כלל לא הירבה להשתתף בוויכוחים.

 "לאחר שבוע של דיבור קבע לעצמו שבוע של שתיקה, ואז לא הוציא הגה מפיו. למרות המאמצים והתחבולות של החברים לא עלה בידינו להוציאו משתיקתו. גם אכילתו היתה משונה, בלע את התבשיל בלי לחם וכעבור שעה קלה היה רעב, כיוון שהמטבח היה סגור, היה מטפס ועולה על לוחות הקירות אשר שימשו מחיצה בין המטבח לחדרי-המגורים, קופץ למטבח, מוציא משם לחם ובצל, טובל בשמן ולועס, וכשנשמעה הלעיסה הזו התלוצצו ואמרו: 'עכבר במטבח.'

 "פעם הזמין אותי לואידור לשיחה מחוץ לבית, חכיתי בהולם-לב לשעה המיועדת. כשבאתי מצאתיו כבר במקום. הוא פנה להיווכח אם אין איש, אז פתח את פיו ואמר: 'אני כותב ספר היסטורי לבני-הנעורים בשם "אליעזר בן הורקנוס", כתב-ידך מצא חן בעיניי. אולי תסכים להעתיק את הספר? הראיתי אותו לסופרים, ומבטיחים לי להדפיסו ואז אשלם לך עבור עבודתך זו.'

 "העובדה שמצא אותי נאמן וראוי לתפקיד הנכבד, והרצון הטמיר לקרוא את הסיפור, דחפני לתת מיד את הסכמתי להצעה. התרשמתי במיוחד מתיאורי הריצה של גיבוריו. הוא הריץ אותם הרבה, וניכר היה שהשקיע כוחות נפש רבים כדי לתאר בעמודים שלמים איך רצו כששולי בגדיהם מקופלים, מראה פניהם, אופן צעידתם וכו', ייתכן שדווקא משום המום שבו השתדל לפאר את גיבוריו בכשרון הריצה."

בשנה השנייה למלחמה [מספר קושניר] הלכתי פעם ברגל מגן שמואל שבחדרה ליפו, ובדרכי סרתי ללון בעין-חי. לואידור היה בין חברי קבוצת ההכשרה במקום, שנתיים עבד עם חברי הקבוצה בעין-חי, ואחר-כך חזר לפתח-תקווה, ומשם נדד לחדרה. [בהמשך מצטט קושניר דברים שתיאר צבי ליבנה-ליברמן, חבר נהלל, בספרו "תולדות המשביר", על פגישתו עם לואידור בשנת תרע"ח, 1918, בחדרה, כאשר לואידור שוכב חולה ומזוהם באסם של דורה, מאין לו מקום אחר לגור בו]. כאשר שיחרר הצבא הבריטי את צפון הארץ, [ממשיך קושניר בסיפורו], חזר לואידור ליפו תל-אביב וגם ברנר חזר לתל-אביב. כשערך ברנר את ירחון "האדמה" שיתף בו את לואידור בתרגומים ובכתיבת רשימות, שפורסמו ב"האדמה" בחתימת "לדור". בספרו "חולמים ולוחמים" מספר על תקופה זו יעקב יערי-פולסקין. ברנר הביא אליו את לואידור והציע שלואידור יתרגם לעברית את "חולמים ולוחמים", שנכתב ביידיש. ברנר אמר לו אז, שלא בנוכחות לואידור, "כשתגיע לסיום, יזדמן לך בסוף לכתוב דבר-מה גם על המתרגם עצמו, אם רק יעלה בידך לעמוד קצת על טיבו." ואמנם בספר "חולמים ולוחמים" נכללה רשימתו המעניינת של יערי-פולסקין על יוסף לואידור לאחר הירצחו. [בתוספת הערה של יערי-פולסקין: "דברי נבואתו הללו על המתרגם נתקיימו, כשם שנתקיימו פעמים רבות דבריו לגבי עצמו."]

על שתי השנים האחרונות בחיי לואידור סיפר שלום שטרייט ב"התקופה" משנת תרפ"א [1921]:

 "בשנת תר"ף [1920] נזדמנתי ליפו וביקשני י.ח. ברנר להילוות אליו לבית לואידור, שהיה צריך למסור לו שכר תרגום של איזה מאמר שהתפרסם ב'האדמה'.

 "ברנר היה ממלא שליחות כזו באיזו אתערותא דלעילא ולואידור התפעם אז מאוד לקראת ביקור זה, כל הווייתו הוארה מבעד מסווה השתקנות התמידי שלו, וכשהציע לו ברנר להילוות לנו לטיולנו השתמט באיזה אמתלאות. ידענו שהוא מתייחד בשיחה עם כל אחד מאיתנו ביחידות, אולם התעוררות בחברה, היתה מן הנמנעות אצלו."

שטרייט סיפר ברשימתו כי קרא רומאן גדול משל לואידור ודראמה בנושא היסטורי, והעיר שהיתה בפרקים אלה "שיפעת כוחות אלמנטארית ופראיות בלתי מצויות. מהיכן חילחלה גבורה כזו בעורקיו של הבחור הצנום והגבוה הזה?

 "זולת השנתיים האחרונות פיעל [לואידור] עם אחיו הפועלים כל שנותיו בארץ. אכול רעב ותלאובות הקדחת ושבע תמרורים והרפתקאות. כל ימיו היה נחבא, היה מסתתר, היה מתחמק מלהצטרף לזימון."

לאחר שעשה ברנר עם גדוד-העבודה במגדל כמורה לשפה העברית לעולים חדשים, חזר באביב תרפ"א [1921] לתל-אביב ונשתכן אצל משפחת אברהם יצקר העמלה, בשכונת אבו-כביר בין פרדסי-יפו הערביים. יחד עימו עבר יוסף לואידור לגור באחד מחדרי "הבית האדום". חיה רוטברג, שנתוודעה לברנר בגדוד במגדל, עברה מכינרת לתל-אביב לאחר שבעלה מאיר היה מנהל "המשביר המרכזי". פעם נזקקה להדרכתו של ברנר, וזה הזמינה למעונו. היא הלכה אליו ברגל מתל-אביב, וכשחזרה ביקש ברנר מלואידור ללוותה. חיה רוטברג סיפרה של פגישה זו באחד מגליונות "דבר הפועלת":

 "נכנס איש צעיר כבן כ"ז, גבוה ויפה מאוד, עור פניו ורוד, עיניו חומות, אפו ישר, לבוש חליפה שחורה בלי רבב. הוא לא הביט לצידי וכך יצאנו מהבית. הלכנו דרך השכונה הערבית, הוא הלך ושתק. פניו היו כפני אמן, היה מכונס בתוך עצמו ואצילי. הפניתי את ראשי לבית וראיתי את ברנר עומד ליד החלון בקומה השנייה ומביט אחרינו. אינני יודעת – אמרתי ללואידור – למה ברנר מפחד מפני הערבים. מפני הרוסים, שעיניהם דומות לעיני זאבים פחדתי, אבל מפני ערבים, שהם כה דומים לנו, ליהודים, אינני מרגישה כל פחד.

 "לואידור אמר: 'ברנר צודק, מפני ערבים צריך להיזהר, הם יותר אכזריים מהרוסים.'

 "אלה היו המילים היחידות שאמר במשך כל הדרך, כשליווה אותי עד פסי-הרכבת שבהתחלת תל-אביב.

 "זאת היתה הפעם היחידה שראיתיו. ידעתי שבחודש האחרון של חייו חילק ברנר את ביתו עם לואידור, אשר היה עסוק בכתיבת רומאן והיה רעב ללחם. ברנר שילם גם שכר-דירה ליצקר בעד חדרו של לואידור."

אחי, מרדכי קושניר-שניר, [ממשיך ומספר שמעון קושניר] כתב תעודה מפורטת על הפרשה הטראגית של אוזלת-ידינו, איך לא הצלנו את ברנר וחבריו, והדברים התפרסמו בשעתם בקובץ "אהל" ובספרו של אחי "תחום הימים" שיצא בהוצאת "עם עובד" בשנת תשי"ד (1954):

 "עברו שעות היום שעות הלילה ועבר עוד יום עד שהושג הרשיון, והמכונית המלווה חיילי הצבא האנגלי יצאה להחיש עזרה ולהביא את הניצולים חיים מהבית האדום בשכונה הערבית, ובבואם מצאו אותם כשהם נרצחו בדרך והחיילים לא רצו לאוספם כי נצטוו להביאם חיים."

אחי מרדכי ראה את גופותיהם, ידיו של יוסף לואידור היו כפותות מאחוריו. הם חזרו לקבל רשיון ולאסוף את הגופות, וכשבאו כבר נעלמה גופתו של לואידור. מרדכי סבר שללואידור היה נשק ובו הגן על חבריו בצאתם מהבית וייתכן שפגע בנשקו בפורעים ולכן התעללו בגופתו.

השערה זו מתאימה לתיאור של לואידור את גיבורו יואש, שנפל על הגנת האדמה העברית. כששמע יואש מפי חברו דוד על הפוגרומים בגולה, התפרץ: "חרפה, חרפה לא נשמע עוד כדבר הזה, שיתחבאו האנשים בבתיהם וימתינו עד שיבואו הפורעים לרוצץ את גולגלותיהם כפי שרוצצים גולגלות הנחשים."

כיואש יצא לואידור להגן על חבריו ונפל וריווה בדמו את עפר הארץ. רבות הגה לואידור בדם שנשפך בארץ לפני שנות אלפיים ודמו התערב בדם ההוא.

*

עד כאן מדברי שמעון קושניר, שהרחבתי בהם כדי לשרטט את דיוקנו של לואידור (שעל יצירתו כתבתי במסתי "פה לצמאון הגבורה בישראל, בשולי סיפוריו של יוסף לואידור", מאזניים, יולי 1977, וחשפתי בה מי מאנשי פתח-תקווה שימש דמות לגיבור סיפורו "יואש" ובה-בעת לנער עמרם ב"שכול וכישלון" של ברנר).

והנה עתה, לראשונה בדפוס, מכתבה של אסתר ראב לדב לנדאו, המספר על תקופה שבה היתה במחצית שנות העשרים שלה לערך:

[טבעון, 21.6.73]

לכ' ד"ר דב לנדאו

פתח-תקווה

א.נ.

קשה לזכור פרטים על אדם אחר כל-כך הרבה שנים – מה אני יודעת על לואידור. הוא היה נחבא אל הכלים, ביישן וגם קצת תמהוני, בלונדי גבוה, אף סולד ועקום במקצת – שתקן ולעיתים גם דברן, פתאום היה מתחיל לדבר, וגם להקריא –

פעמיים היה בביתנו – וכל פעם צרור כתבים עימו –

טעמי הספרותי לא היה עדיין מפותח אבל ידעתי כבר אזיי שיש ספרים מושכים ויש משעממים – כתבו היה יפה – וניסיתי לקרוא – היו אלה מחזות על-פי-רוב מן המקרא – וגם דברים מימי התלמוד – גם אלה וגם אלה לא חדרו למוחי – הכתבים היו מונחים וכשבא לקחתם הייתי במבוכה, חששתי שיש לדבר גוון של חיזור – ולא נשתכנעתי לדרך זו. נהגתי בזהירות כי ידעתי שלפניי אדם מיוחד –

לאחר מזה ראיתי אותו לעיתים בין מכריי – והחלפנו כמה מילים – ידעתי שהוא נמצא בחברת צבי שץ, ואחרי זה שהלך לגור בפרדס עם ברנר ומשפחת יצקר –

הייתי פעם בפרדס וצבי שץ הציגני בפני ברנר – אותה שעה הוא [לואידור] לא היה שם –

לאחר מכן במאורעות נודע לי שנרצח יחד עם האחרים – וכי לא מצאו את גווייתו –

הדבר היה כל-כך נורא שהשתדלתי לא לחשוב על זה –

וזה כמעט כל מה שידוע לי עליו – כתבים לא נישארו אצלי – רק פעם אחת נידמה לי שפירסמו משהו משלו ב"הפועל הצעיר", איזה קטע, ואולי בעיתון אחר, זה לא ברור לי –

אני מצטערת שאני יודעת כל-כך מעט על אדם זה – עד כמה שזכור לי לא חשבתי שיש לו כשרון, ובולט הרבה יותר וקרוב לרוח, היה [לי] צבי – שץ.

אני מוסרת לך דברים כהווייתם ויותר מזה איני יודעת.

                                                                                  בכבוד רב

                                                                                  אסתר ראב

*

לואידור לא היה, אפוא, האהוב הנעלם של אסתר ראב. ובלא שום קשר לכך, ברנר לא היה הומוסקסואל. קשים וקצרים היו ימי חייו והוא בער בתאווה לנשים, לרוב לשווא, ולכן אין דיבה קשה מזו עליו, ולצערי חטאו בהוצאתה, ללא שום בסיס, לא רק ידידי היקר לי חיים באר.

אהוד בן עזר

* * *

* * *

נעמן כהן

מיפנה במחקר ההיסטורי

"חוקרי השואה" בלטמן וגולדברג קובעים:

בנות הברית ביצעו ג'נוסייד בגרמנים

הפרופסורים דניאל בלטמן ועמוס גולדברג  מתנאים בהיותם "היסטוריונים של השואה וג'נוסייד באוניברסיטה העברית". על סמך המחקר "המדעי" שבצעו הם קובעים:

"ג'נוסייד הוא כל פעולה שגורמת להשמדת יכולת הקיום של קולקטיב, לאו דווקא רציחתו הפיסית. ההערכה היא, שקרוב ל-50 אלף בני אדם נהרגו בעזה ויותר מ-110 אלף נפצעו. מספרם של אלה שנותרו קבורים מתחת להריסות אינו ידוע, ואולי לא ייוודע לעולם. רובם המכריע של הקורבנות הם אזרחים לא מעורבים. 90% מהאוכלוסייה בעזה נעקרה מביתה וחיה בתנאים לא תנאים, שמגבירים את התמותה.

"רצח ילדים, הרעבה, הרס התשתיות, כולל תשתיות מערכת הרפואה, הרס מרבית הבתים, כולל מחיקת שכונות ועיירות שלמות כמו ג'באליה ובית להיא, הטיהור האתני בצפון הרצועה, הרס כל האוניברסיטאות ומרבית מוסדות התרבות והמסגדים, הרס תשתיות הממשל והארגון, קברים המוניים, השמדת תשתיות ייצור המזון המקומי ומאגרי המים – כל אלו מציירים תמונה ג'נוסידית ברורה. עזה כמכלול אנושי, לאומי-קולקטיבי כבר לא קיימת. כך בדיוק נראה ג'נוסייד.

"אחרי המלחמה הג'נוסייד יכתים את ההיסטוריה היהודית מעתה ועד עולם. יהיה עלינו להישיר מבט ולהבין את עומק הזוועה שחוללנו. מה שמתרחש בעזה אינו השואה. אין כאן אושוויץ וטרבלינקה. אולם זהו פשע מאותה משפחה. פשע השמדת עם."

 (דניאל בלטמן,  ועמוס גולדברג, "כך בדיוק נראה ג'נוסייד", (בדיגיטל: "אמנם מה שמתרחש בעזה אינו אושוויץ, אך זו אותה משפחה — פשע השמדת עם"), "אל-ארצ'", 16.1.25).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-01-16/ty-article-opinion/.premium/00000194-6ee1-d545-a39e-eee9a59a0000

הפרופסורים בלטמן וגולדברג, המתנאים בהיותם "היסטוריונים של השואה וג'נוסייד באוניברסיטה העברית", עושים מהפיכה רוויזיוניסטית בחקר השואה ומלחמת העולם השנייה. מסתבר שלפי מחקרם בנות הברית בהתקפותיהם על גרמניה (הרס דרזדן, ברלין, וכו') ביצעו ג'נוסייד בעם הגרמני, וכך הם הכתימו את שמם בהיסטוריה.

בדיוק עליהם כתב אריק ארתור בְּלֵייר-ג'ורג' אורוול: ''ישנם רעיונות שהם כל כך אידיוטיים, שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. האדם הפשוט איננו יכול להיות כל כך טיפש.''

(some ideas are so idiotic that only intellectuals can believe in them, ordinary men cannot be so foolish).

(אורוול התייחסו לאינטלקטואלים של השמאל באנגליה שטענו כי נוכחות הצבא האמריקאי באנגליה נועדה למנוע מהפיכה, והפלישה לאירופה היתה תירוץ כיסוי בלבד).

הפרופסורים בלטמן וגולדברג  ממשיכים את טענת ההיסטוריון הגרמני ארנסט נולטה, שגרמניה השמידה יהודים כהגנה, לאחר דברי חיים וייצמן בתחילת המלחמה שהכריז שהיהודים יילחמו לצידה של בריטניה.

ודוק: כדי לשאת חן בעיני אקדמיות אנטי-ישראליות בעולם, הפרופסורים אינם מזכירים כלל שההבדל בין הנאצים לחמאס הוא שהנאצים שמרו בסוד את תוכניתם להשמדת היהודים, ואילו החמאס עושה זאת בריש גלי, וחוזר וטוען כי הוא מחויב על פי דברי מוחמד לחזור תמיד ולהילחם ביהודים עד השמדתם כתנאי לגאולה. (אמנת החמאס סעיף 7) .

ודוק: הפרופסורים אינם מזכירים כלל שמלחמת בנות הברית בנאצים היתה בין צבאות בשדה הקרב,  בשעה ששדה הקרב במלחמה בעזה היה בבתים אזרחיים שם גרו אזרחים, ששימשו בכוונת מכוון מגינים אנושיים על הפירים, המנהרות, הרקטות, והחטופים שנחטפו מישראל. 

בהגדרתם את מעשי ישראל כג'נוסייד, מצדיקים למעשה הפרופסורים ומכשירים ג'נוסייד בישראל כמעשה הגנה.

בניגוד לדברי הבלע של הפרופסורים, המכשירים ג'נוסייד ביהודים (והם בתוכם), המלחמה של ישראל נגד הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי בעזה תזכה לתהילת עולם בהיסטוריה משני טעמים:

1. הצלת העולם החופשי והמערב מניצחון הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי שמאיים על עצם קיומו.

2. קביעת התקדים בתולדות המין האנושי כאשר בפעם הראשונה בהיסטוריה של העולם מדינה המותקפת במלחמה מספקת לאוייב, מזון, דלק, ותרופות.  (בנות הברית לא העלו על דעתן לספק זאת לאויב הנאצי)

תהילת עולם לישראל.

נ.ב. כשם שהגרמנים מודים היום לבנות הברית על ניצחונם, כך גם יודו בבוא העת גם הערבים לישראל על מניעת ניצחון החמאס. (למרבה הצער ניצחון דומה טרם הושג).

מדיניות ארה"ב כלפי טרוריסטים המחזיקים בני ערובה

במסמך שהוציא הנשיא באראכ חוסיין אובאמה ב-24.6.2015, הוא קבע את מדיניות ארה"ב כלפי טרוריסטים המחזיקים בני ערובה: "ארה"ב לעולם לא תיתן לטרוריסט שמחזיק בני ערובה הטבות של כופר, שחרור אסירים, שינויי מדיניות או פעולות ויתור אחרות."

בכך, לפי אובמה, ארצות הברית מסייעת "לקטוע את מעגל הקסמים של לקיחת בני ערובה" ומונעת מגורמים עוינים משאבים, כסף, כוח אדם ותמריצים שיביאו להתקפות "נגד ארצות הברית, אזרחיה והאינטרסים שלה."

PRESIDENTIAL POLICY DIRECTIVE/PPD-30

https://obamawhitehouse.archives.gov/the-press-office/2015/06/24/presidential-policy-directive-hostage-recovery-activities

כמובן שמדיניות ארה"ב כלפי עצמה אינה מונעת ממנה לחייב את ישראל לעשות את הדברים שמסכנים לדבריה את ארה"ב. ההסכם של ישראל עם החמאס יציל את שלטונו וישקם אותו. יביא לו רווח של מיליארדים שיזרמו אליו לעזה, ההסכם יעודד חטיפת אזרחים ישראליים, יביא להצלת חייהם של כשלושים חטופים ישראלים ומניסיון השחרורים הקודמים של מחבלים יביא לרציחתם של אלפים. מפלס האימהות השכולות יעלה לאין שיעור.

ישראל אינה יכולה כמובן לנקוט באותה מדיניות מוצדקת המפחיתה חטיפות ונרצחים משני טעמים. האחד: האתוס היהודי של פדיון שבויים (אם כי "אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְּמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם"). והשני: ישראל אינה מעצמה כארה"ב.

לכן כדי להשיג ולו מקצת ממדיניות ארה"ב כלפי הטרוריסטים (סליחה שאני חוזר על זה פעמים רבות) על ישראל להעביר ביום ראשון בכנסת בשלוש קריאות (לפני תחילת העיסקה עם החמאס) חוק לפיו כל מחבל ששוחרר עקב עסקת מיקוח עם ארגוני הטרור ייתפס אחרי החזרת החטופים ויוחזר לכלא לרצות את מלוא ענשו. אם גם עתה לא יחוקק החוק הזה המחדל הזה יירשם גם הוא על בנימין מיליקובסקי-נתניהו, ומוטב שישים את המפתחות וילך הביתה.

ומה בעזה?

נאומו של בכיר חמאס, ח'ליל אל-חיה, על ההסכם בכמה מילים: חמאס לא מתכוון ללכת לשום מקום. החמאס כאן כדי להישאר!:

https://rotter.net/forum/scoops1/884541.shtml

חגיגות בעזה אחרי שהושג ההסכם: "אנחנו אנשיו של מוחמד דף:

https://rotter.net/forum/scoops1/884504.shtml

דיווח ברשת אלחדת׳: הושגה הסכמה שישראל לא ״תרדוף״ אחר מנהיגי חמאס בעתיד.

https://rotter.net/forum/scoops1/884354.shtml

בינתיים אין לזה אישור מישראל. נחכה ונראה.

אוהד ראיווין-נהרין "האוחזים בחרם בחרם יאבדו"

הרקדן ורושם המחולות (כוריאוגרף), חתן פרס ישראל 2005, והאקטיביסט הפרו-איסלמי, (המעלה ביצירתו את דגל סייקס) אוהד ראיווין-נהרין, הכריז כי הוא תומך בחרם הערבי נגד ישראל, והנה בא החרם ומחרים אותו. 

לקראת יציאתה של להקת המחול בת שבע הוותיקה עם ראיווין-נהרין להופעות בקליפורניה ובניו יורק, השלוחה האמריקאית של תנועת החרם על ישראל קוראת להחרים את להקת המחול באמירה חריפה: "עצרו את מחול המוות של ישראל!" – "החרימו את סיבוב ההופעות של בת שבע ב-2025!" – לצד ציור של שלדים רוקדים, ופירטו את רשימת המופעים. באתר הוסיפו: "להקת בת שבע התל אביבית מתגאה בכך שהיא רואה את עצמה כ'שגרירה המובילה של ישראל' – כיסוי ציני לניסיונה להלבין את הכיבוש הישראלי של פלסטין ההיסטורית."

הקמפיין הפלסטיני לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל, שהושק ב-2004 ועוצב בדוגמת הקמפיין נגד האפרטהייד בדרום אפריקה של שנות ה-80, קורא לקהילה העולמית לקיים את החרם המקיף על כל מוסדות התרבות והאקדמיה הממומנים על ידי 'מדינת' ישראל. כאחד המוסדות האלה, בת שבע שותפה למסע המוות הנוכחי של ישראל בעזה ובגדה המערבית, בהמשך הואשמה ישראל ב"אפרטהייד וטיהור אתני", ואחרי הקריאה להחרמת סיבוב ההופעות של בת שבע נחתמה הקריאה להצטרף לקמפיין במילים: "שחררו את פלסטין!"

במאי 2019 אמר ראיווין-נהרין בריאיון לרזי ברקאי בגלי צה"ל כי הוא מזדהה עם אג'נדת ה-BDS ותומך בכיבוש ערבי. "אם להפגין ולהחרים את ההופעה שלי ישפר את המצב בשטחים או יביא לפתרון בסכסוך, אני גם אתמוך בחרם עצמי. אתה יודע, זה בדיחה, אבל זה גם עצוב, כי אני באמת בעד האג'נדה שלהם,"

במרץ 2024 להקת המחול "בלט אירלנד" הודיעה כי היא מורידה מהרפרטואר שלה יצירה של נהרין בעקבות המלחמה בעזה. בדיווח ב"אייריש טיימס" צוטטה המנהלת האמנותית של "בלט אירלנד" בדבריה: "אף שאנו מאמינים כי אמנות לא צריכה להיגרר לפוליטיקה, אנחנו מרגישים שזו לא העת להופיע עם יצירה זו." ההחלטה של הבלט התקבלה לאחר מחאה של ארגון "אפרטהייד פרי דאנס" שמטרתה "סולידריות עם העם הפלסטיני, קריאה להפסקת אש בעזה, וסיום הכיבוש והאפרטהייד הישראלי."

אוהד ראיווין-נהרין מסר בתגובה: "הקריאה של ה- BDS לחרם עלינו זו סערה בכוס מים. הסערה האמיתית שמאיימת על שלומנו היא פעולתה המתמשכת של הממשלה הזחוחה שלנו."

https://e.walla.co.il/item/3719376

השאלה היא למה הוא תומך בחרם של אחרים על ישראל, ולא מחרים בעצמו? לפחות שיימנע לקחת ממנה כסף.

על כל התומכים בחרם, כולל אוהד ראיווין נהרין, נאמר: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי (עושה) חרם הוא", ו"האוחזים בחרם בחרם יאבדו!"

משה סמולינסקי-יעלון הבוּר כבן גוריון

ידיד בית המשפט בהאג, הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר, משה סמולינסקי-יעלון, מתנאה בעצמו כממשיכו של בן גוריון. "הצעדים האחרונים," (תושבים מגורשים מצפון עזה), כותב סמולינסקי-יעלון, "מוכיחים שממשלת החורבן ממוטטת את כל ששת עקרונות הפלדה של בן-גוריון. דוד בן-גוריון קבע את תשתית ההצלחה שלנו בתחיית עצמאותנו, אחרי אלפיים שנות גלות, כשאמר – "גורל ישראל תלוי בשני דברים: בכוחה ובצדקתה."

מקביעת בן-גוריון על "כוחה וצדקתה" נבעו ששת עקרונות פלדה. את כל העקרונות הללו הורסת ממשלת החורבן הנוכחית, וזו סיבת כל המחדלים והאסונות.

העיקרון הראשון הוא הדמוקרטיה. רק דמוקרטיה מאפשרת שגשוג לכל חלקי העם המגוון שלנו. רק בדמוקרטיה יש רוח התנדבות שמאפשרת את צבא העם. רק הדמוקרטיה מאפשרת את הבריתות עם יהדות העולם ועם ארצות המערב בהובלת ארה"ב. הדמוקרטיה טומנת בחובה ביקורת עצמית, עיתונות חופשית ומערכת משפט עצמאית. כל אלה הגנו עלינו תמיד מביקורת חיצונית...

(משה (בוגי) יעלון, "התושבים מגורשים. שר בכיר קורא לדילול האוכלוסייה. כך נראה טיהור אתני", "אל-ארצ'", 5.12.24).

https://www.haaretz.co.il/magazine/2024-12-05/ty-article-magazine/.highlight/00000193-915a-d2e5-a9b3-bd5eec520000

בתגובה לו כותב אריה שייב-אלדד: "מדיניות ההכלה של ישראל פשטה את הרגל עוד לפני 7 באוקטובר – והגיע הזמן לפתח גישה התקפית מונעת, ומי הבוּר שמנסה להסתמך על בן-גוריון, מחולל הנכבה, כדי להתנגד לגירוש ערבים מצפון הרצועה?

"משה (בוגי) יעלון – שהיה רמטכ"ל ושר ביטחון – מתנגד לנתניהו, כל כך מתנגד, עד שדומה כי איבד את שיקול דעתו וסייע במודע לכל שונאי ישראל בהאג כשקבע כי צה"ל מבצע 'טיהור אתני' בצפון רצועת עזה ("הארץ", 5 בדצמבר 24'). בצאתו לקטרג על ממשלת ישראל נתלה באילן גבוה, וכך כתב: "דוד בן-גוריון קבע את תשתית ההצלחה שלנו בתחיית עצמאותנו כשאמר 'גורל ישראל תלוי בשני דברים: בכוחה ובצדקתה' (...) חיילי צה"ל נשלחים בשבועות האחרונים לגרש את העזתים מצפון הרצועה (...) אם מדובר בגירוש של קבע, כדי ליישב שם מתנחלים (...) זהו טיהור אתני."

יכול אדם להתנגד לגירוש הערבים מצפון הרצועה משלל סיבות, אבל להיתלות בבן-גוריון, מחולל ה"נכבה"? מי שגירש בפועל או בעצימת עיניים מאות אלפי ערבים משטחי מדינת ישראל, ומיהר להרוס את יישוביהם כדי להקים עליהם יישובים יהודיים? מי שהרחיב את גבולות המדינה הרבה מעבר לגבולות החלוקה של כ"ט בנובמבר? להסתמך עליו כדי להתנגד לגירוש ערבים מצפון הרצועה? יעלון טוען שהממשלה מרסקת את הדמוקרטיה, שאותה זיהה בן-גוריון כאחד מששת אדני העוצמה שלנו. והרי זה אותו בן-גוריון שאמר ב־1951: "דמוקרטיה אצלנו אינה פראזה ריקה, אבל יש לנו עיקר הקדוש לנו מהדמוקרטיה, והוא בניין ארץ ישראל על ידי יהודים (...) אם ישימו לפני ברירה ויניחו בכף אחת של המאזניים כל האידיאלים הגדולים שבעולם – ובכף השנייה ישימו ביטחון ישראל, הרי אבחר ללא כל היסוס בביטחון ישראל. ולא מפני שאיני מחשיב אידיאלים, אלא מפני שלא המתים יהללו־יה."

ותודה לחגי סגל ולספרו "משיח בשדה בוקר", שיצא לאור לאחרונה, שממנו הבאתי את הציטוט הזה. (הציטוט מובא בספרו של תום שוורין-שגב 'מדינה בכל מחיר', על הדמוקרטיה (הרקע היה הקמת הסוכנות היהודית כזרוע ביצוע של ההסתדרות הציונית, מהלך שהותקף כ'לא דמוקרטי' גם על ידי ז'בוטינסקי וגם על ידי חבריו לתנועת העבודה): "הדמוקרטיה אצלנו אינה פראזה ריקה, אבל יש לנו עיקר הקדוש לנו מהדמוקרטיה – והוא בניין ארץ ישראל על ידי יהודים." (עמ' 220). שוורין-שגב כותב על כך: "וכך הצטרפה הדמוקרטיה אל הסוציאליזם והשלום: בעולמו הרעיוני של בן-גוריון היתה מדורגת, כמוהם, מתחת ליעדי הציונות." נ.כ.).

בן־גוריון הוא אכן אבי תפיסת הביטחון שלנו, אבל כיוון שמסלפים ומעוותים אותו מתוך בורות או זדון – יש באמת צורך לבחון מחדש את תורת הביטחון שלנו...

...ישראל חייבת לזנוח את גישת ההכלה וההסתמכות על הגנה ולפתח גישה התקפית מונעת. בהיעדר עומק אסטרטגי בתוך ישראל (יישובים רבים צמודים ממש לקו הגבול), היא חייבת לפתח "עומק קדומני", סיכול ומניעה בעומק שטח האוייב, וליזום מתקפת מנע כדי שלא לחזור על אסונות קודמים."

(אריה אלדד, "זמן לתפיסת ביטחון חדשה: לא למדיניות ההכלה, כן להתקפה", "מעריב", 11.1.25)

https://www.maariv.co.il/journalists/opinions/article-1163025

בניגוד לתורת הביטחון של בן-גוריון: הרתעה, התרעה והכרעה, משה סמולינסקי-יעלון הוא אחד מאבות תורת אסטרטגיית ההכלה שהביאה למצבנו הקשה כשהכריז כי הרקטות של חיזבאללה יחלידו במחסנים. 

האמת היא שמי שהחליד הוא סמולינסקי-יעלון עצמו.

התגר ממלכוּת התוגר*

נשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן, השואף להיות כשולטן סולימאן המפואר באימפריה העות'מנית, שיגר איום לעבר ישראל, ארה"ב וכל המדינות שפועלות צבאית בסוריה. בנאום שנשא הבהיר הנשיא הטורקי: "כל המדינות צריכות להעיף את הידיים שלהן מסוריה," ואמר כי טורקיה תדע להתמודד בעצמה עם ארגוני הטרור במדינה.

"ישראל וכל האחרים שתוקפים בסוריה חייבים לסיים את הפעולות התוקפניות באחת," אמר ארדואן. "אחרת, יהיו השלכות שליליות שישפיעו על כולם." בדבריו, כיוון ארדואן גם לארה"ב, וגם לצרפת ומדינות אחרות שממשיכות לפעול נגד דאעש במסגרת הקואליציה הבין-לאומית.

ארדואן התייחס בהרחבה לארגונים החמושים הכורדיים בסוריה, שנחשבים ליעד המרכזי של טורקיה ושלוחיה במלחמה המתמשכת במדינה. "כרגע, עיקר הבעייה הרצינית בסוריה הוא ארגון הטרור YPG, שממשיך להחזיק בכשליש משטח המדינה.". מרבית אזור צפון וצפון-מזרח סוריה נשלט על ידי הכוחות הכורדיים, המוכרים גם ככוחות ה-SDF.

כוחות ה-SDF הכורדיים, שנלחמים באופן בלתי פוסק בכוחות ה-SNA הפרו-טורקיים, נאלצו לפרסם אמש הכחשה רשמית לטענות בטורקיה כי הם הצטיידו באלפי כטב"מים התקפיים מאיראן. "אנחנו מייצרים את כל אמצעי הלחימה שלנו בעצמנו," מסר דובר ה- SDF שהם גם בעלי בריתם המרכזיים של צבא ארה"ב בלחימה נגד דאעש בסוריה. לפני יומיים פורסם בעיתון הטורקי "ייני שפאק" דיווח לפיו איראן וה- SDF סיכמו על אספקה של 1,500 כטב"מים איראניים לכורדים בסוריה, במסגרת מה שתואר כמאמץ של איראן לערער את היציבות בסוריה. על פי הדיווח, המשלוח טרם יצא אל הפועל מכיוון שבטורקיה מאיימים להשמיד אותו ברגע שיזוהה.

https://www.mako.co.il/news-world/2025_q1/Article-39820958b996491027.htm

הסכנה העומדת בפני ישראל היא קואליציה של הציר הסוני של "האחים המוסלמים" בראשות טורקיה, סוריה, אל קעידה, דעא"ש, וחמאס בעזה, שיצליחו לאחר שישראל היכתה את ציר הרשע השיעי, להתחיל לנהל נגד ישראל מלחמת התשה. הסכנה הגדולה ביותר שטראמפ במסגרת מדיניותו לאפס סכסוכים, יטעה, וייטוש מאחור את הכורדים ויסכים לחיסול האוטונומיה הכורדית בסוריה ומסירתם לידי ארדואן.

עלינו להיזהר הרבה מהקורה בצפון ולא לעשות את הטעות של הרמב"ם לגבי הטורקים ולזלזל בהם.

משל הארמון רמב"ם מורה נבוכים

בפרק זה במשל אשר אשא לך, ואומר: כי המלך בארמונו, וכל אנשי משמעתו, מהם אנשים בעיר ומהם מחוץ לעיר. ואותם אשר בעיר – מהם אשר אחוריו אל חצר המלך ופניו מופנים לדרך אחרת,

ומהם אשר מטרתו לחצר המלך ופניו כלפיו ומבקש להיכנס לחצרו ולעמוד לפניו, אלא שעד כה לא ראה כלל חומת החצר,

ויש מן הפונים מי שהגיע עד החצר, והוא מקיף סביבה מחפש את פתחה,

ומהם מי שנכנס מן השער והוא מהלך בפרוזדורים,

ומהם מי שהגיע עד כדי שנכנס לרחבת החצר ונמצא עם המלך במקום אחד והוא חצר המלך, ובהימצאו בתוך החצר עדיין אינו רואה את המלך או מדבר עמו, אלא אחר הימצאו בתוך החצר עדין מוטל עליו תהליך אחר לטעות בו ואחר כך ימצא לפני המלך ויראהו מרחוק או מקרוב, או ישמע דברי המלך, או ידבר עמו.

ואני אבאר לך משל זה אשר נשאתי ואומר:

אותם אשר הם מחוץ לעיר, הם כל אחד מבני אדם שאין לו דעה בשיטה, לא עיונית ולא מקובלת, כגון נידחי התורכים הנחתים בצפון, והכושים הנחתים בדרום וכל הדומים להם מאלה שאצלנו באקלימים הללו, ודין אלה כדין החי הבלתי הוגה ואין אלה לדעתי בדרגת האדם, והם מן דרגות הנמצאות למטה מדרגת האדם ומעל לדרגת הקופים, כיון שכבר הושג להם תיאר האדם ותבניתו והבחנה למעלה מהבחנת הקוף.

אבל אותם אשר הם בעיר אלא שאחוריהם אל חצר המלך הם בעלי השקפה ועיון, וכבר הושגו להם השקפות בלתי נכונות, אם מחמת טעות חמורה שאירעה להם בזמן עיונם, או מפני שסמכו על מי שכבר טעה, והרי הם לעולם מחמת אותם ההשקפות כל מה שעוברים מוסיפים ריחוק מחצר המלך, ואלה יותר רעים מן הראשונים בהרבה, ואלה הם אשר גורם ההכרח במקצת הזמנים להריגתם ומחיית עקבות השקפותיהם, כדי שלא יתעו דרכי זולתם.

https://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/more/c19-2.htm

"התורכים, הנידחים בצפון," קובע הרמב"ם, "דין אלה כדין החי הבלתי הוגה ואין אלה לדעתי בדרגת האדם, והם מן דרגות הנמצאות למטה מדרגת האדם ומעל לדרגת הקופים, כיון שכבר הושג להם תיאר האדם ותבניתו והבחנה למעלה מהבחנת הקוף." מובן שראייה זו של ימי הביניים היתה מוטעית אז, וכמובן היום, ואסור לזלזל בטורקים.

כמובן גם שאסור בתכלית האיסור הוא להרוג יהודים "טועים בעלי השקפות בלתי נכונות."

(ודוק: מפני שרוב היהודים היום מאמינים בתפיסת האלוהים של משה די ליאון – תפיסת הקבלה שאינה מאמינה בייחוד האל, הרמב"ם שחי לפניו היה מצווה להורגם)

* תוגרמה ב"לוח העמים" בראשית פרק י', מצאצאי יפת, אבי התורכים. בעקבות זאת נקראה האימפריה העות'מנית בעברית "מלכות התוגר".

שהם סמיט – הפגנה להצלת החמאס כקידום מכירות

בית ספר תיכון בצור הדסה ביטל מפגש עם הסופרת שהם סמיט בשל התבטאויותיה לטובת הצלת שלטון החמאס ושיקומו בעזה, ע"י הפסקת המלחמה בחמאס.

קבוצת הורים ותלמידים כינו ברשתות החברתיות את ההחלטה להזמינהּ "בושה", וקראו לצוות ביה"ס "עוכרי ישראל".

https://www.haaretz.co.il/news/education/2025-01-13/ty-article/00000194-5e6b-de82-a3b6-5e7f10f80000

הפרוטסטנטית תמר ורטה-זהבי, המתנאה כסופרת ילדים, אצה לתמוך בה, וכותבת שבשעה שישבה על הכביש במחאה היא יצרה "מרחב חשיבה מיוחד עם גליה עוז ועם תמי שם-טוב. "כולנו רואות בהדרה של שהם הדהוד מרושע של פרקטיקות ההפחדה וסתימת הפיות שנוקט השלטון. שאלתי את תמי, שכותבת על יאנוש קורצ'ק, אם גם הוא היה מודר כיום מבתי ספר. היא ענתה שלדעתה כן. זה מה שאנחנו רוצים כאן?"

והנה בערב שהם כותבה שפתאום היא מקבלת הזמנות למפגשי סופרת במסגרות חינוך. משהו טוב מתחיל לזוז, הזדמנות לא צפויה לשינוי. אולי נוכל להעצים את "מקרה שהם סמיט" לגיים צ'יינג'ר, לרגע של "עד כאן", לעמידה ציבורית איתנה נגד תהליך סתימת הפיות של כל מי שאינה מיישרת קו עם ערכי השלטון. הרי יש פוטנציאל לצעד שכזה: אלפי הורים, גננות, מורים ומורות שמקריאים ומלמדים שנים רבות את ספריה של סמיט. השמיעו בדרך המתאימה לכם את התמיכה בה. התבטאו נא בפומבי נגד הדרתה, אל תחששו למשרותיכן, חששו לחברה הישראלית המידלדלת תרבותית.

"סופרות וסופרים לילדים אינם כותבים רק לקבוצת הפנים המצומצמת שלהם. אנחנו כותבות לילדים באשר הם, לא כך? אין בעולם ילד או ילדה שאנחנו חפצות ביתמותו, בפציעתו או במותו.

"הלוואי שנשכיל להבחין ברוחות האנטי-דמוקרטיות שבגללן הודרה שהם סמיט ונהפוך אותן לרוחות של שינוי ושל תקווה."

(תמר ורטה זהבי, "שהם סמיט הודרה כי העזה להתבטא נגד המלחמה. זה הזמן לעמוד לצידה", "אל-ארצ'", 16.1.25).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-01-16/ty-article-opinion/.premium/00000194-6f7f-d540-a7f4-6f7f93bc0000

אני מודה ומתוודה, מעולם לא קראתי ספר של שהם סמיט ואיני יודע את מעלתה כסופרת ואת ערך ספריה. ייתכן שהיא סופרת גדולה יותר מהסופר הרוסי פיודור מיכאלוביץ' דוסטוייבסקי, הסלבופיל הפרובוסלאבי האנטישמי, יתכן גם שהיא סופרת גדולה יותר מהסופר הצרפתי לואי פרדיננד דטוש סלין, האנטישמי תומך הנאציזם, אבל האם זה אומר שחינוכי להזמין אותה להרצות לילדים על מאבקה להצלת שלטון החמאס המאיים על חייהם? ובייחוד בנימוק הביזארי ש"אין בעולם ילד או ילדה שהחמאס חפץ ביתמותו, בפציעתו או במותו?

אפשר להרוויח כסף מקמפיין פרסומי חיובי יותר, מאשר המאבק להצלת החמאס.

האושפיזין של דונלד ג'ון טראמפ

הנשיא המיועד דונלד ג'ון טראמפ הזמין לטקס ההשבעה שלו בבית הלבן כמה אושפיזין מעניינים.

1. האימם חושם אל-חוסייני. לראשונה בהיסטוריה, אימאם מוסלמי יישא ברכה בהשבעת נשיא ארה"ב לצד כומר ורב. האימם שבחר טראמפ להשביעו הביע תמיכה בארגון הטרור הלבנוני חיזבאללה, את כוחות ארה"ב כינה "מדכאים וכובשים," את הסעודים "סוכני היהודים," ובשידור טלוויזיה אמר: "בקרוב המוסלמים ישלטו בירושלים."

טראמפ בחר באימאם חושם אל-חוסייני מדירבורן, מישיגן, דובר קהילת יוצאי עיראק באמריקה, שבאמתחתו כמה וכמה התבטאויות אנטי-ישראליות ואף קיצוניות.

במהלך עימות טלוויזיוני עם כומר נוצרי, למשל, אמר אל-חוסייני כי הוא חוזה "חדשות טובות" מהקוראן ש"בקרוב תגיע מתקפה נגד ישראל והמוסלמים יתפסו את השליטה בירושלים," כמו כן, הוא טען כי חיזבאללה אינו ארגון טרור, כולל בריאיון בפריים-טיים לשון האניטי ב"פוקס ניוז".

ב-2007 הזמין האניטי את האימאם לתוכניתו, עקב אמירותיו כי כוחות ארה"ב בעיראק הם "מדכאים וכובשים." האניטי לחץ על אל-חוסייני "להודות שחיזבאללה הוא ארגון טרור," אך האימאם השיב "זה ההסבר שלך. חיזבאללה הוא ארגון לבנוני."

הוא הוסיף: "אין לי מה לעשות עם זה. יש משמעות תנ"כית לחיזבאללה. ביהדות, בנצרות ובאיסלאם – המשמעות היא אנשי אלוהים." במהלך הריאיון לחץ האניטי שוב ושוב על האימאם בשאלה האם חיזבאללה אינו ארגון טרור זר, כפי שהוגדר על-ידי ארה"ב. "לא," פסק אל-חוסייני לבסוף.

שנה קודם לכן, אף השתתף ב"עצרת פרו-חיזבאללה" בדירבורן, שבמהלכה עלה לבמה עם תמונה של נסראללה. הוא "איחל מוות" לסעודים בגלל ההתערבות שלהם בתימן, וכינה אותם "סוכני היהודים" – ש"מטוסיהם הציוניים ממטירים מוות" על תושבי המדינה. בפוסט אחר שפירסם באחד מעמודי הפייסבוק שלו בעבר, הוא התאבל על חיסולו של קאסם סולימאני, שהיה מפקד כוח קודס האיראני.

פורום המזרח התיכון, ארגון שמרני שמתמקד בנושאי איסלאם רדיקלי, תיאר את אל-חוסייני כ"אימאם אנטישמי קיצוני, פרו-חיזבאללה שיעי", עם "היסטוריה משמעותית של קיצוניות."

טראמפ הפך למועמד הרפובליקני לנשיאות הראשון מאז שנת 2000 שזכה לרוב קולות בעיר דירבורן, שהרוב בה ערבי. העיר זכתה בעבר לכינוי – "בירת הג'יהאד של אמריקה." כך לפי מאמר שפורסם ב"וול סטריט ג'ורנל", מאת הפרשן לענייני טרור סטיבן סטלינסקי. הוא כתב כי "כמעט מיד אחרי 7 באוקטובר, והרבה לפני שישראל החלה בתמרון הקרקעי בעזה, חגגו תושבים את האירועים הנוראיים של אותו יום בעצרות ובצעדות פרו-חמאס ברחבי דירבורן." סטלינסקי אף טען כי "ההערכה ציינה כי רוב 28 קבוצות הטרור שזוהו במחלקת המדינה היו מיוצגות במישיגן. רבים מתושבי דירבורן בהווה או בעבר הורשעו בעבירות הקשורות לטרור בשנים האחרונות."

https://www.ynet.co.il/news/article/hyf4wmvpke#autoplay

2. נשיא ארה"ב הנבחר דונלד טראמפ הזמין את הרב אהרון טייטלבוים, האדמו"ר של חסידות אטמר האנטי-ציונית, לפגישה בבית הלבן כ"הוקרה על תמיכתו בבחירות." כך אישר הקמפיין של טראמפ. מדובר בפגישה ראשונה בהיסטוריה של נשיא מכהן עם מנהיג חסידי בבית הלבן. מטעם טראמפ נמסר כי הוא "רואה בברכת הרב גורם משמעותי בניצחונו, ומבקש לקבל ממנו ברכה מיוחדת לקראת כהונתו." סאטמר מפורסמת בהתנגדותה לציונות החילונית ולמדינת ישראל, בטענה שמדובר בכפירה בתורה. כמו כן, חסידי סאטמר משתתפים באופן קבוע בהפגנות הפרו-פלסטיניות בניו יורק מאז 7 באוקטובר. (דניאל אדלסון, ניו יורק)

https://rotter.net/forum/scoops1/884784.shtml

אמור לי מי חבריך, ואומר לך מי אתה.

יש בהחלט להיות קצת מודאג מידידו אלו של טראמפ. "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה."

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: כל מי שחזה בחלאות האדם צמאות הדם שסבבו את שלוש החטופות שלנו בכיכר פלססטין בעזה – מבין ש"הפסקת האש" הזו לא רק שאיננה "התחלת הסוף" כדבריו של צ'רצ'יל, אלא אינה אפילו "סוף ההתחלה של המלחמה" כדבריו אז – אלא כמאמר הערבי: "כּוּל חַרַא קוּדַמַכְּ" – כל החרא עדיין לפנינו, וסכנה נוראה אורבת לחיילינו שימשיכו להילחם ביצורים הפלסטיניים המתועבים האלה השואפים לרצוח אותנו!

* פוצ'ו: אורי הייטנר העלה בצרור שלו הערה  – שאם לא היינו מחזירים למצרים את בית חנון, שהפלמח כבש במלחמת העצמאות, לא היינו סופגים את אותן מכות שחטפנו במלחמה האחרונה.

הייתי במקרה חייל באותה פלוגה שכבשה (ב-22.10.48) תחת  אש מרגמות את בית חנון ומאז אני שואל  את עצמי מדוע החזרנו את הכפר הפורח הזה לערבים שברחו ממנו, והשאירו בו כמה תושבים קשישים שלא נגענו בהם לרעה. אל בית חנון הגענו מתוך הנגב הנצור והיבש והופתענו למצוא כפר פורח מלא בוסתנים עמוסי פרי של פרדסים, מטעים וגני ירק. התמקמנו באזור של וילות מפוארות עם בארות מים כמעט בכל חצר ותרנגולות צבעוניות מסתובבות בחצר ולא מעלות על דעתן שבערב אנחנו מתכוננים לעשות קומזיץ.

אחרי שלושה חודשים שבהם ישנו בתוך אוהלי סיירים או  תעלות קשר. מצאנו את עצמנו ישנים בתוך חדר שינה עם מיטות מרופדות, שמיכות פוך ואפילו  כריות. אחרי יומיים התבשרנו  שמבצע יואב נגמר ולמזלנו חזרנו לבסיס ליד שובל. למה למזלנו? כי רק למחרת הכיבוש כשהתעוררנו בבוקר בחדר השינה המפואר מצאנו את עצמנו מתגרדים בכל עוז. היה זה סוג מיוחד של כינים זעירות שכנראה מצאו בנו טעם ראוי לזלילה וכל גופנו התמלא בכתמים אדומים.  אולי זו הסיבה, אורי, שבן גוריון החליט להחזיר את הכפר הזה לערבים. סיבה אחרת אני לא מוצא. 

* חלום התקווה: במציאות הסוערת בה אנחנו חיים איך אפשר שלא לחשוב על החטופים ומשפחותיהם?

על הטלטלה הנפשית הקשה שבין תקווה לייאוש כתב יהודה עמיחי (אחד המשוררים האהובים עליי):

הַתִּקְווֹת בָּאוֹת אֵלַי כְּיוֹרְדֵי-יָם נוֹעָזִים,

כִּמְגַלֵּי יַבָּשׁוֹת, – אֶל אִי,

וְיוֹשְׁבוֹת עָלַי יוֹם אוֹ יוֹמַיִים

וְנָחוּת...

וְאַחַר-כָּךְ יַפְלִיגוּ.

ואז אני נזכר בשיר שכתב והלחין ארכדי דוכין (ושר אריק איינשטיין):

בֵּין הַבִּלְבּוּל לָאָסוֹן

תֵּדְעוּ שֶׁיֵּשׁ פִּתְרוֹן

קוֹרְאִים לָזֶה אַהֲבָה

ואני חוזר לקרקע המציאות ולשנאה שמטפחים כאן אחדים מאתנו וחושב שאנחנו זקוקים לדרך אחרת. ואני נזכר בניסוח התמציתי שהציע פרופ' ידידיה שטרן לשלמה פלד ולי בשיחה שקיימנו השבוע:

ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי כולו ובית לכל אזרחיה

ואני חושב לעצמי שהתפיסה של ארכדי דוכין תומכת באמירה הפשוטה והמאוזנת של פרופ' שטרן. ואז אני נזכר בדברים שאמר פדרו אלמודובר לאחרונה:

"שמירה על אופטימיות היא סוג של התנגדות, דרך להתמודד עם המצב הקשה."

והדברים מתחברים לי: על כולנו – מנהיגים ואזרחים מהשורה – לזנוח את דרך השנאה ולאמץ תפיסה הרמונית לרוחב העם היהודי ולעומק החברה בישראל.

אוהב אותך,

מיקי רודה

נ.ב., חזרתי זה עתה מהפגנת אלפים בצומת אלונים. לבשתי את חולצת לוחמי יום כיפור 73' והייתי גאה וחרד.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!

רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס'1-29 , 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל