פעמיים בשבוע

גיליון מס' 2026

יום ארבע מאות שמונים ושש למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2185 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ה' בשבט תשפ"ה. 3.2.2025.

 עם הצרופות: 1. מי ינצח במלחמה. 2. העוטף 8 באוקטובר. 3. חלקה ג'. 4. הארוחה הריקה.

 5. האסיפה.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: 1. אֲפִיקִים בַּנֶּגֶב. 2. עֲרָבָה. // ד"ר רון בריימן: ממשלה בלי זכות קיום. // איליה בר זאב: שְׁבִילִים להולכים ב"שביל ישראל" ולבורחים מבשׂורות. // אורי הייטנר: 1. סלע המחלוקת. 2. צרור הערות 2.2.25. // עדינה בר-אל: אמנים שבים לעוטף. תערוכת "התאספות". // יוסף אורן: שיר לעמית בן השלוש. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. 2000. פרק ראשון. ילדותו של יוסקה המרסק ועגלת הצואה של משפחת גולדשטיק. // נעמן כהן: שני קיבוצניקים – שתי גישות לאחדות העם, יוכבד ליפשיץ מול אבידע בכר. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי. 1979. פרק 7. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

שִׁירִים מִבֵּין הַזְּמַנִּים

1.

אֲפִיקִים בַּנֶּגֶב

אֲפִיקִים בַּנֶּגֶב

עֲנָקִים בָּעֲרָבָה

עוֹרְקֵי מַיִם

עוֹרֵק-דַּם-עֲרָבָה

צָחִיחַ

תְּעָלוֹת רְפוּדוֹת

חַלּוּקֵי אֶבֶן לְבָנָה

מַיִם!  –  דַּם הָעֲרָבָה

יִזְרֹם בְּגַעַשׁ

לְעֵת חֶסֶד מֵעַל  –

יִגְאֶה יִשְׁתּוֹלֵל

פּוֹרֵץ מְמַלְמֵל

מוּל שְׁמֵי אֵין סוֹף

אֲפֹרֵי עָנָן

יִרְחַשׁ מוּל סְלָעִים

דִּמְיוֹן אֵל

בְּרָאָם

יָשִׂיחַ עִמָּם

שִׁירַת-מַיִם גּוֹאִים

שׁוֹטְפִים בְּרָתְחָם  –

יַבִּיטוּ הָרִים מֵעַל

שְׁחוֹרִים תּוֹהִים

זוֹכְרִים עֵת-רְעָדָה;

גָּפְרִית וָאֵשׁ

הָיְתָה קִרְבָּם;

זִכָּרוֹן  –  עַז עַתִּיק

כֵּיצַד הוּחַם לִבָּם

וְנוּר שָׁטַף צַלְעוֹתָם

שְׁחוֹרִים מְקֻמָּטִים

הֵם זוֹכְרִים זוֹכְרִים

עֵת בָּחַשׁ הַאֵל

קִרְבֵיהֶם וְהִרְתִּיחַ דָּמָם

עַתָּה קְפוּאִים הֵם

עֲצוּבִים

מְלֵאֵי-הוֹד;

שְׁנוֹת אֶלֶף נִתַּן

לָהֶם

זָכוֹר וְשָׁמוֹר

יְמֵי-אֵשׁ לַהֶבֶתְיָה

•

2.

עֲרָבָה

דִּמְיוֹן אֵל

אוֹתָךְ יָצַר

בַּגְּבָעוֹת בַּגֵּאָיוֹת

בְּסַלְעֵי מָגוֹר

בַּמַּכְתְּשִׁים

בַּבְּקָעוֹת וּבָרָמוֹת  –

כְּסִימְפוֹנְיַת בֶּטְהוֹבֶן

גּוֹאָה:

כִּתְפִלָּה יֵרוֹמּוּ הָרַיִךְ

תְּפִלָּה אֲפֵלָה רוֹחֶשֶׁת

נוֹהָה אֶל כֹּחוֹת עֲנָק

הֱיוֹת דּוֹמֶה לָאֵל

וּבַחֲרִיצַיִךְ צְלִילִים רַכִּים

מְחַיְּכִים סַבְיוֹנִים חַיִּים

חִיּוּךְ צָרוּב עָמֹק

שֶׁלֹּא מִכָּאן

וְשִׁטָּה שְׁטוּחָה

מַפְתִּיעָה בְּיַרְקוּתָהּ

עֵת שֶׁבֶר עָנָן

פָּקַד אוֹתָהּ

בָּרָקִיעַ עָנָן נִצָּב

שָׁחוֹר כִּדְיוֹ

כְּרֶקַע לְחֶזְיוֹן-קְרָב

וּבְרָקִים מְצַיְּרִים

צִיּוּרֵי-אֵשׁ

בְּזָוִיּוֹת-הוֹד

כִּכְתָב אֱלוֹהַּ

מִמְּרוֹמֵי-סִינַי

•

• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

ד"ר רון בריימן

ממשלה בלי זכות קיום

בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, עושה לילות כימים כדי לאפשר הרחבה ומיסוד של ההשתמטות המקוממת של ציבור שלם וגדול במדינת ישראל, הציבור החרדי. מדובר בהשתמטות המונית מנשיאה בעול הצבאי והכלכלי של מציאות חיינו בארץ ישראל. אי-גיוס חרדים (וציבורים אחרים שאינם משרתים) הוא פסול ומעוות בימים כתקנם – אם יש כאלה אצלנו – אבל קל וחומר שאין להשלים עמו בימי מלחמה, כאשר צה"ל משווע לעוד ועוד לוחמים.

הפרשנים הפוליטיים מסבירים את להיטותו של נתניהו לפטור את הציבור החרדי מנשיאה בעול בכך שהוא מנסה בעזרת חקיקה אנטי-שוויונית זו להבטיח את שרידותה של ממשלתו. ההפך הוא הנכון. חקיקה פסולה זו היא אשר שוללת את זכות הקיום של ממשלתו! אין זכות קיום לממשלה המפלה בין דם לדם.

השכל הישר מחייב מיתאם וקשר בין חובותיהם וזכויותיהם של הפרטים בחברה דמוקרטית. לא ייתכן שמי שאינם מתגייסים ושאינם יוצאים לעבוד ייהנו ממלוא הזכויות שיש לאחרים (ולפעמים אף מזכויות יתר). החקיקה המתבקשת באמת מחייבת התניה של זכויות – ובראשן זכות הבחירה לכנסת – בקיום החובות, ובראשן החובה – שהיא גם זכות – לשרת בצה"ל. צה"ל הוא הראשון שצריך לקבוע מי וכמה מתוך כל שנתון של בני 18 יגויס לצבא, ומי לגופים האחרים. צה"ל הוא גם זה שצריך ליצור את התנאים לכך שהחרדים יוכלו לשרת ולשמור על אמונתם.

עצם הדיון בחקיקה נפרדת ממחיש את העיוות. חרדים (וציבורים אחרים שאינם מתגייסים) צריכים להתגייס בדיוק על-פי אותו חוק שקובע חובת גיוס לכל יתר בני ה-18. והכלי לממש חובה זו הוא שימוש לאלתר בעיצומים כלכליים – הן אישיים והן מוסדיים – כדי לאכוף את החוק.

בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, החליף לאחרונה שר ביטחון מקצועי בסר (אין זו שגיאת כתיב) ביטחון שאיננו כזה, אדם שמשימתו – בזמן מלחמה – להחליש את צה"ל, לצמצם ולמסד את היקף הגיוס המופחת אליו. ישראל כ"ץ איננו משקיע את מרצו בלימוד התפקיד הכבד שהוטל עליו. ישראל כ"ץ נראה כמי שאינו מבין את תפקידו כאשר הוא מדבר על כך שבעוד שנים אחדות יגע היקף גיוס החרדים למחצית מבני ה-18 של ציבור זה. בכך הוא מוכיח שלא הפנים את הצורך האדיר של צה"ל בלוחמים כבר היום.

קיים חשש שישראל כ"ץ יפעיל שיקול דעת מוטעה זה בבואו לבחור רמטכ"ל חדש לצה"ל. שימוש כזה בסמכותו עלול להכשיל את הרמטכ"ל הבא, שיהיה מחויב לחיות במיטת סדום של כמות מתגייסים, שנוצרה עקב שיקולים פוליטיים פסולים ומעוותים. לפני כשני עשורים היה לנו כבר רמטכ"ל כושל שהתמנה עקב שיקולים לא ענייניים. 

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.

* * *

איליה בר זאב

שְׁבִילִים להולכים ב"שביל ישראל"

ולבורחים מבשׂורות

פורסם לראשונה בספרי הראשון "מעל קווי המתח", 2010 ״קשב לשירה״

בעריכת רפי וייכרט

 הֲרֵי הָבָּרָק הַזֶּה יַכֶּה

וּמַה נַּלִין עַל קוֹלוֹת הָרַעַשׁ,

עַל מוּעֲקוֹת הַחֹם?

דַּי בְּכַדּוּר אֶחָד מֵרוֹבֶה מְעַשֵּׁן

לִקְטֹל אֶת בְּשׂוֹרַת הָאָדָם.

אִם נַעֲמוֹד עַל כִּתְפֵי אֲחֵרִים,

אֲפִלּוּ נַרְחִיק לִרְאוֹת מֵעֵבֶר לָהָר,

יֹאבְדוּ הַמִּלִּים.

סָפֵק אִם נַבְחִין בְּהֵדֵי יֶרִי עַתִּיק

בֵּין מְצוּקֵי הוֹד בְּנַחַל עַמּוּד,

אוֹ נָחוּשׁ בְּמוֹרָאָהּ שֶׁל מַלְכוּת בְּסִדְקֵי יִפְתָּח.

טַחֲנוֹת הַקֶּמַח חֲבוּיוֹת בִּשֵׁפֶל קוֹל

מוּל רוּחַ נוֹשֶׁבֶת בִּשְׁבִילִים נִסְתָּרִים –

בָּתֵּי בַּד,

שְׂרִידִים דְּמוּיֵי אֶבֶן בַּסְּבַךְ,

בַּגֵּאָיוֹת,

בַּעֲרוּצִים מוֹלִיכֵי שְׁפָכִים.

נחל עמוד. ויקיפדיה.

כָּאן הָיָה בַּיִת.

שָׁם גָּדַל פַּעַם צֶמַח בָּר.

חֲזִיר קְשֵׁה-יוֹם יִנְבֹּר בַּלֵּילוֹת בַּאֲדָמָה הַלַּחָה,

אֵשׁ אוֹיֵב כִּלְּתָה יַעַר.

רַבּוּ הַחֲטוּפִים בְּאַלִּימוּת אֵין קֵץ –

מִיתוֹת חֲטוּפוֹת בְּסֵתֶר אַבְנֵי מִרְמָה,

אַבְנֵי כְּלָיוֹת מָרוֹת בְּמַרְתְּפֵי

 הָאֲדָמָה.

בָּאָבִיב, אִם יֵרֵד מָטָר, יָצוּצוּ פְּרָחִים סְגֻלִּים

אוֹ צְהֻבִּים.

גָּבֹהַּ, מֵעַל הָהָר,

עֵץ זָקֵן מֵטִיל צֵל

בַּאֲבָנִים.

רוּחַ רַעֲנָנָה מְטַלְטֶלֶת עָלִים

תַּחַת רַגְלַי.

פורסם לראשונה ב"מעל קווי המתח" 2010, הוצאת "קשב לשירה". כאן, תוספת המתאימה לימים אלו. מה נשתנה?

* * *

אהוד: אם יש מישהו שעדיין מזדעזע ממראה הבניינים הפלסטיניים החרבים שהותירה הלחימה בעזה, די לו להסתכל במחזה השחרור הברברי של החטופות והחטופים שלנו כשהם מוקפים המון פלסטיני פרימיטיבי, צמא דם וחייתי שמנסה לעשות בהם לינץ', או להיזכר ב-7 באוקטובר – כדי להבין שטרם סיימנו את מלחמת ההשמדה שלנו באויבינו!

* * *

אורי הייטנר

1. סלע המחלוקת

דובר ש"ס אשר מדינה אמר בראיון: "אנחנו לא שותפים כל כך ללאומיות, ומה שאתם מגדירים אותו כ'עם ישראל מגן על עצמו.' בציבור החרדי אנו משמרים את היהדות הישנה והגלותית. היהודים אף פעם לא נלחמו. ראיתם פעם קבוצה שבאה לעשות פוגרום ולבצע לינץ' ביהודים והם נלחמו בהם חזרה ואמרו בואו נתקוף? לא! היהודים תמיד התפללו להקב"ה וברחו."

דבריו עוררו בקרב רבים גיחוך ולעג. והיו שמיהרו להסביר, שהוא לא ממש תלמיד חכם, ולא מבכירי ש"ס, כלומר לא צריך להתייחס אליו ברצינות.

אבל האמת היא שהדברים שהוא אמר חשובים מאוד, כי הוא היטיב להצביע על מהות המחלוקת. זו לא מחלוקת על לומדי התורה וגם לא על השוויון בנטל. המחלוקת על ההשתמטות מצה"ל היא סימפטום למחלוקת עמוקה וארוכת שנים הרבה יותר – המחלוקת בין הציונות לגלות. זו מחלוקת שימיה כימי הציונות. ולדאבון הלב, גם 77 שנים אחרי הקמת המדינה, החרדים החיים בישראל, שותפים מרכזיים במערכת הפוליטית שלה ומחוברים היטב לעטיני התקציב שלה, חיים בגלות. פיזית הם חיים בארץ, אבל מהותית, הם לא עלו אליה. הם נשארו בגלות. הם ייבאו את הגלות לארץ ישראל. מהותם – גלות. אמונתם – גלות. אורח חייהם – גלות. ומכאן גם השתמטותם. ולכן הם מציגים את הגיוס כגזירת שמד.

קראתי לאחרונה מסמך שהגדיר את הציונות "תנועה חילונית שהתקוממה נגד הדת והרבנות האורתודוקסית." ההגדרה הזו אינה נכונה. הציונות מעולם לא הגדירה את עצמה תנועה חילונית. הציונות היתה ונשארה תנועה לאומית. בתור שכזו, היא אינה חילונית ואינה דתית. היא תנועה של הלאום היהודי על כל חלקיו. אגב, מראשיתה היא לקחה אחריות על העם היהודי כולו, כולל הגרועים שבאויביה. זאת, כיוון שהיא אינה מפלגה, אינה תנועה של מגזר, היא התנועה הלאומית המחויבת מחויבות מוחלטת לעם היהודי כולו.

הציונות מעולם לא התקוממה נגד הדת. ההיפך הוא הנכון. אף שמקימיה היו ברובם חילונים, הם פנו לדתיים, גם לרבנים, ורצו לחבר אותם לציונות. הרצל אמר בקונגרס הציוני שהשיבה ליהדות קודמת לשיבה לארץ היהודים. התרבות הציונית שואבת את מהותה וחיותה ממורשת ישראל לדורותיה, שרוב מקורותיה דתיים.

הציונות גם לא מרדה ברבנות האורתודוקסית כשלעצמה, אלא בעניין אחד, המוגדר בהמשך אותו מסמך: "הרבנות האורתודוקסית שראתה ביהדות רק דת (לא אומה, טריטוריה, משק, שפה ותרבות) וציפתה בפאסיביות לגאולה משיחית."יונות מרדה בגישה הגלותית, הפאסיבית, של מיתוס שלוש השבועות: לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים ולא לדחוק את הקץ. ההיפך, אמרה הציונות. חובתנו לעלות בחומה, למרוד בגויים ולדחוק את הקץ. ולגישה הזאת התחברו גם הדתיים הרבים שהצטרפו לתנועה הציונות ובוודאי המוני העם שאהדו את הציונות ותמכו בה. הציונות הדתית, על רבניה ועל פלגיה הייתה ועודה חלק מן המרד הזה. בדיוק כמו הציונות החילונית.

הדרך של המתנה פאסיבית למשיח מיצתה את עצמה בשואה. אלמלא הציונות, העם היהודי לא היה קם מן השואה. תקומת העם היהודי, היא ההיפך מהגישה הגלותית של המתנה למשיח. ליבת הציונות היא היות העם היהודי עם שנוטל את גורלו בידו, עולה לארץ ישראל, מיישב את ארץ ישראל, מחיה את השפה העברית, יוצר תרבות עברית, מקים מדינה יהודית, מקים צבא יהודי. ליבת הציונות היא אקטיביות, לקיחת אחריות, מעשה.

החרדיות הפנתה עורף לציונות מראשיתה, והחרדים ממשיכים להפנות עורף לציונות. הם מנוכרים למדינת ישראל. הם אינם חוגגים את חגיה, אינה אבלים בימי הזיכרון שלה, דגלה אינה דגלם, סמליה אינם סמליהם והם משתמטים מצבאה. זאת המחלוקת.

ואם זו המחלוקת, מדוע לא לכבד את בני הפלוגתא שלנו ולאפשר להם לנהוג כדרכם?

כי הציונות כתנועה הלאומית של העם היהודי, הקימה את מדינת הלאום של העם היהודי. החרדים הם אזרחי המדינה, הם נהנים מאוד מאוד ממשאביה, ועליהם ליטול חלק בחובותיה ובראש ובראשונה בחובת ההגנה על המולדת.

לשמוע יהודים, שאחרי השואה עדין חושבים שמה שצריך לאפיין את היהודים הוא לברוח, זה פשוט בלתי נתפס. ומה שעוד פחות נתפס, הוא איך המפלגות הגלותיות הן חלק מן הממשלה ומוגדרים כחלק מן המחנה ה..."לאומי". מה כל כך לאומי באידיאולוגיה של גלות והשתמטות?

הדרישה לגיוס החרדים היא חובה אזרחית ואסור להתפשר עליה. אך אין להסתפק בכך. יש להמשיך ולנהל את המלחמה הרעיונית לניצחון הציונות על הגלות.

ונתפלל שהחרדים יחזרו בתשובה, ינטשו את הגלות ויעלו למדינת ישראל.

2. צרור הערות 2.2.25

* הפלשתינאים – כדי להגדיר את המראות הקשים, שראינו בשחרורם של ארבל יהוד וגדי מוזס, אין צורך בשתי מילים. די במילה אחת: הפלשתינאים. אלה הפלשתינאים. מי שתומך במדינה פלשתינאית – תומך במדינה כזו. מי שתומך בכך שכביש 6 יהיה הגבול המזרחי שלנו – זה מה שיהיה מעבר לגבול. האם אחרי 7 באוקטובר יש עוד צורך להסביר זאת? מסתבר שכן.

* מהי תקומה? – גדי מוזס, בן ה-81, בשובו מ-480 ימים בשבי: "אעשה הכול לשיקום ניר עוז".

זאת תקומה!

* מהי גבורה? – אחרי למעלה מ-470 יום בתופת השבי בידי הברברים הנאצים, רגע לפני היציאה אל האור, אל החופש, אל חיבוק ההורים, המשפחה והחברים, כאשר החוטפים הודיעו לתצפיתניות שארבע מהן משתחררות ואגם ברגר נשארת לפעימה הבאה, לירי אלבג הודיעה שאינה מוכנה להשאיר את אגם לבד והיא דורשת להישאר אתה עד שתשוחרר. החוטפים אכפו עליה את השחרור המיידי.

470 יום, והם לא שברו את רוחה, לא שברו את צלם האנוש שלה. 470 יום, והיא נשארה בת חורין בנשמתה, תוך גילוי יוצא דופן של ערבות הדדית, שהיא הערך הנאצל והגדול ביותר ביהדות.

גבורתה העילאית של לירי אלבג אינה נופלת מגבורתו של אף לוחם בשדה הקרב.

* הרוח הישראלית – לאחר מלחמת ששת הימים, הייתה מחלוקת קשה בין שר הביטחון משה דיין לבין ראש המוסד מאיר עמית בנוגע לחילופי השבויים עם מצרים. דיין רצה בעסקה מיידית, שבה ישוחררו 5,000 השבויים המצריים תמורת עשרת השבויים הישראליים. עמית דרש לעמוד על כך שיחד עם חיילינו ישוחררו גם אסירי "הפרשה" (יהודים אזרחי מצרים שישבו בכלא מאמצע שנות ה-50 בשל השתתפותם ברשת ריגול וחבלה, שהמודיעין הישראלי הפעיל במצרים), גם אם העמידה על דרישה זו תדחה את העסקה.

ראש הממשלה אשכול, החליט לתת למוסד שלושה שבועות לקדם את עמדתו. במהלך שלושת השבועות, העביר המוסד את השאלה, באמצעות "הצלב האדום", לשבויים עצמם. מספר השבוי אברהם ("אמל'ה") יסעור: "לא היו הרבה דיבורים והצבענו צ'יק צ'ק… תשעה בעד לחכות לאנשי 'הפרשה', והעשירי לא ממש התנגד אלא הביע הסתייגות." מי מאריך לעצמו את השבי? אמר יעקב ("יק") כהנוב: "שחרור אסירי 'הפרשה' היה משימה לאומית." אמל'ה: "אמנם היינו שבויים, אבל עדיין ישראלים ועדיין חיילים. לא?"

אבא של יק, שהיה ידידו של מאיר עמית, העביר לו מסר שהמשפחות אינן לוחצות לשחרר את בניהן. ההתעקשות עזרה, ויחד עם שבויי המלחמה שוחררו גם אסירי "הפרשה".

זוהי הישראליות במלוא הדרה. זו היהדות במלוא תפארתה. "כל ישראל ערבים זה בזה" – זה בעיניי הערך הנעלה ביותר ביהדות; ערך הערבות ההדדית. אין המדובר כאן באחוות לוחמים בקרב ולא ברעות שנקשרה בין השבויים בכלאם. היתה זו פשוט ערבות הדדית בין יהודים – כל ישראל ערבים זה בזה.

חלפו 57 שנים. החיילים של היום הם דור הנכדים של לוחמי מלחמת ששת הימים. הסיפור על לירי שסירבה להשתחרר ודרשה להישאר עם אגם עד שתשוחרר, כדי שלא להשאירה לבד, מעיד על הרוח הישראלית, הרוח היהודית, הרוח הציונית, הרוח האנושית, העוברת בעמנו מדור לדור. המקרה של לירי אפילו יותר מדהים, כי מדובר בשבי אחרי 470 יום, בתנאים קשים הרבה יותר, ללא ביקורי הצלב האדום.

הנאצים של חמאס כתבו על הבמה: "הציונות לא תנצח." סיפורי הגבורה מעוררי ההשראה הללו הם העדות – הציונות תנצח!

* בת חורין – אגם ברגר, גם בתופת השבי של חמאס, שמרה ככל יכולתה על המצוות; היא לא אכלה בשר מטעמי כשרות, וצמה בתשעה באב וביום הכיפורים.

אגם ברגר קראה תיגר על חוטפיה, והתריסה כלפיהם, במעשיה: אתם אולי כלאתם את גופי, אך רוחי חופשייה.

גם בשבי, מתחת לאדמה, כשלא זכתה לראות אור יום, אדם ברגר נשארה בת חורין.

* והרי התחזית – שלוש אפשרויות עיקריות עומדות בפני מדינת ישראל, בהקשר להמשך עסקת החטופים:

א. המלחמה תתחדש אחרי השלב הראשון. הדבר עלול להביא לאובדן שאר החטופים.

ב. נעבור מהשלב הראשון לשני וזה יהיה סוף המלחמה. משמעות הדבר היא המשך שלטון חמאס ברצועת עזה. יהיה זה ניצחון הטבח.

ג. העסקה תושלם, כל החטופים יחזרו ולאחר מכן ישראל תחדש את המלחמה למיטוט חמאס.

אני תומך באפשרות ג'. להערכתי, נתניהו יילך על אפשרות ב', גם אם הדבר יביא לנפילת ממשלתו. במקרה זה, הנרטיב שלו בבחירות יהיה שהוא החזיר את החטופים, הקפלניסטים והאופוזיציה שחררו את המחבלים וסמוטריץ' ובן גביר הפילו את ממשלת הימין, וכך הוא מקווה שיגיע לניצחון בבחירות. עם זאת, לא מן הנמנע שסמוטריץ' לא יפרוש, בשל חששו מבחירות, לנוכח מצבו בסקרים. הוא יסביר זאת בהזדמנות לסיפוח יו"ש בזמן שלטון טראמפ.

ישנה אפשרות ד'. חמאס יסרב לעסקה כוללת, וישאיר בידיו חטופים, כתעודת ביטוח.

* לחסל את אונר"א – אונר"א הוא הארגון להנצחת הסכסוך במזה"ת. הוא הארגון להנצחת פיקציית ה"פליטים" כאמצעי לחיסולה של מדינת ישראל באמצעות תביעת "זכות" ה"שיבה". בתי הספר של אונר"א מחנכים דורות של פלשתינאים לשנאת ישראל, להשמדת ישראל, לג'יהאד נגד ישראל והם היו לחממות לגידול מחבלים. ב-7 באוקטובר ובמלחמת "חרבות ברזל" נוכחנו עד כמה אונר"א הוא גם ארגון טרור. חבריו השתתפו בטבח. מתקניו שמשו למנהרות טרור, לאחסון אמל"ח וכפי שסיפרה אימה של אמילי דמארי – גם להסתרת חטופים, הרעבתם והתעללות בהם.

הארגון הטרוריסטי הזה שייך לאו"ם; הארגון שחרט על דגלו את השלום בעולם. הוא ממומן בידי מדינות במערב, הרואות עצמן כידידות של ישראל. וגם ישראל שיתפה עמו פעולה לאורך עשרות שנים. בקדנציה הקודמת של טראמפ, הוא החליט להפסיק לממן את אונר"א. נתניהו, כחלק ממדיניות ההתמכרות לשקט שלו, חשש שהדבר יביא להסלמה וניסה בכל מאודו לשכנע את טראמפ לחזור בו. משטראמפ התעקש, נתניהו הלך לגרמנים ושכנע אותם להגדיל את הסיוע שלהם לאונר"א, כדי לכסות על אובדן ההכנסות עקב החלטת ארה"ב. ועדת החקירה על מחדל 7 באוקטובר תצטרך לדון גם בכך.

כעת, על ישראל להגדיר את חיסול אונר"א כאחד היעדים הדיפלומטיים החשובים שלה בשנים הקרובות. הכנסת החליטה ברוב גדול, של מפלגות הקואליציה והאופוזיציה זולת המפלגות הערביות, על מניעת פעילות אונר"א בישראל. זה חוק חשוב מאוד, המתקן מחדל היסטורי. בנוסף לכך, על ישראל להפעיל לחץ על מדינות העולם להפסיק לתמוך בארגון הטרור הזה ולפעול לסגירתו. על נתניהו להעלות את הסוגייה בפגישתו עם טראמפ בהמשך השבוע, ולקדם יחד עם ארה"ב את המהלך ההיסטורי. מן הראוי שארה"ב תטיל סנקציות כלכליות כבדות על אונר"א.

* האויב הקטארי – לפני ימים אחדים העמיד ערוץ 12 במת תעמולה לראש ממשלת קטאר, בראיון מפנק של ערד ניר.

בגיליון החדש של "האומה", פירסם אל"מ (מיל') יגאל כרמון, המייסד ונשיא מכון ממר"י לחקר התקשורת הערבית – מכון מקצועי ואמין ביותר, מאמר שכותרתו אומרת הכול: "קטאר היא חמאס וחמאס הוא קטאר."

קטאר בנתה את חמאס, מימנה אותו, טיפחה אותו והיא עומדת מאחורי הטבח והחטיפה ואחראית להם. "אל-ג'זירה" הוא זרוע התעמולה האנטישמית של קטאר והוא מספק לחמאס מודיעין מבצעי ברמה יום-יומית. זאת, בנוסף לכך שקטאר עומדת מאחורי גל האנטישמיות באוניברסיטאות בארה"ב, שגם אותן היא מממנת.

כרמון מותח ביקורת חריפה על ממשלת ישראל, שמשתפת פעולה עם קטאר. ממשלת ישראל איפשרה את מימון חמאס בידי קטאר, "שהפכה את חמאס מארגון טרור אסלאמיסטי קיצוני קטן, למעצמה אזורית בעלת השפעה במערב." הביקורת על הממשלה היא גם על כך שהיא משתפת פעולה עם הפארסה של קטאר כ"מתווכת" כביכול במו"מ על עסקת החטופים. לטענתו של כרמון, קטאר, שאחראית לחטיפה, ייצגה במו"מ את קטאר ולא זו בלבד שלא סייעה לקידום המו"מ, היא פעלה לתקיעת המו"מ, שבעטיה עד היום טרם הסתיימה החטיפה. הצגת קטאר כ"מתווכת" היא המשך שיתוף הפעולה של הממשלה עם קטאר, פטרונית הטבח.

כרמון טוען שמדיניות אחרת כלפי קטאר היתה מביאה לשחרור החטופים. צריך היה להצביע על אחריותה של קטאר, לפעול נגדה בזירה הבינלאומית ובדעת הקהל האמריקאית, ולהזהיר את קטאר שישראל רואה בה "האחראית העיקרית לגורל החטופים, וכי מותם של חטופים נוספים יביא לפגיעה אנושה בקטאר עצמה." כרמון מזכיר שקטאר היא מדינה של 200,000 איש ועוד 2 מיליון זרים שהגיעו אליה כדי להרוויח כסף. "מרגע שיתברר להם שפרנסתם ורווחיהם אבודים, הם ינדדו מיד למקומות אחרים במפרץ. בכך תיפגע קטאר אנושות. די בהתמוטטותו של בנק מרכזי אחד, כדי לגרום לאמירות כולה למערבולת קיומית."

למה ישראל נוהגת כך? מדוע אינה מפעילה על קטאר את מנופי האיומים והלחץ, שאילו הופעלו החטופים כבר מזמן היו בארץ? מדוע אינה חושפת את אחריות קטאר לטבח? "הממשלה אינה מפעילה לחץ על קטאר, כיוון שבכיריה שבויים בידה. אם יחשפו אותה, היא תחשוף את אחריותם שלהם למימון בניין של הכוח של חמאס במשך למעלה מעשור, שנעשה ברשותם ובסיועם המעשי: 500 ק"מ של מנהרות, עשרות אלפי מחבלים, אלפי טילים ורקטות ותחמושת בהיקף אדיר. כאשר טען ראש המוסד לשעבר יוסי כהן בתקשורת, ששיתוף הפעולה עם קטאר בהעברת כספים לעזה שבשליטת חמאס היתה טעות, מיהרה קטאר להדליף את מכתב ההוקרה ששלח כהן עצמו להנהגתה, שבו הוא מודה לה על תרומתה 'לביטחון וליציבות' באזור. ראש הממשלה נתניהו, האחראי לעיצוב מדיניות זו כלפי קטאר, חושש מחשיפה דומה ואף גרועה ממנה." כשכרמון כותב ל"ואף גרועה ממנה," הוא רומז לחשיפה של ממר"י על כספים שקטאר העבירה לנתניהו. אני בדרך כלל מתייחס לסיפורים כאלה כאל קונספירציות הזויות. מה שגורם לי לא להיות משוכנע בכך במקרה זה, הוא הרצינות והמקצועיות של ממר"י, שאנשיה משוכנעים שזה הסיפור. יש לציין, ש"האומה", בעריכת יוסי אחימאיר, הוא כתב העת של המסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי ועמותת שלטון בית"ר, כלומר ממש לא במה העוינת את נתניהו.

ועדת החקירה הממלכתית חייבת לחקור את השת"פ בין ממשלת ישראל לקטאר במימון חמאס.

* ראש ממשלה התקפי – ברכות לאלוף אייל זמיר, הרמטכ"ל הבא של צה"ל. רבות דובר בשבועות האחרונים על הצורך במפקד התקפי. זה נכון. אבל חשוב לאין ערוך שיהיה ראש ממשלה התקפי. אם יהיה ראש ממשלה התקפי, צה"ל יהיה התקפי. צה"ל כפוף לדרג המדיני ופועל על פי תפיסת הביטחון המוכתבת לו בידי הממשלה. צה"ל התאים את עצמו לראש הממשלה התבוסתן, ואם יהיה ראש ממשלה התקפי, הוא יתאים את עצמו גם אליו.

* ברחן מוג לב – הטיעון הפופוליסטי התולה את ההתנגדות לוועדת חקירה ממלכתית על "אי אמון בשופטי בג"ץ," כביכול, ו"בוודאי בנשיא עמית," הוא הבל ורעות רוח, המצאה דמגוגית של נתניהו, כדי לתרץ את בריחתו הפחדנית מחקירת המחדל.

יש מחלוקת עניינית בארץ ובכל העולם החופשי על סוגיית האקטיביזם המשפטי; האם ועד כמה מוסמך בג"ץ לבקר את החקיקה ועל מפלס המשפוט של החיים הציבוריים. הפיכת המחלוקת הזאת לדה-לגיטימציה לשופטים וליושרתם היא הסתה בזויה. בראש העקום של נתניהו, הכול פוליטיקה, הכול שלטון. ולכן, השאלה היחידה שמעניינת אותו אינה חקירת המחדל והפקת הלקחים ממנו, אלא השאלה האם שלטונו יפגע. את הבעייה שלו הוא משליך על אחרים. מבחינתו, מי שחותר לחקירה – גם לו, כמו לנתניהו, לא אכפת מהסוגייה הביטחונית ומהצורך להפיק לקחים, וכל מה שמעניין אותו הוא להפילו מהשלטון. בגישה החולנית של "אנחנו" ו"הם", שבה הוא מגייס באופן פופוליסטי את תמיכת ה"בייס", שופטי ישראל הנם "הם", ומה ש"הם" רוצים הוא להוריד "אותנו", כלומר את נתניהו, מהשלטון, ולכן לא תקום ועדת חקירה על פי חוק ועדות החקירה, כיוון שמי שממנה את הוועדה הוא נשיא בית המשפט העליון.

מהמקום החולני הזה נובעת גם ההצעה ההזויה להקמת ועדת חקירה פוליטית, שמחצית חבריה ימונו בידי הקואליציה וחציים בידי האופוזיציה. נקודת ההנחה של ההצעה, היא שהדבר היחיד שמעניין בוועדת החקירה הוא סוגיית שלטונו של נתניהו. הכול פוליטיקה. ולכן, נמנה ועדה שתפקידם של מחצית חבריה הוא לקבוע שנתניהו אינו אחראי ותפקידם של המחצית השנייה היא לקבוע שהוא אחראי. כל חבר בוועדה מחויב לסיעה שבחרה בו, כלומר לא תהיה חתירה לאמת. התוצאה תהיה תיקו, ולא תהיה מסקנה לחקירה הזאת, שתגווע כנפיחה.

מחדל איום ונורא שהמיט על המדינה את הגדול באסונותיה מחייב חקירה יסודית. רק לוועדת חקירה ממלכתית יש תוקף של בית משפט. רק בפניה אדם חייב להעיד על פי חוק, ולומר אמת, על פי חוק, אחרת הוא עבר עבירה פלילית וצפוי לעונשים הקבועים בחוק. רק לוועדה כזו יש סמכות להוציא צו חיפוש, אם מנסים להסתיר ממנה מידע, וכל ניסיון להסתיר ממנה מידע הוא עבירה פלילית. ואלו רק דוגמיות קטנות להבדל בין ועדת חקירה ממלכתית לכל חקירה אחרת. וזאת הסיבה האמיתית לכך שנתניהו מסרב להקים ועדת חקירה. הוא נמלט מחקירה, כי הוא יודע, יותר מכל אחד אחר, מה תהיינה תוצאותיה. הוא יודע יותר מכל אחד אחר, שהוא האחראי למחדל הנורא.

מנוסתו מוגת הלב מאחריות, מעידה על היותו אפס במנהיגות. ברחן הוא ההיפך ממנהיג. נתניהו הוא ברחן קטן ופחדן.

[אהוד: לא נמאס לך לכתוב שטויות כאלה על ראש ממשלתך? אולי תשלח אותן גם לטראמפ לקראת פגישתו ההיסטורית מחר עם הברחן הקטן והפחדן? אתה לא מתבייש? אתה יצאת מדעתך? או אולי אתה עומד גם על צד אותו "חוקר" שתקע כנראה חוקן בתחת של שלמה פילבר כדי לאלצו כנראה לשמש עד מדינה נגד נתניהו?]

* בעד ההצעה הגרועה – איילת שקד הציעה פתרון למשבר ועדת החקירה הממלכתית. היא מציעה שנשיא בית המשפט העליון יבחר את יו"ר הוועדה בהסכמה עם ראש הממשלה.

זאת הצעה גרועה ואני תומך בה.

למה ההצעה גרועה? כי לא בכדי המחוקק הוציא מידי הממשלה את קביעת הרכב ועדות החקירה הממלכתיות. הוועדות חוקרות את הרשות המבצעת, כלומר את הממשלה, ואין זה ראוי שתהיה אפילו מראית עין של מעורבות הממשלה במינוי מי שיחקור אותה. גם כך הממשלה היא זו שמנסחת את כתב המינוי של הוועדה, ובכך היא עלולה להנדס חקירה חלקית או מוטה. אז היא גם תבחר את חוקריה? זה חסר היגיון לחלוטין.

ולמה אני תומך בה? כי ההתחפרות של כל שחקן בצדק או בתחושת הצדק שלו, לא תביא אותנו לשום מקום חיובי. עלינו לשאוף לפתרונות. פתרונות ראויים הם פתרונות בהסכמה רחבה. עדיף פתרון סביר אך אפשרי, על פני פתרון מצוין על הנייר.

בהצעה הזאת, נשיא בית המשפט העליון הוא שיציע את היו"ר, כך שלבטח יהיה זה אדם שמתאים בעיניו לתפקיד, וכך יקוים החוק ותקוים רוח החוק. הסכמת רוה"מ יעביר מסר לציבור התומך בו ומתנגד למערכת המשפט, שיו"ר הוועדה אינו לעומתי לממשלה – עובדה, ראש הממשלה נתן את הסכמתו לבחירתו.

איני חושב שיש סיכוי רב להצעה הזאת. אני מתקשה לראות את נתניהו מסכים לכך, כיוון שהבעייה שלו אינה זהות יו"ר הוועדה, אלא עצם החקירה, שאותה הוא מנסה לסכל. אני גם מתקשה לראות את עמית מסכים להצעה, שמכרסמת בסמכותו על פי חוק. התנהלותו בעת האחרונה לא התאפיינה בגמישות, בלשון המעטה. ואף על פי כן, אני חושב שיש לקדם את ההצעה. אולי הם יתרצו?

המועמד המתאים בעיניי לראשות הוועדה, כפי שכבר כתבתי פעמים אחדות, הוא המשנה לנשיאה בדימוס אליקים רובינשטיין. אדם חכם מאוד, משכיל מאוד, מקצועי מאוד, בעל ניסיון של יותר מיובל שנים הן במערכות המשפט והן במערכות המנהל הציבורי והביטחוני. הוא מקובל על שדרות רחבות בציבור. אם נשיא בית המשפט העליון וראש הממשלה יגלו רצון טוב – הוא עשוי להיות שופט שהם יכולים להסכים עליו.

* הסכם חדש בין המדינה לאזרחים – עוד לא ברור עד כמה הפיקו ויפיקו הממשלה וצה"ל את לקחי 7 באוקטובר ולקחי "חרבות ברזל", אולם לפחות בנושא אחד, ההגנה המרחבית, לפחות בגולן, נעשתה הפקת לקחים, וחל שיפור דרמטי בנושא, הגם שיש עוד מה לשפר.

אילו קיבוץ אורטל הותקף ב-7 באוקטובר, היה רק כלי נשק אחד להגנתו – הנשק של הרבש"ץ. אולי עוד כמה אקדחים פרטיים. כיתת הכוננות, שהיתה מצומצמת מאוד, לא הייתה חמושה, כי צבא חֶלְם לקח ב-2020 את כלי הנשק מהלוחמים ואיפסן אותם במחנות צבאיים, מחשש לגניבות. נשאיר לכל קורא לדמיין איזה מרחץ דמים היה כאן בתרחיש כזה.

היום יש בכל יישוב מחלקת הגנה, השם החדש של כיתות הכוננות, המונה 28 לוחמים. הנשק האישי נמצא בכספת בביתו של כל לוחם. גם מכשיר הקשר, התחמושת וכל ציוד הלחימה נמצאים בביתו של הלוחם. יש למחלקת ההגנה שני מקלעי מאג. עדין אין נשק נ"ט ונשק צלפים, ואני מקווה שנזכה גם לשדרוג הזה. מסביב לכל היישוב נבנו עמדות הגנה התקפיות, שתאוישנה באירוע ביטחוני.

בנוסף לכך, הוקמו שתי יחידות אזוריות המבוססות על תושבי הגולן, לצורך ההגנה המרחבית. האחת היא "פרא" – יחידת לוט"ר (לוחמה בטרור), המורכבת מיוצאי יחידות מובחרות, בוגרי קורסי טרור, שתפקידה להיות כוח התערבות במקרה של חדירת מחבלים ליישוב. השנייה, בהקמה, היא יחידה לתגובה מהירה. זו יחידה שבשעת חירום תוזנק לחסימת צירים ולתפיסת עמדות שולטות ונקודות אסטרטגיות כדי לבלום את האוייב.

זה מענה טוב לאיום, שאילו היה בנגב המערבי ב-7 באוקטובר, התוצאה היתה אחרת לגמרי. בקיומה של הגנה מרחבית מעולה נותן צה"ל את המענה ההגנתי, ומאפשר ליחידות השיריון והחי"ר להתמקד בהגנה הטובה ביותר – התקפה.

כתבה סא"ל (מיל') שרית זהבי, מייסדת ונשיאת מרכז עלמא, שעוסק בחקר אתגרי הביטחון בגבול הצפון ובוגרת חטיבת המחקר ומודיעין פיקוד צפון, במאמר משובח בגיליון החדש של "האומה": "ב-1920, כשנפלה תל-חי, לא היתה מדינת ישראל ולא היה צה"ל. התושבים היהודים בא"י הגנו על עצמם. מאז קום המדינה לקח צה"ל אחריות על הגנת התושבים ונכשל ב-7 באוקטובר, הן בדרום, בו נטבחו התושבים, והן בצפון, בו יישובי הגבול פונו לתקופה ממושכת. לאחר מלחמת 'חרבות ברזל' יש לנסח הסכם חדש בין המדינה לבין האזרחים. צה"ל ימשיך להיות אחראי להגנה על אזרחי ישראל, ששוכנים בגבולות ובפנים הארץ. מאידך גיסא, ברור כי תושבי הגבול יצטרכו להיות שותפים פעילים בהגנה על היישובים, וצה"ל יצטרך לספק את הפלטפורמה לכך (תורת לחימה, ציוד, אימונים, מחלקות הגמ"ר וכד')."

* מפלס ההשתמטות – המחלוקת בין סמוטריץ' לחרדים אינה בעד או נגד חוקי השתמטות, אלא עד כמה קיצוני וגורף יהיה חוק ההשתמטות.

כל חוק השתמטות הוא חוק בלתי מוסרי, אינו ציוני, אינו יהודי ואנטי פטריוטי.

החוק הלגיטימי היחיד הוא ביטול הסדר "תורתו אומנותו" ואכיפת חוק שירות ביטחון על החרדים.

* לא בשם השוויון – הוזמנתי לחתום על עצומת קצינים נגד חוק ההשתמטות. הסברתי, שלמרבה הצער איני קצין, אבל בכל זאת רצו את חתימתי. כיוון שאיני קצין, לא עולה על דעתי לחתום על עצומה שנפתחת במילים "אנו קציני צה"ל בדימוס ובמילואים," כי בסולם הערכים שלי חתימה כזו היא הונאה והתחזות.

אבל סיקרן אותי, כמובן, לקרוא את הנוסח. בשום אופן לא הייתי חותם עליו, בשל משפט אחד: "הצעת החוק המוצעת תקטין את המוטיבציה לגיוס, גם של חרדים וגם של חילונים, ועלולה להוביל לסרבנות." יש כאן איום מרומז בסרבנות ולגיטימציה מראש לסרבנות, בתירוץ של ההשתמטות. האיום הזה מנוגד לערכי האחריות האישית והלאומית שבהם אני דוגל. הסרבנות היא רע מוחלט, ששום דבר אינו מצדיק אותה. אדם שמסרב בגלל השתמטות של אחר – האם הוא פוגע במשתמט? הוא פוגע בכל אזרחי ישראל. כמוהו, כמי שעקרו לו את העין וכנקמה הוא עוקר לעצמו גם את העין השנייה.

כשהתגייסתי לצה"ל, לסדיר ולמילואים, החרדים השתמטו. סלדתי מהשתמטותם, בזתי להם עד עמקי נשמתי, וזה לא הוריד כהוא זה מהמוטיבציה שלי בצה"ל. וכך גם חינכתי את ילדיי. בדיוק כפי שהעובדה שיש גנבים לא תהפוך אותי לגנב, כך העובדה שיש משתמטים וסרבנים לא תהפוך אותי למשתמט או סרבן.

הקצינים החתומים מגדירים את עצמם "חרדים לעתידה של ישראל כמדינת חוק דמוקרטית ושוויונית." ואני חייב לציין שסוגיית השוויון אינה הגורם לסלידתי מההשתמטות וגם לא השאלה של ישראל כמדינת חוק דמוקרטית. אני בא ממקום אחר לגמרי. אני בא מדאגה לעתידה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. התביעה שלי מהחרדים לשרת אינה בשם הדמוקרטיה והשוויון אלא בשם היהדות, הציונות, הפטריוטיות, האחריות. בשם השוויון, הייתי אמור לדרוש גם מערביי ישראל להתגייס לצה"ל, אבל אין לי שום עניין בכך. איני רוצה אותם בצה"ל (למעט מי שמתנדב מרצונו, ואותו אני כמובן מברך). הפניה שלי לחרדים היא אל אחים הבוגדים בי, הבוגדים בילדיי, הבוגדים ביהדות, המסלפים את התורה וכופרים בעיקריה. מדינה יהודית אינה יכולה לפטור שבט בעם ישראל מקיום חובתו הבסיסית לקיומה, ועוד בשם התורה.

* רץ אל הקרב – מענדל ראטה (נשמע: מנדל רוט) הוא זמר חרדי, בן לשושלת רבנים חסידית, שבעקבות 7 באוקטובר החליט בגיל 33 להתגייס לצה"ל, ליחידה קרבית, ולפני כחודש החל טירונות בחטיבת חשמונאים.

מענדל כתב שיר, ששמעתי ברדיו אך טרם מצאתי ברשת, שנקרא "רץ אל הקרב". כשמו כן הוא. הוא מדבר על הרצון לרוץ לקרב כדי להגן על אחיו היהודים.

מענדל, שרץ אל הקרב, הוא התשובה לדובר ש"ס אשר מדינה, שאמר בראיון שהיהודים אף פעם לא נלחמו, הם התפללו וברחו, והעלה על נס את הבריחה. מדינה בורח מהסכנה, מענדל רץ אל הקרב כדי להגן על היהודים, ורואה את עצמו ממשיכם של דוד המלך ושמשון הגיבור, המוזכרים בשיר, שלא ברחו על נפשם אלא רצו אל הקרב.

מדינה מייצג את מרבית החרדים, למגינת הלב, אך מענדל מציג חלופה מעוררת תקווה, שיש גם חרדים אחרים, הגם שהיום הם מיעוט קטן. מענדל מוכיח שיש חרדים שלא שכחו מה זה להיות יהודים.

* וחקרת בחגיך – עקיבא נוביק: "החומר החזק ביותר בטבע הוא קיבוצניקים קשישים מעוטף עזה." חנוך דאום: "קיבוצניקים מבוגרים – החיה הכי חזקה בטבע."

הקיבוץ הוא יישוב ארץ ישראל, הכאת שורשים באדמת המולדת ועיצוב גבולות המדינה באמצעות היאחזות באדמתה עד התלם האחרון. הקיבוץ הוא בניית חברת מופת המבוססת על צדק חברתי ועל ערבות הדדית, ומאבק במשך למעלה ממאה שנה על הדרך להגשים את הערכים הללו. הקיבוץ הוא הירתמות למשימות לאומית, לפני קום המדינה ואחריה ועד היום, בהתיישבות, בעליה, בחינוך, בחברה ובביטחון. הקיבוץ הוא בית יוצר ליצירה יהודית ציונית ישראלית, שגולת הכותרת שלה היא החג והמועד.

המכון להווי ומועד בקיבוץ רמת יוחנן, שאותו ייסד המשורר, הפזמונאי, המלחין ומגדולי המחוללים של הטקס הקיבוצי ושל החג והמועד היהודי בנוסח הקיבוצי – מתתיהו שלם, ערך, יחד עם יד טבנקין, כנס לציון חמישים שנה למותו של מתתיהו שלם, תחת הכותרת: "וחקרת בחגיך".

בכנס הוצגו שלושה מחקרים מרתקים בנושא: מחקר של מרים הולצמן על חנוכה בקיבוצים, מחקר של חברי ד"ר אריאל שגיא על חג המים, ומחקר של לוקאס בנגוס על מקורות ההשראה האמנותיים של לאה ברגשטיין, הכוריאוגרפית האגדית, אף היא מרמת יוחנן, שותפתו של מתתיהו שלם בעיצוב טקס החג הקיבוצי. שלם כתב והלחין והיא יצרה והעמידה את הריקודים. יצירתה נחשבת להתגלמות המחול הארצישראלי המקורי, ומחקרו של לוקאס מצביע על מקורות ההשפעה על יצירתה מאסכולות מחול שלמדה בוינה, טרם עלייתה לארץ.

הנחתה בחן ובידענות ד"ר נורית פיינשטיין. בנות מרמת יוחנן רקדו את אחד מריקודי טקס העומר בקיבוצם. מוקי צור שישב בקהל ולא אמור היה לשאת דברים, הוזמן לקראת סוף הכנס לעלות לבמה, ובהתכתבות עם תוכן ההרצאות בכנס הביא דברי תקווה לתקומה הציונית מתוך המשבר העמוק שבו אנו נמצאים; המסר המרכזי בכתביו, בשיעוריו ובהרצאותיו מאז 7 באוקטובר.

היה זה אירוע מרומם נפש.

* המשיח בשדה בוקר – חגי סגל, תושב עפרה, הוא מהדמויות הבולטות בקרב ציבור המתנחלים ביו"ש. הוא ערך את עיתון מועצת יש"ע "נקודה", את החדשות בערוץ 7 ואת "מקור ראשון". בעברו היה חבר במחתרת היהודית בשנות ה-80, הורשע וישב בכלא. מאז הוא מקפיד להביע עמדות ממלכתיות, אך מעולם לא התכחש לעברו.

הגם שסגל מזוהה בעיקר עם הציונות הדתית, במקורו הוא איש הציונות הרוויזיוניסטית. אביו היה לוחם אצ"ל ופעיל בתנועת החרות. דודו, ידידיה סגל, לוחם אצ"ל, נחטף בידי ההגנה ולאחר מכן נמצאה גופתו. אף שתעלומת מותו לא פוענחה, סביר להניח שהוא נרצח בידי חוטפיו. בקרב הציבור שבתוכו גדל סגל, בן גוריון היה האיש הרע האולטימטיבי, המנהיג האכזר של הצד השני. זו האווירה שבתוכה גדל סגל, אם כי מאוחר יותר הוא גילה שסבו, אביו השכול של ידידיה סגל, העריץ את ב"ג, ראה בו את המשיח, התכתב אתו בנדון, וספר התנ"ך שלו מלא בסימנים המעידים על היותו של ב"ג המשיח.

כאשר שמעתי שחגי סגל הוציא ספר על בן גוריון, "המשיח בשדה בוקר", שהוא ספר תהילה והערצה לבן גוריון, מיד עלו לראשי שמותיהם של כמה דמויות מרכזיות בקצה הרדיקלי של הזרם הרוויזיוניסטי, שהיו בהדרגה מאויביו של בן-גוריון למעריציו הגדולים; המשורר אורי צבי גרינברג, מנהיג לח"י ישראל אלדד, לוחמת לח"י גאולה כהן ואיש לח"י, שחיסל את שליח האו"ם ברנדוט, יהושע כהן, איש שדה בוקר (שאני ממליץ מאוד על הביוגרפיה שכתב עליו יאיר שלג "רוח מדבר"), שהיה מאבטחו של בן גוריון וידידו הקרוב. מן הסתם, אפשר לצרף את סגל לרשימה הזאת.

ואכן, ארבעת האישים הללו תופסים מקום מרכזי בספר, ומסופר בהרחבה כיצד היו למעריציו של בן גוריון ועל הקשרים שרקמו איתו. אין ספק, שחרף היריבות, היתה לב"ג משיכה דווקא לאנשי האגף המשיחי בלח"י, האגף שהנהיג אלדד, תלמידו המובהק של אצ"ג.

הספר אינו ביוגרפיה של בן גוריון, אלא מסה על המנהיג, וסיפורו של חגי סגל, איך הוא גילה מחדש את בן גוריון, השונה כל כך מזה ששטם בנעוריו. ודרך סיפורו וסיפוריהם של אותם אישים, ניתן להבין מה הפעים אותם כל כך במנהיגותו של יריבם הגדול, ומדוע הם ראו והוא רואה בבן גוריון את גדול המנהיגים.

בכך עוסק הספר הרהוט והקריא מאוד, ככל ספריו של סגל. סגל, כמו אותם אנשי ימין, מתפעל ממחויבות האין קץ של ב"ג לחזון הציוני, שהיתה טוטלית. הם העריצו את אכזריותו כמנהיג, שבלעדיה לא היתה קמה המדינה, לא היו מתקבלות ההחלטות הקשות על הכרזת המדינה בניגוד לעמדת ארה"ב וחרף החשש מחורבן עקב פלישת מדינות ערב, לא היו מתקבלות ההחלטות הקשות שהביאו לניצחון במלחמת השחרור, לא היתה נעשית העלייה ההמונית, עם כל הסבל שהיה כרוך ביישוב המוני העולים באוהלים, בדונים ופחונים, ולא היתה מונהגת מדיניות הצנע שהייתה הכרחית לשרידותה הכלכלית של המדינה הצעירה. הם העריצו את אהבת הארץ הגדולה שלו, את מחויבותו המוחלטת לביטחון, לעלייה ולהתיישבות. ובעיקר – הם העריצו את היסוד המשיחי שבהגותו, חתירתו לגאולה שלמה וראייתו את מדינת ישראל כתחילת הדרך אל הגאולה. סגל מתלהב מהמקום המרכזי שתפסה העלייה במדיניותו של בן גוריון, ואיך לא ויתר בשום אופן על התביעה מיהודי הגולה לעלות ארצה, מה שאף מנהיג אחריו לא עשה. חגי סגל מצטט ממאמרים, נאומים ומכתבים של בן גוריון המביעים את אמונתו בחזון שלמות ארץ ישראל, דווקא בימים שבהם הסכים לתוכניות חלוקה על חלק זעיר מארץ ישראל, שבהן ראה הזדמנות שאסור להחמיץ להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, שגבולותיה עוד ישתנו בעתיד. ולא זו בלבד שסגל מעלה על נס את הדברים שכתב ב"ג על שלמות הארץ, הוא כותב בהבנה, כמעט בהסכמה, גם על ההכרעה להסכים לחלוקתה, כהכרעה מנהיגותית קשה ואכזרית, המתמקדת בעיקר שניתן להשיג כעת ואת השאר נשאיר לעתיד. הוא מתלהב מהתרגשותו הגדולה של בן גוריון עם כיבוש סיני במלחמת סיני ומהאופי המשיחי שבו התייחס לחזרה של העם היהודי לסיני, אך מתייחס בהבנה גם להחלטתו המהירה לסגת מסיני בלחץ המעצמות. וכך גם באשר להסכם השילומים עם גרמניה, שהימין בישראל לחם בו בתוקף, אך הוא היה אז הכרח קיומי למדינה הצעירה והענייה, שצריכה לשלש את גודלה בעלייה המונית וביישוב המוני של הגליל והנגב, לצד הצדק שבתביעת פיצויים מגרמניה לעם היהודי ומדינתו. במילים אחרות, לא רק מהחזון המשיחי של ב"ג מתלהב סגל, אלא גם מן הפרגמטיות שלו, כמי שידע לקבל החלטות קשות.

סגל אינו מסתיר את עמדתו של ב"ג אחרי מלחמת ששת הימים, שלפיה יש לסגת תמורת שלום אמת מכל השטחים זולת ירושלים השלמה והגולן. אולם הוא מזכיר איך בכל זאת הוא תמך ביישוב גוש עציון, ביישוב חברון ועוד. את כל אלה הכרתי, אך הופתעתי לקרוא שב-1972 ב"ג הודיע שחזר בו מעמדתו בנושא השטחים. סגל מצטט מכותרות העיתונים שדיווחו על כך והתגובות שעוררו.

סגל כותב בהערצה על אהבת התנ"ך, ידיעת התנ"ך והמקום המרכזי של התנ"ך בחייו, בתפיסתו ובחשיבתו של ב"ג. הוא אינו שותף ללגלוג ולכעס בחוגים הדתיים על החילוני שמעז לכתוב דברי כפירה על התנ"ך, ובמידה רבה הוא כותב על גישתם בזלזול.

כל הדברים שכתב סגל על בן גוריון ממוסמכים היטב ונכונים. אלא שהם אינם כל התמונה, כלומר בן גוריון שסגל מציג בנוי מהחלקים באישיותו ובדרכו, שאליהם הוא מתחבר. זו אינה התמונה השלמה. אין הוא כותב על כך שהחזון המשיחי של בן גוריון היה לאומי אך גם אוניברסלי, ברוח נביאי ישראל. הוא חתר לכך שישראל תהיה חברת מופת ואור לגויים, ברוח הנביאים. החזון החברתי של בן גוריון, נעדר לגמרי מן הספר. והחזון הזה, הוא הגאולה השלמה שאליה הוא חתר. בן גוריון היה סוציאליסט, גם לאחר שהסתייג מן המושג סוציאליזם שסולף בידי הגוש הסובייטי (כפי שהסתייג מן המושג ציונות, שבעיניו סולף בידי פעילי התנועה הציונית, שממשיכים לשבת בגולה ואינם עולים לארץ ישראל). אך גם אם ההצגה של ב"ג בספר חד צדדית, היא לבטח מתקנת את האופן החד-צדדי שבו מוצג ב"ג בידי מי שמתיימרים להיות יורשיו הפוליטיים, שהיא לבטח מסולפת שבעתיים. אגב, במקביל לקריאת הספר, אני קורא בימים אלה אסופה חדשה של מאמרים מהגותו הפוליטית של בן גוריון, והם בהחלט מחזקים את התזה של סגל.

אהבתי את הספר ואני ממליץ עליו בחום.

* שיבה טובה במנרה – רחל רבין יעקב בת מאה.

רחל רבין היא מנהיגה. היא המנהיגה הבלתי מעורערת של קיבוץ מנרה מאז הקמתו לפני 82 שנה, ומהדמויות המרכזיות והבולטות ביותר בגליל העליון בשמונים השנים האחרונות.

מזה שנה ורבע נאלצה רחל לגלות ממנרה. אי אפשר היום לחזור למנרה, שמרבית בתיה נהרסו. נאחל לרחל לזכות לשוב לביתה, לשיבה טובה במנרה.

* תמונת מצב סוף ינואר – סוף ינואר. פחות מ-140 מ"מ גשם מתחילת העונה. זקני הגולן אינם זוכרים חורף כה שחון.

* ביד הלשון: שחקן קולנוע דופק על שולחן – מאמר ביקורת של אנשיל פפר על ביוגרפיה חדשה של רונלד רייגן, קיבלה את הכותרת "שחקן קולנוע דופק על שולחן."

המשפט לקוח משירה של קורין אלאל, למילותיו של מאיר גולדברג, "ארץ קטנה עם שפם." השיר, מתוך התקליט "אנטרקטיקה" שיצא ב-1989, עוסק באקטואליה, באמצעות רמזים. גיבורת השיר היא מדינת ישראל, המכונה ארץ קטנה עם שפם, רמז לראש הממשלה יצחק שמיר, המשופם.

נשיא ארה"ב באותם ימים היה רונלד רייגן (כאשר יצא התקליט הנשיא כבר היה בוש האב, אבל השיר עוד מתייחס לרייגן), וזאת אנו למדים מן השורה: "שחקן קולנוע דופק על שולחן, אנחנו תיכף נרגיש את זה כאן." רייגן, כידוע, היה שחקן קולנוע.

מספרים על לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של ישראל, שהיה ידוע בחוש ההומור החד שלו, כשנמסרה לו תחזית על כך שצפויה שנת בצורת. "איפה?" הוא שאל. "בישראל."
 – "לא נורא. העיקר שלא תהיה בצורת בארה"ב." ברוח זו, גולדברג רומז לגלי ההדף בישראל, לכל דפיקה על השולחן בארה"ב.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

עדינה בר-אל

אמנים שבים לעוטף

תערוכת "התאספות"

תושבים מן העוטף החלו לשוב לאט לאט ליישוביהם, למושבים ולקיבוצים. אחרי חודשים רבים בהם היו מפונים מבתיהם ורחוקים מקהילותיהם והתגעגעו אל ה"יחד", הם מתכנסים שוב ומעיין היצירה שלהם נובע. עשרות יצירות מוצגות עתה בקיבוץ ברור חיל בתערוכה שנקראת "התאספות".

מה תפקידה של האמנות בעת מלחמה? מצד אחד היא משמשת מפלט, אמצעי לבטא רגשות ומצבים קשים, ומצד שני, כאשר המתח הביטחוני רפה מעט, היא מבטאת חזרה לשגרה.

זוהי כתבה שלישית ב"קו למושב" על אמנות פעילה בעוטף. האחת עסקה בתיאטרון אימפרוביזציה ("תרפיה והנאה: החיים כתיאטרון", גיליון 1361); והשנייה בשירה ובצילום ("המוזות ממשיכות בעוטף", גיליון 1365). 

בימים אלו מוצגת תערוכה בחדר האוכל הישן של קיבוץ ברור חיל, אשר שופץ למטרה זו. תחת הכותרת "התאספות" יש מעל 60 יצירות בתערוכה. הן עשויות ממגוון חומרים ובסגנונות שונים – פסלים, ציורים, מיצגים, עבודת וידאו.

זוהי תערוכה נודדת ביישובים שונים בארץ. התחנה העשירית שלה היא בתחומי המועצה האזורית שער הנגב. היוזמת והמבצעת היא עמותה בשם "זוּמוּ" – קיצור של המילים "זוז" ו"מוזיאון". כלומר: מוזיאון נייד, מוזיאון בדרך, שמביא את המוצגים ליישובים שונים בכל חלקי הארץ.

הקמת "זומו" היתה בעקבות תחקיר בו נמצא שאחד מכל חמישה נערים בגיל בית ספר, מבקר במוזיאונים. ולכן הוחלט להנגיש את התערוכות לבני הנוער, וכמובן גם למבוגרים, בעיקר בפריפריה.

זו אינה תערוכה אחידה ומוכנה מראש לכל תחנותיה. כל תערוכה מותאמת לאזור בו היא מציגה, קודם לה תחקיר על אופי הסביבה, על האמנים שחיים בה. וכך בשיתוף פעולה בין אמנים ותיקים לבין אמני המקום יש תוצרים מעניינים ביותר. 

בברור חיל מוצגות יצירות רבות של בני האזור. מכיוון שרוב היישובים במועצה האזורית שער הנגב הם קיבוצים, משתלב תוכן התערוכה עם המקום בו היא מוצגת – בחדר האוכל, המוסד המרכזי של הקיבוצים לפני ההפרטה.

מובן שאי אפשר להתעלם מן המצב הקיים – מהטראומה הנוראה שעברו תושבי העוטף, ומן המלחמה הקשה והארוכה במדינה.

בקטלוג שיצא מטעם "זומו" ו"המועצה האזורית שער הנגב" ומוענק לכל מבקר, נכתב:

"שאלנו את עצמנו לא אחת אם זה הזמן וזו הדרך. האם מה שצריך כעת הוא מוזיאון אמנות מפואר. האם אפשר בכלל לדמיין, ליצור ולחלום מציאות בצבע, כשהכול מסביב כל כך חשוך ושחור. אין לנו תשובה אחת, בטח לא מוחלטת, אבל ברור לנו דבר אחד – הדבר היחיד שאנו יודעים לעשות זה לדמיין מקום יותר טוב, לשאוף למקום יותר טוב. ליצור מקום יותר טוב, בעזרת אמנות, יצירה וחלום."

להלן נפנה זרקור לכמה יצירות שמבטאות קשר ישיר לשבעה באוקטובר ולמלחמה.

העוטף, שמונה באוקטובר – מיצב קרמי וגלזורה

ריקי תירם, קרמיקאית, פונתה בשבעה באוקטובר מביתה בארז. לאחר הפסקה של חודשים בעבודתה האמנותית, היא חזרה ליצור דווקא בהשראת הבתים ההרוסים שראתה בבארי. היא יצרה בתים שבורים וחרבים מקרמיקה, אך הוסיפה גלזורה כחולה על גגותיהם. "אולי כרמז או כמיהה לעתיד טוב יותר." ככתוב בקטלוג. ניתן להוסיף שהפער בין החומר הקרמי הקשה לבין הבתים שלא עמדו בפני גל האיבה והאכזריות, מעיד על כך, שבתים חדשים ייבנו, והם יעמדו הפעם בפרץ. מי ייתן.

האספה – טכניקה מעורבת, נייר אריזה

כידוע, אספת חברים היא מוסד שקיים גם בקיבוצים וגם במושבים, בהם חברי האגודה מתכנסים מעת לעת כדי להחליט לגבי עניינים כלכליים וחברתיים.

זיוה ילין מבארי יצרה מיצג של אספה ללא אנשים, מין אספת רפאים. על שטח פינתי בגודל של שלושה מטרים עומדים במעגל כסאות עשויים נייר אריזה חום, על שטיח עשוי נייר גם הוא. ההיעדר של האנשים זועק. בקטלוג התערוכה נכתב: "את הנייר נטול הצבעוניות, גילתה [זיוה] בבית הדפוס בארי. הכיסאות מהנייר הנזירי מונחים על גבי שטיח ויחד הם הופכים לאנדרטה רעועה וכאובה לאלו שנלקחו מביתם, ולאלו שלא ישובו אליו, כמו גם לתחושת היחד שנסדקה לעד."

הארוחה הריקה  – רקמה וציור בטושים אקריליים.

האמנית טליה קוץ-שמיר איבדה בשבעה באוקטובר את אחיה אביב קוץ, את גיסתה ליבנת ואת ילדיהם, אחייניה. הם נרצחו בכפר עזה.

טליה לקחה מפת שולחן, רקמה עליה אביזרים של ארוחת בוקר: סכו"ם, צלחות, מחבת, מפיות צבעוניות. לכאורה, ארוחת בוקר שגרתית. אבל היא פזרה ביניהם נקודות צבע אדומות, רמז לרצח ולאלימות שהיו פה. רמז לאסון הנורא שפרץ אל בתי האנשים באמצע שגרת חייהם.

מי ינצח במלחמה – שמן על בד

כידוע, תושבי העוטף סבלו במשך למעלה מעשרים שנה מן המצב הביטחוני, מ"סבבי" מלחמה. והנה יצירה משנת 2010, שכאילו ניבאה את שיתרחש בשנת 2023.

זוהי עבודה צבעונית מרהיבה של האמנית טל מצליח, תושבת כפר עזה. במבט מרחוק נדמה שמדובר ברקמה, אולם זהו ציור שמן רב פרטים. הרקע מורכב מיחידות שונות, שנראות כמו פיסות בד שחוברו זה לזה. באמצע נמצא סל קניות בהיר מרשת, ובתוכו גוף כהה, ממנו יוצאים פרחים. לכאורה, ציור פסטורלי. אבל כאשר מתקרבים ובוחנים את הפרטים, מופתעים לגלות את האלמנטים שמוסתרים שם, כגון: ברקע משולבים טילים קטנים מעופפים. ורצועות הסל מכילים משפט חוזר על עצמו: "מי ינצח במלחמה" ועוד מנטרות שחוקות של פוליטיקאים, כפי שכתוב בקטלוג.  עתה, לאחר השבעה באוקטובר, מקבלת היצירה משמעות מיוחדת. לכאורה הכול שלו ופסטורלי ונעים לעין, אבל תמיד יש חשש למלחמה, לאסון.

לפיכך יש להעריך את השבים לחיות בעוטף ולחזק את ידיהם.

חלקה ג' – יציקות בטון וגבס, צבע תעשייתי

יעל אורן, ירושלמית, גדלה במושב ישע במועצה האזורית אשכול. יש לה זיכרונות טובים מילדותה במושב.  אביה יואל (יוליק) אורן היה מדריך חקלאי ובין השאר גידל עגבניות במשקו. לאחר השבעה באוקטובר יעל נמלאה כאב וגעגועים לרבים שהכירה והם לא ישובו עוד.

מרחוק נדמה שערמת עגבניות אדומות ועסיסיות מונחת על שולחן, כל אחת שונה מהשנייה. אבל מסתבר שאלו לא עגבניות רכות. אדרבה, הן עשויות בטון וגבס. יעל  יצקה כל עגבנייה ועגבנייה בנפרד וצבעה אותה באדום. העגבניות מעשה ידיה של יעל אורן, לא ירקיבו לעולם. אולי יש בכך סמליות לשיבת חקלאי העוטף לעבוד את אדמתם לנצח. ואולי הצבע האדום של העגבניות בשדות יתלכד עם הכלניות האדומות, שתפרחנה השנה בנגב המערבי.

לסיום, קטע מקטלוג התערוכה "התאספות":

"פגשנו מרחב שהוא פצוע כמו שהוא יפה, ושהוא אופטימי כמעט כמו שהוא סדוק. מרחב על סף שבירה. מרחב על סף פריחה. ואת הרגע הזה, שבו אנשים בוחרים לקום מהשבעה ולהתחיל את תהליך השיקום, הריפוי והבנייה מחדש, ביקשנו להאיר בעזרת יותר מ-60 עבודות אמנות שהן מחווה/התבוננות/מחקר של תהליך החזרה הביתה, אל מה שנשאר ממנו ואל מה שהוא, בעזרת הזורעים בדמעה והקוצרים ברינה, יהיה."

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1367, 23.1.2025.

* * *

יוסף אורן

שיר לעמית בן השלוש

כאשר מלאו לעמית שנה

הסתכל סביב ונרגע

כי הרבה  א ח ד מצא וראה,

כמו: אף, פה, ראש וברוש.

פשוט עוד יותר היה לעמית

כאשר מלאו לו שנתיים,

כי מכל צד צצו לו ש נ י י ם :

שתי עיניים, זוג ידיים,

צמד רגליים ואפילו : נחיריים.

אך כעת בגיל ש ל ו ש ממש בעייה –

כי אין שלוש לא בפרצוף וגם לא בגוף.

חיפש עמית שלוש או שלושה –

ופתאום גילה באחד מחדרי הדירה

שלוש מיטות:

המיטה של גאיה, המיטה שלו,

והמיטה של מיקה,

שכמו אחים שבאמת אוהבים

נהגו להדביק זה את זה בנזלת –

ולא רק בעונה המתאימה.

לכן, אל תדאגו אמא ואבא,

כי ביחד נפתור את הבעיה הקשה

שתחכה לעמית בשנה הבאה

עם המיספר הקשה : א ר ב ע.

* עמית התגייס השנה לצבא, אך את השיר שמע לראשונה מפי סבא יוסי כאשר נכתב לפני 18 שנה. 

אהוד ידידי,

אחרי שכל 24 ספרי הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית" העלו למדף הכותב שלי באתר "בן יהודה", פניתי לארגן ולמיין את הארכיון הספרותי שלי, ובו מכתבי תלמידים שלי מעשרות שנות הוראה בתיכוניים ובמכללות, מכתבי עורכים וסופרים, מכתבים של קוראים וכדומה. 

 במהלך המיון מצאתי דף ובו שיר שכתבתי ליום הולדתו של אחד מנכדי.

לכולכם, ידידיי, יש נכדים ונינים ולכן החלטתי לשתף אתכם בשורות המחורזות האלה, אחרי שהסרתי מהן פרטים משפחתיים ותקופתיים.

 אני מקווה שהשורות המחורזות האלה ישעשעו אתכם גם בימים גורליים אלה בחיינו.    

 יוסי אורן

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

בהוצאת אסטרולוג, 2000

"מעטים הם הספרים מתחום הספרות היפה שבהם

אין המחבר נזקק כלל לדמיונו כי כל המסופר בהם

הוא אמת-לאמיתה. כזה הוא הספר 'המושבה שלי'

שכתב ידידי ובן-מושבתי אהוד בן עזר."

הסופר אלימלך שפירא

בראיון ל"קול ישראל"

"חג החמלניצקיה הוא תמצית הציונות. שם

בגולה היו הגויים מזיינים אותנו וכאן

אנחנו מזיינים אותם. ואילו לא באה

כל החיבת-ציון אלא לשם כך – דיינו!"

דודי אלכס

פרק ראשון

ילדותו של יוסקה המרסק

ועגלת הצואה של משפחת גולדשטיק

אומרים שהאדם בנוי טבעות-טבעות כמו עץ, לעיתים הליבה שלו כבר חרבה, אך לפעמים העבר מתפרץ מבפנים במלוא עוצמתו, כאילו האהבות הישנות חיות עדיין והאנשים המתים נושמים.

הכרוניקה האיכרית הזו, שנכתבה במשך עשרות שנים, ראשיתה בביריון ששמו יוסקה-דרעק וסופה בגירושיי מבת-דודו רותי גרשוני, שאותה המשכתי לאהוב כל ימי חיי.

יש בדפים האלה גם קצת היסטוריה של המושבה, ופרשה של ריסוק אצבעות וסדיקת שפתיים, ומעשה רצח (או התאבדות) אחד, אבל זוהי, במפורש, לא ספרות אלא-אם-כן, כמו שדודי ההולל אלכס היה מצטט מאוסקר ויילד ואומר: "כל מה שניראה אמנותי איננו אמנות וכל מה שמכונה ספרותי איננו ספרות. אמנות וספרות של ממש אינן שונות מן החיים."

שנים רבות נחשב יוסקה-דרעק לגבר הכי החזק במושבה.

אביו היה עגלון של צואה. בשנים הראשונות היה מנחם-מוניש גולדשטיק מוביל בחבית הגדולה של ה"טומברה", עגלת הדו-אופן שלו, את ה"טנקות", הפחים, מבתי-הכבוד לפרדסים. פעם בשבוע היה מגיע ומרוקן את פחי הצואה מצריפוני המחראות שבירכתי החצרות של האיכרים ומוביל את האוצר לבורות התסיסה בפרדסים כדי שישמש לדישון העצים. על צוואר סוסו היתה תלוייה מחרוזת פעמונים שאותה קיבל מגמל ערבי שהציל ממוות לאחר שמצא אותו טובע בבור של צואה.

האיכרים כינו את גולדשטיק מוניש-דרעק ולעיתים אבו-חארה.

הערבים התייחסו למקצועו ביתר עדינות ונתנו לו את השם: "הושא אל-עטאר", הבשם, מוכר התבלינים, או גם "איליביסקי" – זה שמשקה... אבל עבודה כשלו – שום ערבי בארץ לא היה מוכן לעשותה.

כאשר האיכרות שלנו היו שומעות את צליל הפעמונים של המחרוזת של סוסו של מוניש-דרעק היו סוגרות היטב את החלונות בגלל הריח הנורא שהפיצה העגלה ומפני ענן הזבובים שריחף מעליה.

זו הצואה ואלה צריפוני ההחראה שבגללם פרצה המלחמה בין "הצעירים" ובראשם הרופא ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן, שרצה לתקן את מצב ההיגיינה במושבה – לבין הוועד שבו שלטו "זקני" המושבה מדור המייסדים, אנשים שמרנים ואדוקים.

ביום שבו התקוטטו שני המחנות הללו על השליטה בבית-המרקחת, שהקים לנו הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, באו השיח'ים הבידואים מהסביבה והציעו את שירותיהם הטובים כדי להביא ל"סולחה" בין החמולות היריבות.

מנעוריו נהג יוסקה-דרעק לעזור לאביו לרוקן את חבית העץ ולטפל בסוס וככה התפתחו בו היטב שרירי הזרוע והכתף, אצבעות ידיו נעשו עבות, אמרו שיש לו הזין הכי גדול במושבה וכאשר הוא והסוס עוצרים להשתין – אי אפשר מרחוק לדעת מה שייך למי.

לימים דבק בו הכינוי יוסקה המרסק כי לאחר שהמשיך במקצוע עגלונות-הזבל שירש מאביו, וענן הזבובים ריחף גם עליו, חש צורך מתמיד ללחוץ את ידי האנשים שפגש, כדי להוכיח לעצמו ולהם שאין במגע עימו חשש של ריח רע, מה עוד שהיה שוטף היטב את הידיים בסבון ליזול ירוק חריף אחרי העבודה.

כל זה לא היה נורא כל-כך לולא היה נוהג ללחוץ את היד בכוח כה רב עד שהיה שובר אצבעות לאנשי המושבה, ומדובר באיכרים שהיו רותמים בקלות סוס לכרכרה, חורשים וקוצרים, חולבים פרה, יודעים לכוון היטב פר מיוחם בעלותו על פרה. מדובר היה בבעלי-מלאכה שמרקעים ברזל מלובן בפטיש כבד על גבי סדן ומפרזלים פרסות, ומתקינים שלד של קורות-עץ ובונים ביניהן קירות לבית, ותופרים בידיים מיומנות ריתמה לסוס וגם נעלי-עבודה מעור גס.

כל אלה אמנם נזהרו ממגעו של יוסקה אבל מדי פעם היה מישהו שוכח או נמצא במצב שאינו מאפשר לו להימלט מלחיצת היד של הביריון – והתוצאה היתה כאב מציק בפרקי האצבעות במשך ימים רבים, ולא אחד גם נזקק לגבס, והפסיד ימי עבודה.

כך הלך וגבר הכינוי יוסקה המרסק על הכינוי יוסקה-דרעק.

דודי ההולל אלכס אמר שבעצם ראוי היה לכנותו יוסקה דער-תרכ בגלל פניו המונגוליים-למחצה, שנולד כך מפני שאימו באשה-קריינדל, אחותם של סקנדר אבול-באר'ל (הוא סנדרל גרשוני) ויונה מאיר קוסוחוב (הוא יינע קוס-אוחתו), ושהיתה גם בת-דוד של בעלה מנחם-מוניש גולדשטיק – התיידדה בשעתה עם הקצינים התורכיים ואהבה לצחצח את חרבותיהם ולספר את שערם ולגלגל בדונג חום-צהבהב את קצות שפמיהם. ולפעמים התורכים היו מוחטים את משחת-הדונג משפמיהם הזקורים ותוחבים בצחוק את אצבעותיהם, כאילו כדי לנגב אותן, בחריץ האחורי של הגברת גולדשטיק. והערבים חסו עליה וכינו אותה רק בשם אום-א-שאוואריב, אמא של השפמים.

נחמיה ירקוני הצנום, שנחשב בשעתו לץ גדול, התחכם פעם והשתין לתוך כף יד ימינו בראותו את יוסקה אפוף הזבובים מתקרב אליו ללחיצה, אך גם הוא לא נמלט מצבת ידו של גוליית-גולדשטיק הזה, ודמעות פרצו מעיניו.

לימים החל נחמיה לובש בסתר בגדי אישה, עוסק בעבודת רקמה וסריגה, ומבלה זמנו בתיקון גרבי משי של בנות-האיכרים במכונה מיוחדת שרכש לשם כך. במכונה היתה מחט שמעלה סולמות ומאחה אותם לאור נורה חזקה וזכוכית מגדלת המאפשרות לתפוס במחט את קורי המשי.

נחמיה נהנה ממגע המשי של הגרביים ואומרים שהיה טומן בהן את פניו וישן עימן בלילות.

את קולו שנתדקק נתן בשעות העבודה בשירי ציון ובאריות מתוך האופרטות של גולדפאדן.

לבסוף שלחו אותו לבדיקה בירושלים, במוסד שבו אושפז בשעתו הסופר חיים ברנר. בעקבות הבדיקה נישאר כלוא שם כל ימיו, שמו וקיומו הושכחו. לעולם לא חזר למושבה, אף לא ביום קבורתו. התביישו בזכרו וקברו אותו בירושלים.

כפי הניראה הנטייה לנשיות החלה עם לחיצת היד הנוראה שספג נחמיה-פופו מיוסקה ברחוב חובבי-ציון מול בית-הכנסת הגדול. אותה לחיצה כואבת חילחלה כשיפוד עד פי טבעתו וגרמה לו תענוג משונה. אז חש לראשונה שלא נפש של גבר שוכנת בו אלא נפש נקבה, וכי שורש נשמתו בא מתהום דנוקבא רבא.

דודי ההולל אלכס היה אומר: "נחמיה-פופו היה האיש החיוור ביותר שהיכרתי מימיי. הוא היה שקוף! הוא היה כל-כך עדין שלפעמים נידמה שבכלל לא היה."

אצלנו בבית היתה פרושה במשך שנים מפה לבנה שעליה רקם נחמיה-פופו דוגמת פרדס בירוק עם תפוחי-זהב כתומים. בתקופה שבה חייבו גם את הבנים לרקום בשיעורי המלאכה הבאתי הביתה מפית עשוייה צלבים-צלבים של חוטי דה.אם.צה צבעוניים והשוויתי אותה בגאווה ל"מפופו" של נחמיה. לא ידעתי עדיין דבר על גורלו המוזר.

פני אבי האפירו, זה הגוון שבו היה מחוויר עורו שהיה שחום מהעבודות החקלאיות בשמש, והוא אסר עליי להמשיך לרקום וגם חקר מדוע טרם התחלף קולי והאם אני מאוהב בפאלצטו שלי.

מיד פרצה מריבה קולנית, ולא ראשונה, בסידרת המריבות בין הוריי. אימי עמדה לצד בית הספר והמורה-למלאכה, ותבעה מאבא שיפסיק את החינוך הספרטני שלי. די בכך שאסר עליי לקבל זריקת-חיסון נגד שחפת, ומי יודע מה יעלה בגורלי.

האמת, על אי-הזריקה שמחתי מאוד. אני אולי היחיד מבני-דורי בארץ שאין לו כפתור-בשר מכוער על הזרוע, קרוב לשיכמה, זכר לאותה זריקה.

וכרגיל צדקו שניהם. חדלתי לרקום, קולי התחלף, בשחפת לא נדבקתי, החינוך הספרטני, שהתבטא לרוב בהכריחו אותי לעדור בטורייה את אדמת החצר, גרם לי להיעשות עצל ולהתפרנס מכתיבה, שהיא כידוע מקצוע קל למדי, בייחוד עכשיו, שיש מחשב, וכול-כול-כול העולם כותב.

מנעוריו היה יוסקה נער פרוע ונחשב לפרא אדם.

יום אחד, לאחר שהמנהל ד"ר יעקב בן-מימון זרמתי סילק אותו מהכיתה בסטירת-לחי מצלצלת: "מארש! החוצה! ספסל הלימודים – לא לאחוריך נוצר! מהיום והלאה יהיו מוריך הג'מוסים שאותם תירעה בביצה!" – ארב לו יוסקה ברחוב, וכאשר זרם חרזתי מבית-הספר התבלבלתי זאת אומרת כאשר חזר זרמתי לביתו מבית-הספר – השליך יוסקה רעף-מרסיי אדום-כהה בגבו.

המנהל האומלל זרמתי קרס בצעקה נוראה: "גולדשטיק הנבל!" – ונשבע כי נסתיימה לנצח פרשת חינוכו של יוסקה בבית-הספר העממי "רוטשילד", ומצידו: "שילך החוליגאן בעל פני התורכי לכל הרוחות!"

לפי מקורות אחרים אמר לו: "הפרות אוכלות כל היום עשב ומחרבנות, אוכלות ומחרבנות, אבל לפחות הן נותנות חלב. ואתה מה, גולדשטיק? אפילו חלב אינך נותן!"

תשוקתי לדייק נובעת מכך שבענייני כתיבה אינני רומאניסטאן אלא כרוניסטאן, כרוני, ממש נגוע בהיסטוריה.

כארבעים שנה אני עובד על הכרוניקה האיכרית הזו, את כל חיי הקדשתי לה.

אני מושפע מאוד מסופר המושבה שלנו, אלימלך שפירא, שלאחר כוסיות אחדות של עראק בקפה של שבתאי הגורג'י ארוך-השפם, על המידרכה מול השוק הגדול, על שרפרף קש, "חנות" מכנסיו פתוחה בגלל רישולו המתמיד – יושב בחברת ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו, והסבלים הגורג'ים, וזקני האיכרים – היה מסיט מפיו את פומית הנרגילה (ואני הקטן כורע לרגליו ודואג לגחלת בטומבק, המעלה עשן בניחוח תפוחי-עץ), ומשתעל:

 "אני חולה במחלת העבר. הדיוק ההיסטורי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי, ומבלעדיו אנא אני בא, וכיצד אשא את כובד המשא, ואיכה אאוורר את מה שהיה?"

מפחד אביו, לא שב יוסקה אותו יום לבית הוריו אלא טיפס על עץ אקליפטוס גבוה בחורשת עצי האקליפטוס, שנטע חוואג'ה בארס, הוא האגרונום מסייה בוריס קלדם, בפקודת הברון.

יוסקה סידר לעצמו מקום נוח על העץ למעלה ונישאר לגור וגם לישון שם.

כאשר ראה נער חוזר מהשוק, בדרך הביתה, היה יורד ומזנק עליו, חוטף מצרכים אחדים מתוך הסל, ולעיתים את הסל כולו, מטפס חזרה למרומי העץ, זולל ומשליך את הקליפות למטה.

גם את צרכיו היה עושה מלמעלה כשהוא ממלמל פעם אחר פעם: "כה אמר המורה זרמתי: זרמת ג'מוסים זרמתי!"

בצמרות למד יוסקה-דרעק את שירת הציפורים, לא רק את הדרור, העורב, השחרור, הפשוש, הבולבול והזרזור, ההומים משעות הבוקר המוקדמות, לא רק את קריאות ההפחדה של האוח, הינשוף, התנשמת והכוס, בלילות, אלא גם את שירת הזמירים.

לא היו זמירים בארץ, אבל יוסקה זכר כיצד אחת המורות חיקתה בכיתה את שירת הסולוביי, זמיר ברוסית. דודתי יעל כה הוקסמה ממקהלת הזמירים בחורשה, שבמחברותיה הקדישה פרק לזמרתם שהציפה לפתע את המושבה. היא לא שיערה בנפשה שיוסקה הוא המצפצף, השורק, הפועה והמחקה בעדינות את שירת הזמיר ממרומי האקליפטוס, וכי באותו לילה מלק ראשיהן של שתי תרנגולות והשליך אותן למטה. שהאיכרים יפחדו ממנו.

גופו השרירי והחזק היה אז בתקופת ההתבגרות, והפיק כמויות אדירות של זרע, שפרצו בשתיים-שלוש פליטות יומיות כמו גייזרים שופעים, זאת מבלי להזכיר את תנובת חלומותיו בלילה.

כאשר היה רואה ממרום מושבו שבענף האקליפטוס את בנות-המושבה בדרכן לבית-הספר ובחזרה, היה משפשף ומתיז עליהן מלמעלה טיפות לבנות וחמות. הריח החריף שנדף היה כניחוח של זרמת תיש ולא של בן-אדם, אך למזלו ריח האקליפטון, האצור בעלים הירוקים, גבר על סירחונו התיישי.

הנערות המופתעות חשבו שצמרות העצים בחורשת האקליפטוס נוטפות חלב ציפורים או מן הוא היורד עליהן משמיים, אולי הוא המן שעליו למדו בסיפורי המקרא.

זה היה אז חידוש ציוני של בית-הספר העברי הראשון בארץ, שלומדים תנ"ך בתור מקצוע המשלב ספרות והיסטוריה ואינו כלוא בתפילות ומפוצל בפרשת השבוע.

מנסיונן נוכחו הנערות עד מהרה לדעת שאין טוב מן המן הנוטף הזה כדי לחפוף בו את הראש, להוסיף ברק וניחוח לשיער וגם להדיח את ריחו החריף והדוחה של הנפט, שבו חפפו אותן אימהותיהן כדי להתגבר על הכינים.

ורק כשהיה יוסקה רואה את שיינע-פשה דודתו צהובת השיער ובעלת החזה הגדול עוברת למטה היה מתחבא, ואברו הגדול מתקמט מפחד, כי נזכר כיצד היתה מכה אותו בילדותו על אחוריו בהכריחה אותו לרחוץ בפיילה, גיגית הנחושת, המלאה מים חמים, בטרם תעניק לו כפיצוי חופן מטבעות חומות ופחותות ערך.

יום אחד, בדרכה הביתה מבית-הספר העממי "רוטשילד", פסעה תחת האקליפטוס ארלטי קלדם היפהפיה, בתו של האגרונום קלדם.

משפחתו של מסייה קלדם, פקיד הברון, היתה המיוחסת והעשירה במושבה.

ההשפעה של הופעת ארלטי על יוסקה היתה כל-כך מהירה שלא היה אפילו צורך לשפשף בטרם התיז. פשוט עמד שם במרומים והתבונן בה בלכתה, כשהיא מעכסת, וצמותיה הבהירות נרטבות בתנובת זרעו.

כאשר הרימה ראשה כלפי מעלה קלטה טיפה בעינה וטיפה על לשונה. את יוסקה לא ראתה אבל ברכת השמיים מצאה חן בעיניה וכאשר שבה הביתה לא מיהרה לחפוף את שערותיה אלא טפפה והלכה יחפה על הבלטות הקרירות בראש זרוע, כערביה הנושאת על ראשה צרור ענפים יבשים שאותם קוששה בשדות ובצידי הדרכים לשמש דלק להבערת התנור הביתי.

 "מה יש לך על הראש, ארלטי מון פטיט? שאת הולכת beduine comme une [כמו בידואית] avec les [עם ה] עצים לטאבון?" שאל אותה אביה, בוריס קלדם.

"מן, מון פאפא, מן." ענתה. "לפעמים, כ-ש-אנחנו חוזרות מבית-הספר, אז אני חושבת, אלוהים שולח לנו מן מן השמיים כמו לבני ישראל כ-ש-חצו את המידבר."

 "כה-שה, כה-שה? שו האדה [מה זה] כה-שה? ילען-דינו! Merde! [חארה!] סה לכלואח! [זה לכלוך!]" אדמו בכעס פניו של מסייה קלדם ככל שהתקרב להריח את ראשה של ארלטי בתו. "אני אהרוג את Ce bouc [התיש הזה] ג'וזפקה-דרעק, qui לייפט ארום און ארום [שמתרוצץ ממקום למקום] באקליפטוסים comme un ערבישע קירד! [כמו קוף ערבי!]"

אך לא מסייה קלדם היה צריך לטרוח כדי להרוג את יוסקה-דרעק בעל פני התורכי בגלל שליכלך את בתו העדינה ארלטי, אלא אביו של יוסקה – הוא שכמעט הרג אותו, ומסיבות שונות לגמרי.

מדי פעם, בלילה, היה יוסקה יורד מהעץ, מתגנב לחצר אביו, גונב עגל מן הרפת כדי למוכרו בשוק לבשר השכם בבוקר, ובאותה הזדמנות גם מכה את אחותו-למחצה הגדולה-ממנו, יוכבד.

לאחר ששדד יוסקה אצל אביו כמה וכמה עגלים, לקח יום אחד מנחם-מוניש גולדשטיק את רובה-הציד וניסה לירות בבנו כאשר זה נמלט עם העגל. יוסקה שמט את העגל וטיפס חזרה למרומי האקליפטוס.

 "תתפלל גזלן, תתפלל!" צעק לו אביו מלמטה. "הרגע האחרון שלך הגיע!"

 "חג' עבד אל-מצרי, הפועל של דוד יינע, אומר: אם הייתי יודע שהתפילה תעזור, הייתי כל היום רק מתפלל ומחריא, מתפלל ומחריא!" ליגלג עליו יוסקה מן הצמרת למעלה, והשליך עליו תכריך של חרא.

מנחם-מוניש ירה לעבר בנו והחטיא.

לרוע מזלו פגע הרסס רק בצואה הירוקה וזו ניתזה לכל עבר וגם על פניו.

למוחרת הופיע מוניש אבו-חארה גולדשטיק בבית סבא כשעינו חבושה והזבובים מלווים אותו וביקש מדודי אלכס לעזור לו ללכוד את יוסקה. לא רק העגלים הטרידו אותו אלא מכות הרצח שנהג יוסקה להחטיף לאחותו יוכבד.

דודי הסכים לבוא לעזרתו של הושא אל-עטאר, הבשם, כפי שאהב דודי לכנות את מוניש, רק לאחר שהאב נשבע שלא יכה את בנו ולא יענישו. הוא הסביר לדודי כי מילא את תרמילי הכדורים של הג'יפט, רובה-הציד, בגרגירי-מלח בתור רסס והתכוון שיפגעו בבנו מלמטה ויצרבו את אחוריו. לא מדובר בכדור-ציד אמיתי, הממולא רסס של עופרת.

 "אם היית קורא גרמנית," אמר לו סבי שהקשיב לשיחתם, "היית יודע שאתה והבן שלך כמו וילהלם טל ובנו במחזה של שילר, וההבדל הוא רק בכך שאצלכם במשפחה יורים בתחת!"

זה קרה בשנה שבה כוכב השביט נגע בגג הבית של סבא במושבה. דודי היה אותה תקופה בידידות עם יוסקה ומדי בוקר היה מביא לו, בצל העץ, אבטיח קטן, ויחד היו מבקעים ואוכלים אותו. "יוסקה," סיפר לימים דודי, "היה אז כעגל מגודל הרועה באחו. הוא עדיין תוחב את הראש ולוחך בלשונו את עטיני הפרה אימו, עדיין מנסה לינוק חלב ממנה – אבל הוא כבר מרחרח כיצד לעלות עליה מאחור ולזיין אותה. עכשיו אימרו לי מה חדש תחת השמש ומה מותר האדם מן הפרה? תסביך אדיפוס? גילוי עריות? מה הגדולה שבדבר? הלא כך קורה כמעט בכל בהמה!"

למוחרת בבוקר הביא דודי אבטיח גדול יותר. ישבו שני הנערים, שקועים באבטיח. מצד אחד הזהיב שדה חיטה בשלה, ששיבוליה הרכינו ראשים כבדים האוצרים את הלחם, מצד שני התיירקו הציטרוסים, עצי-ההדר. אלה ואלה היו אז בלב המושבה שלנו, שלא נותר בה היום אף לא שדה תבואות או פרדס ירוק או אגרונום אחד.

מושבה שאת איכריה, שהיו ממלאים את "בית האיכר" שלנו במאותיהם, אפשר לכנס מחר בתא אחד של טלפון ציבורי, ולא יהיה צפוף.

לפתע תפס אלכס את יוסקה בזרועותיו, כמו במשחק, אבל בחוזקה, והניח להושא אל-עטאר האב לבוא מאחור ולכבול את בנו.

מיד סידר הושא, הוא מנחם-מוניש, את שליחת בנו למוסד חינוכי מעולה בגרמניה, שהתהדר בשם: "דער צוקונפט בומצן", פעמי העתיד, ובאמת לא היה אלא מוסד לעבריינים צעירים.

יוסקה סבל מאוד בשנים שבהן בילה כלוא במוסד הסגור, המוקף נהר מכל עבריו. בזכות האידיש שדיבר בבית-הוריו הבין גרמנית אבל החניכים התייחסו אליו רע בגלל מוצאו וקראו לו "פארפלוכטה יודע!" – יהודי מלוכלך! – ויוסקה כמובן התקוטט איתם ולא נישאר חייב.

פעם הצליח להסתלק מהמוסד, הגיע למשרד של ארגון ציוני בעיר הקרובה ושיכנע את הפקיד לתת לו כסף לנסוע לארץ-ישראל כי אביו הולך למות!

את הכסף תפר בסוליות נעליו.

יום אחד ברח יוסקה מהמוסד, בשחייה, בגדיו ונעליו מעל לראשו, אך לפני כן נקם בתלמידים ובמורים שעזב אחריו.

לפנות-בוקר היום האחרון קשר היטב את חבריו למיטותיהם, סתם את פיותיהם בגרביהם המלוכלכות והחטיף להם מכות-רצח מבלי שיוכלו אפילו לצעוק. הוא שפך נפט לתוך מכל המים המרכזי של המוסד וגם על שקי הקמח והסוכר במזווה. הוא צייר במברשת מגן דוד כחול על קיר המזווה. הוא חירבן במסדרון על סף דלתו של המנהל דוקטור זיגפריד וילהלם פיקלס, שהיה יורד לחייו ומלקה אותו על אחוריו החשופים ובאותה הזדמנות מתנשם בכבדות ומזיע. ופעם, בעוד יוסקה המוכה שרוע על בטנו על מחצית השולחן במשרד, מתפתל מכאבים, היה נידמה לו או שמא רק חלם – שהערל מתחכך בו מאחור ומרטיב לו את התחת.

והוא השתדל מאוד להשכיח מזכרונו את המעמד המבזה בגלל מה ששמע פעם בהפסקת צהריים, כאשר קצרו שיבולת-שועל בשדה במושבה, מפי חג' עבד אל-מצרי: "אפילו גבר שבגברים, אם יעקדו אותו בכבלים, ויכניסו לו אצבע בתחת, ישפיך כחמור מרוב התרגשות, וגורלו נחרץ להיות כמו אישה!"

יוסקה נעלם אך לא מבלי להותיר עקבות. לאחר שבוע אף הופיעה כתבה על תעלוליו בעיתון הגרמני "ברלינר טאגבלאט".

כשחזר למושבה נעשה יוסקה קצת זר לחבריו ולמכריו.

הוא חבש כובע מצחייה של הפנימייה הגרמנית, חדל להסתובב יחף ולטפס על האקליפטוסים ולספוג מריחם בתקווה שידחה את ריח החרא, ותקופה מסויימת לא פסק לומר "דאנקע שיין", "פיל דאנקע", "ביטע שיין", אבל כאשר גייסו אותו להגנה התחיל לחזור אל עצמו וגם להועיל מפני שהיה בחור אמיץ ופרא-אדם מאין כמוהו.

כאשר היה צורך לשרוף גורן של ערבים כפעולת תגמול על שוד וגניבה, שלחו אותו, ואף פעם לא נתפס.

לילה אחד השתתף בפעולת נקם בפרדס של ערבים, בפיקודו של דודי אלכס. הוא ראה שם, לאחר הפעולה, מפתח-צינורות משובח וביקש לקחתו. דודי אלכס לא הירשה. יוסקה נשמע לו אבל כל הדרך חזרה מילמל: "לא חבל על מפתח-הצינורות שנישאר שם? למה לא הרשית לי לקחת את המפתח? לא חבל על המפתח? זה אחסן מפתח..."

אמר לו אלכס: "אם הייתי מרשה לך, יום אחד היו מוצאים אותו אצלך, ומגלים שהשתתפת בפעולה."

 "מה איתך? אני מחר מוכר אותו!" שלף יוסקה את המפתח מתרמילו ומיד חטף סטירת לחי אדירה מדודי.

לאחר שהפועל הערבי אנס את ארלטי קלדם, בנקמה על מה שאביה גרם לבתו-שלו, הפלחית הצעירה, שהתאבדה שנים אחדות קודם לכן כשהיא הרה בפרדסו של חוואג'ה בארס, הוא מסייה קלדם, ומותה הוא שגרם לו לבוריס להימלט למצרים מפחד נקמת הדם של משפחתה – הוחלט במושבה על פעולת נקם.

משלחת עונשין מורכבת ממתנדבים יצאה בלילה לכפר הערבי הסמוך, האנס כבר ברח לחורן אבל הם תפסו פלח אחר, שלא היה אשם, וסירסו אותו. במלאכת הסירוס השתתף רופא מומחה מהמושבה.

יוסקה שמר עליו בעת האופרציה, ואף הביע רצון כל הזמן לעזור במו-ידיו.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

נעמן כהן

שני קיבוצניקים – שתי גישות לאחדות העם

יוכבד ליפשיץ מול אבידע בכר

חברת קיבוץ "השומר הצעיר" ניר עוז, יוכבד ליפשיץ (85) ששוחררה משבי חמאס, (אך בעלה עודד ליפשיץ נותר בשבי) סיפרה על חוויותיה מהשבי: "הלכנו קילומטרים בתוך רשת מערות שנראתה כמו רשת קורי עכביש..." "סינוואר היה אצלנו 3-4 ימים אחרי שהגענו. דיבר עברית שוטפת, שאל את החטופים לשמם, הציג את עצמו, ואמר להם שהם נמצאים במקום מוגן. שאלתי אותו איך הוא לא מתבייש, לעשות דבר כזה לאנשים שכל השנים תמכו בשלום? הוא לא ענה. שתק.״

https://rotter.net/forum/scoops1/826978.shtml

חבר קיבוץ בארי, אבידע בכר, ששכל את אשתו דנה ובנו כרמל במהלך הטבח של מחבלי חמאס בקיבוץ בארי בשמחת תורה: "אני אגיד דבר קשה, מזל שהשבעה באוקטובר קרה בבארי, אני חושב שאם זה היה קורה בגוש עציון, מה אני הייתי אומר באותה שנייה. הייתי אומר, 'מה הם גרים שם? הייתי אומר, אולי, 'מגיע להם,' הייתי אומר את כל הדברים הכי קשים שיש בעולם. מזל שזה קרה אצלי בבית, מזל שאת השיעור הזה, שילמתי עליו הרבה מאוד, מזל שאת השיעור הזה למדתי."

https://www.jdn.co.il/news/2322992/

יוכבד ליפשיץ באה לסינואר בערלות לב, קהות רגש, והתנשאות מוסרית בטרוניה מדוע  הוא פגע דווקא בתומכים בו מ"השומר הצעיר", ולא ביהודים אחרים?

כמה מגוחכת דמותה מטיפת המוסר כמדריכת נוער ב"שומר הצעיר": "איך אתה לא מתבייש?" שלפי סיפורה השאירה אותו ללא תשובה...

אבידע בכר מבין שהחמאס מתכוון לכל היהודים באשר הם. כולם מתנחלים. מעוטף עזה מיהודה או מהשומרון, ומחיפה יפא עכא.

לחדש מיידית את מבצע "זעם האל"

מבצע זעם האל היה מבצע של מדינת ישראל שמטרתו הייתה להרוג את חברי ארגון הטרור "ספטמבר השחור", שהיו אחראים במישרין או בעקיפין לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן. בספטמבר 1972 הטילה ממשלת ישראל בראשות גולדה מאבוביץ-מאירסון-מאיר על "המוסד" בראשות צבי זרז'בסקי-זמיר את האחריות למבצע.

לפי צבי זמיר, מטרת המבצע היתה פגיעה ביכולת המחבלים לפעול, כולל האפשרות להרגם. להרג לא היה קשר לשאלה האם המחבל היה קשור לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן.

ההחלטה על כל הריגה התקבלה על ידי ועדת שרים (שכינויה היה "ועדת X"; "מטבחון") שכללה את ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין, שר החינוך יגאל פייקוביץ'-אלון, והשר בלי תיק ישראל בֶּרְצֶ'נְקוֹ-גלילי. את ההמלצה על המועמד להרג הביא לוועדה ראש "המוסד", צבי זמיר.

המוסד הקים צוות שעסק באיתורם של אנשי "ספטמבר השחור" ובהתנקשות בחייהם. בראשות הצוות עמד מייק הררי, מפקד יחידת קיסריה. מתנקשי המוסד החלו להרוג בכירים בארגון בבירות שונות ברחבי אירופה (רומא, פריז ועוד).

המאמץ לפגוע במארגני הטבח נמשך שנים רבות גם לאחר מכן. ב-9 ביוני 1992 נהרג בפריז עאטף בסיסו.

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%91%D7%A6%D7%A2_%D7%96%D7%A2%D7%9D_%D7%94%D7%90%D7%9C

בתגובה בחודש מרץ 1973 החליט ארגון ספטמבר השחור לפגוע בראש ממשלת ישראל גולדה מאיר. לקראת ביקורה הצפוי של מאיר בארצות הברית, הוטמנו שלוש מכוניות תופת עמוסות במאות ק"ג חומר נפץ במיספר מוקדים ישראלים בניו יורק – שתי מכוניות הוצבו בשדרה החמישית במנהטן בסמוך לבנקים ישראלים, ומכונית תופת נוספת הוצבה בנמל התעופה הבינלאומי ג'ון פ. קנדי בסמוך לטרמינל של חברת התעופה אל על.

ב-4 במרץ בעת ביקורה של מאיר בעיר, התבצע ניסיון להפעיל מרחוק את מכוניות התופת בעת שעברה מאיר בסמוך אליהן, אולם המכוניות לא התפוצצו בשל כשל טכני במטעני החבלה שהוטמנו בהן.

ב-6 במרץ, לאחר שהסוכנות לביטחון לאומי ירטה התקשרות של ח'אלד אל-ג'ווארי, איש "ספטמבר השחור" שתכנן את ההתנקשות, החלו משטרת ארצות הברית וה-FBI בחיפוש אחר מכוניות התופת. שתי מכוניות התגלו במגרש מכוניות אליו נגררו ב-5 במרץ, והמכונית שהוצבה בסמוך לטרמינל אל על בנמל התעופה אותרה ב-7 במרץ ונוטרלה על ידי חבלני המשטרה.

אל-ג'ווארי, שהיה אזרח עיראקי, ברח מארצות הברית ונתפס לבסוף בשנת 1991, כשהגיע לתוניסיה על-מנת להשתתף בהלוויה. הוא נידון ל-30 שנות מאסר, אך השתחרר בחודש פברואר 2009 לאחר שריצה מחצית מעונשו.

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%99%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%A7%D7%A9%D7%95%D7%AA_%D7%91%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%94_%D7%9E%D7%90%D7%99%D7%A8

עם השלמת העיסקה להחזרת החטופים על הממשלה לחדש מיידית את מבצע "זעם האל". לחפש ולחסל את כל המשוחררים עם דם על הידיים כולל כל משתתפי הטבח ב-7 באוקטובר. יידעו הערבים כי חטיפות יהודים ופיגועי מיקוח אינם משתלמים. אבוי לנו אם העיסקה הנוכחית תיראה להם דרך משתלמת. כל יהודי יהיה מועמד לחטיפה.

כמובן שבלי קשר יש לחוקק מיידית (לפני שלושים שנה) חוק לפיו כל מחבל המשוחרר כתוצאה מחטיפה בעיסקה יוחזר מיידית לכלא ויישא את עונשו.

אם בנימין מילקובסקי-נתניהו אינו מסוגל לכך, מוטב שיניח את המפתחות.

טירוף: גם משחררים מחבלים לשטחנו וגם נותנים להם סל של מתנות

עשרות מחבלים ערבים ישראליים המשוחררים בעסקה ימשיכו לקבל קצבאות, חופש תנועה ברחבי ישראל וכו'

69 מחבלים ערבים אזרחי ישראל ישתחררו בשלב א', מתוכם 41 לתוך שטחי ישראל.

כנסת ישראל חוקקה ברוב עצום של 94 חברי כנסת את "ביטול אזרחותו או תושבותו של פעיל טרור שמקבל תגמול עבור ביצוע פעולת טרור." מאז שחוקק לא ייושם החוק מכיוון שמערכת הבטחון מתנגדת.

כבר בשנת 2006 ביקש רוני בירנבאום-בר-און כשר פנים לשלול תושבות של 4 מחבלים ערבים ישראליים-חמאסניקים. הם עתרו לבגץ. ב-2017 בגץ ביטל את החלטת השר (ברוב של 6 מול 3). לאחר מכן הכנסת ביקשה להסדיר את זה בחקיקה. אך מנדלבליט התנגד, והתעקש שרק תחת אישורו יהיה ניתן לבטל תושבות/אזרחות.

חברי הכנסת התקדמו למרות התנגדות מנדלבליט, אלא שאז הסבירו אצל היועמ"ש שלא ניתן לגרש את המחבלים ולשלול אזרחות אם אין להם אחרת, חברי הכנסת רצו לפחות לקדם שלילה של קצבת ביטוח לאומי.

אז חברי הכנסת פעלו בניגוד ליועמ"ש וחוקקו ביטול קצבאות, דמי אבטלה, הבטחת הכנסה וכו' למחבלים.

שר הפנים אף השתמש בחוק ושלל לעשרה מחבלים תושבות – אלא שהיועמ"ש החליט על דעת עצמו לפעול בניגוד לחוק והחלטת השר – כל העשרה המשיכו לקבל זכויות סוציאליות. (בהחלטת המשנה ליועמ"שית דינה זילבר, שר הפנים דאז אריה דרעי שיתף פעולה עם ההחלטה).

בסיכומו של דבר מנדלבליט רוקן את החוק מתוכן. אז הכנסת חוקקה שוב חוק חדש – הפעם כל מחבל שמקבל כסף מהרשות (וזה כולם) אוטומטית ייחשב לאזרח הרשות (ככה עקפו את היועמ"ש).

הבעיייה עכשיו שכדי ליישם את החוק מערכת הבטחון צריכה להעביר רשימה של מחבלים שמקבלים גם כסף מאבו מאזן. אבל מערכת הבטחון מסרבת להעביר את הרשימה לשר הפנים.

השר ארבל, עמית הלוי ואופיר כץ – פנו כולם לגלנט בבקשה שיעביר את הרשימה. אך לא זכו למענה. חבר הכנסת הלוי עתר לבגץ נגד מערכת הבטחון. הפרקליטות טענה: המידע חסוי, ואין להתערב בסדר העדיפויות של צה"ל. אז נכנס ישראל כץ, שניסה לקדם את העניין מול צה"ל, נזרק לשב"כ, ומהשב"כ חזרה לצה"ל. מאז אין התקדמות בנושא. והגענו למצב הנוכחי.

(קלמן ליבסקינד, "טירוף: גם משחררים מחבלים לשטחנו וגם נותנים להם סל של מתנות." מעריב, 31.1.25).

https://m.maariv.co.il/journalists/article-1168736

יש להפסיק מיידית את הביורוקרטיה הקפקאית הזו. כל אזרח ישראל שהורשע במעשה טרור נגד ישראל תישלל אזרחותו מניה וביה. קבלת תשלום מהרשות תהווה הוכחה כי הוא נושא אזרחות פלסטינית ומותר לפי החוק הבינלאומי לבטל את אזרחותו הישראלית. 

ההבטחה של חמאס למשפחתו של מרואן ברגותי

התוכנית האסטרטגית של החמאס להשתלט על הרשות

מקור פלסטיני שמעורב במשא ומתן אמר ל'כאן חדשות' כי חמאס הבטיח למשפחותיהם של אחמד סעדאת ומרואן ברגותי, שהם ישוחררו בשלב השני של העסקה לשחרור חטופים. כחלק מתוכנית אסטרטגית של החמאס להשתלט על הרשות הפלסטינית ביום שאחרי אבו מאזן – מפני שברגותי הוא בעל הסיכויים הגבוהים ביותר לנצח בבחירות. כך שבמצב כזה, ברגותי יהיה חייב לארגון הטרור את חייו וחירותו.

ברגותי הנהיג את ארגון הטרור "התנזים", (ארגון הג'יהאד של אש"פ "השהידים של הקצה" – כתאאב שוהאדת אל-אקצא נ.כ.) והיה אחראי להוצאת פיגועי טרור בהם נרצחו ישראלים וכומר יווני. הוא נעצר בשנת 2003 ונידון לחמישה מאסרי עולם ו-40 שנות מאסר נוספות. סעדאת שימש כמנהיג ארגון הטרור "החזית העממית" ותכנן את ההתנקשות בשר התיירות לשעבר רחבעם עמיקם וולקוביץ'-זאבי. בשנת 2008 נגזרו על סעדאת 30 שנות מאסר.

מקור פלסטיני מסר לכאן חדשות לפני כשבוע כי שמות המחבלים שלא נכללים ברשימה הם עבאס א-סייד, איברהים חאמד, עבדאללה ברגותי, חסן סלאמה ומרואן ברגותי. המקור הבהיר שחמאס צפוי לדרוש את השחרור שלהם בשלבים ב' ו-ג' וכי בארגון הטרור מאמינים שהם יצליחו להביא לשחרורם בהמשך העסקה.

https://www.kan.org.il/content/kan-news/defense/853153/

כזכור רבים מבין האקטיביסטים הפרו-איסלמים דורשים זה שנים לשחרר את מרואן ברגותי.

נראה שלמרבה הצער הוא כנראה ישוחרר.

עבודה בעיניים

אל תתנו לתעמולת הממשלה לעבוד עליכם. תיעודים בעזה מראים שהבידוק הביטחוני נעשה על ידי כוח מצרי-קטארי, ולא אמריקאי כפי שנטען. העזתים ממשיכים להסתלבט על הבידוק במעבר הרכבים שנעשה על ידי ועדה מצרית-קטרית (בישראל שווק כחברה אמריקאית) – "כשהועדה המצרית-קטרית עושה בידוק."

https://rotter.net/forum/scoops1/886122.shtml

האמריקאים הם רק לקישוט הממתק המר. שום אמצעי לחימה לא ייעצרו בבידוק.

התמונה של הנהגת חמאס מחכה הערב במצרים למרצחים ששוחרו היא כל הסיפור.

מי בתמונה? חוסאם בדראן – שוחרר בעסקת שליט, עבד חניני – עסקת שליט, זאהר ג'בארין – עסקת שליט, מוסא דודין – עסקת שליט סוהיל אלהינדי – יו"ר ועד אונר"א. זו הנהגת החמאס היום. מחבלי העסקה הערב הם הנהגת החמאס בעתיד.

https://rotter.net/forum/scoops1/885767.shtml

מצרים מעוניינת בהמשך שלטונו של החמאס בעזה. ולכן מה שעבר בעבר לעזה חופשי במעבר רפיח יועבר על ידי המצרים גם היום.

במסגרת העסקה, חמאס צפוי לקבל 5 שופלים כבדים לשיקום – מאותו דגם שהרס את הגדר בשבעה באוקטובר. 

https://rotter.net/forum/scoops1/885728.shtml

איפה אלתרמן החדש שיוציא קול קורא: "אל תתנו להם רובים. אל תתנו להם מטענים. אל תתנו להם בחפץ לא מרעום ולא חומרי נפץ. אל תתנו להם לא מלט לא בטון ולא ברזל, לא מכונית ולא דחפור, שמנהרות לא יוכלו לחפור. אל תתנו להם טויוטות. אל תתנו להם דבר, עד שעזה תפורז, שהרצח לא יוחזר. "

סיום המלחמה – הפרת ההסכם על ידי החמאס

החמאס מתנה את השבת כל החטופים בהתחייבות ישראל לנסיגה כללית והתחייבות להפסקת אש לטווח ארוך. ודוק: החמאס אינו דורש את הפסקת מלחמה, וחתימת הסכם שלום כי החמאס מחוייב ע"פ אמנתו לחסל את ישראל, ולהשמיד את כל היהודים כתנאי לגאולה ע"פ דברי מוחמד.

יש להסכים לתנאי החמאס. על ישראל להציע את ההצעה הבאה: ישראל מתחייבת להפסקת אש לטווח ארוך, ומצהירה שאין לה כל כוונה לכבוש את עזה, וכנגד תנועת החמאס מתחייבת להפסקת אש לטווח ארוך ומצהירה שאין לה כל כוונה לחסל את ישראל ולרצוח את כל יהודי העולם כתנאי לגאולה ע"פ דברי מוחמד, כמחויב באמנתה.

על הבסיס הזה ניתן לחתום על העיסקה. ברור שהחמאס לא יסכים לתנאי זה, אבל העלאת הדבר טובה לדעת הקהל הבינלאומית.

ודוק: בכל מקרה הרי החמאס יפר את ההסכם דבר שיאפשר לישראל לחזור לעזה גם באישור טראמפ.

זמן למרד מיסים

ד"ר יהודה שנהב (מישהו יודע את שמו המקורי?*) הוא גביר גדול, מה שקורין בימינו טייקון, והנה דבריו: "הפגנות, דיבורים, כתבות, כנסים וכיוצא באלה כמעט שאינם משפיעים על מקבלי ההחלטת. ייתכן אפילו שיחסם לאליהם הוא 'ישחקו הנערים לפנינו' או בלשון העם, 'הכלבים נובחים והשיירה עוברת.'

"הדרך הנכונה להביא לשינוי מדהימה בפשטותה: שביתת מיסים ותשלומים. אם עשרות או מאות-אלפי משקי בית, עסקים ואזרחים ינקטו במועד מתואם הימנעות מוחלטת מהעברת מיסים ישירים ועקיפים לקופת המדינה ולרשויות השונות – ואפילו לתקופות קצרות של ימים בודדים, או שבועות ספורים, זו תהא המחאה האזרחית המכרעת.

"ברור כמובן שצעדים שכאלה אינם חוקיים ויביאו כנגדם סנקציות אפשריות של קנסות, עיקולים, תביעות משפטיות, הוצאה לפועל והטרדות דומות. אולם, אם המחאה תקיף ותגרור ותזכה בהסכמה לאומית רחבה – ההשפעה על הנהגת המדינה תהיה גם מיידית וגם אפקטיבית."

(ד"ר יהודה שנהב, תל אביב, מכתב ל"הארץ", 29.1.25).

https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/2025-01-29/ty-article-opinion/.premium/00000194-b15f-def2-afdc-fdff98280000

את רעיון המרי האזרחי מפמפם כבר שנים אהוד ברוג-ברק ממנהיגי התנועה הפרוטסטנטית, טייקון כשלעצמו.

ד"ר יהודה שנהב, שהרוויח ארבעה מיליון שקל ביומיים ברכישת חברת נדל"ן, ומיליון בשקם בארבעה ימים, הולך בעקבותיו. כלומר בדיוק כמו ברוג-ברק הוא קורא לאחרים לעשות מרד מיסים במקום לתת דוגמה מעצמו ולומר אחריי!

אם אלו מנהיגי הפרוטסטנטים מה יגידו אזובי הקיר הפרוטסטנטים?

[* אהוד: אם איני טועה שמו המקורי שבו חזר להשתמש בשנים האחרונות  הוא  – ד"ר יהודה שנהב-שהרבני-נוסוביצקי].

ואלה שמות בני ישראל

לא בילבול – עובדות

"אהוד: לא נכון. שרגא קיבל את שם המשפחה נצר בישראל. קרא את ספרי "שרגא נצר". ומה בכלל הקשר להרצל? התבלבלת?" ("חדשות בן עזר", 2025).

ובכן העובדות. מדובר על שם פרטי ולא על שם משפחה.

שרגא נוסוביצקי היהודי קיבל באימפריה הרוסית מהוריו את השם הפרטי העברי שרגא.*

צאצאו, הילד הישראלי-עברי קיבל את השם הפרטי הגרמני-לועזי "תיאו"**

 עובדה. 165 שנים אחרי הולדת מייסד הציונות תיאודור (בגרמנית) תיוואדאר (בהונגרית) הרצל.  מקבל ילד ישראלי-עברי את שמו הגרמני-הלועזי.

יש בכל זאת הבדל: הוריו של הרצל בגולה הקפידו לתת לו בברית גם את השם העברי בנימין זאב.

מה זה אומר על החברה הישראלית-יהודית-עברית בארץ?

* השם שרגא נגזר מהמילה הארמית "שרגא" שמשמעותה מנורה או נר. בהתאם לכך, השם שרגא מסמל אור, אופטימיות, שמחה, חום, טוב לב ויכולת הענקה לסביבה, כנר המפיץ מאורו על כל סביבותיו.

** משמעות השם תיאו: ביוונית: אל. קיצור של השם תיאודור שמשמעו מתנת האל.

[אהוד: אני הגבתי רק לטענתך ששם-המשפחה העברי נצר ניתן לו כבר ברוסיה!]

זהירות מהשוואות

מנחם רהט (מסתיר בעקביות את שמו המקורי) משווה את החרדים לחמאס. שניהם הוא אומר רוצים בחיסול הציונות. ("חדשות בן עזר", 2025) שנאת החרדים מעבירה אותו על דעתו.

בימים אלו שאויבי ישראל מרבים להשוות את ישראל לנאצים (כמובן גם החמאס), רצוי להימנע מהשוואות כאלו שעושה רהט.

החמאס שואף לנצח את הציונות, לחסל את מדינת היהודים, ולרצוח את כל היהודים כתנאי לגאולה ע"פ דברי מוחמד.

מזמן הקמת המדינה ההתנגדות לציונות מצד החרדים (זולת קבוצה קטנה מאד של נטורי קרתא ואחרים) אינה תומכת בכיבוש ערבי של המדינה, ורצח אזרחיה היהודים. לכן השוואת החרדים לחמאס אינה ראויה.

ודוק: בלי קשר יש לדרוש מהחרדים לשאת בכל החובות של אזרחי המדינה ובראש ובראשונה גיוס לצבא. לפחות כמו ששירתו בצבא של "פוניה" ‏(כינוי גנאי לרוסים בכלל ולצאר בפרט‏).

עיתונאים כתעמלנים פוליטיים

רביב דרוקר ונדב אייל זנחו כל אתיקה עיתונאית והפכו לתעמלנים.

כפי שכבר כתבתי לא אחת, אמנון אברמוביץ' המושחת והמשחית, הצליח להשחית את מקצוע העיתונאות בארץ, והפך דוגמה לעיתונאים שהפכו עצמם מעיתונאים לתעמלנים פוליטיים שאין בינם לבין עיתונאות דבר.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01705.php

חיים וישניה-רמון, קובע: "רביב דרוקר ונדב אייל זנחו כל אתיקה עיתונאית והפכו לתעמולנים." "במהלך דיון שניהלתי השבוע עם העיתונאי נדב אשר שטסל-איל ברשת X , כותב וישניה-רמון, "הבנתי: הכתבים והפרשנים בתקשורת המיינסטרים מודים בפה מלא שרוב התקשורת 'עובדת' בקידום הדחת בנימין נתניהו.

"ניהלנו דיון על האחראים לכישלון האסטרטגי המהדהד של המלחמה מול חמאס. במאמרי זה אני מתייחס לטענות שהעלה בדיון, וזאת למה? כי איל, ולצידו רוב הכתבים והפרשנים בתקשורת המיינסטרים, זנחו כל שריד לאתיקה עיתונאית והפכו לתועמלני רק-לא-ביבי קנאים. רביב דרוקר הרי כבר הודה בפה מלא לפני עשור שרוב התקשורת 'עובדת'" בקידום הדחת בנימין נתניהו, ומאז התופעה של פסאודו-פוליטיקאים המתחזים לעיתונאים החמירה עד מאוד."

(חיים רמון, "רביב דרוקר ונדב אייל זנחו כל אתיקה עיתונאית והפכו לתעמולנים", "מעריב", 17.1.25).

https://www.maariv.co.il/journalists/opinion/s/article-1164945

מציע לכולם לקרוא את כל המאמר. אם נסכם בקצרה את המסקנות של וישניה רמון הן:

1. חלק מהעיתונאים בארץ הם תעמלנים פוליטיים ומשקרים לקוראים מאינטרס פוליטי.

2. ניהול המלחמה בעזה ע"י גלנט והלוי היה כושל.

3. נרטיב "היום שאחרי" שגלנט והלוי מפיצים בשנה האחרונה כדי לתרץ את כישלונם, תמיד היה רק הולכת שולל, כי לא ניתן להעביר את השלטון ברצועה לכוח חיצוני או לכוח פנימי, לפני הכרעה צבאית של חמאס. חיסול החמאס לא ניתן לביצוע.

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

פרק 7

חלפו שנים אחדות. מירה לא זכתה בשקט הנפשי. היא נשארה לגור באותו מקום ובינתיים גם רכשה את הדירה. היא סיימה את לימודי התואר-השני בחוג לספרות, וזאת במקביל לעבודת-ההוראה שלה בתיכון. היא גם זכתה במילגה צנועה (פרופ' אביגדור ברנע השמן, אחיו הבכור של ראובן, שירד מירושלים ללמד בתל-אביב, המליץ עליה), כדי להתחיל בדוקטורט. הנושא שבחרה בו:

"רדוקציה של מוות בקונטקסט בדידותי אצל וירג'יניה וולף ועמליה כהנא-כרמון."

מירה אהבה מאוד את יצירותיהן של השתיים. סגנונן היה נוסך בה שיכרון. בכל דף נפקחות בפניה דלתות סמויות עמוסות קונוטציות הרות-משמעות, כך בלשונה. ולפעמים היתה מתרחשת לה איזו שעה של חסד בקריאתה, כאילו מקהלה של מלאכים דוברת אליה מבעד לאותיות באש-שחורה על גבי אש-לבנה; והיא חשה עצמה כמשתתפת בכתיבה, ולעיתים אף יודעת טוב יותר מן הסופרת מה היתה כוונתה המקורית.

במרוצת הזמן גילתה גם את אייריס מרדוק וקראה בשקדנות כל רומאן חדש שלה ובייחוד נהנתה מ"חלומו של ברונו" ומן "הבריחה מן הקוסם"; הדמות המופלאה והאכסצנטרית של מישה כבשה את דימיונה כליל, היה בו משהו שהזכיר לה את ראובן ברנע, הידיד-הישן של איה; לעומת זאת לא יכלה לשאת את הרומנטיקה האדולסנטית של הרמן הסה וקנוט המסון, שספריהם ניתרגמו ונדפסו-מחדש בעברית במרוצת השנים האלה. ויכוחים מרים היו לה עם אחדים מתלמידיה, אשר מתוך איזה שיגיון-נעורים דבקו ב"סידהארתא", ב"ויקטוריה", ב"נרקיס וגולדמונד", ב"דמיאן" ובדומיהם, כמין תנ"ך של שוטים ואווזות-פותות.

 מירה פיתחה לעצמה טעם ספרותי משובח ומדוייק וכך, לדוגמה, לא יכלה שאת עוד את תרגומה המיושן של לאה גולדברג ל"פר-גינט" משום שאינו נאמן לדקויות הדיאלקט הדאנו-נורווגי המקורי. וכאשר לימדה בכיתה את היצירה הזו היא השתמשה בחוברת-הסטנסיל המקורית, תירגומו של פרופ' איתמר אבן-זוהר להצגת "הבימה".

*

הריהוט בדירתה של מירה השתנה. הדירה נשאה אופי אמיד יותר, מעט-בוהמי ורציני. הקירות עמוסי-התמונות, וכן השידות, הספרים והמרבדים – כמו הכריזו על עצמאותה ועל כך שביתה נעשה משכן-קבע לאדם אחד. קן-רווקים. היא השקיעה בדירה את כל חסכונותיה, וכן סכום-כסף שהותיר אביה, שנפטר בינתיים מהתקף-לב "את שברת את ליבו," אמרה אימה של מירה כאשר הסכום חולק ביניהן והושקע בבנק ובדירה. שלא לדבר על מורת-רוחה של האם כאשר יתרת-הסכום שנשארה בחלקה של מירה בוזבזה על שיפוץ-כללי של דירתה וקניית הרהיטים החדשים.

"כל הַפִּיצֶ'בְקֶס היקרים שאת תולה על הקירות לא יגדילו את ערך הדירה שלך כאשר תצטרכי למכור אותה!"

"ולמה שאמכור אותה, אימא? אני רוצה לחיות כאן. טוב לי כאן."

"אל תחטאי בשפתייך, מירניוּ. הלא בדירה שלך אי-אפשר לגדל ילדים."

ילדים. כן. לפני ימים אחדים יצאה לטייל לפנות-ערב אל הים והלכה לאיטה על שובר-הגלים של המרינה עד לקצהו. שם טיפסה וישבה על סלע, חלצה סנדליה והתבוננה בגלים, בסירות-המפרש ובשמש השוקעת. המקום רחש חיים. דייגים-חובבים הטילו חכות. זוגות צעירים החזיקו ידיים והתנשקו בגלוי. צלמים באו לקלוט את השקיעה במצלמותיהם. ונערים שחומים התרוצצו יחפים על פני הסלעים כמחפשים משהו שאין יודע מה טיבו.

תינוק זהבהב כבן שנתיים מילמל: "אבא אבא, לא ים, לא סיוֹת, לא דִיגִים, עוֹפַּעם צִ'יפְּס, צ'יפס – " ובזווית-עינה ראתה את אהוד בן עזר מחזיק שקית כתומה של צ'יפס ומתרוצץ סביב בנו הקטן, ומשתטה כנגדו. היא הסבה פניה אל הים. לא היה לה חשק לדבר איתו. היא לא אהבה את ספריו. חברה אחת בשם ציפי הכירה ביניהם פעם במסיבה באיזו דירת-גג בתל-אביב, ואחר-כך היא, מירה, גם שלחה לו איזו מחברת של אחד מתלמידיה-לשעבר שהשתתף במלחמת יום-כיפור, אבל מאז בטח שכח את פניה. התינוק, נדמה לה, דווקא רץ לעברה; ועיניהם נפגשו. למזלה לא הכיר אותה, או שעשה עצמו שאינו מכיר.

ככה זה, לגדל ילדים. מיטרד. היא היתה נהנית יותר מאוויר הים הטרי, המלוח, אילו רק הרפתה ממנה העצירות הנוראה. איש לא היה מתאר לעצמו שאחת הסיבות לטיוליה בזמן האחרון היא התקווה לזכות בפעולת-מעיים תקינה.

אבל זה לא עזר.

עתה התכרבלה מירה בכורסה רחבה שהיתה מרופדת קטיפת-קורדרוי ירוקה וכהה מאוד, כמעט שחורה; חלקי המתכת היו מצופים ניקל מבריק; ולעומתה ספה חדשה מאותה מערכת ובאותו גוון. וכן השולחן הנמוך, העשוי לוח-זכוכית עבה וכהה, שהיה מונח על מסגרת מתכת מבריקה. על לוח-הזכוכית הקריר הניחה מירה רגל אחת יחפה, בעלת אצבעות מטופחות היטב ומרוחות בלכה עדינה בהירה ושקופה-מעט.

היא החזיקה בידה טיוטה של מכתב:

"היום אני בת..." לא חשוב. "ואינני יכולה ללדת. שנים חלפו מאז חיינו יחד. אתה לא תבין את הכאב. לא רציתי לכתוב לך. מוזר לכתוב לך."

מירה היתה לבושה חלוק-קימונו רקום ורחב-שרוולים בצבע כתום-בהיר. פניה שהתבגרו היו מאופרות-מעט, וכשחייכה ניראתה מצודדת משהיתה בנעוריה, ונשית למדי. כמתפנקת-לעיתים לזכר עינוגיה, ומרחרחת בנחיריה כמצפה לתענוג נוסף וחריף במיוחד. גופה קצת התעגל ונעשה נאה. הבעת המסכנות שהתלוותה לה בעבר כמין גורל – פינתה עתה מקומה לאיזו קשיחות מינית של אישה למודת-ניסיון שחייתה עם גברים ונשתחררה ממרבים ממעצוריה הנפשיים; תאבת-גירויים ומרירה מעט, שאמנם אינה מאושרת לחיות לבדה אך כבר השלימה עם כך שהיא מסוגלת לחיות בשניים תקופת ממושכת רק בחלומותיה.

"צער השתיקה עומד דומם. אנשים שותקים הם אנשים חזקים, ואני אחכה לך בתוכי, חזקה, בלתי-נשברת, כדי שתרצה לשוב ולפענח אותי.

"שטות. חזקה מכול השתיקה. שהרי לא ייתכן לטייח במילים מה שנחתך ונעקר כאבר מבשר-החי. הנה אשוב ואשנן – מילים הן נשק, ועליי לחצוב אותו ולהקציען עד שיכו כסטירות-לחי על פניך השאננים, יהלמו כמדקרות-חרב וימחצו אותך, למען תישא בתוכך את תחושת הוויתור וטעם המנוסה ממני, ואת אשמתך כלפיי – אלה הם חייך. מילים של אהבה – דיו של מרעילי-בארות. הה, ואתה כאלוהים היית לי. ומי ייתן בך רגע של ספק. למען תתחיל להביט לאחור. שם אני מחכה לך, כעכביש בקוריו, שתסתבך..."  

ואז נשמע צלצול בדלת.

"רגע!"

מירה היתה כמתעוררת משינה עמוקה. וכשהסירה את רגלה היחפה מעל השולחן לא החליטה עדיין אם היא טופפת קדימה או ממאנת לקראת דלת-הכניסה. וכך היתה נטועה, ובמבוא נשתהתה רגע בטרם פתחה.

"אוי אימא, זאת את! לא יכולת לטלפן קודם?"

האם החזיקה סל מכוסה ואמרה בקול רשמי ומוכיח:

"שלום!"

"מה יש?"

"עוול גדול עשיתי לך."

"על מה את מדברת, אימא?"

"אפילו שלום לא אומרים לי. רשות אני צריכה לבקש ממך כדי להיכנס אלייך. ואת כבר מאופרת, בבוקר, כמו איזו... ובכלל מה זה? יחפה! את מחכה למישהו או שעוד ישנוֹ כאן? אז אם אני מפריעה, רק תגידי, ומיד אני מסתלקת."

"לא. לא אימא." הפצירה בה מירה. "מה זה עלה על דעתך? – " והיא חמקה לחדר הגדול והעלתה מחביון השטיח השעיר זוג סנדלי-בית שהיו מרופדים ונעימים כשני דובונים. אצבעותיה ביצבצו מהם כמחייכות.

"טוב שאבא כבר לא בחיים כדי לראות לאן הגעת." ניצבה האם בפתח החדר, כסוקרת את זירת-הקרב של בתה. "איפה לשים את הדגים?"

"תודה רבה, אימא."

"תודה אל תגידי לי אלא למחזרים שלך, במקום לחרוש באף את העננים ולרהט דירה בשביל כל מיני ז'וּלִיקִים..."

"אימא, אולי מספיק?"

האם התכופפה והוציאה מסלה את הכלי העטוף. "מספיק. מספיק. כן. אני בררנית. אני גמרתי שלוש פעמים אוניברסיטה אצל דן בירון..."

"מירון!"

"כן. אז איך אני אמרתי?" פנתה לעבר מירה.

אותה שעה נשמט מידיה הכלי ונפל לרצפה, ועוד בטרם השמיע קול של נפץ בהישברו, וכבר בקעה מפי האם צריחה חדה של בהלה –

"אַי!"

­– והיא כמו זירזה בכך את התרסקותו.

השתררה שתיקה מבשרת רעות.

"אני נורא מצטערת, אימא..." גימגמה מירה.

"נו טוב, לפחות אל תלכי יחפה..."

"אני כבר לא יחפה, אימא!"

"הגפילטע-פיש שלי!"

"לא נורא אימא. אני לא רעבה. אקנה לך פאיירקס חדש."

 "עכשיו נשארה רק החזרת!" הוציאה האם צנצנת קטנה ועטופה-היטב מתחתית הסל. "מה תעשי עם החזרת לבדה?"

"אל תדאגי, אימא, אוכל אותה."

"אבל עם מה תאכלי את החזרת? הדגים ממולאים זכוכית. צריך להשליך אותם. איפה המטאטא שלך?"

"משתזף."

"מה?"

"לא חשוב, אימא. אני אנקה."

"מה זה התחלת לדבר אליי בחידות?" העירה האם בחשד שעה שמירה כבר נעלמה לעבר המיטבח. "שהגפילטע-פיש שלי יהיו ממולאים זכוכית! מזל-טוב שכזה על כל שונאיי!..."

"חבל שלא הבאת קרעפלאך. נורא בא לי עליהם." הרימה מירה קולה מהמיטבח, "עם כבד-קצוץ ובצל, צפים במרק..."

ואז צילצל הטלפון.

"מי-ר-לה ט-ל-פון!" כאילו החתן סוף-סוף על הקו. "שארים?"

מירה נכנסה במרוצה עם מטאטא ויעה. "שלא תעזי!" התנשמה והרימה את השפופרת. "הלו?" חיכתה. "הלו??" ושוב חיכתה, בתמיהה. "הלו..." ואז הניחה את השפופרת על כנה.

"מי זה היה?"

"תשאלי את שר-התקשורת, טוב?"

האם תפסה בינתיים במטאטא וביעה וניגשה אל שברי הזכוכית והדגים. "זה קורה לך לעיתים קרובות?" שאלה בחשד.

"כן אימא. אני נערת-טלפון."

"חוכמה גדולה!..."

"אימא! אולי תפסיקי לנקות?"

"חוכמה יוצאת מן הכלל. ובייחוד כשבחורה לבדה בדירה..."

"זאת הדירה שלי! אימא..."

"הטעויות האלה, בטלפון, גם אצלי בזמן האחרון ממש נורא, מבקשים בנק-דיסקונט. כאילו כבר אין ממשלה בארץ. מה את חושבת שצריך לעשות? להודיע על הטעות לדואר? אומרים שאפשר לתקן את המיספר."

"אימא!"

"או אולי יותר טוב שאכתוב לקישון או יותר טוב לדונביץ'. טוב. טוב. מה את צועקת? אני כבר גומרת."

והיא הסתלקה למיטבח עם היעה. מירה הסתובבה הנה והנה בחדר הגדול. נועצת מבטי-משטמה בטלפון.

"קיבינימאט!"

"מי-ר-לה!" ניסר קולה של האם מן המיטבח.

"כן?" הרימה אף היא את קולה, נרגזת.

"מתי הֵרקתְ בפעם אחרונה את פח-הזבל?"

"אתמול!"

"לא נכון." חזרה האם לחדר הגדול. "הוא מסריח כאילו לא הרֵיקוּ אותו שנה. יכולת לבקש מאחד המחזרים שלך שיוריד לך את הפח, אם את מתעצלת לעשות את זה לבד. אני מתביישת לספר מה יש שם."

"אין לי."

"מה אין לך? הפח מלא."

"אין מחזרים, אימא." ענתה במרירות וביובש.

"אין? אז מה, אני כבר סקלרוטית? הזיכרון שלי בוגד בי? העיניים שלי מעשׁשׁוׂת? לא ידעתי שאת מתנזרת מזה..."

"מתנזרת ממה, אימא?"

"מזה, נו, את יודעת... מפושקין – "

"פושקינים דווקא יש." התיישבה מירה בספתה, והאם עומדת, דווקא.

"את רואה!"

"אבל לא מחזרים, אימא. אני פוגשת גבר, אם הוא מוצא חן בעיניי אני מזמינה אותו הביתה. אם אני מוצאת חן בעיניו אנחנו נכנסים למיטה. אבל הם לא חתנים, אימא, מתי כבר תביני את זה..." קולה נעשה קצת היסטרי, "כמה פעמים אמרתי לך, אימא, אין חתנים, אין, אין, אין... המין הזה אזל..."

"טוב שאבא..."

"מתו כולם במלחמות!"

"טוב שאבא כבר לא בחיים כדי לראות לאן הגעת." התבוננה האם ברחמים בשדי-בתה שבצבצו מעט מפתח הקימונו נרחב, רפויים ומיותמי-תקווה.

"תפסיקי להזכיר כל פעם את השם של אבא, שמעת!"

"ואת נותנת שינצלו אותך, סתם ככה..." המשיכה האם בשלה, מתעלמת מדבריה האחרונים.

"לא מנצלים אותי, אימא..." קשיחות פתאומית העלתה את קולה לאיזו עמידה על סף התפרצות, "זו אני שלא יכולה בלי..."

האם קטעה אותה מיד, כמכבה שריפה. "די, די, שְ... שְ... לא צריך לדבר על נושאים כאלה. מדיבורים לא יוצא כלום. גם אני אישה מודרנית. אל תחשבי..."

נפלה שתיקה בין השתיים. הטלפון לא צילצל. הבוקר קפא. מירה הניחה את כפות-ידיה פרושות על מצחה, עיסתה את שמורות-עיניה בזרתות, האגודלים הדוקים על אוזניה, ומשכה את אצבעותיה לאט כלפי מעלה עם השיער, לאחור, כסוחטת את הראש. אחר-כך הסירה את ידיה מעורפה והניחה אותן על ברכיה מעל לקיומנו הרחב, ממתחת כפות-ידיה, פעם זו ופעם זו, והאצבעות מזדקרות כזלזלים, ורטט קל וחולני מפרכס בהן.

"תפסיקי," אמרה האם.

"מה יש?"

"את יודעת שאני לא אוהבת שאת עושה את זה."

"מדוע?"

"זה לא מנומס."

ושוב השתתקו. והטלפון לא צילצל. הבוקר קפא. האם התרווחה בכורסת הניקל וקטיפת-הקורדרוי החום, חלצה את נעליה וטבלה במרבד השעיר כפות-רגליים בעלות דבלולי צמר-גפן בין האצבעות ושיירי אבקת-טאלק על עור עייף ואצבעות מיובלות. מירה היתה חשה תמיד מעין סלידה קלה למראה כפות-רגליה של אימה, והמועקה גברה משום שמעודה לא הירשתה לעצמה להעיר לה על כך שאין זה נאה ביותר לחשוף אותן בפומבי. למירה עצמה היו אצבעות-רגליה מעין שיגעון פרטי, פולחן, והיתה מטפחת ובודקת אותן במשך שעות פן נתגלה בהן עיוות-צורה קל שבקלים.

"מירל'ה..."

"נו?"

"קלרה טילפנה אליי."

"כן? מה שלומה?" נדרכה מירה בעמדת-התגוננות.

"שאסאד, ערפאת והמופתי ירגישו כמוה... מסכנה..."

"המופתי כבר מת, אימא."

"כן? אז הוא יכול לנוח על משכבו בשלום. הלא החברים שלך הורסים את המדינה מבפנים. איפה זה נשמע שיהודים לא יוכלו לגור בשומרון?"

"חדרה זה לא בשומרון?"

"מה יש לך נגד חדרה? מה את בכלל יודעת על חדרה? אבא ואני גרנו בחדרה שלוש שנים, לפני שנולדת. אצל סמסונוב היינו יושבים כל שבת ושרים, ואצל שניאורסון, על הגבעה. אבל את, את, מה איכפת לך? מצידך יכולים להחזיר גם את חדרה לערבים!"

"די, די, אימא, אולי מספיק לבוקר אחד?"

"קלרה טילפנה אליי."

"כבר סיפרת לי."

"הפלמניאק שלה יבוא בשבוע הבא מאמריקה."

"ברוך הפלמניאק."

"את מכירה אותו?"

"לא."

"אז מה פתאום קראת לו ברוך?"

"לא ברוך (במלעיל)," הדגישה מירה, "אלא – ברוך (במלרע) הבן-דוד של קלרה בבואו לארצנו, להינפש ולטייל במרחבי-ישראל..."

"הלא זה בדיוק מה שרציתי..." עצרה לפתע האם בדבריה, רוגזת, "ואני מבקשת ממך להפסיק עם הטון הזה."

"כן המפקדת."

האם המשיכה נינוחה. "הוא אלמן..."

"ברוך המאלמן אלמנים..."

"רופא-שיניים, משיקאגו..."

"תודה. אין לי חורים בשיניים."

"יש לו בת נשואה, ובן באוניברסיטה-קולג'."

"כן ירבו."

"והוא בערך בגיל..."

"...תרח בן נחור! די אימא, מספיק. כשארצה להשתדך אלך בעצמי לַבְּלַא-בְּלא שדכנית-הצמרת שחורשת את הרחובות במוסטאנג הלבן שלה ומציעה להורים להכיר לבנותיהן ללא-ידיעתן בן-זוג ברמה גבוהה. אשלם לה כמה אלפי לירות ואקבל את הכתובות של החברים-הרווקים שלי מתל-אביב והסביבה – האימפוטנטים, המשכילים-תרבותיים, ההומואים-לאטנטים, כל המאניאקים המגושמים, נערי-הזוהר המזדקנים, הגרושים-המקצועיים, הנרקיסטים שמוכנים לתרום לך לשם פרסומת חיזור אחד או שניים און-דה-האוז של משרד-השידוכים, לא אתפלא אם תמורת אחוזים. או אתן מודעה שעולה רק כמה עשרות לירות בעיתון: רווקה רצינית, משכילה ונחמדה, בעלת מקצוע ודירה, מבקשת שותף עליז לחיים. לא. יותר טוב: רווקה עליזה, משכילה בשכיבה, מחפשת שותף רציני..."

ואז צילצל הטלפון.

"תצחקי, כן תצחקי לך... טיפשה. אם לא הייתי פוחדת ממך כבר מזמן הייתי הולכת לבּלא-בלא הזאת... הרבה אושר היא הביאה לבחורות. כך כתוב בעיתונים..."

אך מירה לא שמעה. "הלו?" היא תפסה בשפופרת בהתרגשות כמוסה, "הלו??" ופנתה עם השפופרת ועריסתה לפינת הספה, מפנה גבה לעבר האם. "כן... בסדר, חיים, ככה... תודה רבה. מתרגשת? לא. אמרתי – לא! משתדלת להסתכל רק בשעון, לא בלוח-השנה..." השיחה לא קלחה אלא נקטעה בהפסקות, במבוכה. "כן. אולי אחר כך. אני לא לבד. לא. זאת אימא שלי כאן. כן. אני חושבת. טוב. שלום. להתראות." והניחה את השפופרת.

"אני מפריעה לך?"

"לא..." התרונן קולה של מירה. "למה?"

"מפני שאני יכולה ללכת."

"לא. תשבי עוד קצת."

נפלה שתיקה ביניהן. שיחת הטלפון היתה נוכחת עדיין בחלל החדר, כאדם נוסף.

"נגמרו לך המילים?"

"ולך? עוד יש?"

ושוב שתיקה. לבסוף חתכה האם ואמרה:

"מי זה היה?"

"מישהו."

"חדש?"

"מחוּדש."

"מפח-הזבל?"

"לא. מהג'וֹרה."

"טוב. אז אני רואה שאני מיותרת כאן. הנחיריים שלך רוטטים כבר כמו סוסה מיוחמת..."

"תודה!"

"תודה תגידי לַפַּרַשׁ שלך."

"אמסור לו, בשמך."

"אני מכירה אותו?... תגידי, את לא הולכת לעשות שוב שטויות?"

מירה שתקה בעקשנות.

"חדש, מחוּדש, מחודש, ישן..." מילמלה האם לעצמה, "רגע..."

"אימא, אולי מספיק..."

"שוב פעם רמי?"

"אימא! די..."

"לא. לא די. אני לא אתן לך להרוס עוד פעם את החיים שלך. יומולדת. יומולדת. מה יש לו להציע לך? בחורה בגיל שלך! לא מספיק הרס את החיים שלך? יש לו כבר, ברוך-השם, אישה וילדים. חשבתי שכבר שכחת אותו..."

"אימא!"

האם קמה. "אני מודיעה לך שאם כף-רגלו תדרוך כאן אני אצא – מהחלון!"

"אימא, די, מספיק..."

"או הוא או אני... אני אמות לך..."

"אימא, תפסיקי למות לי, טוב?"

"לא. לא. לא אפסיק. אני מזהירה אותך – אני אצלצל לאיה."

"שלא תעזי!"

"אני אעשה סקאנדאל, כמו אז... כששכבת בבית-חולים..."

"בסדר." ויתרה פתאום מירה, וקמה.

"מה בסדר? שום דבר כאן לא בסדר."

"תלכי. תטלפני. תרעישי. תעשי סקאנדאל. אבל תעזבי אותי עכשיו במנוחה," נעשתה היסטרית, "ותפסיקי להתערב בחיים שלי, אימא! אני כבר לא ילדה קטנה!"

"את עוד תתחרטי." אספה האם את סלה, כפות-רגליה היו כבר מושחלות בנעליה, והיא יצאה.

"שלום!"

וסגרה אחריה בטריקה את הדלת החיצונה.

*

מירה נותרה לעמוד, בחלוק-הקימונו הרחב, על השטיח השעיר, נתייחפה. והיה נדמה לה שהיא עדיין חשה בעקבות אבקת-הטאלק הלבנה שפיזרו כפות-רגלי אימה על השטיח. היא מיהרה אל המיטבח ושם הבריגה את הידית הארוכה של מכשיר להברשת-שטיחים, ושבה ובירשה היטב את הכתמים הלבנים. בינתיים הזיעה, והריח שעלה מגופה הרגיז אותה. היא רחצה בספוג ריחני את בתי-שחייה וזילפה שם תכשיר קוטל-ריח והפעילה את המערכת הרב-קולית המשוכללת שלה, שכללה מקוֹל ורשם-קול ומקלט ומַכוון ומגבירי-קול. ספרייתה המוסיקאלית התעשרה מאוד וכללה תקליטים וקסטות גם יחד. רסיס-זכוכית זעיר שנותר על הרצפה דקר אותה לפתע כשעברה יחפה, וננעץ כקוץ בכף-רגלה. היא לחצה ושלפה אותו וסיפגה את טיפת-הדם בצמר-גפן וטיפלה בעצמה בתשומת-לב. בחדר השקט נישאו רכים עמומים ורחבים צלילי החמישייה בדוֹ לשוברט, שהיתה אחד מקווי-ההגנה האחרונים שלה מפני התפרצותה בזעקה של איבוד-שליטה רגעי על עצמה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר,

תודה על פרסום המאמר על "הר הקסמים" ותודה על פרסום ההזמנה להרצאה על סיפור פסל מיכה.

 באשר להערה שלך – באמת, בשנות החמישים והשישים "הר הקסמים" היה ספר חובה. גם אני קראתי אז, וזכרתי רק מעט, לכן שבתי לקרוא גם יצירות אחרות של תומאס מאן.

 באשר לטענת נעמן כהן (שהוא חוזר עליה!) שכביכול אתה מוקיע הומוסכסואליות, באמת לא ברור לי איך החליט על כך. נעמן כהן הוא ידען גדול, אבל לפעמים הוא נטפל לעניינים מוזרים, כמו החובה להזכיר שמות קודמים של בני אדם, וכמו הטענה חסרת השחר שאני שונא את התנ"ך.

 שלך

משה גרנות

* ג'וחא: האם מישהו מהקוראים מכיר מתכון, תבשיל או מוצר מזון שמשולבים בו דבש ואבקת פלפל שחור או לבן, טחון דק?

* "לקליפורניה יש מושל שנראה כמו שמושל בסרטים צריך להיראות. סמכותי ואתלטי, עם שיער סמיך וכסוף שמשוך לאחור ושורת שיניים מושלמת בצבע טיפקס. אם הוליווד מוכרת לנו אשליות ודימויים, אז גאווין ניוסום מוכר אשליה של מושל ודימוי של מנהיג. אלא שכמו בכל מופע קסמים זול, מאחורי תכסיסי העשן והמראות מסתתר מעט מאוד. במובנים רבים קליפורניה היא מדינה חולה. סן פרנסיסקו, למשל, הפכה מעיר מפוארת לתרבית של אופיואידים, הומלסים ופשע. מכת גניבות משתוללת שם, בייחוד בזכות החוק שלפיו כל גניבה מחנות בשווי של עד 950 דולר נחשבת לעבירה קלה שהמשטרה לא מטריחה את עצמה לחקור. התוצאה בפועל היא שגניבה היא כבר לא ממש גניבה, אלא לקיחה ברשות, והחנויות הן בופה של עבריינים. הם עוברים בין המדפים, בוחנים את הסחורה, ורק מוודאים שהשלל לא עולה על 950 דולר." ["הארץ" באינטרנט. 31.1.25].

בקרוב אצלנו? הרי קליפורניה היא משאת הנפש של ישראלים רבים.

* "העיתונאית קרוליין גליק מונתה לתפקיד הסברתי במשרד ראש הממשלה, והצטרפה לטיסתו לוושינגטון לקראת פגישתו עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ." ["הארץ" באינטרנט. 2.2.25].

אהוד: סוף-סוף מינוי נבון של אחת המסבירים הטובים ביותר של ישראל ושל המצב בארה"ב, בשפה האנגלית! – וגם בעברית.

* כותרת המצח הנמוך של העורכים בעיתון "הארץ" לאנשים חושבים: "נסיעת נתניהו [לארה"ב] אינה רק חופשה משפחתית..." ["הארץ" באינטרנט. 2.2.25].

* הפרקליטות אישרה כי נפתחה חקירה פלילית נגד אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו, בעקבות תחקיר 'עובדה' שפורסם בחודש דצמבר. במסגרת התחקיר הוצגו התכתבויות בין שרה נתניהו לחני בליוויס, שהיתה ראשת לשכתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מהן עולה כי נתניהו ביקשה ממנה לפעול נגד הדס קליין, עדה מרכזית בתיק 1000– שבו חשוד רה"מ במרמה והפרת אמונים.

"לפי התחקיר, ב-2019 כתבה נתניהו לבליוויס כי 'צריך לצאת על הדס קליין, המזכירה של ארנון מילצ'ן שמשמיצה אותנו שנים, משקרת, מלכלכת, מנוולת.' עוד נחשף כי נתניהו עודדה באמצעות בליוויס לקיים הפגנות מול ביתה של התובעת בתיקי האלפים ליאת בן ארי. התחקיר חשף עוד כי שרה נתניהו היא שיזמה את ההפגנה מול בית הוריו של הטייס תם פרקש, שנהרג במלחמת לבנון השנייה, שבמהלכה קיללו פעילי ליכוד את המשפחה השכולה. בנוסף נחשף בתחקיר כי בליוויס היתה בקשר עם מפכ"ל המשטרה דני לוי, ששימש אז כמפקד מרחב ירקון, והחמיאה לו באוזניה של שרה נתניהו על יחסו המחמיר כלפי מפגינים נגד הממשלה.

"כמה ימים לאחר פרסום התחקיר הודיעה היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה למשטרה כי יש לפתוח בחקירה נגד אשת ראש הממשלה, בחשד להטרדת עד ולשיבוש מהלכי משפט, בשל ממצאי התחקיר. בעקבות הוראת היועמ"שית, ביקשה המשטרה לתפוס את הראייה המרכזית בפרשה, הטלפון הנייד של בליוויס, אולם ילדיה טענו כי הטלפון אינו ברשותם. משסירבו להתייצב לחקירה הופיעו בבית המשפחה שוטרים מצוידים בצו המחייב את בני המשפחה למסור את המכשיר, אך אלה שבו וטענו כי אינם יודעים היכן הוא."

["הארץ" באינטרנט, 2.2.25].

אהוד: ועכשיו נשאלת השאלה – האם שרה נתניהו תחזור השבוע ארצה עם בעלה במטוס ראש הממשלה מחופשתה הכפוייה בפלורידה – או שתעדיף להישאר קבע מחוץ לגבולות ישראל כדי שהיועמ"שית גלי בהרב מיארה לא תוריד את חייה ביגון שאולה, עד לכלא תרצה, לאחר מסכת עינויי נפש של חקירות פולשניות ומודלפות לתקשורת הישראלית.

ליאת בן ארי פרשה בינתיים מהפרקליטות והותירה את תיקי התביעה המחוררים בידי ממשיכיה וממשיכותיה, וזאת כנראה כי המטרה מקדשת בעיניהם את האמצעים, כולל כנראה תקיעת חוקן בתחת של שלמה פילבר כדי לאלצו לשמש עד מדינה מטעם התביעה וזאת כדי להדיח את נתניהו, ולאחרונה גם על ידי הניסיון לשבירת התא המשפחתי של נתניהו!

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!

רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-28, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל