הצהרה |
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 2023
יום ארבע מאות שבעים וחמישה למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!
נשלח ל-2185 נמענים
[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ג בטבת תשפ"ה. 23.1.2025.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
From the desert to the sea – Israel will be free!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אסתר ראב: 1. אֲנִי קוֹצֶרֶת. 2. זַיִת עֵץ קָדוֹשׁ. // יוסי אחימאיר: ברוך הבא, טראמפ. // איליה בר-זאב: המאה ה-21 (וכבר 2025 ולא די לה). // אורי הייטנר: 1. קיצור תולדות הסכסוך – על ספרו של אודי מנור – "מן הים עד המדבר – בחזרה לעתיד 1919". 2. צרור הערות 22.1.25. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי. תל אביב, 1979. פרק 4. // משה גרנות: על "הרהורים על ספרות ורפואה – דילמות ביחסי רופא-חולה – כרך ז' על מגפות בספרות ועל קורונה" מאת ד"ר לימור שריר. // יוסף-חיים ברנר: עצבים. בהעתקת אהוד בן עזר. // איתמר פרת: מלאכים אוהבים פרלינים. // נעמן כהן: החמאס השיג ניצחון מוחלט. // ממקורות הש"י. // אהוד בן עזר: אסתר ראב: "חייתי עד לשנת... ולא ידעתי את ארוס" – – גילויו המאוחר, יצחק שנברג-שנהר.
* * *
1.
אֲשֶׁר זָרַע לִי
גּוֹרָלִי –
אֲלֻמּוֹת נוּגוֹת
וְדַרְדַּר בָּהֶן
וְקוֹצִים הַרְבֵּה –
אֶת הַכַּלָּנִיּוֹת
הַמְּאִירוֹת הָאֲדֻמּוֹת
קָבַע הָאֵל
בְּרַחֲמָיו –
בְּלִבִּי
•
1966
2.
וּפַךְ הַשֶּׁמֶן
מֵעֵבֶר לְאַלְפֵי שָׁנָה
אֶל רֵאשִׁית
הַמֶּלֶךְ הָרָכוּן
אָחוּז בַּאֲדָמָה עַתִּיקָה
וּסְבִיבֶךָ
אָבוֹת מְזֻקָּנִים
חוֹנִים
קָדוֹשׁ וְטָבוּל –
זִכְרוֹנוֹת
אֲפֹרִים-יְרֻקִּים
גִּזְעֲךָ מְפֻצָּל:
סֵמֶל קוֹדֵר – וְקוֹרֵן
זַיִת – עֵץ קָדוֹשׁ!
•
1966
* * *
ברוך הבא, טראמפ
יותר מאשר השמחה על כניסתו היום של דונלד טראמפ לבית הלבן, לקדנציה השנייה שלו כנשיא ארה"ב, יש לשמוח על שג'ו ביידן מסיים את תפקידו וחוזר לביתו בדלאוור. את ה-DON'T העקר של ביידן מחליף ה"גיהינום" של טראמפ.
האיום של ביידן על החמאס נתגלה עד מהרה, למרבה האכזבה, כאיום סרק. החמאס, גם אחרי המכות הקשות שהנחית עליו צה"ל, לא נרתע, בוודאי לא מאיומיה של המעצמה החזקה בעולם. אירגון טרור בזוי, רצחני, אנטישמי, נאצי, מתעתע הן בממשלת ישראל, והן בארה"ב, וכל זאת על גבם של החטופים האומללים.
זהו יום היסטורי, גם אצלנו, גם בוושינגטון, ושני האירועים לא בלתי קשורים זה בזה. ההסכם שהושג לאחר מו"מ מתיש ומתעתע, הוא גם תולדת ניצחון טראמפ ואיומו על החמאס ב'גיהינום'. לאחר חודשים של מו"מ עקר עם אירגון טרור בזוי, מובס, עיסקה לשיחרור אחינו יצאה לדרך. ההליך יימשך פעימה אחר פעימה, כאשר העצבים בישראל מתוחים עד בלי די, לצהלת האספסוף העזתי השרוי בתחושת "ניצחון".
ואולם גם אחרי שיושלם שלב השיחרור הראשון, עדיין הברברים מחזיקים במנהרותיהם עוד 65 ישראלים אומללים. האיום הטראמפי נותן תקווה, כי לא ירחק היום וכולם ישובו הביתה. החיים למשפחות, והמתים לקבורה.
האומה האמריקאית נפרדת היום מהנשיא ה-46 ג'ו ביידן, ואנו כמובן מודים לו על ידידותו הכנה. אין להכחיש ידידות זו, גם אם רצינו שיוחלף על-ידי יריבו הרפובליקני. ביידן היה אוהד חם של ישראל, כאשר מפלגתו הדמוקרטית גילתה לנו יותר ויותר עויינות. ה'סטייט דפרטמנט' השפיע עליו להגביל ייצוא נשק לישראל. לחץ עליה לפתוח את שערי עזה ולהזרים דרכם סיוע הומניטרי שבקושי הגיע לעזתים. דבר שהקשיח עוד יותר את חמאס, סרבנותו, והעלה את מיספר חללינו.
נקל לתאר מה היה המצב של אמריקה ושל ישראל כיום, אילו קמלה האריס היתה מנצחת. כל העויינות של הדמוקרטים היתה מתפרצת החוצה, כנגד ישראל.
כולם מתנבאים, מפרשים, מה יעשה טראמפ בארבע שנות הקדנציה השנייה שלו, בוודאי בשבועות הראשונים לכהונתו. לארה"ב, כשוטר העולמי, הוריש ביידן הרבה כאבי ראש. טראמפ ייכנס מיידית לעניינים, במיוחד לנושא המזה"ת, ויכפה על שרידי החמאס להרים ידיהם. האם יטפל באיום הגרעין האיראני? האם יחסל את שלטון החות'ים בתימן? האם יתערב ביתר שאת במלחמה באוקראינה? האם יקיים את כל ההבטחות לגבי פתרון בעיותיה הפנימיות של אמריקה? צריך להמתין ולראות.
יש עוד נושא לטיפולו: בית הדין הבינלאומי ל"צדק" בהאג, שנשיאו הלבנוני סלאם נואף, זה שגזר לחומרה את דינה של ישראל, זה ששלוחותיו מנסות לצוד ישראלים ברחבי תבל, נבחר עתה לראש ממשלת לבנון. אמנם בחירתו התאפשרה על-ידי גורמים המתנגדים לחיזבאללה, כמוהו כנשיא הלבנוני החדש ג'וזף עאון, אך כמו חיזבאללה, הלה מדבר על "האוייב הישראלי".
סלאם היה אמור לשמש כנשיא בית הדין הבינלאומי עד לשנת 2027 ולדון בתביעות נגד ישראל בטענה לרצח עם ברצועה. בחירתו לראש ממשלה במדינה שממנה נפתחה על ישראל מתקפת חיזבאללה, משקפת באופן המוחשי ביותר את הטייתו האנטי-ישראלית של "בית דין" זה.
על בחירת עאון לנשיא נכתב בעיתון לבנוני, כי "אירוע רגיל כמו בחירת נשיא לא היה יכול להתרחש בלבנון אלמלא ישראל חיסלה את חיזבאללה, שהיה המכשול שלא ניתן לעבור אותו כדי להגיע לאירוע החוקתי הזה. אלמלא הושמד כוחו של חיזבאללה וחוסלה הנוכחות האיראנית, לא היה נבחר לה נשיא ולבנון היתה ממשיכה להתנהל במבוך התנאים האיראניים."
הכותב התעלם מבחירה משמעותית של נשיא המעצמה הגדולה בעולם. טראמפ לבטח לא יעמוד מן הצד – והיה כי לבנון של ה"שופט" סלאם, בהובלת חיזבאללה או בלעדיו, תחדש את התוקפנות נגדנו.
עידן של תקווה ושפיות נפתח היום במזה"ת. על הפרק – המשך התהליך המדיני שהחלו בו טראמפ ונתניהו בקדנציה הקודמת של הנשיא טראמפ, הרחבת מעגל השלום, במיוחד עם ערב הסעודית. יש האומרים כי המחיר שתשלם על כך ישראל יהיה הכרה ב"מדינה פלסטינית". הן זו דרישת התנייה כביכול של ערב הסעודית. נראה שמדובר יותר במס שפתיים מאשר בהצבת תנאי מוחלט להסכם המיוחל. העניין הפלסטיני לא באמת מעניין את הסעודים.
גם טראמפ רואה בו "כאב על צוואר." נראה שמדובר יותר ביישות, שישראל תוכל להסכין עימה: מיני-מדינה על חלק מהשטח עם סמכויות מוגבלות, ובמילה אחת: אוטונומיה. יש לקוות שגם הנשיא טראמפ מבין זאת, ויבין זאת עוד יותר בשיחות שיתקיימו בשנה הקרובה בינו לבין ראש ממשלת ישראל. ועיקר העיקרים – מהיום שוב יש לנו ידיד אמת בבית הלבן.
יוסי אחימאיר
פורסם לראשונה ב'מעריב', ביום שני, 20.1.2025, יום השבעת הנשיא טראמפ.
* * *
ג'וחא: יהודים רחמו רחמו, הן לבכם ישר וטוב, רחמו על העזתים שטבחו בבני עמכם ואנסו את נשותיכם ושרפו בתנור תינוקות שלכם וקיצצו אצבעות של נערותיכם ועכשיו שבים להריסות בתיהם כשהם נחושים להמשיך לעשות בכם כך בעתיד, אינשאללה!
יהודים רחמו רחמו, הן לבכם ישר וטוב!
* * *
המאה ה-21 (וכבר 2025 ולא די לה)
פורסם לראשונה ב"טיסה נגד השעון", 2012,
בהוצאת "קשב לשירה" בעריכת רפי וייכרט.
תוספות בחלקי השיר.
אַךְ הֵחֵלָּה וּכְבָר שׁוֹלַחַת אוֹתוֹת בְּעֵרָה.
תֵּל לָבָן מַחְלִיף צְבָעָיו,
צוֹפֶה בִּשְׁעוֹתֵינוּ הַטּוֹבוֹת, חָרֵד בְּרִגְעֵי הַעֶצֶב.
עוֹנוֹת הַשָּׁנָה מְעַנּוֹת אֶת שֶׁלֶד הַגּוּף, גְּוָנִים חֲדָשִׁים
מְחַפְּשִׂים מוֹצָא בָּאֲדָמָה הַמְּסֻכְסֶכֶת.
אַרְכֵאוֹלוֹגִים חוֹפְרִים בְּקַפְּדָנוּת, מְמַפִּים מְגוּרִים,
חַיִּים שֶׁהָיוּ.
הַרְחֵק, הַמִּדְבָּר מַפְלִיא הַשָּׁנָה לִפְרֹחַ. בִּשְׁלוּחַת הַר קוֹמוֹת, בַּנְּחָלִים, לְיַד שִׂיחֵי הַמָּלּוּחַ.
מִצּוּק תַּמְרוּר בְּהַר שֻׁלְחָן נֵלֵךְ בְּלֵילוֹת מוּאָרֵי- כּוכָבִים
אֶל יְפִי הַמִּזְרָח.
אֲנָשִׁים אוֹבְדִים מֵרָצוֹן, לְעִתִּים בְּלֵית בְּרֵרָה,
מִרְצוֹנָם שֶׁל אֲחֵרִים.
עִם לֵדַת הַשֶּׁמֶשׁ מֵעֵבֵר לְהָרֵי מוֹאָב וְאֶדוֹם נָבוֹא
מֵעַל מְנִיפַת הַסַּחַף שֶׁל
נַחַל בּוֹקֵק –
"שָׂא נָא עֵינֶךָ... צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה"*
אֶל מַרְאוֹת לְשׁוֹן
יָם הַמָּוֶת.
איליה בר-זאב
* * *
אהוד: נאום ההשבעה של טראמפ בקאפיטול היה מעודד. עם חלק ניכר מדבריו אפשר להסכים ולקוות שיתגשמו כי הם מבשרים עתיד טוב יותר לארה"ב, לישראל ולעולם.
ורק לחשוב על הסכלים הצבועים "הפרוגרסיבים" שהישוו ועדיין משווים את טראמפ להיטלר!
* * *
1. קיצור תולדות הסכסוך
אודי מנור – היסטוריון ציוני, "מן הים עד המדבר – בחזרה לעתיד 1919", חיפה 2025, 102 עמ'.
אני קצת מיושן. אני אוהב לקרוא מנייר, ועליו אותיות דפוס. לחוש את דפי הספר, להריח אותו. עלון הקיבוץ מגיע בשנים האחרונות בדוא"ל. אני מדפיס אותו ורק אז קורא אותו. באמצע השבוע אני קורא את העיתונים מהמסך, אבל את עיתוני השבת אני קורא מהמהדורה המודפסת. מעולם לא קראתי ספר במחשב. כשאני קורא ספר, אני מסמן לי בדבקיות צבעוניות עמודים ופסקאות שארצה לחזור אליהם. איך אפשר לסמן על המסך?
אבל ספרו החדש של פרופ' אודי מנור "מן הים עד המדבר" יצא רק במהדורה מקוונת. לא אוותר על קריאת ספר של אודי מנור, שהוא גם חבר וגם מעניין אותי מאוד לקרוא את התובנות שלו ולהתעשר מהידע שהוא חולק עם קוראיו. בוודאי מעניין אותי לקרוא ספר שלו על תולדות הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. וכמובן שלא אוותר על קריאת ספר ששמו הוא "מן הים עד המדבר". ולראשונה בחיי קראתי ספר מעל המסך.
את המילים "מן הים עד המדבר" אני קורא עם המנגינה – לחנו של דוד זהבי להמנון הפלמ"ח, שכתב זרובבל גלעד. "ממטולה עד הנגב / מן הים עד המדבר / כל בחור וטוב לנשק / כל בחור על המשמר."
מהי ארץ ישראל שעליה כתב גלעד? ארץ ישראל שהגלעד – השם אליו עיברת את שמו המקורי, גלס – הוא חלק ממנו, כלומר ארץ ישראל השלמה משתי גדות הירדן, מן הים התיכון עד המדבר החוצץ בין ירדן לעיראק. זו ארץ ישראל שעליה התחנך גלעד בעין חרוד. זו ארץ ישראל שעליה ערגו חברי הקיבוץ המאוחד, חניכיו של טבנקין, זו ארץ ישראל של הפלמ"חניקים. "מן הים עד המדבר" הוא גם שם ספרו של יעקב צור על ארץ ישראל השלמה של הקיבוץ המאוחד וטבנקין. צור עמד על כך שאין זו מפה מדויקת, עם גבולות ברורים, אלא תיאור המרחב, שגבולותיו יקבעו על פי כוחנו בהתיישבות ובעלייה.
על ארץ ישראל הזו כתב מנור את ספרו. וכמובן שהכותרת מתכתבת עם הקריאות של תומכי חמאס באירופה ובמערב: "מהים עד הנהר" – הקריאה לחיסולה של מדינת ישראל. כך פותח אודי את ספרו: "לא מהים עד לנהר כמו שזועקים בגרון ניחר מעריצי הנוח'בה ברחבי העולם. לא. לא מן הנהר, אלא מן הים עד המדבר. איזה ים? הים התיכון. איזה מדבר? המדבר חוצץ בין המדינה המלאכותית 'ירדן' לבין המדינה המלאכותית 'עיראק'. ומה יש מן הים עד המדבר? שני עמים. עם יהודי ועם ערבי."
אודי מנור מסביר שארץ ישראל / פלשתין, שבה חיים שני העמים, ושהפתרון לסכסוך ביניהם הוא בהגדרה עצמית לכל אחד מהם, אינה רק מן הים עד הירדן אלא מן הים עד המדבר.
נקודת המוצא של הספר היא 1919. כותרת המשנה של הספר היא: "בחזרה לעתיד 1919". שני אירועים דרמטיים היו בשנה זו. האחד הוא מפת ארץ ישראל שהגישה התנועה הציונית, בהנהגת חיים ויצמן, לחבר הלאומים – מפה שבה דרום לבנון עד הליטני, הגולן כולו (כולל מה שקרוי "הגולן הסורי") ועבר הירדן המזרחי, מן הים עד המדבר, מיועדים להיות הבית הלאומי לעם היהודי, כלומר גבולות המדינה היהודית. האירוע השני הוא הסכם ויצמן-פייסל, ההסכם בין נשיא ההסתדרות הציונית העולמית לבין האמיר פייסל, בנו של חוסיין מלך חיג'אז, נציג הממלכה החיג'אזית. היה זה הסכם, שאילו התממש, מאה שנות מלחמה עקובה בדם הייתה נחסכת מאיתנו ומהמזרח התיכון כולו.
אודי מנור אינו קורא לכבוש את ארץ ישראל על פי מפת 1919. הוא רק מזכיר לנו מהי ארץ ישראל שאותה יש לחלוק בין העמים.
הספר, המתאר את הסכסוך, פותח בסקירה על הציונות וסקירה על התנועה הלאומית הערבית. הסיפור מתחיל בראשית ימי המנדט הבריטי ומסתיים ב-7 באוקטובר. והמסר הברור, הנובע מן העובדות ההיסטוריות, הוא שהסכסוך נובע מסיבה אחת בלבד – סירובם של ערביי ארץ ישראל להשלים עם קיומה של ריבונות יהודית על חלק כלשהו מארץ ישראל ובעצם, מסירובם להכיר בכך שיש לאום יהודי ושיש זיקה כלשהי בין היהודים לארץ ישראל. הסכסוך, מראשיתו ועד היום, הוא קיצור תולדות הניסיון למנוע את הקמת המדינה ולאחר מכן לשים קץ לקיומה. אש"ף הוא הארגון המגלם את הגישה הזאת, ולכן הוא המחסום לכל עתיד של שלום, שלא בכדי, סיכל (גם במובן של "סיכול ממוקד") כל ניסיון לגישה מתונה, פשרנית וריאליסטית בקרב הפלשתינאים וכל סיכוי לפשרה עם ירדן.
העובדות חותכות כל כך, וניכרים דברי אמת.
קצת מוזר לכתוב שהסכמתי עם העובדות, כי עובדות הן עובדות, צריך להכיר אותן, לא להסכים או לדחות אותן. אבל בהחלט הסכמתי עם הניתוח והמסקנות של מנור.
והמסקנות שלו מורכבות. מצד אחד, הוא כותב שהוכח שנסיגות ונכונות לנסיגות אינן מקדמות את קץ הסכסוך. מצד שני, הוא מוכן לפשרה טריטוריאלית ברוח תוכנית אלון והוא גם תומך בניסיון אקטיבי להתקדם לעבר שלום באמצעות הסדרי ביניים, וגם התובנה הזאת היא ברוחו של יגאל אלון, שמנור כתב את הביוגרפיה שלו.
בנקודה אחת, דומני שמנור לוקה בעיוורון – דעה קדומה נגד דיין ופרס. דיין היה הנמסיס של אלון וכך גם פרס, ומנור נוטר להם טינה עמוקה. כאשר הוא כותב על חתרנותו של פרס, כשר הביטחון, נגד רבין בקדנציה הראשונה, כשר החוץ נגד שמיר וכשר החוץ נגד רבין בקדנציה השנייה, הוא צודק. אז היכן העיוורון? מנור היה בעבר מקורב ל"חוג אורנים". הוא התרחק מהם ת"ק פרסה, אולם דבק בפרשנותם לדרכם של דיין ופרס, שאותה הוא מגדיר כ"אנשי הסטטוס-קוו", אלה שמסיבות אלו או אחרות חפצים בהתחפרות בסכסוך ובמלחמת נצח, ובהימנעות מהתקדמות לפתרונו. הם עושים זאת באמצעות העדפת הקיצונים בקרב הפלשתינאים על פני המתונים, כלומר בהעדפת אש"ף וקידום אנשיו. כך הם נהגו כשרי הביטחון וכך נהג פרס באוסלו. דווקא כיוון שמנור התרחק מ"חוג אורנים" מצופה היה שיסביר מהי, לדעתו, המוטיבציה שלהם להנציח את הסכסוך.
אני רחוק מלתמוך בדיין ופרס, אך אני שולל לחלוטין את התזה הזאת. ספרו של פרס "המזרח התיכון החדש" מציג דרך לשינוי דרמטי במזרח התיכון, ההיפך המוחלט מקיפאון וסטטוס-קוו. ההיפך הוא הנכון, מדובר ברעיונות מהפכניים. בעיניי, "המזרח התיכון החדש" הוא פנטזיה, והחזון הקוסמופוליטי שאליו פרס חותר – הזוי. אבל אין לי ספק שהמטרה שלו היא שלום. זו הייתה גם מטרתו בהסכם אוסלו. את התוצאות אנו חווים עד היום, ובעיקר חווינו אותן לפני 15 חודשים, אבל אין לי ספק באשר למוטיבציה.
הוא הדין בדיין. דיין אכן האמין שדווקא עם הקיצונים ניתן יהיה להסתדר, ושתומכי אש"ף ביו"ש הם הפלשתינאים האותנטיים. הוא טעה בגדול, אך המטרה שלו היתה הפוכה לזו שמנור מייחס לו. מנור חוזר לנאומו המפורסם של דיין על קברו של רועי רוטברג. בנאום הוא הציג את מהות הסכסוך ומדוע הוא פסימי לגבי האפשרות שערביי ישראל שגלו ממנה יסכימו להשלים עימנו. הוא הציג לשומעיו את הסכסוך מנקודת מבטו של האוייב, ואודי מציג זאת כאילו הוא מצדיק את האוייב. "לשיטתו של דיין," כותב מנור, "יהודים לא ישבו את הארץ, ולא בנו כפרים, ואבותיהם לא קשורים לאדמה הזו, וכל הציונות היא גזל המצדיק טרור."
איך הטענה הזו מתיישבת עם דבריו של דיין בנאומו: "דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו."
זו תמצית נאומו, והבנת המוטיבציה הערבית נועדה להבהיר לנו, שאל לנו להתפתות לאשליות של שלום. לימים, הוא שינה את גישתו. במו"מ על השלום עם מצרים, בו השתתף כשר החוץ בממשלת בגין, הוא דחף לוויתורים מרחיקי לכת, ולאחר מכן הוא פרש מן הממשלה, בטענה שאינה מתקדמת בקצב הרצוי, בעיניו, במו"מ עם האוטונומיה לפלשתינאים.
בסוגייה הזאת המחלוקת בין אודי מנור לביני אינה מהיום וגם לא משלשום. לדעתי, הדבקות בתזה הזאת פוגמת בספר.
אולם הספר בכללותו חשוב מאוד, מרתק ומיטיב לתאר את תולדות הסכסוך, וחשוב יותר – את מהות הסכסוך. זה לא ספר להיסטוריונים. אין בו הערות שוליים ולא מראי מקום. הוא זורם מאוד, מעניין מאוד ואני ממליץ עליו בחום.
2. צרור הערות 22.1.25
* מנהיגות ואחריות – כבר ביום הראשון למלחמה, הרצי הלוי לקח אחריות על המחדל. כעת הוא מימש את האחריות בהתפטרותו. דבריו הם מופת של נטילת אחריות, בלי לגלגל אותה מטה. כך נוהג מפקד אמיתי. כך נוהג מנהיג. כך נוהג אדם.
נגמרו התירוצים. כעת, מר שבעה באוקטובר, ראש הממשלה הכושל, האחראי הראשי על המחדל, לא יכול להמשיך לנוס במוגות לב מאחריות. אילו ראש הממשלה היה כל אדם אחר זולת נתניהו, אחרי גדול הכישלונות של מנהיג כלשהו בתולדות המדינה הוא היה עומד ביושר ובאומץ לפני הציבור, נוטל אחריות לכישלון ומתפטר. הוא היה מסתגר עד אחרון ימיו בביתו ולא מראה את פניו בציבור. אך נתניהו, במופע דוחה של חוסר מנהיגות, בורח מאחריותו, מגלגל אותה על הכפופים לו, תעשיית השקרים וההסתה שלו מעלילה עלילות דם שפלות על מפקדי צה"ל בשעת מלחמה.
לא זו בלבד שהוא לא מתפטר, הוא אפילו לא עושה את המינימום והולך לבחירות לבקש מחדש את אמון הציבור. הרי האנשים שבחרו בו לא בחרו בטבח 7 באוקטובר. לא זה מה שהבטיח להם "מר ביטחון", "מגן ישראל". ולא זו בלבד שהוא לא מתפטר ולא הולך לבחירות, הוא גם מסכל חקירה, כי הוא הראשון היודע שהוא האשם.
נתניהו – אפס במנהיגות.
* מנהיגה לאומית לעומת עסקן נרקיסיסט – מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים, גולדה מאיר ניצחה בבחירות וקיבלה 51 מנדטים. כעבור שלושה חודשים, ועדת חקירה ממלכתית קבעה שהיא אינה אחראית למחדל.
והיא קמה, ביוזמתה, והתפטרה. ואמרה שלעולם לא תסלח לעצמה.
היא התפטרה בצדק, בשל אחריותה המיניסטריאלית מעצם היותה ראש הממשלה. נתניהו, בנוסף לאחריות המיניסטריאלית, אחראי אישית, כמי שעיצב במשך 15 שנים את תפיסת הביטחון שהמיטה עלינו את טבח שבעה באוקטובר, האסון הגדול בתולדות העם היהודי מאז השואה.
גולדה מאיר הייתה מנהיגה לאומית. נתניהו עסקן נרקיסיסט.
* נכשלת. לך – לאחר מבצע "עופרת יצוקה", בעיצומן של בחירות 2009, התייצב "מר ביטחון" מול המצלמות והתחייב בפני הציבור, שאם ייבחר הוא ימגר את החמאס. "חזק מול החמאס", זוכרים?
הוא קיבל את המנדט באותן בחירות, ובעוד בחירות, ובעוד בחירות, ובעוד בחירות ובעוד בחירות. ולא זו בלבד שלא מיגר את החמאס, אלא איפשר לחמאס להפוך מארגון טרור קטן, למפלצת טרור אדירה שהמיטה עלינו את אסון השבת השחורה בשמת תורה.
סר הביטחון מ"מר ביטחון".
נכשלת. לך! צא, צא איש הדמים!
* אבי תורת ההתמכרות לשקט – נתניהו הוא מעצב תפיסת הביטחון של ישראל בעשור וחצי האחרון. זו הייתה גאוותו. "העשור השקט בתולדות המדינה" היה העשור שלו. "פחות הרוגים מבכל ממשלה אחרת." תפיסת הביטחון שלו היתה התמכרות לשקט. ההתמכרות לשקט הביאה לחוסר יוזמה, להימנעות מהתקפיות, להבלגה, להכלה, להתבססות דפנסיבית על גדרות, מכשולים, כיפות ברזל וממ"דים ועל העצמת חמאס באמצעות פרוטקשן, תמורת עוד חודש של שקט. הוא הרשה לחמאס להצית את שדותינו ללא תגובה במשך שלוש שנים וחצי. הוא שיחרר את סינוואר ואת כל שרשרת הפיקוד של הטבח, לצד יותר מאלף מחבלים ובהם רוצחים רבים בעסקת שליט המופקרת. ובספרו האוטוביוגרפי שפרסם לפני הבחירות, התהדר בכך שדחה את ההצעות ה"הרפתקניות" של בנט וליברמן לתקוף את חמאס.
וכשתוצאות תפיסתו התהפכו עלינו במכת מוות שלא הייתה כדוגמתה מאז השואה, הוא בורח, כדרכו, מאחריות ומאשים שעירים לעזאזל. הפעם התרגיל הזה לא יעבוד יותר. גם רבים מחסידיו השוטים התפכחו. וגם הם, אולי בעיקר הם, יהיו הראשונים לבעוט אותו, אם לא יעשה – אם לא לנו אז לעצמו טובה, ויפנה את המקום באופן עצמוני.
[אהוד: אל תיתמם ואל תעוור את עינינו – בתמיכתך הנלהבת ב"הפגנות המחאה" שעודדו את סינוואר לצאת לטבח – אתה אחראי לטבח לא פחות מנתניהו! אמנם, כשהחלה שקמה ברסלר להטיף לסרבנות, משכת את תמיכתך ממנה, מ"הפגנות המחאה" ובעקיפין גם מסינוואר – אבל לנזק כבר היית שותף!]
* עלילת דם אוטואנטישמית – שנה ורבע של שטיפת מוח, הפצת שקרים והסתה, הביאו לכך שבסקר דעת קהל מסתבר שכמחצית מהציבור מאמינים או מאמינים חלקית לקונספירציות המטורללות על הבגידה ושיתוף הפעולה עם חמאס בטבח.
עלילת הדם הזאת חמורה יותר מכל עלילות הדם האנטישמיות ביותר על היהודים לאורך הדורות. ומי שעומד מאחוריהן הוא מי שמנסה לכסות על המחדל שלו – האסון שהמיט על עמנו, באמצעות עלילת דם שפלה ונתעבת על שעירים לעזאזל.
ובינתיים, השפן הקטן נס בפחדנות מאחריות ומונע חקירה. הוא יודע למה.
* מר כישלון – 14 ראשי ממשלה היו בישראל. נתניהו אינו נמנה עם 13 הטובים שבהם.
* היום שבו חזר גלעד שליט – התנגדתי בתוקף לעסקת שליט. יצאתי נגדה, כתבתי נגדה, הזהרתי מפניה. אולם ביום שבו חזר גלעד שליט, הייתי מאושר. כשראיתי אותו יורד מהמטוס, גרוני נחנק מדמעות אושר. ודעתי נגד ההסכם לא השתנתה.
איך זה הולך יחד? עובדה. בעברית קוראים לזה מורכבות.
אני מאמין, שכך חשים מרבית מתנגדי עסקת החטופים, בשובם של החטופים הביתה.
* באתר סטרילי – על ישראל לדרוש, שהעברת החטופים מידי המחבלים הברברים לידי הצלב האדום, ייעשה במקום סטרילי, ולא בתוך האספסוף. לפני ששחרור ידרדר ללינץ'.
* המטרה שמתממשת והמטרה שמתמסמסת – אנו צופים בתמונות מעזה, וראים בעת ובעונה אחת, איך המטרה הקדושה של החזרת כל החטופים הולכת ומתממשת, והמטרה החשובה לא פחות של מיטוט חמאס הולכת ומתמסמסת.
במיצר שאליו נקלענו, או שאליו קלענו את עצמנו במלחמת דשדוש, לא היתה ברירה, אלא לתעדף את המטרה של שחרור החטופים. יש להשלים אותה עד אחרון החטופים. אך אסור לנו לוותר על המטרה של מיטוט חמאס. אחרי שכל החטופים יחזרו, בלי קשר להסכם שנחתם תחת סחיטה ולכן אין לו שום תוקף – חובתנו לחדש את המלחמה ולהיכנס, הפעם ללא כבלים, כדי להשאיר מחמאס רק רעיון.
* נבוא איתם חשבון – הצעד הראשון שנדרש חמאס לבצע במסגרת ההסכם היה פשוט מאוד. להעביר עד שבת ב-16:00 את שמות החטופות שתשתחררנה בפעימה הראשונה. כבר את המחויבות הזאת הם הפרו ברגל גסה.
זה לא רק סדיזם והמשך מריטת עצבי החברה הישראלית והתעללות נוספת במשפחות החטופים. זו גם הדגמה כיצד הם מתייחסים להסכמים. ואם כך, כאשר הם עומדים לקבל מחבלים משוחררים, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, איך הם יתנהגו אחרי שחרור כל המחבלים.
העיקרון שלנו צריך להיות זה: אם יש הפרה אחת – נחזור למלחמה בכל הכוח (כלומר לא דשדוש כמו בשנה האחרונה), כדי לממש את מטרת המלחמה – מיטוט חמאס.
אז הנה, ההפרה הראשונה כבר הייתה. עלינו לנשוך שפתיים עד שובם של כל החטופים, ואז לבוא חשבון עם חמאס, ולשם שינוי – בלי שידינו כבולות כפי שהיו עד כה, בשל החשש לסכן את החטופים.
* חמאס מהתל בנו – לאורך כל המלחמה, חמאס מהתל בנו באחיזת עיניים של מו"מ על שחרור החטופים, תוך שהוא סירב לכל עסקה. ואצלנו, רבים בחרו להאשים אותנו, את ישראל, את הממשלה, את נתניהו. וכאשר נתניהו הציע הצעה מרחיקת לכת וחמאס דחה אותה, שוב האשימו את עצמנו. וכאשר סוף סוף חמאס מוכן לעסקה וסוכם על עסקה, מיד נשלחו חיצים פנימה – אז למה רק עכשיו ולא לפני שנה? וכאשר נתניהו ויתר ויתורים כואבים למען העסקה – אם ויתרת, סימן שזה לא היה חשוב אלא ספין. כשכבר סוכם על העסקה, חמאס החל לתקוע מקלות בגלגלים, העלה תביעות חדשות, והחתימה נדחתה. ושוב – אנחנו אשמים, כמובן. ואחרי החתימה, חמאס שוב הקשה, ושוב ניסה לסחוט עוד ויתורים, ולהקשות עוד ועוד, ושוב, כרגיל, אנחנו אשמים.
ואז הגיעה שעת השי"ן. הרגע שבו חמאס נדרש בסך הכול לתת שלושה שמות של חטופות שאמורות להשתחרר. ומה חמאס עשה? בדיוק מה שהוא עושה כל הזמן. 19.5 שעות חלפו עד שהוא מסר את השמות. הפעם, גם המוחות היצירתיים ביותר, החולניים ביותר, הקונספירטיביים ביותר, לא יוכלו למצוא סיבה להאשים את הממשלה ואת ראש הממשלה במעשה. הפעם אפילו הם מבינים שחמאס אשם. האם ייפול האסימון והם יבינו סוף סוף מה קרה כאן בשנה ורבע של המו"מ העקר?
* מה משמח את איימן עודה? – מבחינת איימן עודה, נשים שנחטפו מבתיהם ואישה שנחטפה ממסיבת ריקודים, בתוך טבח המוני, הן שוות ערך לרבי מרצחים. הוא שמח על שחרור כולם. אני לא מאמין לו. הוא שמח על שחרור המרצחים, ותמורת שחרורם הוא בעד שחרור החטופות.
איש נקלה.
* יש לו אחות? – מה אומר לכם השם אסתר אבירם? אני נתקלתי בו היום בפעם הראשונה. מסתבר שהיא חברה בארגון הימין הקיצוני "צעדת האימהות". אותה אסתר אבירם השתתפה בישיבה של ועדת הכנסת, וקראה שם לשחרר את הנגד אבי רוזנפלד, והוסיפה אמירה בזויה שבה השוותה אותו ל"חטופים שלכם".
באמת, אמירה מקוממת. אבל סביר להניח שלמרות שהדברים נאמרו בדיון בוועדת כנסת, הם לא היו מגיעים לידיעתי ולידיעת רוב אזרחי ישראל. ולמה ואיך הם הגיעו לידיעתי?
אילו הופיעה בעמוד הבית הכותרת: "אסתר אבירם השוותה בכנסת בין החטופים לאבי רוזנפלד," סביר להניח שהייתי מדלג עליה. בעצם, לא הייתי מדלג עליה כי לא הייתה מופיעה כותרת כזו. לחצתי על הכותרת והגעתי לכתבה עצמה. האם הייתי טורח לקרוא כתבה שכותרתה "השוותה בכנסת בין החטופים לנגד הנאשם"? ספק.
אבל הכותרת בדף הבית היתה "אחות ח"כ מהליכוד השוותה בכנסת בין החטופים לאבי רוזנפלד." וכותרת הכתבה עצמה הייתה: "השוותה בכנסת בין החטופים לנגד הנאשם – ואז התברר: היא אחותו של ח"כ מהליכוד."
אז מה אם היא אחותו? היא נבחרת ציבור? אחיה אמר את הדברים? היא נציגה שלו? האם הוא הביע תמיכה בדבריה? וה"ואז התברר" מדיף ריח של היא הסתירה את העובדה שהיא אחותו של ח"כ ואז התברר. גם בכותרת המשנה נאמר ש"אחר כך התברר שהפעילה היא אחותו של ח״כ אביחי בוארון, שבמקביל פועל להדיח את ח"כ עודה – שסיפק השוואה מקוממת משלו."
קוראים לזה ווטאבאוטיזם. מה הקשר בין דבריה להליך ההדחה של עודה? ואולי הם מציעים לפעול להדחת אסתר אבירם מתפקיד אחותו של ח"כ? או אולי להדיח את הח"כ בגין היותו אחיה של מי ש"סיפקה השוואה מקוממת"?
אגב, אין קשר בין האמירה האיומה שלה, גם אילו נשמעה מפיו של ח"כ, לבין תהליך ההדחה של עודה. אין סעיף בחוק המאפשר הדחת ח"כ בגין השוואות מקוממות, אלא בגין "תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אוייב או של ארגון טרור, כנגד מדינת ישראל." ועם כל הסלידה מדברי ה"שוועסטער", היא לא אמרה משהו שניתן לפרש אותו כתמיכה במאבק מזוין נגד מדינת ישראל. לעומת זאת, בדבריו של עודה, שבהם הביע שמחה על שחרור מרצחים, יש יסוד לפרשנות כתמיכה במאבק המזוין נגד ישראל.
לדעתי, האמירה שלו אינה מגיעה לרף של תמיכה במאבק המזוין, הגם שניתן לפרש זאת כך בעקיפין. לדעתי, מוטב להימנע מהחלטה כזאת, שדינה להידחות בבג"ץ. בכלל, הליך הדחה של ח"כ, שהוא תהליך מעין-שיפוטי, בידי ח"כים, הוא הליך בעייתי וצריך להיזהר מאוד מהשימוש בו. ודומני שמי שיזמו את ההליך, יודעים שהוא ידחה ומגישים אותו כדי לתקוף את בג"ץ אם הוא יתקבל ויפסל, או את האופוזיציה אם הוא לא יתקבל. על פי החוק, כדי להתחיל בהליך הדחה, נדרשים חתימות של 70 ח"כים, בהם לפחות 10 מן האופוזיציה. במקרה כזה, נדרש רוב של 2/3 מחברי ועדת הכנסת כדי להמליץ על המהלך למליאה. במליאה נדרש רוב של 90 ח"כים.
עד היום מעולם לא הודח ח"כ.
* מסר של ברזל – במבצע "חומת ברזל" בג'נין, בעיצומה של הפסקת האש בעזה, ישראל מעבירה מסר חשוב לחמאס.
בשנים שקדמו ל-6 באוקטובר, כחלק ממדיניות ההתמכרות לשקט, ישראל "הכילה" את התעצמות איום הטרור בג'נין, שכם, טול כרם וערים אחרות, בשל פחדה מתגובת חמאס מעזה – ירי רקטות על ישראל, שעלולה להוביל להסלמה.
בפעולה כעת, דווקא בהפסקת האש, ישראל מבהירה לחמאס, שלא עוד. ישראל אינה מורתעת כפי שהייתה, היא אקטיבית, היא יוזמת והיא תסכל כל איום על יישוביה ואזרחיה.
* ועדת החקירה של רח' שוקן – נועה לימונה, כדרכם של השוקניסטים, כתבה עוד פשקוויל קינה וזעם על המוות וההרג שאנו זורעים בעזה. בדרך כלל, בפשקווילים האלה לא תמצא את צמד המילים 7 באוקטובר. כאילו היום המר והנמהר הזה, שהפיל אצלנו אסימונים רבים והבהיר מי כאן הרעים ומי כאן הטובים ושמלחמתנו היא על קיומו הפיזי של כל אחד מאיתנו ולכן זו מלחמת בני אור בבני חושך, כלל לא היה. אולם לימונה לא הסתירה בפשקווילה את 7 באוקטובר. "הנרטיב הפשטני, חסר הדקויות וההתחשבות בהיסטוריה, הוא שהוביל אותנו לשבעה באוקטובר. בחסותו הדחקנו את הכיבוש ואת עוולותיו, קיבלנו את קונספציית 'ניהול הסכסוך' והאמנו שנוכל לחיות את חיינו, חפצי חיים שכמותנו, כאילו עזה אינה קיימת."
בעצם, טבח 7 באוקטובר היה מלחמת אין ברירה שהכרחנו את הפלשתינאים לצאת אליה. מי האחראים לטבח, בוועדת החקירה של רח' שוקן? אנחנו. ולכן, אין ברירה, אלא לפטר אותנו. והם צודקים – אלמלא היינו כאן, לא היו טובחים בנו.
* לא ינקפו אצבע – הבן גבירים החוליגנים ערכו פוגרום בפונדוק.
ומה עושה המשטרה? כל עוד יש חשש שראש הכנופייה יחזור לתפקידו, המשטרה תמשיך לא לנקוף אצבע. לכן, למען ביטחון המדינה ושלומם של אזרחיה, יש למנות לאלתר שר קבוע, שישקם את משטרת ישראל מן ההריסות שהשאיר ראש הכנופייה.
* צריכים לחטוף כדור – אנשי גיס חמישי שמרססים גז פלפל על פני אנשי כוחות הביטחון – צריכים לחטוף כדור.
* לחזק את היישוב – בעקבות קריאתי, לאחרונה בראיון ל"עולם קטן", ליישב את הר דב, קיבלתי מיספר תגובות ש"לא צריך להקים יישובים חדשים, אלא לחזק את היישובים הקיימים."
אני בהחלט בעד חיזוק היישובים הקיימים בהר דב. נקים שם יישוב ואז נחזק אותו.
* לבנות ולהיבנות – לפני כשבועיים הרציתי על הנושא: התיישבות ביטחונית, בפני פורום שרוב חבריו הם ההנהגה של תנועות הבוגרים של תנועות הנוער הכחולות. אלו תנועות של הגשמה, שרבים מחבריהם מגשימים את הרעיון בקיבוצים עירוניים, קיבוצי מחנכים ובקבוצות שיתופיות. אולם נושא ההתיישבות הכפרית כבר עשרות שנים היה מחוץ לפוקוס שלהם. מאז אמצע שנות השמונים, הניעה אותם הסיסמה שהביצות שיש לייבש היום הן הביצות החברתיות.
אני מעריך מאוד אותם ואת מפעלם. אולם הניכור שלהם מחזון ההתיישבות הפריע לי תמיד. לפני שנה וחצי, אם בכלל הייתי מדבר איתם על הנושא, ואני מניח שכלל לא הייתי מוזמן לעשות כן, לא היה עם מי לדבר. ואילו עכשיו, שוחחתי איתם על נושא שהם עצמם עוסקים בו, בוחנים אותו, לומדים אותו. לומדים כיצד ניתן להרחיב את מוטת ההגשמה של אותן תנועות, בחזרה גם להתיישבות כפרית בספר.
זו רק דוגמה אחת מני רבות לתקומה של תפיסת ההתיישבות. בתנועה הקיבוצית, למשל, הוקמה מחדש מחלקת התיישבות, שלא פעלה בה עשרות שנים. פתאום חזרו להקים גרעיני נח"ל להתיישבות. ברור לי שזה צריך להיעשות אחרת מבעבר, אבל עצם העובדה שחוזרים לכך, היא חדשה מצוינת. ואני שותף לכמה התארגנויות שעוסקות בכך. וכדי לעורר הגשמה יש צורך בחזון. יש צורך בתוכן, בתלמוד שיביא לידי מעשה.
כתבתי לפני שבועות אחדים על אסופת המאמרים של ארגון השומר החדש – "התלכדו בסערה". ולאחרונה, גם בית יגאל אלון, שאף הוא החל לעסוק בנושא, הוציא חוברת שכותרתה – "לבנות ולהיבנות – חינוך להתיישבות בסְפר."
בית אלון אינו תנועה, אין לו חניכים, אין לו קבוצות הגשמה. אולם הוא יודע לשרת את התנועות והארגונים בהענקת תוכן. והתוכן הוא חינוך להתיישבות. זו חוברת דקה – מעט המכיל את המרובה. בפתיח, העורכים מגדירים למה הם מתכוונים כשהם אומרים התיישבות: "מגמת ההליכה אל הקהילה הכפרית הקטנה בספר הישראלי, הבונה את חייה תוך ידיעה ברורה כי הדבר כרוך בסיכון מתמיד." כמובן ש-7 באוקטובר מהדהד בהגדרה הזאת. אנו, בגולן, ב-25 השנים האחרונות, שיווקנו למצטרפים אלינו בעיקר איכות חיים. היום נכון לצרף לכך גם את תודעת התלם האחרון – החשיבות הלאומית של ההתיישבות בספר, הכרוכה בקשיים ובסיכונים.
בחוברת חמישה שערים: מטראומה אישית ולאומית לצמיחה, הסיפור הפרטי שזור בסיפור הלאומי המשותף, קווים לדמות החלוץ המתיישב – החלוציות בין פשט לדרש וסוד כוחה וייחודה של הקהילה הקטנה. ויש בתוכה טקסטים רבים, של גורדון, ברל כצנלסון, בן גוריון, מרטין בובר, טבנקין, יגאל אלון, ש"י עגנון (הסיפור המקסים "מאויב לאוהב"), אליעזר שבייד, מוקי צור ואחרים. ולצידם, מקורות יהודיים קלסיים מהתלמוד ומקורות מהשירה והזמר העבריים. אחד המושגים המשמעותיים בחוברת הוא החלוציות. החלוציות כאידיאה והחלוץ כמגשים שלה.
אביא שתי מובאות מתוך החוברת. בן גוריון: "אני רחוק מאלה שפרקו מעל עצמם עול המדינה ומפני כך מנסים למעט דמותה ולזלזל בערכה. כדאי היה לחיות ולמות על הקמת המדינה. המדינה היא מטרה לעצמה והיא גם אמצעי למטרה עוד יותר גדולה. במדינה לא נתגשם עדיין חזון הגאולה במלואו – לגמרי לא. אבל בה נתגשם חזון דורות; ריבונות ישראל. וריבונות זו היא מטרה לעצמה, מטרה גדולה ויקרה שאין כמוה. אבל המדינה היא גם אמצעי – כי אנו רחוקים עדיין מגאולה מאוד, והדרך עוד רבה וקשה עד מחוז חפצנו ההיסטורי; והמדינה היא המכשיר רב האונים אם כי לא היחיד, שיקדם אותנו לקראת המטרה. המדינה עשתה בחמש שנים מה שכל העם היהודי לא היה יכול לעשות במשך 70 שנים. אבל לא הכול ייעשה בכוח המדינה. ... המשימה של דורנו לא תבוצע בלי יוזמה חלוצית של טובי הכוחות בנוער ובעם. אין המדינה יכולה לצוות על מיזוג גלויות ועל יישוב השממה. גם חברה חדשה אינה נבנית אך ורק בכוח החוק ובגזירת המשטר. לקיום שליחות דורנו דרוש אקלים מוסרי אחר בעם. המדינה יכולה לגלות פושעים ולהענישם, גם למנוע הרבה פשעים. אבל לביצוע מפעלנו דרוש אקלים של טוהר והתנדבות ונאמנות ומסירות. אלה לא נעשים על ידי פקודה. אלה יבואו מתוך אנשי מופת ונוער חלוצי."
[אהוד: כאשר בן גוריון אמר "במשך 70 שנים" הוא התכוון כנראה מיסוד פתח תקווה ב-1878 ועד הקמת מדינת ישראל ב-1948].
יגאל אלון, אחרי מלחמת יום הכיפורים, שבה פונו יישובי הגולן והוטל ספק ברלוונטיות של רעיון ההגנה המרחבית: "לא זו בלבד שטרם אבד הכלח על תפקידה של ההגנה המרחבית, המושתתת על תשלובת של מוצבים המוחזקים על ידי חיילי צה"ל ויישובים מבוצרים המוגנים בעיקר על ידי המתיישבים, אלא שלקחי מלחמת יום הכיפורים, דווקא הם מחייבים את חיזוקה, ביצורה וארגונה במתכונת שתהא הולמת את אמצעי הלחימה האופנסיביים המצויים בידי צבאות ערב. אין בליבי ספק, כי אם יהיו ביצורי היישובים איתנים די הצורך, נשקם האנטי טנקי חדיש ביותר; אם מיקומם יעשה גם מתוך שיקול אסטרטגי, ולרשותם יועמדו גם יחידות שיריון וארטילריה במסגרת החבל או הנפה – יתברר כי בנסיבות הקיימות בזירה, אין תחליף להגנה המרחבית."
* ביד הלשון: ללכת עם להרגיש בלי – המזרחן ד"ר הראל חורב ממרכז דיין התראיין בתוכנית קלמן וליברמן ברשת ב'. בדברו על האופי של שלטון רש"פ שחמאס מציע בעזה, שבו חמאס יישאר ככוח צבאי, הוא השתמש בביטוי "ללכת עם, להרגיש בלי."
זהו ביטוי שנעשה בו שימוש רב, ניתן למצוא אותו בגוגל בציטוטים רבים בהקשרים שונים. כך מוגדר הביטוי במילון אבניאון: "משל למי שעושה מעשה כלשהו בלי להיות מודע לכך, או בלי להבין את חשיבותו."
את המקור לביטוי אני זוכר מימי נעוריי. זו היתה פרסומת לחזייה. הפרסומת הבטיחה לאישה הלובשת אותה, שהיא נוחה כך שבקושי תורגש. תוכלי ללכת עם החזייה ולהרגיש בלעדיה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
* * *
השקט הנפשי
זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
פרק 4
לא תמיד היתה איה לבדה. שנה אחת היתה נשואה לאורי בן עמי, ועקבות הפרשה הזאת ניכרו היטב במחזהו "חרבוני קיץ" אשר הוצג בשעתו במשך חודשים אחדים, בביצוע חובבני, במרתף-תיאטרון בתל-אביב. כך נכנסה איה לספרות העברית.
אורי היה מבוגר מאיה. רחב-פנים. איטי. עגלגל. מכונס בתוך עצמו וחייכני כלפי חוץ גם כשלא היתה לו לסיבה לחייך. שעות ארוכות היה מבלה ליד שולחן-הכתיבה, גבו כפוף, בטנו משתפכת. בחורף מכורבל כדוב בסוודר עבה וגדול מכפי מידתו. ובקיץ יושב עירום ממותניו ומעלה, קפלי-בשרו נוטפים זיעה, והמאוורר פועל רוב הזמן. מכונת-הכתיבה על השולחן לפניו, ואיה, שלא היתה יכולה כבר אז להיות רגע אחד לבדה, שמנמנה ובמכנסיים קצרים, היתה תלוייה על צווארו, מבקשת להרשים, לשמוע, ללמוד, לדבר, לחבק, לנשק ולאסוף מחמאות לעצמה. כשהיה מקיש על מנענעי-המכונה היתה עומדת מאחוריו ומקישה על גבו בקצב התקתוק שלו ומתעקשת לקרוא מעבר לכתפו, בהערצה ילדותית ובשמץ קינאה שהיה כבר אז בקולה – כל מילה נוספת שאצבעותיו מדפיסות.
"די! תני לי לעבוד קצת..."
"אתה כבר לא אוהב אותי?" היתה גוחנת עליו, כמעט רובצת על גבו.
"אוהב."
"כמה?"
"שמונים."
"אתה משקר."
"תשעים."
"כל כך מעט?"
"תשעים וחמש."
"לא נכון."
"תשעים ושמונה."
"באמת?" היא מנשקת אותו, מקפצת כעיזה פזיזה, "פעם אחרונה היה תשעים ושבע וחצי!" ופתאום היא נעצבת. – "למה אף פעם אתה לא אומר מאה. רע אחד. פוּייה."
"מאה זה הסוף, הכול. אי אפשר יותר. וצריך תמיד להשאיר משהו לעתיד. לא?"
"אז תגיד עוד."
"לא."
"תנסה עוד. פסיק קטן."
"טוב. תשעים ושמונה פסיק חמש."
"יופי! עוד – "
"פסיק תשע..."
"עוד, עוד," היא קופצת ומתיישבת על ברכיו, כילדה קטנה.
"תשע-תשע-תשע-תשע..."
הטלפון מצלצל באמצע נשיקתם. איה מרימה את השפופרת. "אפשר לדבר עם אבא שלך?" – שואלים מעברו השני של הקו. אורי עונה. הוא מתאם מועד לאיזו הרצאה ומתמקח בינתיים על שכרו.
"אוריל'ה, אתה גאון!"
"מה פתאום?"
"סתם כך מדבר, ומשלמים לך. תחשוב כמה שאני מרוויחה רק מזה שאני שומעת אותך כל יום בחינם."
"פוסיק, אני אדם רגיל מאוד. מתי כבר תראי אותי בעיניים יותר ריאליות?"
איה מסתובבת בחדר, נרגשת. ניגשת אל אורי, מנשקת ומחבקת אותו בבעלנות, ומכריזה נלהבת:
"אני אוהבת אותך, אוריל'ה, אני מעריצה אותך..."
ולפתע היא כורעת ברך לפני כסאו ומתכופפת ומנסה לנשק את כפות-רגליו הנתונות בסנדלים.
"טיפשה קטנה... עזבי אותי, עזבי..." הוא נרתע, "את יודעת שאני לא אוהב את זה."
"ואותי אתה אוהב?"
הוא מושך ממנה את כפות-רגליו ומרימה אליו. "אוהב. כמה פעמים אני צריך להגיד לך את זה."
"כל הזמן."
"ומתי אעבוד? מתי אגמור לכתוב? בגללך אני מתרחק כל הזמן מהדמויות שלי, לא חי אותן. מאז שאנחנו נשואים הראש שלי מלא ערפל."
איה נעלבת. "אתה לא אוהב אותי."
"אוהב."
"לא."
"כן."
"אז תגיד סליחה."
"בתנאי שגם את תגידי."
"לא רוצה."
"אז גם אני לא אגיד."
"טוב. אני אגיד. אבל בתנאי שאתה תגיד קודם."
"לא. את תגידי קודם."
"אז נגיד ביחד, טוב?"
"טוב."
"אחת, שתיים, שלוש..."
"סלי – חַה!"
"סלי – חַם!"
היא קופצת, שמחה כילדה קטנה. "סידרתי אותך, אוריל'ה, אמרתי סליחַם! ואתה ביקשת סליחה."
"אמרתי סְלִיַכה, בכ"ף."
"לא נכון. אתה משקר."
"ועם אל"ף בסוף ושִׂין בהתחלה."
"רמאי אחד. עכשיו נגיד עוד פעם יחד – "
*
"אוריל'ה מותק, קַקַלֶ'ה קטן, אני אוהבת אותך, אתה הסופר הכי גדול בעולם."
"את שוב מתחילה? את לא צריכה ללכת לאיזה מקום? לחברוֹת?"
"אני לא צריכה עכשיו אף אחד בעולם. רק אותך."
"אבל אני לא מצליח לעשות שום-דבר, בגללך."
"אתה לא אוהב אותי?"
"אוהב."
"כמה?"
"תשעים ותשע פסיק תשע-תשע-תשע..."
"קולה קוטע אותו, מבוגר-להכאיב, "אז למה את לא כותב עליי אף פעם?"
"אולי לא עשית לי מספיק צרות."
"אתה כותב רק על מי שהכאיב לך?"
"אולי."
"ולמה הכאיבו?"
"אולי מפני שאהבתי."
"אז אותי אתה לא אוהב?"
"אוהב."
"אבל אם אני לא מכאיבה לך איך אתה יכול לאהוב אותי?"
"יכול."
"אני שונאת אותך. אם היית אוהב אותי – "
*
"טוב לְךָ איתי?"
"איזו מין שאלה זו?"
"באמת טוב לך?"
"למה לא?"
"אתה יודע, אתה בן-אדם מוזר. העולם יכול להתהפך סביבך. האישה שלך מסתובבת בבית כמו צל של עצמה, מתוסכלת. ואם רק מניחים לך לשבת בשקט ולכתוב, אתה בטוח שהכול בסדר ושטוב לך ושאין מאושר ממך בעולם."
*
"אוּרִילֶ'ה-קטן, אתה כל כך מתוק כשאתה מסכן. הכי מתוק בעולם. בוא אליי. אני אפנק אותך."
"לא."
"אל תהיה ילד רע. תעשה מה שאני אומרת לך."
"נמאסו לי כל ההצגות והסיפורים האלה. את בחורה מופרעת."
"אוריל'ה, הלא ההצגות והסיפורים הם החיים שלך."
"בכתיבה כן. אבל לא בחיים. החיים הם דבר אחר. רציני. קבוע. מסודר. אני שונא שהופכים את החיים לתיאטרון."
"אתה חושב בטח שזה קורה רק אצל אחרים. אתה אטוּם."
"אולי מספיק כבר?"
"אתה יודע מה הצרה עם כל הסיפורים והמחזות שלך? שהגיבורים אינם מסוגלים לחיות סתם חיים נפשיים של ממש, להיות הם עצמם. לכן הם מאשימים כל מיני דברים מבחוץ שכאילו מפריעים להם לחיות. כל כך הרבה היסטוריה ופוליטיקה ורצון-להוכיח-משהו יש בכתיבה שלך – "
*
החלו פוקדים אז את איה חלומות והזיות על חיים אחרים. כאילו רק עתה התאהבה במישהו. אבל במי? ראובן ברנע? זאת לא ידעה. הכול היה מפרפר בקירבה בקדחתנות יתירה.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
* * *
מאגר אנציקלופדי
על "הרהורים על ספרות ורפואה – דילמות ביחסי רופא-חולה – כרך ז' על מגפות בספרות ועל קורונה" מאת ד"ר לימור שריר
הוצאת הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל-אביב 2023, 406 עמ'
את שם הרשימה הזאת שאלתי מהמשפט הראשון בכריכה האחורית של הספר, ובאמת, אין הגדרה קולעת יותר לכרך שלפנינו, כי באמת הידע המוצע לקורא מתפרש כאן בתחומים מגוונים, כמו רפואה, מחקר הרפואה, אתיקה רפואית, ספרות מופת הנוגעת לנושא העיקרי של הספר – מגפות, מחקר ספרותי, ביוגרפיות של סופרים – באמת רשימה חלקית – והכול מתועד ומגובה על ידי המחברת, שהיא רופאה וסופרת – ד"ר לימור שריר. הכרך שלפנינו הוא אחד מ-8 כרכים של מאגר אנציקלופדי – מפעל חיים אדיר המדגיש את הזיקה שבין ספרות ורפואה על כל רבדיה, ואשר זיכה את המחברת בפרס ע"ש ד"ר משה איינהורן לחקר ספרות ורפואה.
רוב הכרך שלפנינו (עמ' 406-156) מוקדש למגפת הקורונה שפרצה בעולם בסוף שנת 2019 (על כן, כינויה הוא – covid 19), ופגעה באנושות במשך כשלוש שנים, אבל בתור הקדמה מובאים בספר זה דיון, ביקורת ומחקר לגבי יצירות מופת ספרותיות שבמרכזן מגפות.
בפרק הראשון אנחנו פוגשים את "מוות בוונציה" מאת תומאס מאן, והמגפה המתוארת בספר זה היא מגפת הכולרה, שמוסדות העיר מבקשים להסתירה כדי למנוע נטישת התיירים מהעיר, שהרי התיירות היא העוגן הכלכלי העיקרי של ונציה. בנובלה מפורסמת זאת מתוארת התאהבות מטורפת של סופר גרמני מזדקן בשם גוסטב פון אשנבך בנער פולני יפהפה בשם תדאוש, ששם החיבה שלו הוא טאדג'ו. המחברת מזכירה בצדק את ההשפעה הניטשיאנית על המאבק בין רוחו של אפולו לרוחו של דיוניסוס – אצל אשנבך (שחוקרי ספרות רואים דמיון בינו ובין המלחין גוסטב מאהלר): שכלו הישר מונע ממנו מגע פיזי כלשהו, אבל חוץ מזה הדיונסי שבו דוחף אותו למעשי שטות (מעקב אחרי הנער בגונדולה, צביעת שיער ואיפור הפנים כדי להיראות צעיר). אשנבך המשכיל מדמה את הנער היפה לדמויות של נערים שאלים חושקים בהם במיתולוגיה היוונית (גנימד, יקינתון), ושיופיים גרם למותם – כך גם אשנבך מייחל שטאדג'ו ימות צעיר ולא תאבד יפעתו על ידי הזקנה. כן, מוזכרת בהקשר הזה השיחה בין סוקרטס ופיידרוס, בתיעוד של אפלטון, על יופי ואהבה. וכאן מפרטת המחברת את הסיבות למחלת הכולרה, הסימפטומים שלה, תכונות החיידק מחולל המחלה, אמצעי מניעה והטיפול. בהמשך המחברת סוקרת את קורות חייו של תומאס מאן, שזכה בפרס נובל, פרס גתה ופרס שילר, וכמובן הקשר בין הביוגרפיה של מאן לכתביו, למשל, אשפוז רעייתו בסנטוריום בדאבוס שבעקבותיו נכתב הרומן "הר הקסמים", וכן התארחותו בוונציה, והתפעלותו שם מהנער ולאדיסלב מואס חוויה שהובילה לחיבור הנובלה "מוות בוונציה", הביקור בארץ ישראל קשור בחיבור הרומן "יוסף ואחיו".
הפרק הבא עניינו "הדבר" מאת אלבר קאמי, מעין רומן משל, מטפורי לאסון ששורר בעולם שהתנהלותו אבסורדית, חסרת משמעות מטפיזית, שכוללת אסונות טבע, מגפות ואסון מידי בני אדם כמו הנאציזם שגבה את חייהם של עשרות מיליוני בני אדם.
קאמי שהיה חבר ברזיסטאנס הצרפתי, מתאר דמות מופת של רופא בשם ברנרד רייה, שנלחם ללא כלים של ממש במגפה הנוראה, כשהוא מסכן את חייו. מתלווים אליו ד"ר רישאר וד"ר קאסטל, ולעומתם יש אנשים הנשכרים מהמגפה ומתעשרים בסחר במזון, וכן גם כאלה המנצלים את הכאוס למעשי ביזה ושוד. וכן, מצוי גם נציג הכנסייה הקתולית הכומר פנלו, המשוכנע שהמגפה היא עונש משמיים, והמאמין כי ייסורים שפוקדים את האדם מזככים אותו, ופותחים לו פרוזדור לעולם הבא. דמות אידיאלית כמו זאת של ד"ר רייה הכיר קאמי המציאות בהיותו במחתרת הצרפתית, הלא הוא ד"ר רוז'ה פורסטייב, אשר טיפל ביהודים חולים למרות הסיכון שבמעשה כזה בעת הכיבוש הנאצי של צרפת. "הדבר" מתאר את הזוועות שעברו על תושבי העיר אוראן (המוני מתים בייסורים נוראים, מחנות הסגר, יריות במי שמנסה לברוח מהעיר, פינוי חולים ופינוי גופות בידי אסירים מורשעים). מלחמתו של רייה היא מלחמה סיזיפית, ומסקנתו היא כי מוטב שלא נאמין באל ששותק ואינו מושיע, ולא נותר לאדם אלא להילחם במוות.
המחברת מזכירה יצירות אחרות שנושאן הוא מגיפת הדבר: "דקמרון" של בוקאצ'יו (מגפת הדבר בפירנצה בשנים 1353-1349), "משתה לעת דבר" של אלכסנדר פושקין, "יומן של שנת מגפה" של דניאל דפו (המגפה בלונדון 1665), "עיר המגפה" של ג'ון וילסון ועוד רבים, וכן דוגמה של רופא המזדהה עם החולה ב"רופא כפרי" של פרנץ קפקא.
בהמשך מתואר מהלך ההידבקות בדבר (פרעוש – מכרסם – בן אדם), וכן הסימפטומים של המחלה, וניסיונות הנפל לריפוי (כולל הלקאה עצמית). המחברת מביאה פרטים ביוגרפיים של אלברט קאמי, חתן פרס נובל (1957), יצירותיו ("הזר", "המיתוס של סיזיפוס", "מכתבים לידיד גרמני", "האדם המורד", הרהורים על הגיליוטינה" ועוד). קאמי הבין שהקומוניזם הוא אסון כמו הדבר, ומתח עליו ביקורת קשה, בעיקר לאחר פלישת ברית וארשה להונגריה שעמה מרד בשלטון האימים, ביקורת שגרמה לניתוק מסארטר, שהיה חסיד שוטה של סטלין.
יוצר אחר שכותב על מגפה הוא ז'וזה סאראמאגו בספרו "על העיוורון". גם ספרו הוא מעין משל, שהקורא מתבקש לפענח את הנמשל, אלא שקאמי כתב על מגפה שהיתה קיימת לאורך ההיסטוריה, ואילו סאראמאגו המציא מגפה שלא היתה קיימת במציאות – עיוורון לבן. כמו קאמי, גם סאראמאגו זכה בפרס נובל (1998), ואם קאמי נגמל מאהדתו לקומוניזם, הרי סארמאגו היה קומוניסט אדוק, ולמרות שנודע לו על הזוועות שמבצעת "הדיקטטורה של הפרולטריון", הוא טען שאלו פחותות מהזוועות שביצעה הכנסייה. וכן, כמו קאמי גם סאראמאגו היה אתיאיסט. בעקבות פרסום ספרו "הבשורה על פי ישו" הוותיקן לחץ על ממשלת פורטוגל למנוע מסאראמאגו פרס מטעם האיחוד האירופי.
ב"על העיוורון" מופיעים אירועים דומים לאלה שב"הדבר", אבל בפחות אמפתיה: "העיוורון הלבן" מידבק, לכן כולאים את החולים בבית משוגעים, עיוור אלים משתלט על המזון ואונס נשים. מי שמבקש להימלט – מומת. את המתים חייבים הכלואים לקבור בעצמם בחצר בית המשוגעים. אין בספר זה צדיק כמו ד"ר רייה, אבל יש דמות אמפתית – אשתו של רופא העיניים, שנדבק מהפציינטים שלו, היא אינה נדבקת ב"עיוורון הלבן", אבל ברצותה להיות ליד בעלה, היא נכנסת עמו להסגר, והיא רואה מה שאחרים אינם יכולים לראות. אישה יחידה שרואה נכוחה, כשכל שאר באי עולם עיוורים, מזכירה בהכרח את משל המערה של אפלטון. שוב, אם ב"הדבר" יש ציון מפורש של מקום ההתרחשות – העיר אוראן, ויש לגיבורים שמות, הרי שב"על העיוורון" אין זיהוי מקום גיאוגרפי בו מתרחשת המגפה, ולאף גיבור אין שם. המחברת כותבת על הביוגרפיה של סאראמאגו, על יצירתו העניפה ועל יצירות שמשיקות לנושא, כמו "ארץ העיוורים של ה. ג' וולס ו"השקיעה" של א' אסימוב. וכן, סאראמאגו היה אנטי ישראלי קיצוני – הוא השווה את מה שקורה בשטחים לאושוויץ, לא פחות!
הרהורים אתיאיסטיים נמצא גם בספרה של המחברת "אלוהים ואלווירה": גיבוריה הראשיים של הספר הזה הוא ג'וזפה, סטודנט לרפואה, שלקה בשיתוק ילדים אשר הותיר אותו עם רגל קלוטה, והמתכתב עם וינצ'נצו, כומר הכפר בו נולד. שניהם "חוטאים" – ג'וזפה מתאהב בפציינטית שלו, דבר האסור באתיקה הרפואית, ווינצ'נצו מתאהב בנערה בשם אלווירה, והרי כומר קתולי אמור לחיות בפרישות כל חייו. שניהם מורדים לאלוהים: ג'וזפה מאשים את האל, אם הוא קיים, בנכות שלו, ואילו הכומר מודה שהחטא חביב עליו, ומצטער שלא מרד באל.
סקירת ספר זה מובילה את המחברת לעיון במחלת הפוליו – סיבות ההדבקה (מגע בצואה, היחשפות לשיעול, עיטוש, רוק, שתיית מים מזוהמים, מזון מזוהם), אבחנת המחלה, תסמינים, תיאור הנגיף, וכמובן החיסונים של ג'ונה סאלק ואלברט סייבין ב-1957.
הספרים שהוזכרו לעיל הם רק מבוא לעיקרו של הספר: עיון מפורט ומדוקדק של מגפת הקורונה שפגעה באנושות מסוף שנת 2019, ואשר הפילה למשכב מאות מיליונים על פני הגלובוס, והמיתה מיליונים. משערים שהנשאים של המחלה הם עטלפים. התסמינים: חום, חולשת שרירים, קשיי נשימה, אובדן חוש הטעם והריח (הנמשכים גם אחרי ההחלמה), ובמקרה קיצון – דלקת ריאות, אי ספיקת כליות, צורך דחוף להשתלת ריאות.
סקירה מדעית מקיפה בנושא הקורונה מביאה בפני הקורא את כל מה שהמדע ידע עד ינואר 2023, מועד יציאת הכרך על הקורונה לאור – המבנה הביו-מולקולרי של נגיפי הקורונה, של זני הקורונה, ההסבר הפיזיולוג-מדעי לתסמינים שמופיעים אצל בני אדם, שיטות מעבדתיות לפיתוח חיסונים שונים נגד קורונה ויעילותם, תופעות הלוואי לחיסונים במבוגרים ובילדים, גלי הקורונה בישראל ובעולם והשפעת הקורונה על התמותה בעולם – והכול בהסתמך על מחקרים בינלאומיים שפורסמו באותן שנים בכתבי עת המובילים בתחום.888
המחברת מזכירה את המחקרים שנערכו בארץ בקופת חולים מכבי, בקופת חולים כללית, בבתי החולים שיבא ובילינסון, במכון ויצמן. בישראל אף הפיקו תרופה (ALOCERTA) שהראתה תוצאות טובות, והופק גם חיסון (BRILIFE) במכון הביולוג בנס ציונה, חיסון זה לא הגיע לידי השלב המדעי האחרון, המחויב מטעם ארגון המזון והתרופות האמריקאי. מוזכרים בסקירה החיסונים של פייזר ומודרנה, ואמצעי הבדיקה להידבקות במחלה. מפורטים בפרק זה ששת גלי המחלה, מנות הדחף (בוסטרים) שחייבו את האוכלוסייה.
פרק מאלף בספר הוא זה המטפל בדילמות חוקיות ואתיות שמתעוררות לנוכח מגפת הקורונה, וכאן הקורא פוגש תופעות דומות לאלו שבספרות, שנסקרו לעיל (ספריהם של קאמי, סאראמאגו): המדינה כופה על האזרחים אמצעים המפרים את חוקיה שלה, כגון חוק כבוד האדם וחירותו וכבוד זכויות החולה – המדינה כופה בידוד במלוניות לחוזרים מחו"ל, צמיד אלקטרוני כמו לעבריינים, בידוד חובה של 14 יום, שהפרתו הופכת לעבירה פלילית, עידוד הלשנות – אזרחים נדרשים לדווח על מפירי בידוד, חיסונים בכפייה, מעקב ביומטרי על אזרחים, הנפקת "דרכון ירוק" המאפשר זכות לפקוד מכון כושר, בריכת שחייה, אירועי תרבות, חובת חבישה של מסיכות. הלא מחוסנים מאוימים בפיטורים, ולמצער – ביציאה כפויה לחל"ת. הכנסת אישרה חוק המאפשר חשיפת פרטים של לא מחוסנים. הלוחמים על שמירת חופש הפרט לנוכח הגזירות הנ"ל נכשלו בפנייתם לבג"ץ (5.7.2021). אבל כן, גם התקדמות חיובית אירעה בים של חשש וסבל – חלה מהפכה דיגיטלית ברפואה – מסתבר שהמגפה הזאת האיצה את המהפכה הדיגיטלית ברפואה.
מסתבר שכמו ב"מוות בוונציה", שם ניסו השלטונות להסתיר את מגפת הכולרה מהתיירים, כך גם בעת מגפת הקורונה – רופא עיניים סיני חשף את תחילתה של המגפה, והשלטונות חייבו אותו לחזור בו מגילוייו, שכביכול הוא הפיץ שמועות שווא.
בעיות אתיות נוספות מוזכרות בפרק זה: כשיש מכונות הנשמה מעטות – איזה חולה צריך להעדיף לטיפול זה? וכן, באיזו מידה ראוי כי הרופא יסתכן, הוא עצמו ומשפחתו, בעטיו של הטיפול בחולים המדביקים כל מי שנמצא במרחק של פחות משני מטרים מהם.
הכרך הזה, המומלץ מאוד, גדוש בידע בתחום הספרות, בתחום רפואה ובקורותיה.
משה גרנות
* * *
אהוד בן עזר
ברנר והערבים
במלאת 80 להירצחו
יוסף-חיים ברנר: עצבים
בהעתקת אהוד בן עזר
'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ
נדפס בישראל 2001
א
מעין ריח פרפום [בושם] עלה מסביבינו – מגידולי-השיטות הנמוכים, או ה"מימוזה", כאשר יקראו להם אחרים, שבמעלה המושבה העברית אשר בארץ-יהודה [שם כולל למושבות מפתח-תקווה דרומה, להבדילן מחדרה וזכרון-יעקב בשומרון, וממושבות הגליל]. אלומת הפז של החמה השוקעת מאחורינו הזהיבה ברום-המרחב שלפנינו כנופייה אחת של עבים שקטים וקלושים; שקטים וקלושים היו גם יתר העבים, הבלתי מוזהבים והמרוקמים פסי כתום ארוכים ודקים. קצות-מרומים קרנו בזוהר רך וצנוע, זוהר של עלי הדס מכסיפים-משחירים. הגוונים נשתנו ממעוף עין אחד למישנהו, הצטרפו, התמזגו, פרו-ורבו – ונמוגו.
אצל הארז, הבודד והזקוף, מאחורי ה"שיטות" הקטנות ועלי הצבר הצהבהבים, המלאים כובד, מחטים ואיזו חשיבות קבועה, נטינו, אני ורעי, איש כבן שלושים, בעל שכם הגון, בועות לבנבנות, שמחמת חוליו לא הלך לעבוד באותו יום, יום אלולי, עם חום-תמוז בכל תוקפו – נטינו מהמסילה הישרה ונלך אל מול פני הרכסים אשר בקצה האופק הקורן; המיבצר החרוב, ה"היסטורי" [אולי מיבצר אנטיפטרוס שמצפון-מזרח למושבת הפרדסים פתח-תקווה], אשר מימיננו, במרחק של שלוש פרסאות, נידמה קרוב, כל-כך קרוב...
זמן-מה הלכנו במישור והחרשנו. בנוף האפור, מעל לצוקי ההרים וקרני זוויותיהם אשר ממנו והלאה, היו כבר משירטוטי הבציר, אבל חורב-השדה היה בולט עדיין, קייצי. אז פנה רעי לאחוריו וישקף על פני כל הכיכר. השמש, במלוא זוהרה, אדומה ולא עייפה כלל, הלכה הלוך ושקוע. האילנות [כניראה איקליפטוסים] אשר אצל המושבה נתרחקו ממנו, נתרחקו וכהו.
– האילנות הללו... – הפסיק בן-לווייתי את דומייתו פתאום, אלא שקולו הלא-רם, הרצין והאירוני כאחד, ריכך קצת את הפתאומיות.
– אה?..
– האילנות הללו, אומר אני... רואה אתה את צמרותיהם? אלמלי הייתי כותב רשמי מסע מכאן או "כתבות", למיצער, כמעשי כל אנשי שלומנו, לא הייתי נמנע, בלי ספק, מהתחיל: "מושבותינו!.. [מושבות העלייה הראשונה לארץ-ישראל, מ-1878 ואילך] איזו בת-צחוק גלוייה מתעלמת בעציהן הספורים ורוטטת"...
– ו"רוטטת"? – חזרתי במתכוון על מילה זו, חביבתו של רעי, מדי דברו על "הפילוסופיה של הטבע": הוא, אמנם, כדרכו, התחפש באפר-הטון [אל"ף בחטף-פתח, פ"א בצירה, במסיכה או בחיקוי-קול] של מלגלג, אבל בקולו הפעם היו פנים לכאן ולכאן.
– הן [כן, וכך ברוב הפעמים להלן]; צמרותיהם... – נלכד הוא בפחי אשר טמנתי לו – אני מדבר על צמרותיהם... אימתיי היה זה? לפני חצי יובל שנים, כמדומה... הזקנים שבאילנות זוכרים בוודאי... לפני חצי יובל שנים לא היה פה כלום... חולות... חול...
– ומדוע איפוא, הנך מטעים דווקא את צמרותיהם? – הצגתי את השאלה ישר.
– היאך? צמרותיהם?.. הן; הצמרות מביטות למרחוק; הצמרות אולי רואות מפה את הערים הגדולות... (יודע אתה, ה"קדיש" [בנו-בכורו] של בעל-מלונך נוסע למז"ט בשבוע זה...) הן, הערים הגדולות... שמעבר לים והלאה...
– ומילא?
– מילא!.. הערים הגדולות – ריבוא-רבבות השקיעו בהן כוחותיהם... מאות בשנים, מאות בשנים... בנו, צברו, הוסיפו... לכן? לכן איתן עמדתן... יש אחיזה לנולדים בהן... יש איזו גראנדיוזיות... זוכר אתה את בתי-הנתיבות הגדולים? את הפארקים הנהדרים?
– נו?
– ופה... עניות-של-חיים מוכרחת... יישוב של כ"ה שנים... [אולי 1884, בתקופת יישובה מחדש של פתח-תקווה. זמן ההתרחשות של סיפור-המסגרת הוא בין שנת עלייתו של ברנר ארצה, 1909, לבין שנת פירסומו לראשונה, 1911] ושל איזו אנשים? חי... יודע אתה, היום בעל-מלונך אומר: "שאתן את בני להיות לאיכר? שייענה כמוני בבויארה [בפרדס]? אם לכך – נוח לו שלא נברא..."
עוף פורח אחד, שאת שמו בעברית לא ידענו שנינו, השיב עלינו בכנפיו מרובות-הצבעים, אשר הוריקו את התכלת, ויחלוף.
– אבל מה שמעציב מזה, – המשיך המדבר בקולו החשאי, וכבר בלי כל צליל אירוני כמעט, ובאיזה כובד-ראש משונה, מתמיה – מה שהן רואות... – יותר נכון: חוזות – את... הסביבה הקרובה, העיקרית... נניח, שצמרותינו, חי-חי, שוכחות את הערים הגדולות והבצורות... ואולי גם אינן רואות ואינן משוות אותן לכפרנו העברי העלוב... אולם את הסביבה העיקרית, הקרובה, הן אי-אפשר להן שלא לראות... וליבי, ליבי עליהן... ליבי על כל אלה, אשר גזעיהם מתחת עשו ענף ולא היכו שורש...
– דברי נבואה?
– אף לא מאמר ראשי!.. ואנחנו – וכי איננו רואים?
– מה??
– את הכפרים! את הישנים, לא שלנו, את את הללו [הערבים], שנתערו, שהשמש שמשם והגשם גשמם, ששנותיהם לא עשרים וחמש... ואף העם היושב בתוכם הלא אינו בנים שגלו מעל שולחן אביהם... שטעם דגת גושן בפיהם... כי אם... אמנם, אולי מזוהמים כשהם לעצמם, – קרוב לוודאי: מזוהמים – אבל, בכל אופן, לא מזוהמי עולם... הוי!.. הוי, לצמרות, כי תיגדענה!.. ותמיד, תמיד: "קטן יעקב ודל"... איזה עצב!
מן המושבה נשמע צלצול פעמון הערב.
– ויודע אתה מה שאגיד לך עוד? – היתה על רעי רוח-הדיבור – דווקא פה... (אולי נשב על התל?.. בחזירתנו?..) דווקא פה, במקום שחורבננו, חורבן עמנו, מתבלט כל-כך... דווקא פה היו לי איזו שעות של קורת רוח... שנידמה לי, כי... כי חיי מתמלאים... באיזה קו, באיזה סעיף... חבל רק, ששם, בכל המקומות, מרבים כל-כך לדבר על "ארצנו החמודה"... אולי בשביל זה תקיף הוא כל-כך הצער כשבאים הנה... מחלום ליקיצה... עד היום – שנה ומחצה – לא ימוש מליבי לכל מראה עיניי: זוהי ארץ-ישראל!..
– עצבים? – נתעורר איש-שיחי כעבור רגעים אחדים של שתיקה – עצבים, אתה אומר? (אני לא אמרתי כלום) הן; אולי...
ולאחר שעה קלה, כששקעה השמש, ואנחנו, בחזירתנו מטיולנו, ישבנו לנוח על התל המכוסה דשאים צנומים ועלי צבר עבים ומרוסקים כעין דופן לו, ושיחתנו, שתוכנה נתחלף במהירות רגילה מעניין לעניין, שבה עוד פעם אל עצבים ואבזריהם, נטל רעי והבליט לפניו את רגלו האחת, שערדל התנדנד עליה, שם בצידה את השנייה, החבושה בסמרטוטים, ושלא כדרכו, הגיע בדיבורו עד לידי השתפכות-נפש גמורה... ואז הירצה לפניי משום-מה מזכרונותיו הבאים בזה, שאמנם, לכאורה, לא היו שייכים כל עיקר למה שהתחיל בו. ההרצאה – תחילתה במשפטים בודדים ומגומגמים, שהפרוץ מרובה בהם על העומד, אבל אחר-כך, לאט-לאט, התחילה זולפת בקשר פנימי מספיק למדיי, לפי עדותו של בעל-הדברים עצמם, שהיה מעודדני מהפסקה להפסקה:
– שב במנוחה... שב... הנני מספר ממה שעבר... גם הגימגום יעבור... הכל עובר.
ב
– זה היה בעת שנסעתי הלום מניו-יורק.
חי [חי"ת בחיריק], אני אומר: "זה היה" – כאילו היה כאן באמת איזה דבר...
בכל אופן... בכל אופן – לא "זה היה"! אם בסיגנון זה – אזיי לא "היה"; "היו" קרי... ואיני כופר: איזו צירופי דברים, אמנם, היו; ואולי בזה הוא כל הקוטב... בזה שנתחברו מעין איזו דברים יחדיו... דברים שהבלתי נתפס רב בהם על הנתפס... כרגיל ברשמי דרכים והולכיהם... רצוני לומר: הולכי דרכים... ובכן?
הן; בעת שנסעתי הנה.
נסעתי הנה. למה? למה נסעתי הנה? מה ייחלתי מנסיעתי זו? זה כמעט שאינו נוגע לכאן, לעצם הדבר.
הלא כבר שמעת מפי לא פעם! ככל החושבים על חייהם מימות עולם, באתי גם אני זה כבר-כבר לידי ההכרה הרגילה, כי חידתם, חידת החיים הללו, "לעד לא תיפתר", כי מה שיהיה אחרי חיי לא אשיג ולא אתפוס עד רגעי האחרון... ועד בכלל... כלומר: כלום לא יהיה... וקשה מזה: לא רק מה שיהיה אחרי חיי – גם מה המה חיי לא אבין לעולם... לא אבין מה הוא העולם, ומה אני בתוך העולם הזה ומה הייתי לפני, ומה אהיה לאחרי – (ראה, הירח... זהב מוכסף רוטט... איזה לחודש היום?) הן; ביד מי הושלכתי אל מלוא תבל זו לנשום, לחיות, לראות שמיים וארץ, להתחמם בקרני השמש ולסמור ממחטי הקרח... (עכשיו לא קר לי; אני מדבר בדרך כלל) הן; להיענות באביבים מוקדמים ולשאת יגון בסתווים נוגים – אם לדבר בלשון-הפייטנים – וראה זה פלא: הכל בציפיית אותו התור האחרון, שאין אחריו כלום, התור האחרון, המוכרח לבוא, המכריחני לחושו בכל רגע ורגע, התור, שאחריו שינה לדורי-דורות, בלי חלומות ובלי יקיצה לנצח-נצחים, אותו התור המאפס הכל מאפסים...
מה אתה צוחק? על מליצתי? או על זה שאני נותן את הדבר כל-כך אל ליבי?.. (ראה, הינך יושב בסמוך יותר מדי אל הצבר, תידקר...) בקצרה: אותו התור, שבאמת אין לפניו לא קודש ולא חול, לא יפה ולא מכוער, לא אהוב ולא שנוא, לא חשוב ולא לא-חשוב, ושאף כל פי כן, עם כל קשיי החיים... ואז... כשנסעתי... כבר ידעתי... ידעתי אז את כל הידיעות הישנות הללו (הישנות והבאנאליות עד כדי חרפה, הישנות, הבאנאליות – והאמיתיות!)... וגם זה ידעתי (כי כלום הרבה זמן עבר מאז?), שלמרות "ידיעתי" ולמרות הרגשתי, הרי אני ככל היודעים והמרגישים מאז ומעולם, מוכרח, שלא ברצוני, ולמרות רצוני, לשמוע לקול רצוני... כן, לקול רצוני... וככל הסובבים אותי, כמוך כאחרים, החושבים והבלתי חושבים, המרגישים והבלתי מרגישים, למלאות באיזה דבר את החלל הריק, הבולע, שאינו מתמלא עד הרגעים האחרונים ואולי לא עד בכלל – מי יודע דבר...
בניו-יורק – אינך ישן? הינך שומע? – בניו-יורק שהיתי שמונה שנים, מיום עוזבי את אוקריינה [אוקראינה] ארץ-מולדתי; ישבתי כל העת בבית-מלאכה (משיטת ההזעה!) והייתי משליך אל התהום הפתוח צללי כפתורים, מאותם שהייתי תופר ומחבר בהם לעשרות אלפי מכנסיים בכל חודש וחודש (ב"וורקשופ" נאלח, ובכל הגועל שבנפש, צריך אני לומר לך!). ואמנם ידעתי, הרגשתי, כי פי התהום הפעור אינו אלא מתעקם על-ידי השלכה זו (על התמלאות אין אפילו להרהר!), ומאידך גיסא, לא נכחד [נעלם] היה ממני, כי לא בכפתורים וצלליהם כל האשמה, וכי תהום-הפחדים, אם לדבר בלשון נכונה, לא יתגשר גם בתפוחי-הזהב, אשר אקטוף ואנטל [ואקח] עליי בפרדסי הארץ המובטחה, לכשאבוא שמה (בימים שתהיה עבודה, ואני לא אהיה שרוי בקדחת...) ואף על פי כן נסתי [ברחתי]... כי אני, כאמור, הייתי אז בחיים – פו, מה אני מדבר? נתכוונתי לומר: בשינוי קומבינאציות-החיים [צירופי, והכוונה, מצבי-החיים] – התבין? כלומר: בכוח המעולף, המסתתר, של החיים, זה השולט בנו על כרחנו, ושלפעמים הוא, הוא המנעים לנו גם את החיפוש כשהוא לעצמו, לא יכולתי ולא אביתי [רציתי] להשתחרר מהשאיפה הבלתי-שכלית, לכאורה, לאיזה דבר אחר, לאיזו קומבינאציות אחרות, למקומות אחרים – זו המשיכה הנסוכה בו, כבכל... ההכרה, הכרת קוהלת בן דוד מלך בירושלים, עליו השלום, לחוד, ומהלך-חיי – הא לחוד... דא [זה] נמשך, כאשר היה לאל ידי להמשיכו, מבלי נפול כמעט תחת השפעת המכיר שבי – צרכים! תפירה, שכירות, "קול-העובד החופשי", זוג נעליים, ייסורי המין – ענייני כל שעה ושעה לעצמה!..
וכלום יודע אני? אולי במעמקי נפשי רטטו והעירוני לנסיעה, אם לדבר בסגנון ספרותי, גם צלילי געגועים ליפה-נוף (סוף-סוף, על תל כזה אחר עבודתי לא ישבתי בניו-יורק מעולם!), ואולי גם לצל מולדת, אשר, כיהודי, לא ידעתי מיום צאתי לאוויר העולם, כל ימי הווייתי, כל – לרבות אפילו שנות-הילדות הראשונות תחת השמיים המתוקים והחביבים של אוקריינה שלי המתוקה עם "שקציה" [נערי הגויים] החביבים, המשליכים בגדיך המימה, מדי רחצך במי הנהר המתוקים והחביבים – חי-חי! איני יודע – איך אתה חושב בנידון? – אולי פירכס שם אז ב"מעמקיי" גם עוד שריד-תקווה, מעין – למצוא איזו אחיזה, איזו אחיזה שהיא, יניקת משהו שם, באותה ארץ-חמדה, בקידמת אסיה, אשר אוהלי הבידואים, אולי בני בניהם של אברהם העברי, יינטו שם עד היום הזה; אשר גמלים שם, ומבריכים אותם, ממש כמו שעשה אליעזר עבד אברהם בשעתו; ואשר (ודאי, העיקר!) דור שלישי ורביעי למלווי-בריבית לפריצים פולנים מנסים שם ללכת אחרי המחרשה... שם... רצוני לומר: פה... אה, אעברה-נא ואראה את הארץ הטובה ההיא, את ההר הטוב הזה והלבנון...
– נו, ומאי הווה עלה [ומה יצא מכך]? "נתאחזת" [נקלטת]? הנך "יונק" [מתפרנס]?
אבל מיד הרגשתי, כי לא צריך היה להפסיקו. קול עצמי נידמה לי מיד לגס ביותר, לדיסונאנס [לצרימה] גס.
הוא קטף שלא במתכוון איזה עשב-פיפיות [עשב ששוליו חדים, אולי חילפה] ומוללו באצבעותיו.
ג
ובכן... בעת שנסעתי מניו-יורק.
נסיעתי ההיא, כפי שאתה יודע, כמדומני, לא היתה ישר מהתם להכא [משם לכאן]. בדרך עשיתי קפנדריות [עיקופים] קלות. ימים אחדים שהיתי בלונדון; סרתי גם לברלין. מאנטוורפן עד ברלין נסעתי במרכבת הקיטור [רכבת]. במחלקה הרביעית היה דוחק יותר מכפי הרגיל, וגם דיכדוך-רוחי בכל אותה הדרך היה, כפי שאני זוכר, יותר מכפי הרגיל; הן.
את הדיכדוך הבלתי-רגיל הלז הוצאתי איתי מלונדון. לא ששכונת היהודים במזרח-לונדון כשהיא לעצמה גרמה לזה – זו, כפי שאתה יודע, יכולה לדכא, אבל אני הלא באתי לשם מאיסט-ברודוויי: לא מפונק גדול!.. לא... הדיכדוך היתיר בא אליי על-ידי מאורע אחד, שאילו הייתי קורא עליו באיזה עיתון, ודאי שהיה עובר עליי בלי כל רושם, וכקריאתי כך היתה שיכחתי, אבל הוא אירע לעיניי, ובשעת רוגז-עצבים וחולשה.
וזה הדבר: במלון, אשר לנתי בו, למטה, בחדר-המיטות הכללי, התאכסן בחדר-עלייה קטנטן אחד יהודי ביאליסטוקאי, אשר בא מקרוב. את ה"היסטוריה" של היהודי הזה ידענו כולנו: הוא בא לאנגליה עם משפחה רבת נפשות ול"הראות" לא היה לו מה [אשרת-כניסה, ואולי גם מזומן]. ולא הניחוהו לעלות על החוף, כחוק. אולם ע"י איזו המצאה יהודית עלה לו להתגנב אל הארץ דרך ליברפול, ומשפחתו נישארה באונייה – והושבה לארץ-אשכנז [גרמניה].
היהודי היה קצת משונה: רחב-פנים, בעל זקן גדול, יחד עם זה נער גמור בתנועותיו ובדיבורו; הן. למרות מצבו האיום (הוא היה נפח, ועבודת הנפחות והמסגרות אין בשביל יהודים בבירת אנגליה!) היה משתטה עם כולנו ועשה מעשי נערות. הכל היו "אוחזים בבטניהם מצחוק", בשומעם את השוואותיו, איך שגנב [חצה בלא רשות] את הגבול הרוסי, ואיך שגנב את החוף האנגלי. אולם המצב הזה לא ארך הרבה. בשבוע השני חדלו ה"חוכמות". הנפח נשתתק ופעם אחת בלילה, לאחר שנודעה לו החזרת משפחתו, שב לחדרו הקטנטן, הגיף את תריסי החלון מבפנים, סתם כל חור וסדק, פתח את קנה הגאז – וישכב. בבוקר נמצא מוטל במצב של המרגעה [המנוחה] הגמורה; הן.
ועכשיו תאר לעצמך: מיספר ימי צמא וחצי רעב ולילות-נדודים בנסיעה בים וביבשה; אפאטיה [אדישות] של שלוש ארבע מעת-לעת [יממות], בלי כל מחשבה, בלי כל הרגשה, אפאטיה של "ספו [הסתיימו], תמו החיים, לחלוטין!" (רק מזמן לזמן איזו אמרות, כפתילי כפור חדים, נוקבות ונמסות: "מחוף לחוף... הוא בא אל החוף... ואני אימתיי? אימתיי אני?..") כן, שער בנפשך את "המצב הפסיכולוגי": אחרי ימים מיספר כאלה של הכנעת החומר העכור והתבטלות הקושי שבאדם, הרי אני – תחנות אחדות לפני ברלין – נכנס בטעות לעגלה [קרון-רכבת] אחרת ומוצא בפינה, אצל הפתח, משפחה יהודית אחת מוטלה על חבילותיה המפוזרות על הקרקע. המשפחה היתה: אם, אישה כבת שלושים ושש או שבע (פניה ומלבושיה, אני דומה, איני צריך לתאר לך!), בתולה כבת עשרים, לא עבה, אבל כבדה ומרושלת בתנועותיה, בעלת עיניים לא מכוערות, אבל פאסיביות, מחוסרות אש (זו היתה אחותה), וחמש ילדות, שהגדולה מהן היתה כבת אחת-עשרה, ואולי פחות – סך-הכל, שבע נפשות; הן. בנוגע לחבילותיהן וצרורותיהן – לאלה לא היה מיספר, כמדומה. החבילות הגדולות נתחלקו, כפי הניראה בכוונה, להרבה צרורות קטנים, בכדי שכל המשפחה תוכל להשתתף בהעברתם ממקום למקום. ממעטפה בלתי-מרוכסה של כר אחד בלטה כיכר לחם לבן, שנמלקה [נבצעה] באצבעות.
– אוי, אמא, יהודי! – בישרה הילדה הבכירה, שראתה אותי לראשונה.
– יא, יא, איין יודדדה! – הסכימו כל האשכנזים [הגרמנים] באיזו התעוררות מיוחדה, בדל"ת משולשת במילה "יודה", באנחה ובצחוק גם יחד, לשמע הערתה של הילדה בפניי.
אך אם-המשפחה לא שמחה לקראתי. היא היתה באותה המדרגה של תלאה, אשר שימחה לרגלי איזה דבר כבר אין לפניה. יהודי – יהיה יהודי. וכי מה רעה עשו לה האינם-יהודים? לעגו לה, דחפו את ילדיה, ירקו בפני אחותה? – פיש!.. [אולי מערבית, כלום] הנה בקרוב ברלין... והיהודי האומלל – מה יעזור לה? היא נתעצלה אפילו להשיב על שאלתי: מאין? – על זה ענתה לי, לאחרונה, העלמה, אחותה: מברסט-ליטובסק.
– מבריסק דליטא... ולא מביאליסטוק?
– מאי האי [מה זה] מביאליסטוק? – קראה הילדה המבשרת, הבכירה, בניגון רגזני, חיקוי לקול של גדולים, ובהברה בריסקית ריחנית.
אולם אני כבר מיאנתי לוותר על מחשבתי הראשונה, כי זוהי אותה המשפחה, אותה המשפחה הביאליסטוקאית, שהושבה מן החוף האנגלי ושאביה הגיע אל החוף האמיתי. לא הועילו לי הוכחות מעין אלו של שינוי-שמות-הערים, של מה ששם לא היתה אחות, וכאן הרי אחות – ואף גדולות מאלו. רחמנותי עליהן, על כולן, נעשתה בין-רגע בעלת ראשים הרבה ונבוכה. רחמנות נבוכה – הלא זוהי הקשה מכל המינים!
– אני לא שאלתי, דודה, מאיזו עיר ברוסיה... אני שואל: מאין אתן נוסעות עתה?
– ומאין אתה נוסע?
– מלונדון.
– וגם אני מיונדין, – נהרה ילדה אחת מעל קצה החבילות; ואף מבט עיניה השמשיות של הבכירה, בת הי"א (כי עיניים שמשיות היו לה, צריך אני להגיד לך, ושמשיות מאותו המין, שמראייה ראשונה כאילו אינך מרגיש בזה; ורק לאחר-כך, לאחר הסתכלות בהן), כן, גם מבט-עיניה של זו היפהפייה נתרכך קצת בנוגע אליי. – אתה צוחק: היפהפייה? אבל אני אומר לך: סאמט [קטיפה] לבן! פרועת קווצות נוצצות! כמובן – לא רחוצות ולא מסורקות זה שבועות הרבה...
– מיונדין – מיום-דין... – שיחקה היא בלשון נופל על לשון.
– הוא הדבר! – חגותי אני את נצחוני.
ומעכשיו כבר לא הועיל לי בהחלט מה שנודע לי מיד, כי האישה היא אלמנה זה שנים רבות, כי היא לא הוכנסה "אל המדינה" לא מחסרון-כסף, אלא מפני עיניה המקולקלות; כי אחותה לא הוכנסה, מפני שלעלמה לבדה אין נותנין להיכנס... לא! אותה המשפחה! – ניגזר ליבי... ומיד נחפזתי להעביר אליהן את מלתחתי מן העגלה [הקרון], שישבתי בה כל הדרך מקודם, ומיד הרגשתי איזו השתעבדות בנוגע לכולן, צורך לשרת להן ככל האפשר. – אלה תולדות עצבים!
– ואלה תולדות מסעי בני-ישראל! – עזרתי אני להמספר מתוך השתתפות.
ד
מעל למושבה הקטנה, כששבנו אליה, עמד חרמש-הירח של היום הרביעי למולד. תיכף לשקיעה, עוד טרם ישבנו על התל, ניראתה ממעל מחצית טבעת חיוורת, גדולה ודקה, שכל אשר חשך-חשך היום, כן הזהיבה-הזהיבה – עד אשר עלה מימינה כוכב נוצץ אחד, ואחריו אלפי אלפים, לאין ספורות, זה אחר זה וזה בצד זה, במלוא הרקיע; ואולם ככל אשר עלתה הטבעת, ככל אשר התרוממה למעלה, כן נתחוור [החוויר] זהבה.
הגענו אל הסימטה הראשית; מחמת החשיכה לא הוסיף עוד הערדל להתנדנד על הרגל: הוא כבר נאחז ביד. החרמש נתעבה, ויחד עם זה נהיה לכסף, לכסף חי, לרצי כסף טבולים בעשן קפוא. בבתי-המושבה, שכל אחד ואחד מהם היה כעולם בפני עצמו, היבהבו אורים צנועים, ומבעד לחלונות הסגורים היה ניראה, כיצד הבריות טווים ארג-חייהם.
בן-לווייתי נתרגש.
– הן, הן; – קרא בלאט – כן העירות: מסעי ישראל... אי, ישראל... יפה כל מה שבא עליו... לו דרוש גיטו... מובן, זה לא אמת... אבל במידה ידועה... בלי גיטו אינו מרגיש עצמו בטוב... לכאורה, איזו מנוחה, איזו שלווה, איזה נועם... אין פה עשירות... אבל אלמלי היו מסוגלים להיות אנשים, לסבול כראוי ולחיות עוד יותר – כאן אפשר!
– וחזון-ה"צמרות"? – לא התאפקתי.
– אה, ככה... (אנחה עצורה) כן... ובכל זאת... אם היינו משקיעים, ממש משקיעים עצמנו במקום – הרי אנו כאן... כל מקום ומקום הוא של מי שמחייהו בחייו ממש... בכל אופן (שתיקה ארוכה ושלא מן העניין)... אתה אומר: אותה המשפחה... כמה משפחות כמותה בכל ערי החוף שבכל העולם! כצאן אובדות... כסוסות סומות... הן; רוצה הייתי, בכל זאת, לדעת, היכן היא עכשיו אותה המשפחה שלי וכיצד היא מרגישה את עצמה... ומה שמעניין בייחוד, שומע אתה? שדווקא אז, בראשית פגישתנו, לא היתה אצלה אמונה יתרה לגבי דידי [בקשר אליי]. זכורני: אחרי שעה קלה להתוודעותנו הוצאתי מצקלוני שיירי הגבינה ההולאנדית שהיתה לי, והתחלתי לאכול למראית העין, בכדי לרכוש את האפשרות לכבד את הילדים בה, והנה האם אסרה עליהם לקחתה מידי. נו, חשבתי, נימוס! והוצאתי מטבעות-נחושת נקובות, בלגיות, שנישארו בכיסי, עשיתי מהן מחרוזות קטנות ואמרתי לחלק לפעוטים, כדי לבדח את דעתם באיזה דבר, "להוציאם מהאפאטיה שלהם" (לי נידמה, שכל העולם שרוי באפאטיה!) – "לי אין צורך בהן..." – התנצלתי לפני האישה. זו העמידה עליי פנים, על זה שמוציא כסף לבטלה, ואמרה: "אם לו אין צורך, אז גם לנו אין צורך!" אבל מה שהיה עוד מלעיב [מעליב] מזה: בברלין, בתחנה (באנו לשם בערב), ניסיתי להוציא צרורות אחדים מידי הילדות, שלמרות קטנותם של אותם הצרורות היו הם, אף-על-פי-כן, גדולים פי שניים מנושאותיהם – ותהי צעקה: "אמא!"
– השגיחי עליו! – פקדה האישה על אחותה בצריחה מרה.
אולם, לאושרי, קרה מיד המיקרה, שהוכיח לאישה, כי אמנם, אולי לא בעל דעת צלולה אנוכי (ודאי לא בעל דעת צלולה!) אלא, בכל אופן, לא גזלן בן גזלן. זה היה לאחר שעברנו את הפתח הצר, שבו מחזירים להפקיד את הכרטיסים, אני, מכיוון שצרורות למשא לא ניתנו לי, הייתי קל ברגליי ועברתי ראשונה, לפני המשפחה, ופתאום, כעבור רגע, שמעתי מאחריי קול יללה:
– אוייה לי! מסרתי את הכרטיסים! ובמה אסע הלאה?
– וכי לאן את נוסעת, דודה? הלא לרוסיה?!
– שמורנה את החפצים!
והיא התנפלה על הפקיד, שיתן לה את כרטיסיה בחזרה. הפקיד לא הבין דבר ולא ענה. המון בית הנתיבות חנה עליהם כדור [ו"ו בשורוק, עיגול או מעגל]. ניראה שוטר פרוסי [גרמני]. הצועקת נעשתה מרגע לרגע יותר אבודת עשתונות, ובמצב כזה כבר הייתי גם אני לה ל"מלאך מושיע".
– כי לאן את נוסעת? עד איזה מקום היו כרטיסייך?
– עד וינה, עד וינה היו כרטיסיי! לווינה אני נוסעת... אני מסרתי לו... חשבתי, כי הם כבר יודעים... כי מכאן יניחוני לנסוע כך... אבדתי, אבדתי!..
ניגשתי אל הפקיד. השתמשתי בכל שיעורי השפה הגרמנית, שנשתגרתי בהם מזמן לזמן. לא נתתי ליבי לאדיבותו או לגסותו בנוגע אליי. הוברר, אולם, לאחרונה, כי כרטיסיה של האישה היו, אמנם, וכמובן, רק עד ברלין.
מה היתה סיבת טעותה? הסיבה היתה בזה, שבבלגיה עלה לה על-ידי איזו המלצה (לה היה קרוב בירושלים ידוע-שם לממונה ב"כולל כל הכוללים", ובידה נמצאה איגרת מאותו האיש אליה, מה שהיה לה לישועה רבה) לקבל כרטיס-חינם מאיזו חברה של צדקה עד ברלין, ונוסף לזה מכתב אל חברה של צדקה בברלין גופה [עצמה], לשלוח את האישה הלאה... הנוסעת בתומתה ובביטחונה בפריביליגיותיה [בזכויות היתר שלה] חשבה, כי כבר הכל יודעים אותה בכל הדרך, ומסרה את כרטיסיה, כמו שעשו הכל; אך כשהעירה אחותה את אוזנה, כי בלי הכרטיסים לא יתנו לנסוע – עמד וצעקה ודרשה מאת הפקיד החזרת הכרטיסים. יפה אמרת: אלה תולדות מסעי נודדי עולם!
– ועצבים, – הוספתי.
הוא צחק ואמר.
– עליי לא עבר גם ה"מאורע" הזה בלי "קוריוז [מיקרה מעניין] פסיכולוגי". ממחרת, כשהלכתי אל חברת הצדקה הברלינית להיות מליץ-יושרה של האישה, היו דבריי עימו, עם הגבאי, היהודי האשכנזי, אמנם כהלכה, – דיברתי נכונה, תוכל להאמין לי! – אבל יחד עם זה פיעפעה חולשה עצבנית בכפות-רגליי, ובעצם תוך הדברים המנומסים פיזזו בקדירת ראשי, שכל מוחה כאילו הוצא ממנה, מחזות ודברים מעין אלו:
– אני (מתחיל): "אדוני! האישה האומללה הזאת נסעה עם בעלה ועם חמשת ילדיה ללונדון…"
– הוא (מעמיד עליי פנים): "ואס? [מה?] עם בעלה?! הלא בה'פרוטקציון' [מכתב ההמלצה] כתוב, שהיא אלמנה!"
– אני (טוען): "כן, כן, אלמנה, אדוני, אלמנה! עכשיו היא אלמנה אומללה, יען שבעלה, בעלה... (האישה דורסת בתוך כך ברגלה על רגלי: אני משפיל קולי): אסור לי להדאיב את רוח העומדת פה... אבל המצב... בעלה עכשיו כבר בחוף... (האישה מעיקה באצבע על צידי; אני נבוך): רצוני לומר, אביהן מת במידבר, כוונתי: בלונדון..."
– ואס שוואצן זי אזוינס?! – [מה אתה מזיע כל כך?] יחרה [יכעס] אף הגבאי בי, ביהודי הרוסיי, המפיח [המפיץ] כזבים.
אני (משתוקק, כדרכי בדברי עם נשוא-פנים לסטור על גב חוטמו; בקשיות עורף): "חמש בנות צלפחד, אדוני!"
– אל יאמין לו כבודו, אל יאמין לו! – עולה באוזניי ההומות צעקת הנוכחת – מליץ יושרי הוא מטורף! אני הנני אלמנה זה חמש שנים! אלמנה! אלמנה! בבריסק מת בעלי! בריסק! יקרא כבודו במכתב – – – – – – –
...בתנועת יד הפסקתי, אני השומע, לאחרונה, את "הדיאלוג הדימיוני", שאיים עליי להימשך עוד ועוד – וישב [ויחזור] המספר כרגע אל המציאות.
יוסף חיים ברנר
המשך יבוא
* * *
מלאכים אוהבים פרלינים
כמה אפשר לראות טלוויזיה? אודישונים לטלוויזיון? כל זמרת טיילור סויפט, כל זמר איינשטיין. ואאו ואאו ועוד ואאו. שיאסרו כבר את המילה הזאת ויראו במקומה כוכבים. כמו על מילים גסות. פרשנים שהשד יודע מי הם. חטופים חטופים חטופים. אבל אם תסגור את המכשיר יפסיק כדור הארץ להסתובב. נסה ותראה.
כמה טוב במיטה. כמה טוב שקט. כמה טוב... כמה... כמ... ה...ה..
זהו. הגעתי לחוסר הכרה. אני ישראלי ממוצע שאינו רואה את המציאות. תיכף הם יַראו לי אותה, צמד מלאָכַָי, גבריאל המבשר ורפאל המהנדס. הם נכנסים בדיוק כשהתיישבתי. כל אחד במקומו המורגל.
"מה אני רואה! פּרָלינים?" מתרגש רפי. "יש חגיגה? מתחילים לראות חטופים, הא? ניצחנו, נכון? הר הבית בידי!" רואים שרפי אוהב פרלינים. אילו ידע כמה הם עולים. כמה עולה כל חטופה.
"יש ניצחון, חברים," אני אומר. "ניצחון של השכל החמאסי על הרוח הישראלית. ניצחון נצחוני לחמאס."
"הוא מציאותי סוף סוף," אומר גבי.
"אצלם מחלקים סוכריות בראש כל חוצות," אומר רפי, כבר לועס. "כאן מתכבדים בתת-הכרה, אבל לכבוד אותו מאורע. סוף סוף החמאס חזר למקום שהתחיל בו, אולי מינוס כמה בתים הרוסים וגופות מחבלים מרקיבים בתוך ההריסות. אבל עם עוד רזרבה של חטופים אשר אני לא רואה שיחזירו אותם. אולי תמורת בנייה של שדה תעופה חדש ומודרני, או נמל מים עמוקים. הם כבר חישבו איך לשחק אותה."
"תוסיף לזה שש מאות משאיות הומניטריות ליום," אומר גבי. "ואספקה קבועה של רקטות דרך ציר פילדלפי. והפעם מדוייקות. כל שיגור בול על באר שבע ורחובות. ומרגמות חדשות, מהצלופן. צוחקות מכיפת ברזל."
"ושכחת את האסירים, כל מתקני הכליאה יתרוקנו. אלף סוהרים יפוטרו. יקְָלטו אולי בעבודות שיפוצים." אומר רפי, בפה מלא פרלינים. איזה רעבתן זה. ממש לא מתאים למלאך.
"דווקא כאן אני רואה נקודת אור." אומר גבי. "אבל תעביר לי את הקערה, לפני שתגמור את הכול."
רפי נוטל עוד שלושה פרלינים, ומעביר את הקערה לגבי. "תבחר את האלה עם פרורי אגוז. הם עם פקאנים. אבל תשאיר כָּמָחַדים."
"היה לכם את השכל לשים תג מחיר על האסירים," אומר גבי. "זאת הרי סחורה שאתם ממילא לא צריכים. מה יוצא לכם מלהחזיק את הזבל הזה במאסר עולם. למה הוא בכלל שם? בגלל שהשופט ככה אמר? בשביל שעבר על החוק לא תרצח? שיתקן את דרכיו ולא ירצח יותר? בשביל נקמה? יש לך מושג כמה כל אסיר עולה לכם ביומית? יאללה שיעופו. שיקחו אותם ביו"ש או בעזה בשביל שימוש חוזר. שיהרגו בהפצצה. פשפשים מועכים, לא מחזיקים אותם בכלובים ממוזגים עם אוכל טוב וביטוח רפואי. כמה פעמים כבר נאמתי לך על זה?"
נכון. גבי יותר ויותר צודק. רפי מכוון אצבע מולי. "הם לא רק יוצאים מיליונרים מהמלחמה הזאת," הוא אומר. "הם גילו את הנשק שאינכם יכולים להתמודד נגדו. חטיפה! ח ט י פ ה ! בפעם הבאה הם כבר יֵדעו איך לעשות את זה. לא בכוח ולא עם אופנועים. הם יתגנבו לגני ילדים במרכז הארץ. הקטנים החמודים לא יוחזקו ברפיח אלא באיזו פנימיה ליתומים באיסטנבול. המנהלת הטורקיה שם לא תדע אפילו שהם חטופים."
"וגם תיירים ישראלים כמובן." מוסיף רפי. "הם יעברו על רשימות האורחים בכל מלון ויתלבשו כמו בֶּל-בויס. או במלתחה של המוזיאון. ככה נגמרה לכם התיירות חוץ. מה תעשו? תתחפשו לערבים עם דרכון פלסטיני?"
"ואיך תפדו אותם? מה יש לכם לתת?" אומר גבי. "רפי. עזוב את הקערה. תחשוב על המשקל שלך. לא תוכל לעוף."
"אתם חושבים שאתם חכמים כאלה," אני אומר. "שבתת-הכרה תוכלו להראות לי את המציאות. אבל בסופו של דבר, מי שאינם רואים את המציאות אלה החמאס."
השניים שותקים דקה או שתיים, ואז רפי אומר "ואללה. אולי אתה צודק."
"הם עדיין ממשיכים להשלות את עצמם שהם ישיבו את פלסטין," אני אומר. "שיהיו בידם אלף חטופים והם יקבלו תמורתם את מה שהם רוצים. מזרח תיכון יודנריין."
"אבל הם לא יקבלו כלום, כי אין לכם כלום לתת. אפילו לא מדינה, הא?" צוחק גבי.
"הבעל-בית שלנו הוא ישראלי ממוצע חביב, אבל כשהוא לא בהכרה הוא ממש פרלין," אומר רפי. "גבי, אולי נערוך ביקור אצל המוחמד סינואר הזה וננסה להכניס לו את זה לראש?"
"זה רעיון," אומר גבי. "האמת היא שהבוס ברוך-הוא כבר מזמן חושב על זה. דֵמוֹטיבציה. התעייפות החומר. בוא נעוף. סליחה בעל הבית שלא השארנו מהפרלינים. אבל תקנה עוד. לכבוד שובו של החטוף האחרון."
"בעזרת הבוס ברוך-הוא." אומר רפי, כבר על יד הדלת. "עד עכשיו הוא לא עזר הרבה."
איתמר פרת
* * *
מנחם רהט
פוליטיקה חרדית: חוצפה ועזות פנים
הפוליטיקאים החרדים, שהשתמטו מישיבת הממשלה שדנה בשחרור החטופים, הסבירו הצבעתם בכך שאין מצווה גדולה מפדיון שבויים. זה נכון, כמובן, אבל איך נשכחה מהם מצווה גדלה ממנה – הגנת ישראל מיד צר? וכמה מילים על ענוותנותו וחששותיו של השר מאיר פרוש
צריך מידה עצומה של גסות רוח, עזות מצח וציניות פוליטיות, כדי להעלות דרישה כל כך חצופה כמו זו שהעלה ח"כ מאיר פרוש, השר לענייני מורשת וירושלים (עוד שר מיותר ועוד בזבוז ציני של כספי ציבור, אבל לא לשם כך נתכנסנו הפעם), בעקבות החלטת הממשלה לשחרר אסירים פלשתינים. פרוש דורש במכתבו מ-י"ח בטבת לראש הממשלה (המכתב נכתב בוודאי במוצ"ש אבל נושא תאריך של שבת), לתגבר את הביטחון בירושלים. משמעות הדרישה היא לגייס לטובת אבטחת הירושלמים עוד שוטרים, מג"בניקים וחיילים נוספים.
וזו באמת חוצפה שאין לה גבול. עד כדי מרקיעה שחקים החוצפה הזו, שלרגע מתגנב החשש שמדובר בדרישה היתולית, לעגנית, עוקצנית, ברוח 'אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר.'
שהרי מאיר פורוש, מח"כי אגודת ישראל, מרבה להחזיק בטענת 'תורה מגנא ומצלא' ו'אם ה' לא ישמור עיר וכו'', ושאר ציטוטים מסוג זה שמטילים את מלאכת שמירת עם ישראל על התורה ועל הקב"ה, ומסירים מעלינו את חובת ההגנה על עצמנו. אז מה פתאום צריך עכשיו להעלות 'דרישה לתגבור כוחות הבטחון בירושלים,'כלשון כותרת מכתבו של פרוש? ומעבר לכך, מניין נביא את אנשי הביטחון הללו, מר פרוש הנכבד? המן הגורן או מן היקב? מערכת הביטחון מתוחה עד הקצה. האם פרוש מציע לגרוע אנשי ביטחון ממשימות אחרות להגנת הירושלמים – החרדים ושאינם? שיא האבסורד. אז אולי בכל זאת מוכרחים אברכי המשי להתגייס?
אני חייב פה וידוי אישי קטן, באשר לכינויו של השר פרוש בתואר מר ולא 'הרב' כנהוג במקומותיהם, ולהבהיר שאין זה ביטוי של זילזול. יש בליבי דווקא פינה חמה ואוהדת ליהודי יקר זה, מאז החזקתי בתיק הפוליטי של עיתון "מעריב". מאיר פרוש התייחד לטובה, וקודם כל בגלל העברית העסיסית, הצברית, שבפיו. אבל זו סיבה שולית. הסיבה העיקרית היתה מידת הענווה שהביא עימו לפוליטיקה. הוא היה היחיד מבין כל הח"כים החרדים, ביהדות התורה ובש"ס, שדרש במפגיע שלא לכנותו 'הרב מאיר פרוש' או כל תואר רבני אחר. "אינני רב, לא הייתי רב, ואל תקרא לי רב." אמר לי מיספר פעמים, וניכר כי היו אלה דברים היוצאים מן הלב, תופעה נדירה של פוליטיקאי עָנָו.
ענוותנותו של פרוש, שהוא גם ראש סיעת 'שלומי אמונים' השנייה בגודלה באגו"י (המאגדת בתוכה את כל החסידוית הקטנות), ניצבת לזכותו עד היום. השררה לא הגיסה את רוחו. עדיין הוא מתייחס לכול בסבר פניו יפות, מתוך ענווה אמיתית. כל זה כמובן לא מונע מהתקשורת החרדית להתעקש להכתירו בתואר 'הרב' (ככה זה בתקשורת החרדית: כל בעל זקן, כל מי שמעדיף כתונת צחורה וחליפה כהה או קפוטה, מכונה מכוח העקרון הפבלובי – 'הרב'). עושה זאת אפילו העיתון היומי שבבעלותו ושליטתו המלאה 'המבשר', אשר לו קהל קוראים גדול בחצרות החסידיות.
פרוש הוא הדור השלישי בשושלת עסקנים חרדים ירושלמים. סבו ר' משה פרוש (קרא: פוֹרוּש), ממייסדי אגו"י הירושלמית, שימש סגן ראש העיר במשך כשני עשורים. אחריו פעל בעירייה בנו מנחם פרוש, שפרש ממנה עוד בימי הכנסת ה-4 והמשיך בשליחותו הפרלמנטרית עד ה-13. בנו של מנחם ונכדו של משה, הוא מאיר פרוש, שהחל גם הוא את דרכו הציבורית בעירייה, לאחר שירות חובה צבאי קצר כמש"ק דת במחנה שנלר בירושלים, והגיע לכנסת ה-14 ב-1996 ומאז מכהן בתפקידים ציבוריים שונים.
אגדה אורבנית ירושלמית מספרת בחיוך, כי ליד לשכת ראש העיר מצוי חדרון קטן ועל דלתו לוחית עם הכיתוב 'לשכת מ. פרוש'. כבר שלושה דורות שהשלט לא הוחלף. למרות חילופי הדורות, הכתובת 'מ. פרוש' לא נזקקה לריענון. ראש העיר הוחלף בתקופה זו מספר פעמים, אך תמיד נשארה 'לשכת מ. פרוש'. בנו הבכור של מאיר, ישראל, שבר את המסורת: הוא כבר אינה מ. פרוש, ומקום מגוריו כבר אינו ירושלים כי אם העיר אלעד בה שימש ראש העיר, מ-2008 עד 2024.
מידה גדושה של גסות רוח, עזות מצח וציניות פוליטית, טמונה גם בהתנהלותם של כל השרים החרדים, שנטשו את ישיבת הממשלה שאישרה את עסקת החטופים סמוך לכניסת השבת (בניגוד לשרים והבכירים הסרוגים, שנשארו בישיבה ולבסוף חזרו ברגל הביתה או הסדירו לעצמם מבעוד מועד שהייה בבית מלון סמוך, ומספרים שאחד הבכירים אף נשאר ללון ולעשות את השבת על הספה בלשכת ראש הממשלה).
הביקורת נגדם אינה קשורה לעצם הפרישה מהישיבה, אלא מפני שבפתק התמיכה שהותירו, נימקו בין היתר כי 'אין לך מצווה חשובה יותר מפדיון שבויים.' כך למשל כתב בפתק שלו השר יצחק גולדקנופף: "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. הנני תומך בעסקת החטופים... ואין לך מצווה גדולה יותר מפדיון שבויים." וזו באמת חוצפה נוראה ועזות פנים כלפי שמיא: וכי רק פדיון שבויים היא מצווה שאין גדולה ממנה? ומה על מצוות עזרת ישראל מיד צר, שאפילו גדולה ממצוות פדיון שבויים והכל יוצאין לקיימה, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה?! ומה עם הנזיפה של מרע"ה: 'האתם תשבו פה ואחיכם ייצאו למלחמה'?! ומה עם כל המצוות הנגזרות ממצוות ישוב ארץ ישראל? מהן יש לכם פטור???
העסקונה החרדית מוכיחה כל פעם מחדש את מה שכבר ברור וידוע: יש לה שולחן ערוך משלה, וסולם ערכים חדש שמעניק דרגות חשיבות למצוות השונות: מצוות הצלת ישראל מיד צר היא בגדר 'עקב תשמעון' – מצוות שאדם רומס בעקבי רגליו, אבל לברוח ממצווה זו במסלול השתמטותם אומנותם, זו ממש מצווה למהדרין. איזה עיוות.
השבוע סיפר לי קולגה חרדי, שעד לפני המלחמה שרר בציבור החרדי טיפטוף של צעירים שהתגייסו, אבל מאז שהמדינה כולה מתעסקת בביקורת כנגד השתמטות, חלה ירידה דרסטית בהתייצבות המלש"בים החרדים.
ומכאן חוזרת התחושה הקשה, שאפילו מצווה חשובה זו מדאורייתא, שהיתה מקובלת בעבר על מעטים, כבר אינה בגדר חובה מוחלטת, אלא סוג של מצווה כבקשתך, שנתונה לתנודות מזג האוויר. ושמוטב שכל עם ישראל ישתוק ולא ישמיע אפילו קול זעקה לנוכח העוולה המקולקלת הזו.
מה יכולתי להשיב לו? – אמרתי רק ש'כשכואב צועקים'. אלא שאפילו את 'זכות הצעקה' הם מבקשים לשלול מעימנו: לא תשבו בשקט? - לא נתגייס. ואין לך עלמא דשיקרא מבעית מזה...
מנחם רהט
* * *
החמאס השיג ניצחון מוחלט
מטרות המלחמה של החמאס במלחמת "מבול הקצה" (טופאן אל-אקצה) היו:
1. לרצוח יהודים.
2. לחטוף אזרחים וחיילים כדי להביא לשחרור אסירים.
3. לשרוד בשלטון בעזה. לקבל יוקרה כמשחררי אסירים ולהשתלט בעתיד על הרשות ביו"ש.
החמאס השיג את כל מטרות המלחמה. ודוק: המחיר אינו משנה כלל לגביו.
ישראל הובסה במלחמה ולא השיגה את מטרתה – חיסול הכוח הצבאי והשלטוני של החמאס ושחרור החטופים בלי שחרור אלפי מחבלים רוצחים, והיא הסכימה לסגת מכל עזה. שלטון החמאס יתבסס מחדש בעזה, וכוחו יגבר ביו"ש. המנהרות המובילות לסיני תשוקמנה במהירות, ונשק רב, חומרי נפץ, רקטות, אלפי כטב"מים ורחפנים המחכים בסיני יזרמו בתמיכת מצרים במהירות לרצועה. מ,ספר הנרצחים מהמחבלים המשוחררים יעלה כמה מונים על מספר של המשוחררים החיים.
מכיוון שלפי אמנת החמאס הוא ממשיך את שרשרת הג'יהאד נגד היהודים מאז מוחמד חיסל את יהודי ערב, והם מחויבים להמשיך את המלחמה עד חיסול כל היהודים כתנאי לגאולה, על ישראל לדאוג הניצחון הזה לא יישנה. שזה היה רק ניצחון בקרב ולא במלחמה.
איך עושים זאת?
יש להסתמך על הצהרת ביידן: "השלב השני בעסקה יכלול את סיום המלחמה לצמיתות, בלי שחמאס בשלטון או עם יכולת לפגוע בישראל."
ומיד אחרי השלמת העיסקה אפילו עם הבטחה להפסקת הלחימה, להשתלט מחדש על ציר פילדלפי והפרימטר, ולהבטיח את אי חימוש הרצועה מחדש.
בד בבד לעשות כמעשי גולדה מאיר ולרדוף אחרי כל המחבלים ששוחררו ולחסלם אלא אם כן יוחזרו לכלא לריצוי מאסרם ע"פ חוק מיוחד שיתקבל. אלמלא זאת ירבו חטיפות ישראלים במטרה להשיג הישגים מדיניים.
יהודה כהן – בני החטוף בעזה הוא פושע מלחמה!
יהודה, אביו של החטוף נמרוד כהן, ייפגש היום עם התובע הראשי בבית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג, האחמדי האנטישמי, כארים חאן, במטרה לשכנעו להשתמש בצווי המעצר נגד נתניהו וגלנט על מנת לקדם את עסקת החטופים.
בפנייתו לכרים חאן צפוי האב לבקש להשתמש בצווי המעצר שהוצאו נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו בחודש נובמבר כדי להביא למימוש העסקה, ולמעשה להשתמש בהם כאמצעי לחץ על הממשלה ועל נתניהו.
https://rotter.net/forum/scoops1/885196.shtml
בדרך כלל אין לענות דבר לכאבם של הורי החטופים, אך דומה שכאן חצה יהודה כהן את הגבול בתמיכתו בהכרזת בנו כפושע מלחמה.
חבר הכנסת איימן עאדל עודה עם המחבלת המשוחררת חאלדה ג'ראר
בין המחבלות ששוחררו היתה חאלדה כנעאן מוחמד ג'ראר בת 61 מרמאללה, בכירה בארגון החזית העממית – שעמדה בראש מפקדת הארגון ביהודה ושומרון ותיכננה פעילויות טרור במסגרת תפקידה. היא הייתה מעורבת ברצח רנה שנרב בפיגוע בשומרון באוגוסט 2019.
https://www.ynet.co.il/news/article/bylz0a5djl
חבר הכנסת איימן עאדל עודה נפגש עם חאלדה ג'ראר וחגג איתה את שחרורה.
https://rotter.net/forum/scoops1/885052.shtml
ישנם חברי כנסת המנסים להעביר החלטה להוציאו מהכנסת. מאמץ לבטלה. בית המשפט העליון ודאי יפסוק שהוא איננו תומך טרור.
העובדה שאיימן עאדל עודה המתנאה לקומוניסט, הוא אחמדי השייך לכת דתית הנחשבת לכופרת באיסלם שקיומה אינו לגיטימי בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים וניתן להם לבנות בית תפילה רק במדינת היהודים – ולמרות זאת הוא תומך שנים בנסראללה ובחיזבאללה, וכעת בחמאס, שתי תנועות מוסלמיות שהיו רודפות אותו, מראה שהשנאה ליהודים מצידו היא עיקר בשבילו למרות התחזותו לקומוניסט.
תמר אלכופר-גוז'נסקה – ילדת חוץ
כשכתבתי על החינוך המשותף בקיבוץ, הזכרתי את "ילדי החוץ" שבאו להתחנך בקיבוץ. אחת מילדות החוץ שהגיעו לגבת היתה תמר אלכופר (לימים ג'וז'נסקה הקומוניסטית).
נתקלתי בה במקרה כאשר ילד חוץ אחר שהיה בגבת, אליהו ס"ט (ספרדי טהור למרות פולניותו) כתב באתר "זמרשת" שהיא לימדה אותו בגבת את שיר הנוער הווייטנאמי:
שיר הנוער הוויטנאמי
מֵהָרִים וִיעָרוֹת נְגָרֵשׁ
וְנִשְׁטֹף בַּמִּישׁוֹר כְּנָהָר,
כָּל כֹּחֵנוּ שְׁבוּעָה לָאָדָם הַחוֹרֵשׁ
עוֹד יָנוּבוּ שָׂדוֹת בַּבַּר.
עִם תִּקְוָה בְּהִירָה כְּכוֹכָב,
עִם חֲלוֹם בּוֹ אַחֵינוּ מֵתִים
עוֹד תִּפְרַח אֲדָמָה מִכֹּחוֹ שֶׁל אָדָם
לְכַתֵּת חַרְבוֹתָיו לָאִתִּים.
אֶל אַחִים בְּרַחֲבֵי הָעוֹלָם
תּוּשַׁר-נָא שִׁירַת וְיֶטְנָאם
עַל אַרְצֵנוּ יוֹם דְּרוֹר כִּי יִגַּהּ
וְיָד אָח בְּכַף רֵעַ תֵּרָגַע.
https://www.zemereshet.co.il/m/song.asp?id=3888
אלי סט: השיר הוא משירי בנק"י. מילותיו ושם מחברת הגרסה העברית נמסרו ע"י תמר גוז'נסקי ועל כך תודה. למרבה המזל המנגינה זכורה לי, כי השיר הושר גם בקיבוץ גבת באמצע שנות החמישים. מאחר ובאותן שנים, במשך כשנתיים, תמר למדה בגבת, ייתכן שהיא החולייה המקשרת.
המילים של השיר המקורי מיוחסות למייסד ומנהיג וייטנאם הצפונית, הו צ'י מין (1890-1969), שכיום נחשב ל"אבי האומה הווייטנאמית" כולה ועל שמו הבירה הו צ'י מין סיטי (לשעבר סייגון).
מעניין שמלבדו אף אחד מהכתבנים הרבים בקיבוץ לא הזכיר את שמה. שאלתי בארכיון גבת. שמה אינו מופיע. אפילו לא בעיתון חברת הילדים "חבריא". נעלמה לחלוטין. מעניין.
גם היא עצמה העלימה את זכר חייה בקיבוץ מכל הפרטים שמסרה על עברה. אולי קיבלה טראומה מהחינוך המשותף. למיטב ידיעתי בגבת היא היתה הקומוניסטית הראשונה ואחרונה.
השבוע נתנה תמר אלכופר ג'וז'נסקה ראיון ל"הארץ" בכותרת "הקומוניסטית האחרונה" ובעקבות זאת התבהר לי שהיא בעצם היתה תמיד "ילדת חוץ", לא רק בקיבוץ, ולא רק בפוליטיקה הישראלית, אלא אפילו גם במפלגה הקומוניסטית.
"גם עכשיו, 22 שנים מאז הפסיקה אלכופר-גוז'נסקה לכהן כחברת כנסת מטעם חד"ש, כשהיא בקושי יוצאת מביתה בגלל מצבו הרפואי של בן זוגה, יורם, היא בת 84, וכבר לא הולכת הרבה להפגנות בגלל הקושי לצאת מהבית, היא אומרת: "כדי לזעזע את נתניהו לא מספיקות רק הפגנות "צריך משהו כמו מרי. מרי זה אומר שאתה לא מתנגד רק לנתניהו אישית, אלא לשיטה בכללותה. מרי זה המקום שבו המוכה והמדוכא מצליח להגיב. לפעמים יעברו חיים שלמים ולא נגיע לזה. אבל לאנשים יש זכות למרוד. הפלסטינים והשמאל. בכל מקום, בכל גזרה." "אנחנו פועלים בתנאים שקיימים. אם התנאים לא יהיו של דמוקרטיה, אז נפעל במחתרת."
כל תהפוכות ההיסטוריה לא גרמו לה לפקפק בכך שהדרך הקומוניסטית זו הדרך, כשמו של כתב העת של המפלגה. "יורם בן זוגי ואני היינו ברוסיה בשנים 1961-1966", היא אומרת. "אז כבר חשפו את הרודנות ואת הזוועות של סטלין. אבל השקפת העולם שלי לא תלויה בזה שמישהו עושה משהו שאני לא מסכימה איתו, בשם הקומוניזם. זה כמו שבשם הדמוקרטיה עושים כיבוש. אפשר לנצל לרעה כל דבר."
תמר אלכופר-גוז'נסקה לא היתה חברת הכנסת היהודייה הראשונה מטעם המפלגה הקומוניסטית. קדמה לה אסתר נוביק-וילנסקה, שכיהנה כבר בכנסת השנייה והיתה נשואה לדב בער קובנר ששינה שמו למאיר וילנסקי-וילנר, שהיה אז מנהיג המפלגה הקומוניסטית. גם היא התחתנה בתוך המפלגה — עם יורם, בנו של אליהו גוז'נסקי, שהיה גם הוא ממנהיגי המפלגה ונהרג בגיל 34 בתאונת מטוס. תמר ויורם הכירו בנוער הקומוניסטי בגיל 14.
היא נכנסה לראשונה לכנסת ביולי 1990, וכיהנה בשלוש כנסות ברציפות – אז הכנסות עוד נטו למלא את ימיהן והתפזרו אחרי ארבע שנים –עד פיזור הכנסת ה-15 ב-2003. בבואה להציג מועמדות בפעם הרביעית, טענו במפלגה שאין לה זכות לרוץ פעם נוספת.
(המפלגה הקומוניסטית הישראלית מק"י, שקמה מהפ.ק.פ. ב-1948 היתה מפלגה יהודית, ממנה התפלגה ב-1965 מפלגה ערבית שנקראה רק"ח – "רשימה קומוניסטית חדשה", ששינתה את שמה בחזרה למק"י ב-1989. המפלגה הופיעה עם גורמים ערבים אחרים במפלגת חד"ש שלמרות היותה מפלגה ערבית הקפידה תמיד על נציגות יהודי בתוכה. נ.כ.)
חד"ש, רע"מ, בל"ד ותע"ל רצו יחד בבחירות ב-2015, (ב"רשימה הערבית המשותפת "בשנאת ישראל נ.כ) לאחר שהכנסת החליטה להעלות את אחוז החסימה.
בכל ההיסטוריה של המלחמות, לא כולל מלחמת העצמאות, למפלגה הקומוניסטית תמיד היה הכבוד להיות נגד ישראל (ולתמוך באוייב הערבי נ.כ.), ובגלל זה להיות די מוקעים.
"אנחנו," אומרת אלכופר-ג'וז'נסקה, "גינינו את טבח ה-7 באוקטובר מהרגע הראשון, אבל תמיד קשרנו את זה עם מציאות החיים בעזה. 7 באוקטובר מלמד למה יכולים להגיע אנשים שהם סגורים, כלואים, במצוקה, ברעב, בחוסר אונים במידה רבה. ברור שאפשר לנצל את זה, והיה מי שעשה זאת. רבים מהעזתים באו ב-7 באוקטובר פשוט לקחת דברים. היה מי שרצח באופן זוועתי, אבל היו גם שפשוט באו לבזוז, לקחת דברים, מתוך מצוקה איומה.
"ברמה הרגשית זה טירוף. את מתפלצת. אבל אני גם מתפלצת מזה שעושים טיהור אתני בצפון עזה. זה ההבדל ביני לבין אחרים. כמה פעמים כבשו את סג'אעיה וכמה פעמים כבשו את בית לאהיא? ההבדל ביני לבין מי שלא בתפיסה היהודית-ערבית, שאת 7 באוקטובר הוא מגנה, אבל את הטיהור האתני הוא לא מגנה. ככה אי אפשר לעשות שינוי חברתי."
(שני ליטמן, "הקומוניסטית האחרונה", "אל-ארצ'", 15.1.25).
מאז נעוריה היתה תמר אלכופר-גוז'נסקה קומוניסטית סטליניסטית (שהעריצה גם את הו צ'י מין). למרות היחשפות לפשעי הקומוניזם הסטלניסטי היא מעולם לא יצאה נגדו, קל וחומר לא נגד העיקרון הטוטליטרי הקומוניסטי של חיסול הדמוקרטיה ע"י מהפכה, ודיקטטורה של הפרולטריון. מתמיד היתה אנטי-ציונית, ומהיותה חברה במפלגה ערבית שנבחרת ע"י ערבים תמכה תמיד בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי של אויבי ישראל.
תמר אלכופר-גוז'נסקה, היתה ילדת חוץ בקיבוץ, ילדת חוץ במדינת היהודים, וילדת חוץ גם בקרב הערבים שזרקוה מייצוג מפלגתם בכנסת.
סיפור שהיה
לפני שנים רבות היה מאבק משפטי. אישה קומוניסטית נפטרה ובצוואתה היא כתבה שעל קברה ייכתב: "כאן נקברה שפרה הקומוניסטית" חברא קדישא סירבה. המקרה הובא בפני הכנסת: "מקרה של סירוב חברה קדישא לאשר נוסח כתובת על מצבה."
חבר-הכנסת ת. טובי שאל את שר הדתות ביום כ״ו בחשון תשכ״ז (9 בנובמבר 1966):
בחודש נובמבר 1965 נפטרה בתל-אביב שפרה איבנקו-ביצה שהיתה חברת המפלגה הקומוניסטית בארץ מאז 1927. בצוואתה ביקשה המנוחה לחרוט על המצבה שיקימו על קברה בין היתר – את המלים: ״כאן קבורה שפרה הקומוניסטית.״ המצבה הוקמה על-ידי המשפחה השכולה במלאת שלושים יום למותה ובטרם נקראה הצוואה. לאחרונה, לקראת יום השנה הראשון למותה של אם המשפחה, ביקשו בני משפחתה למלא אחרי בקשתה האחרונה ולהוסיף את המילים הנ"ל על המצבה בבית-העלמין. אך הנהלת חברה קדישא בתל-אביב סירבה להתיר את התוספת על הכתוב במצבה, בטענה שהיא לא מרשה ״כניסת מפלגות" לבית-העלמין."
(הישיבה המאה-ושמונה-עשרה של הכנסת השישית יום שני, כ"ב כסלו תשכ"ז 5 דצמבר 1966 ירושלים, הכנסת, שעה 16.04)
(מצאו את פרטי הישיבה בגוגל ״כאן קבורה שפרה הקומוניסטית״).
מייד נזעקו רבים נגד החלטת חברה קדישא כשאחד המתנגדים אמר: "אני לא מבין את החלטת חברה קדישא. הם הרי צריכים להיות מעוניינים שכל בית הקברות יהיה מלא בקברים שעליהם כתוב 'כאן נקבר קומוניסט'!..."
מוסר השכל. נאחל לתמר אלכופר-גוז'נסקה בריאות וחיים טובים בפנסיה, ובה בעת נאחל לכל רעיונותיה ואמונותיה שיעברו לבית הקברות. כדי שלא יביאו מיליונים לבתי הקברות כבעבר.
עדיין חרפה ודיבה?
"ברנר לא היה הומוסקסואל. קשים וקצרים היו ימי חייו והוא בער בתאווה לנשים, לרוב לשווא, ולכן אין דיבה קשה מזו עליו, ולצערי חטאו בהוצאתה, ללא שום בסיס, לא רק ידידי היקר לי חיים באר." אהוד בן עזר (חדשות בן עזר 2022).
כשבן עזר פירסם לפני 14 שנה את מאמרו זה על ברנר הגבתי לו:
("חדשות בן עזר", 693 מתאריך 24.11.2011)
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe00693.php
הומוסקסואליות אינה "חרפה" או "דיבה"
בשולי המאמר המרתק על ברנר, אהוד בן עזר יוצא לגולל את החרפה שטופלים לדעתו חיים באר, אניטה שפירא, ואחרים המוצאים ביצירתו ובחייו של הסופר חיים יוסף ברנר נטיות הומוסקסואליות ר"ל. ברצונו להגן על דמותו של ברנר (ממי בדיוק?) קובע בן עזר ש"לואידור לא היה, אפוא, האהוב הנעלם של אסתר ראב. וברנר לא היה הומוסקסואל. קשים וקצרים היו ימי חייו והוא בער בתאווה לנשים, לרוב לשווא, ולכן אין דיבה קשה מזו עליו." ("חדשות בן עזר", 689).
בעשור השני של המאה ה-21 כדאי לזכור כי הומוסקסואליות איננה פשע, חרפה, או קלון שיש להגן מפניו. הומוסקסואליות איננה בגדר "דיבה". בעשור השני של המאה ה-21 שקלול חייו של ברנר נשמע קצת מגוחך. אם ברנר היה מחזר אחרי אסתר ראב זה היה לגיטימי ואף מכובד, אך אם היה מחזר אחרי לואידור שומו שמיים! זה מוקצה! זכותו של ברנר הייתה להתאהב בלואידור וזה לא פוגע כהוא זה בדמותו, או ביצירתו הספרותית.
למזלו של חצב מן – נינו של ברנר, השתנו העיתים והנה הוא – הנין של ברנר, זכה ב-2004 בתואר גבר השנה של מגזין הקהילה הגאה "הזמן הוורוד" וזמן קצר לאחר מכן היה בצמד המנצח של תוכנית הריאליטי "סוף הדרך". נינו של ברנר זכה לחיות בעידן בו הומוסקסואליות אינה חרפה או דיבה, ואדם אינו חייב עוד לחיות בשקר ורשאי לחיות על פי נטייתו.
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2881831,00.html
אהוד: "איני חוזר בי מאף מילה במאמר הנזכר. כאשר תולים בברנר נטיות שלא היו בו, אפשר גם פדופיליה (הנערה ב"עצבים") כמו גם חיבתו המזוכיסטית להירצח בידי ערבים המובעת בכתביו – זה מוכיח על שטחיות ועל אי הבנת האווירה של התקופה, שבה סופרים צעירים מתייחסים לסופר הבכיר כמו חסידים שמעריצים את רבם (לא הרב מוטי אלון). לכן גם דבריך, המסיקים ממה שקורה היום, ומנינו של ברנר – על מה שהיה לפני יותר ממאה שנים, הם במחילה מכבודך טיפשות לא קטנה."
מעניין אם בחלוף השנים רואה עדיין בן עזר בהומוסקסואליות חרפה ודיבה?
ודוק: לא מדובר אם הפרשנות על ברנר נכונה או לא. ניתן לומר שאינה נכונה. השאלה אם הפרשנות הזו היא לדידו עדיין בגדר חרפה ודיבה, האשמה במעשה שלילי מבחינה מוסרית?
[אהוד: ליחס לברנר תכונות שלא היו בו, רק משום רדיפת סנסציה ספרותית, זוהי הוצאת דיבה. זהו שקר. באותן מילים הייתי מגיב גם אילו חוקרים נכבדים אלה היו מייחסים לברנר נטיות בודהיסטיות המסבירות את עולמו!]
כ"ט בנובמבר 1947
בשעה שכל העם היה רכון לעבר מכשירי רדיו והאנשים מנו במתח את מניין המדינות התומכות, שהה בן גוריון במלון "קליה" שבצפון ים המלח, לשם נסע לנוח בסוף השבוע עם אשתו, פולה. למרות ריחוקו מכל יישוב.
בזמן ההצבעה באו"ם בן גוריון כבר ישן, למרות שהיתה זו שעת ערב מוקדמת. "בסוף ההצבעה העירו אותו ומחלון חדרו הוא ראה את הפועלים של מפעל האשלג רוקדים ושרים." בן גוריון לא הצטרף לחוגגים.
כמי שעליו הוטלה המשימה להוביל את העם לקראת הריבונות המיוחלת, בן גוריון הבין טוב מאוד כי חלק מהחוגגים ברחבי הארץ גם ידעו בקרוב צער וכי בתום החגיגות הסוחפות מצפים ימים של מאבק עקוב מדם. "באותו ערב רקדו ההמונים ברחובות. אני לא יכולתי לרקוד, ידעתי שאנו ניצבים בפני מלחמה ושנאבד בה את מיטב בחורינו." ציטט בר-זוהר את בן גוריון בספרו "בן גוריון: ביוגרפיה."
נזכרתי בבן גוריון אז כשכל העם שמח בשחרור גלעד שליט וב-2025 המחבלים ששוחררו, כשחשבתי על הנרצחים העתידיים. ופעם שנייה בשעה שכולם שמחו על שחרור החטופות. אי אפשר היה שלא לחשוב על אלפי הנרצחים העתידיים.
ואלה שמות בנות ישראל החטופות
רומי גונן, אמילי דמארי, דורון שטיינברכר – ברוך שובן.
רק לאשכנזית דורון שטיינברכר יש שם פרטי עברי, אבל כנהוג שם של בן.
לרומי ואמילי שמות אשכנזיים כלומר גרמניים (גרמניה היא אשכנז).
לא סביר שהוריה של רומי קראו לה כך לזכר מלכות רומי רשעה.
אז מה זה אומר על העברית והחברה הישראלית?
עזרה לכורדים אינטרס ישראלי מובהק
מקור סורי מוסר כי הכורדים בצפון סוריה פנו לישראל כדי שזו תגן עליהם מפני טורקיה והאיסלמיסטים, אך היא סירבה. (כרמל ניוז).
https://rotter.net/forum/scoops1/884928.shtml
נפילת המובלעת הכורדית בסוריה בידי התורכים מסכנת את ישראל. לישראל יש אינטרס מובהק בקיומה של האוטונומיה הכורדית בסוריה ובעיראק ובעתיד אולי המדינה הכורדית.
גם אם אמנם אין לשלוח חיילים יש לעזור להם באספקה ובכוח אווירי.
עזרה לעלאווים בסוריה אינטרס ישראלי מובהק
העלאווים בסוריה מייחלים לחבל הצלה מישראל. רדיפת השלטון כלפי בני המיעוט הכולל את משפחת אסד – צפויה, אך במפתיע הם רואים שותפות גורל עם היהודים.
ההודעה הראשונה שהגיעה לידי צבי בראל עיתונאי "הארץ", היתה חדה וברורה: "אני פונה אליך בשם מיליוני בני המיעוט העלאווי. אנחנו זקוקים לעזרתכם ויודעים שאתם התקווה שלנו. בואו אלינו, מיליונים יחכו ויעמדו לצידכם. אנחנו צריכים את ההגנה שלכם, כי בדמשק שולטים טרוריסטים ויום אחד הם יתקפו את ישראל."
השולח ביקש שלא להזדהות בשמו. הוא ציין רק שהוא מהעיירה ג'בלה, ושתושביה חרדים מהשלטון החדש בסוריה, בהנהגת אחמד א-שרע. אחר כך ישלח עוד עשרות הודעות וואטסאפ נואשות, ובהן יתאר את האימה שחשים העלאווים ואת ההתנכלויות אליהם מידי מיליציות הטוענות שהן פועלות בשם המשטר.
סורי אחר, נדים, שחי כנראה בשוודיה, כתב ל"הארץ": "קבוצות ג'יהאדיסטיות השתלטו על סוריה ושחררו את לוחמיהן ואת כל הקיצונים כדי שיטבחו בבני המיעוטים. הם אינם מסתירים את שנאתם לישראל וליהודים. אתם העם היחיד שיכול להבין מה עובר עלינו היום, כי גם אתם סבלתם לאורך ההיסטוריה מרדיפות, מאפליה ומהשמדה."
כעבור כמה ימים התקבלו מפאדי ואסוף, ראש ארגון בשם "המצפה הסורי לזכויות מיעוטים" ומנהיג מפלגת "עצמאות החוף הסורי", סרטוני זוועה שמזכירים את ימי האימה והטבח של דאעש. קשה לדעת מתי צולמו הסרטונים, ולדברי ואסוף, המתגורר באנגליה, הם צולמו בערים חומס ולטקיה בשלושת השבועות האחרונים, זמן קצר אחרי שהופל משטר אסד בידי "רשות שחרור א-שאם."
באחד הסרטונים נראית הוצאה להורג של מי שכנראה נחשד בשיתוף פעולה עם משטר אסד. מפקד האירוע, חמוש רעול פנים, מכריח בו את "הנאשם" לכרוע על ברכיו. במצ'טה ארוכה הוא מכה אותו בפניו, ובתוך שניות הקורבן סופג מטח של עשרות קליעים — והם הורגים אותו.
בסרטון אחר נראה אדם קשור לעמוד לאחר שכבר נפח את נשמתו, אבל קבוצת בני אדם, בהם ילדים ונשים, מוסיפים להכותו במקלות ובאבנים. בסרטונים נוספים הניפו חמושים דגל סורי מעל גופת אזרח שנתלה דקות קודם לכן.
סרטון שצולם בעיירה ג'בלה מציג מופע אחר: בכינוס במקום מרכזי רוכזו, מאחורי אבטחה, מאות תושבים — בהם ילדים ונשים — לשמוע "דרשה" של חמושים שהציגו עצמם כמטיפים. אחד מהם הבטיח כי "לאט-לאט כל הנשים ילבשו רעלה," כי המדינה כולה תהיה "איסלאמית ומונהגת על פי ההלכה," וכי "עיננו האחת מופנית לדמשק והשנייה לעזה." אחר כך הוסיף: "ירושלים, אינשאללה, תחזור לידי המוסלמים." על פי לבושם של המטיפים והשפה הערבית שבפיהם נראה כי מדובר בלוחמים זרים שאינם סורים, כמה מאלפי לוחמים שהצטרפו בשנות המלחמה לכוחות "רשות שחרור א-שאם." כמה מהם חברו לכוחות עוד כשכונו "ג'בהת א-נוסרה", לאחר הניתוק מאל־קאעדה.
פאדי ואסוף, מנהיג מפלגת "עצמאות החוף הסורי"
חיסול החשבונות עם מי שעבד למען משטר אסד ועם מי ששיתף איתו פעולה היה צפוי. מדובר באלפי קצינים וחיילים, פקידים ואנשי עסקים שנהנו מן הקרבה לשלטון. אלפים מהם כבר נעצרו ורבים אחרים ייעצרו –אם לא הצליחו להימלט מן המדינה. ואולם במקרה של העדה העלאווית, שבניה הם 10%-12% מהאוכלוסייה ושעימה נמנית משפחת אסד, מדובר ברדיפה של "קהילה אשמה" שיש לרודפה ולבוא איתה חשבון.
א-שרע אומנם מיהר לפזר הבטחות על כך שהמשטר החדש בהקמתו ישמור על זכויות מיעוטים ונשים — הוא עצמו התנתק עוד ב-2016 מאל-קאעדה — אבל לא ברור אם לצד המעבר ללבוש "מערבי" במקום מדי מיליציה, הוא גם איפסן את האידאולוגיה הרדיקלית שעליה חונך.
הקשרים שא-שרע החל לרקום עם מדינות המערב עדיין אינם מסירים את החששות ואת החשדות בנוגע לכוונותיו. בין השאר נפגש עם נציגים ועם שרי חוץ ממדינות אירופה, מארצות הברית, מסעודיה, מקטאר ומאיחוד האמירויות. הוא אף פירסם הצהרות פייסניות, שקצתן נועדו להרגיע את ישראל ואף להזמין את יהודי סוריה לחזור למולדתם. את ההחלטה למנות לתפקידים בכירים, בדרגות גנרלים, כמה מראשי המיליציות שהרכיבו את "רשות שחרור א-שאם", מסבירים בהנהגה כחלק ממאמץ של א-שרע להכפפת המיליציות להנהגה מרכזית אחת כדי למנוע פעילות עצמאית העלולה להכשיל את שאיפתו לאיחוד השלטון.
האתגרים הצבאיים המונחים על שולחנו של א-שרע: בימים אלו הוא עסוק במציאת פתרון פוליטי וצבאי למעמד הכוחות הכורדיים בצפון סוריה ולמעמד הדרוזים בדרום המדינה. הדרוזים והכורדים מצהירים על תמיכתם ב"אחדות המדינה", אבל בה בעת כל אחד מן המיעוטים האלה דורש אוטונומיה מנהלית ותרבותית, ואף יצירת קנטונים נפרדים. בלא הבנה והסכמה עם המיעוטים האתניים האלה, א-שרע עלול לחזות בהתפרצות מלחמת אזרחים חדשה, הפעם נגדו.
עכשיו גם המיעוט העלאווי, שרובו מתגורר במחוזות החוף במערב סוריה, וחלקים ממנו בחומס, דורש להקים קנטון אוטונומי – אם אפשר, בסיוע ישראל. "אחרי שהשגתם את הסכם החזרת החטופים, שובו למחוץ את חמאס," כתב ל"הארץ" האזרח העאלווי מג'בלה. "אלו אותם טרוריסטים שלחמו בנו במחנה הפליטים ירמוך, ליד דמשק, ובשאר אזורי סוריה. הם החמושים של אבו מוחמד אל-ג'ולאני שמושל היום בסוריה. הם וחמאס עשויים עור אחד. רסקו את חמאס ואחר כך גם את אחיהם ששולטים בסוריה."
נראה שהכותב מכיר היטב את נקודת התורפה הישראלית, והוא מוסיף גם אזהרה: "אם תשאירו אותנו לבדנו, איראן היא שתושיט לנו יד. אבל כולנו שונאים את איראן. אל תניחו לה להפיץ כאן את השפעתה."
(צבי בראל, "העלאווים בסוריה מייחלים לחבל הצלה מישראל", "אל-ארצ'", 21.1.25).
תהיה זו טעות גדולה לא לעזור לעלאווים. האינטרס הישראלי הוא שבמקום שסוריה תתכונן כמדינה סונית ג'יהאדיסטית, יוקמו בה מדינות מיעוטים שונות כגון הכורדים, הדרוזים והעלאווים.
עוד סעיף מטריד משחרור המחבלים.
נקרא לו סעיף הבטחת עתיד למחבלים הכבדים שיוגלו לחו"ל.
במידה שמי מהם לא ייתפס עוסק בטרור שלוש שנים, רק שלוש שנים, הוא יוכל לחזור למקום מגוריו הראשוני ביהודה ושומרון (ושם לחזור בנחת לעסקים).
"אסיר ביטחוני שהועבר כאמור לרצועת עזה או לחו"ל לפרק זמן מוגבל של 3 שנים, יוכל לשוב בתום תקופה זו למקום התושבות הקבועה שלו – למדינת ישראל או לשטחי איו"ש, לפי העניין ובתנאים המצטברים הבאים: בתנאי שלא ביצע עבירה שהיא מעשה טרור בהתאם לדין הישראלי בפרק הזמן האמור ושניתן על כך אישור של שירות הביטחון הכללי וכן כפוף לאישור ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי.
(שירית אביטן כהן, "ישראל היום"):
https://rotter.net/forum/scoops1/884880.shtml
הנה עוד דוגמא להכרח בחקיקת חוק להחזרה לכלא של כל המחבלים ששוחררו בעיסקת מיקוח.
עשרות מחבלי חמאס חמושים עם מדים
במחנה ג'באליה שבצפון הרצועה
בניגוד מוחלט לאמירות גורמים ישראלים: עשרות מחבלי חמאס חמושים עם מדים קיימו הלוויה ל-5 מחבלי הארגון במחנה ג'באליה שבצפון רצועת עזה.
אמרו לנו שלא תתור כניסת חמושים או אמל"ח לצפון הרצועה, אמרו לנו שיהיה פיקוח, אז אמרו. בפועל עשרות אלפי עזתיים בהם מחבלים נכנסו לצפון הרצועה ללא שום בידוק – אין מי שיעצר אותם.
אותו מחנה בו פעלו כוחות צה"ל 3 חודשים, מתמלא במחבלים מחדש, שלא פוחדים להסתובב בחופשיות חמושים לקראת קריאות לנקמה ולרצח יהודים.
זה קורה בימים הראשונים לשלב הראשון, ארגוני הטרור עם יד על העליונה, מנסים להחזיר את השגרה, להחזיר שליטה, ולשקם מחדש את התשתיות הצבאיות.
https://rotter.net/forum/scoops1/885238.shtml
זה היה צפוי ששום הסכם לא יקוים ע"י החמאס. את תשלו את עצמכם.
סילוק סטודנטים תומכי חמאס מהאוניברסיטאות בארה"ב
נשיא ארה"ב דונלנד ג'ון טראמפ חתם על צו שיאפשר גירוש סטודנטים תומכי חמאס, הנמצאים בארה''ב על ויזות לימודים מהאוניברסיטאות, ובכלל מארה''ב.
הצו מורה על כך שהאמונים על מתן ויזות סטודנט יוודאו שהסטודנטים אינם עוינים לארה"ב, אזרחיה, עקרונותיה, מוסדותיה ותרבותה, ואינם תומכים בארגוני טרור.
https://rotter.net/forum/scoops1/885183.shtml
מתי גם בארץ?
האימאם האנטישמי שהיה אמור לברך את טראמפ לרגל השבעתו
הוסר מהטקס
האימאם העיראקי חושאם אל חוסייני, ששמו עלה כמי שהיה אמור להעניק תפילה בטקס השבעתו של דונלד טראמפ, הודר מהטקס הוסר בגלל תמיכתו בחיזבאללה, ארגון טרור מוכר, ובכיבוש ירושלים ע"י החמאס.
https://rotter.net/forum/scoops1/885179.shtml
יש בהחלט גם מה ללמוד מטראמפ.
חנין זועבי כל העם הפלסטיני הוא חמאס
ח"כ כנסת לשעבר מבל"ד והיום בכירה בבל"ד, חנין זועבי מצהירה: ''אי אפשר להפריד בין חמאס לבין העם הפלסטיני, אלו שנכנסו בשביעי לאוקטובר לא נכנסו לישראל, הם נכנסו לארץ שלהם.''
https://x.com/Now14Israel/status/1881417870439338053
הנה נפתרה בעייה. רבים טענו שאין להכליל את כל הערבים. לא כל ערבי-פלישתי הוא חמאס, מסתבר דווקא שכן. לפי חנין חמאס הוא העם הערבי-פלישתי, והעם הערבי-פלישתי הוא חמאס. וכמובן שהחמאס לא פלש לישראל אלא לארץ שלהם.
אם כך מן הראוי להשיבה למולדתה. ודוק: שבט הזועביז בא לארץ ישראל מעיראק ולשם – בא מערב. תוחזר זועבי לארצה!
נעמן כהן
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
אהוד: אם זה לא היה ברור לכם בא סיקור ערוץ 11 של ההצבעה על ועדת חקירה ממלכתית בכנסת והסביר לכם: צה"ל וממשלת ישראל הם האחראים לטבח ה-7 באוקטובר והם מנסים להסתיר זאת מכם. יחיא סינוואר, "הפגנות המחאה" והחמאס לא אחראים!
* משה גרנות: אהוד היקר, איך הצלחת להשיג את הרשימה הנכוחה של אלן דרשביץ?
באשר לטענה של ד"ר בריימן בעניין המשתמטים החרדים מגיוס להגנת העם והארץ – יש להוסיף: מי ששותה מים שהציונים "הכופרים" מפיקים, ומי שמשתמש בחשמל שלהם, ואף מוגן על ידי "כופרים" אלה מפני שונאי ישראל, ובנוסף לכך מקבלים דמי בטלה – ייתכן שהם נוהגים בצורה מחפירה? הם לא אשמים – אנחנו אשמים שאיפשרנו להם כל זאת מקום המדינה (במלחמת השחרור הם השתתפו שכם אל שכם עם שאר הלוחמים).
אהוד: באמצעות המכתב העיתי נוצר קשר עם חזי רפופורט, ישראלי החי בפלורידה ומנהל פעילות תרבותית וחברתית עניפה בקרב ישראלים בארה"ב. ביקשתי ממנו לשלוח לקוראים שלנו חומרים מעניינים ואקטואליים משל עצמו וכאלה שהוא מתרגם משל אחרים. וזאת אני מבקש גם מכל קוראינו העבריים בתפוצות העולם.
* ג'וחא: מי יכול להסביר לנו מה פשר הכובע הענק והמצחיק עם הפס הלבן שחבשה לראשה מלניה טראמפ בטקס ההשבעה של בעלה, כובע אשר הסתיר כמעט לגמרי את פניה ואפילו לא איפשר לבעלה לנשק ממש אותה כי שוליו נגעו במצחו והרחיקו את שפתיו מפניה.
* מוטי הרכבי: טרמפ אמר בנאומו שהוא מאמין באל, אז לכל המצחקקים – הרשו לי להזכיר לכם שיש בעולם כ-1.7 מיליארד נוצרים שמאמינים באל, יש כ-1.6 מיליארד מוסלמים שמאמינים באל, יש כמיליארד או יותר בדרום מזרח אסיה שמאמינים בבודהה ועוד מיליוני סינים שמאמינים בדאו ובקונפוציזים, ומיליונים בודדים של יהודים שלא ממש משנים את המיספרים.
מול אלה עומדים כעשרת אלפים הוזים בקפלן ובמרכז תל אביב שמאמינים בדת ״האין אלוהים״ וחרדים לדת הפרוגרס.
אז תעשו קצת חשבון.
גילוי נאות. אני חילוני לא מאמין. אבל בבית ספר יסודי למדתי היסטוריה, למדתי גיאוגרפיה ואפילו לימודי ליבה של חשבון. וממה שאני זוכר כמה מיליארדים זה טיפה יותר מעשרת אלפים.
* לאהוד בן עזר שלום רב, שלמי תודות על פרסום סיפורו של יצחק שנברג "ימים, סיפורו של פליט". בימי המנדט גרנו בירושלים בשכנות והכרנוהו אישית. היה זה זמן רב לפני ששינה את שמו לשנהר.
בהערכה עמוקה,
יעל מדיני
אהוד: ליעל שלום, אימא שלך היתה ידידה קרובה של בעלת ביתי בירושלים בניכר בָּנִי סיל (בתו של יצחק אפשטיין ואלמנתו של סידני סיל) שגרה ברחוב עקיבא 4 בירושלים, ושם כתבתי ב-1961 את "המחצבה". הייתי אז כל כך פרובינציאלי שכאשר אימך טילפנה אליה לראשונה ואני הרמתי את הטלפון ב"הול" ושמעתי ש"מדברת ציפורה שרת", הנחתי חזרה את האפרכסת כי חשבתי שמדובר במתיחה או שטרם הבנתי אז איך משתמשים בטלפון.
דבר נוסף, ליצחק שנברג-שנהר היתה פרשה קצרה ועזת יצרים עם דודתי אסתר ראב. כתבתי על כך פרק בביוגראפיה המושכחת שלה בת 600 העמודים "ימים של לענה ודבש", עם עובד, 1997:
* * *
"חייתי עד לשנת... ולא ידעתי את ארוס" –
– גילויו המאוחר, יצחק שנברג-שנהר.
ב-21 בפברואר 1969 נדפס במוסף הספרותי של "דבר" סיפור קצר של אסתר ראב בשם "הבקע הראשון". זהו סיפורה האירוטי השני אחרי "ריבת שושנים". בשנותיה האחרונות רתיעתה מכתיבה אירוטית היתה עזה כל-כך שלאחר שהיא מפקידה בידי את עזבונה הספרותי היא מתנה זאת, בעל-פה ובמכתב אליי, בכך שידידיה, ראשי אגודת הסופרים דאז – ישגיחו עליי: "שלא תכניס לכתביי קטעים אירוטיים כמו שאתה כותב ברומאנים שלך!"
כל רומאן חדש שלי, וכמעט כל סיפור – גרם לה התקפי-זעם בגלל החשיפה האירוטית, ואילו עם אחותי הצעירה לאה היתה נוהגת לשבת לא פעם ולגולל באוזניה את עלילותיה עם גברים ולהתפאר – עד שהיתה ממש מביכה את הנערה בהתפארויותיה.
הבקע הראשון
האורנים עמדו – כאילו ניטעו כאן מששת ימי בראשית – הרי-יהודה אלה, שכחו את מירוץ-הזמן. תחת שמש יוקדת – קיץ וחורף חליפות; מתעגלים הם כלפי שמיים – מיני עד – לעד; אין הם נימודים בשנים – ספירה אחרת להם: ספירה שאינה בגבול מושגי-אדם.
שעות-בוקר עתה, וכבר הספיקה השמש להתיך את הכופר של אורני-הגן; משתפך הוא זהוב מחריצי גזעים וענפים ונדבק לידיים ולבגדים כדבש כבד.
האדמה מתחת לאורנים דשנה-שחורה ונפתחת כעת עם צחיח-הקיץ: בקיעים-בקיעים – עשב האביב שעוד עומד עליה – כבר הצהיב ונדוש ברגליים.
ערוגות-הפרחים מסוייגות אבני-המקום – עומדות מאובקות וכמהות למים אשר ניתנו להם כאן מתוך משפכים קטנים: מי-גשמים שנאספו לתוך בורות בתוך החצר הרחבה.
התריסים בחדר הזוג מוגפים עדיין. רוח-תזזית נושבת והומה בהם – משהו מקוטע לפתע – ניעור אחד התורים בגן, מייבב יבבות אחדות, ונדם. היא פתחה את עיניה – ותקרת-החדר מתקמרת קרובה וחמימה כקונכיה מעל לראש – מיד הופך הוא את פניו אליה וכאילו על פי צו עליון, ושלא בידיעתם, נפשקות השפתיים ומחייכים הפיות, והשיניים הלבנות – זה מול זו.
שלווה גדולה שופעת מקירות החדר העבים והמסויידים לבן, ומעין שקט רווה יורד על הגופות המהוקצעים; הם סופגים אותו וסאת-יישותם המשותפת כאילו מתמלאת עד תום בשעות-בוקר אלו.
מיד שולפת היא את שוקיה הארוכות השזופות מתוך לובן-הסדינים, ובבת-אחת היא תוקעת את רגליה כמזלג – לתוך היום; למראה זה היה הוא זוקף את ראשו ומאזין. על הריבוע הקטן שלפני המיטה נעמדו רגליים אלה – וממנו נמשכה ויצאה לתוך היום דרך בהירה שליווה; טעם לחם אפוי חום עלה בפיו, וריח מוכר של פרחי-אלמוות חומים, מרשרשים, התערב בו.
הם יצאו מחדרם ומיד ניתך עליהם – זמר-הצרצרים כאשד של זכוכית כתושה, המשתפך לתוך כלי-נחושת – משתפך בלי-הפסק, עד להרדמת-החושים. החרול הכחול כבר היה מחומם כראוי, יצר ובלל פילפל לתוך ריח-הכופר, וזה היה צף ומתנדנד כשמן על פני גלי-האוויר; מתחת לשיניך – כבסיס בצקי מסויים, השתטח ריח הטוברוזות שפרחו בצל-הבית: ריח אפלולי ולח כבא מחביוני מנזרים קרירים.
כתפו של הגבר היתה מורמת אלכסונית, ובתנועת-ביטול ואתגר היה חותך בה את האוויר, והאור מסביבו; אלה נשמעו לו, והקיפוהו וסילסלו בשיער הבהיר; נחו על זרועותיו המוארכות כעל גבי חיה מושלמת וחלקת-גו.
היא נגררה אחריו כקשורה אליו בעבותים סמויים, חזרה על תנועותיו כסירה מובלת ביד איתנה, צעדיה הלכו והתרחבו מאליהם, ונתכוונו לצעדיו שלו; בעלותה על סלע אחד נגעה בלי משים זרועה בזרועו – ולפתע נתזה שרביט ניצוצות ופרחה לעיניהם – כקשת מבריקה – דומה היה זה לכוכבים אשר יראו בני-אדם בעצם היום מתוך בארות עמוקים. עיניו עגנו רגע בתוך עיניה ושלו להם בשקט את יישותה הרוטטת, ואחר במחי-יד, כאילו לשם שעשוע, הרכיבה כנזר על ראשו.
הם מצאו תל קטן זרוע ציפורני-בר דקות-גבעול, וקיפודי-קורנית פורחת היו תקועים בסלע, דבורים זימזמו וניתלו על גבעולי הציפורן הענוגים והדקים, ואלו היו נכפפים קמעא מכובד גופן – וכך היו מתנדנדות עליהן ומוצצות מתוך הגביע הוורוד את הצוף – ריח דבש היה תלוי באוויר.
הוא תלש בידיו עשבים מסביבו, תחב ידיו לתוך הקורנית ובחש בה "בכדי לעורר את ריחה," אמר – לפתע הזדקף וצעקה נפלטה מפיו. היא קפצה ועמדה על רגליה, ראתה פנים זרים לפניה; פינות-הפה נמשכו למטה, וכחול-עיניו נתכער כשלולית שזרקו אבן לתוכה; הוא יבב בקול דק – היא נדמה – דבורה, "רק דבורה," צעקה. החזיקה בידו ואולם הוא שמט את זרועו מידה, הוא עמד ובכה...
היא רצתה לעזור לו – אך הפכה פניה וברחה בכיוון המלון.
תחילה הייתי סבור ש"הבקע הראשון" הוא סיפור משלהי שנות ה-60, תקופה פורייה במיוחד בפרוזה של אסתר. לימים, תוך כדי פיענוח ארכיונה, הגעתי לכתב-יד ישן מראשית שנות ה-30 בשם "יום אחרון", הדומה לכתבי-יד אחרים מאותה תקופה. זהו נוסח ראשון, חלקו בטיוטה, לסיפור "הבקע הראשון". כותרת המישנה של הסיפור "יום אחרון" היא "פרק מסיפור", ובטיוטה אחרת – "פרק מרומאן". אולי זהו ספר הפרוזה שעליו רומז שמעון גינצבורג ברשימה ב"דאר היום" ב-1934: "השמועה אומרת, כי עברה המשוררת אל הכתיבה בפרוזה משום-מה, והיא עוסקת עכשיו בכתיבת ספר שלם בפרוזה." עלילת הסיפור מתרחשת בקיץ 1932 בבית-מלון או פנסיון בירושלים, והוא מובא כאן לאחר עריכה.
יום אחרון
האורנים עמדו כאילו נוטעו כאן מששת ימי בראשית; או כאילו נטעם לכל הפחות דוד המלך בשעתו או שלמה בנו – הרי יהודה [ירושלים] אלה שכחו את מרוץ הזמן תחת שמש יוקדת: קיץ וחורף חליפות; מתעגלים הם כלפי שמיים מיני עד – לעד; אין הם נמודים בשנים: ספירה חדשה צריך למו, ספירה שאיננה במושג האדם.
שעות בוקר עתה וכבר הספיקה השמש להתיך את הכופר של אורני-הגן; משתפך הוא זהוב מחריצי ענפים וגזעים ונדבק לידיים ולבגדים כדבש כבד.
האדמה מתחת לאורנים דשנה-ושחורה ונפתחת כעת עם צחיחי הקיץ – בקיעים בקיעים; עשב האביב כעומד עוד עליה – כבר הצהיב ונדוש ברגליים.
ערוגות פרחים מסוייגות אבני המקום – עומדות מאובקות וכמהות למים אשר ניתנים להן כאן מתוך משפכים קטנים: מי גשמים שנאספו לתוך בורות בתוך החצר הרחבה.
התריסים בחדר הזוג מוגפים עדיין; רוח תזזית נושבת והומה בהם משהו מקוטע. לפתע ניעור אחד התורים בגן, מייבב יבבות אחדות ונדם – היא פוקחת את עיניה, ותקרת החדר מתקמרת, קרובה וחמימה – כקונכיה מעל לראש – מיד הופך הוא את פניו אליה, וכאילו על פי צו עליון, שלא בידיעתם נפשקות השפתיים ומחייכות הפיות עם השיניים הלבנות זה מול זה...
שלווה גדולה שופעת מקירות החדר המסויידים לבן ורווייה גדולה יורדת על הגופות המהוקצעים, הם סופגים אותה וסאת יישותם המשותפת כאילו מתמלאת עד תום, בשעות בוקר אלה.
מיד שלפה היא את שוקיה הארוכות, השזופות, מתוך לובן הסדינים, ובבת אחת תקעה את רגליה כמזלג לתוך היום; למראה תנועה זו היה הוא זוקף את ראשו ומאזין... על הריבוע הקטן שלפני המיטה עמדו רגליים אלה, וממנו נמשכה ויצאה לתוך היום דרך בהירה, שלווה; טעם לחם אפוי-חום עלה בפיו, וריח ידוע של פרחי אלמוות חומים-מרשרשים התערב בו.
הם יצאו מחדרם ומיד ניתך עליהם קילוחים קילוחים צרצור החסילים, הוא השתפך כאשד של זכוכית כתושה הנוזל לתוך כלי נחושת, נוזל ומשתפך בלי הפסק עד להרדמת החושים, עד להתעלפות...
החרול הכחול כבר היה מחומם כראוי ויצק ובלל ריח פלפל לתוך ריח הכופר; וזה היה צף ומתנודד כשמן על פני גלי האוויר, ומתחת לשניים, כבסיס בצקי מסויים, השתטח ריח הטוברוזות, שפרחו בצל הבית; ריח אפל ולח, כבא מחביוני מסגדים קרירים.
כתפו של הגבר היתה מורמה אלכסונית, ובתנועת ביטול היה חותך בה את האוויר והאור סביבו, ואלה נשמעו לו והקיפוהו בכוונותיהם הטובות; סלסלו בשערו הבהיר; נחו על הזרועות המוארכות כאשר ינוחו בחן כעל גבי חיה שלמה וחלקת-גו, כאשר תרעינה בשלמות ובשלווה על ההרים האלה.
היא נגררה אחריו כקשורה אליו בעבותים סמויים. בכל מיפנה ובכל מעלה חזרה על תנועותיו כסירה מובלה ביד איתנה, צעדיה הלכו והתרחבו מאליהם, ונתכוונו לצעדיו שלו.
בעלותם על כף אחד נגעה בלי משים זרועו בזרועה – והעור אשר נגע בעור הצמיחו פתאום שרביט ניצוצות כחולים לאור היום ופרח לעיניהם כאשכול מבהיק – דומה היה זה לכוכבים אשר יראום בני אדם בעצם היום מתוך בארות עמוקים – – – עיניו עגנו רגע בתוך עיניה ושלו להם בשקט את כל יישותה הרוטטת – – – ואחר – במחי-יד – כאילו לשם שעשוע נעלה – הרכיבוה כנזר על ראשו היפה.
הם עזבו את הגן ונכנסו לגבול שדות; בצלעות ההרים על מדרונים השתטחו מקשאות, וערוגות תירס שלחו לשונות ירוקים מעל הרגבים הדשנים והתחוחים שהיו מתפוררים כגבינה מתחת כף הרגל – עדרי עיזים טיפסו על הפסגות הערומות והצטופפו בצל הסלעים והיוו כתמים שחורים מסביב להם.
בצידי שבילים סרטה הקורנית את הרגליים היחפות, ומיד טפטפה את ריחה: ריח רפואות וכאבים מדוממים; שלוויות בודדות, יבשות-למחצה, נשתיירו כאן מן האביב בנעצוצים הטחובים, וציפורן הסלע התעופפו כפרפרים ורודים על פני הסלעים האפורים.
המראות והריחות רשרשו בעמקי העיניים וסללו מבואות רחבים לתוך חייהם – חיי השניים. השמש עמדה על ראשם והיא צנחה פתאום לרגליו והסתתרה בצלו הקצר ...
"נחזור," פקד בחיוך, והם התחילו לרדת לקראת בית-מלונם; במבואי הגן הקיף אותם אגם של צל, אורנים מסורבלים ושבים מאוד עמדו כאן, והאדמה תחתם היתה מכוסה תילי מחטים שנשרו שנים רבות זה על גבי זה. האוויר היה כאן קריר, ושהה על הפנים המשולהבים, הקיף את הגוף כמו מים, נכנס לתוכו, עברו מכל צד – כעבור את הכברה.
"המקום כאן מתאים להתעמל, על פני שכבת המחטים," אמר הוא וקרס פעם וקם, קרס שוב מבלי לנגוע באבר אחר מאשר ברגליו על פני האדמה; והיא, כאילו חיכתה לצו זה, זרקה את ה"חצאית" הפרופה לכל אורכה, ונישארה ב"קצרות" מצבע הקינמון, שכבה על גבה והחלה לנענע ברגליה כברכיבה על אופניים, פתאום זקפה אותן, ואחריהן את הגב, וכל הגוף עמד איתן וזקוף על הראש והעורף והיווה קו ישר אחד, ישר כנר –
הוא חדל מהתנועע, הביט עליה וחייך; בעומדה כך על הראש, ראתה לפי עמדת רגליו את החיוך המתרחק על פניו, היא השתטחה על גבה וערכה "מנוחה", והוא על ידה.
משיצאו לפנות ערב מן האולם הקריר של בית-מלונם – החלו צללים מכהים את האוויר; ההרים הרחוקים שהיו מקודם שכבה אחת מחוקה באור, החלו להתבלט רכס רכס לבדו, והכפים הטילו צל על צידם האחד. העצים הוריקו פתאום ונתרעננו כאילו צללים החלו מכהים, וההרים שהיו מקודם מחולקים כל רכס לבדו החלו מתלכדים על ידי צללים אפורים ששפעו מצלעותיהם, הצלעות נתרככו והרכסים החדים עטו אוויר כחול.
העצים ניעורו מתרדמת היום, ושיחים חיכו לטיפות הטל המעטות, והלילה יצא מבין, מן ההרים, בקריאות בודדות של כפרים רחוקים על צלעות מאדימות משקיעה, הלילה צמח ועלה מגיאיות אפלות אשר בשביליהן זחלו טור רכובי חמור וגמלים טעוני מחרשות.
הם ישבו על ראש פסגה. ראשה היה נוטה קצת על שכמה.
הם נשמו זה על יד זה, הכניסו ופלטו את אוויר הפסגה ומילאו ריאותיהם מאוויר כאילו היו אלה נשימותיהם האחרונות בחיים, הם היו על פסגת אושרם, הפסגה אשר ממנה בדרך הטבע מתחילה הירידה.
במרחק גדול עוד מהם צלצלה עוד כבלומה סחרחרת המורד.
כשלושים ושבע שנים מפרידות בין הדפים הגנוזים של "יום אחרון" לבין פירסום "הבקע הראשון". "הבקע הראשון", שהתפרסם ב-1969, דומה לקודמו "יום אחרון" עד סמוך לסיומו. אך בעוד ש"הבקע הראשון" מתאר את הירידה מ"פסגת אושרם" של השניים בצורה מוחשית – כאשר לאחר שכרון החושים של הלילה באה תגובה בכיינית של הגבר בגלל עקיצת הדבורה ומפיגה את הקסם שהילך על בת-זוגו – הרי שב"יום אחרון" מתוארת הירידה מפסגת האושר בצורה פיוטית, ללא עלילה, ללא סיבה ניראית לעין אלא כנובעת מעצם החד-פעמיות של המיפגש, מסופיותו. לכן ייתכן שהמעשה בעקיצת הדבורה הוא המצאה מאוחרת, בידיונית.
גאוותה של גיבורת הסיפור על שוקיה הארוכות, השזופות, והיא מתנאה בהן. באחד משיריה הראשונים, "סבתות קדושות בירושלים", משנת 1930, כותבת אסתר: "כפות רגליים / רכות כידיים / בחול לוהט ממששות". ואכן, כפות-רגליה היו יפות ומוארכות כאצבעות-ידיה, שהיו אף הן יפות להפליא, ואולם דבר-מה מאוד גברי היה בפניה, בייחוד האף העבה, ה"רַאבִּי", שבו דמתה מאוד לאחיהָ.
לאסתר היתה עין בוחנת וחוש מושחז לפרטים. כל פגימה צרמה. כשנולדו לאחותי ולי צאצאים נהגה אסתר לבחון אותם בשבע עיניים, כדי לוודא אם אצבעות ידיהם ורגליהם תואמות ונאות, בדומה לאלה שאיפיינו אותה ואת אחיה, ושבהן ראתה סימן היכר של השתייכות "גזעית" למשפחה.
"אל תשכח, כשמבקרים אצל אישה שאוהבים, כל פרט חשוב, ועלול לקלקל את הכל," נהגה לומר לי מתוך דאגה להצלחתי בחיים, וגם באהבה – "פעם בא אלי גבר שמצא חן בעיניי, אבל כשהתיישב והניח רגל על רגל, ביצבצו גרביו הירוקות, ובבת אחת פג הקסם!"
כאשר סופר מספר פעמים אחדות מעשה שאירע לגיבור בן-דמותו, הדעת נותנת שמדובר ככל הניראה בסיפור אמיתי, אלא אם כן זהו סופר מתחכם המבקש לטמון פחים לביוגראף שלו. הפרוזה של אסתר רובה אוטוביוגראפית ולעיתים מסתפקת בהסוואה קלה של השם. האם בסיפור "הבקע הראשון" מצוי יסוד אוטוביוגראפי? מתי התרחש המעשה המתואר בשני הסיפורים? מי הגבר שאותו הם מתארים? מדוע גנזה אסתר את "יום אחרון"? מדוע היא מתעוררת רק לאחר כשלושים ושבע שנים לפרסם את הנוסח החדש בשם "הבקע הראשון"?
רמז ראשון נמצא ברשימתו של ג. טלפיר "הבית האדום בלב חולות-הזהב" שמתארת את המחצית הראשונה של שנת 1932: "ביום בהיר אחד ביתה [של אסתר] היה סגור. עברו יום, יומיים, שבוע, שבועיים, ואסתר איננה. כשסוף-סוף חזרה והעגמומית שבעיניה העמיקה, ועל פניה המתוחים ריחפה איזו אכזבה – איש לא העז לשאול. לאחר זמן נודע: היא עשתה כשבועיים בירושלים עם י.ש. – "
י.ש. הוא כניראה הסופר יצחק שנברג, לימים – שנהר. הוא נולד ב-1902 בעיירה בגבול אוקראינה-גאליציה, עלה בשלהי 1921 לארץ ועבד כשומר מסילת-הברזל לוד-רחובות-יבנה. לאחר מכן עסק בהובלת זיפזיף על-גבי גמלים ואז יצר את שירו-פזמונו "גמל גמלי". בשלהי 1923 עבר למרחביה ועבד בחריש; שירו הראשון שנדפס ב"הדים", נכתב שם. באביב 1924 חזר לתל-אביב, ובמשך כשנתיים וחצי עבד כחבר בקבוצת-בניין. הוא הצטרף לתא"י, תיאטרון ארץ-ישראל, והתיידד עם סופרים ובייחוד עם אז"ר. זו היתה תקופה פורייה בתחום יצירתו. בעידודו של חיים ארלוזורוב יצא ב-1930 ללמוד כלכלה בבריסל וחזר ב-1931. ב-1935, עם עלייתו של ש"ז שוקן לארץ, הוא נעשה מזכירו העברי ומלווהו בנסיעות לחו"ל. לימים עבר לירושלים ונעשה עורך הוצאת שוקן ושנתוני "לוח הארץ", עד למותו ב-1957.
בשיחה עם הלית ישורון בסוף שנת 1980 סיפרה אסתר: "אחרי מות בעלי הייתי קפואה. אחר-כך התחילו לבוא. בא שלונסקי ובא הורוביץ ובא פסח גינזבורג ושנברג." התקופה שבה נסעה אסתר עם י.ש. לירושלים היא אפוא קיץ 1932 – לאחר שהיא כבר התאוששה מאלמנותה ולאחר ששנברג שב מבלגיה.
"הבקע הראשון" נדפס, כאמור, ב"דבר" ב-21 בפברואר 1969. באותו הזמן פנה אליה המשורר ק.א. ברתיני, עורך "מאזניים", והזמין אצלה רשימה מזיכרונותיה על תקופת "הדים" שבעריכת ברש ורבינוביץ. אולי הזמנתו היא שעוררה אותה לפשפש בניירותיה הישנים ולכתוב מחדש את "הבקע הראשון"? מה עוד ששנברג-שנהר כבר אינו בחיים.
ב-10.2.69 משגרת אסתר גלויית תשובה לברתיני וכותבת לו: "אשר לרשימה על 'הדים', עלי להתרכז ולהעלות זיכרונות, אשתדל לעשות זאת בקרוב – " ("גנזים" א-76148). ואכן במרס 1969 רואה אור ב"מאזניים" הרשימה "ימי 'הדים'". אסתר מעלה בה תיאור חושני של שנברג הצעיר, אמנם מבעד לעיניהם של שני "הזקנים", עורכי "הדים", ברש ורבינוביץ, שאצלם מפרסמים היא וגם שנברג את שיריהם הראשונים.
כותבת אסתר ברשימתה:
ושנברג: גבוה, דק, וראשו ראש ילד; מחייך בעיניים עצומות-למחצה והריווח בין שתי שיניו הקדמיות מזכיר את חלב-האם, שעקבותיו עוד לא נימחו משפתיו התמימות – הוא בא מן העמק, הילד המגודל, לבוש בגדי-עבודה; קיץ – שרווליו מופשלים עד מעל המרפק, ושריריו היפים הארוכים משחקים מתחת לעור השזוף. מובן שהוא נקודת-המוקד, המושכת ביותר את העיניים. שני הזקנים, ברש ויעקב רבינוביץ, מביטים עליו בהתפעלות: נידמה שהבחור מגלם את כל מאווייהם האבודים של השניים – הם מפזזים סביבו והוא צוחק. אחד ממשש בשריריו; השני נוגע בכותונתו הדהוייה: ריח של עבודה גופנית, של בריאות, ונופי-מולדת חדשים – הם חוזים בו, נושמים אותו, בולעים אותו נתח-נתח, והוא עומד ממצמץ בעיניו וצוחק. אבל הוא גם כותב שירים, שירים מאופקים, מגובשים, שהם כראשי-פרקים של משהו שעתיד לבוא, ושאמנם בא מאוחר יותר.
שנברג אכן בא מן העמק לתל-אביב באביב 1924, אבל אני מתקשה להניח שסיפור-האהבה שמתואר ב"יום אחרון" מתרחש בין השנים 1930-1925, כאשר אסתר עדיין אישה נשואה. זאת ועוד, טלפיר מדבר במפורש על המחצית הראשונה של שנת 1932, ומסייעת לדבריו עדותה של הילה שפירא-רוכל, מפי אימה רבקה רוכל, אחותו של יצחק שנהר-שנברג, שגם פירסמה עליו ספר זיכרונות. סיפרה לי הילה:
אימי רבקה למדה בבית-הספר לאחיות של הדסה בירושלים. יום אחד ניגשת אליה חברה מפתח-תקוה, שדרוביצקי, ואומרת לה:
"שמעתי שאחיך מתחתן עם אסתר ראב!"
אימי נדהמה, אבל מאוחר יותר שמעה מסבתי כי דודי ציניה [יצחק שנהר] בא אל אימו ואמר לה שהוא מתכוון להתחתן עם אסתר ראב, ושאל מה היא חושבת על כך, כי היה מאוד קשור אל אימו.
לסבתי היו חיים די קשים, והוא העמיד את הדברים כך שאולי לאחר שיתחתן עם אסתר ראב, שהיא אישה עשירה באותו זמן, יהיה לאימו יותר קל.
אימו התקוממה: "מה, בגללי אתה הולך לעשות את ההחלטה הזו? תוציא אותי מהתמונה! אני לא צריכה להיות גורם בשיקולים שלך."
הרומאן בין אסתר לציניה היה מאוד רציני. הם עמדו להתחתן. ודובר אז שציניה יסע עם אסתר לאנגליה.
השיחזור הכמעט-בלשי של פרטים עלול לעמעם את התיאור המוחשי של פרץ האהבה הקצר והעז שמתרחש בין אסתר ליצחק שנברג.
בצילום מראשית שנות ה-30 נראים השניים יושבים על חוף ימה של תל-אביב בבגדי-ים בכסאות-נוח. שנברג, הצעיר מאסתר בשמונה שנים, ניראה בחור יפהפה ואתלטי, ובשיחה עם ראובן שהם, ב-5 באוקטובר 1971, אכן מעידה אסתר כי שנהר-שנברג "היה אציל במראהו עם הרבה חן. היה לו גוף שרירי ושזוף עם ראש של ילד ולא היה דון ג'ואן. היתה בו תמימות."
בשנת 1971 התחיל ראובן שהם, חבר קיבוץ יפעת וסטודנט לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, לכתוב מונוגרפיה על שירתה של אסתר ראב, לקראת התואר השני, בהדרכת פרופ' גרשון שקד. הידידות האמיצה שנוצרת בין ראובן לאסתר נמשכה כעשר שנים, עד למותה, והשניים החליפו ביניהם עשרות מכתבים.
ראובן ריאיין אותה, שלח לה שאלות על חייה, ולבסוף נתן לה לקרוא את עבודתו. ב-7 בספטמבר 1973 היא כותבת אליו מטבעון: "קיבלתי את מכתבך אתמול – והיום עברתי שוב על עבודתך. יש מקומות שמעוררים בי מורת-רוח, למשל שהארוס שבי לא התבטא לחיוב ולא נשא פרי – חייתי עד לשנת השלושים ושלוש ולא ידעתי את ארוס – ועד היום אני חושבת שאנשים מורכבים ובעלי אינטלקט מפותח – הארוס שלהם סרבראלי וטבוע בנפשם והוא קודם כל עדנה ורוך – ולאו דווקא אמצעי להעמיד ולדות."
"חייתי עד לשנת השלושים ושלוש ולא ידעתי את ארוס"! – הוא מישפט חד-פעמי אצל אסתר ראב, וזקוק לפירושים. כאשר היא נישאת בשלהי שנת 1932 לאריה אלואיל, הצעיר ממנה בשבע שנים, היא מורידה חמש שנים מגילה, ושנת הולדתה מעתה היא 1899 במקום 1894. כאשר מבקש ממנה ראובן שהם לכתוב את פרקי חייה, היא שומרת מפניו בקנאות על סוד גילה, וכמעט בכל הפרקים שעליהם היא מספרת לו – היא צעירה בחמש שנים מגילה האמיתי, כולל בריחתה לדגניה ב-1913 כאשר היא כביכול נערה בת ארבע-עשרה!
שלושים ושלוש שנים "אמיתיות" מלאו לאסתר כבר בשנת 1927, כשהיא נשואה עדיין לאיזאק גרין ונמצאת בתל-אביב, וככל הניראה נאמנה לבעלה חרף הריחוק. יצחק שנהר אמנם כבר נמצא בעיר, אך אין להניח שהרומאן הקצר והמרוכז ביניהם מתרחש בתקופה זו, שהרי מדובר בו גם על נישואים, והדבר לא ייתכן לפני מות איזאק.
אסתר מוסרת אפוא לראובן שהם את גילה על פי חישובה "המתוקן", היינו שנולדה ב-1899 – וב"ידעתי את ארוס" היא מתכוונת לדבר-מה שהתרחש בשנת 1932, כשהיא למעשה כבר בת שלושים ושמונה. האם הגבר הוא בעלה השני אריה אלואיל, אשר לו היא נישאת בסופה של אותה שנה? או שמא זהו יצחק שנברג באותם שבועיים של חסד בקיץ 1932 בבית-המלון בירושלים?
מדברים שאסתר סיפרה לי בעל-פה אני מסיק כי היא אהבה מאוד את שנהר אך מצידו לא היתה היענות לרגשותיה. לימים פגשה בו והוא התאונן בפניה שהוא נשוי לאישה פחותה ממנה, אסתר מצטטת ביטוי בוטה יותר שאינני מוצא לראוי להזכירו. כשהיא מספרת לי זאת היא נשמעת כשמחה קצת לאידו, שהעדיף אחרת על פניה.
כאשר אני מספר את דבריה לאחייניתו הילה, היא אומרת שהדוד ציניה חי עם אישה יפה מאוד, ייקית, אמנם פחות אינטלקטואלית מאסתר, ועוד לפני הנישואים נולד להם ילד, הנושא את שמו עד היום.
נשתמר ב"גנזים" (1/86627) רק מכתב אחד של אסתר לשנברג, שנכתב בתל-אביב ב-16.5.1938, ופותח במילים: "שנברג יקר! אני מרגישה שהנני במזל של אי-חן אצלךen disgrace בלע"ז, ובמצב זה עלי להמליץ על מישהו," בהמשך היא מציעה שיתקשר אל ידידה משה סטבסקי, כדי להוציא לאור את ספריו, ומסיימת בנימה רשמית: "וכן עשיתי את שליחותי והלוואי והצלחתי – ורוב שלום לך וכל טוב. א. ראב."
בשירי אסתר אין זכר לשנברג אלא פעם אחת, ובעקיפין. בשעתו היא מספרת לי כי לאה גולדברג התאהבה בצעירותה, בתקופתה הראשונה בארץ, ביצחק שנברג, והוא לא החזיר לה אהבה. אסתר מעלה בזיכרונה כנס או אירוע ציבורי בתל-אביב, כאשר לאה גולדברג, בשמלה לבנה ובפנים מיוסרות, חולפת באולם כשהיא מחזרת לשווא אחרי שנברג. אינני מוצא אישור לסברתה של אסתר ממקור אחר. ייתכן שדבריה נובעים מהרגשה סובייקטיבית: לאה גולדברג בת העשרים וארבע, הצעירה ממנה בשבע-עשרה שנה, כאילו תופסת, עם עלותה ארצה ב-1935, את מקומה של אסתר בחוג הסופרים הצעירים. לדברי אסתר, לאה גולדברג לא היתה אף פעם מבאי-ביתה. מכל מקום, ב-1932 לאה גולדברג טרם הגיעה ארצה.
מספרת הילה שפירא-רוכל: "יכול להיות שלאה גולדברג היתה גם כן מאוהבת בדוד ציניה. נשים רבות אהבו אותו. אבל לא היה לו שום רומאן עם לאה גולדברג. היא לא היתה הטיפוס שלו."
אסתר מאריכה ימים אחרי לאה גולדברג, ולאחר מותה היא מפרסמת ב"דבר" (21.5.1971) שיר לזכרה, "ללאה גולדברג": "היות אישה בודדה, / עם שירה בקירבך; / שאת נפשות ילדים – / ברחמים, / ואסוף זרוע ריקה – / אל חזך; / אהוב את יפה-העיניים / כשעינייך דומעות-דם / העמס על הגב הדל – / צלב-סליחה כבד, / לכל צולף / לכל חובט – / ושתוק; / ותוכך דלוק – / הומה לאור, / גועש לחיים – / והוא סופר גרגרי חול יבש / ניגרים אט / בין האצבעות – / עד סופך, עד סופך – "
בין אסתר ללאה גולדברג אין קשרים, אף לא מכתב אחד. אך מתוך השיר עולות תחושות, מצד אסתר, כמובן – של זהות-גורל: שתיהן נשים בודדות עם שירה בלב; לשתיהן אין ילדים. שתיהן אוהבות, פרק-זמן בחייהן, את יפה-העיניים, ושתיהן נכזבות ונידחות על ידו.
אהוד בן עזר
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר
בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!
בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!
בס"ה נמכרו 1,193 עותקים
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
* * *
אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.
איורים: דני קרמן.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן
יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס'1-29 , 2022-2024.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר
לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל