פעמיים בשבוע

גיליון מס' 2025

יום ארבע מאות שמונים ושניים למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2185 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, א' בשבט תשפ"ה. 30.1.2025.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: אַלּוֹנֵי טִבְעוֹן. // יוסי אחימאיר: מדבורי עד ברדוגו. // איליה בר זאב: שני שירים. // אורי הייטנר: צרור הערות 29.1.25. // מתי דוד: לאן נעלמו השלום, "מחנה השלום" והמדינה הפלסטינית? // משה גרנות: על "הר הקסמים" מאת תומאס מאן, מגרמנית – רחל ליברמן. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי. זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979. פרק  6. // מנחם רהט: החדשות הטובות: הציונות כבר ניצחה! // נעמן כהן Palestine – The victory of the oppressed people vs The Nazi Zionism  // היתה לי חברה ספרותית עם חור שחור בתחת. שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: אני מעולם לא היתה לי סבתא.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

שִׁירִים מִבֵּין הַזְּמַנִּים

אַלּוֹנֵי טִבְעוֹן

הֵם צוֹמְחִים מִתְפַּתְּלִים

כַּאֲנָשִׁים חַיִּים

נִלְחָמִים וּבוֹכִים

וְצוֹחֲקִים עַל קִיּוּמָם

קִיּוּם אַלְפֵי-שָׁנִים

הֵם צוֹחֲקִים לְגוֹרְלוֹת אֲנָשִׁים

הֵם רָאוּ עַמִּים בָּאִים

וְעַמִּים הוֹלְכִים  –

וְהֵם הֶעֱמִיקוּ שָׁרָשִׁים

הֵם רָאוּ תּוּרְכִּים שְׁחוּטִים

וְעַרְבִים יְרוּיִים

וִיהוּדִים חָרְשׁוּ עַל אֲפָרָם

הֵם רָאוּ עַמִּים צְעִירִים

וְעַמִּים זְקֵנִים

מִשָּׁרְשֵׁיהֶם עָלָה רֵיחַ שְׂרֵפָה

אֲבָל לְשַׁדָּם חַי וּמְפַעְפֵּעַ

הוּא בָּא מִמֶּרְחַק דּוֹרוֹת

מֵאוֹן עֲלוּמֵי לְאֻמִּים

•

• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יוסי אחימאיר

מדבורי עד ברדוגו

כמה הערות על התקשורת באלה הימים, ובראשן התפקיד שהעיתונות ממלאת בעת שישראל עודנה נתונה תחת הטראומה הגדולה ביותר מאז הקמתה, האיומים כלפיה נמשכים גם אם השתררה בציבור תחושה שנסתיימה המלחמה, וכאשר החטופים משוחררים אט-אט, טיפין-טיפין, ביצירת אווירת שיכרון מוטרפת, הסוחפת את האומה כולה, בלי לחשוב די על המחר ועל המחיר שעוד נשלם ואין כבד ממנו.

איש אינו שוכח איזה תפקד חשוב מילאו כתבי הדרום בפרוץ אסון ה-7 באוקטובר. את קולות הזעקה והייאוש שהביאו מן הממ"דים הנצורים, את התחינות לסיוע ולהצלה. כתבות משטחי הלחימה, ראיונות עם מפקדים ולוחמים, שרבים מהם נפלו מאוחר יותר.

בזכות התקשורת היינו מודעים כמעט מההתחלה לגודל המחדל, לגבורת הלוחמים, לסיפורים המבעיתים, לעדויות המזוויעות, לאכזריות חיות האדם מעזה. למרבה המזל, אין נפגעים בקרב הכתבים, מה שלא כן אירע במלחמות העבר. כתבים נהרגו בעת מילוי תפקידם – אם להזכיר רק שניים: רפי אונגר ז"ל במלחמת יום הכיפורים ואילן רועה ז"ל ב-1999 בדרום לבנון.

זה באשר לכתבי השטח, האמיצים, המקצוענים, שנכונים תמיד לצאת לשטח, קסדה לראשם, אפודת מגן לגופם, וציוד הקלטה בידם. לא כן כתבי האולפן, פרשנים למיניהם, ביניהם גם גנרלים לשעבר, שכבשו את המסכים והמיקרופונים. אלה מוטים לרוב, מדבררים את הקולגים מ"הבור", רואים בדרג המדיני את האשם העיקרי.

אבל מה קורה לכתבים הצבאיים, שרוב זמנם הוא אור הזרקורים באולפן ופחות דיווחים שלהם מהשטח?

כאן צצה שאלה עקרונית, שחלה על כלל העיתונאים המכסים תחומים שונים, כל אחד והתחום שהוא מופקד עליו. ניר דבורי של ערוץ 12 נחשב לאמין והמעודכן ביותר מבין הכתבים הצבאיים. אורים-ותומים בכיסוי המלחמה. בעצמו קצין בעברו, שדיבורו רהוט ומקרין סמכותיות. דא עקא, רבים מדיווחיו הענייניים, המנסים לכסות על כשלי הצבא, מסתיימים לרוב בגלגול ההאשמה לדרג המדיני.

 דבורי חי כמובן מהמידע שמקורות צבאיים מזינים אותו. בבירור מחוייב קודם כל להם. לממשלה אינו חייב דבר. אי אפשר שלא לחוש בדיווחיו הטייה מסויימת נגדה.

מנגד – פרשן ערוץ 14, יעקב ברדוגו, חד לשון, מקרין סמכותיות כמי שבקיא בשיקולים המדיניים, במיוחד אלה של ראש הממשלה, אפילו שותף להם, כביכול. תמיד יציג אותם באור חיובי. הוא יגדף את האופוזיציה, את מערכת המשפט, ומצטייר כדוברו וכאיש סודו של נתניהו. התחושה היא שברדוגו מנוצל על מנת להעביר מסרים בשם "המקור הבכיר".

ואם הזכרנו את מערכת המשפט הבעייתית שלנו, כאן ההטייה מצד כתבי המשפט בולטת במיוחד. המאזין לדיווחיהם של גיא פלג או אביעד גליקמן יודע שעליו לקבלם בערבון מוגבל. הם אינם מסתירים את עמידתם הנחרצת לצד היועצת המשפטית, בית-המשפט העליון ושאר רשויות השיפוט. בהתאם לכך הם מדווחים.

השניים מובילים בהתמדה את הקמפיין המשפטי נגד נתניהו, יגדילו ויאדירו בכל הזדמנות את "פשעיו". כשפלג וגליקמן מדווחים, כל אחד בערוצו, ציבור חכם מגחך, ער להטייה שלהם, לשירות היח"צני לאדוניהם-מקורותיהם.

בימים דרמטיים אלה ראוי לשים לב לשפת התקשורת. כלי התקשורת, כולל המודפסים, נותנים פתחון פה לכל מיני מרואיינים ופרשנים שמשתלחים בלשונם, באופן בלתי נסבל. דוגמאות אינן חסרות, הן מכוונות בעיקר כלפי ראש הממשלה: צורר, נוכל, שקרן, אוייב, מחריב – ומה לא. ביטויים, החורגים מביקורת לגיטימית, שלא היו מופיעים בדפוס או בשידור בימים שבהם עמדו בראשי המערכות עורכים אחראיים ומנוסים.

עניין מטריד נוסף הוא הסקרים הפוליטיים. מעניין, אותי באופן אישי מעולם לא סקרו ולא שאלו... הסקרים, גם אם נעשים באופן מקצועי (אני אגב מפקפק ב"מקצוע" הזה), אף הם מוטים. תמיד טוב לדעת איזה גורם עומד מאחוריהם.

האבסורד זועק לשמיים כאשר בשבוע אחד מתפרסמים כמה סקרים והם כה שונים בתוצאותיהם. כך למשל בערוץ 14 הליכוד קיבל בשבוע שעבר 31 מנדטים ואילו ב"מעריב" רק 21. בעבר הרחוק הסקרים כשלו באופן נחרץ לפני חיזוי מערכות בחירות, אך הלקח התקשורתי לא נלמד.

זה נחמד להשתעשע בסקרים, אבל אסור להשתכר מהם, ולא להסתמך עליהם. מכוני הסקר יכחישו זאת, אך לרוב אף הם מוטים, והמימצאים שהם מביאים הם בהתאם.

בימים אלה נעשים ניסיונות מצד הממשלה להצר את צעדיה של התקשורת, ובמיוחד תאגיד השידור הציבורי. טוב שהתהליך נבלם בכנסת. אל לה לממשלה לפגוע בחופש הביטוי – גם אם בשם ערך דמוקרטי חשוב זה, לא תמיד הפירסומים נכונים או ערבים לאוזנה ולאוזני צרכניה.

אנחנו בימים קריטיים לישראל. הגיע הזמן שגם הממלכה השביעית תעשה את חשבון נפשה, ותמנע פירסומים מעוותים, מחרפים, מוטים, שרק מחריפים את האווירה הפנימית הטעונה בלאו-הכי.

יוסי אחימאיר

* * *

איליה בר זאב

סוף הָאֶלֶף בְּאַבֶּרְדִין*

           *                                          

יָדַי נָעוֹת בְּקֶצֶב הַחֲלוֹם.

לָקוּם,לְהוֹדוֹת לָךְ וּלְבוֹרֵא הַחֲלוֹמוֹת.

רַע לְהִתְעוֹרֵר בְּבֵית מָלוֹן מָרוּט,

לְהַשְׁקִיף עֵינַיִם בְּעַד אָבָק חֲלוֹנוֹת לִפְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ.

מַבָּטִי מְלַוֶּה שְׁאֵרִיּוֹת לַיְלָה בְּמוֹרַד הָרְחוֹב.

               *

יְבָבוֹת בְּאַבְנֵי הַשַּׁחַם, צַעֲקוֹת שְׁחָפִים.

נָמֵל בְּמַעֲרוּמָּיו עִם שַׁחַר נֶעֱרָם.

אֵין אָדָם בָּרְצִיפִים, חָמְקוּ הַדַּיָּגִים

אֶל אַהֲבוֹת בֹּקֶר,

אֶל אֲרוּחַת

 יָרָק.

              *

יָם שֵׁישִׁי, קָרָה צְלוּלָה כַּיִַּיִן.

רְצוּעַת חוֹל קְפוּאָה בַּיָּם הַצְּפוֹנִי.

אִישׁ שָׁעוּן אֶל קוֹרָה –

עִתּוֹן בֹּקֶר, כֶּלֶב אַדְמוֹנִי.

מַכּוֹת אוֹר בַּעֲנָנִים נִסְדָּקִים.

              *               

שַׁחַר פָּרוּשׂ עַל גַּלִּים בְּסוֹף הָאֶלֶף הַשֵּנִי.

רָחוֹק, בֵּין מַיִם לְמַיִם,

אֵשׁ רוֹחֶשֶׁת בַּבַּלְקָן, זֹהַר נָסוֹג

אֶל סוֹדוֹת הַיָּם.

               *

עִם דִּמְדּוּמֵי יוֹם-

מִקְסַם פִּצְעֵי  גֵּאוּת וָשֵׁפֶל,  

 גַּאֲוָה      

וְדָם.

              *

קְרִיאוֹת שְׁחָפִים בִּשְׁמֵי הַכֶּסֶף

עָטוֹת עַל בְּדִידוּתוֹ שֶׁל רָץ לְמֶרְחַקִים,

בְּחֹם גּוּפוֹ גּוֹזֵל אֶת קֹר הַבֹּקֶר

אֶת שַׁלְוָתָם שֶׁל הַחַיִּים.

           *

הִיצְ'קוֹק חַי –

בְּסִחְרוּר מַעֲגָּלִים הֵם מְלַוִּים אוֹתִי לְעֵבֶר הַגַּלִּים. אֶל זֹהַר הַצָּפוֹן,

אֶל דִּי וְדוֹן.

 * אברדין – עיר בצפון-מזרח  סקוטלנד, מכונה "עיר הגרניט". בין הנהרות דִי וְדוֹן.   

חמשׁ טבּעוֹת

בְּסִין... בְּכִכַּר טְיֶן-אַן-מֶן

עוֹבְרִים הַשָּׁבִים

בֵּינוֹת שְׂרִידִים שֶׁבְּשָׂרָם עוֹד לַח.

חַיּוֹת אֶרֶץ מְכַרְסְמוֹת

בִּכְבֵדָם שֶׁל אַחֵרִים.

כִּנְשָׁרִים רָצִים וְחוֹזְרִים לְצוּקֵי סְלָעִים

בִּקְצֵה עוֹלָם.

קוֹלוֹת חוֹגְגִים נִבְלָעִים בְּאֵשׁ הַמִּשְׂחָקִים,

מִתְפַּתְּלִים בִּקְנוֹקְנוֹת הַמַּתֶּכֶת.

אַצּוֹת וְזִהוּם עַל שִׁפְעַת הַפְּרָחִים –

כּוֹכְבֵי לֶכֶת קְטַנִּים נְמַסִּים

 מִפְּנֵי שֶׁמֶשׁ.

בְּמֵי הַיָּם הָאַחֲרוֹן מְחַפֵּשׂ כּוֹכַב צֶדֶק

אֶת אִיקָרוֹס

מְפַרְפֵּר בִּשְׁאֵרִית כֹּחו וְאוּלַי מְשַׁכְשֵׁךְ –

בֶּן רֶשֶׁף חָשׁ לְהַגְבִּיהַּ  עוּף

וּכְבָר אֵינוֹ זוֹכֵר לָמָּה זֶה, מֵאַיִן וּלְאָן

וְאִם שָׂמֵחַ הוּא

 אוֹ עָצוּב.

לוֹחֵשׁ לְכָל הָאָצִים לָגַעַת בַּתְּהִלָּה –

בְּאַרְמְנוֹת הַבַּרְזֶל הַגָּנוּב.

 בְּרוּכִים הַבָּאִים!

אֵי ־מִשָּׁם –

אֵימַת מָּוֶת

 שֶׁל נִרְצָחִים וְחֲטוּפִים.

חָמֵשׁ טַבָּעוֹת אֲזוּקוֹת בַּנֶּעְלָם וּבָאָסוּר.

בָּעֵמֶק הַשָּׁלֵו רוֹחֲפוֹת צִפֳּרִים,

מְצַיְּצוֹת בְּחֵן

שֶׁל אַחֲרִית הַיָּמִים.

לכבודם של החטופים שהופקרו לחסדם

של רוצחים. לזכרם של הנרצחים.. .בנות ובנים

שלא ידעו שהופקרו על ידי שלטון מופקר.

פורסם לראשונה ב"מעל קווי המתח", "קשב לשירה" בעריכת פרופסור רפי וייכרט 2010. ספרי הראשון לאחר אין סוף מלחמות ברחבי המדינה ומחוצה לה.

כאן – תוספות.                              

איליה בר-זאב

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 29.1.25

* הפנקס פתוח – כפי שכתבתי פעמים רבות, אני בעד מיצוי עסקת החטופים עד תומה, עד החזרת כל החטופים. ולאחר מכן, בעד חידוש המלחמה כדי להשיג את המטרה השנייה – מיטוט שלטון חמאס.

והעמדה הזאת מעוררת תהיות. מה? ישראל תפר באופן חד-צדדי הסכם שהיא חתומה עליו? ואולי ההסכם יכלול ערבויות בינלאומיות? איך העולם יקבל זאת? או שמא אני מצפה להפרה של חמאס? אבל חמאס יקפידו לא להפר בשלב הראשון, עד שישתקמו ויתחזקו.

יש על כך יותר מתשובה אחת. ראשית, הלקח העיקרי ממחדל 7 באוקטובר ומטבח 7 באוקטובר, הוא שישראל אינה יכולה להשלים עם איום רצחני על גבולה. עליה ליזום, לא להגיב. עליה להכות באוייב בטרם הוא יכה אותה. התובנה הקיומית הזאת קודמת לכל הסכם ולכל דאגה מדעת הקהל. אגב, ראינו שגם כאשר הוכינו בטבח נורא שלא היה כדוגמתו, "העולם" לא השלים עם זכותנו להגן על עצמנו.

שנית, עסקת החטופים היא הסכם שנחתם תחת סחיטה ולכן אין לו שום תוקף ויש לנו צידוק מוסרי מוחלט להפר אותו.

שלישית, ההסכם כבר הופר שלוש פעמים: בעיכוב של 19.5 שעות בפירסום שמות המשתחררות בפעימה הראשונה. באי שחרורה של ארבל יהוד בפעימה השנייה. באי העברת רשימה מסודרת על מצב החטופים ביום השביעי להסכם.

הפנקס פתוח והיד רושמת. די בהפרה אחת כדי שנתקוף. יש כבר שלוש. לבטח תהיינה עוד רבות עד השלמת העסקה. ננשוך שפתיים עד שהחטופים יחזרו, ואז נבוא אתם חשבון. והפעם, לא בידיים אזוקות מחשש לפגוע בחטופים, כפי שנלחמנו עד כה.

אגב, אם מוחמד סינוואר חי, זו לא הפרה של ההסכם?

* מלחמת בזק – מלחמת "חרבות ברזל" מתנהלת מראשיתה כאילו יש לנו כל הזמן שבעולם. וכך, לאורך הדשדוש האינסופי נשחקה עד דק אהדת העולם, שעמד לצידנו אחרי 7 באוקטובר, וחלה שחיקה משמעותית בלכידות הלאומית סביב המלחמה, שחיקה של כוחות המילואים ומחיר כלכלי כבד. מלחמת הדשדוש ההססנית והדחיינית הביאה אותנו לכך שאחרי למעלה משנה רבע, צה"ל לא הצליח למוטט ארגון טרור, החטופים לא שוחררו, וישראל נאלצה לחתום על הסכם כניעה משפיל כדי להציל את החטופים.

עלינו לחדש את התפיסה של מלחמות בזק, בשיטת "מבצע סבתא": "אתה מתחיל הכי מהר ולאט לאט אתה מגביר." כן, להתחיל הכי חזק ומהר ולהמשיך במלוא העוצמה עד השגת ניצחון מהיר.

אבל את התיקון לא תעשה ההנהגה שקלקלה. היא לא תוכל לעשות אותו, במיוחד כאשר היא נסה במוגות לב מאחריותה ומסכלת חקירה להפקת לקחים.

* הפנטזיה הנדל"נית של טראמפ – ספק רב אם יש היתכנות כלשהי לחזון הנדל"ני של טראמפ בנוגע לרצועת עזה, שכן הגשמתו דורשת לא רק הסכמה, אלא גם שיתוף פעולה פעיל, מצד מצרים, ירדן והפלשתינאים, וקשה לי לראות איך זה קורה.

סמוטריץ' וראש הכנופייה כבר קפצו בראש להביע התלהבות. הם מפנטזים שטראמפ אימץ את פנטזיית הטרנספר שלהם.

אז זהו, שלא. הפנטזיה של טראמפ אחרת לגמרי. הוא מפנטז על מגה-מיזם נדל"ני, של בנייתה מחדש של רצועת עזה כאזור מודרני ומפותח בעבור הפלשתינאים. על פי הצעתו, האוכלוסייה תזוז זמנית למצרים וירדן כדי שהמיזם יוכל להתבצע בזמן קצר. זו לא תוכנית לטרנספר ולא להתיישבות יהודית.

* הפסקת אש מופקרת – הפסקת האש בלבנון, שרקח נתניהו בתמיכת סמוטריץ', היא הפסקת אש מופקרת, שמשמעותה – חזרת כפרי רדואן לאיים על יישובינו. הפסקת האש הזו סותרת את מטרת המלחמה בלבנון – חזרת תושבי הצפון לבתיהם בבטחה. הפסקת האש הפכה ניצחון צבאי לתבוסה מדינית. הפסקת האש היא אי הפקת לקח 7 באוקטובר וחזרה למדיניות ההתמכרות לשקט, שהובילה לטבח.

אולם לצד הביקורת, ההגינות מחייבת גם דברי שבח. ההסכם הוא אומנם העתק-הדבק של החלטה 1701 אחרי מלחמת לבנון השנייה, שקרסה והובילה למציאות המאיימת בתחילת המלחמה, אולם אכיפת ההסכם בידי ישראל, לפחות עד כה, שונה לחלוטין מחוסר המעש בשנים 2006-2023 (או ליתר דיוק עד ספטמבר 2024, כי רק אחרי שנה מופקרת ישראל נחלצה והכתה בחיזבאללה). לאורך שישים ימי הפסקת האש ישראל פעלה ללא הפסק לאכיפתו בכוח ובתום 60 הימים ישראל לא מילאה אותו באופן חד-צדדי ולא השלימה את הנסיגה. ישראל של 6 באוקטובר לא היתה מעלה זאת על דעתה.

נכון לעכשיו, הפסקת האש הזמנית הוארכה עד 18 בפברואר. איני יודע מה יקרה בהמשך הדרך, אך יש לחתור לשינוי בתנאי הפסקת האש, ועיקרו – רצועת ביטחון ישראלית בדרום לבנון ומניעת חזרתם של כפרי רדואן.

* אספסוף אליטיסטי נמוך מצח – כפי שתעשיית השקרים וההסתה הביביסטית מעלילה עלילות דם שפלות על צבא ההגנה לישראל והשב"כ, כך יש מי שמעלילים עלילות נפסדות על נתניהו. אורי משגב פרסם ב"הארץ" פשקוויל המאשים את נתניהו, שהוא משחרר את החטופים שההורים שלהם התחבקו עם שרה ו"התנהגו יפה". שחרור הבנות שלהם הוא פרס על התנהגות טובה. מי שהוריהם לא התנהגו יפה יישארו למות בעזה.

המקור ל"ידיעה" הזאת, זולת ה"עובדה" ש"כולם מתלחשים על זה," הוא... איילה חסון. איילה חסון אמרה משהו על כך שאימא של רומי הורידה פרופיל במאבק. על פי משגב, איילה חסון היא הדוברת של נתניהו. או "אחת שיודעת." ואם היא אומרת כך, סימן שזאת הסיבה שהיא ונתניהו שחררו את רומי, ואת כל המשוחררות. הזוי. בזוי.

וכמו שיש אספסוף נמוך מצח שמדקלם כמו תוכי מקולקל את עלילות הדם נגד צה"ל והשב"כ, כך יש אספסוף נמוך מצח שמדקלם כמו תוכי מקולקל את עלילת הדם הזאת. בהבדל אחד, אלה שמדקלמים את העלילה נגד נתניהו מרגישים שהם "אליטה", הרי מקור המידע שלהם הוא העיתון לאנשים חושבים.

נו, בטח כאשר מתן צנקאוגר ישתחרר, האספסוף הזה ידקלם טענה שלפיה נתניהו שחרר אותו כדי שאמא שלו תשתוק, או משהו כזה. איזה עלובי נפש.

* משגב דוקר את יזהר ליפשיץ – לאורי משגב יש בעייה. הוא מפיץ עלילה שנתניהו דואג להחזיר רק חטופים למשפחות "נוחות" ש"מתנהגות יפה". רק את "אנשינו". אבל השלב הראשון כולל את עודד ליפשיץ, פעיל שמאל רדיקלי, שאשתו, פדויית השבי יוכבד ליפשיץ, השמיעה דברים קשים מאוד על הממשלה. איך הוא פותר את בעייתו? הוא סימן את בנו של עודד, יזהר ליפשיץ כסוג של משת"פ. הוא פרסם פשקוויל מכוער, שכותרתו "יזהר ליפשיץ הוא חלק מן הנרמול," שבו הוא הסביר לו שהוא לא יודע להיאבק למען אבא שלו, מטיף לו מוסר, מלמד אותו מה צריך לעשות ובהזדמנות חגיגית זאת גם משתלח ב"אחים לנשק" על כך שאינם עורקים מן המלחמה ואינם מסיתים לעריקה מן המלחמה.

* סמכות לנשיא – חוק ועדות החקירה תשכ"ט 1969, נכתב בתקופת התום. נקודת ההנחה שלו היתה, שממשלה שכשלה תחליט על ועדת חקירה ממלכתית, כאמצעי לתיקון, תוך נכונות לשלם על כך את המחיר. החוק היה מבוסס על הנחה שראש הממשלה והשרים הם אנשים נורמטיביים, שטובת המדינה נגד עיניהם ועל ציפייה שינהגו בממלכתיות ובאחריות. ואכן, כך נהגו הממשלות.

החוק לא העלה על דעתו, שממשלה, שבזמנה אירע המחדל הגדול ביותר בתולדות המדינה, הכישלון הגדול ביותר בתולדות המדינה, האסון הגדול ביותר מאז השואה, לא תקים ועדת חקירה ממלכתית. ולכן, הכנסת שחוקקה את החוק לא חשבה על חלופה.

חברי יובא גל, העלה רעיון מצוין, שאני מאמץ אותו, ולפיו, בנוסף לסמכותה של הממשלה, תהיה סמכות כזו גם לנשיא המדינה. נשיא המדינה, שנבחר בידי הכנסת, מייצג את הריבון – העם. בניגוד לעבר, הוא אינו יכול לכהן קדנציה שנייה, כך שהוא בלתי תלוי במערכת הפוליטית. אולי אפשר לחוקק איסור על הנשיא לחזור לחיים הפוליטיים לאחר סיום תפקידו (מה שעד היום עשה רק נשיא אחד, יצחק נבון). הנשיא הוא סמכות מוסרית, סמכויותיו המעשיות דלות לעומת אלו של עמיתיו בעולם. מן הראוי להוסיף לו את הסמכות הזו.

* קיוויתי וציפיתי – קיוויתי וציפיתי (אך לא השליתי את עצמי) שהשופט יצחק עמית יתעלה על עצמו, ינהג באבירות ויוותר על מועמדותו לנשיאות. אילו נהג כך, היתה זו אמירה לציבור שגם ספיק ספיקא של אבק חשד כלשהו, היא סיבה לוותר על התפקיד, ולהעניק לציבור חוויה מתקנת – מופת של מנהיגות המעמידה את טובת המדינה מעל טובתה הפרטית. סברתי שצעד כזה, שהיה מביא לבחירתו של נועם סולברג לנשיא בית המשפט העליון, עשוי להיות צעד בונה אמון מצד המערכת המשפטית לכיוון של הסכמות ופשרה, ולא פחות חשוב, צעד שישמוט את השטיח מתחת למסע ההסתה של לוין ואנשיו נגד הרשות השופטת בכלל ובית המשפט העליון בפרט. חבל, שכצפוי, הוא לא נהג כך.

משהוא לא נהג כך ונשאר מועמד, לא היתה לוועדה למינוי שופטים סיבה שלא לבחור בו, אחרי שהבדיקה המקצועית לא הניבה חשד המצדיק חקירה. ודאי שהם לא היו צריכים להעלות אותו קורבן למסע השנאה וההסתה של לוין. יש הבדל בין מה שהייתי מצפה ממנו לעשות בהתנדבות, מרצונו הטוב, לבין ציפייה מחברי הוועדה שיעשו לו.

התנגדות למועמדותו היא לגיטימית, כמובן. ההחרמה הילדותית של הישיבה מביישת את המחרימים. ומשנבחר, והוא  נבחר כדת וכדין, על פי חוק, בידי הגוף המוסמך לכך, ובהתאם למסורת הקיימת בישראל מיום היווסדה, הוא נשיא בית המשפט העליון וגם ממי שהתנגדו לו יש לצפות שינהגו כלפיו בכל הכבוד הראוי.

תגובתו האנרכיסטית של לוין לבחירה, היא מעשה חמור ובלתי נסלח.

הדבר המגוחך בכל העניין, הוא לשמוע את הביביסטים, חובבי השחיתות, אוהבי המושחתים, מעריצי המושחת מספר 1, שמבחינתם זה בסדר שפושע סדרתי מנעוריו ימונה על האכיפה בישראל, מדברים פתאום כטהרני הטהרנים. פתאום טוהר מידות מעניין אותם... בדיחה לא מצחיקה.

* אילו היה לנו ראש ממשלה – "שר משפטים" שמחרים את בית המשפט העליון, שמכריז בחוצפה ובעזות מצח ש"אינו מכיר" בנשיא בית המשפט העליון, שמחרים את הוועדה למינוי שופטים, אינו יכול להיות שר המשפטים. אילו היה לישראל ראש ממשלה ראוי לשמו, כלומר אדם נורמטיבי ואזרח שומר חוק, הוא היה בועט עוד היום (ובעצם מזמן) בעכוזו של השר הסורר, עוכר המשפטים.

אגב, אילו לא היה מדובר בעמית, אלא בכל שופט אחר, עוכר המשפטים הפירומן היה עושה בדיוק אותן פרובוקציות, אותם תעלולים, אותו מסע הסתה והשמצה.

יריב לוין הוא סכנה לדמוקרטיה הישראלית.

* האנרכיסט – כאשר עוכר המשפטים הפירומן מכריז ש"אינו מכיר בנשיא בית המשפט העליון," המסר שלו לכל אזרח, הוא אל תכיר בבתי המשפט בישראל, אל תכבד פסיקות של בית משפט בישראל. עוכר המשפטים הוא סוכן אנרכיה.

* המכתב שלא יישלח – לכבוד נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט עמית.

קבל את ברכותיי לבחירתך לתפקיד.

אני סמוך ובטוח שתמלא את התפקיד נאמנה למען חיזוק שלטון החוק בישראל, לחיזוק הצדק והמשפט ולמען אזרחי ישראל.

אין ספק – יש שופטים בירושלים!

ממשלת ישראל תשתף איתך פעולה, כראוי וכמקובל בדמוקרטיה.

ראיתי בתקשורת אמירות מתוך ממשלתי על "אי הכרה" במינויך. למותר לציין שאלו אמירות חסרות כל תוקף. אין כל צורך בהכרה במינוי, שנעשה כחוק וכמובן שאיש אינו מוסמך להכיר או לא להכיר בו.

אני מאחל לך הצלחה בתפקידך!

בנימין נתניהו

ראש ממשלת ישראל.

* אני לא מכיר ביריב לוין כשר המשפטים.

* תסריט – פתח ישיבת הממשלה הקרובה. יריב לוין עומד וסביבו הביביריונים אמסלם, קרעי ומאי ג' והם פורצים בצווחות: "ה-שופט בן זונה / ה-שופט בן זונה."

מישהו יופתע מהרמה?

* דוגמה אישית – האוהדים החוליגנים בסמי עופר ובבלומפילד: אנחנו לא מכירים בשופט.

* פני הדור כפני הכלב – אחרי שנתיים שבהן ראש הכנופייה, עבריין מועד מנעוריו ועד היום, הוא השר ל"ביטחון" לאומני, הפשע והאלימות משתוללים וגואים בכל התחומים – מהפרוטקשן, דרך עבריינות קטלנית על הכבישים, דרך קפיצה דרמטית בכל מדדי הפשיעה – רצח בכל המגזרים, עבירות רכוש וכו'.

האלימות הגואה בכדורגל היא חלק מאותה תופעה. ובמקום למנות שר חדש שישקם את משטרת  ישראל ז"ל, הוא ממנה באופן פיקטיבי שר אחר, עבריין מורשע בפני עצמו, לאחראי על המשרד ועל שלל משרדים, ובפועל מאפשר לראש הכנופגיה, להמשיך להרוס באמצעות הבן גביריסט החוליגן חנמאל דורפמן שנשאר ראש מטה המשרד.

* בשלט רחוק – כל עוד ה[-------] הבן גביריסט חנמאל דורפמן נשאר בתפקידו כראש מטה המשרד לביטחון לאומי, ראש הכנופייה שולט במשרד והמשטרה ממשיכה להיות מיליציה פשיסטית חמושה פרטית שלו. כך, ראש הכנופייה שולט במשרד ובמיליציה עם כל הסמכות למעשה, אך ללא האחריות הנובעת מתוקף היותו שר.

* עקרון הרצף – כדי לשמור על עקרון הרצף, נתניהו מינה כמחליפו של ראש הכנופייה, העבריין המורשע, עבריין מורשע אחר.

* אל תגעו באזרחות – אביגדור ליברמן הודיע שסיעתו תעלה הצעת חוק לשלילת האזרחות ממי שלא ישרתו בצה"ל או בשירות לאומי. עם כל התנגדותי להשתמטות הממארת, ואף שתפיסת עולמי מבוססת על תרבות של חובות, לפני הזכויות – אני שולל מכל וכל את ההצעה. זו הצעה בלתי חוקתית והיא תפגע קשות במעמדה הבינלאומי של ישראל.

האזרחות היא זכות יסוד. איננו נוטלים אזרחות גם מפושעים, מאנסים, מרוצחים, מפדופילים. גם הרוצח שרצח את ראש הממשלה הוא בעל זכות הצבעה בבחירות. אפשר לשלול אזרחות במקרים נקודתיים. אסור להשתמש באזרחות כאמצעי לקדם מטרות פוליטיות, צודקות ככל שתהיינה, ובוודאי אסור להשתמש באזרחות כאיום גורף, שעלול להביא לאובדן אזרחות המוני ממיעוטים – המיעוט החרדי והמיעוט הערבי.

יש להיאבק בסרטן ההשתמטות. יש לבטל את הסדר "תורתו אומנותו", לנתק את הציבור המשתמט מתקציב המדינה, להפסיק לממן את ההשתמטות ולהשית סנקציות אישיות על המשתמטים. אבל אין לגעת באזרחותם.

להערכתי, אם תתקבל ההצעה הזאת, היא תיפסל, בצדק, בבג"ץ.

* אוייב משותף – אוייב משותף לערוץ התעמולה 14 ולשוקניה – מה שהם מכנים בנחרת בוז "ערוצי המיינסטרים", ובעיקר ערוץ 12.

לאחרונה מסתמן שעמית סגל מתחיל לאבד את מעמדו בשוקניה כאויב מס' 1, לטובת אלמוג בוקר.

* ביד הלשון: נחלים – בפינה הקודמת, שהוקדשה למושב בית הלל, הזכרתי שהוא היה אחד מיישובי מצודות אוסישקין.

יישוב נוסף במסגרת מצודות אוסישקין, שיועד לשאת את השם מצודת אוסישקין 5, נקרא נחלים, על שם מקורות הירדן שבסביבה ובראשם דן, שניר ובניאס.

היישוב הדתי לא הסתדר עם הקיבוצים החילונים, היו חיכוכים בין הצדדים, ולבסוף המושב עבר סמוך לפתח תקווה. נחלים הוא מושב עובדים של תנועת הפועל המזרחי. הוא היישוב הצפוני ביותר בחבל מודיעין.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

מתי דוד

לאן נעלמו השלום "מחנה השלום"

 והמדינה הפלסטינית?

השלום של "מחנה השלום" להקמת מדינה פלשתינית נעלם בגלל שהישראלים התפכחו מהאשלייה שניתן להגיע להסכם ולקץ הסכסוך לאור המדיניות הפלשתינית לא להתפשר ולא לוותר על כלום, ולתבוע את "זכות השיבה" והנסיגה לקווי 67'.

השלום הזה נעלם בגלל שהסרבנות הפלשתינית לכל פשרה נובעת מאסטרטגיה של סרבנות ולא מטקטיקה. השלום נעלם בגלל שהפלשתינים  תובעים "צדק פלשתיני", שמשמעותו "זכות השיבה" לפלשתין השלימה ללא אף יהודי בתוכה. השלום נעלם בגלל האכזבה מכל הוועידות, הרעיונות, התוכניות, השיחות והנסיגות שישראל ביצעה וקיבלה "בתמורה" פיגועי התאבדות, קסאמים, גראדים, בלונים ורצח של מאות רבות של ישראלים.

השלום נעלם בגלל התפכחות מאשליות של "תעשיית השלום", שטיפחו חוגי השמאל בארץ ומדינאים בעולם, לגבי נכונותם של הפלשתינים לפשרות ולוויתורים.

השלום נעלם בגלל הנהגה פלשתינית דו-ראשית. שתי ההנהגות ממשיכות בשיטת ההונאה "תורת השלבים" של עראפת. השלום נעלם מהשיח הציבורי מאחר שנמאס לו להאזין לתביעות הבלתי פוסקות להעלות "רעיונות חדשים", ליזום "צעדים בוני אמון", לפתוח "חלון הזדמנויות", לקחת "סיכונים מחושבים", ולתת צ'אנס קבוע אחרי כל פיגוע.

האומנם יש פתרון לבעייה הפלשתינית ?

אין שום סיכוי לפתרון הבעייה הפלשתינית, לאור התביעות הפלשתיניות, הסרבנות האסטרטגית שלהם לכל פשרה, ולאור הוויתורים מרחיקי הלכת שהציעו בזמנו: אהוד ברק, אהוד אולמרט, ציפי לבני, שמעון פרס, יוסי ביילין, פרופ' שלמה בן עמי, עמיר פרץ – שכולן נדחו. הם דחו גם את הצעות ג'ון קרי, הנשיא בוש הבן, קלינטון, ואת "מפת הדרכים".

אין כל סיכוי לפתרון הבעייה הפלשתינית כל עוד לא יוותרו על תביעתם ל"זכות השיבה", ולנסיגה לקווי 67', כל עוד החמאס שולט בעזה והשמדת ישראל היא מטרתו המוצהרת, כל עוד המנהיגות הפלשתינית לדורותיה תמשיך להשלות את ההמונים הפלשתינים במחנות הפליטים בלבנון בסוריה בירדן ובעזה, שבזכות הג'יהאד ("ההתנגדות") ינצחו את ישראל.

אין שום סיכוי שיקום בקרוב אנואר סאדאת פלשתיני. הלקסיקון הפלשתיני כולל אך ורק "לא" מאז התנגדותם לתוכנית החלוקה של האו"ם ב-1947, החלטות חרטום ועד קלינטון ובוש.

מחנה השלום הוא סרבן להכרת המציאות!

השמאל הישראלי של "מחנה השלום", ורבים מהמדינאים והפוליטיקאים בעולם, שהיו מעורבים בניסיונות התיווך בינינו לפלשתינים להשגת פשרה והסכם, הפכו לסרבני התפכחות להכרת המציאות. הם אינם מוכנים להודות שאין סיכוי לפתרון הבעייה הפלשתינית. חלקם ממשיכים להאמין בפתרון של אופטימיות מגויסת למרות הסביבה הפלשתינית המייאשת. גם השמאל הישראלי לא איבד את חזונו המדיני להקמת מדינה פלשתינית ולפינוי רוב ההתנחלויות. השמאל גם לא מוכן להתנער מהאשמה שהטיל על ישראל "כאשמה" בהעדר השלום המקווה שניתן היה להשיג.

מחנה השלום לא הפנים שהכרת העולם הערבי בישראל אינה מותנית יותר בהקמת מדינה פלשתינית. מחנה השלום מתכחש לעובדה שהפלשתינים מנהלים מדיניות של טרגדיה ומנסה לטעת בהם תקווה ואשלייה שהמצב ישתנה לטובתם כאשר השמאל ינצח בבחירות ויעלה לשלטון. השמאל טיפח "הצהרת בלפור" להקמת מדינה פלשתינית כחזון מדיני שכשל לאורך כל הדרך עד ל-2020.

הקונספציה המדינית של השמאל ביחס לפלשתינים התרסקה לאור המציאות החדשה בעולם הערבי ויחסיו החדשים עם ישראל בעקבות הסכמי השלום. השמאל איבד את "המונופול" על השלום לאחר שנתניהו "גזל" אותו מהם.

מהפך מחשבתי ומדיני חיובי כלפי ישראל בעולם הערבי!

הסכמי הנורמליזציה והשלום שנחתמו בין ישראל לאיחוד האמירויות, בחריין וסודן, שינו לחלוטין את המצב האסטרטגי האזורי. הסכמים אלו הושגו בעזרתו ובחסותו של הנשיא טראמפ וייזקפו כמובן לזכותו של נתניהו. הסכמים אלה ביטלו את החרם של החלטות חרטום וביטלו את הווטו הפלשתיני. השמאל, במקום להודות ולשבח את ההסכם ואת נתניהו, מחמיץ פנים, מחפש מגרעות בהסכם ולא מסוגל לפרגן לנתניהו על ההישג המדיני ההיסטורי לטובת ישראל. הפלשתינים לפי הרגלם מבקרים ומכנים את האמירויות כבוגדים בעניין הפלשתיני. השמאל טועה שוב כמו בעבר. ההסכם ההיסטורי הזה הוכיח שממשלת ימין מסוגלת להשיג פריצת דרך מדינית של שלום עם מדינות ערב חשובות, ללא עזרה ותיווך של מחנה השלום וללא תיווך מערבי.

השמאל המדיני של מחנה השלום נעלם בגלל:

* הכישלון המדיני והפוליטי של הפלשתינים.

* הכישלון האלקטורלי של השמאל תומכי הפלשתינים.

* המהפך המחשבתי והמדיני בעולם הערבי לטובת ישראל.

* הסכמי הנורמליזציה והשלום עם האמירויות, בחריין, סודן, מרוקו.

* מיספר רב של פיגועים שגרמו לאלפי הרוגים ופצועים אחרי אוסלו ופינוי עזה.

* הציבור שבע האכזבות מכל יוזמות תוכניות השלום.

מתי דוד

* * *

* * *

רינה, תלמידת בית-חינוך לילדי עובדים בצפון, בית-ספר תיכון חדש וסמינר גבעת השלושה של זרם העובדים, היתה חברת תנועת נוער וה"הגנה" בצעירותה, שימשה כמורה וכמנהלת בית-ספר ביישובי עולים בגליל, בעמק-יזרעאל ובירושלים. ב-1951 נישאה לאורי שפירא, בנם של אלישבע וישראל שפירא מכפר מל"ל. אורי היה מקורב, ועבד – עם לוי אשכול, פנחס ספיר, ומאוחר יותר עם יצחק נבון, תוך שהוא עוסק בייזום ובארגון בתחום הכלכלי. רינה ואורי למדו יחד עוד בתיכון חדש, ואחר-כך באוניברסיטה בירושלים. רינה השלימה את הדוקטוראט בסוציולוגיה של החינוך באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, היתה ראש החוג לסוציולוגיה, דיקאן סטודנטים, ראש בית-ספר לחינוך, וכיום מכהנת כפרופיסור באוניברסיטת תל-אביב. דירתם נבנתה מעל לבית, בן הקומה האחת, שהקימו דבורה ושרגא בשעתם ברחוב לוי יצחק 9, וכך ליוו בשכנות קרובה היא, אורי, וילדיהם עירית, עופר ומיכל, את הוריה ברוב שנות חייהם.

מתוך: אהוד בן עזר: "שרגא נצר שרגא נצר סיפור חיים" בהוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990.

אהוד: כאשר קיבלתי על עצמי את כתיבת הביוגראפיה של שרגא נצר, זה היה כבר לאחר מותו,  אישית לא היכרתי אותו – עמדו לצידי שלושה בני משפחתו, אלמנתו דבורה נצר, בנו משה נצר ובתו רנה שפירא. המרתקת מכולם היתה דבורה, אותה ריאיינתי ארוכות בביתה בעזרת רנה, וזכינו לשמוע מפיה במשך שעות ארוכות ומוקלטות סיפורים מעניינים ומופלאים על חייהם ברוסיה ובתל אביב.

היעילה מכולם היתה רינה שהעמידה לרשותי את כל החומר הארכיוני והיפנתה אותי לכל המקורות הנחוצים.

ד"ר גדי בן עזר, הנשוי לעירית, נכדתם של דבורה ושרגא – הוא נכדו של משה-שמואל ראב בן עזר שהיה אחיו הצעיר של סבי יהודה ראב בן עזר, גדי הוא בנם של מינה ולפידות בן עזר.

שרה שפירא, אחותו הצעירה של אורי שפירא (בעלה של רינה), היתה בת-גילי, חברת גרעין "שדמות", ממייסדי קיבוץ עין גדי, ונשואה עד לפטירתה ליגאל שרייבמן, שהיה בן דוד של בן-דודי עמנואל בן עזר – מצד אימו של עמנואל, בלה לבית שרייבמן מכפר סבא.

* * *

משה גרנות

מיקרוקוסמוס

על "הר הקסמים" מאת תומאס מאן,

מגרמנית – רחל ליברמן

ספריית פועלים 2020, כרך א' 324 עמ',

כרך ב' 368 עמ'

הבקיאות הגדולה של תומס מאן לגבי מה מתרחש בבית המרפא "ברגהוף" שליד הכפר והעיירה דאבוס מתמיהה מאוד, והפתרון ימצא הקורא בהרצאה שנשא הסופר, חתן פרס נובל (1929) באוניברסיטת פרינסטון בשנת 1939, שהרי תומאס מאן היה אישיות לא רצויה בגרמניה הנאצית, ספריו נשרפו, והגרמנים אף תכננו להתנקש בחייו לאחר שהיגר לארצות הברית. ובכן, בהרצאה זאת (המופיעה בסוף כרך ב') הוא מגלה שאשתו חלתה במחלת ריאות, והתאשפזה בבית מרפא בדאבוס, והוא, כמובן, בא לבקרה שם, ובילה במקום מיספר שבועות. רופא בית המרפא מציע לו להתאשפז גם כן, כמו שהוצע לגיבור ספרו זה, אבל לאושרו, הוא לא שמע בקולו, בניגוד לגיבור הספר, האנס קסטורפ, שבא לבקר את בן דודו החולה יואכים צימסן בבית המרפא, ולאחר שהתגלו גם אצלו תסמינים למחלת ריאות, הוא נדון לשהייה במקום זה שבע שנים!

לפני שאציג מעט מעלילת הספר, אני מבקש לציין ששערותיי סמרו כשהבנתי איך התנהל הריפוי בבית המרפא "ברגהוף" המתואר בספר זה: אנשים בריאים מתארחים שם כמו בבית הבראה, והרי שחפת היא מחלה מידבקת, ויש רמזים די עבים בספר שבריאים  לוקים במקום הזה במחלה הנוראה שבימים ההם לא היתה דרך להתגבר עליה, והאמינו כי אוויר הרים עשוי להועיל לחולים. התחלחלתי לקרוא כיצד הרופא הראשי מעשן סיגרים עם החולים, וכן כיצד הרופא מספר לפציינט א' מה מצב מחלתו של פציינט ב', ומעביר את שיקוף הריאות לפציינט ג' (ראו לדוגמה בכרך ב' עמ' 149). הטיפולים כוללים שכיבת חובה במיטה לאורך שבועות, ולחולים הקשים ניתוחים, שעל הרוב מובילים למות הפציינט.

וכעת אציג במעין ראשי פרקים על מה מסופר בספר: כאמור, הגיבור הראשי הוא האנס קסטורפ, איש צעיר בן 23, שהוסמך כמהנדס, ומתעתד לעבוד במספנות של בני משפחתו בהמבורג. הוא יתום מאב ואם, וגם סבו, שלקח אותו תחת חסותו, נפטר. קונסול זקן, בן משפחה, הופך להיות האפוטרופוס שלו, ומקיים אותו בכספים שהורישו הוריו של האנס.  האנס הולך לבקר את בן דודו יואכים צימסן השוהה בבית המרפא הנ"ל. חלומו של יואכים הוא להיות קאדט וקצין, אך המחלה, מעכבת את התגייסותו. יואכים, בעל נשמה של חייל, אינו מתבלט בדיונים הרבים המופיעים בספר, ורק לעיתים רחוקות הוא מעיר הערה. בספר נרמז שהוא מעוניין בחולה רוסייה בשם מרוסיה, אבל אינו עושה דבר כדי להתקרב אליה.

כאן המקום להצדיק את הכותרת שבחרתי לרשימה זאת: בית המרפא "ברגהוף" הוא מעין מיקרוקוסמוס, כי יש בו אינספור פציינטים, בעיקר מאירופה (גרמניה, הולנד, דנמרק, הונגריה, פולין, רומניה, רוסיה, איטליה ועוד), וגם סינים, מצרים, ארמנים, בוכרים וכורדים. הסופר מתעכב על כל דמות, מתאר את פניו, את בגדיו (יש חמש ארוחות ביום, ובכל ארוחה בגדים אחרים), את אופן הדיבור, את השכלתו (איזה סופר/ פילוסוף / איש דת הוא מצטט). הרושם הוא שמרבית הפציינטים הם משכילים – מן הסתם, כדי להתארח שם לאורך שנים, צריך ממון רב, ובעלי ממון גם יכולים להרשות לעצמם לזכות בהשכלה. רוסייה בשם קלאודיה שושא מדברת צרפתית שוטפת, גם האנס שלנו מתבטא כהלכה בצרפתית, לודוביקו סטמבריני האיטלקי מצטט קלסיקה לטינית, ואחרים מצטטים את ורגיליוס, רוסו, גתה, שילר, היינה, דנטה, הגל, קארל מארקס, וכן יצירות מוזיקליות, ופסוקים מהברית החדשה. רק אישה אחת בכל החבורה בולטת בבורותה, הלא היא גברת קרולינה שטור, שמנסה לצטט קלאסיקה כמו שאר האורחים, אבל עושה זאת בשפה עילגת, והיא מתוארת כמי שמשלבת מחלה וטיפשות, וכהתגלמות הביזיון. (למשל בא' 93), והרושם הוא שהסופר עצמו לא סובל אותה.

התיאורים של תומאס מאן מתעכבים בכל פרט שאפשר להעלות על הדעת: תיאור הנוף בנסיעה ברכבת הרים בשוויץ, חילופי העונות בהרים, בהם יורד שלג במשך שבעה חודשים בשנה, תיאור מפורט של בית המרפא, של חדר האוכל על שבעה שולחנותיו (ביניהם – "שולחן הרוסים הטוב" ו"שולחן הרוסים הגרוע"), התפריט, אופן ההגשה, החדרים, המרפסות, כיסאות הנוח, עליהם חייבים החולים לנוח מנוחת הבראה, הדירה בה מתגורר סטמבריני האיטלקי לאחר שהגיע למסקנה שבית המרפא לא מועיל לו, ואולי אפילו מזיק. הוא מתגורר בשכירות בעליית גג בכפר דאבוס, כאשר מתחתיו חי ברווחה, ואפילו בהידור, ליאו נפטה, ישועי אדוק באמונתו הנוצרית. השניים מתווכחים ביניהם – סטמבריני הוא הומניסט חילוני, מאמין בקדמה, ולוחם נחוש בסבל האנושי. הוא סבור שאלוהים הוא התגלמות הרוע, ושהכנסייה עושה דמוניזציה מהיקום. הוא בעל תואר דוקטור, ונשכר לכתוב ערך לאנציקלופדיה על הסבל האנושי שבא לידי ביטוי ביצירות ספרותיות. סטמבריני מדמה את בית המרפא הזה לשאול, ואת הרופא הראשי לרדמנתוס, אחד משופטי השאול במיתולוגיה היוונית. נפטה הוא בעל דרגת פרופסור, השולט בשפות עתיקות. הוא מצדיק את האלימות הכנסייתית ואת הסגפנות שהיא מטיפה לה –דבר המעורר את זעמו של האיטלקי, שאגב מדבר גרמנית בלי מבטא.

אתעכב על מעט מהגלריה הרחבה של הגיבורים בספר:  הרופא הראשי, שהוא גם מנתח, שמו ברנס, והוא גם מתהדר בתואר אצולה – "הופראט". הוא צייר חובב (מצייר את דיוקנה של קלאודיה שושא, שהאנס מאוהב בה). הוא קפדן מאוד לגבי ההנחיות לחולים, וכשמשהו איננו לפי רוחו, הוא יכול לצאת מהכלים ולהטיח עלבונות. סגנו הוא ד"ר קרוקובסקי, רוסי, ששונא אנשים בריאים אשר מגיעים לבית המרפא. הוא מרצה פעם בשבועיים לקהל הפציינטים על האהבה שהיא גורם למחלה, על פסיכואנליזה ועל מאגיה ומסתורין. כשמגיעה לבית המרפא צעירה דנית בשם אלן בראנד, המוצגת כבעלת כוחות מאגיים, ד"ר קרוקובסקי מהפנט אותה ומשתמש בה כמדיום לסיאנסים. קשה לקבוע על פי התיאורי הסיאנסים אם הסופר עצמו מאמין באחיזת עיניים זאת (עמ' 319-293).

גיבורה מרכזית בספר (ליד האנס, כמובן) היא קלאודיה שושא, רוסייה נשואה מדאגאסטאן. היא כבר פעם שלישית בבית מרפא זה, ובהמשך הספר היא תגיע לכאן בפעם הרביעית בחברת הולנדי מבוגר בשם מנייר פיפרקורן, למגינת ליבו של האנס, שלפני עזיבתה את המקום (בפעם השלישית) הוא מתוודה בפניה על אהבתו אליה, וממש כורע על ברכיו בתחנוני אהבה. מסתבר שלקלאודיה שושא יש עיניים קירקיזיות כמו לתלמיד בשם פיפר, שהיה נערץ על האנס בנעוריו, ולכן המשיכה אליה היא אובססיבית (כרך א' עמ' 321).

 ההולנדי, הוא עשיר מופלג הסובל מהתקפי קדחת טרופית. סטמבריני סבור שהוא ברברן טיפש, אבל על האנס הוא עושה רושם אדיר באישיותו המלכותית. האנס כמעט שוכח שהוא עבורו יריב על האהבה כלפי שושא. ההולנדי מממן את שהייתה של שושא בבית המרפא, חדרו ליד חדרה, ויש להם חשבון משותף. האיש עורך בככנליות בשעות לילה אסורות, מזמין על חשבונו את החולים, שופך כסף על המגישים, וממלא את השולחן בשפע של בקבוקי יין, שמפניה, משקאות חריפים, ומיטב המאכלים שבית המרפא יכול להגיש. הוא יודע שהאנס אוהב של שושא, וכמעט מכריח אותו לנשקה. סופו של האיש הזה מרתק, ואני נמנע לתאר  אותו ברשימה זאת (ראו כרך ב' עמ' 266-194).

רוב הספר רציני מאוד, ואין בו הפוגות קומיות, להוציא אחת: בין הפציינטים בבית המרפא יש גם קבוצה של אצילים פולנים. אחד מהם סיפר לחבריו כיצד אשתו של אחר בחבורה מצמיחה לו קרניים. הנעלב מתייעץ עם חבריו איך לגמול למוציא הדיבה – לא ניתן לתבוע אותו לדין כי למרות שהוא פולני – הוא אזרח אוסטרי; גם דו-קרב לא בא בחשבון. לבסוף מחליטים שכל החבורה תעמוד בתור  כדי לסטור לו, והמעמד המגוחך הזה מתואר בפרוטרוט, כמו כל דבר אחר בספר.

אגב דו-קרב – יש בין סטמבריני ובין נפטה ויכוחים אינסופיים, שעדים להם האנס, יואכים ועוד מספר חולים. הוויכוחים הם תמיד בטונים גבוהים, ופעם  סטמבריני העליב אותו בצורה בוטה. בעקבות כך נפטה מזמין אותו לדו-קרב. הקורא נרמז שכך ביקש נפטה לסיים את חייו המרים בעטיה של מחלתו, אלא שסמבריני יורה לשמיים, ולא אליו, ואילו נפטה יורה לעצמו בראש.

אני מבקש להקדיש מספר מילים על פרופ' ליאו נפטה – הוא מתואר כאיש נמוך ומכוער בעל אף יהודי, הוא ישועי בעל השקפת נוצרית אדוקה, מטיף לנזירות ולסגפנות (למרות שהוא עצמו חי ברווחה). הוא מצדיק את מעלליה של הכנסייה, כולל מעשי האינקוויזיציה. האידיאל של החיים הוא למות למען שלטונו של ישו. אנו פוגשים בו בכרך ב' עמ' 31, ורק בעמ' 94 הקורא מתוודע אל קורותיו: שמו היה לייב, והוא בנו של שוחט יהודי מגליציה. בעקבות עלילת דם מזוויעה פורעים צולבים אותו על פתח ביתו, ושורפים עליו את הבית. לייב נפטה מתייתם גם מאימו, ובגיל שש-עשרה הוא ממיר את דתו.

האנטישמיות הקטלנית מופיעה בעוד מקום בספר – פציינט בשם וידמן, ויתר על בתי מרפא קודמים כי לידו התאשפזו יהודים, ולמגינת ליבו גם בבית מרפא ברגהוף יש יהודי בשם זוננשיין, והוא קם אליו בשצף-קצף להורגו נפש, אלא שזוננשיין שמתגונן בגבורה, יוצא מהקטטה חבול ודומע אל מזכירות בית המרפא (כרך ב' עמ' 322).

 כאמור, אני נפעם מהיכולת האדירה של תומאס מאן לתאר בפירוט נוף, פנים, דמויות וסיטואציות – עד כי תמונות חיות ממש עומדות מול עיני רוחו של הקורא. בבית המרפא יש משמעת פרוסית בכל הנוגע למנוחות, לבדיקת חום, לכיבוי אורות. אסור לשחק טניס, אסור לגלוש בשלג, אסור משחק קלפים וכו', והסופר מפליא לתאר כיצד עוקפים את חוקי המקום.

את מי שלא שרד את הטיפול, ונפטר, הפרסונל מפנה אותו מחדרו  כאשר המתארחים נמצאים בחדר האוכל או בשעת מנוחת ההבראה – כדי למנוע מהפציינטים אווירה מדכאת. מתוארים בפרוטרוט טקסי הסקרמנט שמקיימים הנוצרים לגוססים. כשמביאים כומר לביצוע הסקרמנט אצל נערה צעירה גוססת, היא מתמרדת, ובכוחותיה האחרונים חותרת למנוע את רוע הגזירה. הקטע הזה בספר מעורר צמרמורת, וגם כעס על חוסר הרגישות של הדת. האנס ההומניסט (אולי בהשפעתו של ד"ר סטמבריני) מחליט לבקר את הגוססים, ולבוא לנחם בפרחים את משפחות הנפטרים, ועל כך הוא זוכה להערכה ולשבחים. יואכים נוטש את בית המרפא כדי לעבור קורס קצינים – כל זאת בניגוד להנחיות הרופאים. הוא באמת מצליח לעבור את הקורס, ומקבל דרגת סגן, אלא שהמחלה חוזרת אליו, והוא נאלץ לחזור לברגגהוף, כאן הוא שוהה בימיו האחרונים. האנס מזעיק את אימו של יואכים מהמבורג, המספיקה לסעוד אותו בימיו האחרונים. כמובן, גם אליו הובא כומר לסקרמנט האחרון. בכישרון רב מתוארים גסיסתו ומותו של בן דוד אהוב זה, והאבל הכבד של האם ושל האנס. בהיותו קצין הוא זוכה להלוויה צבאית עם מטחי יריות לכבודו (כרך ב' עמ' 150).

התיאורים הם באמת מעולים, אבל הסופר גם גולש להגזמות: האנס הוא צעיר תאב דעת – הוא מתעניין אצל הופראט ברנס באנטומיה וביולוגיה, ובעקבות כך אנחנו קוראים הרצאה שלימה בנושא (כרך א' 267-257), וכן הרצאה על בוטניקה (כרך ב' עמ' 27 ואילך), דיון על מתמטיקה (כרך ב' עמ' 274) ועוד.

בסוף הספר האנס עוזב את בית המרפא, אבל לא כדי לחזור לעבודתו במספנות, אלא כדי להצטרף לצבא במלחמת העולם "הגדולה" (לימים תיקרא – "מלחמת העולם הראשונה"), והוא מתואר כשהוא מתקדם עם רובה מכודן ותרמיל על הגב בגשם שוטף, כשהוא שוקע בבוץ, אל מול מבול של יריות. הסופר, שמצהיר על חיבתו כלפי האנס (כרך ב' עמ' 351), רומז שאין לו מושג מה עלה בגורלו – האם הצליח להישאר בחיים. לאחר הפרטנות הרבה לגבי כל שלב בחייו של האנס – נראה בעיניי הסיום הזה חפוז ומאולץ.

סופרים רבים נוהגים להתערב בעלילה שהם רוקמים, וכך נוהג גם תומאס מאן בספר זה, והתחושה היא שהוא, כביכול, מתייעץ עם הקורא – בעמ' 243 מתוארת השיחה בין האנס לשושא המסתיימת בנשיקה "רוסית" שהיא מנשקת לו על השפתיים, וכאן מעיר הסופר: "מה יגידו הקוראים אם פשוט נסרב להתעמק בשאלה הזאת?"

ובמקום אחר: "הקורא עשוי להאשים את המספר ברומנטיות." (עמ' 270).

צריך לציין לשבח את המתרגמת שהתמודדה עם טקסט המשובץ בשפות רבות, והגולש לדיסציפלינות רבות, כגון פילוסופיה, אנטומיה, בוטניקה, אסטרונומיה, מתמטיקה.

"הר הקסמים" הוא רומן מעניין, ולעיתים מרגש. אינני בטוח שלקוראים של ימינו תהיה סבלנות לקרוא את התיאורים המפורטים הרבים שבספר, אבל אני מצאתי בהם עניין רב...

משה גרנות

אהוד: את שני כרכיו של "הר הקסמים" בתרגומו המצויין של מרדכי אבי-שאול קראתי שלוש  פעמים במרוצת חיי, פעם ראשונה בעין גדי בשנת 1957. דומני כי אז תורגם הספר לעברית לראשונה. לא נראה לי כי אקרא עכשיו את התרגום החדש.

* * *

* * *

אהוד בן עזר

ברנר והערבים

 במלאת 80 להירצחו

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ

נדפס בישראל 2001

קיצור תולדות חייו של ברנר

(1921-1881)

יוסף-חיים ברנר נולד בנובייה-מליני שבאוקראינה ביום י"ז באלול תרמ"א, 11 בספטמבר 1881. הוא למד בשקידה בחדר ובישיבות ויאטקה וקונוטופ. בשנת 1897 הלך ללמוד בישיבת פוצ'פ, שם התיידד עם בנו של ראש-הישיבה, אורי-ניסן גנסין, שניהם שיקעו עצמם בספרות העברית החדשה ואף ניסו להוציא עיתונים ולפרסם בהם מביכורי-עטיהם.

משם הלך להומל, בה נמשך לתנועת הפועלים היהודית ולהתעוררות הציבורית היהודית. שם גם הושפע מדוסטוייבסקי ומטולסטוי. בהומל התיידד עם הלל צייטלין. אברמזון, גיבור סיפורו "מסביב לנקודה", הוא צירוף של ברנר-עצמו וצייטלין. בהומל נמצא עימם אז גם א.נ. גנסין, ובה נדפס סיפורו הראשון של ברנר "על פת לחם" ("המליץ", 1900). לאחר שנה יצא לאור בווארשה ספרו הראשון "מעמק עכור", קובץ סיפורים שבהם משוקע הווי של עוני, דלות ודכדוך סוציאלי ברחוב היהודי.

בראשית המאה חי ברנר לסירוגין בביאליסטוק ובווארשה והתפרנס לרוב מהוראת עברית. הוא גוייס לצבא הרוסי ושירת בו, בעיר אוריול, משלהי 1901 ועד ראשית 1904. את חוויותיו תיאר בסיפורים "שנה אחת" (1909-1908) ו"מא. עד מ." (1906). עם פרוץ מלחמת רוסיה-יפן הוברח בעזרת חבריו ויצא ללונדון. בלונדון היה פעיל בחוגי תנועת העבודה היהודית הכללית, וגם הארצישראלית, "פועלי ציון". עסק בכתיבה ובתרגום בשתי הלשונות, עברית ואידיש, וכן עבד בבית הדפוס של העסקן הציוני י. נרודיצקי. בלונדון יסד את כתב-העת הספרותי "המעורר" (1907-1906) שריכז את מיטב הכוחות הצעירים היוצרים בספרות העברית. הוא עצמו עסק לא רק בעריכת "המעורר" אלא גם בהדפסתו ובמשלוחו למנויים, ובו גם החל לכתוב כפובליציסט.

בשל חוסר-אמצעים להמשיך בהוצאת "המעורר" עקר בשנת 1908 ללבוב, שם התקרב לסופר ג. שופמן ולצעירי הסופרים שבגליציה, והוציא שני קבצים ספרותיים בשם "רביבים". בראשית 1909 עלה לארץ-ישראל בעילום-שם, בדרכונו של ידידו ר' בנימין, יהושע רדלר-פלדמן. ברנר ביקש תחילה להיסתר מהילת-הסופר שעיטרה אותו, והתחיל לעבוד בחדרה כפועל בפרדס. משלא עלה הדבר בידו, עבר לירושלים. מאז התחיל פועלו כסופר וכפובליציסט בימי העלייה השנייה, זאת בנוסף להרצאותיו הפומביות ולעבודתו בהוראה לסירוגין. בעיתוני העלייה השנייה, "הפועל הצעיר" ו"האחדות", השתתף ברשימות פובליציסטיות, במסות, בביקורת, בסיפורים ובתרגומים, ונעשה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בארץ, לא רק בקרב הפועלים. באותה תקופה כתב את סיפוריו הארצישראליים "עצבים", "בין מים למים", "מכאן ומכאן" ו"שכול וכישלון", שבהם גולל יריעה רחבה מחיי הגולה, היישוב הישן והחדש, וכן סיפר על אישים שהתקשר אליהם ביותר, דוגמת א.ד. גורדון. ברנר היה מו"ל שותף להוצאת "והיה העקוב למישור", סיפורו הראשון של ש"י עגנון, ומספרים כי לשם כך מכר את חגורתו.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה, 1914, ביקש ברנר להיאחז בחקלאות בנחלת-יהודה שליד ראשון-לציון אך המלחמה סיכלה את תוכניתו. הוא התעתמן, ובשנת 1915 עבר לתל-אביב. הוא נשא לאישה את הגננת חיה ברוידא, ונולד להם בן, אורי, לימים ממפקדי הפלמ"ח. שמו ניתן לו לזכר אורי-ניסן גנסין.

זמן-מה לאחר הולדת בנו קיבל ברנר מישרה של מורה ללשון ולספרות עברית בגימנסיה העברית "הרצליה", ימים שתוארו בסיפורו "מהתחלה" אשר סופו אבד עימו בהירצחו. בימי הגירוש התורכי של יהודי יפו-תל-אביב, באביב 1917, נדד ברנר עם הגימנסיה הגולה על תלמידיה לפתח-תקווה, לשפיה ומשם עבר לגן-שמואל ולחדרה תוך שהוא שוקד לעזור לפליטים. בנדודיו היו עימו אשתו ובנו הקטן, שהיה אז כבן שנה. ימים אלה תוארו בסיפוריו "המוצא" ו"זעיר שם". עם הכיבוש הבריטי חזר ברנר לתל-אביב והתחיל להשתתף בשבועון של "אחדות העבודה", "קונטרס". ביוזמתו של ברל כצנלסון הוקמה בעריכתו האכסניה הספרותית "האדמה".

נישואיו של ברנר לא עלו יפה. לימים נפרדה ממנו חיה, נסעה להשתלם בגרמניה במקצועה, לקחה עימה את אורי הקטן, וברנר לא שב לראותו. "בנער קטן זה תלה ברנר את כל גורלו," כתב פיכמן בזיכרונותיו, "הוא היה כל תוכן חייו. אורי היה העוגן בו נאחז. זה היה ענף חייו הירוק – הענף היחידי, והוא הישקהו את כל טל האהבה, שהיה שמור בליבו. בשבילו חי, בשבילו היה מוכן תמיד למות."

וכתב על כך מרדכי בן הילל הכהן: "נהרס קן משפחתו, אשר אמר לחיות בצילו חיים אישיים. אין לזר להרוס את קודש הקודשים, חיי המשפחה של זולתו, אבל מי אשר ידע והכיר את רשת-נשמתו של ברנר כמוני, הוא יודה, כי ברנר גווע ביום חורבן חיי המשפחה שלו."

בשלהי 1920 עבר ברנר לגליל והיה עם סוללי-הכבישים של ראשוני העלייה השלישית, הירצה והורה עברית במחנות החלוצים. בין היושבים ליד שולחן העיתונאים בוועידת הייסוד של ההסתדרות בחנוכה תר"ף, 1920, היה גם ברנר. באמצע הוויכוח התפרץ פתאום בקריאה אל הנואם: "אבל מה יש לך לומר לעצם הדבר?!" – העיר לו היו"ר: "אתה אינך ציר. אין לך רשות הדיבור." – השיב ברנר: "רשות הדיבור אין לי. אבל זכות הצעקה יש לי." לימים רשם וכייר נחום גוטמן את דמותו של ברנר בצעקתו.

עם שובו ליפו בשנת 1921, הוא גר בבית יצקר בשכונת אבו-כביר במחיצת בני משפחת יצקר ועם חבריו הסופרים צבי שץ ויוסף לואידור, שם נרצחו בידי ערבים ביום כ"ד בניסן תרפ"א, 2 במאי 1921. הוא נטמן בקבר האחים של הרוגי הפרעות בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל-אביב.

*

בעקבות הערך "ברנר, יוסף-חיים" מתוך "לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים" מאת ג. קרסל, כרך ראשון, ספריית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, תשכ"ה, 1965, וכתבת-הענק "חברים מספרים על ברנר" מאת משה נתן, שבועון "במחנה", אפריל 1971.

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

מה מסתתר מאחורי סיפור פסל מיכה?

שופטים י"ז-י"ח

הרצאה שישית בסדרה לשנת תשפ"ה

 המרצה – ד"ר משה גרנות

מסתבר שסיפור פסל מיכה סותר לכאורה את הידוע לנו מהתורה: נכדו של משה רבנו סוגד לפסל; האל עונה לכוהן מתוך מקדש שיש בו פסל, ואשר נבנה מכסף גנוב; הלוי שייך לשבט יהודה ועוד

דף עזר יחולק למשתתפים.

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת

ביום ב' 3.2.2025 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

פרק 6

"אוּרילֶ'ה-מותק, קַקַלֶ'ה קטן, למה אתה לא בוגד בי? לא נמאסתי עליך? תנסה להתעסק פעם עם בחורה אחרת."

כך היה, בנישואיה של איה.

"אבל אנחנו נשואים!"

"ובשביל זה אתה מוכן לקבור את כל החיים שלך איתי? איזה מטורף אתה!"

"את יצאת מדעתך."

"לא. זה אתה שכל הזמן בורח מלהסתכל במציאות. אני ממש מתפלאת איך אדם שמתיימר לכתוב מחזות ורומאנים יכול להיות פסיכולוג כל כך גרוע."

"אבל את חלק ממני ואני חלק ממך."

"אוריל'ה מסכן, זה שאתה אוהב אותי עושה לי את הכול יותר קשה." היא מלטפת את תלתליו.

"מדוע מסכן?"

"אף פעם לא בגדת בי?"

"השתגעת?"

"אתה רואה! אז אתה נורא משעמם, אם אתה חושב באמת לחיות את כל החיים שלך איתי." היא צוחקת.

"טוב... אז היה משהו."

עיניה הירקרקות בוערות בציפייה פראית. "אורילֶ'ה-מותק, באמת? ספר..."

"לא. זה היה מגעיל."

"לא נכון. זה מעניין. מעניין נורא." היא קופצת ומתיישבת על ברכיו. והוא מספר לה כיצד לפני כמה שבועות, כשחזר בערב במונית מחיפה, הרצה באוניברסיטה, ישב במושב האחורי, בין שתי בחורות, והמרפקים..."

"אוריל'ה, אתה שלחת ידיים!" היא הודפת אותו בהיתול.

"לא נכון. אני נשבע."

"אל תישבע לשֶקר. אני מכירה אותך."

הבחורה שישבה מצד שמאל התחככה בו מרגע שהתחילו לנסוע. היא לבשה מכנסי-ג'ינס מרופטים מאוד ואיזו חולצה דקה מבד-הודי. ועשתה עצמה קצת ישינה או מסתכלת החוצה. כשעברו את זיכרון-יעקב, המרפק שלו כבר חפר אצלה בבטן כמו שֶׁלָׂׂשִׁים בצק. אז היא התמתחה על המושב, הניחה את התיק שלה על הברכיים שלה, כרומזת לו שאפשר להסתיר מה שהם עושים, והרחיקה קצת את הברכיים שלה זו מזו –

"יוצא-מן-הכלל!" איה קופצת על ברכיו, מטורללת קצת.

הוא ניסה למצוא לכל זה איזו משמעות מיטאפיסית, דתית, כמו אצל פנחס שדה – שהנה גם הוא יושב בין שתי נשים, ומעבר לטוב ולרע, באמצע, בין שמיים וגיהינום – ולא הצליח. בשום-אופן לא הצליח. רק המעשה עצמו. רק זה, לעזאזל. ואילו היה כותב את זה בספר היו אומרים שזו סתם פורנוגראפיה –

"אתה מספר לי!" היא מתנשפת קרוב אליו, מהופנטת.

ואילו אצל שדה! – עוד לפני אור-עקיבא השחיל את היד הימנית-שלו-דווקא לאט-לאט למטה עד שנגע במה-שמו שלה מבעד לתחתונים והעניק לה מין עיסוי שכזה עד שהבטן שלה התרוממה וירדה, התרוממה וירדה, ולא מפני שהיו מהמורות באוטוסטראדה. וכשעברו את הגשר של נחל-חדרה היא כבר נאנחה, בשקט.

"ולא פחדת, קקלֶ'ה? ואף אחד במונית לא הרגיש?"

"לא. היה חושך."

"אתה בטוח?"

עיניה של איה מבריקות. כולה נרגשת. מטורללת. אולי איזו אהבה נפתלת ומוזרה, וחדשה, כבר מושכת אותה החוצה? היא למדה אז בחוג לתיאטרון. שם איש לא התייחס למחזות של אורי ולעובדה שהיא אשתו. אפילו לא ראובן ברנע. סתם איזו איה בן עמי, שסטודנטים ומורים אמנם לוטשים אליה עיניים, ותמיד נדמה לה באוטובוס שנדחקים אליה קרוב מדי לציצים שלה, אבל זה לא זה. היו לה שאיפות רבות, רבות יותר. וכדי להרגיש עצמה חופשייה-יותר הסירה את כל טבעותיה, גם את טבעת-הנישואים, בטענה שאינן נוחות לה, בגלל שטיפת-הכלים. אורי כלל לא הרגיש במשמעות הדבר.

"אז אפשר לומר שאתה בגדת בי!"

"אל תהיי אינפאנטילית."

"מי שמדבר! אוריל'ה, באמת. באמת אני לא כועסת עליך. להיפך, אני רוצה שיקרו לך דברים מעניינים, כמו לפני שהיכרת אותו, כשהבעל של שולה ניסה לצלם אתכם ערומים, במיטה, דרך החור שקדח בגג האסבסט יום קודם... ואתה פחדת שיראו את התוסיק שלך ב'העולם הזה'... ואיך נורית שאלה אותך אם היא עוד בתולה ואתה ענית שאתה לא בטוח מפני שעוד לא נתקלת בשום התנגדות... אבל שתספר לי הכול, הכול מה שאתה עושה, טוב?" היא מנענעת אותו והוא שותק. ולבסוף מנהם –

"טוב."

"איזו מין אישה מוזרה אני שהבעל שלי בוגד בי ובכלל לא איכפת לי."

 "זאת עוד לא נקראת בגידה. בגידה זה רק מרגע שיש משגל ממש."

"איפה קראת את זה?"

"לא קראתי. פשוט היגיון."

"אז תרשה לי לומר לך, אוריל'ה, שההיגיון שלך מאוד עקום. בגידה זה מרגע שחושבים בראש!"

"אז אם כך כולם בוגדים, כמעט כל הזמן!"

"זה רק אתה חושב כך מפני שאתה לא אוהב אותי. אבל כשאני אהבתי אותך אז לא חשבתי על אף אחד אחר."

"ועכשיו?"

"עכשיו תספר לי מה היה הלאה – "

"לא."

"כן."

לבסוף הגיע לחזהּ ונגע, זה יה כשעברו את נתניה, בחלק הרך, למטה, כי אל הפיטמה פחד להגיע. היא היתה בחורה מזרחית, קטנה ורזה כזאת, שלא קוראת ספרות עברית, עם מכנסיים מקומטים וחולצה דקה, וכשהתקרבו לרמזורים של כפר-שמריהו עשתה עצמה כאילו היא מתחילה להתעורר, ועד תל-אביב הם כבר נשארו רחוקים זה מזה, ואפילו לא הפנתה את הראש שלה כלפיו, כאילו אינה רוצה שיזכור את פניה לפני שייצא. ואז הכול נגמר. היא המשיכה לתחנה-המרכזית. וכשבא הביתה דבר ראשון עשה מקלחת כי הרגיש מזוהם, וזה למרות שחוץ מהזיעה נשאר יבש, תודה-לאל. ואז הרגיש, פעם ראשונה מזה הרבה זמן, כאילו הוא שוב רווק, כאילו אף פעם לא נגע באישה וזאת הפעם הראשונה. "עכשיו בואי – "

איה מסרבת. אורי עולה עליה. הם מתכתשים קצת-בצחוק וקצת-ברצינות, כמו היו זוג שנפגש לראשונה והבחורה מבקשת לשמור על שמה-הטוב, כביכול. אך כשאורי מתעקש וממשיך לרכב עליה – היא מתקשחת כולה בחמת-זעם ומנערת אותו מעל גבה כאילו הוא אדם זר לה.

"די... די... אני לא רוצה את זה." והיא מעלה את תחתוניה, וזורקת עצמה, פרועה בשפעת שערה השחור, לעבר כסאו, ומקישה בעצבנות על מכונת-הכתיבה שלו. "לא רוצה. לא רוצה. לא רוצה שתשכב איתי. לא רוצה ללדת לך ילדים. לא אוהבת אותך. לא רוצה אות. תסתלק כבר מפה. צריך להיות אטום כמו קיר בשביל לא להבין את זה!"

"אַיוּש, מה קרה לך?"

"שלא תיגע בי! אני רוצה להיות מאושרת. לחיות. נמאס לי לראות כל הימים את הגב שלך. לחיות איתך כמו שפנה בכלוב. כמו עוזרת. איגואיסט אחד! זואולוג – "

"מה פתאום זואולוג?"

"ככה. אני לא חייבת לך יותר הסברים על שום דבר. אני אדם חופשי! אני. אדם. חופשי. הבנת?"

"מה השתנית לי פתאום?"

"נמאס לי לשקר."

"את רוצה להגיד שאנחנו חיינו בשקר?"

"בוקר-טוב אליהו. מה אמרתי לך כל הזמן? אתה עיוור. מי שרואה רק מה שעיניים שלו רואות ולא רואה מה שלא רוצה לראות – הוא עיוור-בריבוע."

"דווקא היתה לי הרבה סבלנות אלייך."

"אז מה יצא? אתה בכלל לא מכיר אותי באמת. אתה לא יודע שרכבת כל הזמן על נמרה! שאני בכלל לא בחורה כל כך טובה ומוסרית כמו שאתה חושב. פשוט היה לך מזל שאהבתי אותך. אבל אסור היה לך להיות כל כך טוב אליי."

"סליחה. הייתי צריך הנראה להכות אותך."

"אולי. די תשתוק. עכשיו כבר מאוחר. היית צריך לעצור אותי בזמן ולא לתת לי לעלות לך על הראש. ועכשיו נעשית לי מין רכרוכי כזה, סנטימנטלי, מגעיל. ואני לא מוכנה להמשיך בחיים האינפנטיליים האלה, ושבעוד כמה זמן אתחיל לבגוד בך – "

"אם כך את מדברת אז באמת צריך להתגרש, ומהר!"

"בוקר-טוב אליהו! אם לא הייתי אומרת לך את זה בפטישים, אתה היית מוכן להמשיך איתי רק בשביל הנוחיות המחורבנת שלך ואפילו הייתי חוזרת בשלוש כל לילה מראובן ברנע לא היית מאמין שהייתי עם גבר אחר אם לא הייתי מספרת לך. היית מסכים להמשיך כך?"

אורי שתק.

היא קיבלה את שתיקתו כהוכחה נוספת לצדקת דבריה. "אתה רואה? אבל אפילו אם היית מסכים, אני כבר לא מוכנה."

"את חושבת שאם תזדייני עם ראובן ברנע זה יפתור לך את כל הבעיות הנפשיות שלך?"

"תזדייני! – תשמעו אותו, כך מדבר סופר עברי אל אשתו. אפילו פנחס שדה לא היה מדבר ככה. אתה נמצא בירידה. כולם אומרים כך."

"מי זה כולם?"

"כולם. כל החברים הכי טובים שלך, ואפילו ראובן ברנע הזה, שאתה סתם חושב שהתעסקתי איתו. ואם לא הבנת עד עכשיו – אז כבר לא תבין לעולם."

"צריך לשלוח אותך לפסיכיאטר!"

"אל תדאג. הבעל הבא שלי יהיה מנהל-בנק ואני לא אבין ולא אתערב בשום-דבר בעבודה שלו. בבוקר הוא יילך לעבודה ואני לא אראה אותו כל היום, ובערב הוא יחזור הביתה וכל חודש יביא את הכסף בלי תסכולים. וכשיתחשק לי אלד לו ילדים ואחיה כמו גברת ולא כמו שפחה!"

 "אם תתחתני עם מנהל-בנק, הבנק יפשוט את הרגל."

"אל תנסה לעשות צחוק ממה שאומרים לך. אני מדברת ברצינות."

"גם אני. יש משפט אחד התנ"ך 'בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דְלַתֶיהָ.'"

"מה זה צריך להיות?"

"מה שיקרה לך ולי ולכולנו, לכל השאיפות הגדולות שלנו."

"אפשר לחשוב... מה כבר השאיפות הגדולות שלי? אתה סתם רוצה שאף-פעם לא יהיה לי טוב..."

אהוד בן עזר

* * *

מנחם רהט

החדשות הטובות: הציונות כבר ניצחה!

הסיסמה שאימץ החמאס באירוע החזרת החטופות בשבת שעברה, 'הציונות לא תנצח', היתה – להבדיל ולמרבה התימהון  – סיסמתם של יהודים רבים בראשיתה של הציונות, ואולי נמשכת עד היום, אך בחסדי שמיים נמוגה מול המציאות המרנינה

'הציונות לא תנצח.' במלים אלה, בעברית צחה, שנרשמו בידי פריצי החיות החמאסניקיות על הפודיום שעליו התנהל הטקס הרשמי להחזרת ארבע חטופות ישראליות לידי הצלב האדום, בדרכן הביתה, ביקשו המפלצות החמאסיות לבטא את מטרת-העל של האידיאולוגיה החמאסית – למחוק מעל פני האדמה את מדינת ישראל, פרי יצירתה של הציונות, ולהפוך את כל שטחה למדינת פלשתין (היל"ת). אין מטרה נעלה יותר בעיני החמאס מעבר לזו.

ולמרבה הפלצות, סיסמה זו בדיוק, אבל בדיוק נמרץ, עומדת – להבדיל מיליוני הבדלות בין אויבים לאחים תועים, בין הטמא לבין הטהור –בחביונה, במהותה, בכבשונה הסמוי מן העין – של ההשתמטות החרדית. 'הציונות לא תנצח' היא המנוע המניע את ההתנגדות החרדית לשורה של התנהלויות מאוסות: אי הכרה תודעתית בנס הניסים (שיש המשווים לנס יציאת מצרים!) של עצם הקמת המדינה, והסירוב הנואל ליטול חלק בחגיה: לא הלל והודייה ביום היווסדה; לא עמידת דום מזדהה ביום הזיכרון (בטענה השקרית הדמיונית שזה מנהג גויים – ולא היא!) לא להניף את דגלה (עשו סיבוב בשכונות החרדיות ביום העצמאות ולא תמצאו דגל לרפואה); ויש אף 'המחמירים' שרומסים בבוז את הדגל ומעלים אותו באש, כדי לבטא את מיאוסם מן הרעיון הציוני. רבים עדיין מקפידים לומר את תפילת 'תחנון' ביום חגה (והקנאים אף צמים כשחל יום העצמאות בימי בה"ב שלאחר הפסח). שום הכרה. אפילו לא סמלית. אפילו לא הכרת הטוב.

נכון אמנם שחלק ניכר מהחרדים – בואו נאמר בגדול, מחצית מהם – משלימים עם קיומה של המדינה. אבל מה עם החצי השני?

אפילו בבית הכנסת הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, שבעיני מרבית הציבור החרדי היה גדול הדור ומנהיגו, וספק אם ניתן להשוותו לקנאי סאטמר, לא ניכרת שום חגיגיות ביום העצמאות. אגדה בני ברקית מספרת, שאם אירע שביום העצמאות נחגגה ברית מילה בבית הכנסת שלו – אירוע שמכוח ההלכה אין לומר בו תחנון – מוזזת ההלכה מפני יום העצמאות ואומרים תפילת חולין זו, "כדי להוציא מליבם של ספקנים שחלילה חוגגים כאן את יום העצמאות."

וכל כך למה? – בדיוק בגלל הסיסמה שכיום אימץ החמאס, אבל זכויות היוצרים לה שמורות זה כמאה שנה בידי החרדים – להבדיל, להבדיל, להבדיל, כמובן.

כדי להגיע לפשר המשטמה התהומית לרעיון הציוני הטהור שעניינו קיבוץ נידחי ישראל במכורה, צריך לחזור לשלהי המאה ה-19, שנות הראשית של התנועה הציונית שנוסדה בידי חוזה המדינה ב"ז הרצל (שלבלרי ה'יתד נאמן' מכנים אותו ברוב איוולתם 'הוזה המדינה', כמובן מטעמי 'הציונות לא תנצח').

כשהציונות חוללה אז מהפכה רבתי כשהכריזה שגם ליהודים מגיעה מולדת ובארצם, נחלק העם היהודי לשניים, לא בהכרח שווים: ציונים (שנקראו בבוז ציוניסטען) ועוייני הציונות: חרדים, בונדיסטים, קומוניסטים, סוציאליסטים ועוד. לכל חוג היו סיבות משלו, אך נתמקד היום ב'השקופע' החרדית.

החרדים, מסתבר, הוטעו ע"י חלק ממנהיגי הציונות, כאילו יעדה הוא להמיר תורה ומצוות בלאומיות נטולת אידישקייט. אמנם אחד ממנהיגיה אמר כי 'הציונות אין לה דבר עם הדת,' אך הוא בגדר מיעוטא דלא מינכר. דווקא הרצל עצמו, אף שהיה בגדר מתבולל מחמת חינוכו בבית מתבוללים, פיתח רגשות עמוקים כלפי היהדות, כמו למשל אמירתו בנאומו בקונגרס הציוני הראשון בבאזל (1897): "הציונות היא שיבתנו אל היהדות עוד לפני שיבתנו לארץ היהודים." ולפני כן, כתב ב'מדינת היהודים' (1896): "רק אמונתנו העתיקה היא שעמדה לנו לעשותנו לעם אחד." בנאום בווינה (1896) הדגיש את כוחה הלאומי המגבש של היהדות: "דור שגדל כשהוא מרוחק מן היהדות, הוא משולל אחדות זו, ואינו מסוגל להתחשב בעבר שלנו, כמו שאינו מסוגל לצפות לעתיד." הם סירבו להבין שהבסיס הרעיוני של המיזם הציוני, מושתת על יסודות יהודיים לעילא.

איש לא גילה לעסקנים החרדים, עויני הציונות, שההיפך מהבנתם הוא הנכון. הם העדיפו להשקיע בהפיכת הציונות לדֶמון – אולי מחמת החשש שניצחון הציונות משמעותו נהירת צאן מרעיתם, הקהל השבוי שלהם, מלפיתתם בגולה הארורה – למולדת החדשה-ישנה, שם יהיו בלתי תלויים בהם...

גם האורתודוקסיה היהודית של אירופה בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלקה לשני חלקים: יהודים שומרי תורה ומצות שׁשׂשׂו ובירכו על הרעיון הציוני וראו בו אתחלתא דגאולה והתגשמות הבטחות הבורא בפי עבדיו הנביאים; וכנגדם התייצבו חוגים חרדים, חסידים וליטאים, שהסתייגו במקרה הטוב, או שהתנכלו במקרה הפחות טוב, והפכו את הציונות לסמל הכפירה, יצירת השטן כביכול. ביניהם היו חצרות סאטמר, מונקאץ' (שהיתה קיצונית מסאטמר ונגוזה בשואה), וגם חצרות מתונות כמו ליובאוויטש-חב"ד, גור, בעלז ועוד ועוד. עוייני הציונות בציבור האורתודוקסי הם הם ראשוני מנופפי סיסמת 'הציונות לא תנצח' (ואוי לנו שהחמאס, גדול שונאי ישראל מאז הנאצים הארורים, אימץ אותה!)

לא נוכל במסגרת זו להציג את עומק האיבה לציונות הגואלת, ונסתפק בשתיים קצרות. האדמו"ר מסאטמר למשל טען שאפילו יהיו כל שרי ישראל חובשי שטריימלים ולובשי בעקיצ'עס, עדיין יש בהקמת המדינה משום הרמת יד כלפי שמייא. והאדמו"ר הרש"ב מחב"ד טען כי "אם חס וחלילה יעלה בידם להחזיק בארץ כמו שמדמים בנפשם, יטמאו וישקצו אותם בשיקוציהם ומעלליהם הרעים, ויאריכו בזה את אורך הגלות," וטענה זו ממש הושמעה בחדרי חדרים גם בפי הרמ"מ מלובאוויטש. הרש"ב אף טען טענה מופרכת (ועפר אני לרגלי צדיקותו, אבל גדול כוח האמת), שהואיל ורק הקב"ה הוציאנו לגלות, רשאי רק הקב"ה בעצמו להחזירנו ארצה! "לצאת מהגלות בכוח הזרוע אין אנו רשאים."

מה זה אם 'הציונות לא תנצח'?

אבל החדשות הטובות הן שהציונות כבר ניצחה. כדי להכיר בכך צריך רק לפתוח את החלון ולהתבונן החוצה: המדינה, עם כל הקשיים, משגשגת, פורחת, מקיימת קיבוץ גלויות בסדר גודל תנ"כי – 8 מיליון יהודים; מיספר שיא שאפילו בימי ממלכת שלמה הענקית לא היה כאן. ולמרות כל ה'נמות ולא נתגייס', יותר ויותר חרדים מבינים, קמעא קמעא, שאין מנוס מלהיכנס תחת האלונקה. החב"דניקים למשל כבר מזמן משרתים כמעט כולם בצה"ל, וכמותם רבים אחרים. 

אפילו הסטטיסטיקה מאשרת שהציונות כבר ניצחה: מחקר עומק של המכון הישראלי לדמוקרטיה, בניצוחם של תמר הרמן ואחרים, קבע כבר ב-2012 כי 62% מהחרדים מגדירים עצמם כבר אז 'ציונים מאוד' או 'די ציונים'.

המחלוקת תמה: הציונות, רבותי, ניצחה!

מנחם רהט

* * *

ג'וחא: לנוכח ההרס המוחלט של מרבית השטח העירוני הבנוי בעזה, לא ייתכן שזוהי רק תוצאה של ההפצצות הישראלית. סביר להניח שכך אירע משום שבמרבית הבניינים "האזרחיים" ההרוסים האלה היו מאוחסנים כמויות אדירות של אמל"ח לסוגיו שנועדו להשמיד את אזרחי ישראל!

* * *

נעמן כהן

Palestine –- The victory of the oppressed people vs The Nazi Zionism

זו הכתובת שהתנוססה מעל התפאורה בעת שחרור שלוש החטופות הישראליות בעזה.

משום מה שום עיתון או ערוץ תקשורת לא הציג אותה בהדגשה.

שימו לב לכתוב. זה הניצחון של העם המדוכא על הציונות הנאצית. החמאס המצהיר בריש גלי על מחויבותו באמנתו להשמדת היהודים לפי דברי מוחמד, (הנאצים שמרו בסוד את תוכנית ההשמדה) מציג את היהודים כנאצים.

יחיא סינוואר איש השנה של העולם הערבי

בסקר שערך כלי תקשורת במצרים, יחיא סינוואר נבחר לאיש השנה של העולם הערבי לשנת 2024 על ידי 80 אחוז מהנשאלים.

https://rotter.net/forum/scoops1/886068.shtml

מסתבר שלא רק בעזה כלם חמאס גם ב-80 אחוז מהעולם הערבי.

היעד העליון במסמך חמאס: ''השפלת והשמדת היהודים''

הסרט התיעודי של אל-ג'זירה חשף לעיני כל את היעד העליון של חמאס בהשפלת והשמדת היהודים. ערוץ אל-ג'זירה שידר סרט תעמולה במסווה של סרט תיעודי שנועד לקבע את דימוי "הניצחון הצבאי ההיסטורי" של חמאס, על מנת להצדיק את מתקפת השבעה באוקטובר 2023 כמתקפת מנע, לנקות את חמאס מהאשמות בדבר ביצוע פשעי מלחמה ולהכתים את שמה של ישראל כמבצעת רצח עם בפלסטינים, אבל הסרט חשף את המסמך בו אישר המפקד העליון של גדודי אל-קסאם, מוחמד דף, את מתקפת השבעה באוקטובר 2023 ("מבול אל-אקצה"), ובו לצד הפרטים האופרטיביים מופיע גם היעד העליון של הפעולה והוא "השפלת והשמדת היהודים."

מוחמד דף כתב: "היום, היום, כל מי שיש לו אקדח צריך להוציא אותו, כי זה הזמן. מי שאין לו אקדח שיצא עם המצ'טה, המקוש, הגרזן, בקבוק התבערה, המשאית, הדחפור או המכונית שלו. היום, היום, ההיסטוריה פותחת את דפיה הנשגבים ביותר, המבריקים, היפים והנעלים ביותר, ומי ירשום את שמו, שם משפחתו ושם ישובו בדפי האור והתהילה?"

יתר על כן, בפקודת המבצע מה-5 באוקטובר 2023 שנחשפה בסרט של אל-ג'זירה כתב מוחמד דף, המפקד העליון של גדודי אל-קסאם: "מתוך אמונה של אחיכם בהנהגה המדינית והצבאית של תנועת ההתנגדות האיסלאמית חמאס בהבטחת אללה יתעלה, בהשפלת היהודים ובהשמדתם בידי עבדי אללה, ומתוך ביטחון מלא בבשורת שחרור מסגד אל-אקצה והעיר אל-קודס."

https://rotter.net/forum/scoops1/886040.shtml

מציע לכולם לקרוא את המסמך במלואו. במיוחד לבעלי ההזיות המשיחיות ההוזים שלום עם החמאס.

ערד הלבר-ניר כדובר קטאר

כתב ערוץ 12, ערד הלבר-ניר, התלונן לאחרונה שמאז החל לקרוא להפסקת הלחימה בחמאס כדי להצילו ולשקם את שלטונו בעזה, הוא אינו מוזמן יותר לפאנל של ערב שבת, ובכל זאת הוא נשלח ע"י הערוץ לפריס כדי לראיין את ראש ממשלת קטאר, השייח' מוחמד בן עבד א-רחמן בן ג'אסם אאל ת'אני.

כמובן שהוא לא שאל את ראש ממשלת קטאר מדוע היא תומכת בחמאס? מדוע היא מארחת את מנהיגי החמאס? מדוע היא מממנת את החמאס? מדוע היא האשימה את ישראל בטבח שעשו החמאס והג'יהאד בישראל ב-7 באוקטובר? ומדוע ערוץ התקשורת שלה "אל-ג'זירה" משמש ערוץ התעמולה של החמאס?

הוא גם לא שאל  מה דעתו על דברי אסא אל נסר, חבר במועצה המחוקקת של קטאר, בפני הליגה הערבית שאמר: "ה-7.10 היה רק ההתחלה. נרצח את היהודים," ובהמשך הוסיף: "לא יהיה שלום ולא מו"מ עם הישות הציניות מסיבה אחת: המנטליות שלהם לא מכירה במשא ומתן, אלא רק בהפרת הבטחות ושקרים. הם מכירים רק בדבר אחד, שהוא הרג, כי הם רוצחים של נביאים." כמו כן, הוא שיבח את מתקפת הפתע על ישראל הידוע גם כ"מבול אל-אקצא", וטען כי מדובר בתקדים להשמדה של "היישות הציונית".

https://www.ice.co.il/local-news/news/article/1010223

הוא גם לא שאל האם בן משפחתו, השייח' תמים בן חמד אאל ת'אני, הדיקטטור אֶמיר קטאר, תומך במטרת החמאס חיסול ישראל ורצח כל היהודים בעולם כמחויב באמנת החמאס?

מה הוא כן שאל? מה דעתו על נתניהו...

הלבר-ניר: מדוע העסקה שהושגה בין הצדדים לקחה כל כך הרבה זמן?

מאוד מעציב אותנו שלקח כל כך הרבה זמן להגיע להסכם שהסכמנו על מסגרתו עוד מדצמבר 2023.

הלבר-ניר: אז זה אותו ההסכם שהוסכם עליו אז?

כולם אומרים שזהו אותו הסכם מ-27 במאי. הבעייה שבכל יום שבו עיכבו אותנו, הרגשנו תחושת אחריות שהימים האלה גובים חיי אדם רבים, בין אם מדובר בעזתים או בחטופים ישראלים שמוחזקים בעזה.

הלבר-ניר: מה יהיה גורל חמאס לאחר שהעסקה תושלם במלואה?

זה לא דבר שאנחנו נקבע. אנחנו מדברים על מצב שתלוי באוויר כבר הרבה מאוד זמן. על מנת להתייחס לכל הבעייה, צריך להתייחס לזה כמכלול. הבעייה היא שצריך למצוא דרך בת-קיימא שתוביל לשלום, שבה נוכל לראות ישראלים ופלסטינים חיים זה לצד זה בשלום ביחד, ולהבטיח ששני העמים יהיו בטוחים. זו הזכות של כל בני האדם במדינות הללו, אבל גם בכל האזור. (האם החמאס בעד שלום עם ישראל?...)

הלבר-ניר: תחיית פתרון שתי המדינות?

אנחנו מאמינים שזו הדרך היחידה להתקדם קדימה. האזור שלנו הוא אזור לא פשוט, זה אזור מאוד מסובך, הוא סוער, יש בו מלחמות עתיקות, שלוחות, שחקנים מדינתיים, שחקנים לא-מדינתיים. פתרון שתי מדינות הוא הדרך היחידה שבה יהיה לנו אזור שבו חיים בשלום זה לצד זה. (האם החמאס בעד שלום עם ישראל?...)

הלבר ניר: אבל מה הסיבה שאתם חושבים שהסכסוך התפרץ?

אנחנו צריכים להתייחס לשורש הבעייה ולא רק לסימפטומים שלה.

הלבר-ניר: הרבה ישראלים (לא אני הלבר-ניר) מותחים ביקורת על כך שהתפקיד המז'ורי שאתם, קטאר, קיבלתם בתיווך, בעיקר כיוון שאל-ג'זירה שייכת לקטאר. אתם מארחים את מנהיגי חמאס, ומימנתם את חמאס בכך שהעברתם מיליארדי דולרים במהלך העשור האחרון.

אנחנו מאוד בטוחים שעשינו הכול ובצורה מאוד שקופה, בין אם מדובר במימון עזה, נושא שבו אנו עדים לטענות ותעמולה, לצערי, כלפי קטאר, על כך שהעברנו מיליארדים לחמאס, שזה מעולם לא היה המקרה ולא האמת. הכסף שהיינו שולחים לתושבי עזה היה עבור משפחות עניות במצוקה ולצורך אספקת חשמל, אגב, דבר שהיה מתואם באופן מלא עם ממשלת ישראל.

הלבר-ניר: ישראלים למעשה ביקשו ממך לעשות זאת?

אכן כן. ולמעשה חלק מהסדרי הביטחון עם העזתים כללו את אספקת הסיוע לעזה.

הלבר-ניר: זו ממשלת נתניהו, נכון?

אף מדינה לא נקטה יוזמה לעזור ברגעים אלה. קטאר היא זו שנקטה יוזמה והיינו צריכים להוביל על מנת לעשות משהו. עכשיו, כשהנושא נוגע לכל הביקורת על קטאר והתעמולה סביב זה, זה מצער לראות שהתפקיד שלנו, שאנחנו למעשה עשינו זאת לטובת האזור וליציבות של האזור, נתון לביקורת של אנשים קצרי ראייה, פוליטיקאים שמנסים לרתום את זה לתועלת הפוליטית שלהם, מה שלחלוטין לא עזר להקלה על המצב בעזה או להחזרת החטופים. היינו רוצים לראות שלום בר-קיימא, שיאפשר להשקעה שלנו למען האנשים האלה לשלום בר-קיימא וקבוע. (האם החמאס בעד שלום עם ישראל?)

הלבר-ניר: אירוח גביע העולם בכדורגל אפשר לכם לשפר את התדמית הבין-לאומית שלכם. האם זו תוצאה של מסע יחסי ציבור שנוצר, לכאורה, על ידי יונתן אוריך וישראל איינהורן, שמוכרים בישראל כיועצים של ראש הממשלה נתניהו?

למען האמת, השמות האלה, לא מוכרים לי. יחסי ציבור תמיד יכולים לתרום, כן, אבל הגורם העיקרי הוא החוויה של האנשים שהגיעו למדינה שלווה, מפותחת מאוד ומסבירת פנים למבקרים.

https://www.mako.co.il/news-diplomatic/2025_q1/Article-5ca17ded583a491027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

הצביעות הגדולה של ערד הלבר-ניר הרוצה להכפיש את נתניהו מתגלית בשאלה על יונתן אוריך שמשרת את הקטארים (אם זה נכון זה כמובן ראוי לגינוי) מכיוון שהוא עצמו בראיון משמש שופר הדיקטטורה הקאטארית.

כמובן אלו המכנים את ערוץ 12 "אל-ג'זירה" טועים, אבל אין ספק שערד הלבר-ניר יכול לקבל עבודה בערוץ הקאטארי. השייח' תמים בן חמד אאל ת'אני, הדיקטטור, אֶמיר קטאר, יכול להיות מרוצה. הפעם הוא אפילו לא צריך לשלם. ערד הלבר-ניר מבצע עבורו את העבודה בחינם.

מינוי השופט גולדפריינד-עמית מרי אזרחי

אהוד ברוג-ברק מראשי התנועה הפרוטסטנטית מטיף תמיד לכולם לצאת במרי אזרחי. הוא עצמו כמובן שאינו יוצא.

והנה מסתבר שבכל זאת נעשה בארץ מרי אזרחי.

גד אייזנקוט טוען באירוע של אגודת ידידי אוניברסיטת תל אביב: "אי הכרה ביצחק עמית כנשיא בית המשפט העליון היא סוג של סרבנות אזרחית, שהיא מסוכנת לא פחות מאותה סרבנות שחלקים בחברה התריעו עליה."

https://x.com/N12News/status/1883895428736807042?t=hGDga9QsKSUB2hWFW0dV0Q&s=08

אופס, התנועה הפרוטסטנטית שתמכה בסרבנות להתגייס לצבא רואה עכשיו במינויו של גולדפריינד-עמית לראשות בית המשפט העליון (למרות העננה שמרחפת מעליו של ניגודי עניינים, ובנייה בלתי חוקית) אקט של סרבנות אזרחית. האם גד אייזנקוט אינו חושש שמינוי  גולדפריינד-עמית באופן כזה עלול להביא חלילה להחרבת בית המשפט העליון?

ההזיות והשקרים של דן וירז'בולובסקי-מרידור.

דן וירז'בולובסקי-מרידור, לשעבר מזכיר הממשלה תחת ראשי הממשלות מנחם בגין, ושמיר, שר המשפטים, שר האוצר, השר לענייני מודיעין וסגן ראש הממשלה, יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, אוחז בהזיה משיחית: "בלי מעורבות של הרשות חמאס ימשיך לשלוט בעזה.

"מיטוט שלטון חמאס מותנה בשלטון אחר, שיחליף אותו. חלופה שלטונית לחמאס יכולה להיבנות מאנשי הרשות הפלסטינית (שחולשתה ידועה, אך היא היתה מוכנה לכך) בעזרת כוחות ערביים (מצרים, האמירויות ואחרים), ובסיוע כסף רב (סעודי, אמירתי?) לשיקום הרצועה.

"כדי למנוע תמיכה ציבורית במהלך כזה, הקפידו לתאר את הרשות הפלסטינית כתאומה של חמאס, כאילו אין הבדל ביניהן, אך את העיקר מעלימים: מאז החליף עבאס את ערפאת, הרשות ככלל אינה עוסקת בטרור, ואפילו משתפת פעולה עם ישראל במלחמה בטרור."

דן מרידור, "בלי נורמליזציה עם סעודיה ומעורבות של הרשות חמאס ימשיך לשלוט בעזה", "אל-ארצ'", 27.1.25).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-01-26/ty-article-opinion/.premium/00000194-a213-d9aa-afff-a31b77660000

ההזייה המשיחית של וירז'בולובסקי-מרידור ורבים אחרים כי הסעודים, האמירתים, והמצרים יחסלו עבור ישראל את שלטון החמאס, היא אחת ההזיות המשיחיות המסוכנות ביותר. שום חייל סעודי, אמירתי, או מצרי לא ילחם נגד החמאס כדי להשליט את אבא של מאזן על עזה. לכל היותר עלול להיווצר שם שלטון נוסח חיזבאללה בלבנון. החמאס שולט בפועל ומציג כסות אזרחית כדי לשקם את כוחו הצבאי.

הקביעה של וירז'בולובסקי-מרידור שאש"פ אינו עוסק בטרור פשוט אינה נכונה. מעבר לתמיכה הכלכלית במחבלים ובבני משפחתם, אש"פ בהנהגת אבא של מאזן עוסק בטרור, ובמיוחד באמצעות ארגון הג'יהאד שלו "השהידים של הקצה" "כתאאב שוהאדת אל-אקצה", שמייסדה, הרוצח הסדרתי מרואן ברגותי עלול להשתחרר. יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן התקשר לברך את המחבל יאסר אבו-בכר, בכיר בגדודי "אל-אקצא" של פתח, ששוחרר לביתו בשטחים במסגרת העסקה. "כפרה, יא חביבי, שזה יהיה למען המולדת, אבל הגזימו איתך." אמר אבו מאזן לרב-המרצחים. אבו בכר השיב: "אני חושב שאין צורך לחגוג אחרי שכל האלפים מתו בעזה."

אבו-בכר היה אחראי לפיגוע במרץ 2002 בנתניה, שבו נרצחו ישראל יחיא והתינוקת בת ה-9 חודשים אביה מלכה. כמו כן, היה אחראי לרצח השוטר קונסטנטין דנילוב, והיה גם מעורב בתכנון פיגוע התאבדות במרכז הרפואי תל השומר. בעבר דווח כי הפתח עורכת קורס הכשרה לפעילים על שמו.

https://www.ynet.co.il/news/article/by3e00imoje#autoplay

המאבק של אבא של מאזן בחמאס אינו נגד הטרור של החמאס נגד היהודים, אלא הגנת עצמו מהחמאס. ודוק: ללא צה"ל היה אבא של מאזן מושלך מגגות רמאללה כפי שנזרקו אנשי אש"פ מגגות עזה. אין סכנה גדולה יותר מהזייה משיחית המבוססת על שקר.

מק"י מפלגה יהודית בהוראת מוסקבה

בתגובה לתגובה של נסיה שפרן* ("חדשות בן עזר", 2024).

בכנסת הראשונה לא היו במק"י כלל ערבים. מהכנסת השנייה היה במק"י גם נציג לערבים, תמיד רק ערבי-נוצרי-אורתודוכסי. (טופיק טובי, אמיל חביבי).

גם לאחר הפילוג ברק"ח, המנהיגות במפלגה נשארה יהודית. דב בֶר קובנר-מאיר וילנר.

רק בכנסת השמינית 1973 הוכנס לראשונה למפלגה ערבי-מוסלמי, תופיק זיאד.

בעוד שרוב המצביעים למפלגה שייצגה את האינטרסים הערביים, היו ערבים, לפי העיקרון של בריה"מ, מפלגה קומוניסטית בכל מדינה חייבת להיות מיוצגת ע"י הרוב הלאומי באותה מדינה, ולכן מוסקבה הקפידה תמיד על רוב יהודי במפלגה.

מאוחר יותר בהיפוך היסטורי, כשהוחזר השם מק"י בתוך חד"ש, כשמוסקבה כבר לא שלטה במפלגה,  מקפידים במפלגה הערבית מק"י להשאיר תמיד נציג אחד ליהודים.

כבר המלצתי בעבר על ספרה של נסיה שפרן "שלום לך קומוניזם". זהו בהחלט ספר מרתק ואני חוזר וממליץ עליו שנית לקריאה.

* מכיוון שקרס לי המחשב, נעלם לי שמה המקורי.

[* אהוד: שפרנסקי].

ואלה שמות בני ישראל

במודעת אבל על מותה של פרופ' רנה שפירא (למה רנה ולא רינה?) מתאבלים:

ילדיה: עירית, עפר, מיכל.

 נכדיה: ענבל, יעל, תום, נועם, עידן, איתי, נועה.

ניניה: מאיה, תיאו.

https://www.haaretz-evel.co.il/%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%A4-%D7%A8%D7%A0%D7%94-%D7%A9%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%90-%D7%96%D7%9C/

שרגא נוסוביצקי-נצר, קיבל את שמו העברי באימפריה הרוסית* וורה דיסקין-נוסוביצקי-נצר שינתה שמה לשם העברי דבורה. לילדיהם הם נתנו שמות עבריים.

הנה הפיכת הנגד הציונית. 165 שנה לאחר הולדת הילד תיאודור (בגרמנית) תיוואדאר (בהונגרית) הרצל, הנין נקרא תיאו.

מה זה אומר על השפה העברית ועל החברה הישראלית?

[* אהוד: לא נכון. שרגא קיבל את שם המשפחה נצר בישראל. קְרא את ספרי "שרגא נצר". ומה בכלל הקשר להרצל? התבלבלת?]

האם שיחת נפש? מעניין שבחלוף השנים עדיין רואה בן עזר בהומוסקסואליות חרפה ודיבה

שאלה: מעניין אם בחלוף השנים רואה עדיין בן עזר בהומוסקסואליות חרפה ודיבה?

ודוק: לא מדובר אם הפרשנות על ברנר נכונה או לא. ניתן לומר שאינה נכונה. השאלה אם הפרשנות הזו היא לדידו עדיין בגדר חרפה ודיבה, האשמה במעשה שלילי מבחינה מוסרית?

[אהוד: ליחס לברנר תכונות שלא היו בו, רק משום רדיפת סנסציה ספרותית, זוהי הוצאת דיבה. זהו שקר. באותן מילים הייתי מגיב גם אילו חוקרים נכבדים אלה היו מייחסים לברנר נטיות בודהיסטיות המסבירות את עולמו!] ("חדשות בן עזר", 2023).

מסתבר שכן. גם בחלוף 14השנים אני חושש שעדיין אהוד בן עזר שותף לדעותיו של ח"כ אביגדור פישהימר-מעוז, וממשיך לטעון שהומוסקסואליות היא חרפה. ואמירה על אדם שהוא הומו זו לא שאלה של נכון או לא נכון, אלא דיבה. בחינת הטלת חרפה עליו.

מעניין אם "באותן מילים היה מגיב גם אילו חוקרים נכבדים אלה היו מייחסים לברנר נטיות נוצריות המסבירות את עולמו!???

[אהוד: דבריך כאן הם שטויות שאינן ראויות לתגובה]. ("חדשות בן עזר", 2024).

לומר "שטויות" ללא הסבר זה לא משכנע. מעניין אם ברנר שוחח עם אהוד בן עזר שיחת נפש בה גולל לפניו את כל נבכי נפשו, כך שהוא יכול לפסול בכזו וודאות, ובביטחון כזה את הפרשנים? בכל מקרה העיקר אינו אם הפרשנות נכונה אם לאו, אלא ראיית הפרשנות כדיבה וחרפה.

האם ייתכן שאהוד בן עזר גם רואה דיבה וחרפה בנטיות הנוצריות של ברנר שהסבירו את עולמו ולכן הוא לא הזכיר אותה? (אהדת ברנר את "הברית החדשה" הביאה את אשר צבי (הירש) גינצברג, אַחַד הָעָם, להחרים אותו, ואת "הפועל הצעיר" שפירסם את דבריו).

[אהוד: גם דבריך כאן הם שטויות שאינן ראויות לתגובה. תפסיק כבר להיתמם ולייחס לי שטויות].

היגינס ממשיך את דה ואלירה – בושת אירלנד

נשיא אירלנד האנטישמי, מיכאל דניאל היגינס, ניצל את נאומו לרגל יום השואה הבינלאומי כדי לתקוף את ישראל על יחסה לעזה. יהודים שישבו בקהל מחו נגדו נמרצות והם הוצאו מהאולם בכוח. בטקס השתתפו כמה ניצולי שואה. באירוע עצמו סיפרו ניצולי שואה על הזוועות שעברו. בנוסף הוקראו שמות של נרצחים של קרובי יהודים המתגוררים באירלנד שנרצחו בשואה.

נשיא אירלנד הדגיש בנאומו את חשיבות החינוך כדי למנוע עוד זוועת כמו השואה. הוא התייחס גם למלחמה בעזה. במהלך הנאום מפגינים הפנו משתתפים יהודים גב לנשיא היגינס והורחקו בברוטליות על ידי האבטחה. הנשיא האירי אמר: "הצער שנגרם למשפחות בעקבות המעשים הנוראים של 7 באוקטובר, והתגובה אליו, בלתי נתפסים. אובדן חיי אזרחים, עקירתם, אובדן בתים ומוסדות. ההסכם הנוכחי חייב לסיים את ההרג, אך בדחיפות לספק גידול אדיר בסיוע הומניטרי שנדרש בדחיפות כדי להציל חיים נוספים. חשוב שכל החטופים הנותרים ישוחררו ושכל שלבי ההסכם ימומשו במלואם."

שר החוץ גדעון סער הגיב בחריפות לדברי נשיא אירלנד: "גם ביום השואה הבינלאומי לא הצליח נשיא אירלנד מייקל היגינס להתעלות על עצמו ונקט בפרובוקציה זולה ונתעבת. ‏מעזה הג'יהאדיסטית יצאה המתקפה הרצחנית הגדולה ביותר על יהודים מאז השואה. למרות זאת –הוא בחר להדהד גם בטקס יום השואה את התעמולה האנטישמית השקרית של חמאס וגרם לעזיבת יהודים, צאצאים לניצולי השואה, את האירוע. ‏איזה אדם נתעב. איזו מדיניות מעוותת. ‏בושה!"

https://www.ynet.co.il/judaism/article/rjtljx4d1e#autoplay

הנה מה שכתבתי לו:

Mr. Higgins, shame on you. Instead of asking forgiveness from the Jewish people for the supporting the Irish people in Nazi Germany, and for the statement of your predecessor Éamon de Valera that in the name of the Irish people he expresses participation in the grief of the Germans for Hitler death. you as a jihadist support Hamas whose goal is the extermination of the Jews. At least change your Hebrew name Michael Daniel to Mahmoud Sinuar

מר היגינס, תתבייש לך. במקום לבקש סליחה מהעם היהודי על תמיכת העם האירי בגרמניה הנאצית, ועל האמירה של קודמך אימון דה ואלרה שבשם העם האירי הביע השתתפות בצערם של הגרמנים על מותו של היטלר. אתה כג'יהאדיסט תומך בחמאס שמטרתו השמדת היהודים. לפחות שנה את שמך העברי מיכאל דניאל למחמוד סינואר.

תודה לפרופסור שלמה זנד על ניפוץ השקר הגדול

המלחמה לא על יו"ש, אלא חיפה יפא עכא!

בפעם הקודמת כשכתבתי על הפרופסור להיסטוריה הפולני-אוסטרי-אנטישמי-אזרח ישראל (יליד לינץ שם תיכנן היטלר לבנות את מוזיאון הפיהרר), מכחיש העם היהודי, שקבע שבעזה לא היה ג'נוסייד בדיוק כמו שבפולנים לא נעשה ג'נוסייד.

(שלמה זנד, "נגד הפולנים לא עשו ג'נוסייד ובעזה כן?" בדיגיטל: "אם חמאס היה נכנע, אז זה היה ג'נוסייד ולא 'רק' פשעי מלחמה", אל"ארצ'", 24.1.25)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-01-23/ty-article-opinion/.premium/00000194-9358-d5db-a7f5-b37c6e6e0000

שכחתי לציין את הערכתי לכך שאותו פרופסור אוסטרי-אנטישמי (הרי אין עם יהודי) גם ניפץ באותה כתבה את השקר הגדול שישראלים רבים מאמינים לו, שסיבת המלחמה של הערבים נגד ישראל היא כיבוש יו"ש, ורק אם נמסור את יו"ש לשלטון ערבי, יגיע השלום.

"שנים חשבנו אנו ההיסטוריונים ה'פרוגרסיביים'," מסביר זנד, "שמקור הזעם והתסכול הפלסטיני הוא בעיקר הכיבוש של 67' וההתנחלות שבאה בעקבותיו. אבל אם נעיין בביוגרפיות של כל ראשי חמאס, ללא יוצא מן הכלל, נגלה שכולם הם בני פליטים שגורשו ב-1948-1949 מיישובים ערביים ברחבי עוטף עזה."

כלומר המלחמה היא לא על יו"ש, אלא על כל שטחי מדינת ישראל, כאשר בשביל תושבי עזה עיקר המלחמה היא על ההתנחלויות היהודיות שנבנו על אדמות הערבים בעוטף עזה.

יש להעריך מאד את היושר של אותו פרופסור פולני-אוסטרי-אנטישמי שמנפץ את השקר הגדול בו אוחזים אלה המכנים עצמם "שמאל-ציוני". (הערבים והיהודים האנטי-ציונים יודעים זאת ממזמן).

נעמן כהן

* * *

היתה לי חברה ספרותית עם חור שחור בתחת

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

פעם לפני הרבה שנים היתה לי חברה ספרותית

לא קבועה

קצת מבוגרת ממני

עם חור שחור בתחת וצמא גדול לזיונים

שהיתה מתנפלת עליי כל ביקור כחונה בנווה מידבר

וגומרת עליי שתיים-שלוש פעמים

אני הייתי אז במצב נפשי עמוּדי מאוד

על גבי על גבה מה שבא ליד

מגורה מכל פתחיה

וממה שהיא מרשה

אבל יפה היא לא היתה

וככה יכולתי להמשיך איתה עוד ועוד

כשאנחנו מתווכחים על שירה בהפסקות

אלה היו ימים יפים של פלחי התחת עם החור השחור

מתרוממים באוויר

את מיטת הרווקים תרמתי למוזיאון המושבה

אולי יום אחד היא תתחיל לספר

לתלמידים שיבואו לבקר

פורסם בגיליון 215 של "חדשות בן עזר" מיום 5 בפברואר 2007.

* * *

אהוד בן עזר

אני מעולם לא היתה לי סבתא

אני מעולם לא היתה לי סבתא

שתיהן שרה-גאולה ליפסקי לבית ליכטנשטיין

ולאה רַאבּ לבית שיינברגר

מתו לפני שנולדתי

אבל היתה לי סבתא של אימי ישישה צמוקה חנה

שסבא חנוך העלה אותה כי היא אימו

יחד עם אביו מפולניה לפני המלחמה

ואת סבא-רבא זה יוסף מנחם אני זוכר במעומעם שוכב

במיטה זוגית גדולה בחדר ברחוב חפץ חיים

פינת אחד-העם

שהיום הוא בית-כנסת

ועם פרוץ המלחמה העולמית אבא קנה שק של קמח לבן

שכמוהו לא ראינו בכל ימות המלחמה

כי אכלו אז רק לחם שחור עגול

וכל יום שישי היתה אימא אופה שלוש חלות קטנות

מקמח לבן של אגירה מרוחות בחלמון ביצה

ואחת מהן מביאה לסבתא שלה הישישה הצמוקה

חנה ליפסקי לבית גולדפרב

שגרה כבר לבדה בחדר ברחוב הרצל

בין בנותיה פֶלָה [וולפוביץ] ויֵיצָ'ה [שאכר]

ובזכות זאת קיבלה ממנה אימא רימון בשׂמים של הבדלה

ועליו חרוט:

"מזכרת לאבי החביב

יוסף מנחם

מאת בנו העולה לארץ ישראל

לודז

תרפ"א

חנוך יששכר ליפסקי"

רימון הכסף שהשחיר ניצב עד היום אצלנו בסלון

ללא בשׂמים

ובראשו ציפור או יונה

המשפחה התעכבה באלכסנדריה עד שנרגע המצב

לאחר פרעות מאי 1921

בדרך עלו לקבר הרצל בווינה

ושם ראו אימי ואחיותיה מבעד לחלון המלון

בבניין ממול

גבר עולה ויורד על אישה השוכבת תחתיו

ושאלו "מה הוא עושה לה?"

וענו להן ההורים שזה בשביל שיהיו ילדים

אבל למחרת בלילה הוא חזר על מעשהו

והסבירו להן שעכשיו זה בשביל להאכיל את התינוק

וככה הגיעו לפתח-תקווה

דרך נמל יפו לאחר הפרעות

שם חיכה להם פרדס שניטע לפני המלחמה

ונחרב

ולימים הנאמן עליו טרף נפשו בכפו

כל המסופר כאן הוא אמת לאמיתה

[פורסם לראשונה בגיליון 795 של המכתב העיתי "חדשות בן עזר" מיום 26.11.12]

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!

רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-28, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל