פעמיים בשבוע

גיליון מס' 2042

יום חמש מאות ארבעים ושניים למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2183 נמענים

[שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ב' בניסן תשפ"ה. 31.3.2025.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: אֲנִי כְּרָב. // יוסי אחימאיר: בשורה של אחדות ברהט. // איליה בר זאב: שני שירים. // אורי הייטנר: 1. הזכות לתפוס שטח. 2. צרור הערות 30.3.25. // אודי מנור: מדוע לא נקט צה"ל? // אילן בושם: 9 שירים ל'חדשות בן עזר', אפריל 2025. // משה בר-אל: "מוּ" שנים בשירותי ההזרעה המלאכותית לבקר. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי. 1979. פרק 22. // משה מוסק: ארץ-ישראל תהיה המרכז לחוכמת ישראל. לציון  מלאות מאה שנה לחברה ההיסטורית הישראלית. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. 2001. פרק שישה-עשר: סבא מתפוצץ בבית-המנוע בפרדס. // נעמן כהן: לא ניתן טיפול רפואי לחיילים. שימותו כל החיילים! הבה נלך כצאן לטבח! // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ

(1981-1972)

כְּבָר פְּגַשְׁתִּיךָ פַּעַם

*

אֲנִי כְּרָב^*  –  לְבַת-שְׂחוֹק

לַ"גַּלַקְסִיָה" שֶׁלְךָ

פּוֹרֵחַ בְּאוֹר אֲדַמְדַּם

מַעֲלֶה נוּרִיּוֹת-אָבִיב

וְחַצְבֵי-סְתָו;

אָבִיב וּסְתָו

אֵין שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם;

אִם תֶּאֱסֹף אוֹרְךָ  –

אֶגְוָע.

•

_________

*  אדמה חרושה בסוף החורף ומוכנה לזריעת תבואת הקיץ (א.ב.ע.).

• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יוסי אחימאיר

בשורה של אחדות ברהט

בשבוע שעבר מצאתי לי לכמה שעות "מיפלט" ממהומות קפלן וממלחמות היהודים. לא העליתי על דעתי שהרוגע יימצא לי במקום הכי בלתי צפוי – רהט. בעוונותיי, מודה אני, זו לי פעם ראשונה שביקרתי בעיר הבדואית היחידה בארץ, השוכנת מצפון לבאר-שבע. הגעתי לביקור קצר מתוך סקרנות, כאחד מחברי 'קבוצת ירוחם', בהנהגתו של משה בן עטר, מי שהיה מנכ"ל המועצה הציונית. קבוצה של אישי שמאל וימין מתונים, ששמו לעצמם מטרה לפעול למען המאחד ולא את האחידות בחברה ישראלית.

לא היו לי ציפיות מרובות. רהט הוא ישוב עירוני לא-יהודי, שאין לו יחסי ציבור חיוביים. באחרונה התרבו ידיעות על מעשי אלימות וגניבות ממחנות צה"ל של צעירים מהפזורה הבדואית בנגב, התנכלות לתנועה בכבישים ראשיים, וכמובן הפשיעה בחברה הערבית, מעשי נקם ורצח, שלא פסחו על רהט, שנייה בגודלה בנגב אחרי באר-שבע.

הימים הם ימי חודש הרמדאן, החג הקדוש ביותר למוסלמים. בציבור היהודי חשש קינן בלב, שמא דווקא בימים אלה תגבר הלאומנות ותביא עימה גל של מעשי טרור, ואילו ברהט הוצג הרמדאן כחג המוסלמי הקדוש ביותר, חג של שלום ואחווה.

ראש העיר הוותיק טלאל אל-קרינאווי קיבל אותנו בלשכתו, כשהשולחן הגדול חף מכל כיבוד. "אנחנו בצום, בצאת החמה מובטחת לכם סעודה גדולה" – הבטיח לאורחיו. זו הקדנציה החמישית של טלאל והוא מתפאר בהישגים שחולל בעיר מאז החל לכהן ב-1993, כשעמד לא בראש רשימת של מיעוטים אלא כנציג מפלגת העבודה. אז, לפני כשלושים שנה, רהט עדין היתה מועצה מקומית, שלא היה בה ביוב, היו אהלים, פחונים, ורק כניסה אחת הובילה אליה.

והיום – שכונות חדשות ומפוארות, ספרייה מודרנית מרשימה ומוזיאון חדשני של המורשת הבדואית, ראשון מסוגו בחברה הערבית. הן  הספרייה והן המוזיאון לא מביישים מוסדות דומים בכל עיר או ישוב אחר בישראל, ועליהם גאוות ראש העיר. לצד אלה עדיין רבים השטחים המוזנחים, ערימות אשפה וליכלוך בצידי הכבישים. אפילו שלט הכניסה לעיר מרופט.

אל-קרינאווי גאה ברמת ההשכלה המשתפרת בקרב הצעירים, במיוחד הבנות. "600  בדואים עובדים בכל תפקידי הרפואה בסורוקה" – הוא מדגיש.  35 אחוז מהסטודנטים במכללת אחווה באים מרהט, כפי שמעידה נשיאת המוסד האקדמי, פרופ' יפעת ביטון. בצנרת תוכניות להקים פארק עירוני באפיק נחל גרר החוצה את רהט, הרחבת העיר דרומה והקמת מיכללה אקדמית. אבל מאין יבוא הכסף?

השיחה עם ראש העיר נקטעת כשהוא מוזעק להתראיין בענייני המצוקה התקציבית. כאשר הוא שב כעבור כמה דקות, אין הוא חוסך בביקורת על הממשלה. מכל הממשלות שעימן עבד, לדבריו, "זוהי הממשלה שהכי לא מעודדת התקרבות בין יהודים לערבים." ואכן, התקציב שיועד לתוכנית הרב-שנתית לצימצום הפערים בחברה הערבית צומצם, ורב הכעס בקרב ראשי הרשויות הערביות ברחבי המדינה.

אל-קירנאווי מביע אכזבתו, במיוחד על רקע אירועי 7 באוקטובר. רבים מבני העיר לחמו במחבלים, הצילו צעירים ממסיבת הנובה, שישה מבני רהט נחטפו לעזה. 21 חללים היו בחברה הבדואית בנגב, המונה כ-300 אלף נפש בשבע עיירות. "יצאנו לעזור מתוך הזדהות, בכיתי כשנהרג חברי אופיר ליבשטיין," אומר ראש העיר רהט, "אבל כשפניתי בבקשת סיוע לחשב משרד החינוך, הוא הטיח בי: 'מי ביקש מכם לעזור לקיבוצים?'" העלבון צורב.

בסעודת האיפטאר ב'אהל השלום' דיברו כל המברכים, יהודים וערבים, גבוהה-גבוהה על הכורח בהידוק הדו-קיום, או כלשונם – ערך הביחד. "זוהי מדינה של כולנו, אין לנו ארץ אחרת. אין צורך להוכיח בוקר, צהריים וערב את נאמנותנו למדינה. אנו נולדנו כאן."

ואולי את הקשר ההדוק בין החברה היהודית והבדואית בנגב המחיש אברהם דבורי, חבר קיבוץ בארי, שלמזלו שהה בחו"ל ב-7 באוקטובר. "בבוקר השבת ההיא," סיפר, "יצאה חברה לרכב על אופניה אל מחוץ לקיבוץ. בדרכה חזרה, חסמו את הכניסה בפניה שני בדואים שעובדים בבארי: 'אל תיכנסי, חדרו מחבלים לקיבוץ.' 'יש לי משפחה,' התחננה. השניים לקחו אותה בכוח למיגונית, ומשהתחילה זו להתמלא באנשים, אמרו לה, כי מסוכן להישאר במיגונית, ולקחו אותה למיסתור בוואדי.

"בעודם מסתתרים שם, המיגונית הופצצה על אנשיה. כעבור חמש שעות התקשרו שני הבדואים לבני משפחתם ברהט, שבאו בטנדר לחלץ אותם. בדרך בחזרה נעצרו במחסום צבאי והחיילים כיוונו נשקם אליהם. "אל תירו, הם הצילו אותי," קראה לעברם הצעירה מבארי. ומסכם אברהם: "הם הצילו אותה והיא הצילה אותם."

חמישה מבני רהט, שהשתתפו בלחימה והצילו יהודים, סיפרו כל אחד את סיפורו ההירואי בגאווה לא מוסתרת. כל אחד מהם זכה להוקרה ולשי מהמכון היהודי-ערבי של ההסתדרות. עם זאת, האורחים-לרגע, חברי 'קבוצת ירוחם', לא לכל הבעיות נחשפו בביקור החפוז, ולא לעובדה שבשנת 2024 נרצחו ברהט שמונה אנשים בסיכסוכים בין משפחות יריבות.

ראש העיר אל-קרינאווי ניסה לטשטש את חומרת הבעייה של האלימות הפנימית. בתשובה לשאלה אף גימד את העובדה, שלפרקים הוא עצמו נזקק לאבטחה אישית, בגלל איומי רצח.

כ-90 אלף תושבים מונה כיום אוכלוסיית רהט יחד עם הפזורה שמסביב לה – מחציתם בני פחות מ-18 – וראש העיר צופה שב-2040 מספר תושבי עירו יגיע ל-175 אלך נפש. כך או כך המסר הוא ברור: רק בהשקעה גבוהה יותר של הממשלה בחברה הערבית, ובמיוחד זו הבדואית, תוריד את הפשיעה, תצמצם את האלימות והלאומנות, ומעל לכל – תחזק את הביחד היהודי-ערבי. למרבה הצער, המגמה התקציבית כרגע היא הפוכה מזה.

חבורת 'ירוחם' יצאה מרהט בתחושה אופטימית, שהמלחמה קירבה עוד יותר בין יהודים לבדואים בנגב. איך אמר אחד מנכבדי המארחים שלנו: "בעזרת השם נשוב וניפגש בשנה הבאה שוב כאן באהל ונראה את השלום."

אינשאללה. בתוכי התהדהדו השורות האלמותיות של ז'בוטינסקי, שהלוואי ויתגשמו: "שם ירווה לו משפע, מאושר, בן ערב, בן נצרת ובני..."

יוסי אחימאיר

* * *

איליה בר זאב

במקום שעומדים בתים

כָּל שָׁבוּעַ צְעָקוֹת שֶׁל עֶצֶב

וְשִׂמְחָה.

עוֹלָל נוֹלָד צוֹעֵק, קָשִׁישׁ גּוֹסֵס בִּשְׁתִיקָה.

כָּל יוֹם מְסַכְּמִים חַיָּיו

שֶׁל אַחֵר,

כָּל שָׁבוּעַ שִׁבְעָה.

רְחוֹבוֹת מִתְקַשְּׁטִים –

פְּלוֹנִי מִתְהַפֵּךְ וּפָנָיו לָרִצְפָּה.

בְּמָקוֹם שֶׁעוֹמְדִים בָּתִּים

אֲנָשִׁים נִפְרָדִים.

מֵי שִׁטָּפוֹן בְּנַחֲלֵי אַכְזָב 

אוֹסְפִים אָדָם וּגְבָבָא.

הַחֶרְמֵשׁ פָּגַשׁ בַּקָּמָה

וּמַה יַחֲרֹט הָאֻמָּן

בָּאֶבֶן? 

בכל זאת משהו מטריד

מַה יִכָּתֵב לְאַחַר הַמּוֹעֵד?

הֲרֵי צִפֳּרֵי הַשִּׁיר מַמְשִׁיכוֹת לָשִׁיר

וְאֵלּוּ שֶׁנוֹעֲדוּ לִנְדוֹד

נוֹדְדוֹת.

מְשׁוֹרְרִים מַמְשִׁיכִים לְהַדֵּק

מִלִּים אַחֲרוֹנוֹת,

סָפֵק אִם יֵצְאוּ מִפֶּתַח בֵּיתָם

לִצְעֹק עִם חֲשֵׁכָה.

מַה יֵאָמֵר לְאַחַר הַמּוֹעֵד?

"מַה יִשָּׁאֵר?״ שׁוֹאֵלֶת תֶּרֶזָה דִי מוֹן:

"מִלִּים,

מִלִּים כָּאֵפֶר..."*

בְּיוֹם דְּמוּי אָבִיב שֶׁכָּזֶה –

מַשֶּׁהוּ מַטְרִיד.

צִפֳּרִים אִלְּמוֹת מְפֻסָּלוֹת

עַל קַוֵּי מֶתַח גְּבוֹהִים,

מַמְתִּינוֹת.

וְאוּלַי אֵלּוּ הַשְּׁלָטִים

הַכְּתֻמִּים בְּמֶחְלָף אַשְׁדּוֹד

הַמַּבְטִיחִים סִיּוּם מְדֻיָּק-תַּאֲרִיך יַעַד...

מוֹעֵד...זִכָּרוֹן.

יִבְבַת מְכוֹנִיּוֹת קוֹרֵאת לְהֵאָסֵף בְּפֶתַח הָאֹהֶל,

בֵּין הַמָּסַכִּים,

 אָנוּ נֶעְלָמִים בָּאוֹב.

קוֹל לְחִישָׁה אוֹבֵד – קוֹל חֲטוּפִים...

לַאֲבַדוֹן, לְכִלָּיוֹן?

* לאה גולדברג 

איליה בר-זאב  

* * *

אורי הייטנר

1. הזכות לתפוס שטח

החלטתו של ראש הממשלה לקיים מו"מ עם לבנון על הגבול היבשתי בין המדינות, היא החלטה מופקרת. עצם קיומו של מו"מ כזה, בלי קשר לתוצאותיו, הוא פרס לחיזבאללה וללבנון על התוקפנות שלהם כלפינו וסכין בגבם של תושבי גבול לבנון אחרי שנה וחצי של עקירה.

הגבול בין המדינות נקבע בידי האו"ם, לקראת הנסיגה בשנת 2000. ישראל התחייבה מראש לקבל את פסיקות האו"ם, וכך עשתה, למרות מחלוקות לא מעטות, כולל ויתור על שטחים חקלאיים של יישובים ישראליים.

אחרי הנסיגה, חיזבאללה המציא את סוגיית "חוות שבעא", כלומר הר דב, כתירוץ להמשך תוקפנותו נגד ישראל. יש לזכור, שהר דב הוא שטח ריבוני של ישראל. למרבה הצער, מאז הנסיגה בשנת 2000, ישראל אינה מממשת את ריבונותה בשטח ונוהגת בו כבשטח צבאי. במקום להקים בו את היישוב שיאון (בשנות ה-80 הוקמה היאחזות שיאון, אך במקום לאזרח אותה, היא פורקה), הוא נחסם אפילו לטיולים.

ב-8 באוקטובר חיזבאללה תקף את ישראל, ללא כל פרובוקציה וללא כל עילה, ביום הקשה ביותר בתולדותיה, כשהיא מתבוססת בדם. ובמשך שנה, התוקפנות הזאת נמשכה ללא הפסק, גבתה חיי אדם, כולל שני חברי אורטל נועה וניר ברנס ו-12 הילדים שנטבחו במג'דל שמס. מאות בתים נהרסו מפגיעות ישירות. הגליל כולו עלה באש.

אני רוצה לתקן את הפיסקה הקודמת. ב-8 באוקטובר לבנון תקפה את ישראל. לבנון היא מדינה ריבונית, ואיננו יכולים לקבל את המשחק הזה, של מדינה שבתוכה צבא טרור, והיא מסתתרת מאחורי גבו, יש לה חסינות ולא נתבעת ממנה אחריות.

לא למדנו דבר מ-7 באוקטובר? אנו תקועים באותה תפיסת התמכרות לשקט שהמיטה עלינו את הטבח?

ישראל פותחת במו"מ על דרישות חצופות של התוקפן לגריעת אדמה משטחה, במקום שתוצאת התוקפנות תהיה גריעת אדמה משטח התוקפן וסיפוחו לישראל.

במלחמת השחרור צה"ל שיחרר שטחים מעבר לקווי תוכנית החלוקה והם סופחו לריבונות ישראל. אמנם ישראל נסוגה משטחים אחרים, ששחררה במלחמה, אבל בשום אופן לא חזרה לקווי החלוקה. קווי שביתת הנשק שונים מקווי החלוקה. שביתת הנשק אחרי מלחמת השחרור נועדה להיות שלב בדרך לשלום. הקווים הללו, הקו הירוק, אמורים היו להיות קווי גבולות השלום בין ישראל לשכנותיה. אולם הערבים לא השלימו עם קיומנו ותוקפנותם הביאה לשחרור שטחים נוספים במלחמת ששת הימים. מתוך אותם שטחים ירושלים השלמה והגולן סופחו לריבונות ישראל. יש שטחים שנסוגונו מהם, אך לא חזרנו לקווי 4.6.67 ורבים מפירות הניצחון בידינו עד היום. אנו, תושבי הגולן, מממשים בגופנו ובמעשינו את זכותה של מדינה לתפוס שטח מהמדינה שתקפה אותה.

העיקרון הזה, שעל פיו פעלה ישראל במלחמת השחרור ובמלחמת ששת הימים, נכון היום באותה מידה, והוא צריך להנחות אותנו גם בעקבות מלחמת "חרבות ברזל". התפיסה, שעל פיה ישראל צריכה לחזור לקווי 7 באוקטובר, קווי התוקפנות הנוראית, שלא חווינו כדוגמתה מהקמת המדינה, היא אבסורד מוסרי. הותקפנו, ובמתקפת הנגד יש לנו זכות מוסרית שאינה ניתנת לערעור להרחיב את גבולותינו על חשבון התוקפן.

העיקרון הזה נכון שבעתיים כאשר התוקפנות היתה משטח שהיה בידינו ונסוגונו ממנו. בוודאי ברצועת עזה, שבה הנסיגה היתה כרוכה בעקירת חבל התיישבות ישראלי, וגירוש אלפי ישראלים מבתיהם ונישולם מאדמתם. כיוון שהשטח, שממנו נסוגונו, היה בסיס לתוקפנות יומיומית נגדנו, כבר מיום הנסיגה, שבו נורו פצמ"רים לעבר יישובי הנגב המערבי ומאז ועד לטבח 7 באוקטובר, וחיי תושבי הנגב המערבי היו מסויטים – איזה עיקרון מעוות מחייב את ישראל לסגת שוב מהשטח הזה?

יש לנו זכות מוסרית לכבוש את כל רצועת עזה ולספחה לישראל. השיקול שלנו האם לממש את הזכות הזאת והיכן, הוא על פי האינטרס הלאומי של ישראל. כיוון שהמחשבה על הגירה המונית היא פנטזיה, אין לנו אינטרס לשלוט על כל רצועת עזה, שיש בה למעלה משני מיליון פלשתינאים. שליטה בהם פוגעת באינטרס הציוני העליון – מדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות.

עלינו להבטיח חופש פעולה מוחלט לצה"ל ולכוחות הביטחון בכל רחבי הרצועה, אך השלטון האזרחי על מרבית השטח צריך להיות עצמי, בדומה לאזורי A ו-B ביו"ש. אבל יש אזורים שראוי שנספח לישראל. ראשית, פרימטר של 2-3 ק"מ לאורך הרצועה, כדי להרחיק את הפלשתינאים מן היישובים. את הפרימטר יש לספח לריבונות ישראל ולהעניק את האדמות הללו לצרכי גידולים חקלאיים, לקיבוצי הנגב שנפגעו. מה צודק יותר מכך שכפר עזה ובארי, ניר עוז ונחל עוז, חולית וכרם שלום, רעים ועלומים יקבלו את האדמות הללו שמהם יצאו הטובחים לרצוח ולאנוס בהם, וכעת הם יהפכו אותם לגן פורח יוציאו מהם לחם?

שנית, התוחמת הצפונית, אזור שאין בו אוכלוסייה פלשתינאית צפופה, והיו בו שלושה יישובים ישראלים שנעקרו בהתנתקות – דוגית, אלי סיני וניסנית. האזור הזה צריך לחזור לידינו, עלינו להחיל עליו ריבונות, לצרף אותו למועצה האזורית חוף אשקלון, להקים מחדש את היישובים שנעקרו ממנו ולהעניק תוספת אדמה למושב נתיב העשרה. וכמובן שעלינו לשלוט על ציר פילדלפי מורחב, כדי ליצור חיץ בין רצועת עזה למצרים, אחרי שראינו כמה אפשר לסמוך עליהם, כאשר תחת אפם ובמקרה הטוב בהעלמת עין שלהם, הציר היה לאוטוסטרדת הטרור.

בגבול לבנון ישראל הותקפה משטח שהיה בידה עד 2000 והיא נסוגה ממנו. אין כל סיבה ללכת עם הראש בקיר, ולסגת על אוטומט משטח שממנו הותקפנו אחרי שוויתרנו עליו. יש להקים רצועת ביטחון להגנה על יישובי הצפון. ובמספר מקומות יש לתקן את הגבול – כמו למשל החזרת שטחים חקלאיים שהיו בידי משגב עם ומנרה ואולי גם יישובים נוספים עד ליישובים הללו, והחזרת אדמותיהם של איכרי מטולה, שנושלו מהם בהקמת המדינה, לידי בעליהם, ובריבונות ישראל.

השטחים שבידינו במזרח הגולן ובכתר החרמון, שצה"ל תפס עם נפילת משטר אסד, חופפים במידה רבה (לא בדיוק של 1:1) למובלעת שהיתה בידינו במלחמת יום הכיפורים. אחרי התוקפנות הסורית ביום הכיפורים, הם קיבלו פרס כפול – גם את שטח המובלעת וגם את קוניטרה וצומת פריד ממערב לקו הסגול, בהסכם הפרדת הכוחות.

יש לציין שעד מלחמת האזרחים סוריה כיבדה את הסכמי הפרדת הכוחות והגולן היה האזור השקט ביותר בישראל. אולם מלחמת האזרחים הכניסה לסוריה את האיראנים שניסו לבסס את המיליציות שלהם ואת חיזבאללה במזרח הגולן, כחלק מחגורת האש שאיראן הקימה סביב גבולות ישראל, ושב-7 באוקטובר נחשפנו למשמעותה. הגנה אקטיבית מחייבת את הרחקת הגבול מאזרחי ישראל, במיוחד כאשר השלטון הסורי הוא איסלמיסטי רדיקלי, שעלול להוות איום גדול עלינו. שליטתנו באזור הזה צריכה להיות ארוכת טווח. אני חייב לציין, שבסוריה מדיניות ממשלת ישראל מאז נפילת משטר אסד ראויה לכל שבח. היא ההיפך הגמור ממדיניות ההתמכרות לשקט, שהמיטה עלינו את אסון 7 באוקטובר. זו הפקת הלקחים הראויה מהמחדל.

אובדן שטח, שממנו ישראל הותקפה, תעביר מסר מרתיע לאויבינו, כולל לגורמים קיצונים במצרים וירדן, מה המחיר שישלמו אם יתקפו אותנו. 

[אהוד: מה חבל שאתה לא ראש הממשלה שלנו במקום "הסמרטוט", בלשונך – נתניהו].

2. צרור הערות 30.3.25

* בדרך הנכונה – כ-180 איש, ואני בתוכם, בעלי מגוון השקפות עולם ודעות פוליטיות שונות בנושאים רבים וגם בנושא המשפטי, חתמנו על גילוי דעת שהתפרסם בעיתוני השבת, תחת הכותרת "בולמים על סף התהום מתחברים מחדש," וזכה לכינוי (שאיני אוהב) "אמנת אלטלנה". הצענו שלושה עקרונות שהם בנפשה של אחדות האומה בעת הזאת:

1. שינויים עושים בהסכמה – כל שינוי שלא בהסכמה רחבה בסדרי השלטון והמשפט, אף שבעיני רבים בעם הוא נכון וראוי, יידחה עד לאחר הבחירות וקבלת מנדט מחודש מהעם.

2. מכבדים את שלטון החוק – אנו קוראים לממשלה להמשיך ולכבד את שלטון החוק ולהימנע בכל מחיר ממשבר חוקתי, ויחד עם כל רשויות המדינה לנהוג בריסון עצמי ובגמישות, כדי להגיע להסכמות, עד לסיומה המוצלח של המלחמה ושחרור אחינו החטופים.

3. נוהגים באחריות – על המשתתפים במחאות, על התקשורת ועל האזרחים מכל הצדדים, לנהוג באחריות, לפעול בגבולות החוק, להימנע מהסתה אישית ולהעמיד את ביטחון המדינה ולכידות האומה בראש, ולתת רוח גבית ותמיכה לחיילי צה"ל ולכוחות הביטחון.

מיד עם פרסום גילוי הדעת הגיעו התגובות. על פי התגובות אנחנו האידיוטים השימושיים של ביבי והביביסטים / הקפלניסטים והדיפסטייט.

אם מחנה 6 באוקטובר, על שני אגפיו, רואה בנו איום וקופץ על הרגליים האחוריות, סימן שאנחנו בדרך הנכונה.

* דילמת ראש השב"כ – השב"כ כָּשַׁל כֶּשֶׁל נורא במחדל 7 באוקטובר. חלקו במחדל גדול. כיוון, שמובן מאליו, שהעומד בראש הארגון הוא האחראי לכישלונותיו ולהצלחותיו, ובוודאי כאשר מדובר בכישלון טוטלי ולא נקודתי, רונן בר הוא האחראי למחדל השב"כ. בצדק הוא אמר פעמים רבות שהוא אחראי, שהוא כשל ושיתפטר. היה עליו להתפטר מזמן. כפי שהרמטכ"ל התפטר, כפי שראש אמ"ן התפטר, כפי שאלוף פיקוד הדרום התפטר, כפי שמפקד אוגדת עזה התפטר ורק השבוע התפטר מפקד החטיבה הצפונית באוגדת עזה. כל אחד מהם נושא באחריות על חלק מסוים במחדל. גם שר הביטחון צריך היה להתפטר. הוא לא עשה זאת, אך הודח (מסיבה אחרת – בשל התנגדותו לחוק ההשתמטות).

הראש הוא האחראי – בצה"ל, בשב"כ ובוודאי ובוודאי בממשלה. נתניהו הוא האחראי, הוא האשם, הן אחריות כוללת כיוון שהנושא שהוא ליבת תפקידו – הביטחון הלאומי של ישראל, קרס כפי שלא כשל מעולם, הן אחריות אישית בשל מדיניותו הפייסנית, מדיניות ההכלה, ההבלגה וההתמכרות לשקט, שהיא היא המחדל הגדול, והן בשל מדיניות הפנים של יצירה מכוונת של קרע בעם, בחינת הפרד-ומשול, והתעלמות מהאזהרות שהוא מחליש את החברה, מקרין חולשה ומזמין את אויבינו לתקוף.

אילו ראש הממשלה היה אדם נורמטיבי, שלא לדבר על אדם הגון או מוסרי, הוא היה מתפטר מזמן. נתניהו עסוק כבר שנה וחצי בבריחה מאחריות, בסיכול חקירת המחדל, בגלגול אחריותו לכפופים לו, בדה-לגיטימציה לשופטי ישראל כדי לסכל את החקירה, בהפצת תאוריות קונספירציה מטורללות על איזה "דיפ-סטייט" דמיוני ובהפצת עלילות דם אוטואנטישמיות בזויות על צבא ההגנה לישראל ועל השב"כ, תוך כדי מלחמה, תחילה באמצעות פרוקסי כמו בנו היורד מהארץ ואזובי קיר כמו הביביריון ברדוגו וח"כית האשפתות גוטליב ולאחרונה – בעצמו.

המשבר החברתי שאנו חווים כבר שנים, נובע בעיקר מחוסר אמון מובנה בתוך החברה הישראלית. שיקום האמון הוא תנאי הכרחי לתיקון. אין התנקשות קשה יותר באמון בישראל, מאשר מנוסתו הפחדנית של נתניהו מאחריותו והדרך המרושעת של המנוסה.

ראש השב"כ חייב ללכת הביתה, אבל זה אבסורד שראש המחדל מדיח אותו. אבסורד שבאבסורד הוא שמר 7 באוקטובר, ששיקול דעתו המיט עלינו את האסון, יבחר את ראש השב"כ הבא.

זאת ועוד. ברור שנתניהו מדיח את ראש השב"כ בעיקר כיוון שהשב"כ מנהל חקירה על חשדות כבדים לפגיעה חמורה בביטחון המדינה בסביבתו הקרובה והאינטימית ביותר של נתניהו.

אך מול כל אלה, עומד טיעון רב משקל, שאסור להתעלם ממנו. בין ראש הממשלה לראש השב"כ נוצר משבר אמון, שהחריף בהודעות ההדדיות סביב ההדחה, עד שברור ששני הסוסים הללו לא יוכלו לחרוש יחדיו. וזו סכנה לביטחון המדינה.

לאסוננו, נתניהו הוא ראש הממשלה. הוא ראש הממשלה כי הוא נבחר בבחירות דמוקרטיות, וכיוון שקואליציית הפיגולים שלו, המורכבת ממשתמטים, כהניסטים, יעדים מודיעיניים של השב"כ, מושחתים, קרנפים וחסרי חוליות, מצופפת שורות וממשיכה לתמוך בו. עצוב, אך זו המציאות – הוא ראש הממשלה.

במצב כזה, יש להחליף את ראש השב"כ.

בפני בג"ץ ניצבת דילמה קשה ביותר. מצד אחד, אין לוליינות משפטית שתוכל לטהר את שרץ ניגוד העניינים. וברור שבג"ץ אינו יכול שלא להתערב בניגוד עניינים כזה ולאשר את ההדחה. מצד שני, עומדת פגיעה של ממש בביטחון המדינה אם בראש השב"כ יעמוד אדם שהוא וראש הממשלה אינם מסוגלים לעבוד יחד.

בג"ץ יצטרך למצוא פתרונות יצירתיים מאוד למלכוד הזה. למשל, לאשר את ההדחה, אך לדחות את ביצועה עד מיצוי החקירה, תוך קציבת זמן לא ארוך לכך.

אפשרות שנייה, היא לאשר את ההדחה אך לאסור על ראש השב"כ שנתניהו יבחר, לעסוק בחקירת פרשת קטארגייט, ולהטיל אותה, למשל, על סגנו, בליווי צמוד של פרקליט המדינה. חזקה על שופטי בג"ץ שישכילו למצוא את הפתרון היצירתי לדילמה.

* אנרכיה – ממשלה מופקרת יוצרת אנרכיה. שרים וח"כים פורעי חוק מסרבים להתייצב לחקירה. שרים וח"כים, שהשתתפו בפלישה בוגדנית לבסיס צה"ל בזמן מלחמה, מסרבים להתייצב לחקירה, בהמשך לח"כית האשפתות טלי גוטליב, שבדתה עלילת דם על עובד שב"כ, וסיכנה את חייו במודע ובמזיד, בשל האשמה החמורה שהוא נשוי לשקמה ברסלר. הוסיפו על זה את הודעת עוכר המשפטים האנרכיסט שהוא לא מכיר (!) בנשיא בית המשפט שנבחר כחוק ובראש הממשלה האנרכיסט שלצד הפצת קונספירציות מטורללות על דיפ-סטייט מדומיין, הוא מעז לאיים שלא יציית לפסיקת בג"ץ. זאת אנרכיה. זה מסר לכל אזרח, שמותר לו להפר חוק ומותר לו להפר את פסיקות בתי המשפט. ממשלת אנרכיה מופקרת מפרקת את מדינת ישראל.

* אנרכיה על סטרואידים – הפקרת ביטחון הפנים של ישראל בידי ראש הכנופייה, [---] מנעוריו, היא פשע נגד מדינת ישראל, וגרמה לנזק נורא. ראש הכנופייה הופך בקצב מהיר את מה שהייתה פעם משטרת ישראל למיליציה פשיסטית פרטית חמושה, בראשות נער שליחויות שלו, הנושא פורמלית בתואר מפכ"ל, אך הוא אפילו לא חניך תורן. כאשר ראש הכנופייה שלח את האספסוף הפרוע והברברי שלו לפלוש לבסיסי צה"ל בעיצומה של מלחמה, הוא אסר על משטרת ישראל לבצע את תפקידה ולהגיע למקום כדי להגן על הסדר. ועכשיו, הוא אוסר על המשטרה, בניגוד לחוק, להישמע להוראת היועמ"שית והפרקליטות לפתוח בחקירה נגד שר וח"כים פורעי חוק שהשתתפו בפלישה.

זו אנרכיה על סטרואידים, בעיצומה של מלחמה. ממשלה מופקרת ומסוכנת. 

* עצור או שאני יורה – האם צה"ל ערך תחקיר, מדוע כאשר האספסוף הפרוע, בהנהגת שרים וח"כים מופקרים, פלש לבסיסי צה"ל בזמן מלחמה, לא הופעל נוהל מעצר חשוד?

* החרפה יזומה של המלחמה הפנימית – החוק לשינוי הוועדה למינוי שופטים הרבה פחות גרוע מהחוק המקורי של יריב לוין. משמעות החוק המקורי, היה השתלטות הממשלה על הרשות השופטת וביטול עצמאותה. לא כן בחוק שהתקבל.

יש צורך ברפורמה משפטית, אחרת לגמרי מהמהפכה המשטרית, אבל בוועדה למינוי שופטים אין מקום לשום שינוי, כי לאחר תיקון סער מ-2008, זו השיטה הטובה בעולם לבחירת שופטים. החוק שהתקבל משנה לרעה את המצב.

אולם לאחר הצעת החוק הרודנית של יריב לוין, ברגע שהוא חזר בו והציע את החוק החדש, סברתי שאמנם זו הצעה לא טובה, אך היא יכולה להיות בסיס להידברות על חוק מוסכם. למרבה הצער, הממשלה אפילו לא ניסתה לפתוח בהידברות, אלא מיהרה לחקיקה נמהרת חד-צדדית. יתר על כן, הידברות על החוק אמורה היתה להיות כחלק משינוי השיח, עצירת המהפכה והורדת הלהבות. אולם החוק עולה יחד עם צעדים חמורים, כמו אי ההכרה האנרכיסטית בנשיא בית המשפט העליון, המהלך להדחת היועמ"שית כדי למנות בובה של הממשלה המושחתת שלא תפריע לה להעמיד את עצמה מעל החוק, מסע הפצת הקונספירציות המטורללות על דיפ-סטייט בידי ראש הממשלה, שופריו ומשרתיו, סיכול בכל דרך של חקירת המחדל, הודעת שר וח"כים אנרכיסטים שלא יתייצבו לחקירות על פשעים חמורים והאיום האנרכיסטי של רוה"מ להפר פסיקת בג"ץ.

מהלך, שהובילו ההורים השכולים יזהר שי ודדי שמחי כדי להביא להסכמות ולאחדות פנימית, כשאנו נמצאים במלחמה חיצונית, נוצל לרעה כחלק מהניסיון להחריף את המלחמה הפנימית, את השנאה ואת הקרע, למרות הידיעה המוחלטת שהדבר פוגע במאמץ המלחמתי.

ממשלה מופקרת בראשות ראש ממשלה מופרע.

* אין עילה לפסילה – מיד עם קבלת החוק למינוי שופטים, הוגשו נגדו עתירות לבג"ץ.

מן הראוי שבית המשפט ידחה את העתירות מן הסיבות הבאות: א. אין שום דבר בלתי חוקתי בחוק הזה. הוא אינו סותר אף חוק יסוד. זה חוק רע, אבל זכותה של הכנסת לחוקק חוקים רעים. זה לא החוק הרע הראשון ולא האחרון. ב. לא נפל כל פגם משפטי או תקנוני בתהליך החקיקה. ג. החוק יכנס לתוקף רק בכנסת הבאה, כך שלבטח הוא אינו בשל לדיון בבג"ץ. הרי הכנסת הבאה תוכל לבטל אותו.

בג"ץ אינו תחליף לכנסת, ואינו ערכאת ערעור על חוקים שאיננו אוהבים.

* איך הם יגיבו על פסיקת בג"ץ – בג"ץ דחה פה אחד את העתירות של ארגוני זכויות האדם בנושא הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה במלחמה.

מה יעשו צוררי מדינת החוק ומערכת המשפט בעקבות ההחלטה הזאת? ישקרו, ויספרו שבג"ץ קיבל את העתירה. הרי כך הם משקרים בעליל באשר לעתירות בנושא הוראות הפתיחה באש. בג"ץ דחה אותן פה אחד, ומאז תעשיית השקרים וההסתה משקרת ומסיתה ומספרת שבג"ץ קיבל את העתירות.

* חוק שימור האחריות – הדמוקרטית הדגולה חוה ליבוביץ' מציעה לא לאפשר לי (ובכלל למתנגדי נתניהו) למתוח עליו ביקורת, כי אני שונא את נתניהו ולכן כאשר אני מותח עליו ביקורת אני בניגוד עניינים. איזו הצעה גאונית!

כמובן שגם אילו שנאתי אותו, זו הצעה דיקטטורית. אבל כלל איני שונא אותו. אלא שבעיני עובדי האלילים בכת פולחן האישיות של נתניהו, הוא כליל השלמות, ולא תיתכן ביקורת רציונלית עליו. אז איך זה שאני מבקר אותו? יש לי, כנראה, בעייה נפשית, של "שנאה" לא מוסברת. בעצם, היחידים שצריך לאפשר להם לבקר את נתניהו, הם הסוגדים לו, שרואים בו מושלם ורואים כל מעשה שלו כהתגלמות השלמות, כי הם היחידים שאינם שונאים אותו ולכן הם היחידים שאינם בניגוד עניינים ולכן בסוג המשטר שעליו מפנטזת ליבוביץ', ייאסר עליי ועל כל "שונאי" נתניהו להשמיע את התנגדותנו.

בתוך ערימת ההבלים שהיא כתבה, יש משפט אחד שראוי לתגובה עניינית. כותבת ליבוביץ': "ובאמת, אורי הייטנר, לא תעזור הפירמידה ששירטטת כדי לטפול על ביבי שנוא נפשך את האשמה האבסולוטית למחדל. ביבי איננו שליט אבסולוטי ועל הכפופים לו לעשות את תפקידם על הצד הטוב ביותר!"

בוודאי ובוודאי, שכל אחד, בכל דרג ובכל רמה, נדרש לעשות את תפקידו על הצד הטוב ביותר. אחריותו של הדרג שמעל, אינה פוטרת את הדרג שתחתיו ממלוא אחריותו לבצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר. זה נכון החל בש.ג., דרך המ"כ, הרמטכ"ל ועד ראש הממשלה. בפירמידת האחריות לא שחררתי אף דרג מאחריות. נהפוך הוא. אך אחריותו אינה פוטרת כהוא זה את הדרג שמעליו מאחריות מלאה.

ברור שלקריסה טוטלית כזאת של צה"ל אחראי הרמטכ"ל. הוא אחראי למרות שגם ראש אמ"ן, אלוף הפיקוד, מפקד האוגדה, המח"טים וכן הלאה אחראים. אילו היה מדובר בשיקול דעת שגוי של מ"פ בכפר עזה, אחריות הרמטכ"ל היא כללית, אבל כאשר מדובר בקריסה כזו, הוא האחראי.

ויש מי שאחראי יותר ממנו – שר הביטחון. הוא הדין בראש השב"כ. אין ספק שהכשל היה גם בדרגים הנמוכים בשב"כ, אבל הוא הראש והוא אחראי. ומעל הכול ראש הממשלה, שלוז תפקידו הוא הבטחת הביטחון הלאומי של ישראל, ולכן הוא האחראי מס' 1. האחריות שלו מוחלטת. אם היא מוחלטת, איך גם הכפופים לו אחראים?

על מונחים שאינם חומר, אין חלים חוקי שימור החומר. ניקח למשל את האהבה. יש לי שלושה ילדים. האם אני מעניק לכל אחד מהם רק שליש מאהבת הילדים שלי? לא. אני נותן לכל אחד 100%. איך זה מסתדר עם חוקי הפיזיקה? הם פשוט לא חלים על האהבה. הוא הדין באחריות. אם אני מנהל, אני אחראי ב-100% לארגון שבראשותי. אם אני מאציל סמכויות על הסגן שלי, אין הדבר גורע כהוא זה מאחריותי. ולכן, ברור שגם הכפופים לנתניהו נושאים באחריות – כל אחד ב-100% מהאחריות על תחום אחריותו, וראש הממשלה נושא באחריות מוחלטת למחדל. מה גם שהמחדל הוא תוצר של מדיניותו השגויה והקלוקלת.

בוודאי ובוודאי שכל אחד מהכפופים לנתניהו נדרש לעשות את תפקידו על הצד הטוב ביותר. וגם נתניהו, כמובן. אך להערכתי, הבעייה לא היתה אי עשיית הדברים על הצד הטוב ביותר, אלא מדיניות שגויה ודבקות בקונספציה שגויה. כל דרג מחויב לביטחון המדינה והשקיע את כל מאודו בביטחון המדינה, מתוך אמונה שהוא עושה את הדבר הנכון ביותר. ראוי לבחון את העדריות שגרמה לכל כך הרבה אנשים לדבוק כך באותה קונספציה. את חוסר הנכונות לבחון דרכים אחרות, להעמיד את הדרך לביקורת. אולי זו תרבות שעל פיה מי שמותח ביקורת על הממונה עליו או מטיל ספק בדרכו "שונא" אותו, ולכן הוא בניגוד עניינים ולפיכך יש לסתום את פיו.

גם נתניהו עשה, מבחינתו, את הטוב ביותר. בדיעבד, אפשר לומר שמפעל חייו, בחמש עשרה שנות שלטונו, הוא בניית המחדל שהוביל לאסון. אך הוא לא עשה זאת מכוונה שלילית. הוא באמת ובתמים האמין שהדרך שהוא נוקט בה היא הטובה. הוא באמת האמין שהוא מונע הרפתקאות שיעלו בדם רב של חיילינו ולכן דחה הצעות התקפיות כמו של בנט וליברמן, והתגאה על כך בספרו. הוא באמת האמין, שכאשר הוא מאפשר לקטארים לשמן את חמאס בעוד ועוד כסף, הגם שהוא הולך להתעצמותו, הוא מרוויח חודש של שקט, ואם לעד נאפשר את העברת הכספים, נהנה משקט-עד, כי חמאס לא ירצה לסכן את צינור ההחייאה.

כלומר, התמכרותו של נתניהו לשקט נבעה מאמונה שחמאס מכור לכסף והנה, הוא מצא את הדרך להבטיח את ביטחון ישראל. כאשר הוא ניסה לשכנע את טראמפ להמשיך לממן את אונר"א וכשנכשל פנה לגרמנים ושכנע אותם לשפות את אונר"א בסכום שנגרע בשל החלטת טראמפ, הוא עשה זאת כי חשש שפגיעה באונר"א תגרום להסלמה.

 כאשר הוא הרשה לחמאס להצית במשך שלוש שנים וחצי ללא כל תגובה את שדות הנגב, הוא באמת חשב שכדאי להבליג כי ההצתות הללו לא הורגות ואם נגיב תהיה הסלמה, יירו טילים ורקטות וימותו ישראלים, שניתן היה למנוע את מותם. כשהמטרה שלו בכל סבב לא היתה הכרעת האויב אלא הפסקת אש, היא נבעה מהרצון שלו להפסיק את הסבל של התושבים שסופגים רקטות ולעצור את נפילת חיילי צה"ל.

כאשר הוא הבליג על התבססות חיזבאללה בדרום לבנון ועל ההתעצמות המטורפת שלהם, הוא באמת פחד שאם יגיב ייפלו כל רבי הקומות בת"א. כאשר הוא הבליג במשך חצי שנה, עד המלחמה, על הקמת מאחז חיזבאללה בשטחה הריבוני של ישראל, הסיבה באמת היתה מניעת הסלמה שממנה חשש. כך גם כשדחה את הפצרות שב"כ וצה"ל לחסל את ראשי חמאס. לא פעם יצאתי נגד הקונספירציות על נתניהו שרצה, כביכול, לחזק את חמאס כדי להחליש את רש"פ וכן הלאה. אני מאמין שמדיניותו נועדה לחסוך בחיי אדם ובחיי ישראלים בפרט. זו מוטיבציה ראויה ביותר.

אבל המדיניות הזאת, שהיא המדיניות שלו, גם אם בחלקים ממנה נתמכה גם בידי אחרים, הובילה לתוצאה ההפוכה – לאסון הגדול ביותר מאז השואה. ולכן, הוא אחראי, ועליו ללכת הביתה. וכל עוד הוא אינו עושה זאת, אין להלין על הכפופים לו שאינם עושים זאת. ובינתיים כולם התפטרו או הודחו, ורק הוא, האחראי הראשי, שאחריותם של הכפופים נגזרת מאחריותו ומכפיפותם לו, ממשיך בתפקיד, בורח בפחדנות מאחריותו ומסכל את חקירת המחדל, לקול תרועת עובדי אלילים כחוה ליבוביץ'.

* סרבני התפכחות – כששבתי צבי התאסלם, רוב מאמיניו התפכחו ונטשו אותו.

רבים רבים ממאמיני שבתי צביבי לא התפכחו אפילו אחרי 7 באוקטובר.

* צדק ביביסטי – אם חייל מילואים שירת ארבעה סבבים, מאות ימי מילואים, חירף את נפשו, ראה את חבריו נהרגים לידו, ובשל המילואים העסק שלו קרס, אשתו נופלת מהרגליים ומשפחתו בקשיים, והוא לא יתייצב לסבב החמישי, הוא ייקנס ב-5,000 שקל.

משתמט חרדי, שקיבל צווי גיוס ולא הגיע ל"לשכותיהם" – לא זו בלבד שלא ייקנס, הוא יקבל קצבת השתמטות, שאותה יממן המילואימניק.

* כפסע – כמה זמן חלף מאז שהיינו כפסע מהניצחון המוחלט?

* איך משחקים לידי חיזבאללה – בעקבות פעולת צה"ל בביירות, כתגובה להתקפת הרקטות על קריית שמונה, אמר נשיא צרפת מקרון שהמתקפות הללו משחקות לידי חיזבאללה.

כן, בטח. 17 שנים, בין מלחמת לבנון השנייה ל"חרבות ברזל" "לא שיחקנו לידיהם," עד שהיינו כחוט השערה מטבח בצפון שהיה מאפיל על זה שבדרום. לא עוד. מעתה – הגנה אקטיבית. נטילת היוזמה. לא לאפשר קיומו של איום על גבולנו.

אל נאזין לשגרירי הצביעות המתחסדת.

* האביב העזתי? – ברצועת עזה לא גילינו עד היום חסיד אומות העולם. האקסטזה וההתלהבות שבה קיבל הציבור העזתי את טבח 7 באוקטובר היתה גורפת.

והנה, השבוע החלה מחאה בעזה נגד חמאס. נדרש אומץ עצום להפגין נגד משטר טוטליטרי רצחני כזה, ולבטח על כל מפגין אמיץ יש עוד מאות שתומכים בו, אך מפחדים ואולי יקבלו אומץ ויצטרפו אליו.

אל נשלה את עצמנו. המפגינים אינם חובבי ציון. ייתכן שהם עצמם היו שותפים למעשי הלינץ' בחטופים ברחובות עזה ב-7 באוקטובר ואולי במעשי הביזה בניר עוז ובכפר עזה בשבת השחורה. אולי חלקם נתנו את בתיהם לחפירת פירים למנהרות חמאס. אבל אחרי שנה וחצי של סבל בל ישוער, הם מבינים, שחמאס המיט עליהם אסון נורא. כותבי "הארץ" קטלו את אוהד חמו שהציג בערוץ 12 קולות של עזתים המגדפים ומקללים את חמאס, וטענו שמדובר באנשים שאמרו למיקרופון ולמצלמה את הדברים שהוא רצה מהם מול קני הרובים המאיימים של קלגסי צה"ל. אך הנה, מתברר שהוא הביא קולות אותנטיים.

ההפגנות נגד חמאס הן התפתחות חשובה מאוד. אם הן תהפוכנה לאינתיפאדה גדולה, הן עשויות להקריס את חמאס, כפי שקרסו משטרים ערביים ב"אביב הערבי". האם אנו בפתחו של האביב העזתי? המחאה הזאת היא הישג משמעותי של מלחמת "חרבות ברזל". לצד ביקורתי על אופן ניהולה כמלחמת דשדוש, איני יכול ואיני רוצה להתעלם מהישגיה.

ויש גם סיכונים. למשל, חמאס עלול לפגוע בחטופים אם ירגיש שגבו אל הקיר והוא עומד לאבד את השלטון. יש להגביר כעת את המאמץ לשחרר את החטופים, אם אפשר בפעולה צבאית ואם לא – בעסקה, ואחריה בחידוש המלחמה.

חובתנו למוטט את חמאס. חובתנו להכין את היום שאחרי מיטוט חמאס. גבולות הגזרה של היום שאחרי, צריכים להיות מצד אחד חופש פעולה מלא של צה"ל וכוחות הביטחון ברצועת עזה, ומצד שני הימנעות מוחלטת מנטילת אחריות על הניהול האזרחי של הרצועה, שעלול להפוך לקבוע, ולאיים על צביונה היהודי של ישראל, שמחייב רוב יהודי מוצק לדורות.

הפתרון הפחות גרוע, הוא שלטון אזרחי של רש"פ וחופש פעולה לצה"ל, כמו בשטחי A ו-B ביו"ש, תוך הפקת לקחים מהכשלים באזורים אלה. צה"ל לא יוכל לפעול בחופשיות אם יהיה שם שלטון אזרחי של מצרים או איחוד האמירויות או כוח בינלאומי זה או אחר. כל הנימוקים נגד רש"פ נכונים, אך זה הרע במיעוטו.

ומה באשר להגירה המונית? יש לאפשר למי שרוצה לעזוב, אם יש מי שמוכן לקבל אותו, אבל אני מציע לא להתמכר לפנטזיה הזאת. זה לא יקרה.

* המוסרי ביותר – צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. איך האקסיומה הזאת מסתדרת עם ההרג הרב של אזרחים בעזה?

כדי לבחון זאת ביושר, יש להבהיר קודם כל מהו מוסר לחימה. מוסר לחימה אינו פציפיזם. על פי גישה פציפיסטית אין דבר כזה מוסר לחימה, כי הלחימה עצמה מנוגדת למוסר. אולם פציפיזם הוא גישה בלתי מוסרית, כי על פיה ללוחם כיתת הכוננות בניר עוז אסור לירות במחבל הנוחבה שנכנס לטבוח משפחה, כי אסור לירות. נקודה. פציפיסטים התנגדו למלחמה בהיטלר וראו בה פשע. מהו מוסר? היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע. לכן, מי ששופט את מלחמתנו במשקפיים פציפיסטיות, ודאי שהיא בלתי מוסרית בעיניו.

אבל מוסר לחימה הוא דבר אחר. מוסר לחימה הוא לחימה שנועדה להשמיד את האוייב, תוך הימנעות מקסימלית מפגיעה באזרחים ובבלתי מעורבים. ועל פי אמות המידה הללו יש לבחון את המלחמה.

קודם כל, זו מלחמה שאין מוסרית ממנה, כי זו מלחמה נגד רוע צרוף ומוחלט, כפי שהיתה המלחמה בהיטלר. ברור שאחרי טבח 7 באוקטובר, החובה המוסרית היא להשמיד את המחבלים, ואילו השארת חמאס בשלטון בעזה וככוח צבאי, היא בלתי מוסרית, כי היא מעניקה ניצחון לרוע ולטבח.

את המלחמה המוסרית הזאת, יש לנהל באופן מוסרי, על פי עקרונות מוסר הלחימה, כלומר תוך הימנעות מקסימלית מפגיעה באזרחים, אך בלי לוותר על המטרה המוסרית של מיטוט חמאס.

וכאן אנו מתמודדים עם הפן השני של הרוע החמאסי המפלצתי. בנוסף לפשע נגד האנושות שבוצע בטבח, פשע נוסף נגד האנושות הוא הסתתרות המחבלים מאחורי אזרחים וילדים, הפיכת בתי חולים ובתי ספר לבסיסי טרור, חפירת פירים מתחת לחדרי ילדים וכן הלאה.

כלומר, את המטרה המוסרית של המלחמה, שאסור לנו לוותר עליה, ביצענו בתנאים קשים ביותר: א. אזור צפוף ביותר באוכלוסייה. ב. תא השטח האורבני המבוצר ביותר בהיסטוריה של המלחמות. ג. כאשר האויב מסתתר מאחורי האוכלוסייה, שאותה הפך למגן אנושי.

מה עשינו? פעולות רבות שפוגעות בלחימה עצמה, כי הן פוגעות באפקט ההפתעה שהוא קריטי במלחמה, כדי לחסוך בפגיעה באזרחים. לא נהגנו כמו בעלות הברית בגרמניה וביפן במלחמת העולם השנייה, אלא עשינו צעדים רבים להגנה על אזרחי האוייב. לדוגמה, התרעה זמן רב מראש היכן מוקד הפעולה הבאה ומתן אפשרות לאזרחים לעזוב אותו בעוד מאוד, אך גם לחמאס להתארגן ולהתכונן. למשל, פעולות "הקש בגג" לפני הפצצת מבנה וכן הלאה. האם יכולנו לעשות יותר בתחום הזה? אני חושב שניתן היה לעשות זאת באופן חכם יותר, כמו הקמת שטח סטרילי גדול באזור מסוים, לקרוא לכל האזרחים לנוע אליו בתחילת המלחמה ועד סופה ולהעביר את כל הסיוע ההומניטרי אך ורק אליו. כך הלחימה עצמה היתה אפקטיבית ומהירה יותר. אך גם באופן שנהגנו, הצלנו חיי מאות אלפי אזרחים פלשתינאים.

את מבחן התוצאה עלינו להשוות למלחמות של מדינות דמוקרטיות אחרות שנלחמו בטרור באזורים אורבניים, כמו המלחמה בדאעש, לדוגמה. בעוד במלחמות הללו על כל מחבל נהרגו כשלושה אזרחים, במלחמה בעזה על כל מחבל נהרגו כ-1.5 אזרחים. זאת, למרות הצפיפות, למרות תורת הלחימה של האוייב – הסתתרות מאחורי מגן אנושי, ולמרות שבניגוד לאותן מלחמות, שנערכו אלפי ק"מ מהמדינה, אצלנו מדובר במלחמה על גבולנו, עם אויב שקיומו הוא איום על קיומנו.

צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, והדבר הוכח במלחמת "חרבות ברזל", בניגוד לתעמולת הזוועה האנטישמית נגד ישראל ב"הארץ" ובעולם.

* ההגדרה המדויקת – כותרת בוויינט: "בצל מחאות פרו פלסטיניות: סדרה ישראלית זכתה בפסטיבל בצרפת."

הכותרת שגויה. צ"ל – בצל מחאות אנטישמיות. זאת לא תרבות של "פרו" אלא של "אנטי". אנטישמיות מזוקקת.

* הגדרה חדשה לציונות – המרגלת ענת קם כתבה שהפנייה של אווה אילוז לטריבונל האנטישמי בהאג נגד מדינת ישראל נעשתה מתוך... ציונות. נו, כנראה שגם בגידתה של קם, והריגול שבו הורשעה, נעשו מתוך ציונות.

* מיזם תיעוד – המועצה לשימור אתרים מובילה מיזם תיעוד של ההתיישבות בגולן, בבקעת הירדן וביו"ש, ובכוונתה לעבור בשלב הבא לגליל. בכל יישוב שקם בשנים 1967-1989 הם מראיינים 3-4 אנשים מדור המייסדים ומהמנהיגים של היישוב. הוא מספר את סיפור חייו, ודרך הסיפוריים האישיים, נבנה הסיפור של היישוב והסיפור של האזור. הראיונות מצולמים ובתום המיזם יונגשו לציבור הרחב ולהיסטוריה.

אני אחד מארבעת המרואיינים באורטל. ביום חמישי הגיע אליי המראיין. מראש אמרו לי לשריין שלוש שעות. זה נראה לי המון, בטח נגמור את זה לכל היותר בתום שעתיים. בתום שלוש שעות עצרנו, כי היה עליו לנסוע לראיון הבא, וקבענו שהוא ייפגש אתי במועד אחר להמשך הריאיון.

* ביד הלשון: נבל ברשות התורה – ההשתמטות החרדית משירות בצה"ל בשם לימוד התורה, תוך סילופה וכפירה בעיקריה, מנכיח את הביטוי "נבל ברשות התורה."

משמעות הביטוי היא מציאת צידוק דתי, כביכול בשם התורה, להתנהגות בלתי מוסרית.

את הביטוי הזה טבע הרמב"ן. הוא דיבר על מי שעוברים עבירות בנושאי עריות, התהוללות מינית ואחרת, שלכאורה מותרת או אינה אסורה במפורש. "שלא יהיה שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות – שלא הוזכר איסור זה בתורה." כלומר, אם אין איסור מפורש, האיש נוהג בהתנהגות פרוצה ובלתי מוסרית, וכביכול יש לו אישור לך, כי המעשה לא נאסר במפורש. לדוגמה, אדם המקפיד על כשרות היין, אך הוא שתיין. לכאורה, הוא מקפיד הקפדה יתרה על המשקה, ואין איסור הלכתי לשתיינות, אך במהות, הוא בוחר ברע.

אולם המושג "נבל ברשות התורה" התקבע בשפה כעומד בפני עצמו, לאו דווקא בהקשר של דברי הרמב"ן, כלפי מי שמוצא תירוץ הלכתי ודתי למעשים שליליים.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

אודי מנור

מדוע לא נקט צה"ל?

נעמן כהן תוהה מדוע לא נקט צה"ל במדיניות של השמדת רכבים על כל עפיפון תבערה אי אז בימים הרחוקים ההם לפני ה-7 באוקטובר.

יש לי כמה מכרים, חכמים גדולים (באמת), אבל נגועים במחלה עליה עמד נעמן כהן בחלק אחר של מאמרו: רלביביטיס שמה. על פי ההסבר שלהם, צה"ל לא עשה מה שעשה לפני ה-7 באוקטובר כי מדיניותו של נתניהו היתה לשמר את החמאס, ושימור משמעותו אי-פגיעה משמעותית ביכולותיו, כחלק מ"ההכלה" המפורסמת, הבריח התיכון של 'הקונספציה', שאין טעם כבר לנסות ולהזכיר  – באמצעות אינספור עובדות – שהיא היתה מקובלת על קרוב ל-100% מהישראלים לפני ה-7 באוקטובר, כחלק מהגיון אוסלו וממורשת הוותרנות היהודית לצורך ריצוי הערבים, מורשת שראשיתה לכל המאוחר ב-1937.

ובכן, הגיע ה-7 באוקטובר, ו'הקונספציה' קרסה, אבל הרלביביטיס, גם אם נסוג לכמה שבועות או חודשים, התפרץ בעוז וביתר שאת, כאותן מחלות שאם לא מטפלים בהן כדבעי, מרימות ראש ביתר שאת. הרופאים מכנים זאת 'תסמונת היחלשות האנטיביוטיקה'. במה דברים אמורים? והרי אם כל מטרתו של נתניהו היא לשמר את כוחו של חמאס, חזקה עליו שהיה מקבל מזמן את 'עסקת החטופים השלמה עכשיו' (הקיימת ככל הנראה לא יותר מאשר על שלטי חוצות, אבל מה לנו כי נלין על התופעה המרתקת: והרי כבר עשרות שנים שלטי חוצות הם-הם המסבירים לנו מציאות מה היא: קוקה קולה הוא טעם החיים, עם סלקום אנחנו לא לבד וכן הלאה).

אבל אם נתניהו משום מה ממשיך את המלחמה המחלישה את חמאס, מה עושים אז עם התיזה המהוללת?

נו, הואיל ובכל תיאולוגיה ראויה לשמה מתקיים הפסוק 'הפוך בה והפוך בה דכולי בה,' בכלל ובפרט עם הופכים והופכים בה, הנה ההופכים הופכים, והרי החדשות ועיקרן תחילה:

נתניהו (לבטא בהברה אשכנזית ולהצניח את האגודל כלפי מטה בתנועה סיבובית, שנאמר בלשון סבתא וסבא: 'מיט דער גראבער פינגער') מחדש את המלחמה לא כדי להחליש את חמאס, לא, שומו שמיים, ונהפוך הוא: צה"ל בפקודתו פוגע רק בזרוע המדינית של חמאס, שהיא הרי המשכו של 'אשף-פנים' המהולל, 'הפרטנר' המפורסם של אוסלו, ולכן הוא משיג בכך את יעדו האמיתי: להותיר את חמאס בשלטון כדי למנוע 'פתרון מדיני' (על מהותו של זה עוד לא המציאו שלט חוצות ולכן נבצר מהציבור לדעת תוכנו הריאלי מה הוא. ברש"פ בכל אופן ממשיכים לממן רוצחי יהודים, תוך שמתקיים בה הפסוק 'רווח והצלה יבואו לה ממקום אחר,' ו'מקום אחר' קרי 'צבא הכיבוש' העושה עבור רש"פ את עבודת חיסול חמאס ביו"ש, אחרת מזמן היו מצטרפים אנשים לאחיהם שעופפו בזמנו מהקומה ה-10 בבניינים בעזה).

מספרים על מלך האריות שביקש מהיועץ שלו, השועל, לשעשע אותו. אמר השועל 'הבה נלך להכות את השפן.'

'סתם ככה?' תהה המלך, והשועל אמר 'סמוך.'

הלכו לביתו של השפן, וכשפתח את הדלת שאלו אותו 'למה אין לך כובע בית' והיכו אותו מכות נמרצות.

למחרת שוב השתעמם אריה המלך, ושוב שועלי היועץ אמר לו 'הולכים להכות את השפן.'

השפן הקטן, זכר לפתוח הדלת כשהפעם כובע בית לראשו. 'למה יש לך כובע בית?' כעסו המלך והשועל ופירקו אותו מכות.

למחרת, שוב. דפקו השועל והמלך על דלתו של השפן, וכשפתח שאלו אותו האם יש לו סיגריות. נו, השפן כבר יודע עם מי יש לו עסק: 'עם או בלי פילטר' הוא שואל בענווה של תודעת שירות, בכל זאת, המלך והיועץ.

'למה אין לך כובע בית??' שאלו השניים ושוב פירקוהו במכות.

מה היתה מסקנת המלך מכל הסיפור הזה?

להעניק פרס ישראל, ישראל, לעוכרת ישראל ולתפארת מדינת ישראל. ואנו נאמר: בניגוד לממלכה ההיא בה המלך משתעמם מדי פעם, אצלנו, בממלכה שלנו, אף פעם לא משעמם. גם זו נחמה.

אודי מנור

* * *

לעירית ולכל בני המשפחה

משתתפים בצערכם העמוק

אהוד ויהודית בן עזר

* * *

אילן בושם

9 שירים ל'חדשות בן עזר'

אפריל 2025

*

חָבֵר לְעֵט

חָבֵר לְעֵט

חָשַׁב מְשׁוֹרֵר,

הַכֹּל טוֹב וְיָפֶה

אֲבָל הָעֵט

לֹא תָּמִיד מְצַיֵּת

הקיוסק

הַקְּיּוֹסְק הַזֶּה נִמְצָא כָּאן

מִזֶּה עִדָּן

וְכֻלּוֹ אוֹמֵר: אֲנִי כָּאן.

מָה לִי וְלַמִּגְדָּלִים

שֶׁנִּבְנוּ סְבִיבִי

בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן?!

כָּךְ חָשַׁב עוֹבֵר אֹרַח

שֶׁמִּדֵּי פַּעַם הִזְדַּמֵּן אֵלָיו.

*

נִזְכַּר הָאִישׁ

בִּקְרוֹבָיו וּמַכָּרָיו הָרַבִּים

שֶׁאוֹתָם לֹא רָאָה

מִזֶּה יָמִים וְתָהָה:

מִי חַי?

מִי עַל תְּנַאי?

וּמִי אַלְלַי...

הַחוֹלָה קָשֶׁה

הִיא חוֹלָה

וּבְדִמְיוֹנָהּ מַחְלִימָה,

חוֹלָה וּ"מַחְלִימָה"

בַּחַיִּים נֶאֱחֶזֶת

אֲחִיזָה נוֹעֶזֶת:

בְּתִקְוָה שֶׁעוֹד יוֹם, עוֹד יוֹמַיִם

שׁוּב תַּעֲמֹד עַל הָרַגְלַיִם.

בסופר

זֶה צוֹבֵט, חָשַׁב הָאִישׁ הָרָגִישׁ

כַּאֲשֶׁר רָאָה שָׁם יְפֵהפִיָּה

שֶׁקָּנְתָה בֵּין שְׁאָר הַמִּצְרָכִים

חֲבִילַת נְיַר טוּאָלֵט.

 *

אִישׁ

פּוֹתֵחַ יוֹם

סוֹגֵר יוֹם

כְּמוֹ רִיצְ'רָץ';

קָם מִן הַחֲלוֹם,

רָץ הֵנָּה וַהֲלֹם

וּכְבָר פָּנָה הַיּוֹם.

*

הָיוּ לוֹ יְצִיאוֹת קָשׁוֹת;

בַּשֵּׁרוּתִים הָיָה יוֹשֵׁב

שָׁעוֹת

וְהִתְקַשָּׁה לָצֵאת גַּם

עִם בָּנוֹת.

*

הַדֻּגְמָנִיּוֹת

הַהוֹלְכוֹת הָלוֹךְ וָשׁוֹב

כִּמְרַחֲפוֹת,

חָשַׁב הַצּוֹפֶה בָּהֶן

בַּטֵּלֵוִיזְיָה

מִמְּקוֹם מוֹשָׁבוֹ

בְּכֻּרְסָתוֹ –

הֵן גּוֹרְמוֹת לִי

לְהַרְגִּישׁ כָּבֵד כָּל כָּךְ

וְלִבִּי כָּבֵד עַל כָּךְ.

החפץ שנעלם

חִפַּשְׂתִּי וְחִפַּשְׂתִּי

לְאָן הוּא "עָף"

וּפִתְאוֹם

כְּמִתַּחַת לָאַף

הוּא רוֹמֵז לִי:

הִנְנִי, הִנֵּנִי!

אילן בושם

* * *

אהוד היקר,

ביקשת ממני לכתוב על משה בר-אל, צ'יקו בעלי האהוב, שנפטר בשבת, כ"ב באדר, 22.3.2025 והוא בן 79. מובן שעכשיו אני לא מסוגלת לכתוב דבר. אבל מצאתי כתבה מפרי עטו. במשך 46 שנים צ'יקו עבד בתחום ההזרעה המלאכותית לפרות והיה מומחה בנושא. אגב, כאשר התחילו רופאים בארץ לעסוק בהזרעה מלאכותית לנשים, הם נעזרו בו ללמוד את המלאכה, כיצד להקפיא ולשמר זרע וכו'.

אתה, אהוד היקר, היכרת אותו כמגדל זיתים וכמטפח מטע שהניב זיתים ויצר שמן זית מעולה. אבל כל זה התחיל אצלו כתחביב, והוא עשה זאת במקביל לעבודתו בתחום הבקר. רק עם צאתו לגמלאות ב-2013 הוא הקדיש את כל זמנו, מהשכם בבוקר עד הערב, לכרם הזיתים. הוא מעולם לא העסיק בשטח אפילו פועל  אחד! הכול עשה במו ידיו – גיזום, השקייה, ריסוס וכל מה שנדרש. והמסיק היה אירוע שנתי משפחתי  מרגש ומשמח, כולם, מגדול ועד קטון, עבדו במרץ. 

אז הנה הכתבה שהוא התבקש לכתוב לפני שנים ספורות לכתב עת שעוסק בתחום הרפת. אני אוגרת כוחות לכתוב בעתיד על חייו ועל דמותו. לדעת כל מי שהכיר אותו הוא היה מושבניק לדוגמא.

עדינה

* * *

משה בר-אל

"מוּ" שנים בשירותי ההזרעה המלאכותית לבקר

46 שנים עבדתי באגודות להזרעה מלאכותית. התחלתי כמזריע במשך שלוש שנים וסיימתי, עם צאתי לגמלאות, כמנהל המעבדה ובנק הזרע. אני מבקש לתאר את מהלך עבודתי ולימודיי, את שלבי התפתחות תחום ההזרעה המלאכותית לפרות בארץ, וכמה חוויות אישיות.

"תוספת רפתנים" ב"מקווה ישראל"

היכרותי הראשונה עם ענף הרפת היתה עם תחילת לימודיי בבית הספר החקלאי "מקווה-ישראל" בשנת 1960. כאשר שיבצו את התלמידים החדשים לענפים, ביקשתי לעבוד ברפת, היות ורפתן נחשב לעובד יוקרתי. הרפתנים, שקמו בשלוש וחצי לפנות בוקר לחליבה ראשונה, קיבלו בארוחות הבוקר והערב "תוספת רפתנים", שהיתה עוגה או פרי. בדרך כלל התגוררו התלמידים הרפתנים בחדרים משלהם, כדי שלא יעירו תלמידים אחרים לפנות בוקר.

בזמני החניכים ב"מקווה ישראל" עבדו חצי יום וחצי יום למדו, וכך במשך כל השבוע. בחופשות  החגים ובחופש הגדול, עבדו התלמידים ימי עבודה מלאים, במשך מחצית מכל חופשה.  בארבע שנות לימודיי בתיכון עבדתי בחלק ניכר מימי העבודה ברפת. החליבה החלה בארבע לפנות בוקר. בשנה הראשונה להתמחות בענף חלבו התלמידים ידנית, וכל תלמיד חלב בין 4 עד 6 פרות בכל משמרת. לאחר האימון בחליבה ידנית, אִפשרו לנו התלמידים לחלוב באמצעות מכונת חליבה ניידת.

כל העבודה ברפת נעשתה בידי תלמידים, בליווי שני מדריכים מקצועיים. בנוסף למדנו בכיתה את החלק התיאורטי מפי מורים. המורה שלמה סגל ז"ל לימד "גידול בקר" ומנחם שגב ז"ל לימד "הזנה".

השירות ב"מדרשה החקלאית" של הנח"ל

גם בזמן שירותי הסדיר עסקתי בתחום החקלאות. הייתי מדריך ב"מדרשה החקלאית" של הנח"ל במחנה 80. שם התקיימו קורסים בענפי החקלאות השונים, וביניהם גם קורס רפת. רוב ההרצאות ניתנו ע"י חיילים בשירות סדיר כמוני. חלק מהם שלמדו בפקולטה לחקלאות לפני הצבא. בנוסף היו מומחים, אנשי מקצוע  ביניהם ראובן בר-ענן ז"ל,  אשר הרצו במדרשה במסגרת שירות המילואים שלהם, או עשו זאת בהתנדבות מלאה. ביניהם היה הווטרינר ד"ר אוחובסקי. ופעם הרצה בהתנדבות גם פרופ' ישעיהו לייבוביץ ז"ל.

תחילת העבודה

בעת שירותי הצבאי פנו אלי מן "המכון הביולוגי" בנס-ציונה והציעו לי לעבוד בו. בין השנים 1966-1967 עבדתי במכון. עם סיום עבודתי במכון הביולוגי, התקבלתי עוד באותה שנה לעבודה ב"השירות להזרעה מלאכותית" ע"י דן קלי ז"ל, שהיה המנהל המקצועי. בדיעבד הסתבר לי, שהוא קיבל המלצות חמות עליי מפי המורה שלי לשעבר ב""מקווה ישראל"", שלמה סגל.

התחלתי לעבוד ב"השירות" באחד בספטמבר 1967. יחד עימי התקבל גם עוזי איתמר, גם הוא בוגר מקווה (בסקטור הדתי), שהיה רפתן בקיבוץ בארות-יצחק. עם כניסתנו לעבודה התקיים קורס להזרעה מלאכותית, שכלל שיעורים עיוניים ועבודה מעשית בבית מטבחיים, בהדרכתו של ד"ר נתן איילון ז"ל, שהיה מנהל המחלקה לרביית בקר במכון הווטרינרי, וכמובן בהדרכתו של דן קלי.

לאחר סיום הקורס הזדמן לי לקבל הדרכה מעשית אישית מדן קלי. במשך מיספר שבועות הוא החליף מזריע שנפצע, ואני התלוויתי אליו. לאחר מכן שימשתי כמזריע מחליף במשך כשנתיים, וכך היכרתי את כל הרפתנים והרפתניות שהיו באזורי ההזרעה של "השירות" – מבית יהושע שליד נתניה ועד רביבים בדרום. זכור לי מאותם ימים המושב "בני עטרות", לשעבר וילהלמה, בה גרו בעבר הטמפלרים. תושבי בני עטרות הגיעו מהיישוב עטרות מצפון לירושלים, שנכבש ע"י הירדנים במלחמת השחרור. בבני עטרות חלק מהתושבים התגוררו עדיין בבתי הטמפלרים. הרפת בבתים אלו היתה בקומת הקרקע, וחדרי המגורים של המשפחה היו מעליה.

לאחר מכן קיבלתי אזור קבוע, שכלל את המושבים אביגדור, ערוגות ובני ראם; ואת הקיבוצים הדרומיים מפלסים, גבים, דורות, רוחמה, ברור חיל, אור הנר, נגבה ומשואות יצחק. במהלך עבודתי בשנה זו נקראתי מדי פעם לעבוד במעבדה, בה החלו אז לעבוד עם זירמה קפואה, והיו זקוקים לעזרה.

עבודה ולימודים לתואר ראשון

בשנה השלישית לעבודתי החלטתי להתחיל ללמוד לתואר ראשון בפקולטה לחקלאות. הרעיון לא התקבל באהדה ע"י הנהלת "השירות", אבל כיבדו את רצוני ואני התחלתי ללמוד, ללא כל הבטחה מצידה שאוכל לשוב לעבוד ב"השירות" עם סיום לימודיי. בשנה הראשונה התקיימו הלימודים בירושלים, ושבעה חודשים הקדשתי רק ללימודים. אבל מיד עם תחילת חופשת הקיץ נקראתי לחזור להזרעה. עבדתי כ-5 חודשים, עד תחילת שנת הלימודים החדשה ברחובות. ובעצם, במשך כל שנות לימודיי נקראתי לא פעם באופן דחוף לוותר על ההרצאות ולצאת להזרעה, כאשר היה מחסור חמור במזריעים.

בתחילת השנה השנייה ללימודיי החליטה הנהלת "השירות" להקים בנק זרע, (עליו ארחיב בהמשך). דן קלי התקשר אלי בטלפון וביקש ממני להקים את הבנק. הסכמתי, ואז  נאלצתי לשלב עבודה ולימודים במשך שעות רבות ביום. התחלתי בעבודה ב"השירות" שעתיים בבוקר, אחר-כך הגעתי ללימודים בפקולטה  למשך שעתיים, חזרתי לעבוד בהקמת הבנק עוד שעתיים, ובשעה שלוש אחה"צ חזרתי ללימודים עד הערב. היה לי אז אופנוע BSA עם סירה מודל 1942, ועימו הגעתי ממקום מגוריי בראשון-לציון לעבודה בבית-דגן וללימודים ברחובות. כך יום יום! בלית בררה בחרתי את קורסי הלימוד לפי השעות בהן התקיימו, ולעיתים ויתרתי על קורסים שעניינו אותי ו"התנגשו" בשעות העבודה ב"השירות". אגב, באותו זמן קיבלתי על עבודתי שכר של סטודנט.

עליי לציין שאז הייתי בעל משפחה צעיר, נשוי לעדינה ואב לילד בן ארבע ולתינוק – ניר ורן. וכמובן שכל זה לא היה אפשרי ללא תמיכתה של רעייתי עדינה, שהיתה ממש עזר כנגדי – טיפלה בילדים וגם עבדה במשרה מלאה כמורה ב"מקווה ישראל" בו למדתי. היא זכתה לעבוד לצידם של כמה מורים שלי לשעבר, שלמה סגל ואחרים.

בשנת הלימודים השלישית שלי פרצה מלחמת יום הכיפורים. גוייסתי למילואים ושירתי מחודש אוקטובר 1973 עד מרץ 1974, רוב הזמן מעבר לתעלת סואץ. באותם חודשים החליף אותי דן קלי בבנק הזרע ובחלוקת זירמה למזריעים. מיד עם השחרור הסתבר שיש מחסור חמור במזריעים, ואני קיבלתי אזור נרחב, מרוחק ממקום מגוריי, שהיה מאזור הנגב המערבי ועד רביבים. כך שבכל יום נסעתי 380 ק"מ, ויום העבודה שלי היה מחמש בבוקר עד שמונה בערב. כדי שאוכל לסיים את לימודיי בפקולטה, התחלף איתי חברי להזרעה חיים פקר, ליום אחד בשבוע, וביום זה עבדתי "רק" ביישובים באזור גדרה ואשקלון, והצלחתי להגיע ללימודים ברחובות אחר הצהריים.

עבודה ולימודים לתואר שני

התחלתי ללמוד לתואר השני והתמחיתי בפיסיולוגיה של בעלי חיים, בעיקר בנושא רביית הבקר. נושא עבודת המסטר שלי היה: "התעברות הפרות בקיץ ובחורף." במסגרת מחקר זה בדקתי הצלבת עונות. כלומר: עקבתי אחר פרות שהוזרעו בחורף בזרמה שנאספה בקיץ, והשוויתי אותן לפרות שהוזרעו בקיץ בזרמה שנאספה בחורף. העבודה נערכה באזורי "השירות להזרעה מלאכותית", בהדרכת פרופ' חיים שינדלר ז"ל מהמחלקה לרבייה ב"מכון וולקני", ובעזרת ד"ר דוד אמיר, ייבדל לחיים ארוכים. המחקר נערך במשך חמש שנים. המסקנות הן: הזרמה מהחורף שהיתה כביכול יותר איכותית לא העלתה את שיעורי ההתעברות בקיץ. רמת ההתעברות מושפעת מהצד הנקבי יותר מהצד הזכרי.

במשך שנות המחקר עבדתי במקביל במשרה מלאה בהקפאת זרמה ובחלוקתה למזריעים.

מעבר לאזור חפץ חיים

בתחילת שנות ה-70 הוקם במכון הווטרינרי בבית דגן מכון לתרכיבי חיסון. המבנה שכן ממערב לפרייה של "השירות". היה חשש שהפרים יידבקו במחלות, לפיכך הוחלט להעביר את הפרייה למקום אחר. המקום החדש של "השירות להזרעה מלאכותית" היה ליד קיבוץ חפץ חיים, מדרום לגדרה. המבנים למעבדה ולמשרדים היו מרווחים, וגם הפרייה החדשה היתה מרווחת יותר ומודרנית.

בין השנים 1967 ו-1976 היה המנהל האדמיניסטרטיבי שמואל בן-עמי ז"ל. החל משנת 1976 עד שנת 2000 מילא תפקיד זה שאול אגרנוב ז"ל מכפר-ורבורג.

הקפאת זירמה

בשנתי הראשונה בהזרעה עדיין היה שימוש ב"זירמה טרייה", כלומר: זירמה שנאספה מוקדם בבוקר וחולקה למזריעים באותו בוקר. "קו החלוקה" כלל תחנות בראשון לציון, רחובות, גדרה וקסטינה. עובד המעבדה, יעקב מרקס ז"ל, היה יוצא לתחנות עם תרמוסים ובהם מבחנות זירמה של פרים, אותם היה מוסר למזריעים יחד עם ציוד להזרעה, ואוסף את התרמוסים של היום הקודם.

בשנת 1968 דן קלי פיתח שיטה של הקפאת זירמה – שיטת הכופתיות. הזירמה הוקפאה על בלוקים של קרח יבש. לכל כופתית היה מוצמד פתק קטנטן עם שם הפר ומיספרו. הפתקים היו בצבעים שונים. הזירמה הקפואה אוכסנה במיכלים עם חנקן נוזלי בטמפרטורה של מינוס 196 מעלות צלזיוס.

במעבדה עמדו מיכלים גדולים עם חנקן נוזלי, בעלי נפח של 320 ליטר בתחילה, ואחר-כך של 500 ליטר. למזריעים היה מיכל קטן נייד, כמעין תרמוס בן 12 ליטר, ובו נשמרו הכופתיות של הפרים השונים המיועדים לעבודה. כופתיות של כל פר נשמרו במיכל בקניסטר (גליל) נפרד.

הקמת בנק הזרע

גם עם הזירמה הטרייה וגם עם הקפואה ניתן היה להיענות לבקשות הרפתנים, ולספק להם זירמה של פר שהם מבקשים לפי הידע הגנטי שלהם. אולם עם הזירמה הקפואה ניתן ליצור ולשמור כמויות זירמה עודפות לשימוש בעתיד.

כאשר נקראתי להקים את בנק הזרע ב"השירות להזרעה מלאכותית", עדיין לא היה קיים מקום כזה בארץ, גם לא אצל העוסקים בהפריית נשים. כך שנאלצתי להתחיל מאפס ולהמציא הכול. לדוגמא: לארגן את מאגר הבנק על כרטיסיות, כי זה היה לפני תקופת המחשבים. 

מִחשוב הבנק נעשה בסוף שנות ה-80 ביוזמתו ובעזרתו הרבה של אפרים עזרא, שמנהל את ספר עדר הבקר עד היום. היום "השידוכים" בין הפרות לפרים הם ממוחשבים, לפי הרקע הגנטי של הפרות והפרים ולפי הידע של הרפתנים.

במשך השנים התרחב בנק הזרע וכלל בשיאו כ-7 מיליון מנות זירמה קפואה.

מעבר לקשיות וייצוא זירמה לחו"ל

בתחילת שנות ה-80 הסתמנה האפשרות לייצוא זירמות לחו"ל. היות ובכל הארצות השימוש בזירמה קפואה הוא בקשיות, ולא כפי שהיה נהוג בארץ בכופתיות (אותן היו צריכים להפשיר ולמהול לפני ההזרעה). הוחלט לעבור להקפאת זירמה בקשיות ונרכש מחו"ל הציוד המתאים לכך.

הייצוא הראשון מטעם "השירות להזרעה מלאכותית" היה למדינה באפריקה, ולאחריה גם למדינות מערב אירופה ומזרח אירופה. במסגרת העזרה שנתן משרד החקלאות לחקלאים בגדה וברצועת עזה, סופקו זירמות גם לאזורים אלו.

יום אחד חזרתי משירות מילואים ארוך לחופשה קצרה. לפני שהספקתי לפשוט את המדים הגיע לביתי צבי מרקס, שהיה ממונה מטעם "התאחדות מגדלי הבקר" על יצוא בקר. הוא אמר לי שלמחרת יוצאת משלחת למצרים, לחוותו של נשיא מצרים אנואר סאדאת; ויש להכין בדחיפות מיכל עם 5000 קשיות זירמה. וכך, עדיין לבוש במדי צה"ל, נסעתי ל"השירות" בחפץ חיים ועבדתי לבד במעבדה. בשעות הקטנות של אותו לילה עמד מוכן מיכל עם 5000 קשיות עבור חוותו של הנשיא המצרי.

בחירת פרים מתאימים להזרעות

הפרים במכון ההזרעה לא נבחרים באקראי. איכותו של הפר נקבעת לפי איכות צאצאיו – עגלים ועגלות. עגלים בודקים לפי קצב גדילה יומית, ועגלות לפי תנובת החלב לאחר המלטה ראשונה וההמלטות העוקבות שלהן.

הוועדה שבוחרת את הפרים המיועדים למכון ההזרעה מקבלת באמצעות המחשב נתונים על הפרות המצטיינות בכל עדר. פרות אלו נקראות "פרות עתודות", כי הן עתידות להיות אימהות לעגלים שיהיו בעתיד פרים המשמשים להזרעה. "פרות עתודות" אלו מוזרעות במכוון ע"י פרים מצטיינים מהארץ או מחו"ל, כפי שמומחי הטיפוח קובעים.

כאשר נולד עגל זכר, הוא מועבר לטיפול מכון ההזרעה, ובגיל 12 עד 14 חודש הוא מקבל סטטוס של "פר צעיר". מכל פר צעיר מוזרעות כ-1000 פרות ועגלות ביישובים שונים, הנמצאים תחת ביקורת החלב. מ-1000 הזרעות אלו מקווים לקבל כ-200 פרות מבכירות (פרות לאחר המלטה ראשונה).

ממועד ההזרעות הראשונות ועד קבלת מבכירה חולבת, חולפות כשלוש עד ארבע שנים. במשך התקופה הזו לא משתמשים בזירמת הפר הצעיר להזרעת פרות נוספות, והוא נקרא בתקופה זו "פר בהמתנה", הממתין לביצוע "בנותיו". יחד עם זאת, במשך כל תקופת ההמתנה מפיקים ממנו זירמה, מקפיאים אותה והיא נשמרת בבנק הזרע.

האיחוד – הקמת "שיאון"

בעבר הרחוק היו מיספר אגודות הזרעה בארץ. החל מאמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 נותרו בארץ שתי אגודות עיקריות – "אוֹן" בצפון ו"השירות להזרעה מלאכותית" בדרום. "און" שירתו את היישובים מנתניה צפונה, ו"השירות" מנתניה דרומה. המנהל הראשון ב"און" היה משה היימן, ואחריו חיים שטורמן. שתי האגודות פעלו בנפרד, לכל אחת מעבדה ופרייה. לאגודת "און" היו יותר פרות בכ-50%. החל מאמצע שנות ה-70 החל בהדרגה שיתוף פעולה והעברת זירמות בין האגודות. כמו כן התחילו לפעול במשותף שתי ועדות הטיפוח, שהן הוועדות המחליטות על מאגר הפרים. שיתוף הפעולה הלך והתהדק, ובשנת 2000 הוקמה אגודה חדשה משותפת בשם "שיאון". בדרום פרשו לגמלאות באותה עת שאול אגרנוב ודן קלי. שאול רשף מונה למנהל "שיאון". במסגרת האיחוד עברו כל הפרים והמעבדה לדרום. בצפון נשארו רק מיכלי חנקן וזירמות (שהתקבלו מהדרום) לעבודה השוטפת של המזריעים.

יציאה לגמלאות

בשנת 1984 התקבל לעבודה ב"השירות" הסטודנט יואל זרון. עבדנו יחד במעבדה. במרוצת הזמן הוא למד לדוקטורט והתמנה למנהל המקצועי של האגודה.  בתחילת שנות ה-2000 התקבלה לעבודה במעבדה רונית לאור. היא עבדה לצידי כ-13 שנים. לאחר פרישתי לגמלאות היא מונתה להיות מנהלת המעבדה.

במרץ 2013 פרשתי לגמלאות בגיל 67, אחרי 46 שנות עבודה ("מוּ" בגימטריה). מאז אני עוסק בטיפוח כרם הזיתים שלי, במושב בו אני חבר, ניר-ישראל. אנו מפיקים בכל שנה שמן זית כתית מעולה.

מדי פעם אני מבקר את חבריי ב"שיאון", וכן משתתף לעיתים במפגשים של "ועדת הטיפוח", המתקיימים ב"בית הפרה" בקיסריה.

בדצמבר 2019 זכיתי לקבל את הפרס על שם "מנחם ומשה היימן" לאות הערכה על תרומתי במשך 46 שנים בתחום ענף הבקר לחלב.

חוויות מתקופת ההזרעה

חוויות רבות חוויתי, במיוחד בתקופה הקצרה בה הייתי מזריע במשקים. הנה שתיים מהן:

א. הזרעה ב"קְרוּז"

באחד מימי החורף הגשומים ביותר, הוזמנתי להזריע עֶגלה באחד המושבים. כאשר הגעתי ראיתי עגלה עומדת ברפת מוצפת מים, שהגיעו מעל גובה המגפיים שלי. הרפתן הזה ידע לדבר ביידיש, וכך גם אני. לכן אמרתי לו: "גיבּ אַן עֵיצֵה" (תן לי עצה). הוא ענה לי "אַ מומנט" (רגע), הלך וחזר עם דלת עץ גדולה ואמר לי "פוּר" (סע). עליתי על הדלת ושייטתי לעבר העגלה. כאשר העגלה זזה שמאלה, אני שייטתי ימינה, ולהיפך. אבל לבסוף הצלחתי להזריע אותה. אמרתי לרפתן, שאם תיוולד עגלה, עליו לקרוא לה "שלולית".

ב. נס בשער

בתקופה בה התקינו שערים חשמליים בקיבוצים, קיבלו המזריעים שָלטים לפתיחת השערים. פעם הגעתי אל השער הסגור שבין קיבוץ אור-הנר לקיבוץ ארז. ליד השער עמדה בחורה עם תרמיל כבד על גבה, שהיתה כנראה מתנדבת מחו"ל. היא נראתה אובדת עצות. שאלתי אותה מה הבעייה, והיא ענתה שאיננה יודעת למי לפנות כדי לפתוח את השער. אמרתי לה "ישו יעזור", הצטלבתי ביד ימין, וביד שמאל לחצתי על השלט שהיה בתוך כיסי והשער נפתח. הבחורה כל כך נדהמה, עד שהייתי צריך לעזור לה לעבור את הכניסה בהליכה. אחרי השער שאלתי אותה אם תרצה להמשיך איתי, והיא ענתה שתחכה למכונית אחרת...

לסיום

בעבודתי צמחתי לאורם של "הייֶקים", שרובם כבר אינם איתנו. הם לימדו אותי לעבוד בצורה קפדנית, מסודרת וחסרת פשרות. ה"יֶקֶה" הראשון שהנחיל לי את סודות ענף הרפת היה מדריכי ב""מקווה ישראל"" שמעון מאיר. בעת שירותי הצבאי היכרתי את ה"יקה" העיקרי עבורי, הוא ד"ר ראובן בר-ענן, שהיה המטפח הראשי מטעם משרד החקלאות. בהתמחותי בהזרעה היה ה"יקה" הראשון עקיבא אבני מגבעת ברנר, ולאחריו איסר כוכבא מיבנה, שמחה ידידה מסעד ויואל זינגר מאורים. מוריי ומדריכיי ב"השירות להזרעה מלאכותית" – דן קלי וזלמן שפיגל – לא היו "ייֶקים" מבחינה גנטית, אבל היו "ייקים" סביבתיים, שלימדו אותי להקפיד על כל פרט ופרט.

ולכל אלו אני מודה על הפן ה"ייקי", אותו הורשתי לילדיי ומנסה להוריש גם לנכדיי.

משה בר-אל

*פורסם ב"הרפת והבקר", גיליון 99, דצמבר 2020.

משה ועדינה  בכנס בעת קבלת פרס היימן

נספח – פרס יקיר ענף הבקר למשה בר-אל

בשנת 2019 קיבל משה בר-אל פרס יקיר ענף הבקר ע"ש משה היימן. הפרס הוענק בטקס בבנייני האומה בירושלים. בנימוקי השופטים נכתב:

"בכל שנות עבודתו גילה משה מקצועיות רבה, במיוחד בבחינת תאי זרע, הקפאתם וחלוקתם למזריעים בשטח. משה היה שותף בהקמת בנק הזרע, שבשיאו הגיע ל-7 מיליון מנות זרע קפואות, השייכים לפרים רבים, שהובילו את הטיפוח הישראלי. משה היה שותף פעיל בבחירת הפרים, בוועדות הטיפוח, והיה שותף בכנסים מקומיים וכנסים בין-לאומיים. באישיותו תרם לצד האנושי והחברתי של החֶברה, במיוחד בחוש ההומור המיוחד שלו. על כל אלה, ועל תרומתו הגדולה לשירותי ההזרעה והטיפוח של פרות ישראל, מצאה אותו הוועדה ראוי לקבל פרס היימן."

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

פרק 22

בליל פג'ה ומפגור קוצצו כנפיו של רמי. הוא המשיך לעבוד במועצת-הדבש. בלתי-מרוצה ומחפש הצעות-עבודה נוספות בעיתונים, ממלא שאלוני-קבלה למוסדות ציבורים וחברות פרטיות, וכל התפקידים שהוצעו לו ניראו בעיניו משעממים ובעלי הכנסה-ממוצעת, ממש כעבודה הנוכחית. ובייחוד היו לו טענות לשלטון הליכוד שמניח לאדם כמוהו להתבזבז.

ואילו לאיה, בתוך כל הדקירות והמישמנים וצריחות-הילדים ושני התלמידים הפרטיים שהיו לה באנגלית, ופחדי מחלתה-שלה ואותה סלידה-משיכה כלפי רמי, שהיה בועל אותה מדי כמה ימים מאחור בשתיקה, סנטרו בגבה ואצבעותיו צובטות בפיטמותיה העבות, מהרהר אולי בנשים אחרות ועם זאת שוקד לענג אותה היטב כאן ושם עד שמביא אותה, אם רק אינה עייפה מדי, לצריחות-חמדה פרועות שכמעט ומעירות את הילדים והשכנים משנתם – בתוך כל אלה העניק לה ליל פג'ה ומפגור איזה טעם של אהבה אסורה. בעוד אשר כלפי רמי כבר לא היתה בעיניה הקירבה האינטימית אלא עניין של קח-ותן במיטה, וגם אז נוח היה לה שפניו מרוחקים ממנה וכל קיומו רק בגירוי שהוא מספק לה.

בשאר שעות היממה הסתגרו איש-איש בשיריונו, מתפקדים כדי להימלט מחשבון-נפש נוקב ואולי מפחיד, ורק שעות-הרוגז ורגעי-ההנאה מאורית'לה ויובלי מקשרים ביניהם, לטוב ולרע, כאילו הם חברים שניהם באירגון לגידול-ילדים.

לעיתים היו יושבים שניהם ואוכלים ארוחת-ערב מאוחרת בשתיקה, עם סאלאט תפל, לאחר שנרדמו הילדים, ואין איש מהם מתאר לעצמו שלא רק בו אלא גם בשני התעוררה ממש באותו רגע איזו תשוקה אלימה לקום ולרצוח את הזולת בדקירת סכין-מיטבח.

*

אוּרי השמנמן ישב ליד שולחן בחוץ, במסעדת "בתיה" ברחוב דיזנגוף פינת ארלוזורוב, ואכל מעיים ממולאים עם סאלאט מלפפונים טריים בחומץ וכוס בירה גבוהה, והיה טובל פרוסות לחם-לבן טרי בצלחתו. כשהרים עיניו הבחין באיה שחורת-השיער שעמדה בצידו השני של הרחוב, במעבר-החצייה, ליד פוטו-פרג'. מבטיהם נפגשו. ועד שהאיר הרגְלִי-הירוק ברמזור, היה לשניהם זמן להרהר כיצד לנהוג.

"שמע," אמרה איה ועיניה הירוקות, הגדולות, הבריקו כספרדייה. "בכל מקום קוראים ורואים ושומעים אותך – "

"אה, שום דבר," אמר אורי בביטול, "זה רק בשביל הפרנסה. כבר נמאס לי לשמוע מה אומרים כל האנשים שקראו אותי אבל לא את הספרים שלי, ובטלוויזיה אני ממילא אף-פעם לא יוצא מוצלח. זה בשביל ראובן ברנע, לא בשבילי. ומה אצלך?"

"ככה. אני עוד חיה." אמרה והיא מקרוב נראית מסורבלת, וקולנית וחסרת-מנוחה כרגיל, וחיוורת.

"מה שלום הילדים והבעל שלך?"

"יופי. כולם בסיידר."

"הוא עוד במשרד-המשפטים?"

"לא. עכשיו הוא במועצת-הדבש."

"אז אתם מלקקים דבש?"

"תלוי איך שמסתכלים על הליקוק."

"בתור מוטיב הדבש בפרוזה העברית. אם לא איכפת לך, שבי, תאכלי משהו." אמר.

"גם ככה אני די שמנה," אמרה איה, שתיאבונה דווקא התעורר מאוד למראה המעיים-הממולאים והלחם-הלבן הטרי. היא היססה. "אני רואה שגם אתה לא כל-כך בדיאטה. אתה יודע שזה לא כל-כך בריא, ללב."

"מה את מפחדת, שיראו אותנו יושבים יחד? הלא אם היינו רוצים לעשות משהו שאף-אחד לא יידע, לא היינו יושבים בחוץ."

"זה שטויות-במיץ, לפחוד." אמרה איה. "אני לא מפחדת משום-דבר חוץ מהמוות."

"אז שבי, אני אזמין לך מנה 'קישקעס', מזה לא מתים."

והיא ישבה.

"היו לי דימומים. צרות של נשים. יותר טוב שלא לדעת על זה. ומה אצלך? שמעתי שיצא ספר חדש שלך."

"שטויות. מה זה ספר חדש? – ייאוש חדש נולד. אבל חשבתי באמת להתקשר אלייך ולתת לך עותק."

"אני באמת אשמח לקבל."

"אני נורא סקרן לראות את התמונות של הילדים שלך." אמר אורי.

"מה אתה חושב לך, אני לא אימא משוגעת כמו האימהות שלנו."

"פעם אחרונה שראיתי אותך, זה היה נדמה לי ברחוב רידינג, אז הגדולה – "

"אורית'לה – "

"כן, היא עוד היתה קטנטונת, והקטן עוד לא נולד – "

איה הניחה על ברכיה את תיק העור הכרסתני, שהיה בעל-איכות אך משומש מאוד, ופישפשה בו. התיק היה גדוש כרגיל במטפחות-נייר, חפיסת-סיגריות, צרור-מפתחות, תמרוקים, מסרק, סיכת-ראש של ילדה, כרטיסי-הזמנה לתערוכות ישנות, פנקס-המחאות, גלולות, ואפילו מוצץ עתיק. אורי המשיך לאכול מדי פעם, כמו באקראי.

"הינה, אורית'לה וזה יובלי."

"מקסימים. ממש מקסימים."

בן כמה יהיה הוא, אורי, כאשר תגיע אורית'לה לגיל שבו יוכל להתאהב בה משום שתזכיר לו את אימהּ בנעוריה? איזה עניין תמצא אז בחורה פורחת כמוה, בת שמונה-עשרה למשל, בזקן כמוהו, שמתקרב לשישים? אורית'לה, האותיות ממש כשמו, האם בכוונה? – והתעורר בו חשק לנגוס-מלמפרע בפרי העסיסי הזה, היפהפה, שיצמח מתוך איה משומשת ועייפה שהיתה שלו, ולקחת את הבתולים של בתה בנקמת-דם תחת דם-שלא-היה.

"בטח שמעת על המקרה," הפסיקה איה את מחשבות "בדמי ימיה" שלו.

איך היה יכול לשכוח. "הלא הדבר היה כתוב בעיתון." הילדה שלהם נפלה מהקומה השלישית או הרביעית ונישארה בחיים. "היא בסדר?"

"כן. אבל עוד צולעת קצת. נכנס לה דשא במקום השבר ברגל, ותפרו עם זה. והאיזור הזה רגיש מאוד ומפריש לעיתים מוגלה. הרופאים נותנים לה אנטיביוטיקה ואומרים שזה יעבור. אבל הרגישות תישאר לתמיד. אני חושבת שהיא תצטרך למצוא לעצמה, כשתגדל, איזו עבודה לא קשה במיוחד, בכל אופן, בלי שעות רבות של עמידה."

עבודה בשכיבה, הירהר אורי. החלום על לוליט'לה ארוכת-שיער במכנסי-ג'ינס הדוקים שתפוחי-עגבותיה מוצקים כאגרופים ובין ירכיה מסתמן בהליכתה אותו רווח בתולי-חלומי בן שתיים-שלוש אצבעות שאופייני לנערות לא-שמנות, כל זה נגוז עם צליעתה. למרות שלא ראה אותה מעודו.

אותה שעה הגיעו המעיים של איה עם מנת לחם-לבן טרי נוספת, וסאלאט המלפפונים הירוקים בחומץ, "ומה חדש אצלך?" שאלה בטרם התנפלה על צלחתה.

 "אצלי כל יום כמו תלאה מתמשכת אחת לקראת הלילה. רק אז אני ער באמת ומסוגל לכתוב. הייתי צריך להיות שומר-לילה. כל בוקר אני חושב שאני הולך להתעלף. ובכלל, תל-אביב היא עיר שבה אדם הוא הוא-עצמו רק בשעות הקטנות של הלילה, אם בכלל."

"אני מתארת לעצמי שזה כך בכל עיר גדולה." אמרה איה בקול לעיסה עמום.

"לא. הינה בירושלים אתה אתה-עצמך כל רגע, בכל שעה משעות היום."

"מילא. זה בטח מרוב שיעמום."

"תל-אביב כל-כך לא משעממת שאתה לא נמצא בה רגע אחד לבד גם כשאתה לבד. זה גן-עדן לסובלים מדפרסיה, וגיהינום לסופרים. לא פלא שכולם נמשכים לכאן. בכל מקום אחר בארץ פשוט עצוב ומשעמם. גם אם האוויר צח והנוף יפה. כשעזבתי את ירושלים השארתי בה גם את הדפרסיות שלי. אבל ידעתי שכך אני גם מקטין את הסיכוי שלי לכתוב כל מה שרציתי עוד להספיק אי-פעם – "

"אוריל'ה, זה כבר נשמע לי יותר מדי קטע מתוך אחד הסיפורים שלך."

"להזמין לך עוד מנה?"

"לא. תודה. אני מפחדת."

"מאוכל לא מתים."

"אתה יודע מה? שיישרף הכול. אני אוכל עוד מנה. וגם בירה, אבל קטנה. ממילא חיים רק פעם אחת. ורציתי להגיד לך עוד משהו – הניסיונות הנצחיים שלך להיראות צנוע מעוררים בי ממש הערצה." פתאום הציצה בשעונה ואמרה בבהלה: "אוי לא! אני מוכרחה לרוץ לאוטובוס. הילדים כבר בטח הופכים את כל הבית."

"חבל," אמר אורי "רציתי בהזדמנות זאת לתת לך את הספר החדש."

"אתה יודע מה, ניפגש כאן בעוד שבוע, באותה שעה , ורק אם יהיה איזה שינוי אני אצלצל אליך, וזה בתנאי שלא אמות קודם."

"טוב. אני אלווה אותך."

והם קמו להיפרד. אורי שילם עבור ארוחתה. עיניה הבריקו פתאום והיא אמרה: "אני בסדר, אורי. אתה לא צריך לדאוג לי. רמי הוא משוגע אמיתי. בן-אדם שנראה כמו בן-אדם אבל בפנים הוא חלול לגמרי, אם אתה מבין. אתה לא מתגעגע לפעמים, עם כל החתיכות שלך?"

"אוך, איך שבא לי לתקוע לך עכשיו." נעץ בה מבט של ולא-יתבוששו שמקלף שכבות של שנים ומגיע להיותם עירומים יחד. היסטוריה.

"בַּי-בַּי, להתראות – " עזבה אותו בהרגשת-ניצחון קלה. אתה רואה, התחרמנת! מה שכמובן לא היה קשה כלל בקשר לאורי. הצלקות מחייה המשותפים איתו כבר הגלידו בנפשה מזמן. ומה שהחניף לה עתה היה כיצד הוא עדיין רוצה בה, ושכחה לגמרי כיצד לא יכלה פעם לשאתו עוד.

אבל אחרי רגע התחרטה והחליטה בכל זאת "לקפוץ לרגע" לדירתו.

"אני אטלפן מאצלך לאימא שלי שתקפוץ להשגיח על הילדים. היא כבר מתורגלת לזה ומסתדרת עם רמי יותר טוב ממני."

"מה קרה לחברה שלך מירה?" אמר אורי בעלותם במדריגות. "ראיתי אותה ברחוב עם איזה ברנש מקריח ועצוב מ'כלבוטק', והיא כמעט התעלמה ממני."

"מירה אף-פעם לא התפעלה ממך." טחנה אחריו איה את המדריגות ברגליה הכבדות, מתנשפת. "יש עוד הרבה לעלות?"

כשנכנסו הטילה עצמה, מתנשמת, על הכורסה הראשונה שנקרתה לפניה.

"להביא משהו לשתות? אַיוּש? קר?"

"אל תעשה לך הרבה עבודה, אורי'לה, אני כבר מסתלקת. איפה הטלפון?"

"על יד המיטה שלי, בחצי-חדר."

"לא איכפת לך שאני אחלוץ נעליים?"

דווקא היה איכפת לו משום שהיה איסטניס. "את יכולה גם להתקלח, אם את רוצה – "

"לא, תודה. מה אתה חושב לך?" נעלבה. "שיהיה ברור לך, אורי'לה, שאני לא באתי להזדיין איתך כאן. אני אישה נשואה ויש לי מספיק צרות משלי. תלך לחברות שלך."

וצחקה.

"אני אמרתי משהו?" נעלב אורי.

היא ניגשה יחפה לטלפון, ישבה על המיטה בעלת הכיסוי החום-אדמדם, והתקשרה עם אימהּ. אורי הסתובב בדירה הקטנה, מחייך לעצמו. הביא קולה-קולה קרה עם קרח ופלחי-לימון. הזיז כמה מסגרות של תמונות שניראו לו עקומות לאחר שהעוזרת ניגבה את האבק מעליהן. והוא מקשיב בחיוך לשקריה של איה בטלפון. ופתאום הרצין, הלא כך בטח גם רימתה אותי כל השנים.

כשסיימה את השיחה נותרה לשבת על שפת-המיטה.

"עכשיו אתה מצליח לעבוד יותר, מאז שעזבת אותי?"

"את זוכרת איך פעם הייתי מנשקת את כפות-הרגליים שלי?"

"והייתי קוראת לך שמנצ'יק."

"כן. ותוסיק – "

"כן, ופּוּשִׁיק וקַקַלֶה – "

והשתתקו.

איה נותרה שרועה על מיטתו, כמו מתוך עייפות. אורי הירהר בה ובכל הצרות שעשתה לו, כמנסה לקלף מעליה שכבות של זיכרונות מציקים שהם חלק בלתי-נפרד מנוכחותה כאן, מעין הילה שקופה, מוצקה, של אופי מחורבן, הלועג לחולשה רגעית זו שלו להשכיב את איוּש-שהיתה-פעם-בנעוריה, בטרם החלו שֵׁדים מתרוצצים בנפשה.

ואיה התנשמה מולו, מובסת בעיני עצמה. מדוע כל פעם שהיא פוגשת באורי או מהרהרת בו, עדיין מתעוררים בה הרצונות הכמוסים של שנות-נעוריה לכבוש את תל-אביב. שיתאהבו בה. שיכתבו על חייה האינטימיים במדורי-הרכילות. שתתגלה פתאום כאיזו כישרונית מזהירה בלא-חשוב-מה אבל שכולם יאהבו אותה. ומי אוהב אותה כיום? – אולי רק יובלי המסכן. כי לאורית'לה כבר יש טענות וביקורת, ובלי-ספק עוד תגרום הרבה צרות כשתתבגר. ורק בפני אורי קר-המזג הזה, שאיטיות-מחשבתו יכולה לשגע פילים, היא מרגישה את עצמה כאיזו ילדה שעדיין צריכה להוכיח את עצמה, בכול – במיטה, בחיי-משפחה שלה ובכישרונותיה. ובכול שיחה, כשהיא נפגשת עימו, אפילו אחת לכמה שנים, היא חשה עצמה מלאה מעצורים, מה שלא קורה לה עם שום אדם אחר בעולם ואפילו לא בשעתו עם ראובן ברנע. ובכלל, מי מבקש להרוס את מי כשהם נפגשים יחד ומנסים לצודד ולפתות זה אתה זה, להתחמם ברמץ הקר של אהבה שכבתה, ולהסתיר את האמת שכול אחד מהם יודע על זולתו מתוך מה שהוא יודע על עצמו.

"על מה אתה עובד עכשיו, אורי?"

"משהו." ואחר-כך הרצין ואמר: "אני רוצה עכשיו להראות שאפשר לעשות הכול ברומאן גם מבלי לחקות את קאפקא וג'ויס ועגנון ואת החיקויים שלהם ואת החיקויים של החקיינים שלהם. ושהסופר בהחלט יכול לדבר עם הקורא ולספר לו, כמעט כמו בספר-לילדים, בתמימות, ללא חידות וסמלים ותשבצים ומבלי להיעשות מגוחך ומלאכותי, ובשפה פשוטה ובמשפטים בהירים והגיוניים-בתכלית ובלי שמץ של עירפול ובכתיב-מלא ופיסוק טבעי, בלי קונצים. שאפשר כבר לכתוב בעברית בלי שירגישו שנכתב בה התנ"ך, וזה נפלא אבל כמובן גם מסוכן, וזה בעיניי השקט הנפשי שלי, לפחות מבחינה סגנונית. רציתי פעם אחת לכתוב רומאן לא-פוליטי, על בני-אדם, נטו, בלי הרבה עניינים לאומיים וחברתיים. אבל תמיד יוצא לי ההיפך ממה שאני רוצה. המציאות דופקת לי רומאן אחרי רומאן. הינה כתבתי פרק נגד ההתנחלות בשומרון, ושבועיים לאחר שסיימתי לכתוב את הדברים האלה סאדאת בא לירושלים וקילקל לי הכול. העיניים כאבו לי כבר מרוב הסתכלות בביקורו, בטלוויזיה. מה את צוחקת?"

"אתה יודע שאנחנו היינו יום אחד מתנחלים בשומרון?"

"איפה?"

"במפגור."

"בחייך!"

"כן. זה היה שיגעון פרטי של רמי, שיהיה לנו בית-קיץ בשומרון. אבל אני לא הסכמתי לעזוב את רמת-אביב. אפילו שכל פעם שאני יוצאת למרפסת אני נזכרת שאורית'לה שלנו עפה – "

"את יודעת שאני הייתי שם ב'מדרשיית השלום'? אפילו הראו אותי בטלוויזיה – "

"כן." צחקה.

"את שם למעלה ואני למטה." צחק.

"כן. אתה למעלה ואני למטה – "

עיניה הבריקו.

אחר-כך התערבבו משפטיהם בריח בשר-מבושל וחומץ ובירה ונשיקות. "אתה עוד משתגע אחרי תחתונים שחורים, אורי'לה? זה יצא כבר מזמן מהאופנה." –  "תוסיק, התגעגעתי אלייך." – "מה שלום פושיק שלך, אתה רוצה שאני אפנק לך אותו?" – "הצטמק." – "אתה צוחק!" – "תסתובבי, איוּש," – "לא אני לא רוצה," – "יש לך דונאמים של תחת, תענוג," – לא, רוצה לראות אותך – "

קוקוריקו.

הבל בירה וזיעה ובגדיהם הזרוקים זרים כל-כך זה לזה כאילו נערמו במקרה, במלתחה.

קוקוריקו.

אורי משתדל לא להתרגש כדי שלא לאכזב את איה. איה משתדלת לגמור מהר כדי להוכיח לאורי שהיא –

קוקוריקו.

איה צורחת וצורחת ופתאום הכול מלא דם. ואורי נחרד. והיא חיוורת. והכול מבולבל כל כך ומגואל. מה קרה? – הוא מבוהל ומתחרט, – מה לעשות? "זו לא פעם ראשונה – " ממלמלת איה, והיא חיוורת, חיוורת, ושיער-הפחם שלה לח מזיעתה הקרה, – "שאני מדממת. למה זה היה צריך לקרות לי דווקא עכשיו, איתך," – אצטרך לזרוק את הסדינים, חושב אורי, אבל מה לעשות איתה עכשיו? איך להיפטר ממנה? – "תביא לי צמר-גפן," היא אומרת, "מהר, מהר, מה אתה מחכה?" – והוא רץ, יחף, מגואל בדמה אף הוא, מי יודע אם המזרון לא הלך-פַייפֵן, הוא אומר לעצמו. הייתי צריך לשים שעונית. מה פתאום שעוונית? – הייתי צריך להאמין שאולי עוד תזדמן לי איזו בתולה. בקושי היא מצליחה לעצור את הדימום והוא מביא לה מגבות קטנות, יבשות וגם לחות, כדי שתנגב בטרם תרד. והיא חיוורת כל-כך, יושבת, שנהבית. שערה שחור. ערומה. שדיה הענקיים נפולים. רק שלא תמות לי פה, הוא מתפלל, רק שלא –

בקושי היא מתלבשת. הוא עוזר לה. השדיים הכבדים שלה מיטלטלים חסרי-חיים, חיוורים ונפולים כפניה. לפטמות העגולות המפוארות-לשעבר – צבע שיש חום-בהיר וקר, כשל בר-מינן. בקושי הוא מצליח לשכנע אותה שיזמין בטלפון מונית. במסדרון האפלולי היא תופסת אותו בדמעות, בידיים קשות, באגרופים קפוצים לפני צאתה, "אני חולה מאוד, אורי, אני הולכת למות, למות – "

"אל תדברי שטויות, הכול יהיה בסדר," הוא מנחם אותה, כאידיוט בעיני עצמו. מלווה במדרגות למטה. המונית מביאה אותה לרמת-אביב. היא מצליחה לעלות הביתה. להסתיר מאימא שלה היכן קרה לה הדבר. נופלת מתעלפת ונשלחת מיד לבית-החולים-העירוני. משם מטלפנים לרמי, למועצת-הדבש –

*

כאן אין לי ברירה אלא להתערב ולומר: לא. כל זה אירע רק בדימיונו הפרוע של אורי בן עמי כאשר ליווה את איה ממסעדת "בתיה" אל תחנת-האוטובוסים של קו 25 ברחוב ארבע-ארצות כשהוא אומר לעצמו: איזו מין ארץ מוזרה היא זאת, לכל מקום שאני הולך אני פוגש את עצמי.

עובדה.

איה לא צילצלה אליו באותו שבוע וגם לא הופיעה לפגישה ביום שקבעו. העותק שהכין לתת לה, עם הקדשה, נשאר מיותם.

*

וזו היתה הפעם האחרונה שראה אותה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

משה מוסק

ארץ-ישראל תהיה המרכז לחוכמת ישראל.

לציון  מלאות מאה שנה לחברה ההיסטורית הישראלית

"אם אבוא לארץ אשתדל בכל כוחותיי להישאר בירושלים ואסייע ליסודה של חברה עברית לחקירת הארץ, חברה היסטורית עברית ואסייע לייסד ארכיון מרכזי בירושלים וראשונה צריך יהיה לדאוג שיאספו בארכיון זה כל החומר הנוגע לתולדות התנועה הלאומית ולתולדות הישוב החדש". במילים אלה שרשם ביומנו לקראת עלייתו ארצה, בשנת 1921, תמצת בן-ציון דינור (אז דינבורג) את חזונו המקצועי והלאומי הכפול.

שלוש שנים לאחר עלייתו, מצויד בחזונו ובידע שלו על החברות ההיסטוריות והמדעיות היהודיות באירופה, יזם דינור את הקמת החברה ההיסטורית העברית בארץ-ישראל. את החלק הראשון של חזונו הגשים כאשר נמנה על חבורה מצומצמת של היסטוריונים ירושלמים שיסדו לפני כמאה שנה, בשלהי 1924, את 'החברה הארץ-ישראלית להיסטוריה ואתנוגרפיה', שהמירה לימים את שמה ל'חברה ההיסטורית הישראלית'. "אפשר לומר, שכל ימי חייו בארץ 'החברה ההיסטורית' היא דינור, ודינור הוא 'החברה ההיסטורית'." כותב עליו הפרופ' יעקב ברנאי, שפירסם לאחרונה את חיבורו 'בתקופה שנעשית היסטוריה', לציון היובל הכפול של החברה ההיסטורית.

החלק השני בחזונו של דינור הוגשם לצערו, עקב קשיים כספיים, רק שני עשורים מאוחר יותר, עם הקמת 'הארכיון הכללי לתולדות העם היהודי', שפעל תחת חסותה של החברה ההיסטורית. כבר מראשית פעילותו הציב מנהלו, ד"ר יוסף מייזל, כמשימה ראשונית ועיקרית של הארכיון את איסוף התיעוד העוסק ברדיפות היהודים בגרמניה ובארצות שנכבשו ונשלטו על ידה בתקופת השואה. באביב 1944, עוד לפני שחרורן ההדרגתי של ארצות מזרח אירופה מהכיבוש הנאצי, פתח ד"ר מייזל במבצע רחב היקף ליישום מטרה זו. תחילה נעשו הפניות אל ארגוני העולים בארץ, של אוסטריה, הונגריה, רומניה, איטליה, יוגוסלביה ובולגריה, בדרישה לספק לארכיון את כל החוקים האנטי-יהודיים שהוצאו בארצות מוצאם, בהשפעת הנאצים.

מאוחר יותר נערכה פנייה נוספת, הפעם אל מרכזי תנועות הנוער וההתיישבות של השומר הצעיר, גורדוניה והנוער הציוני, תוך ציון העובדה שהקיבוץ המאוחד כבר העביר לארכיון חומר רלוונטי על גורל היהודים באירופה בתקופת המלחמה. הפעם הדרישה של מייזל הייתה מקיפה יותר. מלבד החוקים האנטי-יהודיים ו"פקודות הרשות", הוא ביקש להעביר אליו גם קטעים מהעיתונות, בפרט העיתונות האנטישמית והנאצית, עדויות, מכתבים וכיו"ב.

בראשית  1945, הגיע לידיעתו של מייזל מידע על הימצאותם של מאות עדויות על גורל היהודים בפולין בתקופת המלחמה, שנגבו מעדי ראייה והמוחזקות בידי 'מרכז ההסברה והתיעוד' של ממשלת פולין הגולה, בלונדון. לבקשתו של מייזל לקבל העתק מעדויות אלה הוא נענה על נכונותם של הפולנים להעביר לארכיון בארץ העתק שלהם, בתנאי שהם יקבלו העתקים של עדויות דומות, המצויות ברשות הארכיון הכללי. הארכיון הכללי היה מוכן להסדר זה אולם שיתוף הפעולה עם מרכז ההסברה והתיעוד הפולני לא נשא פרי. מייזל ניסה לקדם את הנושא, אף כי שוב ללא הצלחה, באמצעות ד"ר מרדכי אהרנפרייז, הרב הראשי של יהודי שוודיה. התערבותו של אהרנפרייז לעניין זה נדרשה, מאחר שרק ארצות שהיו ניטרליות בזמן המלחמה יכלו לבוא במגע עם הגורמים המוסמכים לעניינים התרבותיים של יהודי פולין.

פנייה דומה הופנתה לשליחי הסוכנות היהודית בפראג שפעלו, במסגרת 'ועדת העזרה עבור הרפובליקה הצ'כוסלובקית - מפעל לאיסוף תעודות'. הפעם באה הפנייה מצד ד"ר גיאורג הרליץ, מנהל הארכיון הציוני המרכזי, בירושלים. הרליץ יידע את שליחי הסוכנות בפראג על מיזם איסוף התיעוד על יהודי אירופה בתקופת המלחמה, המנוהל במשותף עם הארכיון הכללי וביקש מהם לאתר את החומר הנדרש ולהעבירו לארכיון הציוני בירושלים.

איטליה, שהייתה הראשונה מבין ארצות מערב אירופה ששוחררו במלחמת העולם השנייה, היתה היעד הראשון של הארכיון הכללי לאיתור ולרכישת הארכיונים של הקהילות היהודיות באירופה. בראשית פברואר 1945 פנה מייזל בעניין זה אל ד"ר אומברטו נכון, שליח הסוכנות היהודית באיטליה. המשימות שהטיל מנהל הארכיון הכללי על ד"ר נכון לא היו קלות ופשוטות: "לאסוף באופן שיטתי ובשלמות את כל החוקים האנטי-יהודיים, פקודות השלטונות האיטלקיים, הגסטאפו, עדויות על רדיפות היהודים, כרוזים ועיתונים אנטי-שמיים וכיו"ב. את כל החומר הזה יש לשמור עבור הארכיון הכללי ולהמציאו לנו בהקדם,"                                                                                                                                                                                    

לא נראה שד"ר נכון יכול היה להתפנות מעיסוקיו, כשליח העלייה באיטליה, כדי לבצע את כל המשימות הרבות שהטיל עליו לטורח מנהל הארכיון הכללי אך בסיום מכתבו הוסיף מייזל לידיעתו של נכון 'ידיעת זהב': לסטודנט של פרופ' בער בירושלים, בשם שמידט, המשרת בבריגאדה היהודית באיטליה ומוצב בעיר סיינה, יש עניין אישי לעבוד עבור הארכיון הכללי ולאתר עבורו את החומר הנדרש. הסטודנט קיבל רשות לבדוק את תכולת הארכיון של סיינה ולהעתיק את החומר של הקהילה היהודית שם. מייזל פנה ישירות לשמידט וביקשו לצלם עבורו את כל החומר על הקהילה היהודית בסיינה מראשיתה, המצוי בארכיון המחוזי ובנוסף לכך את כל התיעוד על גורל יהודי איטליה בתקופת השואה.

תשובתו המעודדת של שמידט, לא איחרה לבוא. הוא הודיע למייזל שכבר הספיק להכין רשימה של כל הכרכים העוסקים ביהודי סיינה מראשית המאה השש-עשרה, המצויים בארכיון, ושהוא עם חבריו מפלוגה 524 של הבריגאדה היהודית, המוצבת בסיינה, הקימו יחד 'קואופרטיב פוטו-ליטוגרפי 524' והם נוברים בארכיון ומנסים לאתר את המסמכים הרלוונטיים, לפי ההנחיות שקיבלו ממנו. בנוסף לכך ביקש מייזל לבדוק את האפשרות "להעביר לא"י את הארכיונים של הקהילות באיטליה שנעזבו ואין לצפות כי ימצאו מוסדות מתאימים שיהיו מוכנים לדאוג להם."

בקשתו מרחיקת הלכת של מייזל הגיעה לידיעתו של ההיסטוריון המוערך ססיל רות מאוניברסיטת אוקספורד, שביקר באותה עת בארכיון של סיינה ועוררה את זעמו. בהאשימו את אנשי הקואופרטיב "כחותרים תחת המשמעת האקדמאית והיהודית," הוא תבע מהם לנתק לאלתר את הקשר עם מייזל ולא לספק לו את מבוקשו. עמדתו התקיפה של ד"ר רות והביקורת הקשה שהטיח בחברי הקואופרטיב, אף כי למעשה הם העבירו לארץ רק צילומי תעודות ולא את התעודות המקוריות עצמן, בלבלה את דעתם והקפיאה את המשך עבודת הצילום.

 התשובה שהגיעה מירושלים על גישתו של ד"ר רות היתה חריפה ונחרצת: "לא אכפת לנו מה האיש הזה חושב. דעתנו היא כי א"י תהייה המרכז לחוכמת ישראל לכל התנאים שהם, ואנו רשאים לדרוש מן הגולה לעזור לנו ככל האפשר."

בהמשך מיידע מייזל את שמידט על הקמת 'ועדה של פרופסורים מהאוניברסיטה העברית' שתפקידה לאסוף מידע על מצבם של ארכיונים, אוספי ספרים ואוספים אומנותיים יהודיים בגולה: "דעת הפרופסורים של האוניברסיטה העברית שונה לגמרי מדעתו של ד"ר רות, לא מתוך אנוכיות אלא בהתחשב עם העובדה כי מרכז חוכמת ישראל עבר לא"י. הם חושבים כי יש להעביר את האוצרות הרוחניים של היהודים שניצלו מאבדון לא"י ולא לידי איזה קולג' אנגלי או אמריקאי."

כך או כך, התערבותו התקיפה של ססיל רות, עם משקל יוקרתו המקצועית המכובדת הביאה, לאחר שהתיעוד המצולם הועבר לארכיון בירושלים, להפסקת המשך שיתוף הפעולה עם קואופרטיב הצילום בסיינה.

האמירה המזלזלת "מה האיש הזה חושב" של אנשי האקדמיה מירושלים שכוונה לד"ר רות אפשר והחטיאה את המטרה ואף עשתה לו עוול. שכן לד"ר רות שמורה ללא-ספק זכות הראשונים ליוזמה זו, בכך שהעלה לראשונה בכנס 'החברה ההיסטרית היהודית של אנגליה', כבר באפריל 1943, את הצורך בהשבת האוצרות התרבותיים של יהדות אירופה לאחר המלחמה, לרשות המוסדות והארגונים היהודיים. בדבריו בכנס הוא דרש להקים בדחיפות ועדה שתעסוק בנושא זה ובניגוד גמור לגישתו המאוחרת (שצוינה לעיל) הוא הציע לרכז את אוצרות התרבות היהודית של הקהילות היהודיות באירופה, דווקא בירושלים.

בנוסף ליוזמות של החברה ההיסטורית הישראלית והחברה ההיסטורית היהודית באנגליה, קמה בקיץ 1944 בארצות הברית יוזמה נוספת. הפעם של אנשי רוח ואקדמיה יהודים-אמריקאים כמו חנה ארנדט ואחרים – 'הוועדה לשיקום התרבות היהודית באירופה', שנועדה לעסוק אף היא באותו עניין ולפעול להעברת אוצרות התרבות היהודיים בדחיפות מגרמניה לארצות הברית, מהחשש שישתלטו עליהם השלטונות הסובייטים ויועברו לברית המועצות.

מתוך הדאגה שמרכזי תיעוד נוספים כדוגמת אלה, יוקמו גם בארצות אירופה השונות והתיעוד על גורל היהודים בתקופת השואה עלול להתפזר ביניהם, פנה בן-ציון דינור שעמד בראש 'החברה ההיסטורית הישראלית' אל נחום גולדמן, מראשי הקונגרס היהודי העולמי, בדרישה למנוע מהלכים אלה כאשר הם עדיין באיבם: "אנו סבורים שזה לא יהיה נכון," כותב דינור לגולדמן, "לפזר את החומר היהודי המרוכז לכמה ארצות ומקומות, בייחוד בארצות כאלה שיישוב יהודי כמעט אינו נמצא בהן. במקום זה, יש לחזק את הארכיון הכללי בירושלים שיעמוד לרשותה של האומה כולה ושהדאגה לפיתוחו ולרמתו תהיה עניינם המשותף של המוסדות הלאומיים והמדעיים של היהודים בארץ ובתפוצות. ובנוסף לכך, אין לשכוח כי בארץ יש יישוב עברי אשר ענייני העם היהודי הם ענייני החיים שלו ממש."

לצורך חיזוק ומימוש מגמה זו, להצלת אוצרות התרבות של הקהילות היהודיות בגולה ולריכוז כתבי היד והספריות היהודיות שננטשו שם – בבית הספרים הלאומי בירושלים, הוקמה במאי 1945 ביוזמת אנשי אקדמיה של האוניברסיטה העברית 'הוועדה להצלת אוצרות הגולה', בראשות בכירי האוניברסיטה: הנשיא, יהודה לייב מאגנס והפרופסורים מרטין בובר, הוגו ברמן, גרשם שלום ואחרים. כבר לאחר המפגש הראשון הריץ מאגנס, בשם הוועדה, פנייה דחופה ותקיפה אל ד"ר חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית: "אנו משוכנעים שהספרים וכתבי היד של הספריות היהודיות צריכים להיות מופקדים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. הקהילות והמוסדות אשר להם היו שייכות הספריות האלה אינם קיימים עוד... ובירושלים ישנו המיספר הרב ביותר של אנשי מדע יהודים ידועי שם, מכל מקום אחר. עבורם ספריות אלה יכולות להיות לעזר רב."

תוך זמן קצר מיום הקמתה החליטה הוועדה לשגר לאירופה לשליחות ארוכה את פרופ' גרשם שלום שניהל את מחלקת היודאיקה בבית הספרים הלאומי ואת אברהם יערי, הספרן הראשי של הספרייה, במימון ארגון הג'וינט. המשימה הראשונית של המשלחת היתה לאתר את הספריות היהודיות בגרמניה ולנהל משא ומתן על העברתן לירושלים. המשלחת מטעם האוניברסיטה העברית יצאה לאירופה רק לאחר כשנה, באפריל 1946, מהסיבה שלחבריה לא אושרה ויזת כניסה לגרמניה. לאחר שהשגת הוויזה התעכבה זמן ממושך גם בזמן שהותם באירופה, יערי חזר ארצה ושלום הצליח להגיע למחוז חפצו רק לאחר כשלושה חודשי המתנה נוספים לוויזה המיוחלת, בראשית יולי 1946.

לאחר חודשיים של עבודה מאומצת, בהם סרק ומיין אלפי פריטים במצבורי הספרים שרוכזו על ידי הצבא האמריקאי בפרנקפורט, אופנבאך, מינכן, היידלברג וברלין, בחר שלום 378 כתבי-יד וספרים נדירים ויקרי ערך במיוחד, אותם ארז בחמישה ארגזים. חששו שאוצרות יקרים אלה ייפלו קורבן לגניבה או לסחר בשוק השחור גרם לו להגיש בקשה לשלטונות הצבא האמריקאי לקחתם עימו ארצה. בקשתו נתקלה בסירוב כשבליבו עולה חשד צורב שמאחורי הסירוב עומד לחץ לא הוגן מצד אנשי בית המדרש לרבנים בניו-יורק, שאף הם מעוניינים בפריטים אלה. במצוקתו שיתף שלום רב צבאי צעיר ששירת באופנבאך בשם הרברט פרידמן, שהבטיח לסייע לו למצוא פתרון לבעייה. ארבעה חודשים לאחר חזרתו ארצה הצליח פרידמן להבריח את הארגזים ממקום אחסונם באופנבאך באמבולנס של הג'וינט וממנו באמצעות משאית צבאית, בה עצמו נהג, שעשתה את דרכה למשרדי הסוכנות היהודית בפריז. בסוכנות סירבו לקחת חלק במזימה ולקבל את הארגזים הגנובים אך הציעו לו לצרף אותם לספרייתו הפרטית של חיים ויצמן שהועברה באותה עת מאנגליה לארץ-ישראל, בספינה שעגנה בנמל אנטוורפן. פרידמן המשיך במסעו הנועז לבלגיה וצירף את חמשת הארגזים למכולת הספרים של ויצמן, שהגיעו בשלום לבית הספרים הלאומי בראשית 1947. בכך לא תמה פרשת הספרים הגנובים מגרמניה, שהביאה בהמשכה למבוכה ולסיבוכים מורטי עצבים לפרידמן, לשלום ולאוניברסיטה העברית. אך לא כאן המקום לפרטם.

נחזור לראשית דיונינו. הניסיונות הבלתי נלאים של מייזל והרליץ להביא לארכיונים בארץ את הארכיונים של הקהילות היהודיות באירופה, צלחו באופן מועט בלבד והביאו אותם ואת אנשי החברה ההיסטורית בירושלים למחשבה שיש לחפש דרכים אחרות, יעילות יותר, להשגת המטרה. המסקנה שהגיעו אליה היתה, לשלוח לאירופה עובדים מנוסים מהארכיונים בישראל שיטפלו בנושא זה, באופן מעמיק ויסודי יותר.

הפעולה הראשונה בכיוון זה היה הביקור הקצר של ד"ר אלכס ביין, סגן המנהל של הארכיון הציוני המרכזי, במחנות העצורים בקפריסין, בראשית חודש פברואר 1949. ביין הצליח תוך שבועיים לאתר ולרכז, לאחר פינוי העצורים מהמחנות, את כל התיעוד המשרדי של הסוכנות היהודית ושל הגופים והארגונים האחרים שפעלו במחנות ולהביאו ארצה. כאן הועבר התיעוד למשרדים ולארכיונים של הגופים הרלוונטיים.

ההצלחה של ביין במשימתו בקפריסין הביאה להחלטה לשלוח אותו שנית, חצי שנה לאחר מכן, מטעם החברה ההיסטורית והארכיון הציוני המרכזי למסע של שלושה חודשים לקהילות היהודיות במיספר מדינות באירופה. נסיעה זו של ביין הניבה רכישה עשירה של עשרות ארכיונים אישיים ומוסדיים מאוסטריה, מגרמניה, מצרפת, מהולנד ומאנגליה, שהגיעו לארץ טיפין טיפין במשך השנים והופקדו ברובם בארכיון הכללי לתולדות העם היהודי ובארכיון הציוני המרכזי. שליחותו המוצלחת של ביין היתה ראשיתה של סידרת נסיעות מתמשכת במשך עשרות שנים, שלו ושל עובדים מהארכיון הכללי, ד"ר דניאל כהן, ד"ר דניאל קארפי ואחרים, למרכז ולמערב אירופה, ושל ארכיונאים מיד ושם, בעיקר לארצות מזרח אירופה. נסיעות אלו הביאו לארכיונים בישראל, במקור או בהעתק, את מרבית התיעוד הארכיוני של הקהילות היהודיות באירופה, מהשנים שלפני מלחמת העולם השנייה, מתקופת השואה ולאחריה. 

משה מוסק

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

אסטרולוג, 2001

פרק שישה-עשר

סבא מתפוצץ בבית-המנוע בפרדס

בשנות המלחמה היה המצב של בית סבא בכל רע כי לתפוזים ולאשכוליות לא היה ערך רב אבל היה הכרח להמשיך לעבד את הפרדס, אחרת יתייבש. גם קיוו שסוף-סוף תיפסק המלחמה ויהיה אפשר לחדש את הייצוא לאירופה.

בפרדס עבדו גם פועלים יהודים ובהם פועלת כמעט קבועה שנקראה בשם בתיה מיט די הוֹזין. הדיעות במושבה היו חלוקות אם את בתוליו איבד דודי אלכס אצלה או אצל נאסרה הכובסת אשת חאמד, הפועל הקבוע של סבא, אללה ירחמו. מכל מקום, שלא כאלכסנדר הגדול, שבדרכו למצרים עבר לא רחוק מהמקום שעליו עומדת כיום המושבה שלנו (שעל אדמתה פסעו גם צ'רצ'יל ונפוליון) אהב דודי נשים בלבד.

בתיה היתה כוח-עבודה בלתי רגיל, בריאת בשר, ולא בחלה גם בכתישת פחמי-העץ. בעת המלחמה, עד שכבשו האנגלים את הארץ והביאו פחי-בנזין, הניע סבא את המוטור של משאבת הבאר בפחמים. הסיקו בהם תנור מיוחד שיצר גז להנעת המוטור. עד שנוצר הגז נגזל זמן רב ועקב העיכובים הללו איחרו במיספר ההשקיות והיה הכרח לעבוד מחושך עד חושך ובלילות ירח הישקו את הפרדס לאור הירח – ושמה היתה בתיה מיט די הוזין מתפשקת וכפות-ידיה שחורות מפחם.

בצעירותי, בעודני סטודנט רעב בירושלים, פגשתי את גברת בתיה בצריף הנשיא יצחק בן צבי בטקס קבלת "אות הצאצא האציל" לשרידי העלייה הראשונה והשנייה. היא עמדה בחברת הגברת רחל ינאית בן צבי ושאלתה הראשונה, לאחר שהצגתי את עצמי בפה מלא פירורי ביסקוויט, היתה:

 "אתה נשוי?"

 "לא."

 "אוי וֵי," קוננה עליי גברת בתיה, "אוך-אוך יא מסכין, איך זה שעוד לא התחתנת? הלא אני מכירה קצת את המשפחה שלך. יש לכם דם חם!"

התערבה הגברת רחל ינאית, שעבדה בשעתה כפועלת בחוות הניסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית, והעירה ביובש: "לי לא היה שום רומאן עם הדוד שלך! יותר מדי היה עסוק בלילות ברכיבה על סוסים עם שרה אברהם..."

אז אמרה גברת בתיה מיט די הוזין, כפות-ידיה חזקות ומטופחות, והציפורניים המלאכותיות אדומות כדם: "לא אליו התכוונתי. מה את חושבת לך, הנשיאה רחל? לאבא של אלכס לא היו יצרים? סבתא שלו," צחקה לעברי, "לא סלחה לסבו כששב בוקר אחד מן ההשקאה בפרדס וכל המצח שלו פסים שחורים! עם מטאטא רדפה אחריי, עם הנֶצֶ'ה, הנצ'ה..." [שזה מטאטא-חצר שהיה עשוי סירה קוצנית יבשה] ופתאום הפך צחוקה פראי והרעיד את הצריף.

עד היום, כשאני מקלף אשכולית צהובה או תפוח-זהב שאמוטי, אני מריח את סבא. הלא משהו מזרעו יש גם בי.

לאחר כיבושה של המושבה בידי האנגלים נשמו האיכרים לרווחה אולם עקב הימצאה בחזית עבר על המושבה סבל רב. לאחר נסיגתם התבצרו התורכים מצפון לירקון ומשם הפגיזו את המושבה בכוונה לפגוע גם בתושביה. את הפרדסים, שרובם נמצא באיזור החזית, הפרדסנים נאלצו לפעמים להזניח.

אחדים מהפועלים הערבים הקבועים ניצלו את ימי היעדרם של האיכרים בגלל ההפגזות ובאו ליהנות מהרכוש ומהיבול.

יום אחד פגש סבא בפרדס שלושה חיילים אנגליים קוטפים תפוחי-זהב וממלאים בתרמיליהם. הוא פנה אליהם באידיש-אנגלית:

 "מיסטר, זה לא יפה, מיסטר, תסלח לי, אתה גנב!"

ענה לו אחד מהם, שהתברר שהוא יהודי מוויטצ'פל: "מי נו גאנעף, מי פייט פור יו!" – אני לא גנב, אני נלחם למענך!

בפעם אחרת הגיע סבא עם בן-דודי אבנר, שהיה עדיין נער, בכרכרה לפרדס כדי לחדש את ההשקאה. הם הופתעו לראות את עיסא אל-חאמד, הפועל הנאמן של סבא, עומד ומוכר תפוזים מהפרדס לחבורה של עשרים רוכלים ערבים מהכפר הסמוך פג'ה. כשסבא התקרב לא נבהלו ואפילו החלו לשיר כמקנטרים אותו, בשמחה-לאיד:

 "אינתי יאהודי

לאבס בורנטה!

עלינא א-שיטא

עליכום ע'טטא!"

אתה יהודי / מגבעת לובש! / עלינו הגשם / אצלכם יבש!

סבא המיתולוגי ירד מהכרכרה, תפס ידית של טורייה, התנפל על הרוכלים, החרים אצלם את השקים המלאים פרי – אך גם את כספם, ששלל מעיסא אל-חאמד, לא החזיר להם כי יותר משהיה איכפת לסבא על הנזק שבגניבת הפרי חרה לו מאוד על העלבון שגרם לו עיסא (שייתכן שהיה נכדו), וכדי ללמד אותם לקח, שרכוש עברי אינו הפקר, נהג ברוכלים כפי שהגיע להם והבריחם, ואילו עיסא ספג ממנו מנה של חבטות נאמנות בידית הטורייה.

 "פתאום ריפרפו שם ציפורים, המון ציפורים, הן אמרו: סבא שלך משתגע!" אלה דברי אבנר.

כאשר סבא נכנס לבית-המנוע ניגשו הרוכלים אל בן-דודי והתחננו בפניו שיתן להם לפחות חלק מהפרי, שעבורו הרי שילמו במיטב כספם.

אבנר היפנה אותם לסבא.

 "חייפין מינהו!" ענו. מפחדים ממנו.

וזאת כאשר בכל הסביבה לא ניראה איש לבד מסבא ואבנר.

ההתפוצצות בבית-המנוע בפרדס התרחשה בתקופה שהמושבה הפכה לחזית, דווקא לאחר שנכבשה בידי הבריטים. תותחי התורכים, שנמצאו צפונה לירקון, המשיכו להפגיז אותה מדי יום ופגעו בתושביה. רסיסים וראשים חרוטיים של שרפנלים נטמנו אז עמוק באדמה, עתידים לשמש כלי-משחק מסוכנים בידינו בשנים הבאות.

המימשל הצבאי גזר על משפחות האיכרים להגר ליפו, המרוחקת מההפגזות. אך לא כגירוש יהודי יפו ותל-אביב תחת שלטונו העריץ של אחמד ג'מאל-פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל – התנהלה ההעברה של איכרי המושבה ליפו. הצבא העמיד לרשותם עשרות גמלים צבאיים על גמליהם המצריים לשם העברת החפצים, ואוטומובילים של הצלב האדום להעברת הנשים והילדים. סבא שכר בשכונה נווה-שלום בית מגורים ומחסן לשכן את הפרות והסוסה.

כדי לאפשר לאיכרים להשקות את הפרדסים, שלא יבלו, העניק המימשל הצבאי רשיון לאיכרים ולבניהם לנסוע יום-יום לעבוד במושבה ולחזור מדי ערב. בסלמה, ליד יפו, הוקם מחנה צבאי מיוחד לכל הגברים שהיו אמורים לעבוד בפרדסים, בכרמים ובשדות. נתנו להם חמורים לרכיבה ופועלים מצריים לעבודה, כיוון שלא ניתנה רשות לפועלים אחרים להיכנס לתחום החזית. המצרים גם טיפלו בחמורים שהסיעו את העובדים. הצבא השאיל לאיכרים סוסים מהארטילריה הבריטית, לעבודת החריש. גם דלק למנועי הפרדסים המציא להם בתנאים נוחים ביותר. לכמה מזקני האיכרים אף מסר הצבא רשיון לנסוע בכרכרותיהם ורשות ללון לפעמים בביתם שבמושבה.

סבא היה בא לפרדס בכרכרה מיפו או מביתו במושבה, זה הבית שזנבו של כוכב השביט נגע בגגו, כדי לפקח על המוטור המניע את המשאבה בבאר. נכדו אבנר, בנו של אלכס (שברח ללבנון ולדמשק ונתקע בגלות כפר-סבא), היה מגיע כל בוקר על חמור לבן מהמחנה בסלמה למושבה. עבודתו בפרדס היתה להטות את זרם המים מהתעלות אל גומות העצים, כשהוא מגביה או פותח בטורייה את דפנות העפר.

בוקר אחד הגיעו סבא ואבנר לפרדס. סבא שימן את המוטור והכינו להנעה, ואבנר ירד לתוך הבאר כדי לשמן את המשאבה ולהרכיב עליה את רצועת-העור הצרה, ששימשה לתמסורת הבאה מלמעלה אל המשאבה.

סבא נהג להסיר לעיתים את רצועת-העור העליונה, שהיתה ארוכה ורחבה, ובאמצעותה הפעיל המנוע את הגלגלים שמעל לבאר. בודק ותופר בה תפרים במרצע ובחוטי-עור. מפרק את המנוע לברגיו ולצינורותיו, משפשף בנייר-זכוכית, מטפל בבנזין, ממרט ומצחצח בסמרטוטים. לאחר שכל חלקי המנוע היו כתיקונם, היה מרכיבם שוב. המנוע התנוצץ כולו, ועל הרצפה התגוללו סמרטוטים שחורים טבולי שמן ובנזין.

סבא קרב לפח-הבנזין, האיזמל נתקע בפח, והפטיש דופק אחריו, עד שעמד הבנזין הפתוח כבריכה קטנה. משם דלה לתוך פחית המחוברת למנוע, כמו שדולים יין יקר. במתינות הוציא את קופסת-הגפרורים מכיסו, הצית גפרור, התכופף והקריבו למדליק של המנוע, ובעודו מיישר את גבו – זרק את הגפרור הדולק מאחורי גבו, ישר לתוך פח-הבנזין הפתוח.

באותו רגע הלמה התפוצצות את מוחו של סבא ולהבות הקיפוהו וסגרו עליו. הוא לא ראה דבר מלבד אש כחולה מתנפצת ושולחת אליו זרועות אדומות מכל צד. היא החזיקה בזקנו, בשערותיו, גם הבגדים והנעליים שלחו לשונות סביב. אך לפתע סולקו הלהבות כווילון הצידה, והפתח ניגלה לעיניו, מלא אוויר צח ושמיים. סבא זינק לפתח ושאף במלוא ריאתו אוויר. האש השתקשקה בבגדיו ובשערותיו וריח בשרו הצלוי ושערותיו החרוכות עלו באפו. הוא קפץ מדדה אל מתחת לעצים, למקום האדמה התחוחה. שם שכב בגומה שסביב לעץ התפוזים והחל חופן אדמה מפוררת ומכסה בה את עצמו.

ואבנר – בעודו עסוק בעבודתו למטה, הוארה לפתע אפלת הבאר מעליו בלהבה גדולה. כאשר קפץ החוצה חשכו עיניו בראותו את סבא מתגלגל בגומת העפר ליד בית המנוע ובגדיו חרוכים עליו. פח הבנזין התפוצץ עליו וכל-כולו נאחז באש אך הוא לא איבד את עשתונותיו. כלפיד חי רץ והתגלגל על גל העפר, כך ניצל מלהישרף חיים – אך גנח עתה מרוב כאבים.

 "אבנר," מילמל באנחה, "סע עימי למושבה כי ניכוויתי קשה."

אבנר העלה אותו על הכרכרה ונסע עימו למושבה, שבה נמצא עתה רק הצבא הבריטי. למזלם הופיע ברחוב החייל היהודי מווייטצ'פל, שדיבר גם אידיש, והתנדב לנסוע איתם לבית-החולים הצבאי שהוקם במושבה, שם הגישו לסבא עזרה ראשונה וזריקה להשקטת כאביו.

לאחר שסבא התאושש קצת וכאביו רפו, הוא ביקש מאבנר שיסע לפרדס כדי להיווכח מה נעשה שם. כאשר הגיע לבית המנוע מצא אבנר את האש כבוייה כניראה מאליה. לא נגרם נזק למוטור. אפילו במעילו של סבא, שהיה תלוי על הקיר בבית המנוע, לא נאחזה האש. אבנר אסף את כל המיטלטלין ואת הרצועות, כדי שלא תיגנבנה, וחזר לבשר לסבא כי הכל בסדר.

כשהגיע לבית-החולים הצבאי נוכח שסבא הועבר לחדר-חולים שהוסב למגורים, גדוש חיילים הודיים של הצבא הבריטי, והאלונקות משמשות להם כמיטות.

קשה היה לאבנר להשלים עם המצב ולהשאיר את סבא על האלונקה ביניהם, אבל חרף הפצרותיו הרבות לא הסכימו הבריטים להעביר את סבא ליפו באמבולנס צבאי או ברכב אחר.

בינתיים ירד הערב, ואבנר נישאר ללון בלי רשות בבית סבא.

למוחרת שלחו את אבנר למפקד המשטרה הצבאית, כדי לקבל אמבולנס צבאי עבור סבא. אך לרוע המזל לא נמצא המפקד במושבה, ואילו הרופא הצבאי דרש מאבנר להעביר מיד את סבא לבית-חולים אזרחי ביפו, אחרת מצבו יורע.

באין ברירה מילא אבנר שני שקים גדולים ורחבים בחציר, הוריד את הכיסא מהכרכרה, סידר בה משכב נוח כעין עריבה, ופרש שמיכות, סדין וכר, לרווחת פצוע. לאחר שסבא קיבל זריקת ארגעה, השכיבו אותו בכרכרה. מבחינת נוחיות הוא ניראה עתה הרבה יותר רגוע מאשר בעת שוכבו על האלונקה בבית-החולים הצבאי. אולם לעצמו לא מצא אבנר מקום נוח לשבת אלא על דופן הכרכרה, ורגליו נשענות על היצולים.

כך עזבו השניים את בית-החולים הצבאי.

הכרכרה עברה ברחוב היוצא ליפו, הכביש היה צר מאוד, שתי תעלות כרויות משני עבריו, הם נסעו ומולם בא מחנה כבד של חיילים הודיים עם תותחים, כל תותח רתום לשני זוגות סוסים אבירים, ורעש של שירה הודית, בפי החיילים, ממלא את חלל המושבה הריקה.

אבנר, שחשש פן תיבהל הסוסה מהחיילים, רצה לקפוץ מהכרכרה ולהחזיק ברסנה עד שהמחנה הכבד יעבור, אך סבא מנע זאת ממנו והציע לו שבידו האחת יעצור את הסוסה ויפנה את ראשה לעבר השני של הכביש, וביד השנייה ירמוז לחיילים שיעברו בשקט.

 "הן אנשים אינם כל-כך פראים," אמר סבא, "ייווכחו שאתה מוביל חולה, ויתחשבו בנו."

כך הצליח אבנר, בידו האחת ובשפתו האילמת, להשפיע על החיילים שיעברו בנחת. אולם בעל הרכב של התותח האחרון חמד לו לצון והצליף בשוטו על הסוסה של סבא.

הסוסה נבהלה ובבת-אחת עקרה רגליה ובפראות בלתי-רגילה דהרה והשמיטה את המושכות מידי אבנר. הוא החליק ונפל מתחת לכרכרה, רגלו האחת נאחזה ביצול וכל-כולו נסחב על הכביש בין אופני הכרכרה והסוסה, כשהמושכות עוד מתפתלות בין רגלי הסוסה, והיא דוהרת ובועטת בו שוב ושוב ואף ביתר שאת.

אבנר נסחב על הכביש עד שהיצול השני נשבר גם הוא, והסוסה ברחה כשהיא רתומה לשברי היצולים.

הוא שכב נטול-חושים מתחת הכרכרה, עד שעבר שם הפרדסן גרישה ירקוני, בעל מלון "חובבי ציון", שלא רחוק מביתו נעצרה הכרכרה. בעזרת קצינים בריטיים שהתגוררו אצלו חולץ אבנר, אבל היה בתחושה שכל אבריו רסוקים. למרבה הפלא יצא ממערבולת זו שלם בגופו ואף אבר לא נפגע בו פרט לשריטות עד זוב דם רב. כל בגדיו נקרעו לגזרים עקב היגררותו על הכביש.

וכשהתאושש קצת וראה שסבא אינו על הכרכרה, שאל לתומו את גרישה ירקוני, "להיכן העברתם את סבי?"

חשב ירקוני שהנער עודנו מטושטש ומבולבל, ניסה להסותו ואמר לו: "לפני שעה קלה ראיתי את סבך. היכנס נא ותיראה איך אתה ניראה! תתרחץ והסר ממך את בגדיך המרופטים!"

אך כשנוכח שהנער עומד על דעתו, ומספר לו מתוך התרגשות וחרדה את אשר קרה לסב, ניאות לו והלך עימו לחפש את סבא, ומצאו אותו מוטל בתעלת הכביש על פקעת חוטי תיל דוקרים. התברר שבידו הבריאה, חרף כוויותיו הנוראות, ניסה להסתער ולזנוק על הסוסה כדי לעוצרה, אך לא הצליח ונפל.

לאחר שחילצו את סבא גם משם – לא היתה להם ברירה, ובאמבולנס צבאי העבירו אותו ליפו, והפעם גרישה ירקוני עצמו נסע עימו.

רק לאחר שנרגע הסכים אבנר להיכנס לחדר-הרחצה, כי היה ניראה כשד-משחת. פניו מזוהמים בדם ובגדיו קרועים לגזרים.

קצין אנגלי אחד הראה לו יחס הוגן ומסר לידיו מגבת, מעיל צבאי ומכנסיים, ולאחר שהתרחץ והחליף בגדים, הגישו לו משקה חם.

אבנר נרגע והלך לחפש את הסוסה, שאותה מצא רגועה וקשורה לעץ שקד. ולאחר שהצליח, בעזרת החייל מוויטצ'פל שהתנדב לעזור לו, להביא את הכרכרה לחצר, החליף את הבגדים הצבאיים לבגדים אזרחיים. עלה על הסוסה כשהריתמה עדיין עליה, ורכב מיד ליפו כדי להיוודע מה שלום סבא.

כפי הניראה זילזל אבנר בנס הראשון שקרה לו אותו יום, ונגזר עליו לעמוד בניסיון של נס שני. כאשר עבר על פני המושבה הגרמנית שרונה נסעה מולו רכבת צבאית קטנה, וכאשר הקטר הבחין שקפץ מהסוסה והוא מתאמץ להרגיעה – הרעיש להכעיס בצפירות חזקות, ונוסף לכך הפיץ אדי-קיטור מבהילים.

הסוסה נרתעה, קפצה וזרקה את אבנר על הפסים, כשהקרון האחרון עובר ביעף וכמעט חובט בו ומוחץ אותו.

אז נשם אבנר לרווחה והתפלל: "ברוך הגומל חסדים לכל חי!" ובדרך החולות רכב לבית סבא בנווה שלום ומצא אותו עטוף כולו בתחבושות, והרופא של המושבה, ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן, עומד עליו ומטפל בו.

סבא שמח לראות את נכדו בריא ושלם.

אבנר לא סיפר על הנס השני שקרה לו.

ארבעה חודשים שכב סבא בייסורים קשים עד שהחלים מכוויותיו.

כבר למוחרת חזר אבנר למושבה, ולאחר ימים אחדים, בדרכו לפרדס, בכרכרה, שמע קול קורא בשמו:

 "יא חאוואג'ה אִיבְּנֵר!" [בבי"ת דגושה]

הוא הופתע לראות את עיסא אל-חאמד כי חשב שנישאר אינוואליד או כבר מת מהחבטות שספג מידית הטורייה של סבא בפרדס לעיני עשרים הרוכלים הערביים מהכפר פג'ה.

 "בעדאכ טייב?" – העודך בחיים? – שאל אבנר את עיסא, שייתכן שהיה אחיו-למחצה.

ענה לו עיסא: "איסא סידאכ זאלאן אלעייא? גולו אאנא בידי אבוס אידו איל באראט'שק, מיטעל אבויי דראבני!" – האם סבך עודנו כועס עליי? אמור לו שרוצה אנוכי לנשק את ידו הברוכה, כאילו אבי היכני!

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

נעמן כהן

לא ניתֵן טיפול רפואי לחיילים. שימותו כל החיילים! הבה נלך כצאן לטבח!

עשרות אנשי רפואה מחיל הרפואה הודיעו: לא נמשיך להשתתף בלחימה נגד החמאס בעזה. לא נלך למילואים: "לא יכולים להמשיך ולשתוק ולראות כיצד החולה, מדינת ישראל, מובלת בידי מנהיגיה ו'רופאיה' במסלול פגיעה עצמית אנושה."

על המכתב חתמו מילואימניקים ומילואימניקיות מדרגת סא"ל ומטה ממקצועות שונים: רופאים, קב"נים, אחים, פרמדיקים, חובשים וחובשים קרביים. אנשי הרפואה הצביעו על "ההשתלטות על שטחים והקריאה ליישבם, בניגוד לחוק הבינלאומי" כגורם מרכזי לסרבנותם, כמו גם חוסר ההתקדמות לעבר השלב השני של עסקת החטופים.

במכתב, אנשי הרפואה פירטו כי יסרבו להמשיך לשרת במילואים הן בשל הימשכותה הארוכה "מעבר לכל היגיון" של המלחמה, והן עקב הפגיעה שהיא גורמת "לאזרחים משני הצדדים ובמרקם החברתי הישראלי, ומסכנת את הישרדות מדינת ישראל לשנים קדימה."

לטענתם, חשיפה מתמשכת לאירועי קיצון טראומטיים ולסכנת חיים גורמת לפגיעה פוסט-טראומטית נרחבת, זאת לצד "חילול צלם האדם, הגורם לפציעה מוסרית מתמשכת."

כותבי המכתב קראו לישראל "לא להיכנע ללחצי הקיצוניים" ולאפשר לעסקת החטופים והפסקת האש להמשיך לשלב השני שלה. "אנו מודיעים כי לא נהיה מוכנים לחזור ולהשתתף בלחימה בעזה לאחר סיום השלב הראשון של העסקה," סיכמו.

https://www.kan.org.il/content/kan-news/defense/876669/

מכיוון שאותם אנשי רפואה מכריזים כי יפקירו אל מותם חיילים פצועים, אז במידה ויעשו כן על מדינת ישראל לשלול מהם מיידית את הרישיון לעסוק ברפואה.

איש רפואה הפוגע בשבועת הרופאים אסור שיעסוק ברפואה.

ודוק: בניגוד לדימוי העצמי המוסרי-כביכול של אותם מצהירים, להפקיר חיילים פצועים למוות ועל ידי כך להציל את שלטון החמאס ולשקמו ולהפקיר את בני משפחותיהם ללכת כצאן לטבח, אינו מעשה מוסרי. נהפוך הוא.

מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו:

הבה נציל ונשקם את שלטון החמאס בעזה!

במודעה גדולה בעיתון "הארץ" התפרסם גילוי הדעת הבא:

"אנו החברים במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו חשים חובה להשמיע קול חד וברור. כאנשי מקצוע המחויבים לעקרונות אתיים של כבוד האדם והתמיכה בחיים ובחרות אנו מזהירים מפני חידוש הלחימה בעזה אשר רק יגבירו את המצוקה הסבל הן של אזרחי ישראל והן של העם הפלסטיני."

https://www.relational-forum.org.il/

רשימת הפסיכואנלטיקאים חברי מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו.

https://www.taicp.org.il/?page_id=711&lang=he

כיצד משתלב מקצוע הפסיכואנליזה עם הפוליטיקה והקריאה להפסקת הלחימה בחמאס ובג'יהאד כדי להציל את שלטונו בעזה ולשקמו? זו שאלה קשה. האם אתם מתארים לכם את זיגמונד שלמה פרויד שנמלט ברגע האחרון מווינה וארבעת אחיותיו הושמדו במחנות, יוצא בקריאה להפסקת המלחמה בנאצים כדי להציל את היטלר, ולאפשר את המשך שלטונו?

האם הפסיכואנליטקאים היהודים בישראל הם לשיטת קרל גוסטב יונג בעלי תת מודע קולקטיבי ערבי?

קפה מווקאמה-התנגדות

רון אבזנסקי-חולדאי פתח במוזיאון העיר כיכר ביאליק 27 תל אביב בית קפה חדש: "קפה התנגדות" – מרחב של שיתוף ידע עם אקטיביסטיות ומובילי מחאה מתל-אביב-יפו ומפגשים אישיים עם אמני המוזיאון אשר ילוו את הקהל בשיטוט אל מאחורי הקלעים של היצירות.

https://www.tel-aviv.gov.il/Pages/MainItemPage.aspx?WebID=3af57d92-807c-43c5-8d5f-6fd455eb2776&ListID=969f7de3-0ac9-4a30-88f0-2e1a7281f3d0&ItemID=43819

האם רון אובז'נסקי-חולדאי מייחל שמחבלי הנוח'בה יבואו לתל אביב לשתות קפה בקפה המוואקמה ההתנגדות?

חקירת השפעת קטאר על אנשי ממשל ישראלים

המשרד של איינהורן קיבל תקציב לקידום האולמפיאדה של קאטר. אוריך עזר להם. כדאי להתחיל בחקירה בממשלת לפיד-בנט, שהצטרפה למאמצי הכשרת האולימפיאדה של קאטר במלא המרץ:

בנימין גנץ: "אחרי עבודה מאומצת שמח לעדכן שישראלים יוכלו להגיע לקטאר לצפות במשחקי המונדיאל. קטאר היא מדינה בעלת חשיבות בינלאומית שתורמת גם לשמירה על היציבות באזורנו ואני מברך על המהלך החשוב. תודה לשר החוץ יאיר למפל-לפיד, ושר התרבות והספורט יחיאל משה טרופר על העבודה החשובה בנושא."

יאיר למפל-לפיד: "הישג מדיני שממלא את לב האוהדים. לאחר עבודה משותפת עם בנימין גנץ ויחיאל משה טרופר הבשיל סיכום משמח. ישראלים יוכלו לטוס ולצפות במונדיאל בקטאר. המונדיאל פותח לנו שער ליחסים חמים חדשים. מברך את כל השותפים."

https://x.com/GadiTaub1/status/1905464580664336858?t=lH2l7-F1npb4eQ1U1nO9EA&s=03

כזכור גם ראש השב"כ רונן אברהם ברזובסקי-בר, הלבין את קטאר כאשר קיבל משליטהּ אלפי דולרים לכרטיס צפייה. לכן יש לחקור את כל המעורבים בהלבנת קטאר.

תנחומים ותקווה

משתתף בצערה העמוק של ד"ר עירית מלברג-אמינוף על פטירת בעלה, השופט אהרן אמינוף ז"ל.

נאחל לה שלא תדע עוד צער, אריכות ימים בבריאות טובה, שתצליח להמשיך במחקריה החשובים ביהדות, ובכתיבה בעיתון "חדשות בן עזר". "מי שיש לו איזה למה יוכל לשאת כל איך" (ויקטור פרנקל מתוך ניטשה).

ואלה שמות בני ישראל

סטף ורטהיימר ז"ל נפטר בגיל 98. בעיתון התפרסמו שתי מודעות אבל. מודעת אבל על לכתו עליה חתומים שלושת ילדיו, 10 נכדיו, 23 ניניו.

ומתחתיה מודעת אבל לרגל מלאות שלוש שנים לפטירתו של בנו איתן ז"ל. על המודעה חתומים:

אביו סטף ורטהיימר ז"ל (משום מה לא אבלה עליו גם אימו מרים ולך-ורטהיימר ז"ל)

אשתו אריאלה ורטהיימר

ילדיו אסף ומיכל, סיוון ועודד, מאיה ואסף, דניאל ודנה, גיא.

אחיותיו ואחיו: אירית, רותי, ויפתח.

נכדיו אן, בן, אלבי, אל, גור, אסיה, ונח איתן.

הוריו של סטף ורטהיימר ז"ל נקראו אויגן ולינה. לכל ילדיו נתן סטף ורטהיימר ז"ל שמות עבריים. לכל נכדיו של איתן ורטהיימר ניתנו שמות עבריים. לכל ניניו של איתן ורטהיימר ז"ל (מלבד אחד) ניתנו שמות לועזיים.

מה זה אומר על התרבות העברית? מה זה אומר על החברה הישראלית?

היו זמנים

היועץ המשפטי רק יועץ אין לו זכות וטו

ראו את הנאום של ציפורה מלכה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר בו היא מסבירה שאין ליועץ המשפטי זכות וטו, אלא רק המלצה.

ציפורה מלכה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר: "אני פשוט אומר זאת בפשטות כשאתה אומר האם היועץ המשפטי רשאי להטיל וטו? אני הבהרתי את זה מאד ברור. אין ליועץ המשפטי זכות וטו. יש לו חובה להביע את עמדתו ואחר כך השרים מצביעים. בממשלה הקודמת השרים הצביעו. היועץ המשפטי לממשלה אמר את דברו בוועדת שרים לחקיקה ביחס להצעות חוק שהיו על השולחן, והשרים שמעו והצביעו הפוך. זה מה שהיה בממשלה הקודמת. לא לפני 300 שנה. אז כל מה שאני רוצה שידע איך פעלו השרים אחר כך יוכל  הציבור לשפוט את נבחריו ע"פ הצבעתם."

https://x.com/Alonbareli/status/1904749084923097441?t=WBiVXbYvkCFgOluW7sgZyA&s=03

משום מה אז לא ראו המוני פרוטסטנטים מפגינים נגד דבריה ומעשיה.

האם הבטחה ליבתית?

נפתלי בנט: "לא אשב בקואליציה עם מפלגות ערביות."

מנסור עבאס: אני בקשר עם נפתלי בנט, מטרתנו העיקרית היא הפלת הממשלה." 

https://rotter.net/forum/scoops1/892969.shtml

האם הבטחת בנט היא הפעם הבטחה ליבתית?

לא למלחמת אזרחים!

אני מסכים עם כל מילה במאמרו של יוסף גיסינוביץ-אחימאיר "למי קראתם בוגד?" ("חדשות בן עזר", 2041) –חבל רק ששוב הוא מעוות את ההיסטוריה כשהוא מביא כדוגמה: "מלחמת אזרחים נמנעה בפרשת 'אלטלנה' (בגין: "מלחמת אחים לעולם לא!")

מייצ'סלב-בגון-מנחם בגין, לא מנע מלחמת אזרחים אלא פתח בה כאשר בעת ניסיון הפוטש של אלטלנה הוא נתן פקודה לתומכיו לערוק מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור, כשצבא הכיבוש המצרי נמצא 30 ק"מ מתל אביב, והם ערקו מסרפנד (צריפין) מחנה צה"ל, גנבו איתם משאיות ונשק, ויצאו להילחם נגד צה"ל בתל אביב. אם זו לא מלחמת אזרחים, מהי כן? אסור שמלחמת אזרחים כזו תקרה שנית.

נ.ב. כל מאמציי להנציח את שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל בניסיון הפוטש של פרשת אלטלנה – על האנדרטה לזכר הרוגי מחוללי מלחמת האזרחים (ביניהם אלו שערקו מצה"ל) עלו בתוהו. אנשי האצ"ל ותומכיהם מתנגדים להנצחתם.

בנוסף מן הראוי להסיר מהאנדרטה את השקר הכתוב עליה "בגין: "מלחמת אחים לעולם לא!" כי כאמור הוא זה שפתח בה.

החינוך הערבי-מוסלמי של הרשות בעזה

שירי הלל ל-7/10, מוות כ"ערך עליון": בעזה חזרו לבתי הספר – וזו התוכנית לתלמידים.

למרות הבטחות הרשות הפלסטינית לאיחוד האירופי לרפורמה במערכת החינוך ברצועה בתמורה למאות מיליוני אירו מהאיחוד האירופי, מכון המחקר והמדיניות הבינלאומי IMPACT-se מפרסם דוח חדש ממשרדי המכון בלונדון, שחושף את תוכנית הלימודים החדשה שהרשות הפלסטינית הפיצה לתלמידי רצועת עזה.

דו"ח מכון המחקר הלונדוני מגלה כי למעשה שום דבר לא השתנה. בשיעורי שפה ואפילו מתמטיקה הוכנסו תכני הסתה נגד ישראל. הספרים מהללים שהידים – וגם את פעולות הטבח הרצחני: "פעולות ג'יהאד – שער לגן עדן"

במקום ליישם את התחייבויותיה לאירופים, ניתוח של תוכנית הלימודים המקוצרת המיועדת לתלמידי רצועת עזה, כדי ש"יסגרו את פערי הלימודים שנוצר עקב המלחמה," ההסתה במוסדות החינוך נמשכת, גם אחרי טבח 7 באוקטובר. בין חומרי הלימודים ניתן למצוא עידוד אלימות, גילויי אנטישמיות, האדרת טרור, מחיקת ישראל ממפות, ועידוד ג'יהאד ומוות כשהידים מגיל צעיר.

שנת הלימודים נפתחה ב-23 בפברואר, והתוכנית החדשה נלמדת כיום בקרב יותר מרבע מיליון תלמידים בעזה, בכיתות א' ועד י"ב. מדובר בספרי לימוד דיגיטליים שנעשה בהם שימוש אינטרנטי, אך אלה גם מודפסים באופן מקומי.

בתי הספר שנפתחו מחדש משמשים גם לפי הדו"ח כזירה לפעילויות לימודיות המהוות פולחן לרצח יהודים, עם שירי הלל לטבח 7 באוקטובר ושיעורים שמעודדים אלימות ומציבים את המוות כ"ערך עליון". אנטישמיות מופיעה לאורך כל תוכנית הלימודים: בספר היסטוריה לכיתה י"א מופיעה תמונה של יד האוחזת בכדור הארץ ועליה מגן דוד – ייצוג ישיר של סטריאוטיפ עתיק על שליטת היהודים בעולם. באותו ספר מופיע גם ניסוח כי העם היהודי הוא "טענה כוזבת" שנועדה להצדיק קולוניאליזם. בספר לימודי האיסלאם מוצגים היהודים כערמומיים, מושחתים ואויבי הדת.

הדוח מתאר גם האדרת מוות, כאשר כבר בכיתה א' התלמידים לומדים את לקרוא ולכתוב האות ה' בערבית דרך המילה שהיד. פעולות ג'יהאד מוצגות כ"שער לגן עדן," והמוות מתואר כהרואי וקדוש. בשיעורי שפה מבקשים מהתלמידים לתאר "איך התמודדו השהידים עם המוות?" ובין השירים שנלמדים גם ציטוטים כגון "הם מטפסים על הרים של דמם השופע."

גם בשיעורי מדעים ומתמטיקה לא מפספסים הזדמנות להסית. שיעור בכיתה ג' מתרגל כתיבת ספרות על בסיס כתיבת המספר 2026, כמספר השהידים באינתיפאדה הראשונה, ובשיעור מתמטיקה בכיתה ט' לומדים חישובים סטטיסטים של מיספר ההרוגים הפלסטינים לרבות מחבלים. בכיתה ז' עוסקים בהסתברות באמצעות שנת 1948 והמילה "שיבה" בצירוף מפתח – סמל ל"זכות השיבה" ולמחיקת ישראל מהמפה.

ספר לכיתה ב' שבו התלמידים לומדים לחבר נקודות ולצייר מפה שכוללת את מדינת ישראל כחלק מפלסטין. המשימה לתלמידים: חברו את הנקודות   

במפות רבות מופיעה מדינת פלסטין מהנהר ועד הים, וישראל אינה קיימת כלל. שיעור שמיועד לכיתה ד' קובע כי הפליטים "ישובו ליפו – לא משנה כמה זמן ייקח," ושיעור באזרחות לכיתה ב' מבקש מהתלמידים לחבר נקודות ולצייר את מפת פלסטין הכוללת את כל שטח מדינת ישראל. כך, הלכה למעשה, בתי ספר שנפתחו מחדש משמשים כזירה להסתה נגד יהודים וישראלים כאחד.

לצד ספרי הלימוד הדיגיטליים החדשים, גם בבתי הספר שנפתחו בחודש שעבר ההסתה חוגגת. בבית הספר היסודי א-נאסר בעיר עזה, תלמידים בני 7-8 מקריאים שיר הלל לטבח של 7 באוקטובר והלוח בכיתה נושא את הכיתוב: "אתם ההיסטוריה, אתם המבול," ״אתם סמל הגאווה״ – כיתובים שמשבחים את מתקפת הטרור הרצחנית של חמאס, שמכונה גם "מבול אל-אקצא."

באירוע שנערך בינואר בבית ספר בחאן יונס, מצולמות תלמידות צעירות רוקדות ריקוד לאומני אלים, שרות בהתלהבות: "הצתנו את האינתיפאדה באבן ובסכין," תוך כדי סימון תנועות שחיטת ושיסוף גרון באצבעות הידיים כחלק מפעילות בית ספרית. השיר ממשיך בקריאה "האתגר התקבל – איפה הציוני והחייל?"

‏IMPACT-se יציג השבוע את ממצאי הדו"ח בפני בכירים באיחוד האירופי בבריסל – וידרוש מהם לפעול לאכיפת ההסכם מול הרשות הפלסטינית, שכלל התחייבות לרפורמה חינוכית, ולא להמשך הסתה חמורה נגד יהודים וישראלים. מנכ״ל מכון המחקר והמדיניות מרכוס שף אמר כי "זה היה רגע המבחן של הרשות הפלסטינית."

לדבריו, "היא חתמה על הסכם עם האיחוד האירופי והתחייבה לרפורמה בתוכנית הלימודים שלה. ובמקום זאת, אנחנו רואים שוב שהרשות ממשיכה להטמיע שנאה ואלימות עמוק בתוך תוכנית הלימודים שלה, וממשיכה ללמד אנטישמיות, להאדיר טרור ולשלול את אנושיותם של ישראלים. הכיתות הפלסטיניות נשארות קרקע פורייה לקיצוניות, עם חומרי לימוד חדשים שמחזקים את אותם נרטיבים מסוכנים."

סמנכ"ל מכון המחקר והמדיניות IMPACT-se אריק אגסי הוסיף: "לא יכולים עוד להתקיים שני יקומים מקבילים – אחד שבו האיחוד האירופי ממשיך להעביר כספים לרשות הפלסטינית שמתעקשת שהיא מקדמת רפורמות בתוכנית הלימודים, ואחר שבו לא מתבצעת אף רפורמה, ובתי הספר הפלסטיניים ממשיכים להיות מלאים באנטישמיות, שנאה והסתה לג'יהאד ואלימות. 7 באוקטובר לימד אותנו שהעידן של הסתה בבתי הספר הפלסטיניים חייב להסתיים. זה חייב להיפסק עכשיו. וכמי שתורם היחיד הגדול ביותר לרשות הפלסטינית ובמיוחד למשכורות פקדי החינוך שכותבים ומלמדים מספרי הלימוד הללו – האיחוד האירופי יכול להפוך את זה למציאות."

https://www.ynet.co.il/news/article/h14ii4g61l

הכול מתחיל ונגמר בחינוך. ויש עוד החולמים על החזרת הרשות לשלטון בעזה.

האם שינוי או תמימות?

גיא בכור: כמה אפשר להיות תמימים, כמה?

התהלוכות "נגד חמאס" הן הדרך הערמומית החדשה, בה חמאס גורם לצה"ל שלא להפציץ בעזה הצפונית, ולהשארת האוכלוסייה, שתמשיך לשמש לו מגן. זאת הפקה.

הרי נתיני האוייב בבית לאהיה, ג'באליה ובית חאנון קיבלו הוראת פינוי גורפת. אז איך הם "מפגינים" שם? ולמה צה"ל מקבל את הישארותם?

זה ארגון שטני, הרבה יותר מתוחכם ממה שחושבים אצלנו התמימים. ובישראל עוד מתגאים בזה. אצל חמאס זה הכול הפוך על הפוך. אם היה רוצה, מקומי אחד לא היה יוצא נגדו. כמו תמיד, גורמי ה"מודיעין" לא מבינים מה עומד מולם.

וכל זה כאשר חמאס מתעצם באופן אדיר, וממשיך בשיגורים לעבר ישראל. לא הבינו אצלנו דבר, ולא שינו דבר. אותם תמימים, שלא לומר גרוע יותר...

https://t.me/MyGPLANET/27720

אז למי להאמין? לגיא בכור, או למפגינים בעזה המוחים נגד החמאס?

ארה"ב: פוטרה אחות שהצדיקה את רצח שירי ביבס

בית החולים האוניברסיטאי OHSU באורגון פיטר אחות בשם קמישה הארט (51) בעקבות שורת פוסטים שבהם כינתה יהודים חולדות וכלבים, קראה להשמדתם והבהירה שלא תטפל בהם. עם זאת, רישיונה לא נשלל. בין היתר פרסמה אמירות מבחילות על משפחת ביבס וטענה ששירי ביבס ז"ל היתה "מטרה לגיטימית" בשל "עברה הצבאי". היא ניסתה לגייס 20 אלף דולר להגנה משפטית, אך הצליחה לגייס 220 דולר בלבד

קמישה הארט (51), אחות מוסמכת מבית החולים האוניברסיטאי OHSU באורגון – מהמובילים בארה"ב, פוטרה לאחר שהצהירה שלא תטפל בחולים יהודים, ופירסמה ברשתות החברתיות התבטאויות אנטישמיות חריפות, קריאות להשמדת יהודים ותמיכה פומבית בחמאס, כולל אמירות מבחילות בעניין משפחת ביבס.

הפוסטים שפירסמה הארט, ששימשה גם כמדריכת סיעוד בקומיוניטי קולג' בפורטלנד (PCC), כללו כינויים כגון "חולדות" ו"שרצים" ליהודים. באחת מתגובותיה ליהודייה שכתבה לה, ציינה הארט: "אני אסרב לטפל בך. אני לא מטפלת בבעלי חיים. כלבים. חולדות. שרצים מכל סוג." לגבר יהודי אחר כתבה: "הייתי מסרבת לטפל בך בכל מקרה. אני לא וטרינרית ואני לא מטפלת בכלבים."

בפוסטים נוספים התייחסה הארט לרצח שירי ביבס וכתבה שהיתה "מטרה לגיטימית" בשל "עברה הצבאי". היא הוסיפה שמשפחתה של ביבס צריכה להיות "אסירת תודה" שחמאס לא החזיר את גופות ילדיה, כפיר ואריאל, "בשקיות גופות כחולות עם אזיקונים." הארט אף ציינה כי היתה "בוחרת ללכת עם הקבוצה H (חמאס) בכל יום נתון" והביעה תמיכה גלויה במחבלי הארגון. בפוסט אחר איחלה מוות לישראלים ויהודים: "שכולם יפגשו את אבותיהם בקרוב!"

קבוצת "Physicians Against Antisemitism" (רופאים נגד אנטישמיות, או בקיצור PAA) חשפה את דבריה של הארט בפני עשרות אלפי עוקבים ופרסמה קריאה לפנות להנהלת OHSU בדרישה לפיטוריה. בעקבות הלחץ הציבורי, בית החולים, שמדורג בין חמשת המובילים בארצות הברית ברפואת מבוגרים, קיבל אלפי פניות במייל ושיחות טלפון בנושא.

גורם בבית החולים אמר כי "ההנהלה הוצפה והשתדלה להרגיע את הרוחות ולשמור על שקט," אבל לבסוף הודיעה כי הארט פוטרה מתפקידה. רישיונה כאחות מוסמכת נותר בתוקף עד נובמבר, זאת למרות פניות רבות שנעשו למועצת הסיעוד של אורגון בקריאה לבטל את רישיונה בגלל הפרת "שבועת נייטינגייל", על שם האחות האנגלייה פלורנס נייטינגייל. לפי שבועה זו, מתחייבות אחיות חדשות להעניק טיפול לכל חולה באשר הוא באופן מקצועי, שירותי והמהיר ככל האפשר. גם הקוד האתי של איגוד האחיות האמריקני אוסר על אפלייה בטיפול רפואי.

עוד בטרם פיטוריה, הארט, שמתגוררת בפורטלנד עם בעלה וארבעת ילדיהם, פתחה קמפיין מימון המונים ב-GoFundMe כדי לשכור עורך דין שיגן עליה. היא טענה שהיא קורבן של "בריונות מקוונת" ו"דוקסינג" (אאוטינג באינטרנט) מצד קבוצות שונות בשל התנגדותה למה שהגדירה "רצח עם". 

"קבוצות אנטישמיות מציקות לי כי אני לא תומכת ברצח העם!" כתבה. "עכשיו עבודת האחיות שלי מאוימת על ידם. זהו גם מסע הכפשה מקוון. לכן אני שוכרת עורך דין בתחום נזיקין כדי להגן על עצמי. אני לא תומכת באנטישמיות. אני תומכת באנושות ולא בהרג אחרים, במיוחד משפחות! האם תוכלו בבקשה לתמוך בי באקטיביזם הזה? בבקשה עזרו לי להילחם בבריונים המקוונים!" כתבה.

הארט ביקשה לגייס 20 אלף דולר להגנתה, אך הצליחה לגייס 220 דולר בלבד ולבסוף סגרה את הקמפיין. היא מחקה את הפרופילים שלה מהרשתות החברתיות, לא לפני שענתה בתגובה להודעת תמיכה מפרופיל פרו-פלסטיני: "תמיד אלחם למען הצדק."

https://www.ynet.co.il/health/article/byzt64bpyg

מסתבר שלא רק אנשי רפואה בישראל מאיימים לא לטפל ביהודים. גם באמריקה יש אנשי רפואה כאלה, ההבדל הוא ששם מפטרים לאחר איום כזה, הסותר את הקוד הרפואי.

נעמן כהן

אהוד: ואצלנו הם גיבורי התקשורת והקריאות להתאבדות לאומית.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: "בִּידְנַא נַעִישׁ!" קוראים נגד חמאס מפגינים מורעבים ברצועת עזה. אנחנו רוצים לחיות! – כן, גם החטופים שלנו, המתים והחיים, רצו ורוצים לחיות.

* אהוד היקר, אני מצטרף לדעתך ולדעתם של אורי הייטנר ונעמן כהן שאסור לכבד את פרופ' אווה אילוז בפרס ישראל. האישה הזאת היא אנטישמית, בעיקר אנטי אשכנזית, וטוב עושה שר החינוך שמונע את הכבוד הזה ממי שמבזה את העם והמדינה.

שלך –

משה גרנות

 אהוד: קרא-נא את דברי ההבל והשבח שכתבה נרי לבנה בזכות גברת אילוז ב"הארץ" ביום שישי האחרון. שתיהן, כמוך – רק לא ביבי.

* ג'וחא: הנאשם ראש הממשלה נוסע במטוסו "כנף ציון" לסופשבוע בבודפשט, לנוח קצת מהטירלולים ולאכול גולש. אבל אסור לנאשם לנוח! צפו לעלייה ניכרת בטינופו ובטירלולים עליו מצד התקשורת, מצד מפגיני "המחאה", ראשי האופוזיציה וארגוני "המחאה" שעדיין נותר להם קצת כסף אמריקאי שקיבלו בתקופת ביידן בעורמה מ-usaid כדי להפיל את שלטונו של נתניהו.

אגב, איפה ראש הממשלה יהיה מוגן יותר מפני הטרדות קשות ואפילו מפני התנקשות בחייו? בירושלים? ב"כנף ציון"? או בבודפשט?

וגם, תזכורת לאידיוטים השימושיים בישראל– האחראי לטבח ה-7 באוקטובר הוא יחיא סינוואר ולא בנימין נתניהו!

* רוית הכט: "הרבה לפני פסק הדין, שנדמה כי כמו השלום, לעולם לא נזכה לראותו, אפשר להגיד שנתניהו ניצח את המערכת. הוא הצליח להפוך את המשפט שלו לאירוע גרוטסקי, שהתארכותו התמוהה מרוקנת אותו ממשמעות, ומכתימה בעצם את מערכת המשפט כולה." ["הארץ" באינטרנט, 30.3].

* מוטי הרכבי: הטענה שהרשות השופטת זאת שבוחרת את עצמה, לקחה את כל הסמכויות מהרשויות האחרות אינה מדויקת. 

אז נכון הרשות השופטת לקחה מהרשות המחוקקת הנבחרת את סמכות החקיקה (בעצם נותנת לה לחוקק חוקים והיא קובעת אלו מהם לאמץ ואלה מהם לדחות), זה גם נכון שהרשות השופטת לקחה מהרשות המבצעת הנבחרת את הזכות למנות את ראשי הגופים המבצעים (ראה נושא שב״כ וכו') וכן לדחות כל החלטה על פי ראות עינה ולכפות כל על החלטה על פי ראות עינה. 

אבל יש סמכות אחת של שתי הרשויות הנבחרות שהרשות השופטת לא נוגעת בהם ומשאירה אותה 100% לרשויות הנבחרות – וזו כמובן האחריות. ״אחריות״ – סמכות זאת משאירה הרשות השופטת  100% לרשויות הנבחרות!!!

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!

אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.

*

קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:

https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz

*

את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!

רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים נהדרים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

בקובץ גדול אחד של גיליונות 1-29, 2022-2024.

עד כה נשלחו עם הופעתם קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל