הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 2029

חוגג 20 שנה למכתב העיתי "חדשות בן עזר"!

עורך אחד, עשרות כותבים נאמנים, נשלח כל יום שני וחמישי ליותר מאלפיים נמענים, עד כחמישים דפים בכל גיליון!

יום ארבע מאות תשעים ושישה למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2185 נמענים

[שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ו בשבט תשפ"ה. 13.2.2025.

עם הצרופות: 1. יעל בתערוכה. 2. יצירה של יעל. 3. עגבניות מגבס.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: אסתר ראב: אוֹפֶּנְהַיְמֶר הַיְּהוּדִי. // אהוד: חזות קודרת. // יוסי אחימאיר: לאורם של ג'ומיק ואמל. // איליה בר זאב: שני שירים. // אורי הייטנר: צרור הערות 12.2.25. // עדינה בר-אל: עגבניות מן המושב לירושלים. // רון גרא: שלושה שירים. // יעקב זמיר: פרורי זיכרונות מימי הסטודנטורה. // אהוד בן עזר: "השקט הנפשי" פרק 10. // אהוד בן עזר: "המושבה שלי". פרק רביעי. לאחר מותה טמן יוסקה את אימו בין בלוקי הקרח. סרח פוגאצ'וב היפה משתינה בחול. // מנחם רהט: 80 שנה למותו של הגאון שהפך מאוייב הציונות לפרזנטור נלהב שלה. // נעמן כהן: החות'ים עדיין עושים מצור על אילת. // ממקורות הש"י.

 

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

שִׁירִים מִבֵּין הַזְּמַנִּים

 

אוֹפֶּנְהַיְמֶר הַיְּהוּדִי

צָרוֹת כְּתֵפֶיךָ

לָשֵׂאת אֶת כַּדּוּר הָאָרֶץ

אֵין אַתָּה אַטְלַס

יַהֲדוּתְךָ טְבוּעָה

בְּשִׁקּוּי עַצְמוֹתֶיךָ

וְאַתָּה לֹא יָדַעְתָּ

חָשַׁבְתָּ כִּי אַטְלַס אַתָּה

וְתַעֲמִיס כַּדּוּר הָאָרֶץ

עַל כְּתֵפֶיךָ הַצָּרוֹת

וְתָשׁוּב הָרוּחַ לְפָעָמְךָ  –

וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָעַתִּיק

הֵחֵל מְדַבֵּר מִגְּרוֹנְךָ

כְּבַעֲלַת אוֹב  –

וּבִגְרוֹנְךָ

אֲשֶׁר לוֹקֶה  –

כִּי הִכָּה בְּךָ הָאֵל

עַל שֶׁרָצִיתָ לִדְמוֹת  –

יְהוּדִי צַר כְּתֵפַיִם

עַל כִּי לֹא יָדַעְתָּ

כִּי מוּסַר אֱלוֹהַּ מִמָּעַל

טָבוּעַ בְּשִׁקּוּי עַצְמוֹתֶיךָ

 הֻכֵּיתָ בִּגְרוֹנְךָ  –

וְאוּלַי עַל אֲשֶׁר דִבַּרְתָּ

גָּבֹהַּ גָּבוֹהַּ

עַל פִּטְרִיַּת הַמָּוֶת

לְכָל חַי שֶׁעַל הָאֲדָמָה

•

• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

 

* * *

חזות קודרת

אהוד: טראמפ הציב אולטימטום לחמאס להחזיר את כל החטופים עד שבת הקרובה ב-12 בצהריים אחרת ייפתחו עליהם שערי גיהינום. חמאס כמובן לא ייענה ואז יחליט טראמפ לעצור את הסיוע ההומניטרי לרצועה – מים, מזון, דלק ותרופות. בתגובה יודיע חמאס שהוא מתחיל להוציא להורג כל יום חטוף אחד עד שהמצור יוסר. ואז –

 הפגנות ענק בישראל נגד הרוצח נתניהו!

 

* * *

יוסי אחימאיר

לאורם של ג'ומיק ואמל

במרחק של 24 ק"מ זה מיישובו של זה ובהפרש של שישה ימים, הובאו השניים למנוחות. הראשון זלמן ג'ומיק סמסונוב ז"ל נולד, חי ומת במושבתו זיכרון-יעקב. השני אמל נאסראדין ז"ל נולד, חי ומת ביישובו דליית-אל-כרמל. שניהם – בני 96 בפטירתם. שניהם בני דור תש"ח.

בית-העלמין בזיכרון-יעקב משקף פרקים מן ההיסטוריה של ראשית ההתיישבות היהודית המחודשת.  כאן טמונים מקימי המושבה בסוף המאה ה-19, כאן קבורה שרה אהרונסון האגדית, אנשי ניל"י וראשוני המושבה עוד מלפני מאה שנה ויותר. ביניהם בני שבט סמסונוב. בני הדור השני והשלישי של המושבה, ובראשם ראש המועצה המקומית, באו-נקבצו אל בית העלמין, כדי להיפרד מאחת הדמויות המזוהות ביותר עם זיכרון-יעקב, ג'ומיק. חקלאי, לוחם, איש האדמה.

בנו גיל ספד לו: "כשאנו נפרדים מג'ומיק – אנחנו נפרדים מדור. דור המרד. דור תש"ח. אבא שם את המדינה מעל לכל. דור של פטריוטים, דור של לוחמים. דור של ציונים. תמיד התעלה מעל לפוליטיקה, מחלוקות, רדיפות. התאחד עם בני דורו – למלחמה ולעצמאות. למרות שהיה במחתרת לח"י, מעולם לא שמענו ממנו טענה, תרעומת, כעס על המדינה. גדלנו בבית שבו האב משקיע את זמנו בין רגבי אדמה לצבא. בין ענבים ותפוחים לבין התנדבות לצבא ובהתאחדות האיכרים..."

ב"בית אל-בלד נסראדין", בית העם בדליית אל-כרמל, נערך טקס האשכבה לאמל נסראדין, איש ציבור רב פעלים, ממנהיגי העדה הדרוזית, ח"כ לשעבר, חתן פרס ישראל על מפעל חיים, ששכל את בנו ונכדו, שניהם נושאים את השם לוטפי, במערכות ישראל.

המוני בני העדה הדרוזית, רבים מהם מצנפותיהם לראשם, ראש העדה וראש המועצה המקומית, באו להיפרד מאבו-לוטפי, ניצבים באולם סביב בסדר מופתי, בשקט, שומעים את ההספדים, חלקם בערבית, חלקם בעברית.

להלוויה טרח והגיע מירושלים נשיא המדינה יצחק הרצוג, שנשא דברים: "לא בכל יום אנחנו נפרדים ממי שהיה אחד האדריכלים הדגולים של השותפות היהודית-דרוזית, מי שבנה במו ידיו את הברית הזאת, ואף גילם אותה בגאווה ובכאב, בחייו שלו – ובחיי המשפחה שהקים לתפארת." אף אמל הוא מדור תש"ח, כפי שאמר הנשיא: "כששמע אמל את הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, שפנתה אל תושבי הארץ דוברי הערבית, 'ליטול חלק בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה,' הוא לקח על עצמו לממש אותה על שני אגפיה: שותפות מלאה בבניין המדינה ואזרחות מלאה ושווה".

ובחזרה לדברי גיל סמסונוב על אביו ג'ומיק: "המדינה היתה דומה לו בלידתה. כמוהו היא היתה דקה, צרה, ארוכה, גבוהה, ממטולה עד אילת. היא לא היתה חומרנית, לא חושבת על עצמה, לא חושבת על כסף, רק טובת הכלל. ממש כמוהו. היא היתה מגוייסת בכל רמ"ח אבריה, תמיד עם רובה, מהמחתרות עד צה"ל. ממש כמוהו. היא היתה תובענית, קשה, עקשנית, דוגרית, ישירה וישרה. ממש כמוהו."

בדליית אל-כרמל המשיך הנשיא את הספדו: "מבחינתו של אמל, לא היה מקום להתבלבל. שותפות זו שותפות ושיוויון זה שיוויון. הוא ראה באזרחי ישראל הדרוזים שותפים מלאים בחובת ההגנה על המולדת, בניין הארץ ופיתוחה, ותבע לעדה הדרוזית תביעה שאין צודקת ממנה – לשיוויון זכויות מלא."

"הוא התבגר וממש לא השתנה," המשיך גיל את הספדו על אביו. "אך ישראל שלו התבגרה והתפתחה, התעשרה והתפצלה ושנאה... ואבא כאב. הוא דרש את אחדות ישראל. הוא כאב את אוקטובר 2023, אך היה גאה בדור הלוחמים החדש, ראה בהם את דור תש"ח החדש, קיווה שיצטרף להנהגה כמו דור תש"ח. צוואת אבא לכולנו היא צוואת דור תש"ח – שנשמור על ישראל, שנביא לאחדות ישראל, שנתעלה, שנסלח, שנגשר, שנתחבר, כי יש לנו ארץ אחת."

ואילו הנשיא הוסיף ואמר: "התקווה שנטע אמל במקום הזה, באמצעות המורשת המפוארת שלו, הבנים, התלמידים והחניכים שהשאיר אחריו, תישאר עימנו לעד. בשעה המורכבת הזאת לחברה הישראלית כולה, מי ייתן שנשכיל ללכת בדרך היוזמה, בניית הגשרים, העשייה, השותפות והשיוויון שהנחיל לנו מנהיג מופלא זה על אדמת הארץ הזאת."

חוט אמיץ מקשר בין זכרון-יעקב לדליית אל-כרמל. חוט של מורשת התיישבותית מפוארת, אהבת הארץ, דבקות באדמת והתערות בה, רדיפת השלום והאחדות, כפי שביטאו אותן בחייהם עתירי השנים והפעלים, ג'ומיק היהודי ואמל הדרוזי. שני ישראלים גאים, שמחים בחלקם, בני דור הלוחמים מתש"ח ועד תשפ"ה, שכנים מן הכרמל ומורדותיו, שאולי לא הכירו באופן אישי זה את זה, אבל גילמו יחדיו את אחוות השונים בארצנו, את אהבת המדינה והדאגה לקיומה ולעתידה.

משימות כבירות עוד ניצבות לפנינו, הישראלים, אזרחי המדינה – יהודים, דרוזים וערבים. "אין זה מקרה," אמר הנשיא הרצוג, "שאמל, שפירוש שמו בעברית הוא 'תקווה', מובא למנוחות במקום שבו חי נפתלי הרץ אימבר, מחבר מילות ההימנון 'לא אבדה תקוותנו'". ואכן, אם נלך לאורם של ג'ומיק ואמל המנוחים, אם נאמץ את מורשתם, כי אז נגבר על אויבינו המשותפים, ונמנע את הידרדרותנו במדרון החלקלק אלי תהום של מלחמת אחים.

עוד לא אבדה תקוותנו.

יוסי אחימאיר

 

* * *

אהוד: האם חדשות "קול ישראל" מירושלים משרתות את ישראל או את החמאס – בעיקר בנושא החטופים?

 

* * *

איליה בר זאב

מִטְווח קצר בְּדִיר אֵל-בַּלַאח – 1967

מלחמת ששת הימים

מִשְׂחָקִים מְסֻכָּנִים בְּדִיר אֶל-בָּלַאח.*

אֵשׁ צוֹלֶבֶת.

אַלְמוֹנִים חוֹמְקִים בֵּין הַדְּקָלִים –

נֶשֶׁר תְּמָרִים מָרִים.

 

צִלְלֵי עֶרֶב –

בַּחֲנוּת הַפְּרוּצָה בַּקְבּוּקֵי ״סֶבֶן אַפּ״ –

קִלּוּחֵי שֶׁתֶן בַּסִּמְטָאוֹת.

 

חַיָּל מִשְׁתַּטֶּה מְדַדֶּה מֵרְצוּעַת הַחוֹף

בְּמַעֲלֶה הַמַּדְרֵגוֹת,

מֵאֲחוֹרֵי הַבַּיִת

נוֹרָה.

 

אוֹר הַיָּרֵחַ חָרַץ גְּוָנִים בַּגַּלִים הַדּוֹחֲפִים אֶל הַחוֹף.

לַיְלָה חַם, זָהוּר –

מַתְאִים לְאֵשׁ וּלִצְעָקוֹת.

 

בְּסִדְקֵי הַכֻּרְכָּר שֶׁל מְצוּקֵי הָעִיר,

מוּל גִּ'יפּ סִיּוּר, מַקְלֵעַ טָעוּן, תּוֹתַח לֹא-רֶתַע –

קְרִיאוֹת שְׁאָר הָאָדָם.

 

זֶה הַיָּם –

לַכֹּהֲנִים וְלַמֵּתִים.

 

פורסם לראשונה ב"טיסה נגד השעון", ״קשב לשירה״ 2012.

* דיר אל בלאח– "מנזר התמרים", מרכז רצועת עזה. נכבש על ידי  גדוד 128  ביום השני למלחמת ״ששת הימיםִ״. מג"ד זאביק ליטמן ז"ל.

  

מטווח קצר בְּדִיר אֵל-בַּלַאח 2025

האסון הגדול שטרם פג

 עִם דִּמְדּוּמֵי בֹּקֶר עורְבִים כִּמְעַט נוֹשְׁכִים זֶה בָּזֶה,

מְנַקְּרִים בְּאַסְפַלְט הַכְּבִישׁ,

חֹשֶׁךְ וַעֲלָטָה, מִַּרְתְּפִים בְּחוֹלוֹת בְּהוּלִים

וְאֵין שֶׁמֶשׁ.

 

מְשֻׁנֶּה,

הֲרֵי הַכְּבִישִׁים כְּבָר נְקִיִּים מֵעֲלִילוֹת הַחֲשֵׁכָה,

סָבִיב, סָבִיב –

מַסְרְקוֹת הַבַּרְזֶל מַמְתִּינִים זֶה יָמִים אֲחָדִים

בַּצֹּמֶת הַקָּרוֹב.

 

פּוֹעֲלֵי הַלַּיְלָה קִרְצְפוּ,

אֵין שְׂרִידֵי עֲצָמוֹת אוֹ זֵיתִים פְּצוּעִים –

הָמוֹן אָדָם חוֹשֵׁק מָוֶת,

מְכַסֶּה פָּנִים –

מוּל בְּנֵי אֱנוֹשׁ וְדָּם שֶׁיָבַשׁ.

 

בְּאוֹר תַּעְתּוּעִים, שָׁחוֹר עַל גַּבֵּי לָבָן,

עָטִים דְּבוֹרִים בְּתַאֲוָה

אֶל הָאַסְפַלְט הַמִּתְחַמֵּם עַל מֵתָיו.

 

הַלֵּב בּוֹכֶה בְּאִי-שֶׁקֶט וְהַגּוּף רוֹעֵד בְּקוֹל.

"בְּרוּכִים הַבָּאִים..."

 

 הֵיכָן הַבַּיִת שֶּׁהָיָה?

 

רֹטֶב הַמְּחִילוֹת, וְלַיְלָה לֹא יָאִיר –

חֶשְׁכַת אֵל.

יֶלֶד בֶּן 3 –‏‏

שׁוֹאֵל אֵיךְ עָבְרוּ יַמִּים וְאַבָּא

 אֵינוֹ.

כֵּיצָד?

הַאִם מָלְאוּ יָמָיו?

וְאוּלַי גַּם אֵין

אֵם.

 

אֵי-שָׁם –

בְּנֵי אָדָם חֲשׁוּבִים מְגֻנָּנִים עִם כַּסְפֵּי אָדָם –

כֶּסֶף טוֹב,

עִם אֵל מָלֵא רַחֲמִים וְאִשָּׁה

צוֹוַחַת.

איליה בר זאב

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 12.2.25

* מחיר הדשדוש – הזובור המתמשך שחמאס מעביר אותנו מתחילת יישום העסקה, הוא תוצאה ישירה של מלחמת הדשדוש. אין זו חכמת הבדיעבד. טענתי זאת לאורך כל השנה, מאז העסקה הראשונה.

במקום מלחמת בזק עצימה מלווה במצור כדי להכריע את האוייב, כך שהחטופים יחזרו כחלק מתנאי הכניעה של חמאס, או לכל הפחות בתנאי עסקה טובים, דשדשנו, נמרחנו, התנזלנו וזאת התוצאה.

האמת היא שגם המלחמה העצימה עד העסקה הראשונה התנהלה באופן קלוקל. במקום לתפוס ב-8 באוקטובר את ציר פילדלפי ולאחר מכן להיכנס בכל העוצמה בשלושה-ארבעה ראשים, הלכנו בהיסוס, עקב אחר אגודל. ואחרי העסקה עברנו לדשדוש. במקום לחץ עצים בלתי פוסק, יצאנו מכל מקום שהגענו אליו וחזרנו שוב ושוב ושוב והופתענו למצוא מחבלים שעוד נלחמים בנו.

תמיכתי בעסקת החטופים ובהשלמתה, למרות שבמשך חודשים יצאתי נגד הסכם כניעה, נובעת מכך שאחרי שנה ורבע של דשדוש – החטופים שהמדינה הפקירה ולא ידעה להגן עליהם ב-7 באוקטובר אינם צריכים לשלם את מחיר הדשדוש. אם תמרנו את עצמנו למצב שבו אם לא נמהר לשחרר את החטופים הם ימותו, לא היתה לנו ברירה אלא לחתום על העסקה. וגם כעת, חרף ההתנהלות וההפרות של חמאס עלינו לעשות כל מאמץ להשלים את העסקה.

אולם לכל מי שחששו שלא תהיה לנו עילה לחדש את המלחמה, חמאס סיפק לנו עילות רבות וכבדות. אחרי החזרת החטופים יהיה עלינו לחדש את האש. אבל הפעם אחרת – במלחמת בזק לצורך הכרעה, לא במלחמת דשדוש שהיא מטבעה מלחמת התשה, שבה אי אפשר לנצח ואנו מתישים בה בעיקר את עצמנו.

מה הגורם למלחמת הדשדוש? איני שותף להאשמות השווא המכוערות כאילו נתניהו רוצה במלחמת נצח כי זה טוב לו פוליטית וכו'. עם כל התנגדותי לנתניהו, אין לי ספק שיש לו קווים אדומים ושהוא לא יקריב לשווא חיי חיילים. ההיפך הוא הנכון. אופן המלחמה נועד לחסוך בחיי חיילינו. בדיוק כפי שאין לי ספק שזו גם הסיבה למדיניות הפייסנות וההתמכרות לשקט. אך כמו שההתמכרות לשקט המיטה עלינו את שבעה באוקטובר, כך הדשדוש מנע מאתנו את הניצחון.

אני מאמין שניתן עוד לתקן זאת.

 

* המפתח: קטאר – בבוקר יום שני קראתי כותרת ב"הארץ" שלפיה קטאר העבירה מסרים לישראל שהתנהלות נתניהו מסכנת את המשך שלב א'.

הבנתי שמשהו רע נרקם. קטאר, "המתווכת", היא חמאס. ואם היא מעבירה איום כזה, היא בעצם מתחילה במשחק האשמות לצורך יצירת משבר סחטני. ואכן, כך קרה בחלוף שעות אחדות.

אגב, אין זה מקרה שהפרת ההסכם נעשתה אחרי שנסוגונו מציר נצרים. הם לא רצו לסכן את הנסיגה.

זה הזמן שטראמפ יעשה מעשה. אם טראמפ יבהיר לקטאר שהיא תיפגע בסנקציות אם חמאס לא יקיים את ההסכם, חמאס-קטאר יחזרו מיד למתווה. בדרך כלל, אני בדעה שאת המעשים אנחנו צריכים לעשות, אך בעניין הלחץ על קטאר, מנופי ההשפעה הם בידי ארה"ב.

 

* התנגדות חשובה – אני תומך בעסקת החטופים. אני תומך בחתירה נמרצת לשלב ב' וביצועה במלואה והחזרת כל החטופים עד האחרון שבהם.

אבל מקוממת אותי הדה-לגיטימציה להתנגדות לעסקה, והפיכתה לעמדה בלתי תקינה פוליטית, עד שאנשים המתנגדים לה לא יעזו להביע את דעתם בקול רם. ואיני אומר זאת כי "כל הדעות לגיטימיות". לא. יש דעות שאינן לגיטימיות. אבל ההתנגדות לעסקה אינה רק לגיטימית, אלא היא דעה חשובה. היא חשובה, כי כל מילה של מתנגדי העסקה נגדה – היא נכונה. זו עסקה רעה מאוד. זו עסקת כניעה. זו עסקה שנשלם עליה מחיר ביטחוני כבד, כלומר מחיר דמים. אני תומך בעסקה למרות העובדות הללו, אך הן סיבות טובות להתנגדות לעסקה, וחשוב מאוד שהעמדה הזאת תישמע, ושתינתן לה במה ראויה, ושנאזין לה ברוב קשב, ונחפש את הדרך לתת מענה – לא בהתנצחות עם המתנגדים, אלא מענה אמיתי בשטח לטיעונים הנכונים שהם מעלים.

המחלוקת על העסקה אינה מחלוקת בין טוב לרע, אלא בין רע מאוד לרע מאוד. איזה רע מאוד הוא רע יותר? המחלוקת על כך לגיטימית לחלוטין.

מי שמתנגד לעסקה אינו רוצה להפקיר את החטופים. והתנגדותו – אין משמעה שלא אכפת לו מהחטופים. שאלה – אדם שמוכן ללא היסוס לחרף את נפשו למען סיכוי קטן לחלץ חטוף אחד מהשבי או אפילו גופה של חטוף, והוא מתנגד לעסקה, אכפת לו מהחטופים? אכפת לו מהחטופים פחות מאשר למי שתומך בעסקה?

 

* השינוי של 7 באוקטובר – לצד תמיכתי בעסקת החטופים אני קורא להפרת ההסכם ולחידוש המלחמה אחרי החזרתם, כדי לממש את המטרה השנעיה של המלחמה, מיטוט חמאס.

וכשאני כותב זאת, כותבים לי, בעיקר מתנגדי העסקה, אך לא רק הם, שזאת פנטזיה, שאין לה היתכנות, שהעולם לא ייתן לנו וכן הלאה. ומזכירים לי, את ההונאה העצמית באוסלו, ש"אם הם רק יעזו להפר את ההסכם," וכך גם בהתנתקות ובנסיגה מלבנון; עובדה, לא עשינו זאת בעבר. אז למה ננהג כך הפעם?

יש הרבה צדק בטענה הזאת, אבל השאלה היא האם אחרי 7 באוקטובר ננהג באותה דרך שבה נהגנו לפני 7 באוקטובר. אני מאמין שלא. לדעתי עם ישראל נמצא במקום אחר מכפי שהיה לפני 7 באוקטובר, והוא מבין את הצורך ביוזמה אקטיבית התקפית כלפי האוייב, ולא בהמתנה פאסיבית לאסון הבא.

אפילו בממשלת 7 באוקטובר חל שינוי דרמטי. האם היוזמה ההתקפית בסוריה ביום נפילת אסד – השמדת האמל"ח ותפיסת השטח במזרח הגולן וכתר החרמון הייתה נעשית לפני 7 באוקטובר? בחיים לא. הממשלה לא היתה מעלה על דעתה את הצעד הזה, ואם היתה עושה זאת, היתה מעוררת מחאה חריפה נגד "מלחמת ברירה" וכד'. והנה, הממשלה החליטה על הצעדים האלה והציבור הרחב תומך בכך.

מכאן אני מסיק שיש בהחלט אפשרות לחידוש המלחמה. יש לכך בשלות בציבור, וחשוב יהיה להפעיל לחץ ציבורי על הממשלה בכיוון הזה.

 

* תמונת ניצחון – שני היגדים פופולריים בשיח על סוגיית החטופים מייצגים, לכאורה, אותה תפיסה, אך בעיניי יש ביניהם הבדל משמעותי. הראשון הוא: "אין ניצחון בלי שחרור החטופים." השני הוא: "שחרור החטופים הוא תמונת הניצחון."

אני מסכים עם ההיגד הראשון ואיני מסכים עם השני. ניצחון הוא השגת מטרות המלחמה. המטרות היו מיטוט שלטון חמאס וכוחו הצבאי ושחרור החטופים. מכאן, שללא שחרור החטופים, אין ניצחון. אולם אין ניצחון גם ללא מיטוט שלטון חמאס וכוחו הצבאי. שלטון חמאס על הרצועה חזק לא פחות מכפי שהיה לפני המלחמה. כוחו הצבאי של חמאס חטף מכות קשות מאוד, אך לא מוטט.

אם המלחמה שהחלה בטבח הנורא לא תסתיים בניצחון ישראלי, יהיה זה ניצחון חמאס, ניצחון הטבח. במקרה כזה, מצבה הביטחוני של ישראל יהיה בשפל שלא היה כדוגמתו.

אנו חייבים לנצח במלחמה, כלומר להשיג את כל מטרותיה. יש לעשות כל מאמץ להשלים את עסקת החטופים, אבל לאחר מכן חובתנו לחדש את המלחמה להשגת שתי המטרות הנוספות. ויש להוסיף עליהן מטרה נוספת – גביית מחיר טריטוריאלי ממדינת עזה.

 

* תמונת הניצחון המוחלט – האם ביטול נטיעות ט"ו בשבט בנגב המערבי הוא תמונת הניצחון המוחלט?

 

* אסור להשוות? – המצקצקים לנוכח ההשוואה המתבקשת של חמאס לנאצים, וטוענים שזו "זילות השואה", הם בדרך כלל, משום מה, אלה שתחביבם הוא "לזהות תהליכים", שהמושג "יודונאצים" מביא אותם לאורגזמה, ובאבי המושג, ישעיהו ליבוביץ', הם רואים נביא. אלה שצירוף המילים "אסור להשוות" הוא בעבורם בדיחה פנימית, לעג לאלה שמתכחשים להיותנו נאצים.

פתאום אסור להשוות.

 

* תלמידיו של גבלס – טקס השפלת החטופים בדיר אל-בלאח מוכיח שגבלס חי ומתגורר בעזה.

 

* מפקיר את ביטחון ישראל – אם טראמפ בוחר במסלול הדיפלומטי בסוגייה האיראנית, הוא בוחר, בעצם, בפצצה האיראנית.

אין חצי פצצה. או שאיראן תהיה גרעינית, או לא. איראן הפכה את השגת הנשק הגרעיני למצוות-עשה דתית. זה הכלי המרכזי שלה בג'יהאד. ואחרי קריסת אסטרטגיית טבעת האש החונקת את ישראל, הלהט שלה להשיג את הפצצה התעצם.

כל הסכם עם איראן הוא הסכם הונאה, כדי לקדם את ההתגרענות. נוכח שעון החול המתקצר, לא רק ההסכם הוא סכנה, אלא עצם המו"מ.

לא פחות חמורה, הצהרתו של טראמפ שאם יהיה הסכם ישראל לא תתקוף. כיוון שהוא אמר את הדברים אחרי פגישתו עם נתניהו, ניתן להסיק שזו התחייבות שקיבל מנתניהו. נתניהו, שהשתלח בבנט בשל הטענה השקרית שבנט כביכול התחייב לעדכן את ארה"ב לפני פעולה, לא התחייב לעדכן, אלא התחייב לא לתקוף. זאת הפקרות ביטחונית.

16 שנים נתניהו נמנע מפעולה נגד איראן, ולחסידיו השוטים יש שעירים לעזאזל למחדל הזה. לזכותו ייאמר שהוא היטיב להעלות את הנושא לסדר היום הבינלאומי, אולם בנאומים מזהירים בעצרת האו"ם אי אפשר לנצח את איראן.

אם איראן תהיה גרעינית, המחדל הזה, גם המחדל הזה, יהיה רשום על שמו. כיוון שהגרעין האיראני הוא האיום העיקרי על ישראל, המחדל הזה גדול אף יותר ממחדל 7 באוקטובר, שאף הוא רשום על שמו.

נתניהו מפקיר את ביטחון ישראל.

 

* אין אקדח והוא לא מעשן – מרכיב מרכזי בתוכנית המילוט הפחדנית של מר מחדל הברחן מאחריותו לאסון הגדול ביותר בתולדות העם היהודי מאז השואה, הוא סיכול חקירת המחדל באמצעות העמקת ההסתה והדה-לגיטימציה לשופטי ישראל.

עוכר המשפטים הפירומן, יריב לוין, ממנף בציניות את האסון הגדול שהממשלה והקבינט שבהם הוא חבר המיטו עלינו, כדי להמשיך להסית נגד מערכת המשפט. כעת הוא טוען, שיש ניגוד עניינים בין בג"ץ לחקירה כי שופטי בג"ץ צריכים להיחקר. זו תרבות השקר של הביביזם, שעיקרה – אם תחזור על שקר מספיק פעמים, הוא יהפוך לאמת.

על מה בדיוק שופטי בג"ץ צריכים להיחקר? האם הם הנהיגו את מדיניות ההתמכרות לשקט והפייסנות? האם הם איפשרו לחמאס להפוך באין מפריע מארגון טרור קטן לצבא טרור מפלצתי? האם הם העבירו לחמאס את ההון הקטארי שצייד אותו וחימש אותו ואף לחצו על קטאר להעבירו, כפרוטקשן להשיג עוד חודש של שקט? האם הם הרשו לחמאס להצית את שדות הנגב במשך שלוש שנים וחצי בלי כל הפרעה? האם הם נמנעו ממתקפת נגד מקדימה להכרעת חמאס והמתינו בפאסיביות עד שחמאס תקף אותנו ב-7 באוקטובר? האם הם קבעו כמטרה של כל "סבב" את הפסקת האש ולא את הכרעת האוייב והניצחון עליו? האם הם הפסיקו כל מבצע ברגע שחמאס והג'יהאד רצו בכך והסכימו להפסקת אש? האם הם הבליגו כאשר חיזבאללה הקים מאחז על אדמתה הריבונית של מדינת ישראל? האם הם שתקו לאורך כל השנים לנוכח הפרת החלטה 1701 ונתנו לחיזבאללה להקים את מדינת הטרור על גבולה של ישראל? האם הם שיחררו את סינוואר ואת כל שרשרת הפיקוד של הטבח בעסקת שליט המופקרת? האם הם סירבו לבקשות צה"ל והשב"כ לחסל את סינוואר ודף, גם כאשר היו לכך הזדמנויות מבצעיות, כדי לא להביא להסלמה? האם הם ישבו בממשלה שעקרה את גוש קטיף ותמכו בעקירה בכל ההצבעות בממשלה ובכנסת? האם הם פחדו לפעול נגד התבססות חמאס בג'נין וצפון השומרון, מפחד התגובה מעזה? האם הם הדרג המפקד על צה"ל, שתחתיו צה"ל צימצם את עצמו על פי פנטזיית "צבא קטן וחכם" עד כדי כך שנוצר צבא שאינו מסוגל להילחם בעת ובעונה אחת מלחמה עצימה נגד שני ארגוני טרור? האם הם אשמים במחדל המודיעיני הנורא ובקונספציה של "חמאס מורתע"? האם הם התעלמו מהידיעות שהעבירו התצפיתניות והנגדיות באמ"ן? האם הם אחראים לכך שהכוחות לאורך הגבול ב-7 באוקטובר היו מדוללים? האם הם אחראים לאי ביצוע כוננות עם שחר בגבול עם עזה? האם הם לקחו את כלי הנשק של כיתות הכוננות בצפון לבסיסי צה"ל ובנגב המערבי – לנשקיות היישוביות? האם הם הנהיגו את מלחמת הדשדוש במקום מלחמת בזק להכרעת האוייב? האם הם פינוי את תושבי הצפון פינוי ממושך, במקום להגן עליהם? האם הם הקימו למשך שנה רצועת ביטחון בשטח ישראל, מדרום לגבול עם לבנון? האם הם קרעו את העם במהפכה משטרית והתעלמו מהקריאות לעצור, כי הדרדור מוביל לאיום ביטחוני ומלחמה?

עד כמה יכולים עוכר המשפטים הפירומן וחבר מרעיו לבנות על כך שהציבור הישראלי טיפש ויאמין לשקריהם? אה, בעצם הם אומרים שבג"ץ קיבל את עתירת עדאללה לשינוי הוראות הפתיחה באש בגבול עזה. זה האקדח המעשן שלהם. גם אם זה היה נכון, זה היה זניח וקלוש לעומת המחדל הנורא של הממשלה ושל צה"ל והשב"כ הכפופים לה. אבל זה לא נכון. זה שקר. בג"ץ דחה פה אחד את העתירות, בהרכב שבראשו עמדה הנשיאה חיות ולצידה השופטים מלצר והנדל. אין אקדח והוא לא מעשן. עוכר המשפטים וחבר מרעיו יודעים זאת, כמובן, ובכל זאת הם מפמפמים שוב ושוב את השקר.

כל סיפור ה"לא מאמינים לשופטים" הוא סיפור כיסוי. מר 7 באוקטובר משתמש בתוצאות ההסתה הנתעבת ורבת השנים של תעשיית השקרים וההסתה שלו נגד השופטים, כתירוץ עלוב למנוסתו מוגת הלב מחקירה, שנובעת מסיבה אחת – הוא הראשון שיודע, יותר מכל אחד אחר, שהוא אשם במחדל שהמיט עלינו את הטבח. כל ועדה, אלא אם זו תהיה "ועדה" שתורכב מסוג האנשים שיריב לוין רוצה שיהיו השפוטים בישראל, תקבע זאת.

במלחמה הזאת מאות אלפי ישראלים זינקו אל תוך התופת, תוך נכונות מוחלטת לחרף את נפשם על הגנת המולדת. מאות מהם נהרגו. אלפים נפצעו. רבים מהפצועים חזרו למלחמה, חלקם נפצעו שוב ואף נהרגו. ואילו ראש הממשלה ושריו אינם מוכנים לסכן את שלטונם הרקוב למען המדינה, ולכן מונעים את חקירת מחדלם. "שנהיה ראויים להם" – האמירה הזאת הפכה כמעט לקלישאה. עם ישראל ראוי להם ולקורבנם. ממשלת הפיגולים – לא.

 

* הצעת פשרה – אני מציע להקים ועדת חקירה בראשות נתניהו, שתחקור את מחדלי בג"ץ שהביאו ל-7 באוקטובר.

 

* מי אחראי – מי ששיחרר את סינוואר הוא זה שדחה בעקביות את הפצרות מערכת הביטחון לחסל אותו.

 

* מה לחקור – בין אם זה נכון שנתניהו התחייב בפני בית הדין בהאג להקים ועדת חקירה ממלכתית ובין אם לאו – אין שום קשר בין ועדת החקירה לבין הליך הטריבונל האנטישמי בהאג.

קיים עיקרון בבית הדין בהאג, שכאשר הנושא הנדון בפניהם נחקר במדינה הנאשמת, ההליך נעצר ונותנים הזדמנות למדינה לחקור את עצמה.

לכאורה, משמעות הדבר היא שאם תקום ועדת חקירה ממלכתית, יפסק ההליך בהאג.

אבל זה לא יקרה כיוון שאין שום קשר בין הנושא שלשמו יש להקים ועדת חקירה ממלכתית לבין הנושא הנדון בהאג. הרי איננו מקימים ועדת חקירה ממלכתית לחקר "הג'נוסייד והפשעים נגד האנושות שמבצעת ישראל בעזה". הרי מדובר בעלילת דם אנטישמית מופרכת, ועצם החלטה על חקירתה היא לגיטימציה לאנטישמיות. ועדת החקירה שיש להקים תעסוק במחדל המדיני והביטחוני שהביא לטבח 7 באוקטובר, וזה ממש לא מעניין את הטריבונל.

 

* פקיד - נתניהו כינה את ראש השב"כ "פקיד". הבייס הביביסטי אכול שטיפת המוח של קונספירציות הדיפ-סטייט החולניות יריע ויצהל.

 

* החזירו לנו את סיני – ב-6 באוקטובר 1981 היה רצח כפול במצרים. ח'אלד אל-אסלאמבולי רצח את הנשיא סאדאת. מובארק רצח את השלום עם ישראל.

מובארק הפך שלום חם למלחמה קרה, וכאלה הם היחסים בין המדינות עד היום.

מצרים, בעזות מצח, מאיימת, למעשה, בביטול הסכם השלום עם ישראל, אם ארה"ב תטיל עליה סנקציות כלכליות. זו אותה מצרים, שתחת עיניה, במקרה הטוב בהעלמת עין, ציר פילדלפי הפך לאוטוסטרדת ההברחות לחמאס. והיא מרשה לעצמה לאיים.

תמורת הסכם השלום, שהתקיים בפועל רק שלוש שנים וחצי, מסרנו למצרים את כל סיני ועקרנו את יישובינו. לפני שהם מבטלים את ההסכם, שיחזירו לנו את סיני.

 

* קראמע יעוורעיעוו – אני קורא ספר חדש, "המחשבה הפוליטית של דוד בן גוריון – מבחר ממאמריו", בעריכת פרופ' אבי בראלי וד"ר גילת גופר. בנאום שנשא ב"ג בכינוס של ראשי היישוב היהודי בא"י ב-3 באוגוסט 1938, תחת הכותרת "שאלות הביטחון וענייני השעה", נתקלתי בביטוי שלא הכרתי - קראמע יעוורעיעוו [נקרא קְרַמֶה יֶבְרֶיֶב]. המשפט השלם: "בוודאי רבים מכם זוכרים את 1929, כאשר האנגלים זיינו את כל הפקידים האנגלים 'קראמע יעוורעיעוו' (לאַפּוֹקֵי היהודים)". בהערת שוליים מוסבר שמדובר בביטוי רוסי בתעתיק עברי-יידי, שמשמעה היא "חוץ מהיהודים". וכך גם הביטוי שבסוגריים, לאַפּוֹקֵי היהודים, הוא בארמית "חוץ מהיהודים".

אותו קראמע יעוורעיעוו קיים גם היום. למשל, מועצת זכויות האדם של האו"ם פועלת למען זכויות האדם קראמע יעוורעיעוו. ובית הדין בהאג מכיר בזכות ההגנה העצמית קראמע יעוורעיעוו.

הרצל טעה בהערכתו שברגע שתקום מדינה יהודית תיפסק האנטישמיות. המסקנה שלי בנוגע לאנטישמיות היא שאין טעם לנסות למצוא לה הסבר כלשהו. היא אינה רציונלית ואין לה שום הסבר. וכנראה שהיא חשוכת מרפא.

 

* דו"ח מודיעיני מזירת שוקן – בפשקוויל של ב' מיכאל נגד תכנית טראמפ הוא כתב את קיצור תולדות הציונות על פי המשנה השוקניסטית: "כך בדיוק, בשיטת טראמפ, סידרה לעצמה הציונות את המגרש שעליו היא שולטת: היא הגיעה לכאן מעבר לים, לאחר שגורשה או נרצחה בארצות לידתה. גירשה, בדם ואש, את רוב יושבי הארץ המקוריים, בזזה חיש קל את מלוא רכושם, והכריזה עצמאות. את מחיר התרגיל הזה, אגב, אנחנו משלמים עד היום." צודק האוטואנטישמי הזה. הסדר הנכון היה שהיהודים יישארו ב"ארצות לידתה" של הציונות השנואה עליו, כדי להירצח ולהיות מגורשים.

החרה החזיק אחריו, בפשקוויל על אותו נושא, חברו לדבוקה רוגל אלפר: "ישראלים תמיד רוצים גם וגם... דמוקרטית ויהודית. ושוב משלים עצמם שהבולשיט הזה באמת עובד." כי זו הגישה של האוטואנטישמי הזה: יכולה להיות מדינת לאום צרפתית ודמוקרטית, בריטית ודמוקרטית, גרמנית ודמוקרטית, איטלקית ודמוקרטית, אבל לא יהודית ודמוקרטית. למה? ככה. קראמע יעוורעיעוו. לא צריך הסבר – יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. וכיוון שהוא הרי דמוקרט גדול, הוא מייחל לחורבן המדינה היהודית כדי שתהיה כאן דמוקרטיה. אלא שתהיה זו דמוקרטיה נוסח עזה.

אגב, הסלידה של אנשים מסוגו של אלפר מ"גם וגם" משותפת לאנשים מסוגו של בן גביר. קנאים פנאטים עיוורים מטבעם לאינסוף הצבעים והגוונים. הם מכירים רק שחור ולבן. או:או. הם לא רק סולדים ממורכבות, הם אינם מכירים בה. אין אצלם מורכבות. מוגבלים.

 

* "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי", גירסת החרדים – פרסום דברי הבלע של מנהיג דגל התורה הרב דב לנדו, נגד הציונות בכלל והציונות הדתית בפרט, עוררו סערה, ועסקניו החלו בשיטה המוכרת של "דבריו הוצאו מהקשרם" וכד'. קראתי את הסטנוגרמה המלאה של הדברים, שפורסמה באתר החרדי "כיכר השבת", ומה שפורסם ממעיט מחומרת הדברים.

הנה ציטוט לדוגמה: "אני לא יודע מה היה קורה בתחילת המדינה, אם היו עושים כאן שלטון של או"ם היה מצב מצוין, יש מכתב מהבריסקר רב מאז, מכתב פוליטי, נגד שרתוק, שרת, מכתב לחוץ לארץ מתש"ח, אפשר בלי מדינה לחיות טוב עם הערבים, אם נלך עוד אחורה אפשר כמו שר' חיים זוננפלד עשה, לכבד את הערבים, היה די טוב שמושלים כאן הערבים, מצב הכי טוב, הערבים היו מושלים, היו מכבדים אותם, לא מתערבים בהם, מביאים כסף לארץ, הערבים אוהבים כסף" (העילגות – במקור).

זאת הפנטזיה. להיות יהודוני חסות תחת שלטון ערבי "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי."

זה לא חסידות סאטמר. אלה לא נטורי קרתא. זו אינה העדה החרדית. אין זו ישיבת "תולדות אהרון". אפילו לא הפלג הירושלמי. אלה לא הקיצונים, שמסרבים לנגוע בכסף "הציויני" ומחרימים את הבחירות. זה המיינסטרים החרדי. זה המנהיג של דגל התורה, מפלגתו של ח"כ גפני.

חשוב להכיר את הדברים, כיוון שזו המחלוקת האמיתית בפולמוס על ההשתמטות. זו מחלוקת בין ציונות לאנטי ציונות. בין ציונות לגלות. הם שמחים לקבל מהמדינה מימון נכבד שיאפשר את אורח חייהם החולה והמשתמט, אבל הם נגד המדינה. נגד עצם קיומה. המדינה היא כפירה מבחינתם.

והם צלע מרכזי במה שמכונה "המחנה הלאומי". לאומי? מה לאומי בהשתמטות מהגנת המולדת? מה לאומי באנטי לאומיות הזאת? מה לאומי במחנה הלאומי?

 

* למחוק את ההיסטוריה הציונית – זיכרון ילדות רחוק – לאחר מותו של ראש עיריית ר"ג אברהם קריניצי בנובמבר 1969 (הייתי אז ילד בכיתה א'), החליטה העירייה לשנות את שמו של רח' יהל"ם, אחד הרחובות המרכזיים בעיר, לרח' קריניצי. יהל"ם הוא המנהיג הציוני יהודה ליב מוצקין. אני זוכר שהוריי כעסו על ההחלטה. ברור שיש להנציח את שמו של קריניצי, אך מה פתאום לשנות שם רחוב, המנציח אדם אחר?

אני זוכר את העלבון של משפחת שיפמן לאחר שהוחלט לשנות את שמה של תחנת הכוח בחדרה מ"מאור דוד", ע"ש דוד שיפמן, שהיה יו"ר דירקטוריון חברת החשמל, ל"אורות רבין", אחרי רצח רוה"מ. בני המשפחה סיפרו שהם נמנעים מלנסוע בכביש החוף, בשל העלבון הצורב בעוברם ליד התחנה.

בראשית השבוע החליטה ועדת השמות של עיריית צפת פה אחד, לשנות את שמו של רח' דוד רמז לשמו של רבי יעקב אבוחצירה. דוד רמז (1886-1951), מחותמי מגילת העצמאות, היה ממנהיגי תנועת העבודה הציונית, מזכ"ל ההסתדרות הכללית, יו"ר הוועד הלאומי, שר התחבורה הראשון, שר החינוך השני (תפקיד שאותו מילא 200 ימים, עד מותו), מנהיג ציוני רב פעלים.

 ר' יעקב אבוחצירא (1806-1880) היה רבה של תאפילאלת שבמרוקו, מקובל, פוסק, מחבר, דרשן ופייטן, סבו של הבבא סאלי.

אין שום פסול בעיניי בקריאת רחוב על שמו של אבוחצירא. נהפוך הוא. אך מה פתאום לשנות שם רחוב שמנציח אדם אחר?

אין זה מקרה. זה חלק ממגמה. החרדים עלו לשלטון בצפת, וכמגמה הם מנסים למחוק מן העיר את ההיסטוריה הציונית. באותה ישיבה הוחלט להחליף את שמו של רחוב לוחמי הגטאות לרחוב בנימין הצדיק ואת רחןב קרן היסוד לרחוב הרב קעניג.

אני מבין שהוגש ערר על ההחלטה, בטענה שהישיבה היתה בלתי חוקית כי סדר היום לא פורסם מראש. אבל אין זה משנה את המגמה. אם הערר יתקבל, הישיבה תתכנס כדין, סדר היום שלה יפורסם מראש והיא תקבל שוב אותן ההחלטות.

העיר צפת נפלה בידי החרדים והיא נלחמת במורשת הציונית.

שמחתי לשמוע שמחאה ציבורית הביאה להקפאת ההחלטה.

 

* אמל נסראלדין – לפני קרוב לעשרים שנה, השתתפתי בסיור של קבוצת ירוחם בהובלת ד"ר צביקה צמרת ז"ל בדלית אל-כרמל, שבה התארחנו אצל חבריו של צביקה יוסף נסראלדין ואמל נסראלדין (שאם אני זוכר נכון היה דודו). יוסף, שנפטר לפני ארבע שנים ייסד את התנועה הדרוזית הציונית. אמל, חתן פרס ישראל על מפעל חיים, היה ח"כ מטעם הליכוד (חטיבת תנועת החירות בליכוד) בכנסת התשיעית, העשירית וה-11. אמל, ששכל את בנו במרדף במלחמת ההתשה ואת נכדו במבצע "עופרת יצוקה", ייסד את ארגון "יד לבנים" הדרוזי ואת בית יד לבנים בבית אוליפנט שבדלית אל-כרמל. בביקורנו התארחנו בביתו של יוסף ואת אמל פגשנו בבית יד לבנים. משניהם שמענו אמונה עמוקה בציונות, בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל ובברית העמוקה בין הדרוזים למדינת ישראל ולעם היהודי, שהיא טובה וחשובה מאוד לשני העמים.

אמל נסראלדין הלך ביום ראשון לעולמו בגיל 96.

יהי זכרו ברוך!

 

* חלק בלתי נפרד מן ההגדה – את דבריו האלמותיים של בן גוריון בנאומו בפני ועדת החקירה של האו"ם – אונסקו"פ, אותן הביא בגיליון הקודם נעמן כהן, אני קורא מדי שנה בפתח סדר פסח.

 

* ביד הלשון: גבת – גבת הוא קיבוץ בעמק יזרעאל. שמו המקורי של הקיבוץ, שעלה לקרקע בשנת 1926,  היה קבוצת קדושי פינסק. מייסדי הקיבוץ, עולים חלוצים מן העיר פינסק שבפולין, הנציחו בשם 35 יהודים שהוצאו להורג בפולין ב-1919 בחשד לקומוניזם.

מקור השם נגזר מגבתא - עיירה בתחומי ציפורי, מתקופת בית שני. שרידי העיירה נמצאים באתר ארכיאולוגי ביישוב. השם גבתא השתמר בשמו של הכפר הערבי הנטוש ג'בתא, שעל אדמותיו הוקם הקיבוץ.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

 

* * *

עדינה בר-אל

עגבניות מן המושב לירושלים

יעל אורן בת מושב ישע עוסקת בציור ובפיסול בירושלים. בעבודותיה יש נופים וטבע בהשראת מראות ילדותה. היא מציגה תערוכה בגלריה של עמותה בשם "סטודיו משלך", שמעודדת ומקדמת נשים יוצרות. יעל מספרת על אביה, יואל (יוליק) אורן ז"ל, אקדמאי שהחליט להפוך לחקלאי והיה מחובר לאדמה.

בתערוכת "התכנסות" בברור חיל (ראה "קו למושב", גיליון 1367, 23.1.2025) בלטה עבודת פיסול של עגבניות שנראו ממש כאילו נקטפו בזה הרגע. היצירה הזו עוררה סקרנות רבה אצל המבקרים. בעקבותיה יצרתי קשר עם האומנית יעל אורן. בירושלים פגשתי אישה מרשימה ויצירתית מאוד, וזכיתי לראות עבודות נוספות שלה.

 

שורשים בדגניה, בירושלים ובתל-אביב

מוצאה של משפחת אביה הוא מסלונים אשר ברוסיה הלבנה "סבי בנימין אהרונוביץ היה ממקימי דגניה." מספרת יעל אורן. "הוא עלה ארצה עם כל משפחתו בגיל צעיר, אך חזר לסלונים כדי למצוא אישה.  שם פגש את סבתי רבקה ממשפחת זקהיים. מעניין לציין," מוסיפה יעל, "שכל בעלי שם משפחה זה בכל העולם הם בעצם צאצאים של משפחה אחת, אשר שינתה את שמה לאחר אירוע אנטישמי כנגד יהודים. השם זקהיים הוא ראשי תיבות של 'זרע קודש הם'." אגב, בארכיון דגניה שמורים מכתבים בכתב יד של אהרונוביץ, בו הוא מספר על חיי היום יום ועל האנשים בתקופת ראשיתו של יישוב זה.

רבקה זקהיים הגיעה ארצה עם בנימין אהרונוביץ (לימים אורן), והם התגוררו בירושלים בשכונת רחביה, במעונות עובדים א'.  בנימין עבד כפקיד בשרד החינוך. לאחר השואה נודע להם, שכל משפחתה של רבקה בסלונים נספתה. בנם יואל (יוליק), אביה של יעל, נולד בירושלים וגדל בה. הוא למד בגימנסיה רחביה והיה פעיל מאוד בתנועת הצופים כחניך וכמדריך. הוא התגייס לנח"ל והגיע עם הגרעין שלו לקיבוץ גונן. 

"אמי אלישבע נולדה למשפחת רוקח, שמוצאה מפולין והיגרה לאוסטריה." מספרת יעל. "זו היתה משפחה אמידה, בעלת בית חרושת לוופלים בווינה. כאשר הנאצים עלו לשלטון בגרמניה, הם הצליחו איך שהוא להבריח את כל האחים לכל מיני ארצות. את מכונות בית החרושת הם מכרו לחברת 'ליבר' בארץ. בזכות זה הם קיבלו כמה סרטיפיקטים. וכך הצליחו אחיה של סבתי לעלות ארצה. בשנת 1938 גם סבי, סבתי ואמי בת השנה עלו בזכות היותו של סבי, משה קרצנר ציוני פעיל. הם חיו בתל אביב. אחים של סבתי הקימו בארץ את מפעל הוופלים 'מן', שפועל עד היום."

אלישבע, אימה של יעל, גדלה בתל-אביב. לימים אחיה הטייס שלמה קרן ז"ל  השתתף בעת מלחמת ששת הימים בהפגזות בעיראק, עד אשר באחת מהן מטוסו הופל והוא נהרג.

 

חיזוק למושב ישע

"גם אימי אלישבע הגיעה לקיבוץ גונן במסגרת הנח"ל, שם הכירה את אבי יואל (יוליק)  אורן והם נישאו." ממשיכה יעל לספר על הוריה. "עוד כשהיו חברים בגונן למד אבי בפקולטה לחקלאות ברחובות וקיבל תואר ראשון. כעבור כמה שנים הוריי עברו לגור בתל-אביב. אבי השלים תואר שני בפקולטה לחקלאות, ואימי למדה באוניברסיטה סטטיסטיקה וכלכלה. אבל הציונות בערה בעצמותיו של אבי. הוא ועוד חמישה מחבריו, שהיו מדריכים חקלאיים, החליטו לעזוב את עבודת ההדרכה ולהפוך לחקלאים בעצמם. חברי הקבוצה הגיעו עם בני משפחותיהם למושב ישע בשנת 1964, כשהייתי בת שלושה חודשים. כאשר הגענו למושב ישע זו היתה ממש שממה. לא היה כביש, הכול היה חול וחול. " היא מוסיפה. ואכן יוליק הפך לחקלאי רציני, טיפח משק מגוון ובו גידל פרחים, ירקות שונים, ביניהם פלפלים, עגבניות ושום, ואחר כך היו לו מטעים ופרדסים על שטחים נרחבים. הוא נטע עצי תפוזים, קלמנטינות, קומקוואט (תפוז סיני), לימקוואט (לימון סיני) ועוד פירות אקזוטיים. "אבי עבד ללא הפסקה." מציינת יעל. "הוא נעזר בפועלים מאופקים וגם בפועלים מרפיח. הוא היה מאוד מחובר לאדמה." היא מעידה. "היה פלאח ממש, איכר משכיל ומקסים. תמיד היה מביא למפגשים עם חברים ובני משפחה ארגזי פירות, ירקות או פרחים. הוא היה מאוד גאה ביבולים שלו." גם חבריו המדריכים שהגיעו איתו למושב טיפחו משקים.

בנוסף לעבודתו במשק נשלח יוליק כמה פעמים להדרכה חקלאית בחו"ל. בין היתר היה עם משפחתו במשך שנתיים בתאילנד, שם ריכז צוות של חקלאים.

 

ילדות ונעורים במושב, לימודים בקיבוץ

אלישבע אימה של יעל עבדה בתחילה כמורה בבית הספר במבטחים ואחר כך היתה מנהלת החשבונות של קיבוץ גבולות. היא נהגה להביא כמה מחמשת ילדיה בכל בוקר לקיבוץ ושבה איתם הביתה אחר הצהריים. "כך שאני עד כיתה ו' למדתי בקיבוץ ולנתי בבית בישע," מספרת יעל, "ובכיתה ז' עברתי עם ילדי קיבוץ גבולות ל'מוסד' ולנתי שם."

לפני 25 שנה אירע למשפחה אסון. אביה יוליק יצא עם עודד כהן, חבר מעין הבשור, לטיסה  במטוס קל. המסוק התרסק ואביה של יעל נהרג יחד עם חברו. אימה המשיכה להחזיק את המשק כמה שנים, ואז היא חלתה בסרטן. אחיה של יעל,  בנימין – שלמד בירושלים דפוס וצילום ועוסק באמנות פלסטית ומוזיקה –  חזר למושב  ועזר לאימו במשק. לרוע המזל נפטרה גם האם אלישבע ממחלת הסרטן והמשק עבר לידיו של בנימין.

"אחי המשיך בפרדסים של אבי." מספרת יעל,  "התפוזים שלו היו הכי טעימים בעולם. הוא קטף אותם כשהם בשלים לגמרי. אחרי השבעה באוקטובר הוא פונה עם משפחתו מהמושב. עכשיו הם חזרו לישע, אך הוא החליט לא להתפרנס מחקלאות עקב ההפסדים בתחום זה. ואני נאלצת לאכול תפוזים מהסופרמרקט וזו ירידה נוראית ברמה עבורי." היא צוחקת. 

עוד לפני מותה של אימה, חוותה המשפחה טרגדיה נוספת, כשרותי, האחות שהיתה צעירה מיעל בשנתיים, נפטרה מסרטן בגיל 38. המוות של שלושת היקרים לה מקבל, כפי שנפרט בהמשך, ביטוי ביצירתה.

 

יעל הציירת והפסלת

"מאוד אהבתי לצייר מאז הילדות." היא מספרת. "בכיתה י' היה לנו לראשונה לנו שיעור ציור מסודר בבית הספר המורה היה דב'לה הלר ז"ל מקיבוץ נירים. בכיתה י"א היה המורה לציור יוסטה בלייר מישע, חברו של אבי, אחד מקבוצת המדריכים החקלאיים שהגיעו למושב. לימים היו ליוסטה תפקידים שונים בתחום החקלאות, בין השאר הוא היה מנכ"ל התאחדות חקלאי ישראל."

לאחר סיום בית הספר התיכון התנדבה יעל לשנת שירות, במסגרתה היתה מדריכה קומונרית בקן "השומר הצעיר" בכפר סבא. בצבא היא היתה משקית ת"ש בחיל האוויר בחצרים. "אחרי הצבא חזרתי לקיבוץ ואז למדתי ציור בשיעורי ערב בביה"ס 'מעלה הבשור'. אחר-כך התקבלתי ל'אקדמיה לאומנויות ועיצוב 'בצלאל'. עברתי לירושלים. ומאז אני בירושלים."

ב'בצלאל' היא למדה מקצועות שונים בתחום האמנות: ציור, פיסול, וידאו, צילום, תולדות האמנות. היא סיימה תואר ראשון ומאז היא מציירת ומפסלת. עבודותיה מוצגות בתערוכות ובגלריות שונות. לפרנסתה היא עובדת כגרפיקאית בעיתון.

הנושאים שיעל מרבה לצייר ולפסל הם טבע דומם ו"הרבה שמיים", כדבריה. היא יוצרת עבודות במגוון טכניקות – ציור, פיסול, קולאז'ים, רקמה. ונשוב לעבודה הראשונה שהזכרנו – העגבניות שלה. לבקשתנו מסבירה יעל ממה הן עשויות: "יצרתי תבניות באמצעות יציקה של חומר סינטטי על עגבניות. בתוך תבניות אלו יצקתי גבס ובטון וצבעתי את 'העגבניות'. מחומר הגלם הזה יצרתי גם יצירה נוספת – קשת בבניין שמורכבת מ'עגבניות'. העבודה נעשתה עבור 'המפעל', שהוא מוסד תרבות ירושלמי, שהקימה קבוצת אמנים."

יעל גם יצקה אריחים, בלטות, מגבס או בטון ובתוכם אלמנטים נוספים כגון חיילי צעצוע (גם הם מגבס או בטון). לאחר שהיציקה התייבשה היא שייפה אותה בעזרת בן זוגה רועי, וכך נוצרים פני שטח חלקים.

 

"סטודיו משלך"

התערוכה הנוכחית של יעל מוצגת בבניין ישן בשכונת קטמון בירושלים. בעבר עבד בבית זה הצייר פנחס ליטווינובסקי. מסתבר שכאן יש פרויקט מעניין מאוד שנקרא "סטודיו משלך", שתומך בנשים שעוסקות באמנות. אגב, השם ניתן על משקל "חדר משלך", מושג שהטביעה וירג'יניה וולף, שפרסמה ספר בשם זה בשנת 1929, ובו העלתה בעייה של נשים כותבות בזמנה, וטענה שהן זקוקות למקום פרטי, בו תוכלנה ליצור.

"'סטודיו משלך' הוא שם של עמותה שהקימה אישה דתיה בשם ציפי מזרחי." מספרת יעל. "היא החלה מחקר לצורך עבודת דוקטורט, בו בדקה כיצד משתלבות נשים דתיות שסיימו ללמוד באקדמיות לאומנויות.  להפתעתה היא מצאה שקשה להן מאוד להשתלב, להציג עבודות ולמכור אותן, בעיקר בשל היותן נשים. לכן היא ויתרה על כתיבת עבודת הדוקטורט, ובמקום זה הקימה עמותה לתמיכה בנשים דתיות בתחום האמנות. לאחר שפירסמה קול קורא, הגיעו אליה נשים דתיות מכל גווני הקשת – החל מחרדיות ועד מתנחלות. העמותה יצרה תכנית ליווי, באמצעותה הן זכו בתמיכה, למדו כיצד לשווק את עצמן וכו'. 

"לצורך הצגת העבודות שיצרו הנשים, הקצתה עיריית ירושלים לעמותה מקלט, בו הקימו גלריה. התוכנית הצליחה מאוד." מעידה יעל. "כמה בוגרות מוערכות היום מאוד בעולם האמנות, והן מציגות את יצירותיהן במוזיאונים בארץ ובעולם."

עתה מקדמת העמותה "סטודיו משלך" גם נשים דתיות וגם נשים חילוניות בעולם האמנות.  לפני ארבע שנים קיבלה העמותה מעיריית ירושלים בית ערבי בשכונת קטמון. בבית בן שתי הקומות יש חדרים גדולים ומרווחים, שהיה, כאמור, של הצייר פנחס ליטווינובסקי. הוא התגורר ויצר בו משנות העשרים עד שנות החמישים של המאה העשרים. בין עבודותיו יש פורטרטים של בן גוריון ואחרים, שנחשבים גדולי האומה.

 

התערוכה "בית הציירת"

בבית "סטודיו משלך" מוצגת תערוכת היחיד של יעל אורן, שנקראת: "בית הציירת." האוצרת היא מיטל מנור. התערוכה תוצג שם עד אמצע חודש מרץ, והיא מחווה לנשים שחיו בבית זה בעבר וגם לכל שכונת קטמון.

לפני שהתחילה בעבודותיה היא ערכה מחקר יסודי ומקיף. ""יצאתי לחפש מידע על הנשים שגרו פה בבניין וגם באזור. גיליתי שבתקופת המנדט הבריטי היתה זו שכונה מעורבת – רוב התושבים חיו  ערבים נוצרים ומוסלמים. חיו כאן גם בריטים וגם מעט יהודים. היתה זו שכבה אמידה, מעמד בינוני וגבוה. אנשים משכילים. בכלל, נשים ערביות בכל הערים המעורבות אז – יפו, חיפה ובעיקר ירושלים – חוו תקופה של פריחה וקידמה." מציינת יעל. "הן עבדו ולמדו, התארגנו בקבוצות פוליטיות וגם חברתיות, ביקרו בהופעות בימק"א, זמרים ידועים בעולם הגיעו הנה להופעות. נשים השתתפו במקהלות ורבות מהן הורידו אז את הרעלה. חיי המשפחה והחברה התנהלו בחצרות ובגינות היפות שטיפחו. היה בשכונה מועדון ספורט בו התעמלו נשים וגברים, בו שיחקו סקווש וטניס. בקיצור, זו היתה תקופה ייחודית שנגמרה עם המלחמה בשנת 1948, כשהן עזבו את בתיהן ועברו למדינות ערביות."

יעל קראה זיכרונות של נשים ערביות, שנכתבו מאוחר יותר, לאחר עזיבתן. "מה שבולט בזיכרונותיהן של נשים הוא הגעגוע למה שהיה, תחושת הניתוק שלהן ממה שהיה, כמו – עץ הלימון עליו טיפסו, הפטרוזיליה שגידלו, שיח היסמין עם פרחיו הלבנים בעלי הריח הנפלא, וגם התרנגולות שהסתובבו כאן והטילו ביצים. וזה בעצם מוקד התערוכה שלי." מציינת יעל. "היא מחווה לכל הנשים הללו." היא מציינת את שמן של שתי אחיות – האלה ודוּמיה סכאכיני – שהתגוררו בקרבת מקום ועברו לרמאללה. "בספרה של האלה מצאתי את רשמי ביקורן של האחיות בשכונה אחרי איחוד ירושלים בשנת 1967. מלבד הגעגוע בלט שם כאב הניתוק ממה שהיה. יש שם תיאור הבית שהן הגיעו אליו, ובעיקר הן הצטערו לראות את החצר החרבה, שהיתה פעם גינה פורחת."

זה הוא מוקד התערוכה שלה. מסבירה יעל: "בתערוכת המחווה שלי ציירתי את הדברים שהיו להן, אבל עם דגש על הניתוק. כך פרוסת הלימון, גבעול הפטרוזיליה והביצים מצוירים בתוך מים." יש לציין שהפריטים הללו מצוירים בשמן על בד, אך הרקע שלהם מזכיר אריחי רצפה – בלטות.  ה'בלטות שלה', שתלויות על הקיר, 'מתכתבות' עם הבלטות החומות הישנות של הבניין. "וכך," אומרת יעל, "באמצעות הציור בתוך המים ותלייתן על הקירות, השתדלתי בעבודות שלי להעביר את הלך הרוח של הנשים הללו – של הגעגועים, של הניתוק, משהו לא מחובר לאדמה, מתפורר. וזה הזיכרון שלהן." אגב, יעל גם יצקה בעצמה אריחים.

עוד מוטיב יש בתערוכה של יעל והוא צמדי אחיות. "הדימוי של אחיות קרובות דיבר אליי מאוד. כנראה בהשפעת הקשר שהיה לי עם אחותי רותי, שנפטרה בגיל צעיר." יעל צרה דיוקנאות של שלושה זוגות אחיות, על שכבות של בד דק שמתנופף באוויר, ובאמצעות האור מאחוריו מתגלות התמונות העדינות של פניהן.

יעל אורן חיה בירושלים עם בן זוגה רועי, פיזיותרפיסט, ובנותיהן התאומות בנות 26. עילם בעלת תואר ראשון באנתרופולוגיה ולימודי מזרח אסיה מטעם האוניברסיטה העברית, ועתה היא לומדת בקוריאה לקראת תואר שני באנתרופולוגיה. ענבר לומדת לתואר ראשון במדעי המחשב באוניברסיטה העברית.

היא ממשיכה ביצירתה במלוא המרץ ומספרת על תוכנית קרובה: "ב-20 בפברואר אמורה להיפתח תערוכה שלי בשם 'קרוב מדי', עם אוצרות של אלעד ירון. זו תהיה תערוכה זוגית שלי עם אמן ירושלמי בשם איתמר המרמן בגלריה 'בנימין' בתל אביב. בתערוכה הזו אני מתעתדת להציג עבודות שיצרתי בדמותם של שלושת בני המשפחה שלי שאינם - אימי, אבי ואחותי רותי."

לסיום, יעל שייכת למשפחה של ציונים. החל בסבה מצד אימה, שהיה פעיל בתנועה הציונית עוד לפני עלייתו ארצה; המשך באביה של יעל, יוליק, אשר ביטא את הציונות שלו בהצטרפותו למושב, בהיותו חקלאי פעיל בלתי נלאה. ואגב, גם אימה אלישבע, שמאוד אהבה את חיי העיר, ויתרה עליהם כדי להצטרף אליו לחיים בפריפריה. ועתה הנכדה יעל, בצד תרומתה האמנותית, תורמת במחקרה להכרת ההיסטוריה של המקום, מתעדת הווי של פעם בקטמון, ומקומן של הנשים דאז.

המקורות האישיים של האומנית מובילים, כאמור, אל השורשים הציוניים. עבודותיה משקפות גם את ההיסטוריה של תושבי האזור האחרים. וכך הן מבטאים את הקיום של כולנו פה.

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1369, 6.2.2025

 

* * *

רוֹן גֵּרָא

יְדֵי אִמִּי

אֲגוּדָלָהּ שֶׁל אִמִּי הָיָה מְבֻקָּע

בְּיַנְקוּתָהּ שָׁאֲבוּ מִמֶּנּוּ מֻרְסָה

מֵאָז נִשְׁאַר סָדוּק

וְהִכְנִיס בִּי, הַיֶּלֶד

מְבֻלָּקָה.

בְּזוֹ הַיָּד עָשְׂתָה חַיִל

בְּמַמְלֶכֶת מִטְבָּחָהּ.

בְּחֶדְוַת יִסּוּרֶיהָ

פָּרְטוּ אֶצְבְּעוֹתֶיהָ עַל מַנְדּוֹלִינָה

וּבְאֵלֶם יְגוּנָה הִקְשִׁיבָה

לְנִגּוּן הַכִּנּוֹר שֶׁל אָחִי

בְּהוּל הַפָּנִים.

בָּאֳנִיַּת חַיֶּיהָ שָׁטָה

עַל מַסְמְרוֹת הַדְּוַי

וְזִמְזְמָה לְעַצְמָהּ

"לְאוֹר הַזִּכְרוֹנוֹת."

רַק בְּשִׁשִּׁי

מוֹטוֹת הָיוּ יָדֶיהָ

בְּהַדְלָקַת נֵרוֹת

וְהַזּוֹהֵר שָׁקַע בְּעֵינֶיהָ.

 

תְּחִינָּה

הִנֵּה בָּא אֵלֶיךָ אִישׁ קָטָן

מִגְּדוֹת הָעֶצֶב.

מִתּוֹךְ נַפְשׁוֹ הַמָּרָה

נוֹשֵׂא אֵלֶיךָ תְּחִינָּה.

אָנָּא רְפָא נָא מַחֲלָתָהּ

הַקָּשָׁה.

תֵּן לָהּ בְּרִיאוּת, שִׂמְחָה

וְאַהֲבָה

שֶׁלֹּא אַעֲלֶה עוֹד בְּמַעֲלוֹת

הָעֶצֶב

גַּם הַגֶּשֶׁם מְשַׁוֵּועַ לְהַחְלָמָתָהּ

שֶׁלֹּא יִהְיֶה עוֹד זֵכֶר לְמַחֲלָתָהּ.

הַפֶּצַע הַנִּפְרָשׂ מִבְּאֵרוֹת הַצֶּדֶק

פּוֹחֵד מַשִּׁירֵי הָרוּחַ הַמְּאַיְּימִים

עַל פְּנֵי מְרִי הַגַּלִּים.

 

אָנָּא הַעֲלֵה בִּי חִיּוּךְ

מֵעוֹמֶק הַדְּמָמָה.

 

זִקְנָה בַּמִּסְדְּרוֹן

פָּסַעְתִּי בְּמִסְדְּרוֹן הַמַּחְלָקָה

שֶׁאֵין בּוֹ חַלּוֹנוֹת,

לֹא יָכֹלְתִּי לִבְרֹחַ מִן הַמַּרְאוֹת

צְפִיפוּת בִּלְתִּי נִסְבֶּלֶת,

בְּכִי נוֹרָא מִסְתּוֹבֵב

בֵּין כָּרֵי מִטּוֹת מֻזְנָחוֹת.

סַכָּנַת מָוֶת .

חָשׁ כְּאָח לַכְּאֵב הַזֶּה

הַקָּרֵב אֱלֵי,

אֲנִי שֶׁנּוֹלַדְתִּי מֵעֹז רוּחַ,

מְחַפֵּשׂ חִיּוּךְ רַחוּם שֶׁיְּפַלֵּס

לִי אֶת נְתִיב הַמִּלּוּט.

מְמַלְמֵל מִלִּים עֲלוּמוֹת

וְצַחוֹת שֶׁל שִׁיר.

רון גרא

 

* * *

יעקב זמיר

נובמבר 2024 (ישראל במלחמה בכל החזיתות)

פרורי זיכרונות מימי הסטודנטורה

פדרבוש אשטבאן

ממה שהיה במשך השנים הארוכות של לימודי המדיצינה...

בשנה החמישית, היא שנת הלימודים הקלינית, בה הסטודנטים במגע ישיר ואישי עם הפציינטים, כמובן תחת השגחה  והדרכה של המורים, נשארו לנו לא מעט חוויות משעשעות אשר מעלות על פינו צחוקים וחיוכים.

לדוגמא, בילינו כמה שבועות טובים ומייגעים במחלקה הפנימית. שם, הסטודנטים היו אחראים על ענייני בריאותם של המאושפזים מאלף עד תו.  בימים ההם הכביד בית הספר לרפואה את עולו על הסטודנטים בכל הבחינות, ואפשר לומר שמירר את חייהם. במחלקה ההיא היינו צריכים לבצע בעצמנו את כל בדיקות המעבדה של המאושפז, דם, שתן, כיח, צואה וגם לקיחת תרביות וכו'. זה  אילץ אותנו להתייצב במחלקה  לפחות כשעה לפני תחילת היום ולעיתים אחרי סיומו.

האחיות ,לפי הנהוג בימים ההם, רדו בסטודנטים והקשו על חייהם בלי להחמיץ שום הזדמנות.

בבוקר התקיים כמובן "ביקור הבוקר" עם צוות הרופאים האחיות והסטודנטים. מתעכבים ליד כל מאושפז ודנים על מצבו ובדיקותיו, כמובן באחריותו של הסטודנט. כך לומדים תורה ומתקדמים. הימים התארכו במחלקה הזו עד שעות מאוחרות של הערב, בעיקר תפס נתח גדול של הזמן "ביקור הערב". זה  כלל את  המדריך עם הסטודנטים בלבד. דיון ארוך על האבחנות  האפשרויות, התרופות, תוצאות הבדיקות וכל אשר לכל.

בחדרי המאושפזים היו בדרך כלל שש מיטות, אם זיכרוני אינו מטעני אחר יותר ממחצית המאה.

היינו  בדרך כלל המדריך ועוד שמונת הסטודנטים של הקבוצה סביב סביב.

לא פעם השתלבו בביקורים גם מקרים משעשעים. גם בין סרטי הקולנוע לא חסרו כאלה שלמעשה הם לא רחקו מן המציאות. נביא מחלקם.

 

ה"מסמר" הכבד הראשון ששכב  בפינה  של החדר היה איש מיוחד, גבר כבן שבעים בערך, קיבוצניק מהקיבוץ שבפינת הרטוב .

הוא סבל ממחלת הצינית (gout). הרופא עליו היה אחראי היה מעניין כשלעצמו. מתנדב מדרום אפריקה, בעל מבטא אנגלוסקסי ושמו היה ג'ון אחימעץ. גם לביקורים שלו אצל הקיבוצניק נלווינו.

 

 

"מה שלומך היום אדון מונטגומרי?" היה שואל  ד"ר אחימעץ את הקיבוצניק. וזה, הקיבוצניק, בכל ביקור היה שולף מתחת לכריתו דף נייר לבן עליו רישום בעיפרון של כף  רגלו ועליה בנקודות שונות נעוצים חיצים שונים. חלקם בכיוון החוצה ואחרים בכיוון הפוך. והיה מסביר שבליל אמש הכאב היה לפי הכיוון המצוין.הוא אמר לרופא שכך הכאב מתפשט בכף רגלו בשעות השונות כפי שציין ליד כל חץ.

ד"ר ג'ון אחימעץ חייך למראה התרשים, ואמר שזה מזכיר לו את המפות של ג'נרל מונטגומרי שניצח בקרב אל-עלמיין.

הפציינט ענה שגם הוא שירת  באל-עלמיין בגדוד הפרדות שהיישוב אירגן ונידב לבריטניה אז.

הד"ר ענה "כן אני שמעתי על יחידת החמורים הזו שהתנדבה לסייע  לכוחות הבריטיים."

 

במקרה אחר שזכור לנו היטב, המדריך היה ד"ר אוסטר המנוח, איש נחמד ונעים סבר, עם סבלנות ואורך רוח. בחדר בו היינו, שכבו בין היתר שני פציינטים "גזעיים". האחד אדון פדרבוש אשטבאן. שם משפחה ושם פרטי, מארץ אונגרין הידועה. אדם בן שישים בימים ההם שסבל מבעיית מעיים כלשהי ונראה שנעם לו האשפוז בקומה השמינית של הבניין החדש בעין-כרם, קרוב לשמיים. בהתקרב  קבוצת הסטודנטים סביב המיטה הסמוכה לו התחיל פדרבוש בסדרת נאדות אוויר קולניים.

ד"ר אוסטר סובב את פניו לכיוונו כרמז, אך הר פדרבוש הפליג יותר בההפגזות כשהן מלוות גם בכמה שיהוקים קולניים.

לד"ר אוסטר לא היתה ברירה והוא פנה בבקשה מפורשת להפוגה, "אדון אשטבאן בבקשה כמה דקות שקט אנחנו לא נתעכב הרבה כאן."

אז הסתובב הר פדרבוש  על צידו והרים את השמיכה מעל ראשו לשמירה על הפרטיות. התסריט הזה חזר לא פעם אחת.

אחות אחת בצוות המחלקה שגם היא באה  מארץ אונגרין התנדבה להסביר לנו שפדרבוש הוא שם מכובד בארץ מוצאו, שם נקראו בו  מלכים ורוזנים, עד לפני לא הרבה שנים. ואשטבאן הלא הוא שמו של הקדוש המפורסם בכל הארץ שהיה בעל סגולות ריפוי בעיקר בענייני פוריות. נזיר שחי בבדידות בביקתה בהרים שקדושתו סייעה  בעיקר לנשים עקרות. אלה שזכו ונתקבלו אליו לטיפול, שהו בחצרו כשבוע ימים אחריהם עקרותם חלפה ומיספר חודשים אחר כך, רבות מהן נתברכו בפרי בטן. מאז הפך אשטבאן לשם מקודש ומבורך. והרבה באותה הארץ נשאו אותו.

וזה כמו למשל בארץ עיראק, הנשים היהודיות שהתקשו להרות, נהגו לעלות אל קברו של הנביא יחזקאל שקבור שם, ולבקש ממנו סיוע. על כן הרבה זכרים בעדה היהודית נקראו יחזקאל, לקיים הנדר. ואם תלך ברמת גן (היא עיר הפיז'אמות) ותקרא בשמו של חבר שלך, יחזקאל, שהולך על המדרכה ממול, יסתובבו לעברך כעשרה אנשים שכולם קרואים יחזקאל.

בהונגריה זה יקרה אם תקרא בשם אשטבאן.

בברכה

יעקב זמיר

רמת גן עיר הפיז'אמות

 

 

יהודה ראב מספר ב"התלם הראשון":

אבא [אליעזר ראב] חזר לכפר סילש ויבוא בברית הנשואין עם פייגה אהרנטל, היא אמי, מעיר נוגי-מדיאר. היתה זו חגיגת נשואין כפולה, כי בו ביום התחתן בנימין שטמפפר עם אחותו. מכפר סילש היגר אבא לפלך וֶספרים אשר בו גרו אחי אשתו, ויתישב בכפר סנט-אישטוון בקרבת האגם בּלטוֹן. בכפר זה חכר מאת אציל הכפר אחוזה שהכילה שתי כברות שדה גדולות, כרם, חלקת יער וזכות בכרי המרעה המשותפים של הכפר. באחוזה זו עסק בגידול כבשים ובתעשית יין. הוא השביח את עדריו ואת עדרי יתר הכפריים ע"י אילים מגזע ספרדי משובח. לאט לאט החלו אכרי הכפר להגות אימון ליהודי הזר, בהווכחם שתועלת שהביא להם, ושם אבא יצא לתהלה בכל הסביבה. על ידיו נחתכו ענייני המכירה של תוצרת הכפר, בעיקר צמר ויין, ויהי נושא ונותן עם האכרים ביושר ובאמונה. עד כמה רבה היתה אהבת אנשי הכפר לאבא נוכחתי לדעת כאשר ביקרתי בשנת 1901 בשניה בכפר מולדתי זה אחרי היעדרי ממנו כ-35 שנים. כל זקני הכפר התאספו סביבי ויקבלוני בהתלהבות ובתרועות שמחה. כומר הכפר הזמינני לביתו כשכל הקהל נוהר אחרינו וחולק כבוד לבנו של לזר ראב מארץ-הקודש...

 

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

פרק 10

איה ישבה בכורסה בדירתה של מירה. היא נראתה מוזנחת למדי. תסרוקתה מרושלת. השמלה שלבשה לא היתה חדשה וגם לא מונחת עליה היטב. ורק אותה רוח תזזית שלה נותרה בה גם עתה, פורצת באי-שקט ממעמקי גופה הגדול ומפעילה את פיה וידיה. על השולחן נמצאו בקעריות-עץ נאות אגוזים ושקדים קלויים, ובוטנים וגרעיני-דלעת, ועוגיות ופתפותי-שוקולד, ואיה לקטה ואכלה מכל הבא ליד.

"עם חלב?" נשמע מן המיטבח קולה של מירה.

"כן. בטח. ועם סו-כר." השיבה איה בפה לועס. סו-כר אמרה במלעיל.

מירה הופיעה נושאת מגש ועליו ספלי-קפה, כד, כלי לסוכר וקנקן לחלב, מעוצבים מקרמיקה נאה בצבעי לבן וירוק-זית. גוון הירוק-הדהוי של חלוק-הקימונו הרחב שלבשה מירה כמו התאים לכלים שעל מגש-העץ החום-כהה. היא התקרבה אל איה בצעדים שקטים, רכים, שנספגו במרבד השעיר, כחתולת-תפנוקים מטופחת. אווירה של אמידות וחושניות-מעודנת שררה בדירה, שהיתה נתונה באפלולית נעימה של שעת בין-ערביים.

"אני כל כך מקנאה בך, מירל'ה," לעסה איה בפה מלא. "כל כך נעים אצלך. ואיזה כלים יפים."

מירה התיישבה על הספה ומזגה את הקפה לספלים. איה מיהרה ללגום. המלוחים והמתוקים צרבו את לשונה והצמיאו אותה.

"אוי מירל'ה, מירל'ה, לקפה שלך יש ממש טעם של זיכרונות."

"זה כנראה התפקיד הקבוע שלי." העירה מירה מבלי לרמוז בכך דבר.

"והכול מסודר בטעם שכזה," המשיכה איה, "נקי. שקט. אף אחד לא צועק, לא שובר ולא מלכלך. ואת בן-אדם חופשי, אדון לעצמך. שכה אחיה, את לא יכולה לתאר לעצמך כמה אני מתגעגעת לימים שהייתי רווקה."

"כשיהיה לי זמן אני ארחם עלייך."

"את בטח חושבת שאני סתם מתלוצצת? אני נשבעת לך שאני מתחילה לחשוב שבכלל לא נוצרתי לגדל ילדים." נאנחה איה. "בחיי, כזה וַגַ'ערַאס אצלי בבית תמיד. ורמי, אני לא צריכה לספר לך..."

"לא חשוב."

שתיכן השתתקו.

"את לא כועסת שאני מזכירה את שמו? הלא הבטחנו להיפגש בלי שום מרירות."

"כנראה אף אחד לא מאושר במה שיש לו, גברת קדומי."

"נכון. ילדים הם מין מיטרד שכזה, אני אומרת לך, ורמי, את לא מתארת לעצמך איך הוא מסוגל לכעוס אם שוברים לו משהו, או פוגעים בפרטיות שלו..."

"יש לך תמונות שלהם?"

"לא." צחקה איה. "מה את חושבת לך? אני לא אימא משוגעת. אוי מירל'ה, חכי רגע, נדמה לי..."

והיא פתחה תיק עור כרסתני ופישפשה בו. התיק היה גדוש מטפחות-נייר, חפיסת סיגריות, צרור מפתחות, תמרוקים, מסרק, מוצץ, מגבת קטנה, צעיף וחישוק פלסטי קטן, חלול ומרשרש, שמשמש משחק לתינוק. סוף-סוף שלפה את התמונות והגישה אותן לאיה בגאווה אימהית.

"אורית'לה."

"איזה מותק של ילדה. העיניים שלך."

"וזה יובלי."

"בדיוק את!" צחקה מירה. "הֵי, איה, את בטוחה שהם הילדים של רמי?"

"אני מקווה שכן. אחרת הם יהיו יפים וחכמים כמוני."

"אז מה זה רע?"

"אוי מירל'ה, אני כבר רחוקה מלהיות חכמה וללכת בגדולות, תאמיני לי. ואני עובדת כמו חמורה מפני שהמשכורת של רמי לא מספיקה."

"אתון, איה."

"מה?"

"אתון. נקבה של חמור."

"אוי מירל'ה את והעברית הספרותית שלך. תראי מה שנעשה ממני! אני לא יכולה להפסיק לאכול. וגם כשאני עושה דיאטה אני משמינה, ומשמינה, ומשמינה... מכל דבר אני משמינה..."

"אולי זה בגלל איזה גלולות שאת לוקחת?"

"לא. יש לי טבעת."

"אני רואה."

"טיפשונת, לא לכך התכוונתי. תוך-רחמית. וגם זאת, שאני עונדת, היא של רמי, פשוט האצבעות שלי התנפחו. ומה אצלך?"

"מה חשוב, אצלי..." צחקה מירה, סרקסטית, "אצלי אין טבעת, ושום דבר לא התנפח. באמת, מה זה חשוב?"

 

*

היתה שתיקה. מכיוון תחנת רידינג נשמעו קולות שריקתם של הטורבוגנראטורים הענקיים. וכשהשתתקו היה אפשר לשמוע ציוצים של המוני ציפורים שרחשו לעת-ערב בחביון הפיקוסים הענפים של גדת-הירקון, מעבר לכביש. בחדר כהו צלליות השתיים, ושיחתן כַּבְדה.

"אימא שלי עכשיו עם הילדים." אמרה איה. "מסכן רמי."

"להביא לך עוד שקדים?" שלחה מירה יד והדליקה אור במנורה נמוכה, ליד הספה. קולה היה רועד מעט וכמו בגד בה.

"אוי כמה שהייתי רוצה לקנות גם לי מנורה כזאת. פעם היינו חברות טובות."

"כן, פעם."

"מה מעיק עלייך, מירה?" התקרבה איה לעומתה. "מירל'ה, טיפשונת, מה יש, פגעתי בך?"

"בי כבר שום דבר לא יכול לפגוע. אני מחוסנת." השיבה מירה במרירות. "אני יכולה להזדיין על ימין ועל שמאל ולא יקרה לי שום דבר. יש לי חיים משוגעים עכשיו, איה. אלה חיי-הרווקות שאת כל כך מתגעגעת אליהם."

"ככה זה, מירל'ה." ניסתה איה לנחם אותה. "אף אחד לא מאושר במה שיש לו."

"אבל להיכנס להריון, קדחת – "

"היית אצל רופא?"

"רופא אחד? אצל כולם."

"ומה אומרים?"

"בואי נדבר על משהו יותר שמח, טוב?"

"את צריכה לבוא לבקר אותנו. רמי ישמח מאוד לראות אותך."

"כן?"

"מה את עושה עצמך כאילו את לא יודעת?"

"אני מקווה שהוא לא נשאר מאוהב בי במשך כל השנים הללו?"

"רמי מאוהב רק בעצמו."

"ברצינות! אז מה מיהרת לחטוף אותו?"

"ככה זה, כמו שאומרים – לכל כלב יש יום. נפלתי בפח."

שתיהן צחקו.

"אני לא צריכה לספר לך. תאמיני לי, לפעמים אני ממש מבינה אותך מדוע זרקת אותו." הוסיפה איה.

"אני?"

"אז מי, אני?"

"חשבתי שהוא עזב אותי. חשבתי שסיפרת לי את האמת כשאמרת שגם אלייך לא התקשר יותר אחרי שהסתלק ממני. את זוכרת את חמש-מאות הלירות שלווה ממני, ולא החזיר? – בטח שכחת, מפני שהיית עסוקה אז עם ראובן ברנע." צחקה מירה בלעג מריר, "לא. אני נזכרת איך חוש-הצדק שלך נפגע אז מכך שרמי לא החזיר לי את הכסף. ואיך סיפרת לי שצילצלת אליו, על דעת עצמך, וקול זר ענה שהדייר הקודם עזב בלי להשאיר מיספר-טלפון או כתובת. לפעמים נדמה לי שבכוונה שידכת לו אותי אז, כדי שיעשה אצלך תחנה סופית." ושוב צחקה במרירות,  "אז לומר שאני זרקתי אותו!"

"זה תשאלי את עצמך."

"יש לך זיכרון מאוד סלקטיבי, איה."

"אולי. אולי אני טועה. אולי אני זרקתי אותו מכאן, לפני חודש!"

"אני לא יודעת על מה את מדברת."

"לא? אז אולי שאזכיר לך, באופן סלקטיבי, מה התרחש כאן, על הספה שלך? – 'תרכב פרש, תרכב! – איה נמאסה עליי. – היית צריכה לראות מה שנעשה ממנה. שמֵיינֶה. – לקפה שלך יש טעם של זיכרונות!' – לא הרגשת שאני יודעת הכול, מההתחלה?"

"איה!" הרימה מירה ידה כמו כדי לסטור לה ועצרה ברגע האחרון, "הוא לא דיבר כך! – "

"טוב, אז לא בדיוק כך – " פרצה איזו רחמנות-עצמית מדבריה של איה. "זה היה כנראה מגיע לי, שתרצי להכות אותי. בך הרי אסור לפגוע. את מחוסנת. ולך יש הצדקה מלאה להרוס חיים של בני-אדם אחרים, ולהשתולל על ימין ועל שמאל! את הרי לא צריכה להיזהר..."

"איה קדומי," אמרה מירה בקרירות, "אני לא חושבת שיש טעם שנמשיך את השיחה. אם היה לך שמץ של כבוד-עצמי היית כבר קמה הולכת..."

"כבוד! את מי עוד לא גירשת מכאן?" קמה איה וחפנה עוד ממתק אחד ונתנה על פיה בלעיסה. "תודה על הקפה, בכל אופן, היה לו טעם של זיכרונות ואני מעדיפה שכך זה יישאר."

"אז את ידעת את הכול, מההתחלה."

"בטח. ומדוע את חושבת הטרחתי את עצמי לבוא לבקר אותך אחרי שנים ארוכות של שתיקה? לקבל אצלך רעיונות חדשים לריהוט? להתווכח איתך על פינוי-השטחים? לערוך אצלך סימפוזיון על שיחרור-האישה? למצוא לך שידוך רענן? תראי, אני לא חושבת שרמי גאון. אני גם יודעת שהוא מנסה לבגוד בי פה ושם, אם רק יש לו הזדמנות. אבל זה כל מה שיש לי, הוא אבא של הילדים שלי. הוא עובד כבר מספיק שנים במשרד-המשפטים עם כל המשפטניות שלהם שממלאות את המשרד מפני שאין להן מקום בשוק הפרטי, ואת בטח מבינה שאם הוא היה קצת יותר מצליח אז כבר מזמן היה פוראש ונעשה עצמאי או שותף במשהו רציני. אבל אני לא מתכוונת עכשיו, בגילי," עשתה הפסקה וטעמה עוד משהו מן התקרובת, "אני לא מתכוונת להתגרש פעם נוספת ולנסות התחלות חדשות. אז בבקשה תסירי ממנו את הידיים שלך, טוב? מפני שאת נראית לי עכשיו שנעשית מין נמרה שכזאת, טורפת-גברים, מה שאף-פעם לא הייתי מאמינה עלייך – "

"שמחת-עניים! רק אל תגידי לי שאת עוד מאוהבת בו." היתה מירה מבודחת, כלאחר ייאוש. "שאת עוד מסוגלת ליהנות איתו, יחד – "

"אהבה זה לא מה שאת חושבת ברומנטיקה המחורבנת ובַכּוּס הרעב שלך ובאלתרמן..." התפרצה איה. "זה רק מה שאת חושבת כל הימים, ממגדל-השן שלך, גיבורה שכמותך. אבל אם לא איכפת לך אז אני הפעם התחתנתי בשכל, ולא מאהבה. מספיק היה לי מאורי בן עמי ומכל הספרות העברית גם יחד. יותר טוב שיעבור לך ג'וק בין הרגליים! ושכך יהיה לי טוב, שיכול היה להיות עוד הרבה יותר גרוע, אם הייתי מתחתנת בפעם השנייה מאהבה. הינה, קחי לך מה שמצאתי אצל רמיניו..."

והושיטה לה מעטפה ללא כתובת. מירה שאלה:

"מה זה צריך להיות?"

"שלך!" איה שלפה מכתב והחלה קוראת בו, ספק ברצינות ספק בלעג, "'ואני אחכה לך בתוכי, חזקה. בלתי נשברת...' אצל מי מצאת משפטים ספרותיים כאלה? זה מתאים לאורי בן עמי! את בטח לא חיברת את זה לבד... 'מילים של אהבה – דיו של מרעילי-בארות!' – ולמי? לרמי! לפוסטמה הזה!"

מירה הגיע לקצה גבול סבלנותה, וקצות אצבעותיה כמו נמלטו ממנה ומשהו התפרץ מתוכה והיא קמה והתנפלה –

"איה!"

"מירל'ה!" נבהלה איה מלפיתתה. המכתב נשר מידה וצנח על המרבד השעיר. כשתי ילדות מרושעות משכו כחמת-זעם כל אחת בכתפי רעותה, נאבקות מתוך איזו החלטה נחושה ומגוחכת – להפיל זו את זולתה ארצה, והיו מתנודדות לצדדים בחירוק-שיניים, ואף אחת אינה מצליחה לבצע את זממה.

אך בתוך מריבתן, ודווקא מפני המגע הגופני, עלה איזה גל אחר מנבכי הווייתן, והחלו מרחמות זו את זו, ובארשת-פניהן למודת-הסבל הסתמן מעין בכי אילם, ובעוד זרועותיהן מושכות אלה באלה – החלו נרפות ונכלמות והניחו כל אחת ראשה על כתף רעותה, והתחבקו בשתיקה כמרחמות זו את זו, וקפאו על מקומן מתוך איזו שלווה מוזרה, כפסל בן שתי דמויות.

ואז נשמע צלצול בדלת. ועוד צלצול. אך השתיים לא שמעו.

אולי היה זה שוב שולדנפריי, באמתלה כלשהי לחדור אל מירה, סקרן ונחנק-קמעה בפה-פתוח ובלא-הגה – עומד שם מעבר לדלת ומחכה, ואולי מישהו אחר.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

 

 

 

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

בהוצאת 'אסטרולוג' 2000

פרק רביעי

לאחר מותה טמן יוסקה את אימו

בין בלוקי הקרח.

סרח פוגאצ'וב היפה משתינה בחול

 

כשלושה חודשים לאחר קבורת אימו, שנערכה כחודשיים לאחר מותה, התחתן יוסקה-דרעק בעל פני התורכי, ברבנות שברחוב יבנה בתל-אביב, עם עולה מפולניה בשם פרלה רוגוז'ינסקי.

האיחור בקבורה נבע מכך שיוסקה אהב מאוד את אימו.

אמנם אימו היתה צועקת עליו ומחרפת ומגדפת אותו, אבל לא פעם שמע אותה מתגאה בו, תמיד בפני זרים, כשהיא טופחת על בטנה הגדולה [לדברי דודי ההולל אלכס: "בהרגשת מלאות, כמו לפני שמחרבנים!"] ואומרת: "אני ילדתי אותו! אני ילדתי אותו!" – ולכן עוד כאשר החלה לגסוס הזמין ב"נגריית הירקון" ארון-קרח עשוי לוחות-עץ מצופים פח, גבוה כקומת אדם, שכמוהו נמצא אז רק באיטליז פוגאטש.

לאחר מותה טמן יוסקה את אימו בארון, בין בלוקי הקרח המעלים אדי כפור, ולא הירשה לקבור אותה. ומפני שהיה הגבר הכי חזק במושבה פחדו ממנו אפילו הגברתנים של חברא-קדישא, לבושי השחורים הללו, שמגעם עם המתים היה מטיל עלינו אימה.

 "אמא! אמאל'ה שלי! את תישארי שלימה עד תחיית המתים!" היו מדי פעם בוקעות בלילה זעקותיו המפחידות של יוסקה את חלל המושבה.

יוסקה עצמו התקשה בקריאה אבל שמע מאלכס דודי שקרא בספר כי בעתיד יהיה אפשר להחיות מתים שיוקפאו, כמו הממותות בסיביר, שהחלו לצעוד לאחר שהפשירו אותן בהדלקת מדורות על הקרח שכיסה אותן ואחר-כך הן הגיעו בכוחות עצמן למוזיאון הזואולוגי באירקוטסק יחד עם מיכאל סטרוגוף.

 

כל יומיים היתה העגלה של אברשקה מביאה לגברת באשה-קריינדל גולדשטיק המתה בלוקים טריים של קרח. כאשר נודע לנו הדבר איבדנו את הטעם של הקרח.

אברשקה אבול-סרח, שזכה בכינוי על שם בתו-בכורתו היפהפיה סרח, היה יושב במרום עגלתו ועובר ברחובות כשהוא מצלצל בפעמון. בהישמע הצלצול היתה אמא יורדת במרוצה או שולחת אותי ובידי שק או מלקחי-ברזל המתהדקים על גוש הקרח, כדי לשאתו. מעל מושב העגלון של אברשקה היה גגון-עץ קטן, ומאחור ארגז-עץ מלבני גדול, מצופה פח-אבץ מבפנים ומבחוץ, ולו שתי דלתות אחוריות. כאשר היה פותח אותן, היו העיניים מסתנוורות מלובן בלוקי הקרח הארוכים, המסודרים בחלל הפנימי זה על גבי זה ומעלים אדי כפור.

אברשקה פוגאצ'וב הזריז היה נועץ בקצה הבלוק פטיש-גרזן לא-גדול שגם ידיתו היתה עשוייה ברזל, מושך ומסיע את גוש הקרח על גבי הבלוקים שמתחתיו, שוטח אותו על קרקעית הפח ומתחיל לפצוע אותו בדוקרן חד, בעל ידית עץ עבה ועגולה, וכל אותה שעה היה מזמזם ומהמהם:

 "יה חי-לי-לי עמלי-לי!

יה חי-לי-לי עמלי-לי!

עורו אחיי אל תנומו

לעבודתכם אנא קומו!

יה חי-לי-לי עמלי-לי!...

רק העבודה כל חיינו

מכל צרה תוציאנו!

יה חי-לי-לי עמלי-לי!..."

ולאחר שהדוקרן היה בוקע סוף-סוף בקרח פירצה לכל רוחבו [יושם לב שיש כאן סימבול ספרותי לחפירותיו העקרות באישתו הפריג'ידית, כלפיו], היה אברשקה משלים את המלאכה במכות גרזן אחדות בלב הבלוק, ומוסר את הנתח ללקוח כשהוא סופר את הכסף ונותן את העודף באצבעות רטובות וקרות מאוד.

המנה הרגילה היתה שליש בלוק, ולפעמים ביקשה אמא רבע או חצי. הבלוק היה דמוי חרוט קטום, היקפו קטן יותר בקצהו האחד, כי אחרת הקרח לא היה מחליק בקלות החוצה מהתבניות שבהן הוקפא בבית-החרושת "קרח הירקון". אמא היתה שולחת אותי עם הוראה שנשמעה כמו מספרי ההרפתקאות שקראתי על אפריקה: "תביא מאברשקה שליש (או רבע) מהראש או מהאמצע, לא מהקצה!"

בעת ביקוע הבלוק היו ניתזים ממנו שבבי-קרח רבים, חלקם על קרקעית הפח של הארגז, וחלקם נופל בחול ומתכסה בשכבת אבק חומה.

מיד היינו עטים עליהם, לפעמים מתקוטטים מי יתפוס ראשון שבב של קרח, לפעמים שולחים יד לסחוב חתיכה מהארגז עצמו, מתחת לידיו של אברשקה המפצחות את הבלוק. היינו מנגבים באצבעותינו את האבק הנוזל מחתיכות הקרח, עד שהיו נעשות שוב לבנות ושקופות, ומוצצים אותן בהנאה. "אסקימו! גלידה!" – צעקנו וכירסמנו, אבל איבדנו את הטעם של הקרח מרגע שהתחיל להיות נידמה לנו שגברת גולדשטיק בכבודה-ובעצמה חבוייה בין הבלוקים.

 

אברשקה אבול-סרח היה איש מצומק, כהה, בעל צחוק לא חכם ולחיים שלא צימחו אפילו שערה אחת. הליכתו העקומה נגרמה אולי בגלל תיק העור הכבד, שהיה מהודק תמיד למותניו בחגורה ובו החזיק את הכסף הקר.

סיפרו במושבה שהוא סריס-חמה והיו שכינו אותו אבול-סרס-מן-אל-קרח ואמרו שהזרג הצטמק לו מרוב ישיבה על הקור ולכן הוא גם שר בלי ביצים בקול טנורי שפוך.

עם זאת, היתה לו אישה רחבת-שת ודדנית, עליזה. הערבים כינו אותה בשם: טיז-עליז. אברשה ניראה לידה כיתוש. היא ילדה לו ילדה וילד, סרח ודורון, שאותם אהב מאוד והזכיר מדי פעם בגאווה רבה.

 "כאשר אבול-סרס מסתובב עם עגלת הקרח ברחובות ומצלצל בפעמון," דברי דודי ההולל אלכס, "נכנס לביתו סיומה ליפבסקי ומרכיב את טיז-עליז עלא-ערי – ודינג-דונג, דינג-דונג, וכששומעים אותה צועקת אז זה בטח לא על הילדים כי הכל התחיל עוד לפני שהיו שם ילדים כי מזה נהיו שם ילדים. שיהיה לה לבריאות! איזה זרג יכול להציע לה אבול-סרס? כל מי שיש לו עיניים בראש יכול לראות שסרח פוגאצ'וב היא הבת של סיומה ליפבסקי כי היא דומה לו כמו שתי קערות מאותו הסרוויס."

לא את כל דברי דודי אלכס הבנתי אבל מה שקשור לדמיון – נכון, אנחנו קינאנו בילדי אברשקה, קינאנו בסרח עגולת הפנים ובאחיה דורון (כאשר הילדים בבית-הספר היו רוצים להרגיז אותו, היו ניצבים סביבו במעגל וקוראים לו "לי-פב-סקי! לי-פב-סקי!") – וזאת מפני שסיומה ליפבסקי הגבוה והרווק, בעל פני הירח, הבעלים של "סינמה ירקון", היה מכניס בחינם את סרח ודורון פוגאצ'וב להצגות היומיות בעוד שאנחנו קיבלנו בקושי גרושים אחדים כדי לראות בקולנוע פעם או לכל היותר פעמיים בחודש לורל והרדי וטרזן ופולה נגרי וצ'רלי צ'פלינים ויומני פוקס מוביטון המאה ה-20.

הערבים במושבה דווקא ליגלגו על סיומה ליפבסקי: "טאוויל והאביל פי ראסו כליל!" – גבוה וטיפש על כל הראש!

 

יום אחד עברה סרח פוגאצ'וב היפה ברחוב שלנו כאשר ישבתי ליד החלון והכנתי שיעורים. ראיתי אותה מסתכלת לצד זה ולצד זה ופתאום נעלמת בבית סמוך לשלנו, שעמד אז בבנייתו.

אני לא יודע איזה חוש בלשי התעורר בי. יצאתי החוצה, טיפסתי על עץ הזית שניצב בגדר בין שתי החצרות, עברתי בשקט לצד השני והגעתי למרפסת הבטון שעמדה אף היא בבנייה והיתה ללא מעקה.

הסתכלתי פנימה בגובה ראשי. מחצית הרצפה היתה חול צהבהב שטרם כוסה בבלטות. ראיתי מעליי את סרח כורעת, את אשד השער הזהוב זורם על גבה, את אחוריה המעוגלים מבהיקים בלובנם, את הכפתור הוורוד של פי-הטבעת מפרכס קצת בתנועה מעגלית בסדק, בין הגבעות המושלמות בצורתן, ואת קילוח השתן הנספג בחול מתחתיה ומשמיע קול רך.

 "היא משתינה, בחיי, היא משתינה..." כמעט התעלפתי אך לפני שעיניי התערפלו ומכנסיי התלחלחו הספקתי להבחין בנקודת החן על התחת התחתון שלה מצד ימין, קרוב לקילוח. וכל החלק הערום היה חלק שם לגמרי, ללא שיער.

לימים, כשסרח גוב נבחרה ל"נערת ישראל" ותצלומיה הצבעוניים בבגדי-ים קצרצרים מילאו את השבועונים והיא נעשתה לאישיות המפורסמת ביותר שהוציאה מקירבה המושבה שלנו לאחר שיח' איסחאק נורדאו, וכאשר טיז-עליז היתה באה ומראה בגאווה לאימי את השבועונים עם תמונות בתה – הרגשתי שותפות-לסוד: אני אחד היחידים שיודע על – ועד היום זוכר בהתרגשות את – הבליטה החומה והמכוערת שפוגמת בשלמות המדהימה של אחוריה של סרח, שכיכבו בכל תמונותיה ("התחת של המדינה") ושיגעו את מחצית המדינה, ולימים הביאו לה שני מאנדאטים בבחירות לכנסת ישראל.

המטפל שסעד אותי נפשית בתקופת גירושיי מרותי הסביר לי שאחת הסיבות לכשלוני נעוצה כניראה בכך שחיי המין שלי מקובעים עדיין בתמונה של סרח פוגאצו'ב המשתינה בחול.

 

כשחזר דודי ההולל אלכס ממסע המוטוצייקלים של "מכבי הירקון" בהולנד ובבלגיה סיפר כי ערב אחד, כאשר ישבו המוטוצייקליסטים בפונדק ושתו בירה, סיפר אחד הבלגים כי אצלם נוהגים האיכרים לערוך לכלה לפני נישואיה את מיבחן ההשתנה. יושבים ערב שלם ושותים בירה, גברים ונשים, ומקפידים שהכלה המיועדת תשתין רק לתוך כלי זכוכית גדול המכיל כמה גלונים. אם היא אינה מצליחה למלא אותו בערב אחד עד לאחת השנתות המסומנות בו, החתונה נדחית, ואם גם בערבים הבאים היא נכשלת, החתונה מתבטלת, כי לדעת הכפריים הבלגיים יכולת השתנה היא ערובה לבריאות טובה, שמבלעדיה אין חיי נישואים מוצלחים.

דודי הביא איתו מהנסיעה כלי זכוכית גדול, משורטט קווים הקרויים שנתות, ששימש במשך שנים רבות כד לפרחים על השולחן במרפסת ביתו (כלי שאותו רכש לדבריו בבניין העתיק שבו שוכנת הגילדה של מיבשלות השיכר הבלגיות, בכיכר הגראנד פלאס שבבריסל, שעליה אמר בקפה של שבתאי הגורג'י ארוך-השפם, מול השוק הגדול: "לתור פעם ראשונה עיר שטרם היית בה – זה מרגש כמו לזיין אישה חדשה. לא חשוב מה האיכות, אבל כל דבר בפגישה ראשונה הוא שונה ומפתיע.") – ודודי הביא עימו גם אישה בשם לוצי, שברחה מברלין לבריסל ושאיתה התקשר בנישואים פיקטיביים חרף היותו כבר נשוי ואב לילדים, וזאת כדי שיהיה אפשר להעלותה ארצה בלי סרטיפיקאט.

כמוהו נהגו אז גם שאר המוטוצייקליסטים מהמושבה, רווקים ונשואים כאחד.

כן, דודי אלכס היה נשוי, נשוי מאוד, ופעם אמר לי: "אני יודע שיום אחד תכתוב עלינו, ואצלך הכל ייראה כמו נגאטיב של תמונה, קאריקאטורה. טוב, אין מה לעשות. אצלנו משפחה של עקשנים. אבל הישבע לי דבר אחד: אף לא מילה אחת על..."

וכאן אמר את שם אשתו, ואני שמח למלא את בקשתו.

 

אולי כאן המקום להכחיש את הרכילות המרושעת (שנכללה בספר היובל שלנו, שנגנז בגלל מריבות על זכות אבות בין משפחות המייסדים), לפיה הביאה יום אחד דודתי לשכניה מכתב שמצאה בכיסו של דודי, ולאחר שקראו לה את תוכנו, וכדרכם ריכלו על כך בראש חוצות, התעורר סקנדל נורא והאיכרים איימו לשבור לדודי את עצמותיו במקלות ולגרשו, אם לא יעזוב מיד את המושבה מרצונו, יחד עם אהובתו, אשת אחד השכנים ברחוב, אישה יפהפיה ורעת-לב, אף היא אם לילדים, שנודעה כחובבת גברים בשעות שבעלה המבוגר ממנה היה עסוק בתפילות. כך עזב דודי במפתיע את משפחתו, השניים השתקעו בתל-אביב ולעולם לא שב דודי לגור במושבה.

מעשה שכזה לא אירע מעודו במושבה שלנו (על כל פנים, לא לדודי), אף כי זוכר אני את דודי אומר שחלומו ללכת בעקבות הסולטנים העות'מניים, שנמנעו מלשאת נשים חוקיות מאז השפלתו של הסולטן בייאזט הראשון, שאשתו הסולטנה הושפלה בפומבי לעיניו לאחר נפילתם בשביו של טימור-לנג הפרסי ב-1403, שהכריחוה למצוץ חמור, ואנסוה זוגות-זוגות של עבדים שחורים-כזפת, ולבסוף שיפדו את המתעלפת על כלונס עד צאת נשמתה. השפלתה ההיסטורית מיסדה את המנהג של הימנעות הסולטן מנישואין והסתפקותו בהולדת יורשים ממאגר הפילגשים שבהרמון טופקאפי, שלעיתים הגיע למניין נשותיו של המלך שלמה.

 

אבא הביולוגי של סרח, סיומה ליפבסקי הגבוה, גר בקצה הרחוב שלנו, מעבר לשביל החול, ממש על גבול הפרדסים, שם היה לו בית קטן עם גג רעפים שהצל מכל צד על התריסים הירוקים. בחצרו ניצב שובך גדול על ארבעה צינורות ברזל. מאות יונים, אולי אלף, עפו ויצאו ממנו כל הזמן. אמנם לא היו אישה וילדים חוץ מסרח ודורון פוגאצ'וב שגדלו כילדיו של אברשקה אבו-קרח, אבל לעומת זאת היה לו אוסף גדול של בולים.

בלילה, כאשר היו עוברים בשביל ליד ביתו, היו רואים אותו יושב ליד המנורה ומסדר בעזרת זכוכית מגדלת ופינצטה את האוסף שלו, שעות על גבי שעות.

אני אהבתי מאוד יונים. הייתי מסתכל בהן כשהן עפות בשמיים. בניתי שובך קטן אבל הוריי לא נתנו לי כסף לקנות יונים. לא ידעתי מה לעשות.

 "סיומה," באתי אליו יום אחד ואמרתי לו, "גם אני רוצה שיהיו לי יונים, אבל אין לי כסף לקנות."

 "בולים יש לך, ילד?" שאל אותי. "תביא לי מעטפה מלאה בולים, ותקבל ממני בהחלפה יונים."

היו לי רק קצת בולים, אבל הבטחתי לו שאביא. לקחתי את כל הבולים שלי, ואלה שסחבתי מהחברים שלי, ואלה שקילפתי מהמעטפות שמצאתי בתיבות הדואר בשאר הבתים בסביבה. שמתי את כולם במעטפה והלכתי אל סיומה.

הכניס אותי סיומה לביתו. פתח את המעטפה, פיזר על השולחן את הבולים הצבעוניים, הנהדרים. הכי יפים היו אלה שסחבתי מהחברים שלי! – לקח את הזכוכית המגדלת ובדק אותם אחד-אחד, לראות אם הם לא פסולים. פני הירח שלו היו גם הם כמו זכוכית מגדלת.

אחר-כך יצאנו לחצר והוא לקח סולם וטיפס אל השובך והוציא מבפנים שני זוגות של יונים אפורות ושם אותן בקופסת נעליים עם חורים לאוויר, וסגר, ונתן לי את הקופסה.

הייתי מאושר. שמתי את היונים בשובך שבניתי. נתתי להן גרעינים לארוחת-הערב, סגרתי אותן והלכתי לישון.

איזה לילה נפלא היה לי. חלמתי על היונים שלי ואיך הן עפות ואחר-כך מטילות ביצים בתאים שבשובך ודוגרות עליהן ובוקעים מהן גוזלים ונהיים מהם עוד יונים, ועוד יונים, ועוד יונים.

ובבוקר, דבר ראשון, רצתי לראות אותן, לתת להן מים, וגרעינים לארוחת הבוקר, ולפתוח להן את הדלת הקטנה של השובך.

רק פתחתי את הדלתית, יצאו ארבע היונים שלי, מתחו כנפיים ועפו.

תחילה שמחתי שהן עפות, אבל פתאום ראיתי שהן לא חוזרות לשובך שלי אלא טסות במורד הרחוב, ישר לעבר השובך של סיומה.

רצתי בנתיב היונים שלי ובאתי אליו ואמרתי: "למה רימית אותי? תחזיר לי את היונים שלי או שתתן לי בחזרה את הבולים!"

 "ילד," אמר לי סיומה, "כבר נתתי לך פעם אחת יונים בעד הבולים, ואני לא אשם אם הן עזבו אותך. היית צריך לדעת שיונים עפות בחזרה."

"יונים? יונים! – קוס-אמכ! אתה אבול-סרח! טאוויל והאביל! כל המושבה יודעת עליך שאתה מנייק [מזיין] את טיז-עליז!" צעקתי לו בכל כוחי וברחתי.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

 

* * *

מנחם רהט

80 שנה למותו של הגאון שהפך מאוייב הציונות לפרזנטור נלהב שלה

רבי יִשָּׂכָר טייכטל נרצח בידי הנאצים, אבל האידיאולוגיה שלו שמוכיחה עצמה כל יום מחדש, טרם חִלחלה למשנתם של חלק ממנהיגי החרדים, שאחד מראשיהם לועג ללוחמים "המבולבלים עם הכיפות הסרוגות," ומתגעגע לשלטון ערבי שיעניק פטור מגיוס לבחורים החרדים.

שני אירועים היסטוריים אירעו לפני 80 שנה: בחודש מאי 1945 הובסה החיה הנאצית, ו-4 חודשים לפני כן, בשבט תש"ה, נרצח באכזריות בידי הנאצים הגאון רבי יִשָּׂכָר שלמה טייכטל, מראשוני היושבים במלכות התורה בכל מדינות אירופה. רבי ישכר טייכטל (שייקרא להלן הרי"ט), היה ענק הדור: ראש ישיבה למצויינים שייסד בעיר פישטיאן, צ'כוסלובקיה, וגם אב"ד נודע בשערים ששיגר תשובות הלכתיות לכל קצווי אירופה (ואלה קובצו בסדרת 'משנה שכיר' הגאונית).

הרי"ט הבין די מוקדם שהשטן הנאצי מועיד את היהודים להשמדה טוטלית. באותה עת עוד ראה בציונות יציר כפיו של השטן המשחית בהיותו חסיד מובהק של גדול עוייני הציונות בימים ההם, הרבי ממונקאץ' (שלשם השוואה – שנאת הסאטמרים ושאר כיתות האנטי, החווירה לעומת איבת מונקאץ').

הרי"ט לא ישב מול הסכנה הקרבה בחיבוק ידיים. הוא נמלט ב-1942 מסלובקיה מפני העמלק הנאצי להונגריה, שיהודיה פחות נרדפו (אף שגם שם סבלו היהודים מן האנטישמיות ההונגרית). בסופו של דבר לא עזרה להונגריה אהדתה כלפי גרמניה וגם זו נכבשה בידי הנאצים במרץ 1944. הרי"ט חזר לסלובקיה והסתתר בעליית גג בברטיסלבה (שהיהודים כינוהַ פרשבורג), אך לבסוף נלכד עקב הלשנה ונשלח כשאר אחיו ברכבת המוות לאושוויץ, שם היה לקרבן עולה כשאר בני עמו.

מבין חרכי עליית הגג חזה בהתעללות השטן הנאצי ביהודים, וקלט שמועות מצמררות על מכונת ההשמדה – והבין שכל חייו חי בטעות בהתנגדותו לציונות. המהפך שעבר היה מושלם. הוא ראה בתנועה הציונית שליחה של ההשגחה העליונה, שהכינה מקלט בטוח לעם היהודי הנרדף; ואנשיה נתפסו בעיניו שלוחי דרחמנא להצלת העם ולהבטחת המשך הקיום היהודי.

ביטוי רחב לטלטלה האידיאולוגית החריפה נתן הרי"ט בספר תורני שכתב באותה עליית גג, 'אם הבנים שמחה' (שפ"ו עמ'), שכל הציטטות המובאות בו מתוך עשרות ספרים תורניים, הועלו על הכתב מזיכרונו הגאוני, מבלי שהמקורות עמדו לנגד עיניו. בספרו הוא מביע תמיכה נלהבת בציונות, בעלייה לארץ וביישובה, ומבטא רחשי בוז מוחלט לרבנים ולאדמו"רים שבלמו את בריחת היהודים והגעתם לחוף מבטחים בארץ ישראל, ומשווה אותם למרגלים מוציאי דיבת הארץ: "המרגלים היו משוחדים בנגיעה שהיתה טמונה בליבם. כמו כן הוא בזמננו. אפילו רבנים ורביים וחסידים – לזה יש רבנות טובה, ולזה אדמו"רות טובה, ולזה עסק טוב או פאבריק טוב או משרה טובה ונכבדה – אם ילכו לארץ ישראל יתרופף מצבם... ברוב הפעמים אדם משטה עצמו וחושב שמעשיו לשם שמיים, ובאמת מנוהל ע"י הנגיעה שטמונה עמוק בקרבו... שאדם רואה רק מה שרוצה לראות" (עמ' ל"ח-ל"ט ב'אם הבנים', הוצ' קול מבשר).

ברוב גדלותו מודה הרי"ט בטעותו האידיאולוגית, ומציין לנוכח מוראות השואה, כי שגה מרה, כרבים מרבני דורו: "גם בעיני היה לנמאס המפעל הזה של בנין הארץ... ורק אחר שלקינו בָּגָלֻת הַחֵל הַזֶּה, עיינתי בהלכה זו והאיר ה' את עיני שטעות היתה בידי ובידי אשר התנגדו לזה."

ובמקום אחר: "שכל אלו אשר המה... נגד העלייה ונגד הבניין וישוב הארץ, המה מכת המרגלים. וכל אלו הבוחרים בעלייה, המה מכת יהושע וכלב," אומר הרי"ט וקורא לציבור "לקבל למסור עצמנו על הרמת קרן ארצנו... ונלך שלובי זרוע במפעל הקדוש הזה ואז פועל ידינו יתרצה לפני הקב"ה... ותשתלשל מזה גאוה שלמה בב"א" (עמ' שס"ז).

ואולם רבני הציבור החרדי בזמננו, שכבר זכו וזוכים ליהנות בארץ ישראל ממנעמי הבית הלאומי שהקימה התנועה הציונית בארץ ישראל, בועטים בכל הטוב הזה ומסרבים ללכת 'שלובי זרוע במפעל הקדוש הזה.' לא זו בלבד שאין הם מאפשרים לצאן מרעיתם להשתתף בהגנת עצמם ובהגנת הארץ, אלא גם מחרפים ומגדפים את העושים במלאכת הקודש, והיו שאסרו בימי המלחמה האחרונה משלוח מזון ללוחמים, מן הטעם המרושע: ברור שהחיילים לא יברכו על המזון ויהיה בכך משום 'לפני עיוור לא תיתן מכשול.' עד כדי כך.

נכון שלא כולם כאלה. יש חרדים שמתנדבים לשלם מכיסם עבור חיילים שנצפו במסעדה חרדית. "כבר שילמו את החשבון שלך," אומרים בעלי מסעדות לחיילים המוסרים נפשם על הגנת האומה בארץ ישראל – לרבות החרדים. הם מקיימים לכל הפחות את מצוות הכרת הטוב, שעליה מצווה היהדות (ע"ע ספר החינוך).

  כך למשל הרב גרשון אדלשטיין, ממנהיגי הציבור החרדי ונשיא ועד ראשי הישיבות (שנפטר לפני שנה וחצי), שהישווה את החיילים המוסרים נפשם למען העם והארץ להרוגי לוד – שני יהודים פשוטי עם שעליהם מספרת הגמרא כי מסרו נפשם להצלת כלל ישראל וזכו במרומים לשכר מזהיר. אמר הגר"י אדלשטיין: "חילונים שאינם שומרי תורה ומצוות, אם הם מוסרים את נפשם על הצלת אחרים מתוך אהבת הבריות, יש להם עולם הבא כמו הרוגי לוד שמסרו את נפשם לטובת בני העיר. מה זה לאומיות? אהבת העם. חילונים בצבא מוסרים נפשם על הצלת אחרים. מה, זה לא הרוגי לוד? אם החילוני מוכן למסור את נפשו יותר מהחרדי, הוא יותר גדול ממנו... לאומיות יהודית שונה מלאומיות של גויים והיא אהבת הבריות של יהודים ומבורכת."

אבל יש גם כאלה שממשיכים לחרף ולגדף, והם מן המיין סטרים, לא מן הכת הירושלמית. הרב דב לנדו, המכונה בעולם הליטאי מנהיג הדור, לעג באחרונה ל"אלה המבולבלים עם הכיפות הסרוגות," המוסרים נפשם על הצלת עם ישראל, ובז לצור מחצבתם: "הם נהרגים כי רבותיהם מלמדים אותם תורה מעוותת, מי שמכיר את הרעיון הציוני, מה היה פעם, תנועת בני עקיבא, זה קיים עדיין, אבל אני לא מאחל להם כל ברכה."

הרב לנדו גם טען – וזה סילוף גמור – שאילמלא הוקמה 'המדינע' ובמקומה היה כאן שלטון ערבי, היה מצבנו מצויין. נשכחו ממנו הפרעות שחוללו ערבים ביהודי הארץ, עוד לפני הציונות. כך למשל פרעות שחוללו ערבים ביהודי צפת, בשנת 1834, עשרות שנים לפני הציונות, בנוסח עוטף עזה: עשרות נרצחו ונפצעו, נשים רבות נאנסו והשאר ברחו רק עם בגדיהם לגופם להיות כחיות בהרים ובגאיות. האם זה גן העדן לו מייחלים החרדים?

מעניין מה היה אומר הרי"ט על הגיגיו של הרד"ל.

מנחם רהט

 

* * *

נעמן כהן

החות'ים עדיין עושים מצור על אילת

הניצחון המוחלט טרם הגיע. כמעט שכחנו. החות'ים התימנים עדיין עושים מצור ימי על אילת, מצור שכזכור הוליך את ישראל למלחמת ששת הימים.

והם מאיימים גם לחדש את ירי הרקטות והכטב"מים.

 

האולטימטום של טראמפ

האם החמאס יחזירו את כל החטופים עד שבת ב-12?

האם ישראל תחדש את המלחמה בעזה אם לא?

כנראה שלא. ביבי כבר הוריד את המילה כל מהחטופים.

 

חדשות 15 חשיפה: הקשר בין התנועה הפרוטסטנטית בארץ למחאת ה-BDS ומחאת ה-BLM האנטישמיות. מקור הכסף. בדיוק אותו מקור.

 הקרנות התומכות ב-BDS ומחאת ה-BLM האנטישמיות, התומכות בממשל האמריקאי (של אובמה וביידן), קרן טיידס, ג'ורג' סורוס, צ'ארלס שווב, רוקפלר, פידלטי ומורגן סטנלי תומכות גם במימון ישיר ועקיף בעמותות המחאה והשמאל בישראל.

https://rotter.net/forum/scoops1/887469.shtml

קריאת המאמר מטרידה מאוד. הכספים האמריקאיים הרבים המושקעים בתעמולה ובהפגנות אנטישמיות ואנטי ישראליות באמריקה ובישראל. קראו את כולו.

הדרך הטובה ביותר להיאבק בקרנות אלו ובמטרותיהן היא כאמרתו של השופט היהודי הדגול לואי דוד דמביץ-ברנדס: (סבו ואבי-סבו היו שניהם מנהיגים פרנקיסטים בולטים בפראג): "אור השמש הוא הטוב שבחומרי החיטוי."

 יש לחשוף את הקשר בין הקרנות התומכות ב-BDS ומחאת הBLM- האנטישמיות, ממשלת ארה"ב (ממשל אובמה וביידן) לבין האקטיביסטים הפרו-איסלמים, והתנועה הפרוטסטנטית בישראל.

 

שכירי העט של קטאר

מסתבר שקטאר שמימנה ומממנת את החמאס, מממנת גם אישים ישראלים.

אלי פלדשטיין, לשעבר הדובר הצבאי בלשכת ראש הממשלה, הועסק על-ידי חברה בינלאומית במימון קטארי לקידום תדמיתה של קטאר בנושא המגעים להשבת החטופים.

פעילות זו התקיימה במקביל לביקורת פומבית חריפה שהשמיע ראש הממשלה בנימין נתניהו על קטאר, בה טען כי המדינה "משרתת את חמאס." פלדשטיין קיים שיחות עם מספר עיתונאים בהן הציג את מעורבותה החיובית של קטאר במגעים. אחד העיתונאים העיד כי מדובר היה ב"פמפום" שחזר על עצמו בשיחות רבות לגבי תרומתה של קטאר למשא ומתן. החברה שהעסיקה את פלדשטיין פעלה לקידום הקשר בין משפחות החטופים לקטרים, עד להתפוצצות פרשת המסמכים המסווגים.

הפרסום מצטרף לדיווח קודם מנובמבר בעיתון "הארץ", לפיו שני יועצים נוספים של נתניהו - שרוליק איינהורן ויהונתן אוריך – היו מעורבים בקמפיין לשיפור תדמית קטאר סביב אירוח המונדיאל ב-2022. בתגובה לפרסום, עורכי הדין המייצגים את פלדשטיין, מסרו כי "הפרסום אינו נכון וחבל שניתן לו יד." דובר ראש הממשלה הגיב: "לא מכירים דבר כזה."

https://www.maariv.co.il/news/politics/article-1171766

וגם כאן נאמר שהדרך הטובה ביותר להיאבק בתופעות אלו של קבלת תשלום ע"י האוייב, היא אמרתו של השופט ברנדס: "אור השמש הוא הטוב שבחומרי החיטוי." יש לתת גילוי נאות לכל התשלומים.

 

האידיוטית השימושית מוריה מלחמות בתעמולה חמאסית

במאבק להציל את שלטון החמאס בעזה ולשקמו, האקטיביסטית הפרו-איסלמית מוריה שלומות (מישהו יודע את שמה המקורי? בכל מקרה השם "מלחמות" מתאים לה יותר) המתנאה כהומניסטית, מהדהדת את תעמולת החמאס:

"אם הרעבה שיטתית ומכוונת מזעזעת ולכן אסורה, היא אסורה תמיד. גם לנו."

"אתמול צפינו מזועזעים," כותבת מוריה מלחמות, "ממראה שלושת החטופים הישראלים אור לוי, אלי שרעבי ואוהד בן עמי ששוחררו משבי חמאס. הרזון הקיצוני הנובע מהרעבה לאורך זמן וחיוורון הפנים המסגיר את התנאים הקשים שהוחזקו בהם השלושה טילטלו את הזיכרון והכאב הקולקטיבי. שלושה אזרחים שנחטפו מבתיהם וחזרו 'מוזלמנים', כחושים, חלשים וחיוורים. הבטן מתהפכת.

"אבל האמת היא שלא רק חמאס פעל בחודשים האחרונים באכזריות בלתי נתפשת, ולא רק כוחותיו מנעו בקור רוח ובדעה צלולה מזון ומים מחפים מפשע. תמונות קשות של ילדים עזתים מזי רעב, שדופים, רזים באופן קיצוני, נאבקים על כל פיסת מזון, מים וסיוע פורסמו בתקשורת העולמית וחדרו אך בקושי לרשתות החברתיות ולתקשורת בישראל. לכן הזעזוע בשבת היה מוצדק כל כך, אבל בעת ובעונה אחת גם צורם. לי, לפחות.

"אי אפשר לכנות את חמאס המקולל 'נאצים', 'חיות אדם', 'תת-אדם' ועוד כינויים – בלי התבוננות כנה ואמיצה במעשי ידינו אנו בלי שנתכווץ מבושה ומאשמה. הם הרעיבו, ואנחנו הרעבנו. בחודשי המלחמה בעזה סבלו 345 אלף תושבי רצועת עזה, ובהם נשים, ילדים וזקנים, מרמה גבוהה ביותר של רעב אקוטי."

(מוריה שלומות, "אם הרעבה שיטתית ומכוונת מזעזעת ולכן אסורה, היא אסורה תמיד. גם לנו", "אל-ארצ'", 10.2.25).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-02-09/ty-article-opinion/.premium/00000194-eb34-d0d3-a1d6-efbe1df70000

מוריה מלחמות המתנאה להומניסטית משקרת כמובן שקר גס כתעמולת החמאס. מי שהרעיב את תושבי עזה (וכמובן את החטופים הישראלים) הם אנשי החמאס בלבד. רק עליהם האחריות.

מדינת ישראל עשתה במלחמה תקדים ראשוני בתולדות המין האנושי. בפעם הראשונה בתולדות המין האנושי מדינה במלחמה שהותקפה ע"י האוייב, נותנת לאוייב משלוחים של מזון, תרופות ודלק. לא היה כדבר הזה בהיסטוריה האנושית. בנות הברית בריטניה וארה"ב לא העלו על הדעת לספק לגרמניה הנאצית מזון דלק ותרופות.

במקום להלל את מדינת ישראל משמשת מוריה מלחמות אידיוטית שימושית בשירות החמאס בהפצת תעמולת הכזב של החמאס מה מקור הרעב בעזה.

 

אויב די באָבא וואָלט געהַאט רעדער

אם לסבתא היו גלגלים

כפי שניבאתי ("חדשות בן עזר" 2028) סביב שתי השאלות מה היה קורה אם חיזבאללה היה מותקף ב-11לנובמבר 2023? ואם העיסקה היתה נחתמת ביולי? הולך ומתפתח קרב גרסאות.

חיים וישניה-רמון כותב: "את מסכת השקרים ושכתוב ההיסטוריה של גלנט אסור להשאיר ללא תגובה. יש שני אנשים שיכולים להפריך רבים משקריו המבישים של גלנט, שניים שהיו שם לצידו בקבינט המלחמה – בני גנץ וגדי איזנקוט. לדברים שאמר גלנט בראיונות אלו היו שני מאפיינים עיקריים: בריחה טוטאלית של שר הביטחון לשעבר מכל אחריות אישית למגה-מחדל של 7 באוקטובר ולכישלון האסטרטגי המהדהד במלחמה ברצועה, ושימוש תכוף ברבעי אמיתות ובשקרים גמורים. למרבה הצער, היו אלו ראיונות מלטפים והמראיינים לא עימתו את גלנט עם בריחתו המבישה מאחריות ועם השקרים הגסים שסיפר. האיש אשם מרכזי במגה-מחדל של 7 באוקטובר ובכישלון במלחמה ברצועה.

"הטענה שלו בריאיון שהמודיעין לא נתן לו שום התרעה ביחס לחמאס, אינה מתיישבת עם ההתרעה שנתן הוא עצמו במרץ 2023, על בסיס התרעות של המודיעין וכל גורמי הביטחון, מפני 'סכנה ברורה, מיידית ומוחשית לביטחון המדינה.' אז איפה גלנט שיקר, בהתרעה ההיא או בטענתו הנוכחית שלא הייתה שום התרעה ביחס לחמאס ברצועה?

"דוגמא חמורה עוד יותר לבריחתו מאחריות, עולה מתשובתו לשאלה שנשאל כיצד לנוכח סכנה ברורה, מיידית ומוחשית לביטחון המדינה, הוא לא פעל לשנות את היערכות מערכת הביטחון וצה"ל מול אותה סכנה. כלומר, שר הביטחון מתריע מפני מלחמה ואז, על פי עדותו שלו, הוא עושה כלום. גלנט לא העלה את רמת הכוננות, הוא לא ביטל הדממות, הוא לא הודיע לדרגי השטח להיות מוכנים למתקפה, לא גייס מילואים בצו 8, לא העביר את כוחות היבשה הסדירים והמילואים שהיו לו לקו המגע מול חמאס ומול חיזבאללה, הוא לא מפסיק את כל האימונים כדי להעלות את הכוחות המתאמנים לגבול כי 'אי אפשר לעצור אימונים לשנה,' הוא לא הורה לחיל אוויר להיערך למתקפה על ישראל, הוא לא הורה למודיעין לפעול כדי לגלות מתי תהיה התקפה, מאיפה תהיה מתקפה, איך תהיה מתקפה, הוא לא שינה את מערך ההגנה, הוא לא הכין תוכניות לבלימה, הוא לא הכין תוכניות למתקפת נגד. הוא פשוט לא עשה דבר וחצי דבר כדי להיערך למתקפה מצד חמאס או חיזבאללה – לא במישור ההגנתי, לא במישור ההתקפי ולא במישור המודיעיני. הוא התריע מפני מלחמה, ואז המשיך בשגרה.

"באשר לתוכניתו לפתוח חזית בצפון ב-11 באוקטובר, גלנט טוען כי אם היינו פותחים במלחמה מול חיזבאללה תחילה, כולל תמרון קרקעי בתוך לבנון, 'היינו משיגים חיסול פיזי של ארגון החיזבאללה בחלקים ניכרים שלו' ואז היינו יכולים 'לקחת אוגדות מהצפון, להעתיק אותן דרומה, לפעול בחאן-יונס וברפיח במקביל לפעולה בעזה.' גלנט פשוט משקר במצח נחושה, ממש בכל מילה במשפט הזה. ב-11 באוקטובר צה"ל עדיין משלים את ההשתלטות על גבול הדרום. בשלב זה, בשעה שחמאס וחיזבאללה בשיא הכוח וההיערכות, צה"ל מוכה, מיספר מפקדי שטח בדרג בכיר נהרגו, והביטחון של הרמטכ"ל עצמו במסוגלות כוחות הקרקע נמוכה מאוד. אפילו שבועות לאחר מכן, כאשר הרמטכ"ל יציג בפני קבינט המלחמה את תוכנית המלחמה הוא יסביר שהתמרון הקרקעי יתחיל בהתקפה איטית והדרגתית ורק בצפון הרצועה (במקום בהתקפה מהירה במקביל בכל רחבי הרצועה), כדי 'כדי להחזיר לצה"ל את הביטחון העצמי אחרי 7 באוקטובר' – וגלנט תמך בתוכנית זו עוד לפני שהוגשה לאישור קבינט המלחמה.

"נראה," אומר וישניה-רמון, "שהטירוף הרל"ביסטי יכשיר כל גלנט. את מסכת השקרים ושכתוב ההיסטוריה של גלנט אסור להשאיר ללא תגובה. יש שני אנשים שיכולים להפריך רבים משקריו המבישים של גלנט, שניים שהיו שם לצידו בקבינט המלחמה – בני גנץ וגדי איזנקוט. בני וגדי, אסור לכם לשתוק, גם אם נתניהו 'יזכה מן ההפקר' מהאמת שתספרו, כי לא הכול זה רק-לא-ביבי ואסור לתת לשקר לנצח."

(חיים רמון, "את הסתירות של גלנט בראיונות לתקשורת רק גנץ ואיזנקוט יחשפו", מעריב, 9.3.26)

https://www.maariv.co.il/journalists/article-1171180

והנה גד איזנקוט עונה לגלנט: "גלנט טען כי בהצטרפותם של איזנקוט וגנץ טורפדה תקיפת המנע על חיזבאללה ב-11 באוקטובר, מה שהיה יכול, לדבריו, 'להשמיד את רוב מערך הטילים של חיזבאללה.' איזנקוט השיב: 'אני חושב שהוא עושה טעות גדולה באבחנה שלו. ההצעה שהוצגה לנו לא היתה קוהרנטית ולא כללה תיאום עם האמריקנים. היינו עלולים להיגרר למלחמה צירית מהיום הראשון – בדיוק מה שרצה סינוואר."

https://www.mako.co.il/news-politics/2025_q1/Article-4fffe08af11f491026.htm?utm_source=pushiya&utm_medium=pushiya&utm_campaign=pushiya_automatic

מכל מקום כפי שכתבתי מוטב להקדיש את המאמצים עתה למה רוצים שיהיה, במקום דיון עקר בשאלה "מה היה אם?" כי לשאלה מה היה אם לסבתא היו גלגלים היא חסרת משמעות. יהיה מספיק זמן להיסטוריונים לדון בנושא.

 

האם הפסקת המימון למחבלים?

נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, הורה ביום שני להפסיק את התשלומים למשפחות המחבלים האסירים הביטחוניים ו"השהידים", במטרה לרצות את ארה"ב ואירופה בנוגע למדיניות ה"תשלום עבור רצח".

תומכים מערביים של הרש"פ הציעו לו מדיניות חלופית של נקודות ביטוח לאומי והטבות סוציאליות.

צעד כזה יהפוך אותו ל"יותר מקובל" על ממשל טראמפ, שנקט קו תקיף נגד גופים התומכים בטרור והפסיק כמעט את כל הסיוע הזר.

בכיר ברמאללה אמר ל-i24NEWS כי למרות שהמהלך נועד לרצות מעצמות זרות, הוא חושף את עבאס לבעיות פנימיות חמורות.

https://rotter.net/forum/scoops1/887440.shtml

מסתבר שהאיומים של טראמפ עוזרים, ובייחוד האיום של תשלומי פיצויים לנפגעי הטרור שהרשות משלמת למחבלים שפגעו בהם. אבל נחכה ונראה אם לא יועברו למחבלים תשלומים בדרכים אחרות. לפי התוכנית שהגו האירופים המחבלים ומשפחותיהם יקבלו אותם סכומים רק בכיסוי של הטבות סוציאליות.

 

די כעלמער חכמים – חַכְמֵי חֶלֶם

אונר''א ממשיכה לפעול בירושלים: ''אנחנו עדיין כאן והדגל עדיין מתנוסס על הבניין. אין לנו שום תוכניות להפסיק את הפעילות שלנו.'' 

למעט עזיבת האזרחים הזרים לאחר שהוויזות שלהם לא חודשו ב-29 בינואר, אונר"א ממשיכה לפעול בירושלים. דוברת הארגון ג'ולייט תומא אמרה שהמטה עדיין נמצא במזרח ירושלים והדגל עדיין מתנוסס על הבניין ו"אין לנו שום תוכניות להפסיק את הפעילות שלנו.

"אונר"א לא קיבלה כל פנייה רשמית מישראל כיצד החוק החדש ייושם. התוכנית שלנו היא להמשיך ולמלא את התפקיד שלנו ולספק שירותים הומניטריים לכל הנזקקים בשטחים הפלסטינים הכבושים."

https://rotter.net/forum/scoops1/887264.shtml

יוזמת החוק להפסקת הפעילות של אונר"א, ח"כ יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו) מדווחת: "כרגע סיימנו שעתיים של דיון חסוי בוועדת החוץ והביטחון על יישום חוקי אונר"א שנכנסו לתוקף כבר לפני שבועיים. לצער כולנו, המערכת בתרדמת, החוק לא מיושם כמצופה וכולם מחכים להנחיות של רה"מ אבל הוא כהרגלו לא מעוניין לקבל שום החלטה ולסגור את ארגון הטרור הזה. שום תירוץ לא יעזור, נמשיך לעקוב, לטרטר את המערכת, להפעיל עליהם לחץ ציבורי ולקיים דיונים עד שהם יישמו את החוק ואונר"א תחדול מלהתקיים פה."

https://rotter.net/forum/scoops1/887538.shtml

הכנסת קובעת חוק והממשלה לא עושה דבר. ראש הממשלה לא דואג לביצוע החוק. ממש חַכְמֵי חֶלֶם.

 

לשתות את דמם של היהודים

בהמשך לחלומה של המשוררת הנבולסית משכם, פדואה טוקן, לאכול את הכבד של חייל יהודי, כשם שהינד, אכלה את הכבד של חמזה הדוד של מוחמד, וחלומו של המשורר הקניבל מכחיש העם הפלסטיני ("רשמו אני ערבי") מחמוד דרוויש לשתות דם של יהודים.

משפחת יוטיוברים מפורסמת מעזה, שלהם מיליוני מנויים, פירסמה אמש סרטון על שגרת הבוקר שלהם. בסרטון, נראית האם מוזגת מיץ אדום לילדיהם, כאשר זמן קצר לאחר מכן נכנס אב המשפחה ושואל: "האם זה מיץ טבעי או (דמם של) ילדי תל-אביב?"

https://rotter.net/forum/scoops1/887556.shtml

עלילות הדם הישנות עדיין חיות וקיימות.

 

ושבו עזתים לגבולם

מיקוש מיידי

רק 300 מטר מהגדר: עשרות עזתים התקרבו לקו הגבול מול נחל עוז. בתיעוד שמגיע מרצועת עזה נראים העזתים מסתובבים סמוך לגדר המערכת צה"ל: אירוע מאוד חריג, בוצע ירי הרחקה, 3 עזתים נהרגו כתוצאה מהירי.

במקביל, צה"ל השלים את הנסיגה מציר נצרים – שיצר חיץ שחצה את הרצועה וביתר אותה בין צפונה לדרומה ומנע תנועה חופשית בין חלקיה.

במסגרת הנסיגה פונו המוצבים האחרונים באזור שממזרח לציר סאלח א-דין.

ראש לשכת ההסברה של חמאס בעזה אמר לאחר הנסיגה: "ציר נצרים גרם לניתוק התנועה בין המחוזות ברצועת עזה, נסיגת צה"ל ממנו תחזיר את התנועה והיא אחד ההישגים החשובים ביותר של עמנו. המוסדות הבין-לאומיים חוזרים בהדרגה לצפון הרצועה."

מצה"ל נמסר בתגובה לתיעוד: "מדובר באירוע מאוד חריג שנובע מהיציאה מציר נצרים," לטענת הצבא בוצע ירי הרחקה. כתוצאה מהירי יש שלושה הרוגים עזתים. עוד טענו בצבא: "אחרים ברחו בחזרה אל מעבר לפרימטר, ואם היו מתקרבים שוב היה מתבצע ירי על מנת לפגוע. זאת ההנחיה לכוחות." והוסיפו שכל יום יש עשרות מקרים של ירי לעבר כל מי שרק מתקרב לפרימטר.

ניצן שפירא 09/02/25

https://www.mako.co.il/news-military/2025_q1/Article-3c6ca1da3aae491026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

גיא בכור: בדיחת ״הפסקת האש״, מחבלים במרחק 300 מטרים מהגדר העלובה סביב הרצועה, צולם בנחל עוז.

המחבלים כבר חוזרים לשבת על היישובים, והם לומדים את הזירה מחדש, לקראת הפלישה הבאה. כבר קבענו: טיפש מי שחוזר לעוטף. על מי אתם סומכים?

שראשי הצבא ישלחו לשם את המשפחות שלהם. הכול חוזר להיות כפי שהיה לפני המלחמה. מתי חוזרים לבלוני הנפץ?

https://t.me/MyGPLANET/26408

יש חובה להפוך את כל הפרימטר לבלתי חדיר, בדיוק כמו הגבול בין שתי הקוריאות, וראשית כל יש למקש את כל השטח. בל יחצה עזתי אחד את הפרימטר.

 

הטעות של ז'בוטינסקי והראייה ההיסטורית של טראמפ

ולדימיר זאב יבגנביץ' ז'בוטינסקי כתב ב"קיר הברזל" (1923): "את ארץ-ישראל הם [הערבים] אוהבים לכל הפחות באהבה האינסטינקטיבית ובקנאות האורגנית, שהאצטקים אהבו את מקסיקו שלהם או האינדיאנים בני שבט הסו את הערבה שלהם. הפנטזיה, שהם יסכימו מרצון למימוש הציונות תמורת תועלת תרבותית או חומרית, שעתיד להביא להם הקולוניזטור היהודי, היא ילדותית. מקורה של הפנטזיה הזאת בבוז שרוחשים 'חובבי הערבים' שלנו כלפי העם הערבי; מקורו של הבוז בדעה קדומה או בתדמית בלתי-מבוססת שנוצרה אצלם בנוגע לגזע הזה: כביכול מדובר באספסוף רודף שלמונים, המוכן לוותר על מולדתו תמורת רשת טובה של מסילות ברזל. תדמית זו אין לה כל יסוד. אומרים שלעיתים קרובות ניתן לשחד ערבים בודדים, אך אין להסיק מכך שערביי ארץ ישראל כולם מסוגלים למכור את רגש הפטריוטיות הקנאית שלהם." (הפתרון שלו היה צבא בריטי שיגן עלינו מהערבים נ.כ.)

נראה שוולדימיר זאב יבגנביץ' ז'בוטינסקי לא היה כל כך בקי בהיסטוריה. מכל מקום ההשוואה שהוא עשה אינה לעניין. האצטקים מעולם לא עזבו את מולדתם והיגרו מטעמים כלכליים לארצות אחרות כי פשוט לא היה להם לאן. גם בני שבט הסו מעולם לא היגרו לארצות אחרות כי לא היה להם לאן. הערבים כן היגרו ממולדתם ותמיד מטעמים כלכליים.

הערבים ויתרו על מולדתם ערב (שעל שמה הם קרויים ערבים, ואת שפתה הערבית הם דוברים, ואליה הם מפנים פניהם בתפילה בערבית חמש פעמים ביום), ועברו להתנחל מטעמים כלכליים בארצות עשירות יותר.*

 ניקח רק דוגמה אחת מההיסטוריה הקרובה. בעבר הירדן יש היום פי שניים פלישתינאים מאשר ביהודה ושומרון, רובם היגרו לשם מטעמים כלכליים כאשר יהודה ושומרון היתה תחת כיבוש עבר ירדני, ונקראו "הגדה המערבית" (של עבר הירדן)**.

טראמפ הוא איש עסקים איש נדל"ן והוא מבין שגם סכסוך לאומי אינו מונע מאנשים להגר מטעמים כלכליים (הוא עצמו בן של מהגרים מסקוטלנד שהיגרו מטעמים כלכליים). כמובן שכולם ידברו נגד, אבל הוא מבין שבמידה ותינתן האפשרות רבים מהעזתים יממשו אותה. בדיוק כפי שעושה כעת כל עזתי שמתאפשר לו.

לא צריך יותר מאשר רק לפתוח את הגבול.

 

* הערבים היגרו בעבר (וגם היום מעדיפים להגר) לארצות נוצריות מטעמים כלכליים. מביזנטיון לממלכת הפרנקים. (מרכז צרפת של היום).

** אין כל הבדל בין ערביי שתי הגדות. מעולם בהיסטוריה, (וכמובן גם היום), לא היה שום הבדל בין ערבי מהגדה המערבית לערבי מהגדה המזרחית, כשם שאין כל הבדל בין ישראלי מהגדה המערבית (תל אביב) ליהודי מהגדה המזרחית-עבר הירדן (דגניה).

 

ואלה שמות בני ישראל

היה מזעזע לראות את אוהד בן עמי ששוחרר במשקל 55 ק"ג, ושמח בלב כשפגש את כל משפחתו אשתו ושלוש בנותיו.

אוהד בן עמי, בעל השם העברי היפה (בן עמי מן הסתם מעוברת) נתן לשלוש בנותיו שמות לועזיים: אלה* (שם גרמני-אנגלי), נטלי  (חג מולד בצרפתית) , יולי (קיצור שמו של יוליוס קיסר).

מה זה אומר על החברה הישראלית? מה זה אומר על התרבות הישראלית-יהודית-עברית?

* למרות האופנה לתת לבנות שמות של בנים, לבטח היא לא נקראה ע"ש אֵלָה בן בַּעְשָׁא מלך ישראל, משבט יששכר, שנלחם בפלשתים.

 

הרב דב אפרים לנדו נגד הציונות:

"הם גרמו לכך שהערבים שונאים אותנו"

מנהיג הזרם החרדי-ליטאי, אפרים דוב לנדו, המתנאה לרב שדתיותו עולה על אחרים, תקף את הציונות בכלל ואת הציונות הדתית בפרט, על רקע המחלוקות בנושא הגיוס לצה"ל. "הציונים גרמו (לכך) שהערבים שונאים אותנו," אמר.

במדור "במעונו" מתוך העלון "גיליון לב שומע" פורסמו דברים שאמר לרבנים שהתכנסו לשיחה עימו בנושאים שעל הפרק. אפרים דב לנדו הדגיש באוזניהם את החשיבות בלימוד התורה, שמגן לדבריו על המדינה. ואמר כי "כל בחור, כל אברך, כל יהודי שלומד – הם אלה שבגללם יש הסבר הגיוני לזה שאנחנו קיימים כאן."

בהמשך דבריו הוא מתח ביקורת על הציבור הדתי-לאומי. לדבריו, "אין תחליף (ללימוד התורה, יש רק דיבורים. או שאלה המבולבלים עם הכיפות הסרוגות, עליהם אני לא מדבר בכלל. יש להם תיאוריות משלהם, איתם זה קשה. הם נהרגים בגלל שאנחנו לא לומדים מספיק וצריך להציל עוד יותר. לצערנו מלמדים אותם תורה שונה. מי שמכיר את הרעיון הציוני, מה שהיה פעם תנועת 'בני עקיבא', הסיסמה שלהם לא היתה בורא עולם ולא התורה, אלא 'ארץ ישראל ועם ישראל' (למעשה סיסמת תנועת הנוער בני עקיבא היא 'קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה'). והחילונים של היום כבר מפקפקים אפילו בכל הזכות על הארץ. ואני אומר – תורת ישראל, זה מה שמקיים."

הוא  לא הסתפק רק בציונות הדתית, ומתח ביקורת על התנועה הציונית בכללותה כשאמר: "הציונות הגיעה בדעה 'כאילו' שהם יצילו את העם היהודי, אך למעשה הם הביאו אסונות גשמיים, לא רק רוחניים, לעם ישראל. אף פעם הערבים לא שנאו כל כך בכל העולם."

הוא תקף את מדיניות הביטחון של המדינה, ואמר: "הם עושים הרבה פעולות לא רק בשביל הצלה, אלא בשביל הכבוד של המדינה, הורגים אנשים בשביל כבוד. אז מה עושים במצב כזה? אני לא יודע."

בנוסף הוא פירסם מכתב בביטאון "דגל התורה", העיתון החרדי הנפוץ "יתד נאמן", בו הנחה את בחורי הישיבות שלא לצאת לחו"ל ולנסות ככל האפשר להימנע מכל מפגש עם גורמי אכיפת החוק, כדי שלא יגיעו למעצר, במקרה שיתגלה בנתוני משרד הפנים שהם נחשבים עריקים אחרי שלא התייצבו לצווים שנשלחו מהצבא.

https://www.ynet.co.il/judaism/article/hyrqfblf1l#autoplay

ועכשיו רק נשאר לשאול את אפרים דב לנדו המתנאה לרב שדתיותו עולה על אחרים, את השאלה התיאולוגית הבאה: אם כבר אימצת את דעתו של היטלר שהאשים את היהודים בשנאה אליהם ובהשמדתם, בהאשימך את הציונים בשנאת הערבים את היהודים, אתה, אפרים דב לנדו נולדת בזגייז' בפולניה, ובזכות הציונות הצלחת עם הוריך לעלות לא"י לפני השואה ונישאת לעדינה, נכדת הרב אייזיק שר, ראש ישיבת סלבודקה, בת לבנו הרב יוסף, שנספה בשואה. שבמהלך השואה היא הוחבאה במנזר וכך ניצלה. איך תסביר את שנאת הגרמנים, והליטאים ליהודים כמוך, הרי לא אתה, ולא אשתך הייתם ציונים?

אפרים דב לנדו כמתנאה לרב שדתיותו עולה על אחרים, עליך ועל דומיך נאמר: "לַמִּינִים וְלַמַּלְשִׁטִינִים אַל תְּהִי תִקְוָה, וְכָל הַזֵּדִים כְּרֶגַע יֹאבֵדוּ".

נאמר לך (ולחמאס), לא יעזור לכם, הציונות תנצח!

 

תודה, בארנבוים?

ארנה רז (לא מצאתי את שמה המקורי) מאד נעצבה אל ליבה כשקראה על מחלת הפרקינסון של דניאל בארנבוים, הארגנטינאי-ישראלי-פלסטיני, והיא אסירת תודה לו.

"משפט אחד במאמר העצוב על מחלתו של דניאל בארנבוים גרם לי להתרגשות רבה. מחויבותו לפרויקט שיצר יחד עם אדוארד סעיד תזמורת המזרח-מערב דיוואן.

"למשפחתי, ולי," מסבירה רז, יש קשר מיוחד לפרויקט. בתי בת ה-12 לקחה חלק בפרויקט של בארנבוים וסעיד: מחנה קיץ לנוער מישראל והעולם הערבי, שהתקיים בוויימאר שבגרמניה, ולאחר מכן היא נסעה בעידודו של בארנבוים ללמוד כינור בברלין, וכמוה נסעו רבים ממשתתפי המחנה המוזיקלי.

ארנה רז, רמת גן"

https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/2025-02-08/ty-article-opinion/.premium/00000194-dc11-d6d4-a3d6-ffb901ce0000

ממש מרגש. המחלה של דניאל בארנבוים הארגנטינאי-ישראלי-פלסטיני (בעל אזרחות ודרכון פלשתינאי), שחברו הטוב היה הערבי-הנוצרי האנטישמי שונא ישראל, אדוארד סעיד, שנאבק נגד כל הסכם עם ישראל, ותמך כל שנותיו בחיסול המדינה היהודית, כולל תמיכתו בחיזבאללה, כאשר זכורה לכל התייצבותו בלבנון בגבול עם ישראל כאשר יידה אבנים לעבר הישראלים, ממש לא מעציבה אותנו. תודתך האישית על שהביא לירידת בתך לברלין בירת הרייך אינה תודתנו.

 

לא משנה כמה נילחם, ישראל לא תנצח.

 הגיע הזמן לתמוך בתנועות הסירוב

הגזען האנטי-אשכנזי, האוטו-אנטישמי והאנטי-ציוני, תום מהגר, מעמותת עמר"ם המפיצה את עלילת הדם השקרית של עוזי אזולאי על חטיפת ילדי תימן, והחבר גם בעמותת "זוכרות" החותרת לחיסול מדינת היהודים, המזהה את הציונות עם האשכנזים, והמאשים את האליטה האשכנזית החילונית "בייהוד הארץ ("הפרחת השממה") התיישבות על חשבון פלסטינים. המתנאה בעצמו שריצה ארבעה שבועות בכלא הצבאי בשל סירובו לפקד על מחסום ממזרח לרמאללה, יסד במהלך המלחמה את תנועת הסרבנות "אני סירבתי", והוא כמובן מקבל משוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן פרסום לדבריו: "אין ולא יהיה ניצחון מוחלט על חמאס," קובע מהגר, "זאת סיסמה מופרכת, וכל מדיניות שנובעת ממנה רק תחמיר את מצבנו. לכן, יש לתמוך בקבוצה משמעותית של חיילים וחיילות שהחליטו לסרב, ולהצטרף לכל מחאה שקוראת לעצירת המלחמה. לא משנה כמה הרג והרס נמשיך לזרוע בעזה, הסיטואציה היא שישראל מפסידה.

"חמאס מנצל את ימי השקט כדי להתבצר מחדש בעמדות, לחמש את כוחותיו ואף לגייס צעירים לשורותיו. אחרי הזוועות שישראל ביצעה נגד אוכלוסייה אזרחית, זה לא יהיה מסובך מדי. אם ישראל תבחר לחזור למלחמה, היא תתחיל אותה מנקודה קרובה מאוד לתחילתה."

(תום מהגר, "לא משנה כמה נילחם, ישראל לא תנצח. הגיע הזמן לתמוך בתנועות הסירוב", "אל-ארצ'", 9.2.25).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-02-08/ty-article-opinion/.premium/00000194-dc1a-d390-a1b6-ff9be53a0000

הבנתם? מהגר קורא לסרבנות בצבא להילחם בחמאס, וללכת כצאן לטבח, וחגשמת חלומו – חיסול הציונים (המזוהים אצלו עם האשכנזים) והמדינה הציונית האשכנזית. מה יהיה מצבם של היהודים-הערבים תחת ערבים-מוסלמים כבר לא מזיז לו.

 

יגיל לוי – להציל את החמאס ולשקם את משטרו

לאקטיביסט הפרו-איסלמי יגיל לוי המתנאה כפרופסור גמור ליחסים צבא-חברה בישראל, שמתחילת המלחמה נאבק להצלת שלטון החמאס ושיקומו, והיה בין מפיצי עצומה להחרים את ישראל ולהטיל עליה סנקציות כדי להפסיק את המלחמה בחמאס ולהצילו, יש רעיון חדש איך לעשות זאת:

"הופעתו המחודשת של חמאס מיד לאחר הפסקת האש, והשיקום המהיר של חלק מיכולותיו השלטוניות, כפי שבא לידי ביטוי במימוש עסקת החטופים, מראה שרוב אלה המדברים על משטר חדש בעזה 'ביום שאחרי' המציעים שישות אחרת, הרשות הפלסטינית, או כוח רב-לאומי, יפרקו את חמאס במקום ישראל. לא יצליחו. לחמאס, שהצליח לגייס מחדש אלפי לוחמים, ושממנף את השנאה לישראל נותרה היכולת להתנגד באפקטיביות לכל משטר שייכפה מבחוץ, ובפרט על רקע האיום בטרנספר.

"אין כל חלופה ל'יום שאחרי', זולת זו שהציע מיד לאחר 7 באוקטובר סלאם פיאד, ראש הממשלה הפלסטינית לשעבר: לחזק את הרשות הפלסטינית החלשה על ידי הרחבת אש"ף, כך שיכלול את  חמאס והג'יהאד האיסלאמי. רק מהלך פוליטי כזה יכול לאפשר את חידוש שליטתה של הרשות הפלסטינית ברצועה כיישות ריבונית לגיטימית, עם פוטנציאל להטמיע את לוחמי החמאס בכוח הנתון למרות הרשות המחוזקת, שלה הסכם מדיני עם ישראל. אבל כדי לקדם רעיון זה, הימין והשמאל בישראל כאחד צריכים להתנער מאשליית השמדתו של חמאס."

(יגיל לוי, "'היום שאחרי' לא יגיע כל עוד הימין והשמאל מדברים על השמדה של חמאס", "אל-ארצ'", 9.2.25).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-02-09/ty-article-opinion/.premium/00000194-e643-dd07-a3f4-e6f7d0290000

הבנתם? יגיל לוי, התומך בחרם על ישראל, מציע לחזק את אש"פ ע"י הכללת החמאס והג'יהאד האיסלמי בתוכו. גאונות לשמה. האם זה יחזק את אש"פ, או יביא לכך שהחמאס ישתלט עליו כפי שעשה בעזה. הרי רק צה"ל הוא שמנע מונע מהחמאס לזרוק את אנשי אש"פ מהגגות ברמאללה. אז איך יחוזק אש"פ מהכללת החמאס בתוכו?

בהשאלה לאמרתו המפורסמת של אורוול, רק פרופסור גמור ליחסי צבא חברה בישראל יכול להציע רעיון אווילי כל כך.

נעמן כהן

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

אהוד: תיקון השמטה ועוד: רות ירדני כץ, ששמה מופיע על רשימתה "והפרס הוא" בציטוט מגיליון האלף בגיליון הקודם, היא הסופרת רות ירדני-כץ ז"ל, והיא אינה היחידה ממשתתפי המכתב העיתי, שהחל מופיע ב-12 בפברואר 2005 – שהלכו לעולמם בעשרים שנותיו. ייזכרו יוסי גמזו, משה דור, שמאי גולן, ליטמן מור, ברוך תירוש, אלישע פורת ואחרים שטרם הצלחנו לדלות מזיכרוננו.

 

* אהוד שלום. ברצוני להגיב בכמה שאלות לעזרא דלומי על ניתוחיו במאמרו "מתקפת אוקטובר כמה אבות לה".

שאלה ראשונה. המסמך של תוכנית חמאס המפורשת ומלווה במפות לפלוש לישובים ישראלים באמצעות צעדות השיבה פורסם ב-22.5.2018 מדוע התקשורת וכל הגורמים הביטחוניים מצד פוליטי מסויים ידעו ושתקו. מדוע לא הכריזו השכם והערב על הצורך במכה מקדימה? הרי הם בעמדה אופוזיציונית לביבי אז איפה הם היו? נגיד שביבי לצורך העניין העדיף שקט ורפיסות מול הצורך במתקפה מקדימה, אבל האם אין זה  תפקידה של האופוזיציה, התקשורת וגורמים ביטחוניים לאתגר את ביבי? אותה תקשורת ואותם בכירים לשעבר סדרתיים משמיעים  לנו בדיעבד את שבט ביקורתם  [בדיעבד] העזה בנושא החטופים. איפה הם היו אם כך ב-2018 בעניין מכה מקדימה לחמאס  בהסתמך על המסמך? האם אין זו חוכמה לאחר מעשה ?

שאלה שנייה. מדוע משתמש עזרא דלומי במונח  גדמ"ע  [גדה מערבית] ולא במונח שמקובל בארצנו – יהודה ושומרון או יו"ש? במונח גדמ"ע  משתמשת תקשורת החוץ הזרה ועוינת לישראל. מה עליי להבין מכך? עמדתו הפוליטית של עזרא דלומי מתגלה בניתוח שלו אמנם, אבל כאשר הוא טוען שדוללו כוחות מהעוטף לטובת תיגבורם ביו"ש [ולא בגדמ"ע] הוא חוטא לאמת. הנושא הזה נבדק והובהר לציבור  שאותם כוחות אינם נייחים אלא ניידים ולפי הצורך הם מוזזים לפה ולשם. גם הטענה שאותם גדודים נשלחו ליו"ש כדי לשמור על הסוכה של צבי סוכות הופרך לחלוטין. עזרא דלומי יודע היטב על התסיסה ביו"ש שהיתה גם לפני שמחת תורה 2023 האם יש לו מסמכים על כך  שאולי כדאי לפרסמם? אז מה הוא מציע? להפקיר את תושבי יו"ש ושארגוני חמאס ואש"פ יבצעו טבח דומה ביו"ש?

שאלה שלישית. הכסף מקטאר שביבי הזרים לחמאס [בביטויי הציורי מזוודות הכסף] ובמילים אחרות ביבי פיטם וגידל את המפלצת.  שזו טענה מרכזית של האופוזיציה משמאל לביבי. מה היתה האלטרנטיבה לכסף הקטארי?

ישראל מחוייבת לספק סיוע הומניטארי לעזה. חמאס שולט ברצועה. מי אם לא קטאר לדעת עזרא דלומי היה אמור לספק כסף לאזרחי עזה למטרות הומנטריות? האם הוא רומז למדינה פלשתינאית במקום הכסף הקטארי שהיא תשלוט על עזה ותפתור את ביבי מהזרמת הכסף הקטארי? האם הוא מאמין שמדינה פלשתינאית לצד מדינת ישראל מהווה ערובה לביטחון ושגשוג וויתור על דחפי הטרור ותאוות הרצח של הפלשתינאים חמאס ואש"פ  כאחד  לחיסול מדינת ישראל? האם הוא ערב לכך שמדינה בראשות אש"פ לא תיהפך לחמאסטן? האם האשלייה בהיתכנות  מדינה פלשתינאית לצידנו אינה שווה לאשליית הקונספציה המוטעית של ביבי של שקט ייענה בשקט? הכלה, רווחה כלכלית ופרנסה  לעזתים [חזונו של שמעון פרס משמאל שביבי אימץ]  והזרמת כסף הומניטרי קטארי לחמאס שליט עזה?  

דלומי גם לא ציין שעזה נהנתה מהון עתק ממדינות אירופה וציר איראני קטארי  והברחות אמל"ח במעבר רפיח תוך עצימת עיניים של המצרים שאף הם איפשרו את בניית המנהרות והבסיס הטרוריסטי הגדול ביותר בעולם – ולא מזוודות הכסף בלבד של ביבי – הם שבנו את מפלצת הטרור בגבולנו. מה שכן טעותו של ביבי היא שלא דרש את פירוז הרצועה תמורת הכסף. אבל אינני בטוחה כלל שזה היה עוזר. כי ראינו במלחמת חרבות ברזל שישראל נדרשה באיומים להעביר סיוע הומניטרי לעזה תוך נקיטת אמברגו נשק כל זה בידיעה ברורה שמניעת סיוע הומניטרי מעזה היתה מסייעת בניצחון מוחלט יותר.

אשמח לקבל תשובות על שאלותיי.

בברכה

חוה ליבוביץ

 

* מישהו יכול להסביר מה פירוש הכתובת העברית על במת החמאס: "אנחנו הטופא .. אנחנו היום שאחר"?

 

* "השופטים דחו את בקשת כלי התקשורת להעביר את עדות רה"מ בשידור חי." [הארץ" באינטרנט, 12.2].

והם יודעים למה. כל שידור כזה מוסיף לו קולות בבחירות הבאות ומערער עוד יותר את מעמד הפרקליטות בקרב ציבור האנשים החושבים.

 

* אהוד: אם תתחדש הלחימה עקב פיצוץ העסקה ויסתבר שאין ברירה אחרת צריך לזכור שאין לנו צבא אחר וכי הצבא הזה, סדיר, קבע ומילואים, שהוא חלק קטן מעם ישראל – מותש כבר מה-7 באוקטובר ואינו מפסיק ללחום בכל הגזרות המסוכנות.

 

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!

רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-28, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל