פעמיים בשבוע

גיליון מס' 2049

לקראת כ"ז בניסן תשפ"ה, יום הזיכרון לשואה ולגבורה

וההתנפלות בכ"ז בניסן תרפ"א על פתח-תקווה לפני 104 שנים

יום חמש מאות שישים ושישה למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור ביהודה ושומרון והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2183 נמענים

[שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי כ"ו בניסן תשפ"ה. 24.4.2025.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה." [147 שנים לפתח-תקווה].

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: עֲלֵה סְתָו. // יוסי אחימאיר: שאלו שלום שלומית. // איליה בר זאב: פְּרלוּד מס' 21. // אורי הייטנר:  1. הרובד העמוק של הדמוקרטיה. 2. צרור הערות 23.4.25.  // בן בן-ארי: שני שירים. // אודי מנור: מחליפי העם – תגובה לרון בריימן ולאורי הייטנר. // רוֹן גֵּרָא: ארבעה שירים. // משה גרנות: "אם זה אדם" מאת פרימו לוי. // עמנואל בן סבו: על השופט אהרן אמינוף. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי. 1979. פרק 28. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק עשרים ושניים: הטייס הגרמני הלמוט פילמי. // מנחם רהט: סרבני הצפירה. // אסתר ראב: סיפורים על כ"ז בניסן תרפ"א בפתח-תקווה לפני 104 שנים. // נעמן כהן: הנביא יחזקאל: "וְאַתָּה בֶן-אָדָם, (רונן ברזובסקי-בר), צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל; וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר, וְהִזְהַרְתָּ אֹתָם מִמֶּנִּי." // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ

(1981-1972)

כְּבָר פְּגַשְׁתִּיךָ פַּעַם

עֲלֵה סְתָו

בתודה לראובן שהם

הוּא רוֹבֵץ לַפֶּתַח,

וַאֲנִי פּוֹגֶשֶׁת בּוֹ לָעִתִּים

הוּא אֵינוֹ מַבְעִית  –

הַאֲמִינָה;

הוּא חֲוָיָה  –

שְׁמוּרָה לִי

הוּא חֲוָיָה מְיֻחֶדֶת

הוּא חֲוָיָה גְּדוֹלָה

הַמַּמְתִּינָה לִי;

כְּאִלּוּ חָיִיתִי

אֶת לֵדָתִי  –

שֶׁלִּי  –  עַצְמִי  –

אֲנִי רוֹצָה

שֶׁתְּהֵא יָפָה  –

שְׁזוּרָה בְּקֶצֶב-תֵּבֵל;

עַל אַלּוֹן

נִפְתָּח לַחַיִּים

עָלֶה יָרֹק, בָּהִיר וָרַךְ  –

נַעֲשֶׂה לְאִטּוֹ יָרֹק כֵּהֶה:

שׁוֹתֶה טַל

וּלְשַׁד-שָׁרָשִׁים,

שַׁחְרוּרִים שָׁרִים לוֹ

בֹּקֶר וָעֶרֶב

אַהֲבָה מְסֻלְסֶלֶת

רוֹחֵץ בְּגֶשֶׁם-אָבִיב

פּוֹשֵׁר, בְּשׂוּם-הֲדָרִים;

מִתְנוֹצֵץ בַּשֶּׁמֶשׁ,

עַתָּה הֵחֵל מֵאִיר

בְּאוֹר שֶׁמֶשׁ-סְתָו

מְאֻחֶרֶת

וּמַקְהֵלַת-כְּרוּבִים נִכְלָמִים  –

מַסְתִּירִים פְּנֵיהֶם

וּפוֹתְחִים בְּסִימְפוֹנְיַת

"אַרְבַּע עִתּוֹת הַשָּׁנָה"

לְוִיוַלְדִי

וְשָׁמַיִם לְאֵין קֵץ

שָׁרִים אִתָּם

שַׁלְוַת-רְגִיעָה

וְעֶרְגָּה נִצְחִית

1978

השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יוסי אחימאיר

שאלו שלום שלומית

יצאנו ממצרים, חגגנו כמדי שנה גיבושנו לעם במהלך 40 שנות נדודים בסיני, צחקנו למקרא עשר המכות שהקב"ה הנחית על מעבידנו-בפרך – אבל מצרים אינה יוצאת מאיתנו. בעוד אנו עסוקים באיראן, בעזה, בלבנון, בסוריה, בטורקיה – וטרודים כמובן במריבות פנימיות שמכלות חלק נכבד מהאנרגיה שלנו – פחות אנו נותנים את הדעת להדהודי תופי מלחמה העולים מקאהיר.

מה פשר התמרונים הצבאיים בחצי האי סיני, ובניגוד להסכם השלום? ומה פשר המשטמה הגוברת לישראל בתקשורת המצרית?

לא מכבר ביקרתי ביישוב, שכמעט אינו מוכר ברבים. לא בשמו – שלומית – ולא בעצם קיומו. שלומית=שלום. אחד משלושה ישובים קהילתיים-דתיים שהוקמו אחרי פינוי ימית  – בחבל שלום. צריך להיות חלוץ אמיתי, ציוני בכל מאודך, מאמין בשלום, כדי להקים בית ומשפחה ביישוב כה "נידח", סמוך לגבול המצרי.

יהודה רבינוביץ גר בשלומית זה כבר שמונה שנים. בן 39, אב לשבעה ילדים. הוא מספר לנו, כי ערב שמחת תורה "ההוא", ב-2023, התפוסה ביישוב היתה מלאה. רבים באו מבחוץ לחגוג עם המתיישבים. למחרת – האזעקות. "חשבנו שאלה טילים ממצרים, רצנו כולנו לממ"ד, אבל האסימון טרם נפל."

למרבה המזל, היישוב השוכן דרומה מעוטף עזה, ניצל ממתקפת ה-7 באוקטובר. חבריו הבינו כעבור זמן-מה, שמשהו חמור קורה ביישוב הסמוך, פריגן – עשרה מחבלים רכובים על חמישה אופנועים חדרו אליו – וחשו לעזרתו. יהודה ושלושה מחברי כיתת הכוננות של שלומית, מפתיעים את המחבלים בפריגן, מניסים אותם, לא לפני שבועז קיבל כדור בכתף ויהודה נפצע ברגלו.

שלומית נמצא בתנופת בנייה. הביקוש לגור במקום עולה. איכות החיים, השקט, האווירה הנינוחה, המסורת – הם קרוב לוודאי הסיבה לכך. אבל כשנפרדתי בתום ביקורי הקצר ממקום יפה זה, לא יכולתי שלא לחשוב על מיקומו הגבולי, כק"מ אחד מהגבול השלום הבינלאומי, שמאחוריו רוחשות בימים אלה מזימות מלחמה. מצרים וקטאר מתחרות זו בזו, על ניהול-כביכול של המו"מ לשיחרור החטופים. קטאר העשירה היא מדינת אוייב מוצהרת. מממנת את חמאס ושולחת זרועותיה לכל רחבי המזה"ת והעולם, גם ללשכת ראש הממשלה בירושלים.

ביומון המימסדי 'אל-שרק', ובכלי תקשורת קטארים נוספים, מתפרסמים מאמרים אנטישמיים, שמשבחים את מתקפת החמאס ב-7 באוקטובר ומציגים את היהודים כ"אויבי אללה, תחבולנים, בוגדים, רוצחי הנביאים ומוצצי דם." העורך ג'אבר אל-חרמי, כתב: "אנו בטוחים, כי יום הדין לא יגיע כאשר נילחם ביהודים ונהרוג אותם. אין בקרבנו ייאוש ולא אובדן תקווה, למרות כל המכאובים, הפצעים והדם."

מצרים הענייה, עדיין מדינת שלום, תלוייה בחסדי מענקים כספיים נדיבים מקטאר. האנטישמיות גואה בה אף יותר. היומון 'אל-יום אל-סאבע' פירסם זה לא מכבר, מאמר אנטי ישראלי חריף בו נאמר, כי "ישראל היא האוייבת מספר אחת של הערבים, השואפת להורגם כדי להרחיב את שטחה..."

 ישראל, כך במאמר, היא "יישות כובשת, שמבצעת מעשי טבח נגד הפלסטינים בעזה, מנסה לכבוש חלקים מאדמות סוריה ולבנון ולכפות מציאות חדשה באזור. זאת, בנוסף לרצונה לרוקן את רצועת עזה מתושביה הפלסטינים באמתלה של חיסול תנועת חמאס..."

מאמר זה הוא רק דוגמית לטון האנטי-ישראלי החריף, השוטף את התקשורת המצרית. מאמרים רבים מאשימים את ישראל בביצוע פרובוקציות נגד מצרים תוך הפרת הסכם השלום עימה וכן בביצוע פשעים נגד הפלסטינים בשיתוף ארה"ב. דוחים בתוקף את טענותיה של ישראל, כי מצרים היא המפרה את הסכם השלום בתיגבורה הצבאי בסיני. "זכותה של מצרים להגן על גבולותיה" – נאמר בהם.

בהפוך על הפוך, שיטת תעמולה זו אופיינית למצרים, אשר כמאמר מזרחן ישראלי אחד, זו לא מדינה שיש לה צבא, אלא צבא שיש לו מדינה. לא רק שהיא מרכזת כוחות צבאיים ממזרח לתעלת סואץ, לא הרחק מגבול ישראל, אלא שהיא מתרצת זאת בצורך ההזוי "להגן על גבולותיה."

מי קונה זאת? מי מאיים עליה ממזרח? מי מעוניין בשבירת הסכם השלום שבתמורה לו ויתרה ישראל על השטח הענקי של סיני?

ויש למצרים עוד תירוץ: החשש – כפי שנכתב – מפני "התוכנית לגרש את תושבי רצועת עזה לסיני, מה שחושף את ביטחונה הלאומי של מצרים לסכנה אמיתית."

האם ריכוז הכוחות בסיני המלווה בגל מאמרים אנטי ישראליים, מלמדים על כוונת מצרים, להפר את הסכם השלום וליצור חזית מלחמתית נוספת נגד ישראל? האם סכנה מרחפת על שלומו של היישוב החלוצי שלומית? – ימים יגידו. וצריך להכיר בכאב: כנראה לא משתי המתווכות העויינות האלה, קטאר ומצרים, תגיע הישועה ל-59 החטופים שלנו.

יוסי אחימאיר

* * *

איליה בר זאב

פְּרלוּד מס' 21 בסי במול מז'ור – שירתיcantabile

קְטֹרֶת גָּז בְּאַסְדוֹת הַהוֹן מְעַרְבֶּלֶת עָרֵי שְׂרֵפָה,

מְפַעְפַּעַת בַּמִּגְדָּלִים, מְנַטֶּפֶת

תַּאֲוָה, גַּאֲוָה וּבֶצַע.

חֶלְקִיקֵי אָבָק אֱלוֹהִי נִשָּׂאִים בָּאֲוִיר. הֲרֵי

זֶה בִּקּוּר חָטוּף להַגָּדַת עֲתִידוֹת –

קוֹל כְּאוֹב...

לְחִישָׁה.

עוֹלָל, אִם נוֹלַד מֵת אוֹ חָתוּךְ –

אָסוּר בִּימֵי אֵבֶל.

אַל תִּבְכִּי אִשָּׁה, הָכִינִי תַּכְרִיכֵי בּוּץ לַבָּא בַּתּוֹר –

הַסְתִּירִי נַעֲלֵי כִּפּוּר.

אֵי-מִשָׁם, מֵעֵבֶר לְגִדְרוֹת הַתַּיִל,

מַנְגִּינַת צֶ'לוֹ.

כְּלָבִים חָדְלוּ לִנְעֹץ שִׁנַּיִם, שׁוֹלְחִים מַבָּט

רְווּי גַּעְגּוּעִים בִּזְנַב הַהוֹלְכִים –

הַנְּמוֹגִים אֶל רוּחָם.  

הוצאת ספרי עיתון77 2019.

* * *

אורי הייטנר

1. הרובד העמוק של הדמוקרטיה

בציבוריות הישראלית נסוב ויכוח נוקב על מהותה של הדמוקרטיה, בין שתי גישות: שלטון הרוב ודמוקרטיה מהותית.

תפיסת שלטון הרוב מצמצמת את הדמוקרטיה לשביל עיזים צר שעל פיו מי שניצחו בבחירות רשאים לעשות ככל העולה על רוחם, כי הם הרוב ולכן הם מבטאים את רצון העם, ורצון העם זו הדמוקרטיה. העם בוחר אחת לארבע שנים, בבחירות חופשיות, את נציגיו, ומי שזכו ברוב הקולות – גורפים את כל הקופה. זו גישה פשטנית מאוד, ולו כיוון שאפילו הפירוש המילולי של המושג דמוקרטיה אינו שלטון הרוב, אלא שלטון העם, והעם כולל את המיעוט. האם הדמוקרטיה מאפשרת לרוב לפגוע במיעוט? האם היא מאפשרת לרוב לחסל את המיעוט? והאם הרוב הוא באמת רוב? הרי מי שמכנים את עצמם "הרוב" בישראל, אינם אלא ברית של קבוצות מיעוט שהדבר העיקרי שמאחד אותן הוא השלטון, המאפשר לכל קבוצה לשמור על הדבר החשוב לה ביותר ובתמורה היא אינה פוגעת ביקר לקבוצות האחרות. האם ברית כזו היא "רוב העם", שבתוקף הרוב יכול לפגוע ביקר ובקדוש לכל השאר? אני מכנה את התפיסה הזאת "לינצ'וקרטיה". בלינץ', הרוב קובע שמותר לו להרוג את האחד או את המעטים. דמוקרטיה... זה לא.

תפיסת הדמוקרטיה המהותית מדברת על בחירות חופשיות ושלטון הרוב, לצד שמירה על זכויות המיעוט ועל זכויות הפרט. זו תפיסה מרחיבה, הכוללת את זכויות האדם והאזרח, את חופש הביטוי, חופש העיסוק, חופש ההתארגנות, חופש העיתונות, חופש הפולחן, שלטון החוק, השוויון בפני החוק, כפיפות השליט לחוק, חלוקת השלטון בין שלוש רשויות מופרדות עם איזונים ובלמים ביניהם, מערכת משפט עצמאית וחזקה. בניגוד לתפיסת "שלטון הרוב", שחותר להענקת כוח כמעט בלתי מוגבל לשלטון, הדמוקרטיה המהותית דוגלת בהגבלת השלטון.

ההיסטוריון והוגה הדעות תום נבון, מציע, בספרו "דמוקרטיה התאגדותית: תקווה לשעה זו" רבדים עמוקים יותר לדמוקרטיה. התפיסה המרחיבה של הדמוקרטיה המהותית, היא בעיניו הבסיס ההכרחי לדמוקרטיה, אבל גם הוא רובד רזה ורדוד והוא מציע את הרחבתה לשתי דיוטות נוספות.

"דמוקרטיה ראויה לשמה מתקיימת רק בתנאים שבהם חברות וחברי העם אכן מסדירים במשותף את חייהם ויחסיהם. תנאים אלו כוללים שלושה רבדים, בסדר מעמיק והולך: 1. דמוקרטיה פוליטית פורמלית, שכוללת בחירות חופשיות, הפרדת רשויות, הגנות חוקתיות על זכויות וחירויות הפרט, המיעוטים וכדומה; 2. דמוקרטיה חברתית (סוציאל-דמוקרטיה), שמבטיחה גישה חופשית שוויונית למשאבי החברה, לשירותים חברתיים, לפנאי ולהשכלה; 3. דמוקרטיה התאגדותית – שותפות פעילה וישירה של נשים ואנשים בעיצוב סביבת החיים והפעילות שלהם, במעגלים מתרחבים החל מסביבתם המיידית ועד למדינה".

ספרו של תום מתמקד בדיוטה העליונה של הדמוקרטיה, הדמוקרטיה ההתאגדותית, בהתבסס על כך שלא רק הדמוקרטיה הפוליטית אלא גם זו החברתית אמורות להיות מובנות מאליהן, אך אין די בהן ליצירת חיים דמוקרטיים אמיתיים. חיים דמוקרטיים אמיתיים מתקיימים כאשר האזרחים עצמם משתייכים לקהילות דמוקרטיות ולאיגודים דמוקרטיים שמאפשרים להם להשפיע באמת על חייהם ועל סביבתם, ובאמצעות אותה קהילה גם על רשתות של קהילות נוספות כדוגמתה, ובאמצעותן על החברה כולה ואולי אף על האנושות. כחבר קיבוץ, החי ומגשים בגופי דמוקרטיה כזו, שבה, הן כחבר המצביע באסיפת החברים על כל הנושאים הנוגעים לחיי הקהילה והן כפעיל בוועדות הקיבוץ וכבעל תפקיד כל חיי, וכנציג הקיבוץ או פעיל שלא מטעם הקיבוץ בגופים רחבים יותר, אני מאמין ומשוכנע שככל שיותר אזרחים ייטלו חלק בדמוקרטיה מהותית שכזו, החברה כולה תהיה דמוקרטיה אמיתית. תום נבון הוא חבר הקיבוץ העירוני משעל בנוף הגליל, וככזה הוא מגשים את התפיסה בחייו.

יש משהו חתרני בכך, ששעה שהדמוקרטיה המהותית נלחמת על עצם קיומה, ומה שמעבר אליה נראה כמותרות או כפנטזיה אוטופית, בא תום ומשליך לזירה את רעיון הדמוקרטיה ההתאגדותית דווקא בשעה זו, כתקווה לשעה זו, כתרופה לסערה שאותה אנו חווים.

ומעניינת הדרך הספרותית שבה הוא מציג את הרעיון. כותרת המשנה היא "מסות בובריאניות חדשות בלוויית שירי רחל". ההשראה לסוגה הזאת היא ספרו של אליעזר שבייד "מסות גורדיוניות חדשות". בספרו, שבייד פרסם מסות שבהן הציג את תפיסותיו על אודות הראוי לחברה הישראלית, בהשראת תורתו של א.ד. גורדון. אולם זיקת המסות של תום לבובר הדוקות יותר מזיקת המסות של שבייד לגורדון. כאן אין המדובר רק בהשראת תפיסתו של בובר, אלא בכל פרק הוא מציג את תפיסתו באמצעות כתביו של בובר, שאותם הוא דורש בהקשר אקטואלי. לכך הוא מצרף את שירי רחל. תום רואה בשירתה של רחל ביטוי לירי לתפיסת עולם הקרובה לתפיסת ה"אני-אתה" של בובר, ובכל פרק הוא דורש את רחל באמצעות בובר ואת בובר באמצעות רחל ואת שניהם במדרש מקורי שלו. התוצאה מרתקת. המסות עוסקות במעגלי החיים, ובעיקר במעגלי היחסים בין בני האדם – מעגלים ההולכים ומתרחבים: אני ואתה, חברותא, חלוציות, ציונות, יהדות ואנושיות. המעגלים שזורים זה בזה, כך שמערכת היחסים של "אני ואתה" משליכה על החברותא וכן הלאה עד האנושיות, שבה הוא מציג את תפיסתו של בובר, שעל פיה גם היחסים בין העמים צריכים להיות מבוססים על מערכת יחסים אלטרואיסטית, כמו זו הרצויה ביני ובינך.

בתקופת היישוב, טרם הקמת המדינה, היתה בארץ ישראל דמוקרטיה התאגדותית, בעיקר סביב ההסתדרות הכללית וחברת העובדים, טוען תום. היא הותקפה אחרי קום המדינה בשלוש מהפכות; מהפכת הממלכתיות של בן גוריון, מהפכת ההפרטה וכעת – המהפכה המשטרית. היום, כאשר מתקיים מאבק להגנה על הממלכתיות, מול המגזריות, מול הכפפת האינטרס הלאומי לאינטרסים כיתתיים ואישיים ומול מתקפה מאורגנת נגד מערכת המשפט, מערכת הביטחון ושירות המדינה, עם קונספירציית ה"דיפ-סטייט", קצת מוזר להשתמש במושג "ממלכתיות" בהקשר של שיח שנות החמישים. אז המחלוקת הייתה בין הממלכתיות לבין הוולונטריות כדרך להגשמה החלוצית; האם בידי המדינה או בידי הארגונים והמוסדות הוולונטריים של תקופת היישוב.

בפרק על החלוציות, הציג תום את המונולוג המפורסם של טרומפלדור על מהות המושג חלוץ, בשיחה עם ז'בוטינסקי, כפי שסיפר ז'בוטינסקי. שם דיבר טרומפלדור על משמעות מושג החלוציות: "אנו צריכים להקים דור, שלא יהיו לו אינטרסים ולא הרגלים. מטיל ברזל סתם.... צריך גלגל? אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קחו אותי... אין לי פרצוף, אין פסיכולוגיה, אין רגשות, אין לי אפילו שם: אני האידיאה הטהורה של שירות, מוכן לכל." תום טוען שטרומפלדור לא אמר את הדברים, ובעצם ז'בוטינסקי הכניס לפיו את השקפתו שלו. והוסיף: "החלוץ אינו אדם אלא מכשיר. מכשיר בידי מי? בידי 'המכונה הלאומית'. ומי מפעיל את המכונה הלאומית? המנהיג."

תום מוכיח שטרומפלדור כתב דברים אחרים על החלוציות. ומכאן, שאת הדברים האלה כתב ז'בוטינסקי, והם מבטאים תפיסה פשיסטית, של אובדן האינדיבידואל מתוך כפיפות למנהיג. אין לתום על מה להסתמך, ואין ספק שהיו לטרומפלדור רעיונות של קיבוץ ארצי גדול שבו החלוצים הם מכשירים במכונה גדולה המקיימים את צרכי הארץ, ברוח הדברים שז'בוטינסקי הביא מפיו. כן, יש סתירה בין דברים שונים של אותו אדם, ולעתים הוא מקצין רעיון שנראה לו נכון בתקופה מסוימת, במקרה זה בתקופת בניין הארץ. אילו תפיסת החלוץ היא תפיסתו של ז'בוטינסקי, שהושמה בידיו בפי טרומפלדור, האם יכול תום לראות אותה משתלבת עם רעיונותיו האחרים של ז'בוטינסקי? האמת היא, שבין הוגי הציונות, הגותו של ז'בוטינסקי היא הליברלית ביותר ועיקרה חירות הפרט וקידוש האינדיבידואל. "כל יחיד הוא מלך."

בניגוד לרעיון של הספר עצמו, של הידברות פורה בין יריבים, הן בין בעלי הפלוגתא בתוך הציבוריות הישראלית והן בינינו לבין אויבינו, כאן הוא מבכר דה-לגיטימציה ליריב, במקרה הזה ז'בוטינסקי. ויחד עם ז'בוטינסקי, בתפיסה שהוא מלביש עליו, נמצא בן גוריון, בתפיסת הממלכתיות שלו. ומולם – טרומפלדור, ברל כצנלסון וטבנקין. ברל היה מקורבו הגדול של בן גוריון ולרוב הם ראו עין בעין את הסוגיות שעל הפרק. ברל נפטר טרם קום המדינה, וקשה לדעת מה הייתה דעתו בפולמוס על הממלכתיות. אולי היא היתה כשל בן גוריון? הרי גם בן גוריון לא היה "ממלכתי" בטרם היתה ממלכה...

החלוקה הזאת למחנות, כשהמחנה שמנגד כולל את ז'בוטינסקי ובן גוריון (כי המחנות האמיתיים חוצים כל מחנה פוליטי בתוכו) ומולם את תפיסתם של הרצל וברל, מבטאת תפיסה שאינה של בובר או של רחל, אך היא נוכחת סמויה בספר, ובעיני גורעת מאיכותו – תורת המחנות של "חוג אורנים".

למרות ההערה הזאת, אני מזדהה עם חלק ניכר מרעיונות הספר, ובעיקר עם הרעיון המרכזי, של התאגדויות דמוקרטיות, קהילות דמוקרטיות, שתפעלנה בתוכן בדמוקרטיה ותשפענה על המעגלים שסביבן ולבסוף על המעגל הלאומי הכולל. "היחס אני-אתה הוא יסוד החברותא, קבוצה שבה מכוונים החברים זה אל זה כאני אל אתה. החבורות, ממינים שונים, מתלכדות לכדי איגודים ואיגודי איגודים, אשר בסדר שכבות פנימי משרים מרוחם על החברה הלאומית כולה. עבור בובר, כמוהו כהרצל, הגשמת הציונות אינה מתמצה בהקמת מדינה יהודית, אלא בחידוש החברה היהודית כ'חברה שיתופית גדולה שבתוכה אגודות שיתופיות יותר קטנות' [ציטוט מ"אלטנוילנד" של הרצל א.ה.]."

האם החלום של חברת דמוקרטיה התאגדותית ריאלי לעת הזו. חלק מכותרת הספר היא "תקווה לשעה זו", וזו כותרת אחרית הדבר. תום מאמין שהרעיון הזה הוא התקווה דווקא בימים הקשים הללו, והוא מוצא סימנים לכך במציאות חיינו. "עדין לוחשות גחלי הדמוקרטיה ההתאגדותית בין חורבותיו העשנים של הבית הציוני. קהילות עקורות מגלות חוסן קולקטיבי ולנוכח מבחני אש של פליטות ושכול נרתמות להשתקמותן ולקימום יישוביהן. חבורות שנפגשו במסגרת המאבק על הדמוקרטיה מצמיחות מתוכן רשתות של ערבות הדדית. ביחידות הצבא והמילואים ובכיתות הכוננות העירוניות מתחשלת אחווה בין מגזרית. קבוצות מאבק למען החטופים ומשפחותיהם מתגבשות לכדי תנועות שחבריהן מחוברים זה לזה בעבותות של רגשות משפחתיים ממש. ... מתוך החורבן שהמיטו מתקפת השבעה באוקטובר והמלחמה שבעקבותיה, ניכרת ביתר שאת הדחיפות בבנייה מחדש של חברה ישראלית מלוכדת יותר, מאוגדת יותר."

תום נבון: "דמוקרטיה התאגדותית: תקווה לשעה זו – מסות בובריאניות חדשות בלוויית שירי רחל", פרדס הוצאה לאור, תשפ"ה 2025.

[אהוד: לא כל כך הבנתי את האוטופיה הדמוקרטית האנטי-דמוקרטית הזו, אבל כן הבנתי שאם דמוקרטיה כדמוקרטיית הרוב בראשות נתניהו פסולה, הרי שלמעשה, וזה מה שמתרחש לעינינו – רק דמוקרטיה של רונן בר ראש השב"כ, גלי בהרב מיארה היועצת המשפטית לממשלה ובית המשפט העליון בראשות יצחק עמית – אשר יחדיו ינסו, בניגוד לרצון הבוחרים, להוציא את נתניהו לנבצרות – היא הדמוקרטיה הראויה, ולעזאזל המדינה!]

2. צרור הערות 23.4.25

* ניסיון פוטש – נתניהו ניסה בימים האחרונים כל דרך לפייס את רונן בר, לרצות אותו – העיקר שלא ישלח את התצהיר לבג"ץ. הוא ידע למה. הוא ידע מה הוא רוצה להסתיר.

התצהיר מלמד שנתניהו הוא ראש ממשלה אנרכיסט שניסה לבצע פוטש שלטוני נגד הדמוקרטיה הישראלית.

נתניהו דרש מראש השב"כ להעדיף נאמנות אישית אליו על נאמנות למדינה.

נתניהו דרש מראש השב"כ להפר את החוק, ובמקרה של סתירה בין הנחיותיו לפסיקת בג"ץ, לשמוע לו ולא לבג"ץ. עיקר החומרה בכך אינה הדרישה מראש השב"כ, שהיא רק סימפטום,  אלא עצם הכוונה של ראש הממשלה להפר פסיקת בג"ץ ולתת הנחיות המנוגדות לה. יש משטרים שבהם המנהיג הוא החוק. דמוקרטיה – זה לא. אין דמוקרטיה שבה המנהיג אינו כפוף לחוק.

נתניהו ניסה להפעיל את השב"כ נגד מחאה אזרחית חוקית. זו התנהלות אנטי-דמוקרטית.

נתניהו ניסה ומנסה לשבש חקירה של אחת הפרשות הביטחוניות החמורות ביותר בתולדות המדינה, שעוסקת בסביבתו הקרובה ולוחכת את שולי גלימתו.

נתניהו טוען שהתצהיר שקרי. אבל נתניהו שקרן. הרי גם מעריציו לא יקנו ממנו מכונית משומשת.

אין מנוס מחקירה פלילית בעקבות התצהיר.

ואחרי הכול, חשוב להבהיר – גם עכשיו האחריות הלאומית מחייבת לא לשבור את הכלים.

לבטח יתגברו הקולות להוציא את נתניהו לנבצרות. אין חיה כזאת. עצם העלאת הרעיון הזה היא הוספת שמן למדורה. ניסיון של גוף לא נבחר להחליט שראש הממשלה הנבחר יסיים את תפקידו, היא פוטש כמו של נתניהו, והיא עלולה להביא למלחמת אחים.

אין מנוס, אלא לנשוך שפתיים ולהיאבק באופן דמוקרטי ועל פי חוק, ולהפיל את נתניהו בבחירות.

בהנחת התצהיר, גילה רונן בר אזרחות טובה ותרם תרומה משמעותית להצלת הדמוקרטיה. אולם כעת, אחרי ששלח את התצהיר, עליו להתפטר. הוא עצמו כתב בתצהיר שבכוונתו לסיים בקרוב את תפקידו. הוא הרי לקח אחריות לחלקו המשמעותי של השב"כ במחדל 7 באוקטובר. במצב היחסים הנוכחי, הוא אינו יכול לעבוד עם ראש הממשלה, והנתק הזה הוא סכנה לביטחון המדינה. על בר לשחרר את בג"ץ מן המלכוד, בין האחריות הלאומית לאפשר ניהול סביר של ביטחון המדינה, לבין אי היכולת של בג"ץ לאשר פיטורין שנעשו בניגוד עניינים מובהק כל כך.

יהיה זה אבסורד אם מר מחדל, האחראי מס' 1 למחדל, יפטר את ראש השב"כ בשל חלקו במחדל. טוב יעשה ראש השב"כ אם יתפטר מעצמו, כבר היום.

אין זה ראוי שנתניהו יבחר את ראש השב"כ הבא, אך זה סימפטום לאבסורד ששנה וחצי אחרי 7 באוקטובר הוא עדין ראש הממשלה. כל מינוי חייב לעבור את אישור ועדת גרוניס ועומד לביקורת בג"ץ, ולכן נתניהו לא יוכל למנות אדם שאינו ראוי.

האחריות הלאומית מחייבת.

[אהוד: אני ממליץ לך באופן דחוף להתייעץ עם פסיכולוג – כי מרוב שינאה לנתניהו נעשית מגן של רונן בר! האין גבול לסכלות?]

* התעלול התורן –עוד תעלול של הממשלה האנרכיסטית – אי הזמנת נשיא בית המשפט העליון לטקס הענקת פרסי ישראל.

על נשיא המדינה להודיע שלא ישתתף בטקס ללא השופט עמית. מן הראוי שכלות וחתני הפרס, אם הם בעלי כבוד עצמי, יודיעו שלא ישתתפו בטקס בתנאים אלה.

* המלצה לראש הממשלה – ממלכתיות היא גם נאמנות למסורת של הטקסים הלאומיים.

המסורת הממלכתית, היא שהאישיות בטקס פתיחת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ליד הכותל, הוא נשיא המדינה. לא ראש הממשלה, שגם הנורמטיביים שבהם, כלומר מי שאינו נתניהו, מייצגים צד במתרס הפוליטי, אלא הנשיא, שהוא סמל הממלכתיות ואחדות ישראל.

המסורת של טקס השאת המשואות – טקס המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות, היא שהדמות המרכזית היא יו"ר הכנסת. עד מינויו של יריב לוין לתפקיד, כל יו"רי הכנסת נהגו בממלכתיות, כמייצגי הכנסת כולה, ולא בכדי יו"ר הכנסת הוא מ"מ הנשיא. הכנסת בחרה באנשים הראויים למעמד הממלכתי הזה.

מאז יום העצמאות השבעים, נתניהו, באובססיית השלטון שלו, נגס וכירסם במעמדו של יו"ר הכנסת ובסיוע האחראית על טקס המשואות , מירי רגב, הלך והשתלט עליו, והפך אותו למפגן פולחן אישיות. אך הוא אינו יודע שובע. כעת הוא מנסה להשתלט גם על טקס יום הזיכרון בכותל. אין חלקה טובה שאין הוא מנסה להרוס.

יש לי המלצה לנתניהו. ותר על הטקס בכותל, וכך יתפנה לך הזמן שלא מצאת במשך שנה וחצי – סע לניר עוז. עמוד שם דקה דומיה. כרע ברך ובקש סליחה.

[אהוד: וגם תתפלל לעילוי נשמתו של יחיא סינוואר שבניגוד לך אין לו שום אחריות לטבח!]

* ממה הוא מפחד – נתניהו בורח מראיונות לתקשורת וממסיבות עיתונאים, כי הוא מפחד משאלות העיתונאים, שהן שאלות הציבור. אפס במנהיגות.

* הצהרה דרמטית – להלן עיקרי הצהרתו המדינית המיוחדת של נתניהו במוצ"ש: "        ".

* בריאות איתנה – לראש הממשלה לשעתיד נפתלי בנט – רפואה שלמה והחלמה מהירה. עם ישראל זקוק לך!

* פרוטות – מיד כשנודע דבר אשפוזו של בנט, מיהר ח"כ שקלים מהליכוד, לפרסם הודעה של שמחה לאיד, בניסיון לחלץ את עצמו מאלמוניותו המוצדקת, ולהרוויח כמה נקודות בפריימריז. הוא התגולל בבנט, ושאל איך מי שקרס באימון כושר היה מנהל מלחמה בשבע חזיתות? אין להם בושה לעבדיו הנרצעים של מי שהמיט על העם היהודי את האסון הגדול ביותר מאז השואה. הוא לא רק נבל מנוול אלא גם שקרן, כי לצד דברי הבלע הוא גם איחל לו, בקריצה, בריאות איתנה. כך הידרדרה מפלגת ההדר הבית"רי לקקיטוסקרטיה מהזן הנחות ביותר.

שקלים?! פרוטות לא הייתי שם עליו.

ומיד אחריו, ח"כית ה[------] הוציאה הודעה דוחה אפילו יותר.

* מזלה הגדול של מרים פרץ – תמכתי בבחירתה של מרים פרץ, שאני רואה בה אשת מופת, לנשיאת המדינה.

בדיעבד, אני חושב שחסד עשתה עימה ההשגחה העליונה, שפטרה אותה מן העונש הזה.

מרים פרץ היא אישה של ממלכתיות אדוקה, של אחדות ישראל ואהבת ישראל. של כל מה שנתעב על האספסוף הביביסטי והימנני. ואין מי שהם שונאים יותר מאנשים שבאו מן הימין או מהציבור הדתי, נבחרו או מונו לתפקידים ממלכתיים, והנאמנות שלהם היתה לעם ישראל ולמדינת ישראל ולא לשבט; לממלכה ולא למלך, למלכה ולנסיך – האב האם ורוח השטות.

מסכת הייסורים שעבר רובי ריבלין היה מתגמד ליד צונאמי השנאה שהיה נשפך על פרץ. ראו מה הם עשו וממשיכים לעשות למנדלבליט, אלשייך, יורם כהן ונועם סולברג. הם מגדירים אותם בוגדים וסס00מולנים וממררים את חייהם.

זה מה שהם היו עושים למרים פרץ, ללא רחם. היא סבלה די בחייה, וטוב שנחסכה ממנה מכונת הרעל הזאת.

* אורית קמיר היא אוטו-אנטישמית מכחישת שואה – מכל סוגי הכחשת השואה, הבזויה, הנחותה והצינית ביותר היא הצגת היהודים כנאצים. זו שיטה פופולרית בקרב הגרעין העמוק ביותר של האנטישמים.

אורית קמיר פירסמה ב"הארץ" פשקוויל ארוך שכל כולו הטענה שישראל מבצעת ברצועת עזה את מה שהנאצים ביצעו בשואה, וששתיקת הישראלים גרועה יותר משתיקת הגרמנים לנוכח זוועות הנאצים. כותרת הפשקוויל: "מה אתם רוצים מהגרמנים? הביטו בראי וראו אותם. האנשים שנותנים לרוע לנצח."

 בדרך כלל, ההשוואה הזאת היא מלכודת. כי היא מעוררת תגובות כמו: "מה, אנחנו הקמנו תאי גזים?" ואז התשובה, "לא, אבל." עצם התגובות הללו נותנות לגיטימציה ל"השוואה" האנטישמית. במקרה הזה, היא עצמה כתבה בגיחוך על הטיעונים האלה, כצידוקים ל"שתיקה".

ושוב, אין שום סיבה לקיים ויכוח "ענייני" על הטענה הזאת, כי אז אנו נותנים לה לגיטימציה. יש לומר דבר אחד בלבד – אורית קמיר היא אוטו-אנטישמית מכחישת שואה. "הארץ", שמסרב לפרסם מודעה בתשלום למען הסכמה לאומית, כי נאמר שם שיש להוציא את צה"ל מהמחלוקת הפוליטית, מפרסם תועבה אנטישמית של הכחשת שואה.

7 באוקטובר עורר את השד האנטישמי בכל העולם. מסתבר שגם בקרבנו.

* נוטעים ברינה – "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו," כתב משורר תהילים. הוא העביר מסר משמעותי ונכון, שהמאמץ והקושי ראויים, כי בזכותם אנו קוטפים את פרי עמלנו. זה נכון לכל סוג של עבודה, לא רק בחקלאות.

אבל אני דווקא נוטע ברינה. מכל העבודות החקלאיות, הנטיעה אהובה עליי במיוחד. לבוא בבוקר לחלקה ריקה לסיים את היום בחלקה נטועה, זה סיפוק גדול.

נטענו השבוע חלקת כרם חדשה, זני קברנה סוביניון וסוביניון בלאן – חלקת ניר, לזכרו של ניר ברנס, שנרצח מרקטה של חיזבאללה. חלקת ניר ניטעה בצמוד לחלקת נועה, חלקת תפוחים, שנטענו לזכר אשתו, נועה ברנס, שנרצחה יחד עימו.

אין הנצחה יפה יותר מנטיעה. זו התשובה הציונית לאויבינו. הם מנסים לעקור אותנו מאדמתנו – אנו מעמיקים את שורשינו בה.

* ביד הלשון: אפילו מטאטא יורה – בשידור משחק חצי גמר גביע המדינה בכדורגל בין הפועל באר שבע להפועל ת"א, אמר הפרשן (איני יודע מיהו): "כשהולך – אפילו מטאטא יורה."

הביטוי לקוח משירו של איציק מאנגר "אברהם ושרה". מאנגר (1901-1969) היה משורר, סופר ומחזאי יידיש. השיר לקוח מספרו "שירי החומש" – "חומש לידער", שכולו שירים על חומש "בראשית", והם מדרשים מודרניים שלו על גיבורי ספר בראשית.

בשיר "אברהם ושרה" – "אברהם און שרה", מלינה שרה על כך שכל אישה בגילה הרתה כבר לפחות 18 פעמים ואילו היא עדין לא ילדה, ואיך עוד תלד בגילה? אברהם מרגיע אותה, ואומר שאם היא תבטח באלוהים הכול יסתדר, כי אם אלוהים רוצה, אפילו מטאטא יורה.

השיר זכה למיספר תרגומים לעברית, ובהם של חיים חפר ובנימין טנא. את התרגום של בנימין טנא הלחין מישה סגל ואריק איינשטיין שר בתקליט המופת שלו "פוזי".

"אבריימל, מתי יהיה לנו בן? הן אנו זוג בא בימים

כל אישה בגילי הרתה לפחות שמונה עשרה פעמים.

אברהם מחייך ושותק, מוצץ מקטרתו בכל פה

ביטחון, זוגתי, ברצות אלוהים אפילו מטאטא יורה."

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

בן בן-ארי

שני שירים

קְבִיעוּת

אַהֲבָה

הִיא אֲמִתִּית

לְעוֹלָם לֹא תֵּעָלֵם,

גַּם אִם דּוֹעֶכֶת

תָּמִיד הִיא שָׁם.

רַק בָּרֹאשׁ

הַכֹּל נִדְמֶה,

אַךְ בַּלֵּב

הוּא מְעוֹנָהּ.

גַּם אָבִיב

כֹּה אֲמִתִּי

הוּא,

אַף קַיִץ

אִם בּוֹעֵר

לֹא יְסַלְקוֹ,

רַק יַחְלִיפוֹ

זְמַנִּית

וּבְתוֹרוֹ

יָשׁוּב בַּהֲדָרוֹ.

אַהֲבָה

אִם אֲמִתִּית,

לָעַד תִּגְבַּר

עַל כָּל מִכְשׁוֹל.

כָּמוֹהָ, כְּמוֹ אָבִיב

שָׁרְשָׁם עָמִיד

לֹא "סְתָם" גִּבְעוֹל.

נְשָׁמוֹת שְׁתַּיִם

שְׂעָרֵךְ הַגּוֹלֵשׁ

כֹּה אָהַב

אַפֵּךְ הַשּׁוֹבָב

קָרָא אֵלָיו

זְמִינוּת יְרֵכֶיךָ

חִיְּכָה כָּל הָעֵת

עַכּוּזֵךְ בְּגָלוּי

הִזְמִינוֹ.

כָּךְ לִי תֵּאַרְתְּ

מָה "עָבָר" עַל

גַּבְרֵךְ הַזָּמִין

בְּתוֹרוֹ.

"רַק אַתָּה,"

לֹא שָׁכַחְתְּ לְהוֹסִיף,

"כָּל כֻּלִּי גָּמַעְתָּ

תָּמִיד

בְּשִׁלּוּב יִחוּדִי

שֶׁל נְשָׁמוֹת שְׁתַּיִם."

בן בן-ארי ©

* * *

משה גרנות

האם זה ייקרא אדם?

על "אם זה אדם" מאת פרימו לוי

מאיטלקית – מירון רפופורט

הקיבוץ המאוחד 2023, 271 עמ'

ב"פלנטה האחרת" (ביטויו של ק. צטניק) הועידו הנאצים ליהודים שתי אופציות:  להיחנק בגז ואחר כך להישרף לאפר, או לשרוד מיספר חודשים בעבודת פרך בקור וברעב – בהליך של דה-הומניזציה אל הכיליון, כשמעל הראש מאיימים הגרדום על כל "סטייה" מהפקודות, עונשי גוף מבהילים, משלוח לגיהינום של מכרה פחם ושלילת מנת המזון המינימלית המבטיחה עוד יום של חיים. ב"אם זה אדם" מתאר פרימו לוי את ההליך המזוויע הזה, שהיה עד לו באחד-עשר החודשים ששהה בבונה-מונוביץ, מחנה לוויין של אושוויץ. בעיקר מתאר לוי איך אנשים שפעם היו ערבים זה לזה, ידעו מהם רחמים, מהי אהבת הורים לילדיהם, מהי עריבות הדדית – הפכו תוך זמן קצר להדהים לתת-אדם.

בעקבות הלשנה הוסגר פרימו לוי הפרטיזן למיליציה הפשיסטית, כשהוא בן עשרים וארבע. הוא נחקר ונעצר במחנה שבויים בפוסולי שליד מודנה. אבל מסתבר שגם אילו לא הוסגר לפשיסטים, גורלו לא היה שונה – יחד עם עוד 650 יהודים איטלקים (גברים, נשים, ילדים זקנים) הוסע במשך ארבעה ימים ברכבת לאושוויץ שבפולין. לוי מקדים את המאוחר ומספר שמתוך חמישים האנשים שהיו בקרון שהוא נמצא – שרדו רק ארבעה!

קבלת הפנים המיידית בלאגר: נביחות, מכות, סלקציה בין הכשירים לעבודה ובין המובלים ישירות לתאי הגזים. דורשים לוותר על החבילות שהביאו עימם, על שעונים וכסף, מפשיטים ערומים (ארבעה ימים לא באה טיפת מים אל פיהם, ולא מרשים ברשעות להרוות את הצימאון בגליד קרח. לאורך כל הספר פוגש הקורא את "מי שהיו" – יהודי גרמני שלחם במלחמת העולם הראשונה וקיבל עיטור, אחר תלמיד חכם, שני רבנים מתדיינים בענייני הלכה, למרות הקור הרעב והייסורים. אלברטו, חבר טוב של פרימו, שעושה כל אשר לאל ידו לרווחתו, יהודים סלוניקאים חכמים ומלוכדים, הנרי, צעיר בן עשרים ושתיים, ששולט באנגלית, צרפתית, גרמנית, רוסית, מנדי, רב מקרפטורוס, מוסמך למשפטים, ציוני, פרטיזן, שולט בשבע שפות, ז'אן, סטודנט  מאלזס, שמשמש כפיקולו, ומשתוקק לשמוע את לוי מצטט מהזיכרון את "התופת" מ"הקומדיה האלוהית" של דאנטה (אגב, פרימו חושף שפע של ידע בספרות הקלאסית, לדוגמה, כאשר הוא מתאר את הקאפו הממשש את היוצאים מהמקלחת כדי לוודא  שהתקלחו, הרי מי שמתחמק מהמים הקרים והמזוהמים – לוקה במכות ובביטול מנת הלחם – הוא מדומה לקיקלופ שאודיסאוס עיוור את עינו האחת, ולכן נאלץ למשש את מי שיוצא ממערתו כדי לאוכלו).

ובכן, אנשים טובים, משכילים, בעלי תכונות תרומיות – הופכים באחת לתת אדם: במקום בגדים – לובשים סמרטוטים, במקום נעליים – כפכפים עם סוליית עץ הפוצעים אנושות את הרגליים; אין לאסירים שמות – רק מספרים מקועקעים על הזרוע השמאלית, מסביב למחנה יש רשת תיל חשמלית, 148 כלואים בתוך צריף עץ (צריף אחד מתוך 60), שני כלואים על דרגש, שמותרים רק בשינה, ביום צריך לעמוד ליד הדרגש בצפיפות. לוי מתאר את הרעב והצמא המצמיתים לגורלו של טנטלוס מהמיתולוגיה היוונית שנענש לא לאכול פירות מהעץ שמעליו, ולא לשתות מים מהנביעה שתחתיו. את הצרכים עושים הכלואים בדלי, וחסר המזל (בדרך כלל "ירוק" בעל מיספר מקועקע גדול) צריך לשפוך אותו במחראה. העבודה היא בעיקר חפירות, סבלות של שקי פחם, של אדנים כבדים, כשמדשדשים בכפור ובשלג בחורף, ובבוץ באביב ובסתיו. לחץ הזמנים הוא כל כך חמור עד כי יש כלואים המשתינים תוך כדי ריצה, וכך "מרוויחים" זמן כדי להישמע לדרישות השטניות של הקפואים ושל "אבות הבלוקים".

עזרה לזולת ורחמים נעדרים ב"פלנטה" הזאת: הוותיקים לועגים ל"ירוקים" הנכשלים תדיר בשאלה אסורה, באי כפתור בחולצה, באובדן המסטינג. ולא רק זאת, מסתבר שגסיסתו ומותו של הזולת היא ישועה קטנה עבור השכן: הוא "יורש" את הכף, את מנת הלחם החבויה, את הסמרטוט לחמם את כפות הרגליים הקפואות והפצועות. מ"הירוקים" גונבים בגדים, נעליים, מסטינג, כף שבלעדיהם לא ניתן לשרוד. וכן, יש דרגות בלאגר: אסירים גרמנים פוליטיים, גרמנים פושעים, שהם על הרוב קאפואים על הבלוקים, והם רואים עצמם עליונים על דוקטורים ואינטליגנטים יהודים, שבעיני הפושעים הגרמנים אינם כלל בני אדם. יש עוד דרגות של מועדפים, בעיקר בעלי מקצועות, כמו רופאים, אחים, חשמלאים, נפחים, סנדלרים וכד' הזוכים לתנאים יותר טובים

פרימו לוי מפרט אתרים: כיכר המסדרים שבה נערכת ספירה אינסופית של הכלואים, אתר הגרדום, שהכלואים מחויבים לצפות ולהפנים ולהודות שהם מבינים. פרימו לוי נכח ב-13 הוצאות להורג בתלייה, כשאת האחרונה הוא מתאר בפרוטרוט – אסיר שהוצא להורג משום שהיה קשור לפיצוץ שאירע בקרמטוריום. לוי מספר איך חש בושה לנוכח הגבורה של הנידון למוות.

בעבודת הפרך שהתנסה פרימו לוי, נחתכה רגלו, ונאלץ להתאשפז  ב"קה בה", מרפאת הלאגר. שם הוא עובר תופת חדשה: תור של שעות כשהוא ערום, כשמגלחים אותו בראש ובשיער הערווה. אלא מה, בסופו של ההליך המייסר והמשפיל הוא זוכה לעשרים יום במרפאה במקום מחומם, ובלי לעבוד. חולה שמצבו מחמיר נשלח לתא הגזים, ואת "רכושו" יורשים האחים, המנהלים בו מסחר: מנות לחם עבור חולצה וכד'.

המחבר מתאר את הקומבינות השונות כדי לזכות בעוד מנת לחם או מרק. "הירוקים" אינם מודעים לכך כי מי שעומד בתור למרק ראשון, מקבל מרק דליל, ואילו האחרים זוכים גם לקצת לפת וכרוב. מוכנים לתת הכול תמורת מנת לחם נוספת שפירושה עוד יום של שרידות, כולל עקירת שיני זהב. סיכוי לשרוד בתופת הזאת יש לרופאים, חייטים, סנדלרים, טבחים, מוזיקאים, ולצעירים שהומוסקסואלים מבין הפועלים האזרחים חפצים בהם. במסגרת ההידרדרות במידות האנושיות בלאגר הזה, מסתבר שהפרומיננטים (המועדפים, בעלי התפקידים) היהודים – הכי גרועים, ממש מפלצות, וכל זאת כדי  להוכיח לממונים את כדאיות הלאגר בהעדפתם.

בחודשים האחרונים בלאגר זוכה פרימו לוי בהקלה משמעותית: הוא נבחר מבין כימאים רבים לעבוד במעבדה. עימו עוד יהודי בלגי ויהודי רומני. במעבדה יש חימום, ולא עובדים בפרך. לוי גם מצליח לגנוב מטילים של אבני צור המשמשים למציתים עבור המעשנים. מטיל כזה שווה 7-6 מנות לחם.

כל הספר מרטיט את הלב, כשהשאלה המנקרת בלב הקורא: האם מי שמעולל זוועות כאלו, המוחקות צלם אדם מהקורבנות, האם נכון לקרוא לאלה בני אדם? הקטע שבו לא הצלחתי לעצור את הדמעות הוא בו מתוארת הסלקציה (עמ' 151-147). מי שהכרטיס שלו הופנה שמאלה, נדון להמתה בגז, ועל כן הוא מקבל "פיצוי" – שתי מנות מרק! מסתבר שדילגו על אחד האומללים, והוא דורש את המגיע לו – שתי מנות מרק, הנחמה היחידה שנותרה לו בגיהינום.

מלבד הישועה שהגיעה לפרימו לוי בקבלתו לעבוד במעבדה, היו עוד מסייעים בודדים: אלברטו חברו מטורינו, לורנצו, פועל איטלקי (לא יהודי, לא כלוא) שסייע לפרימו ואלברטו באוכל. פרימו לוי יעניק לימים לשני ילדיו את שמו של לורנצו.

אלברטו, חברו הטוב של פרימו נספה בצעדת המוות, עליה אספר בהמשך. פרימו לוי ניצל במזל מצעדה זאת כך: לפני התקפלות הגרמנים מאושוויץ משום התקדמות הצבא האדום, כל הכלואים נדרשו לצאת לצעדה של עשרות קילומטרים, אשר, כידוע, הרוב נספים בדרך, כשהתשושים המפגרים נורים למוות. ביניהם, כאמור, היה גם אלברטו. מזלו של פרימו היה בכך שבדיוק אז, הוא אושפז בחדר החולים עם סקרלטינה (שנית), והגרמנים החליטו להשאיר את החולים במחנה (ללא תאורה, ללא אוכל, ללא מים, ללא חימום – שיגססו וימותו). אלא שבעשרת הימים בין נטישת הגרמנים לבואו של הצבא הרוסי – פרימו ועוד שני יהודים צרפתים בעלי תושייה, מצליחים לגרור לחדרם תנור מתכת, פחם, תפוחי אדמה, כרוב ולפת (קפואים שצריך להפריד במכוש), והם גם חורגים מעבר לגדר, שחדלה להיות חשמלית, ופולשים למחנות של אס אס, ושל שבויים בריטיים, ומוצאים שם מטמונים, המאפשרים להם להחזיק מעמד עשרה ימים, כשרוב החולים האחרים (בעיקר חולי הדזינטריה, שאינם מסוגלים לשלוט במעיהם, וצואתם מתפרשת על כל הלאגר) מתים בהמוניהם.

בדרך עקלתון מגיעות לכלואים ידיעות מחוץ לפלנטת המוות: מגיעים הטרנספורטים מהונגריה (שנכבשה על ידי גרמניה מחשש שתצטרף לבעלות הברית). הכלואים מתוודעים לנחיתה בנורמנדי, לההתנקשות הכושלת בהיטלר, למרד גטו וארשה, ועל כך שהרוסים כובשים את צ'כוסלובקיה ואת זקופנה בדרום פולין.

בסוף הספר יש מסה גדולה (עמ' 271-203) של מנחם פרי על כלל יצירתו של פרימו לוי, על הביוגרפיות שנכתבו עליו, על גדולי הסופרים שראיינו אותו. אחד ממעריציו, אלי ויזל כתב: "פרימו לוי מת באושוויץ באיחור של ארבעים שנה," שהרי הוא נפל אל מותו בפיר המדרגות בבית מגוריו, והביוגרפים שלו מתלבטים אם זאת היתה התאבדות (הוא סבל מדיכאון קליני) או תאונה. מנחם פרי מצביע על כך שברבים מספריו של פרימו לוי (בעיקר ב"הטבלה המחזורית") יש הד של אושוויץ, וכן, שבתחילת דרכו הספרותית היה רחוק מהצלחה: שלוש הוצאות דחו אותו (נטליה גינצבורג נאלצה להודיע לו על הדחייה), וכשסוף סוף נמצאה הוצאה שהסכימה להפיק את הספר – כמחצית מהעותקים לא נמכרו. פירסומו הבינלאומי החל רק בשנות השישים של המאה הקודמת. מנחם פרי מזכיר דבר מוזר: ב"הטבלה המחזורית" מוזכר ד"ר  לותר מילר שהרעיף טוב לב כלפיו בשירותו במעבדה (פקד לתת לו נעלי עור במקום הקבקבים המייסרים). מדובר כמובן בשם בדוי לאדם אמיתי בשם פרדיננד מייר, ומוזר שהוא אינו מוזכר ב"אם זה אדם", אלא ב"הטבלה המחזורית". שתי תובנות עיקריות לפרימו לוי: אחרי אושוויץ אסור להיות לא חמוש, וכן, אחרי אושוויץ אף אחד לא אמור לדבר על השגחה עליונה.

משה גרנות

* * *

אודי מנור

מחליפי העם – תגובה לרון בריימן ולאורי הייטנר

לצורך העניין נניח שיצחק בן אהרון אמר שצריך להחליף את העם. זה לא מה שהוא אמר, אבל נניח שכן. אכן רעיון חמור, אלא שבן-אהרון לא רק שלא עשה מאומה על מנת להחליף את העם, אלא שהוא לא היה הראשון להציע זאת (לכאורה כאמור, כי הוא לא הציע להחליף את העם).

קדם לו לא פחות מאשר הנביא הדגול של 'המחנה הלאומי', הלא הוא ולדימיר זאב ז'בוטינסקי, שלאחר תבוסתו הקולוסאלית בבחירות 1933 (הרוויזיוניסטים זכו ל-14% תמיכה של 'שוקלי השקל הציוני' לעומת מפא"י ושותפותיה שזכו ב-44%), החליט להחליף את העם, לא כאמירה כואבת לאחר תבוסה בבחירות (וזה היה המקרה של בן-אהרון), אלא כמעשה ציבורי נמרץ, זאת על ידי הקמת 'ההסתדרות הציונית החדשה' ב-1935, בשם "האחדות" כמובן כי 'המחנה הלאומי' בגימטריא זה 'אחדות' וכל מלה נוספת מיותרת. גם אין צורך לומר מה היתה שנת 1935 בתולדות עם ישראל בעת החדשה, ומי כמו ז'בוטינסקי היה רגיש לתהפוכות ההיסטוריה ולמשמעותן.

אבל כל זה לא הפריע לו לעשות את מה שרבן גמליאל ניסה למנוע כ-2000 שנה קודם לכן, כאשר גזר על רבי יהושע לבוא אליו במקלו ובתרמילו ביום בו על פי חישובו מתקיים יום הכיפורים, כי מה לעשות, רבן גמליאל הבין את מה שמייסד 'המחנה הלאומי' לא רצה להבין (כי להבין היה גם היה מסוגל), שעם, כמו אימא לבן, יש רק אחד.

ובחזרה לבן-אהרון. הוא לא אמר שיש להחליף את העם, אלא שהוא איננו מקבל את הכרעת העם. והנה, עד כמה שזה יכול להרגיז ולהעליב אפילו, אי-קבלת הכרעת העם היא היא יסוד היסודות של הדמוקרטיה. תזכורת לאלו שנוטים לשכוח שדמוקרטיה היא קודם כל קבלת כללי השיטה המאפשרת לנהל אי-הסכמות ללא אלימות פיזית, כלומר, במונחים האנגליים הידועים, ballots ולא Bullets, הבחנה שממש מושכת את העט לחזור לענייני אלטלנה, א-פרופו ז'בוטינסקי ורמת הפנמת עקרון הפרישה, שבשמו אפשר להצדיק את פרישת האצ"ל מההגנה (בשם אחדות העם כמובן), ואחר כך את זו של הלחי מתוך האצל (בשם אחדות העם כמובן), ואחר כך את זו של האופוזיציה של בגין בתוך האצ"ל (בשם אחדות העם כמובן), וכן הלאה עד אין קץ, וכרגע עד קפלן פינת שוקן. אבל אי אפשר הכול במאמר אחד, אז בפעם אחרת.

בכל אופן, כללי השיטה הדמוקרטית בנויים על ידיעה כלל-ציבורית יסודית: אזרחים במדינה מסויימת יכולים להיות אזרחים של מדינה מסויימת כי הם מסכימים ביניהם ברובם העצום על כמה מסגרות עקרונית, במקרה של ישראל: היותה הבית הלאומי של העם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים. אבל באותה נשימה הם מסכימים ביניהם שאין ביניהם הסכמה לגבי האופן אמור להראות הבית הלאומי, מי רשאי להיות חלק מהעם היהודי, היכן מתחילה ומסתיימת ארץ ישראל, ומה זה בדיוק משפט העמים בתקופתנו בה נשיאים מוכרים של מדינות שכנות רוצחים לאור יום חצי מיליון מאזרחיהם ואין פוצה פה ואין מצפצף, ושכנתה של המדינה הזו ממזרח קוראת כבר 46 שנה באופן רשמי וגלוי להשמדתה של השכנה שלה מדרום-מערב.

ומכיוון שיש הסכמה לגבי אי-ההסכמה, קובעת הדמוקרטיה כי את הנהלת ענייני הציבור יש למסור בידי אנשים המייצגים בכל רגע נתון את 'הכרעת העם'. אבל 'הכרעת העם' היא כל מיני דברים הנגזרים מהשיטה הדמוקרטית. כמו אופוזיציה שלא מקבלת את דרכה של הקואליציה. וזה בדיוק מה שאמר בן-אהרון, ולא ייתכן אחרת. וזה בדיוק מה שהביא את ז'בוטינסקי להקים את המפלגה הרוויזיוניסטית, כי הוא לא קיבל את דרכיו של וייצמן בניהול התנועה הלאומית היהודית המוכרת בשם 'ציונות'. וז'בוטינסקי והרוויזיוניזם שלו היו יותר מלגיטימיים עד לרגע שהוא החליט להחליף את העם. הוא, ולא בן-אהרון שבסך הכל ביטא את מורת רוחו על כך שהעם הצביע יותר עבור הדרך של יריביו, ופחות בעד הדרך שלו.

אבל – וכאן אני עובר בלירשותכם לידיד הייטנר – הכרעת העם היא להפקיד למשל את הזכות לקבוע אילו רשימות יתמודדו בבחירות, בידי הרשות המחוקקת והרשות השופטת, וזה הרקע לעובדה – וזו עובדה – שבן גביר התמודד בבחירות האחרונות, וכל עוד לא יוכח שהוא פועל נגד המדינה באופן פלילי המוגדר בחוק, סביר להניח שהוא יתמודד בבחירות הקרובות. האם עובדה זו משמחת אותי? את מי זה מעניין חוץ מאשר את הפסיכולוג שלי. הרי באותה מידה שאני אולי לא מרוצה מהעובדה שבן גביר מתמודד בבחירות בשם ערכים עקומים בעיני, יותר מסביר – אני יודע זאת בוודאות – שחלק ניכר מתומכיו רואים בי במקרה הטוב 'תינוק שנשבה' ובמקרה הרע עוכר ישראל, יהודי ששכח להיות יהודי, שמאלן אוהב ערבים ושאר ירקות.

במלים אחרות, אצל הייטנר מתקיים בדיוק מה שהתקיים אצל בן-אהרון: הוא איננו מכבד את הכרעת העם (פעם אחת על מחדלם של מחוקקי חוק יסוד הכנסת, פעם שנייה על מחדלו של בית המשפט שאיפשר לרשימתו של בן גביר להתמודד בבחירות ופעם שלישית על מחדלם של אלפים רבים מאד של אזרחים ששמו מבטחם ברשימתו של בן גביר). כך ראוי, כך צריך, כך מתנהלת דמוקרטיה. תארו לעצמכם שתוצאות בחירות משמעותן שהוויכוח נגמר. שנאמר 'העם החליט קפה עלית', או 'קוקה קולה טעם החיים'. מה שאולי – ממש לא, אבל נניח לצורך הטיעון – נכון לפרסומות של מוצרי צריכה, לא נכון, לא יכול להיות נכון, כי הוא לא עולה בקנה אחד עם ההוויה האנושית (המתאפיינת כאמור במתח בין הסכמות ציבוריות משמעותיות מזה, לבין אי-הסכמות חריפות לגבי ההסכמות הציבוריות המשמעותיות הנזכרות, מזה).

מה שמחזיר אותנו לכל אותם אנשי מא"דים שבריימן מתקומם כנגדם. הם בסך הכל עושים את חובתם האזרחית כפי שהם מבינים אותה. בדיוק כמו הייטנר או בן-אהרון, או ז'בוטינסקי עד שהחליט (ורק הוא החליט, הוא ורבן יהושע), להחליף את העם, כלומר מ-1923 (ולפני זה, כשעוד היה חבר בכיר בהנהלה הציונית) עד רבע ל-1935. ומתי אנשי מא"דים הופכים לבעייתיים הראויים לכל גנאי? ז'בוטינסקי כאמור לימד אותנו את התשובה לכך, הוא ורבי יהושע: ברגע שהם קובעים מתי חל יום כיפור לפי חשבונם שלהם, ולא על פי החשבון המקובל על הציבור כולו.

מה נותר? לקיים דיון לגופו. אם שואלים אותי, הרי שלנוכח המצב בו נתונה ישראל (איום קיומי רב-מערכתי שרחוק מאד מסיום, אם בכלל המלה הזו – סיום – רלבנטית לעולמנו הממשי), דרכו העקומה מאוד של נתניהו, עקומה מכל בחינה שאפשר להעלות על הדעת, נכונה יותר מהדרך שמציעים מבקריו, שלא פעם ברור שהם מבקריו רק כי הוא עומד בראש מערכת קבלת ההחלטות, הגם שלא פעם חלקם טוענים טיעונים ראויים לשמם.

אבל דעתי חשובה לא יותר ולא פחות משל כל אחד אחר מבערך 5 מיליון בעלי זכות הבחירה החולקים עימי את היכולת לתרגם את אי-קבלת-הכרעת-העם שלי, ככל שהיא קיימת, ליכולת לקבוע, כחלק מהכרעת העם, מי יקבל את הזכות או את האחריות העצומה להחליט החלטות הרות גורל יותר (השמדת משמרות המהפכה באיראן) ופחות (האם לבן גביר או לאיימן עודה הזכות להתמודד בבחירות).

והנה לנו עוד דוגמא היסטורית קטנה לענייני הסכמות, אי הסכמות, והשיטה הדמוקרטית: עובדה היא שכל מי שמאמין בדמוקרטיה כשיטה הכי פחות גרועה מסכים שהציבור הוא זה שיקבע את דמותו של השלטון ואת האופן בו הוא ירוסן במערכת של איזונים ובלמים. אבל הנה, לצד ההסכמה הזו לפיה דעתו של בעל זכות בחירה חשובה יותר מאשר דעתו של אזרח שאין לו זכות בחירה, התקיימה מחלוקת קשה וארוכה על השאלה למי יש את הזכות להיות חלק מבעלי זכות הבחירה. כי כידוע, הדמוקרטיה המודרנית, הייצוגית, ההמונית, האידיאולוגית, החלה את דרכה לפני כ-250 שנה כשרק ל-2% מהציבור יש זכות לקבוע את דמותו של הפרלמנט. ואין לדבר (דמוקרטיה על כל סתירותיה), סוף. ולכן כדאי לדייק, כי אי-דיוק גורם להתברברות בניווט, ומפת הדרכים שלנו מורכבת ומסובכת ממילא.

אודי מנור

היסטוריון, חיפה.

* * *

רוֹן גֵּרָא

ארבעה שירים

אִישׁ קָטָן

בָּא אֲלֵיכֶם אִישׁ קְטַן

נֶפֶשׁ רָפֶה

מִנּוֹשְׂאֵי הַדְּמָמָה

מִיְּוֵן יָמִים יָמִימָה

נוֹטֵר אֶת בְּדִידוּתוֹ

בָּהּ זָכָה

בְּדֶרֶךְ הַתְּבוּסָה.

אַתֶּם שִׂפְתֵיכֶם רְנָנוֹת

יְכוֹלֶת מִשְׂחָק

זוֹכִים בִּמְחִיאוֹת כַּפַּיִים

בִּפְרָסֵי זָהָב.

לִלְגֹּם שַׁלְוָה

אוֹר זוֹהֵר מַכֶּה בִּתְחִנָּה

לָצֵאת מִמּוּעָקָה,

מִזְּרוֹעוֹת צַעַר

מִלָּשֶׁבֶת עַל שְׂפַת יִסּוּרִים.

לִלְחֹךְ חֵרוּת מִמִּלְחָמוֹת.

לָצוּד בֹּקֶר אֶחָד שֶׁל

שֶׁמֶשׁ

שֶׁיְּאַסְפְּנוּ לַחֲזוֹת בְּטֶבַע

יָרֹק מוֹרִיק מוּל הָעַיִן.

לֹא לַחֲלֹף דֶּרֶךְ שׁוּרוֹת שֶׁל

עֶצֶב

וְאֵשׁ לוֹהֶבֶת.

לִלְגֹּם שַׁלְוָה בֵּין

צִפֲּרֵי שַׁחֲרִית.

לַיְלָה

בִּשְׂפָתַיִם מְיַחֲלוֹת

לְהוּטוֹת אַחַר שִׁיר

נוֹסָף.

לִרְגָעִים שֶׁל אָבִיב.

זִכְרוֹנוֹת מֶשִׁי סְדוּקִים

כְּשֶׁאַתָּה נוֹתָר דּוּמָם

חֲסַר נְשִׁימָה

בַּלַּיְלָה.

מִי יִתֵּן לַיְלָה אֶחָד

רָגִיל.

אֵינָם זוֹכְרִים עוֹד

עֲשָׂרוֹת נֶהֶרְגוּ קָפְצוּ לַמַּיִם

מְסִירָה עֲמוּסָה  בִּצְפִיפוּת,

עוֹלָה בַּלֶּהָבוֹת

עַל נָהָר בִּצְפוֹן מַעֲרַב

קוֹנְגוֹ.

כָּךְ בְּכָל יוֹם נֶהֱרָגִים אֲנָשִׁים,

נֶעֱלָמִים,

סִפְּרָה לִי מוֹרָתִי

מִכִּתָּה אֶלֶף

עַל תְּאוּנַת דְּרָכִים בִּכְבִישׁ

עַכּוֹ צְפַת

לֹא פָּסַק הַשִּׂיחַ

שָׁנָה שְׁלֵימָה.

הַיּוֹם

הַשְּׂפָתַיִם הֶעָבוֹת נָדַמּוּ,

עֲיֵפוֹת.

רַק אֶמֶשׁ לִוִּינוּ אוֹתוֹ

בִּצְמַרְמֹרֶת

וְהַיּוֹם הַלֵּב וְהָעֵינַיִם

אֵינָם זוֹכְרִים עוֹד.

אֵצֶל הַבּוֹדֵד

הָאֶחָד

רָחַשׁ קוֹלוֹת כְּאֵב,

פְּחָדִים

זִכָּרוֹן אָצוּר

שִׁבְרֵי זְכוּכִית שֶׁל

קֶצֶף פְּזוּרִים

עַל חוֹף.

רון גרא

* * *

עמנואל בן סבו

השופט  אהרן אמינוף – ולעצמו לא ביקש דבר

במלאת שלושים  לפטירתו של סגן נשיא בית המשפט המחוזי, השופט  אהרן אמינוף

בימי ה"שבעה", פקדו מאות חברים, מכרים וידידים מתחנות חייו השונות של אהרן, ולכל אחד מהם אהרן שלו, עליו סיפר.

אהרן – הילד משכונת הבוכרים בירושלים,  שחקן בית"ר ירושלים, לוחם בנח"ל, סטודנט באוניברסיטה העברית, עורך דין צעיר, אהובה של "הילדה מתל ארזה" – עירית מלברגר, ולימים שופט, אמיץ, הגון וישר וקרן אור ותקווה לאסירים אשר את חלקם שלח לרצות את ענשם.

על מצבתו נכתבו המילים הבאות : שופט אמיץ והגון , צנוע וישר, לעצמו לא ביקש דבר.

כבר שלושים, אהרן אמינוף, 87, היה מן הדמויות רבות ההוד, בן ירושלים, שחקן מוביל בקבוצת הפאר בית"ר ירושלים, שופט צעיר, סגן נשיא בית המשפט המחוזי ומעל לכל אהבת חייה של ד"ר עירית אמינוף, לבית מלברגר, בת ירושלים. היה אבא גאה לילדיו, הראל, הגר ואיתמר, סבא מאושר לנכדיו, איש אשר כל בו.

לפני כשנתיים ,לרגל יום הולדתו ה-85 יצא לאור ספרו המרתק : "יושב על מדין", המספר את סיפור חיו של הנער היפה משכונת הבוכרים ועד לישיבתו על כס השופט בבית המשפט המחוזי בתפקיד הרם, סגן הנשיא.

הילד מירושלים, בן להורים שעלו מאוזבקיסטן, חווה ילדות ססגונית ומיוחדת בשכונת הבוכרים המפורסמת, שירת ביחידה קרבית, מונה למזכירן של שלוש וועדות חקירה הממלכתיות: "ועדת עציוני", בעניין השחיתויות בכדורגל, ועדת ויתקון, בעניין השחיתות בחברת "נתיבי נפט" ומזכיר משנה של ועדת החקירה הממלכתית "ועדת אגרנט", לחקר מלחמת יום הכיפורים.

שימש כשליח הסוכנות היהודית באוסטרליה, ומרצה באקדמיה.

מונה לשופט בית המשפט בעפולה, ומאז התיישב בבירת העמק עם משפחתו הצעירה. 30 שנות ישיבתו על כס המשפט, עד לתפקידו האחרון כסגן נשיא בית המשפט המחוזי, היו שנים שבהם הוכר כשופט אמיץ, חד, הגון וישר, שופט צדק.

בחודשים האחרונים חש אהרן בבגידת הגוף אך רוחו ונפשו נותרו צלולות עד לעצימת עיניו.

עירית ובני משפחתו סבבו אותו כל העת וסעדו את אהוב ליבם שהותיר בלכתו חלל עצום.  בחייו כן במותו, ביקש אהרן בצניעות ובענווה, הכל כך אופייניים לו, שלא לשאת הספדים. אהרן היה בחור פשוט שהקפיד להישאר פשוט.

הרעייה, עירית קראה מפרק א' בתהילים, החצוצרן אילן כץ, ניגן את "מי האיש החפץ חיים", "סתיו מאפיל ציפורים נדמו" ו"כנטות היום". הבנים הראל ואיתמר קראו פרקי תהילים ונשאו את תפילת הקדיש, הבת הגר, הביטה בכאב עת הורידו את אביה אלי קבר, שירת חייו של האיש הגדול אהרן, תמה, אך רוחו לעד תיכון בין מכריו ואוהביו.

מסכת חייו של אהרן, שבע הימים והמעשים, נחתמה. מעשיו, צוואתו, וזכרו – כבוד. ימתקו לאהרן, הרגבים.

עמנואל בן סבו

* * *

אהרן אמינוף

"שלושים" לאהובנו – אהרן אמינוף ז"ל

ביום שישי – כ"ז בניסן תשפ"ה – 25.4.2025

 בשעה 15.00

נתכנס לגילוי מצבה, בבית העלמין בעפולה, לזיכרו.

המשפחה

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

פרק 27

בלילה שלפני חג-הפסח בא אל אורית'לה בחצי-חלום לחדרה איש גזור כמו מקרטון-לבן ובו חורים ונקודות וכתמים חומים ערוכים בשורות, עמד לו קצת ופיו פצה:

"אני איש-מצה."

"נעים מאוד. שמי אורית'לה." רצתה ללחוץ את ידו, אך זה נחרד ואמר, "לא, לא, אל תיגעי בי כי אני אתפורר."

"מה פתאום?"

"אני מצה."

"אז מה אתה עושה בכל שאר ימות השנה?"

"אני חי רק מפסח לפסח. לי זה מספיק. כי אני צדיק."

"פעם ראשונה אני שומעת שמצה משביעה כל כך מפסח לפסח."

"אוֹהוֹהוֹ," אמר הצדיק איש-מצה וחיזק את מכנסיו העשויים נייר-עטיפה חום של חבילות-מצה. "שכחת, כבר שכחת. רק תתחילי לאכול מצות ומיד תראי כמה זה יבש וסותם לך את הגרון וממלא את הבטן כמו גוש-בטון!"

"אז מה זה טוב?"

"מי זה אמר לך שזה טוב? מצות זה לא בשביל שיהיה לך טעים ונעים בבטן אלא כדי שתזכרי כמה סבלו בני-ישראל כשהיו צריכים לצאת מהר ממצרים, אחרי שבנו את פיתום ורעמסס והמעוזים בארץ-גושן ושדות התעופה בסיני – "

"אני באמת לא אוהבת מצות," אמרה אורית'לה. "אני אוהבת לחם. לחמניות. פיתות. ביגאלאך. קְרֵֶמְפַּאלַאך וטלא-פלא, וכך גם האח הקטן שלי – "

איש-מצה התחיל לחרוק.

"ולפני פסח אימא שמה לחם בפריזר, ואבא אמר שיסע ליפו להביא פיתות טריות, מהמצרים, סליחה, מהערבים – "

"די! די!" צעק איש-מצה והידק את הכיפה של נייר-העטיפה החוּם על ראשו. "אני לא רוצה אפילו לשמוע! מעשים נוראים שכאלה מקלקלים את חג-הפסח!"

"מה זה נורא כל-כך," אמרה אורית'לה. "הלא כמעט כל האנשים שאנחנו מכירים עושים כך. ובכלל, אנחנו לא דַתִים. אני אפילו לא בטוחה אם יש אלוהים-דַתִים בשמיים  "

"תתביישי לך לדבר ככה, ילדת-חמץ! מה שאת לא בטוחה – אל תשאלי. חכי שיגידו לך. וחוץ מזה, דתיים תגיד, לא דַתִים."

"אני לא מבינה בדיוק מה שאתה אומר, אבל אני יכולה רק להגיד לך ממה שגם אבא שלי אומר, שהוא לא כל-כך בטוח אם יש אלוהים-דַתִים בשמיים, סליחה אם אני לא מתבלבלת, אם אתה מבין מה שאני לא – "

"אז אני רוצה להגיד לך, ילדה, שאבא שלך טיפש! ואתם יהודים לא-טובים. ולכן אני מבקר בבתים, לפני חג-הפסח, להזהיר ולעורר שתשובו להיות יהודים אמיתיים ותדליקו נרות וגם חנוכיות – "

"שמע, שלא תדבר כך על אבא שלי!" התרגזה אורית'לה.

"איזה מין יהודייה את, שאוכלת לחם בפסח ולא מפחדת מאלוהים ועוד מתגאה בזה!" התרגז איש-מצה הצדיק, "לפחות תשתקי ואל תספרי על כל החטאים שלך!"

"לאלוהים-דַתִים באמת איכפת מאוד אם אני אוכלת לחם או מצה בפסח! כבר אין לו דברים יותר חשובים בעולם? יותר טוב שהיה דואג שלא אקפוץ מהמרפסת ושיתקנו מהר את הרגל הצולעת ושלא ירצחו ילדים קטנים באוטובוס על יד הקאנטרי-קלאב ושלא יהיה עוצר ברמת-אביב ושהמחבלים לא יסתובבו עם אַר.פִּי.גִ'י-מִים בשביל לתקוע פצצות בילדים ושיתפוצצו כל הסירות שלהם בים ושיתנו יותר טלא-פלא בטלוויזיה, וגם קִשקשתא, ושאימא שלי לא תגיד כל היום שהיא הולכת למות ושלא תתגרש מאבא – " התחילה אורית'לה בוכה, "למה יש לי אימא כזאתִי? מחורבנת, דפוקה על כל השכל שלה – "

אבל איש-מצה לא התרשם כלל מדבריה. "את ילדה חצופה!" אמר. "הייתי נותן לך סטירת-לחי אם לא הייתי חושש שהיד שלי תתפורר. את רוצה לתת עצות איך לנהל את העולם? אם נתפוס אותך אוכלת חמץ בפסח אז נעביר אותך לקבוצה-של-הרעים ואם תשכחי את הקושיות לא תקבלי דמי-חנוכה, ואם תיסעי בשבת לים אז יִרוּ עלייך המחבלים, ואם תשרפרפי על השרפרף של אליהו-הנביא אז ישרפרפו לך את המוח בנרות הללו קודש הם!"

"אני לא מבינה בדיוק כל מה שאתה אומר, אבל אני רוצה להגיד לך שאתה בכלל לא מוצא חן בעיניי!"

"מי אמר שאני צריך למצוא חן בעינייך? מצות בפסח זה לא בשביל שיהיה לילדים חג טוב ונעים בבטן אלא כדי שתזכרי – "

"הי שמע," נזכרה אורית'לה, "קניידאלאך אני דווקא אוהבת! – אולי זה יכול לעזור לי בגלל שאני לא אוהבת מצות ולא יודעת אם יש אלוהים-שלי-רציתי-שתדע – סליחה אם אני לא מתבלבלת – כמו שהאח שלי יובלי שר, יַעַנִי!"

"לא." התעקש איש-מצה.

"את ילדת-חמץ, פסח זה בכלל לא בשבילך! וגם לא הטלוויזיה – "

"תיכף אני אראה לְךָ מה זה בשבילי ומה זה לא בשבילֵךְ! אני אוהבת קניידאלאך, קניידאלאך, קניידאלאך-קרמפּאלאך-וגריבֶנֶז של סבתא!" – התרגזה אורית'לה וקמה ממיטתה כשהיא מניפה ידה –  פְ רַ ר סְ ס ק ק!!! – ומפוררת על נקלה את איש-מצה. אבל פתאום התעוררה והינה ידה מכה באוויר ואין מולה שום איש-מצה, ורק מן המיטבח נשמע קול מים זורמים והזזת-סירים וריח נפלא של מרק-עוף ממלא את הבית.

חזרה אורית'לה ונרדמה ובחלומה באו אליה הרבה ילדים עגלגלים ונחמדים כמו קניידאלאך ושיחקו איתה בכדור ובג'ולים ובכל מיני דברים עגולים ורכים. וכולם אוכלים גריבנז וגִ'יבַנֶז ופוֹנצְ'קֶס והֶלְזַאלַאך וקְרֵמְפַּאלַאך עם יוֹך ושותים פטל עם קִשְׁקַשְׁתַא ורואים את החדשות בטלוויזיה עם כרמית גיא עד מאוחר בלילה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

המושבה שלי

אסטרולוג, 2001

פרק עשרים ושניים

הטייס הגרמני הלמוט פילמי נוחת בפרדס אל לב יעל דודתי וחברתה ארלטי

כך כתבה יעל דודתי, אך האמת היא שבנעוריה היתה מאוהבת לא רק באביתר, היא העריצה כל צעיר בעל-ערך שבא למושבה מתרבות אחרת והביא עימו רוח חדשה.

דודתי וארלטי היו מאוד רומאנטיות. הלא כך התאהבו שתיהן בטייס הגרמני אברסט [דרגת קצונה] הלמוט פילמי [או פלמי], מפקד טייסת 300, שירד משמיים לפרדסים שלנו והוזמן לארוחת-צהריים אצל סבא. הלא כדי לפגוש את אהוב-ליבן החליטו השתיים ללכת ברגל לשדה-התעופה של חיל-האוויר הגרמני ברמלה. כל המושבה גוייסה אותו לילה לחפש אותן, ובראש המחפשים סבא, דודי אלכס וחוואג'ה בארס, הוא מסייה בוריס קלדם, אבא של ארלטי.

הדבר קרה בתקופת המלחמה העולמית. סבא ישב בביתו על הגזוזטרה יחד עם האיכר הטמפלרי שטללר מהמושבה הגרמנית וילהלמה. פתאום חג מעליהם אווירון צבאי דו-כנפי, הנמיך ברעש חזק מעל בתי המושבה הנמוכים, ונבלע בגוש הפרדסים שבמערב המושבה.

מיד מיהרו למקום דודי אלכס ואבי, יחד עם שטללר, ומצאו שני קצינים גרמניים חיוורים כסיד. התברר שבגלל מחסור בבנזין הם נחתו נחיתת-אונס על המסלול הקופצני של טריק א-שוואכת, דרך השקתות, היא דרך-המלך העתיקה שהוליכה ליפו.

שטללר הציע להם עזרה. אלכס נישאר עם אחד הטייסים, אברסט הלמוט פילמי, כדי לשמור על האווירון, אבי נשלח לקרוא לשוטרים, ושטללר לקח בכרכרתו את הטייס השני, אברסט פלקה, ונסע איתו לרמלה כדי להביא בנזין משדה-התעופה של הטייסת הגרמנית שבדרום העיר, לא רחוק ממסילת-הברזל לירושלים.

אברסט הלמוט פילמי נישאר ליד האווירון עם דודי אלכס עד שבאו עשרה שוטרים תורכיים, שנצטוו לשמור על האווירון של בעלת-בריתם, גרמניה, בעיקר מפני ילדי המושבה, והשבט הבידואי הסמוך, שהחלו להקיף אותו בהמוניהם. זה היה אווירון דו-מושבי מסוג ראמפלר סי-וי, חמוש במקלע שפנדאו קבוע מלפנים ובמקלע פאראבלום בתא האחורי, ומצדדיו מצוייר סמל הצלב של חיל האוויר הגרמני על רקע לבן שהיה אף הוא כצלב אך רחב יותר.

דודי הביא את אברסט הלמוט פילמי לבית סבא. על חזה הטייס התנוססו אותות גבורה וצלב-ברזל, דרגות לכתפיו, צווארון מקטורנו הגבוה היה כבסיס לראש מוצק וגאה, עצמות לחיים רחבות, עיניים חודרות ושיער בלונדי בהיר מסורק כשהפסוקת, ה"שביל" – באמצע. הגרמני ניראה ממש ככוכב ראינוע.

השניים הגיעו בדיוק לשעת הצהריים. סבא הזמין את הטייס לסעודה המשפחתית. באותו יום בישלה סבתי צלי כבד עם תפוחי-אדמה, ויעל הכינה צימס של קלבסה, דלעת, עם קוגל. כל קובית כתומה היתה שקופה, כמו גלזורה. הטייס אכל בתיאבון רב והתפעל מדודתי הצעירה יעל, לא רק שידעה לדבר בשפתו אלא גם הכירה ספרות גרמנית בזכות ספרייתו של סבא, שהפליא אף הוא את הגרמני בציטוטים מהיינה, משילר ומגיתה.

על משימותיו, הפצצת הכוחות הבריטיים וצילומים מן האוויר על מצב התקדמותם, על כך לא אמר מילה. לעומת זאת סיפר בהרחבה על שני טייסים תורכיים ששנה לפני המלחמה יצאו מקושטא לקהיר במסע שמטרתו לפאר את כוחה האווירי של האימפריה העות'מנית. בדרכם עצרו בביירות ובערים אחרות ובכל מקום נערכו לכבודם חגיגות. חגיגה גדולה היתה אמורה להיערך בירושלים, מרבית אנשי העיר עם נכבדי הפאשאליק וקציניו עמדו בשדה פתוח וחיכו לנחיתת האווירון עם שני הטייסים המהוללים, ואולם אליה הם לא הגיעו אלא נפלו בדרך על גבעה ממזרח לכינרת. שנים חלפו וביום השנה האחרון לנפילת שני הטייסים התבקש פילמי לחוג ולהטיל מהאוויר זר פרחים טריים על האנדרטה שהוקמה במקום נפילתם, בשעה שנערך לכבודם טכס האזכרה הצבאי.

אחר-הצהריים, בשעה שתיים לערך, שב אברסט פלקה בטיסה בראמפלר אחר מרמלה, הוא חג בו מעל המושבה ולבסוף נחת גם הוא בדרך השקתות, ליד האווירון הראשון. בצינור גומי העבירו בנזין מאווירון לאווירון.

לאות תודה על ארוחת הצהריים הכניס אברסט הלמוט פילמי לאווירונו את דודי אלכס, ואחר-כך את דודתי יעל. לאחר שהושיב אותה במושב הטייס עצמה יעל את עיניה, שימרה את מגע ידיו במותניה כאשר הרים אותה, וכל חייה לעתיד חלפו לנגד עיניה בדמותה שהיא מרחפת, מרחפת מעל למושבה. אותו רגע החליטה לברוח כדי להינשא להלמוט היפה.

שני הקצינים הגרמנים נפרדו ממלוויהם, חבשו את כובעי-העור ומשקפי-האבק, נכנסו כל אחד לאווירונו ועמדו להמריא דרומה מעל לקהל הרב שהתאסף לחזות בפלא. הם ביקשו מדודי ומאבי לסובב ידנית את המדחף, כמו שהיו מפעילים את מנועי המכוניות בעזרת מנואלה, זו ידית התנופה למנוע. כשהחל המטוס משתעל, והמדחף צבר מהירות ונעלם באוויר, תפסו בני האיכרים והשוטרים התורכיים ודודי ואבי בכנפיים מאחור ורצו ודחפו כל אווירון כברת-דרך עד שהמריאו השניים בזה אחר זה.

היתה זו פעם ראשונה שאווירונים נחתו במושבה והמריאו ממנה. הפעם השנייה אירעה לאחר שנים ונדפס עליה טור שלם במדור "מבוקר עד ערב בערים ובמושבות" של עיתון "הבוקר": וינסטון צ'רצ'יל הצעיר נחת נחיתת-אונס בספיטפייר שלו בפרדס של דודי, ושם עמד והשתין ליד עץ תפוזים. לימים התברר שהעץ היה מוטאציה חד-פעמית של שאמוטי-דם ודודי הצליח לגדל ממנו זן שלם וייחודי הקיים עד היום אבל לא קרא לו בשם "צ'רצ'יל" או "וינסטון" – אלא דווקא "שרה" על-שם שרה אהרונסון, שבמשך כל חייו שום אישה אחרת לא התקרבה בעיניו למדרגתה.

לאחר שלושה ימים חג אברסט הלמוט פילמי פעמים אחדות באווירונו מעל בית סבא, הנמיך טוס כמעט עד הקצה של גג הרעפים, וצעק בגרמנית: "גוט מארגן [בוקר טוב!] הער יודע! גוט מארגן פראולין יולה!"

היה אפשר לשמוע את קולו לסירוגין, בין פעימות המנוע הרעשניות, ולראות את פניו בכובע העור של חיל-האוויר הגרמני, ובמשקפיים. אברסט פילמי השליך מכתב קשור לשקית חול ובו הודה לסבא על הכנסת האורחים, לסבתא על הארוחה שנתנה לו, וצירף אגד פרחי-שדה לדודתי יעל, היא פראולין יולה.

ארלטי עמדה אף היא בחצר שלנו עם חברתה יעל וראתה את הטייס הגרמני, את המכתב והפרחים שצנחו מהשמיים, ואלה הספיקו לנפשה הרגישה, הטווה חלומות-בהקיץ, להתאהב בו גם היא. אותו לילה נעלמו השתיים. הלכו ברגל לרמלה. מצאו אותן באמצע הדרך, ישנות חבוקות מתחת לגשר הממלוכי שבנה הסולטן ביידאס. יעל איבדה נעל. ארלטי נשרטה בחזה מענף עץ דוקרני. בשובם הביתה חבט סבא באחוריה של יעל, למרות שכבר היתה נערה מבוגרת. "אני עוד אמריא מעל כולכם!" מיררה בבכי.

לאחר כשנה כבשו הבריטים את המושבה ושיחררו אותה משלטון התורכים. הם הגלו את שטללר ואת שאר איכרי וילהלמה ומשפחותיהם למצרים. סבא דאג לעיבוד הפרדסים ולשמירה על השדות של ידידו. שנה לפני כן, כאשר תחת שלטון התורכים עמדה משפחתנו בסכנת גירוש צפונה, אל מעבר לירקון, יפּה סבא את כוחו של האיכר שטללר לדאוג לפרדס ולבית שלנו.

יום אחד נישרף מעל למושבה בלון מעופף בריטי, לאחר שהותקף על-ידי אווירון גרמני. אחד האיכרים (דודי טוען – סנדרל גרשוני הצולע, "אבא" של רותי) הלשין במיפקדה הבריטית שסבא קשור להתקפה האווירית בגלל ידידותו עם שטללר ועם איכרים אחרים בווילהלמה, ומפני שאירח את מפקד טייסת 300 הגרמנית שנחת בפרדס, וקיבל מכתב מהאוויר על-ידי אווירון גרמני.

החשד התעבה, מפני שתחת שלטון התורכים שימש סבא כמזכיר הוועד לתמיכה בנתינים האוסטרו-הונגרים, ותפקידו היה לחלק למשפחות את ההקצבות הקונסולריות. סבא לא בגד בנאמנותו לקיסרות ההאבסבורגית, שבצל כנפיה חסתה המשפחה שלנו כל השנים, וזאת חרף היות האוסטרים בני-ברית לתורכים ולגרמנים, אויבי הבריטים.

סבא נקרא לחקירה והוכיח שהטייס זרק את המכתב לפני זמן רב. הוא מסר את הנייר לקולונל המודיעין הבריטי ברונטון, אך לא את פרחי השדה. אלה נעלמו. לאחר שנים רבות מצאתי פרחים אלה, שהתעופפו ובאו למושבה מרמלה, כשהם מיובשים ומוסתרים בין דפי מחברתה של דודתי יעל.

בתקופת מלחמת העולם השנייה סופר בעיתונים על גנרל בכיר בלופטוואפה בשם פילמי, שבתקופת שירותו כטייס צעיר הכיר היטב את ארץ-ישראל וארצות אחרות במזרח התיכון. נכתב שם שעל שמו של פילמי נקראה פלוגה במסגרת ה-צב"פ, צור בזונדרן פרוונדונג, הפלוגה לתפקידים מיוחדים, במסגרת הלגיון הערבי שנלחם בחזית המזרחית לצד כוחותיו של היטלר. גנרל פילמי היה אמור לשוב לארץ-ישראל בתור גאולייטור, מושל צבאי, יחד עם קצינים וחיילים נאצים, ילידי-הארץ, שעזבו את מושבות הטמפלרים ערב המלחמה כדי להתגייס לצבא הגרמני. דודי אמר שזהו הלמוט פילמי, מפקד טייסת 300, שנחת באווירון הראמפלר הגרמני בפרדס שלנו.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

מנחם רהט

סרבני הצפירה

שלוש כיתות בישראל סירבו בעת צפירת יום הזיכרון לשואה לכבד את זכר ששת המיליונים. הציווי היהודי 'אל תפרוש מן הציבור' אינו מבחינתם אפילו בגדר המלצה. וכיצד בדיוק מצילים את עם ישראל בחורינו המבלים באלפים השווייצריים ומדווחים משם על 'א-גישמאקע חסידישע סקי'?

סובב מסובב הסיבות את גלגל ההיסטוריה כך, שיום הזיכרון לשואה, כ"ז בניסן, חל בדרך כלל בשבוע שבסיומו אנו קוראים בפרשת 'שמיני', על מותם הטראגי של שני בני אהרון הכהן. הפרשה מתארת גם את תגובתו העוצמתית של אביהם אהרון, שהסתכמה בשתיקה רועמת: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן." מכאן למדנו, שלעיתים דווקא השתיקה והדומייה, בבחינת 'לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה', היא התגובה הרועמת ביותר.

אין ספק שהדממה ההיא שגזר על עצמו אהרון הכהן לרגל מותם של שני בניו, היא שעמדה ברקע החלטתם של רבי המדינה, בשנת 1959, לקיים ביום הזיכרון לשואה רגע של התייחדות, מלווה בצפירה רמה, עם זיכרם הקדוש של ששת המיליונים שנטבחו ושנשרפו ושנעקדו על קידוש השם בשנות הזעם ת"ש-תש"ה – רק מחמת חטא היותם יהודים! מאז מהווה צפירת ההתייחדות את אחד משיאי היום, כפי שאכן חווינו זאת גם אתמול.

אבל יש למרבה הצער שלוש כיתות בישראל, שמבזים את זכר קדושי השואה ואת הצפירה שניתקנה לזכרם, מהם שניים מאחינו בני ישראל: חלק מן הציבור החרדי וחלק מן הציבור השמאלני-קיצוני-פרברטי. 

הכת השלישית של מבזי הצפירה, הם ערביי ישראל (מרביתם), שהטרגדיה השטנית הנאצית האכזרית ביותר, אינה מזיזה להם (ויש בהם המצהירים בגלוי, שאילו הנאצים ימ"ש היו משלימים מלאכתם, עפ"ל, לא היתה מתרחשת 'הנכבה' שלהם)...

זכורני שבאחת השנים נקלעתי בבוקרו של יום כ"ז בניסן לכפר ערבי הנחשב מתון, ונוכחתי שהצפירה לא קטעה כלל את השיגרה השוטפת, כאילו אינה קיימת. גם בכביש הבינעירוני הסמוך, שבו נעצרה התחבורה וכל הנהגים היהודים ללא יוצא מהכלל יצאו ממכוניותיהם בהישמע הצפירה לעמידת דום, המשיכו נהגים ערביים בנהיגה מטורפת, ללא שום התחשבות בצפירה וברגשות הנהגים שכיבדו את מצוות הדקותיים של דומייה.

כיום מצאו להם ערביי ישראל עילה להיתלות בה: העובדה שעם ישראל, צאצאי שורדי השואה, מבצע 'השמדת עם' בהפיכתה של עזה לעיי חורבות וגירוש תושביה, סייעני רוצחי החמאס ושאר ארגוני הטרור, ואין פוצה פה ומצפצף.

אלא שהמשל אינו מתחיל אפילו להידמות לנמשל: בשואה לא איים שום יהודי על קיומם של השלטון והמימסד של גרמניה הנאצית, בעוד שישראל החלה במהלכי ענישה וטיהור מוצדקים מאין כמוהם, רק בתגובה למיתקפה השפלה של העזתים האיסלמונאצים, ורציחתם ושחיטתם באכזריות מחליאה שלא ברא השטן, 1,697 אזרחים חפים מפשע וחיילים ושוטרים שחשו להצלת קרבנות השווא ביישובי העוטף ובנובה מידי הנאצים החדשים.

אבל מהערבים אין לנו ציפיות. הם אינם אחינו ואינם בני עמנו. לעומת זאת, מה טעם לסרבנותה של הכת החרדית להזדהות עם זכר קורבנות השואה, קדושים וטהורים, ובהם ארזי הלבנון ואדירי התורה, בדרך שבה בחר הציבור? למרבה הצער מושמעות טענות הבל וריק ('מנהג הגויים') בפי הפורשים מן הציבור. הגדילו לעשות קנאי ירושלים, שנוהגים דווקא בעת הצפירה להתכנס בכיכר השבת לנוכח השבתת התנועה ולנוע במעגל, כדרך של התרסה כנגד הצפירה.

אין לנו כמובן הרבה מן המשותף עם אותם מנאצי המדינה בשם התורה, למרות שמיטב חברינו בעוונם מחזקים אותם כלכלית בחיפושיהם אחר הכשריהם 'המהודרים'. אבל מאחר שחלקם נמנים עם קוראי טור זה, נזכיר להם שהמקובל רבי י. ל. אשלג, בעל 'הסולם' על הזוהר, אמר כי יש בצפירה מימד של קדושה ומצוות מחיית עמלק, בדיוק כפי ש'מוחים' את המן בפורים. הרב אשלג, אגב, 'ניבא' מיד עם פירסומה של הצהרת בלפור (1917), שזוהי קריאה משמיים לעם ישראל לעלות לא"י, לאורך 20 השנים הבאות, שאחריהן יכה הקב"ה את הנשארים בגלות בחימה שפוכה. והוא, למרבה הצער, לא טעה: השואה החלה כידוע ב-1939. 

טענה אחרת היא שיש בעמידת דום בת דקותיים משום ביטול תורה. נו, באמת. אתם רציניים? ומה על אותם אדמו"רים וראשי ישיבות שנוסעים לחופשות פסח בשווייץ, או בחורי ישיבות נהנתנים שטוענים שלימוד התורה שלהם מציל את עם ישראל, ובפועל טסים לחופשת סקי מפנקת באלפים ומשתפים את כולנו בתפנוקיהם על 'א-גישמאקע חסידישע סקי'?

לשתי כתות אלה של רומסי הצפירה לזכר הקדושים, הצטרפו בזמן האחרון אנשי שמאל רדיקלי, שגם הם הופכים את זיכרון השואה לבלתי לגיטימי. ביטוי לכך נתן השבוע אחד מפעילי השמאל , אריאל רובינשטיין, בטור בעיתון הבית שלו, 'הארץ', שבו הוא מונה עשר סיבות, לא פחות, לסרבנותו לעמידת דום ביום הזיכרון לשואה:

"לא אעמוד כי באותה שעה יעמדו דום גם חיילי הצבא של מדינתי, חמושים במיטב כלי הנשק הקטלניים, מקופלדים ומשוכפצים למשעי, נעזרים באפליקציות ניווט ושליטה ממיטב תוצרת תעשיית החוכמה הישראלית, וישקיפו מרום תלוליות עפר על מחנות אוהלים עלובים וחורבות ערי עזה. לא אעמוד דום כי עם הישמע הצפירה יקומו ממושבם פקידי מינהל אזרחי ב'יהודה ושומרון' (כך במקור, עם מרכאות), שהצפירה רק תפריע להם לטכס עצה איך לנשל עוד פלשתינים מביתם, למרר את חייהם ולדחוק אותם לתוך 'האזור המותר'. לא אעמוד כי לא מסתדר לי, שבה בעת יתגאו שרי מדינתי בכך שהם מונעים תנאי חיים בסיסיים משני מיליוני עזתים. הגם ש'שני המיליונים' אינם דורשי טובתנו, הם בני אדם, בדיוק כמוני."

ובהמשך מסביר לנו הסרבן הרדיקלי: "לא אעמוד כי אחרי הצפירה יצטלם ראש הממשלה לעוד סרטון תעמולה המיועד ליצור קשר אסוציאטיבי בין מבקרי ישראל והפלשתינים, לבין הנאצים: כמאמרו... 'בחדר ילדים בעזה, ששימש כמאחז טרור של חמאס, חיילינו מצאו עותק של ספר השטנה 'מיין קאמפף', מתורגם לערבית.'

"לא אעמוד כי יום השואה מטמיע בנו את האקסיומה ולפיה 'כל העולם נגדנו...' כשישראל עושה בעזה ובשטחים כמעט ככל העולה על רוחה. לא אעמוד דום כי מדובר במפגן אחדות לאומי כוזב, שבו אני אמור להתייצב לצד אלה שלערכיהם ולערכיי אין ולא כלום, והמשותף בינינו מסתכם בכך שאנו מדברים אותה שפה ונושאים (אולי) מטען גנטי דומה... לא אעמוד דום כי מאז טבח שמחת תורה אנחנו עסוקים בפולחן המוות"... 

וכן הלאה – שורה של תירוצים ותירוצי תירוצים, הררים של טענות הבל וכזב, שמביאים אותו ואת חבריו ללכת ביום הזיכרון בדרך האופל של משנאינו ושוטמינו האחרים. את כולם מאחדת איבה יוקדת למדינת הצלת היהודים, עפרא לפיהם...

מנחם רהט

* * *

אסתר ראב

אביב 1921 בפתח-תקווה

[כ"ז בניסן תרפ"א]

הדלת הצרה והגבוהה עשוייה עץ כבד, גובהה שלושה מטר וממעל לה אשנב קטן בן שתי שמשות. רק פעם בשנה מנקים אותן, לכבוד פסח; שולחן, על השולחן כיסא, ועל הכיסא שרפרף ערבי, ואני עליו, איתנה, ושני סמרטוטים על שכמי, אחד לח ואחד יבש. ראשי מתעופף מרוב ריחות: שרף הברושים ופריחת הדרים ואקציה לבנה, וכל עשב מתאמץ בתקופה זו להוציא לאוויר העולם את הכי יפה, את הכי ריחני שיש באפשרותו ובטבעו להוציא; על כל גבשושית-אדמה פורח משהו: צבעון אדום, שטיח מרגניות לבנות, סביונים אחרונים וכל הדגנים העדינים והרועדים כמפרשי מלמלה ירוקה זרועה פרגים אדומים כפיות קטנים קמוצים.

"גימרי כבר שם – " צועקת אמא, אבל אני טוב לי שם למעלה, ואין לי חשק לרדת. אני ממשיכה לנקות. לשפשף פה ושם – אבל סוף-סוף עליי לרדת.

"כמה שעות צריך בכדי לנקות אשנב וחצי דלת?" – שואלת אמא.

"אפילו יום שלם – " אני צוחקת.

אמא מתרגזת.

למטה יש צרה ואין זה צחוק, למטה מתח, למטה בלילה יריות מצד הירקון; מ"פַרוכיה" (כפר ערבי על גדת-הירקון), מערב-על-עוגַ'ה (הירקון) – והבידואים מתאמנים בלילות והאביב עושה את שלו, קירקור הצפרדעים זורם בשלוות-עולמים על מרחבי השדות, המוארים באור-ירח, הבא להשרות חלום ואהבה על אנשים. אך בני-אדם כרמשים מלאי-רעל, רוחשים בין עצי הפרדס, מתאמנים, מטים אוזן, משחיזים את המגן, כבעלי-חיים המנסים את כליהם אשר נתן להם הטבע להגנה: כיסי הרעל, ציפורניים חדות, שמוציאים מתוך נרתיקיהם הלוך-ושוב על-מנת לבדוק כושרם.

והאביב בשלו, שופך שלווה וקסמים, והלבבות הצעירים דווקא מרגישים בו, ולא בסכנה האורבת מעבר לאדמה החרושה והמעובדת יפה, הסכנה הבאה מן הסבך – סבך הירקון, משבטי הבידואים המתאמנים, אד השינאה עולה מן היישוב הבידואי.

המתח הולך וגובר, ואנו מתאמנים ועומדים הכן – בינתיים מעלים את כלי-הפסח מן המחסן, הארגז החום הוצא לחצר, והעוזרת, בת יהודייה (הכפר הערבי) – אחת מבנות שילבַייה, עומדת ומדיחה כלים מתחת לברז, ואני מנגבת. אנו עומדות בחצר מתחת לזית סב, וה"מַנדיל" שלה תחוב בקלשון-הענפים שלו. לפתע היא זורקת את סיר הנחושת שבידה וניגשת לזית, מוציאה את ה"מנדיל", עוטפת בו את ראשה, מכסה את מחצית פניה. נבהלתי לשאול אותה לפשר הדבר, אבל היא לא עונה ומתחילה לרוץ לקצה המגרש ויוצאת מן החצר ובורחת. ואמא נזעקת מן המיטבח ומתחילה לייסרני: "מה אמרת לה? למה ברחה?"

"אמא, לא אמרתי לה דבר," – טענתי, "היא פשוט ברחה לפתע."

"אבל למה?"

"אין לי מושג."

בינתיים טיפלתי בניקיון לכבוד החג.

אני ישנה על מחצלת שפרשתי על הרצפה. סגולה לנוקשות וחוסר-רכרוכיות. אני רצה כל יום חצי שעה, ככה, בהשראה עצמית, מנסה את רגליי הארוכות, אולי אצטרך לרוץ. אולי תהיה מערכה פנים-אל-פנים. נשק לקחו ממני, צריכים בחזית – בראונינג קטן – ואני קניתי לי בקבוק של חומצת-גופרית, והשחזתי את הבאיונט הישן שמצאתי מאחורי הרפת, שיירי חיילים אנגליים; השחזתי ושרתי "ליטשה" של טשרניחובסקי – בקולי-קולות. אמא עצבנית ואני דווקא לגמרי לא – אפילו שמחה כמעט – הבנות, שתים-עשרה במיספר, מגוייסות לעזרה-ראשונה; סחבנו מיטות ומזרונים מבתי-ההורים, וסידרנו בית-חולים ארעי בבית-המרקחת.

בוקר אחד מעירות אותי יריות לא רחוקות ביותר, אני עושה את החשבון שזה בא מצפון כי "מצפון תיפתח הרעה" תמיד. שייך אבו-רַבח, אבו-קישק, פַרוכיה, ערב-אל-עוג'ה. אני קמה ורצה לבית-החולים, זאת אומרת, לבית-המרקחת, שהוא בטבורה של המושבה. יש רק חובש, ובעלות הקורס לעזרה-ראשונה. היריות נעשות צפופות יותר, שעטת סוסים "שלנו", יוצאים, ופעמון-המושבה מתחיל לצלצל והדיו מתפזרים על זמזום קהל-נסער.

היריות מתקרבות, המתח גובר, כל השתים-עשרה על משמרתן, קצת חיוורות – אבל מחזיקות מעמד. לפתע צווחה, צווחת-גבר, "הרגו את אבשלום, יש פצועים – " אלונקה מכוסה מעיל טבול בדם. אחת הבנות מתעלפת, שנייה מטפלת בה וגם היא רצה להקיא; אחת, אחת, הן נושרות, כעלים ברוח-סערה, רק לאה דוברי על ידי. משכיבים את הפצוע – גרינשטיין, יש לו חור בצוואר, והוא שותת דם. ידיי רועדות אבל אני מגישה כלים לרופא שהוזעק, נידמה לי דוקטור קרישבסקי, אבל האיש גוסס. עוד אלונקה: נתן רפפורט, הוא מכר שלי, אלמן צעיר שיש לו בת קטנה. הוא מבקש בעיניו, שאגש אליו, הוא חיוור ומאבד דם, חובשים אותו, אבל הוא גוסס ומחזיק את ידי כמו בצבת. אני צריכה לעבוד, אבל הוא אינו מרפה ממני, ופתאום כבות עיניו ואני רצה אל וַפקה (זאב) אורלוף, הוא פצוע בבטן, אסור לנגוע בו – מחר יובילו אותו לבית-החולים, מדוע לא תיכף? – נבצר ממני לדעת; הוא מבקש לשתות, עיניו מתחננות, וחותם-המוות על פניו – אסור לתת לו נוזלים, מעיו נקובים מכדור; סבטיצקי פצוע בכתף, הכדור יצא, פילברג פצוע בינוני.

אבשלום (גיסין) נפל בדרך ל"ג'דר" והערבים פתחו את בטנו ושמו בתוכה את אחת מנעליו – סימן לבוז. אבשלום העדין, הקצין התורכי, האלגנטי והשקט. גרינשטיין כבר הוצא מן החדר, איני יודעת לאן, גם רפפורט כבר איננו כאן – לפתע נכנס בן-דודה של שושנה גולומב, פצוע קשה בקרסולו, ודווקא בתוך המושבה. והנה גברת הופמן, צולעת, מובאה בידי שני בחורים, נפגעה מכדור תועה בחצר בית-המרקחת. המיטות מלאות, אני שמה לב ליריות המתגברות, אני מתפללת שלא יביאו את אחד האחים שלי, הם שלושה במיספר. אם יביאו אחד מהם, נידמה לי שלא אוכל להמשיך. והנה מישהו שדומה לאלעזר אחי, נכנס, פניו שחורים מפיח, ומלוכלכים באדמה, רק עיניו היפות נוצצו בפניו והוא מביט עליי. אני שולחת לו שלום מרחוק וממשיכה להתרוצץ בין המיטות. הוא שלם.

היריות הולכות ומתרחקות, לפתע שעטת סוסים וגדוד-הודי על סוסיו ורמחיו וכיסוי-הראש הציורי – נכנסים לרחוב חובבי-ציון. הם משוחחים ביניהם בקול רם, שיניהם הלבנות נוצצות בתוך הזקנים השחורים, העשויים למשעי – הם נקיים כבובות גדולות ומצוחצחות, פוחלצים אקסוטיים, על גבי סוסים שחורים. הנה, הם באו סוף-סוף לעזרתנו.

בין יהודייה למושבה נאספו תושבי יהודייה     וכפר-ענא, על עגלות, חמורים וסוסים, עם שקים, הכל מוכן לשוד – ואת הבתים והנשים כבר חילקו ביניהם, כפי שנודע אחר-כך.

על מחנה זה השתלט אווירון, שהזעיק הצבא האנגלי, וזרק פצצה על ההמון, אחדים נהרגו ופצועים מרובים, אבל אין יודעים אצלם אף פעם מיספרים; כך חזרה "מַרים אל-פַחל" – מעין מכונת-כביסה מהלכת שמשקלה מאה קילו – זו הכובסת המפורסמת של המושבה, צולעת בירכה (אלינו לא באה יותר). מאז חוסלה גם תופעת עובדות-הבית הערביות, ובחלק ניכר – העבודה הערבית בכלל.

*

נכתב: 1973 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. כ"ז בניסן תרפ"א. נדפס לראשונה: "הארץ", 19.10.1973. אהוד: הבאיונט הישן של יהודה ראב, הנזכר כאן, עבר אליי ומצוי עד היום ברשותי, כמו גם המזמרה שנתנה לי אסתר ראב, באומרה שבזו עבדה בנעוריה בכרמים. תיאור מפורט של ההתקפה על פתח-תקווה, שנערכה ב-5 במאי 1921, כ"ז בניסן תרפ"א, מצוי בספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", שיצא לאור ב-1993 בהוצאת "עם עובד".

* * *

אסתר ראב

מזיכרונות ההתנפלות על פתח-תקווה

[בכ"ז בניסן תרפ"א]

עוד מן הבוקר עלו תמרות עשן מכפר-סבא, שתושביה נמצאו בפתח-תקווה – פתאום הגיעה שמועה שגוזלים את העדר בביצה. פלוגה של חמישה רוכבים יצאה, הרוכבים רק הספיקו להגיע עד התחלת הביצה – והנה ערבים לפניהם, מיד פנו עורף והחלו לברוח. הם במשעולים שבין הפרדסים – והערבים כבר בתוך הפרדסים כשתי לשונות משני צידי הדרך, וכשהגיעו הבחורים לאם דרכים, ניתך עליהם מטר-כדורים מתוך הפרדסים. אבשלום [גיסין] נפצע מיד אך ישב עוד הכן על הסוס, רכב כמאה מטר ונפל. שם הקיפוהו הערבים ויבתקוהו בחרבותיהם.

יתר הבחורים שבו כשידיות רוביהם וחולצותיהם סדוקות מכדורים, אחד מהם הספיק לקפוץ מן הסוס, לעזוב אותו לרוחו, והוא עצמו מתפתל בין גדרות השיטה עד הגיעו למחנה שלנו.

אז החלה המערכה – הם היו כמה אלפים. כל הסביבה מצפון למושבה המכוסה פרדסים – רחשה מערבים. בראש הלכו ערב אבו-קישק (שבט שחלוצי פתח-תקווה מצאו על גדות הירקון בעלותם על אדמת פתח-תקווה. משפחת שייכים, שהיו להם עבדים כושים וערבים מן הסביבה, רועי צאן ובקר. הכושים התערבו בשבט ומתערובת זו יצא טיפוס בידואי עז-נפש, שאינו מואס בשוד).

אלה הפשילו את כתונתם והחזיקוה בפיהם, מחלפות הראש התבדרו, ושוקיהם ערומות; ובקול פרא פרצו: "עליהום, עליהום!" – התלהבותם היתה גדולה, ושלנו היו מוכרחים לסגת אחור מעט, בכדי לתפוס עמדה, ולכן עזבו את הפרדסים האחרונים ואת שורת הבתים שלפני תחנת הרכבת, ועברו דרך הכיכר הגלוייה של תחנת הרכבת, עד לכרמי השקדים שלפני המושבה. ופלא הוא שבנסיגה זו לא נפצע איש – מלבד חפירת הגנה עתיקה מימי כיבוש האנגלים לא היה שם כל מגן; חפירה זו, הרוסה ומלאה חול במחציתה, היתה מחסה לשלושה בחורים, כעשרה מטר מאחריהם, שמאלה, מתחת לגדר שיטה צפופה, נמצא שאר המחנה: בסך הכל שלושים רובה על כל החזית הצפונית. הערבים ירו בזעף; נפצעו הרבה מאלה שעברו בדרכים מכרם לכרם, או הרוכבים על הסוסים. גם סוסתו של המפקד הראשי ש. [אברהם שפירא] נפצעה תחתיו. שלושה קיבלו פצעי-מוות באותו מעמד, [גרינשטיין, רפפורט ואורלוף], וארבעה נפצעו יותר קל, מלבד אבשלום שנהרג לפני זאת.

על אם דרכים, בזווית פרדס אחד, תחת גדר של שיטה צפופה, עצרו חמישה אנשים (ארבעה רובים ומאוזר) – מחנה של מאות ערבים. היריות היו תכופות – גם להם היה מחסה. מול זווית זאת עומד בית-אריזה מפחי-צינק, שאורכו כעשרים וחמישה מטר, ובכל זאת נפלו רבים מהם [מהערבים], אחדים טיפסו על גג בית-האריזה. "אנחנו הורדנום כציפורים!" – סיפר לי אחד [משלנו]. גם חליפת [חילופי] דברים היו בין שני המחנות, מובן ששלנו בחרו את [הקללות] היפות, בחריפות שלהם; בינתיים התחממו הרובים, אחדים משלנו היו מוכרחים להפסיק, באותו רגע באו אנשי עין-גנים, עזבו את המשמרות שלהם ובאו. זה חיזק את הידיים. אחד מבני זות [לא ברור] זאת סיפר: "ידי דבקה לרובה, ולשוני לחיכי (יום חמסין היה) והרגשתי שעיניי רעבות לגלות ראש ערבי והאצבעות נמשכות אחרי העיניים. נידמה היה לי שלא רובה בידי – אלא שאני הנני בעל חי שיש לו אבר יקר ונפלא המקיא מוות מסביבו ואינו נותן לאחרים לגשת אליך."

אחרי הבידואים הלכו המוני פלאחים: מכפרי קלקיליה, ג'לג'וליה, כפר-סבא, תול-כרם; מחנה כבד, ביניהם גם נשים. הם הביאו איתם עגלות וגמלים להעמיס את השלל, פחי-נפט היו איתם, כפי הנראה היה בדעתם לשרוף אחר-כך את המושבה, כי בכל הפרדסים שעברו בהם, הדליקו את בתי-המנועים.

ומדרומה של המושבה הלך מחנה שני כבד, אשר איש לא יכול היה לשים לב אליו, כי כל הכוחות התרכזו בצפון, שלא לתת להתפרץ למושבה. בדרום הלכו רק פלאחים – "המתונים", הם חיכו שהבידואים יחריבו – ואזי יבואו הם לשלול. לפי סימנים שונים – נודע, שהם חיכו בכרמים כמה שעות. בינתיים באו אווירונים [של האנגלים] והחלו לזרוק עליהם פצצות. גם שם היו הרוגים ופצועים לא מעט.

בבור אחד נטמנו ארבעים איש. כיום משתרע שם שדה עגבניות, והעגבניות מצליחות להפליא.

מלבד זאת, נהרגו כמה וכמה [ערבים] מן הפצצות; ואחרי כן החלו שלנו גם לזנב את הפרדסים, פה ושם עוד נמצאו ערבים מפגרים וערבים פצועים. כולם נהרגו, מלבד הפצועים שהספיקו הקודמים להסיע על העגלות והגמלים, אשר עליהם חשבו להעמיס את שלל המושבה.

שלנו שלחו ליושבי קלקיליה שיבואו לקחת את מתיהם, והם ענו שאין שם מתים משלהם, וכי לא השתתפו בהתקפה, אבל הבחורים הכירו כמה מהם, שהיו באים למושבה, מוכרי פחמים וסיד.

כיום נקבע יחס של כבוד מיוחד לבני פתח-תקווה מערביי כל הסביבה.

לכשתפגוש באחד מהם בערוצי נחל בין הערביים, או לצד גדר, יברכך בטון הטיפוסי בשבילם – כשהם רואים לפניהם טיפוס אדם שהוא נראה חזק מהם או לכל הפחות מישהו, שראוי להתחשב עימו.

*

נכתב: סוף שנות ה-20 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. כ"ז בניסן תרפ"א. נדפס לראשונה: "הארץ", 17.5.1991, לאחר מותה של אסתר ראב.

* * *

נעמן כהן

הנביא יחזקאל: "וְאַתָּה בֶן-אָדָם, (רונן ברזובסקי-בר), צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל; וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר, וְהִזְהַרְתָּ אֹתָם מִמֶּנִּי."

"וְהַצֹּפֶה (רונן ברזובסקי-בר) כִּי-יִרְאֶה אֶת-הַחֶרֶב בָּאָה, וְלֹא-תָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהָעָם לֹא-נִזְהָר, וַתָּבוֹא חֶרֶב, וַתִּקַּח מֵהֶם נָפֶשׁ--הוּא בַּעֲו‍ֹנוֹ נִלְקָח, וְדָמוֹ מִיַּד-הַצֹּפֶה אֶדְרֹש." (יחזקאל ל"ג ו').

קשה להאמין רונן ברזובסקי-בר – הצופה שלא ראה את החרב, ולא תקע בשופר והתריע, והעם לא נזהר ובאה החרב ולקחה ממנו נפשות רבות, לא רק שלא נושא בעוונו, אלא מוגדר כגיבור לאומי.

שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן יוצאים מיד להגן עליו בעיתונם בקריאה:

רונן בר חייב להישאר!

[ולמה צריך להישאר?]

כי נתניהו וממשלתו ניסו להסיט את שב"כ, כי ראש הממשלה התבטא באוזניו "לא אחת באופן שביקש לבסס את ציפייתו כי שב"כ יפעל מול אזרחים המעורבים בפעילות מחאה והפגנות אל מול הממשלה," כולל פיקוח על "מממני מחאות." [אם יש פרוטסטנטים המאיימים על חייו זה אכן תפקיד השב"כ לחקור].

כי דרישתו של נתניהו שראש שב"כ יהיה נאמן לו באופן אישי, ולא למדינה. לפי בר, בשיחה שנתניהו קיים איתו הוא הבהיר לו ש"ככל שיתקיים משבר חוקתי," עליו "לציית לראש הממשלה ולא לבג"ץ." מדובר בבקשה שחותרת באופן ישיר והרסני תחת התשתית הדמוקרטית הבסיסית ביותר, ומנוגדת באופן מובהק לשלטון החוק.

[לפי החוק ראש השב"כ חייב להיות נאמן למדינה ולכן הוא כפוף לראש הממשלה].

כי בר התייחס לפרשת קטארגייט, וציין כי הקשרים עם קטאר היו עלולים לפגוע בביטחון המדינה. פיטוריו בזמן שהוא חוקר את אנשי לשכת נתניהו בפרשה הם מקרה מובהק של ניגוד עניינים.

[ברזובסקי-בר אינו חוקר את ראש הממשלה לבדו, גם אסור לו לעסוק בזה בגלל ניגוד העניינים כי קיבל מקטאר טובות הנאה לא פחותות מאלו הנחקרים].

"על בג"ץ," הם כותבים, "למנוע מנתניהו לסלק מהדרך את מי שמבקש למנוע ממנו להשלים את המלאכה."

("הארץ", מאמר מערכת, 22.4.25)

https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/2025-04-22/ty-article-opinion/00000196-592e-d99b-a5ff-d9fff07b0000

וכמובן שמיד הפרוטסטנטים מנצלים את "גבורת" ברזובסקי-בר לניסיון לנצל את בית המשפט שיכריז נבצרות על נתניהו, או מעצר, ואם זה לא יילך, ללכת בעקבות הניסיון הפשיסטי של מוסוליני במצעד על רומא,  ולתפוס את השלטון בכוח ההמון, וכך לחסל את ההליך הדמוקרטי להחלפת השלטון:

יו''ר הדמוקרטים יאיר גולדנר-גולן בהפגנה בת''א: ''נתניהו סכנה מיידית לישראל, הוא צריך להיעצר'.'

במחאה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ברקע התצהיר של ראש השב"כ רונן ברזובסקי-בר. יו"ר הדמוקרטים יאיר גולדנר-גולן נאם בהפגנה ואמר כי "נתניהו הוא סכנה ברורה ומיידית לביטחונם ושלומם של אזרחי ישראל. הוא צריך להיעצר ולהיחקר על הדברים החמורים שנחשפו על-ידי ראש השב"כ." לדבריו, "האיש שמחזיק במושכות השלטון הוא האיום הכי גדול על קיומנו כמדינה חופשית ובטוחה. כל עוד הוא שם – החטופים, חיילי צה"ל ואזרחי ישראל כולה – מצויים בסכנה."

https://rotter.net/forum/scoops1/896181.shtml

עמיחי הירש-אילון, ראש השב''כ לשעבר: קורא למרי אזרחי ומעבר על החוק. לעשות הכול כולל השבתת המשק, מרד מיסים ויציאה לרחובות. ולעשות הכול כולל הכול מלבד אלימות וסירוב לשרת בצה"ל. לטעמו זו מהות הדמוקרטיה! ''האזרחים הם שומרי הסף.'' 

https://rotter.net/forum/scoops1/896233.shtml

נראה אותו מתחיל במרי ומפסיק לשלם מיסים.

אהוד ברוג-ברק: כתב האישום הוא דרמטי. תצהיר ראש השב״כ חושף שנתניהו הופך את ישראל לרפובליקת בננות. זהו מבחנם של היועמ״שית והבג״צ. אם לא תוכרז נבצרות, בגיבוי בג״צ, זה עלול להגיע למלחמת אזרחים. זהו גם מבחנה של המחאה. בלי מאות אלפים ברחובות הבג״צ עלול לגמגם. אם לא נסלק את הרודן כעת, ישראל בסכנה קיומית.

https://x.com/barak_ehud/status/1914352388179415424

אהוד ברוג-ברק כנפוליון דה לה שמאטע קורא להמונים שיחלו במלחמה, ויביאו לגופות בירקון לסילוק מי שהוא מכנה "רודן", משל היה לואי ה-16 לפחות.

האם יצליח בנימין מיליקובסקי-נתניהו לעצור את הגל הפשיסטי המאיים לחסל את הדמוקרטיה הישראלית.

האם ישראל צריכה להשתתף בלוויית חורחה מריו ברגוליו,

הוא האפיפיור פרנציסקוס?

דרור אידר שגריר ישראל לשעבר באיטליה:

ישראל לא צריכה להשתתף בלוויית חורחה מריו ברגוליו, הוא האפיפיור פרנציסקוס, בוודאי לא בדרג בכיר. האפיפיור הזה אחראי במידה רבה לעלייה בגלי האנטישמיות בעולם מאז השבעה באוקטובר. יום אחרי הטבח הוא נשא דרשה בכיכר סן פייטרו בוותיקן, ולא הזכיר במילה אחת את מה שעשו הברברים לעם האלוהים. לאורך המלחמה הקפיד לבקר את ישראל במילים ארסיות, ואמר שיש לבדוק האם ישראל מבצעת בעזה "רצח עם" (!). הוא הקפיד להזכיר שוב ושוב את הילדים בעזה, ודילג לא אחת על הילדים בישראל. מבחינה היסטורית, הוא התחרה במידת האנטישמיות שלו רק בפיוס השנים עשר ששתק לנוכח זוועות השואה. ובכן, יש לנו כבוד לאומי ובמיוחד להרוגי המלכות שלנו, נרצחי השבעה באוקטובר, שהאפיפיור לא התאבל עליהם במיוחד, אלא הפך את הקורבנות לאשמים במותם.

ברגוליו לא התנהג כראש הכנסייה או כמי שעומד בראש זרם אמוני מרכזי בעולם, אלא יותר כפוליטיקאי וכפעיל חברתי בעל השקפות סוציאליסטיות בואכה מרקסיסטיות. הוא דרדר את הכנסייה למחוזות שחשבנו שלא תחזור לשם. ב-1958 נבחר האפיפיור יוחנן ה-23 שהכיר באחריות ההיסטורית של הכנסייה למה שאירע באירופה. די סמלי שהאפיפיור הנוכחי מת ערב יום השואה. הטראומה הגדולה של העולם המערבי היא הצליבה של יהודי מבני עמנו.

מבחינה מסוימת, הפרעות ביהודים לאורך ההיסטוריה, עד לשואה, היו מעין כפיית חזרה פסיכולוגית על טראומת הצליבה. זה התפקיד שהכנסייה הועידה לנו: להיות קורבנות נצחיים חסרי בית לאומי ולהישאר על הצלב. ייסודה של מדינת ישראל פירושו מבחינה פסיכו-תיאולוגית שישו ירד מן הצלב, התעטף בטלית וחזר להיות יהודי גלילי בארץ ישראל, רק שהפעם הוא אוחז נשק בידו ומסרב להיצלב שוב.

ברגוליו לא קיבל את השינוי ההיסטורי הזה. לכן התנגד למלחמתה של ישראל בנאצים החדשים בעזה, שכן יהודים לא אמורים להשמיד את אויביהם, אלא לקבל בהכנעה את גורלם. לפי המסורת הנוצרית הצליבה אירעה בגולגותא, אתר שרבים הוצאו בו להורג ולכן נמצאו בו גולגולות הצלובים. בהשוואה לאותו מקום בירושלים, השואה היתה גולגותא ענקית לאין שיעור. פיוס השנים עשר שתק לנוכח רצח היהודים, פרנציסקוס לעומתו, דיבר. הוא דיבר נגד הקורבנות האמיתיים והאשים את עם האלוהים למרות שראשי בנינו נכרתו, בנותינו נאנסו ונורו בראשן, ואבותינו וילדינו נקשרו ונשרפו חיים. 

הכנסייה נמצאת עכשיו בצומת דרכים מכריע וגורלה תלוי בבחירת האפיפיור הבא. פרנציסקוס מינה לא מעט קרדינלים מהעולם השלישי, האוחזים בתפיסות פרוגרסיביות אנטי מערביות, במיוחד אנטי אמריקניות וכמובן אנטי ישראליות. חסידיו היו רוצים להמשיך את דחיקתה של הכנסייה הקתולית לכיוונים האלה. לעומתם נמצא המחנה השמרני ובתוכם תלמידי האפיפיור המנוח יוזף רצינגר הוא בנדיקטוס ה-16, שהיה אינטלקטואל ותיאולוג רציני. רצינגר זיהה עם כניסתו לתפקיד את הסכנה המאיימת על העולם המערבי ולמעשה על הציוויליזציה היהודית-נוצרית: התפשטות האסלאם הרדיקלי האלים וכיבוש אירופה. על כך הוא שילם בכיסאו ונאלץ להתפטר.

מחצית מהנוצרים במזרח התיכון נמלטו למערב. המחצית האחרת נמצאת בסכנה ומאמיניה נרדפים ולא פעם נאלצים להתאסלם בכפייה. גורלם של הנוצרים כיום במזרח התיכון דומה לזה של היהודים באירופה של ימי הביניים. אירוניה היסטוריה היא שהקהילה הנוצרית היחידה המשגשגת ומוגנת נמצאת דווקא בארץ הקודש במדינת היהודים. ברגוליו לא מתח ביקורת על הפעולות של האסלאם הרדיקלי ולא מחה על גורלם של הנוצרים. רק היהודים זכו מפיו לעלילות דם. בימי הביניים האשימו אותנו בשימוש בדם ילדים לשם אפיית מצות פסח, ובשנה האחרונה הוא האשים את ישראל בזוועות שביצענו כביכול בילדי עזה. לא חמאס. היהודים אשמים. 

כמעט אלפיים שנים עברו מאז שנצלב בירושלים יהודי מעמנו. במשך ההיסטוריה העם היהודי נפתל נפתולי אלוהים עם הכנסייה הנוצרית. מבחינה קתולית, מדינת ישראל היא סקנדל תיאולוגי. אלוהי ישראל החזיר את עמו הביתה לציון, למרות התנגדות הכנסייה. ישראל צריכה לעמוד בגאון ולא לכפוף את ראשה בשם המנהג הדיפלומטי היבש. דם אחינו ואחיותינו זועק אלינו מן האדמה.

https://x.com/droreydar/status/1914530404637286625?t=OjDivjan-zJOYvDa0tqM5A&s=03

על התנהגותו הנלוזה של ברגוליו, והזדהותו עם הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי כתבתי לא אחת. לדעתי על ישראל כן לשלוח נציג להלוויה, אבל נציג שיבוא עם מסר. ראשית יש לתקוף אותו (כפי שעשיתי באתר הכס הקדוש) על שהוא כממלא מקומו של פטרוס, שממלא מקומו של ישו עלי אדמות, בוגד בתורתו. ישו ראה עצמו בן דוד, ולא בן גוליית הפלישתי, לכן ישו קרא לארצו "ארץ ישראל" (מתי ב') ולא ארץ פלשת. ואילו ברגוליו בניגוד לישו קורא לארץ פלשת.  האם הוא מאמין בבן גוליית?

האמת היא שבפנטזיה שלי הייתי אומר לו זאת תוך מתן סטירה, ולראות בסקרנות רבה אם הוא יגיש את הלחי השנייה...

משרד החוץ פרסם ציוץ תנחומים לאפיפיור – ומחק

משרד החוץ פרסם ציוץ תנחומים עקב מות האפיפיור שפורסם בחשבונות הרשמיים של משרד החוץ ברשת X (לשעבר טוויטר) בנוסחים שונים ברחבי העולם, כללו את המשפט: "Rest in peace, Pope Francis. May his memory be a blessing" ("נוח על משכבך בשלום, האפיפיור פרנציסקוס. מי ייתן וזיכרו יהיה ברכה.")

הציוצים נמחקו לאחר שעות ספורות, וההוראה למחוק אותם נמסרה גם לכל נציגויות ישראל בעולם. דיפלומטים התבקשו להסיר כל פוסט או ציוץ בנושא, ללא הסבר. כמו כן, בהמשך גם יצאה הנחייה לשגרירים שלא לחתום בספרי התנחומים בשגרירויות הוותיקן ברחבי העולם.

מיספר שגרירים התריעו על פגיעה חמורה בתדמיתה של ישראל, דווקא מול מאות מיליוני מאמינים קתולים ברחבי העולם. "אנחנו מוחקים ציוץ פשוט, תמים, שמביע תנחומים בסיסיים – וזה ברור לכולם שזה רק בגלל הביקורת של האפיפיור נגד ישראל בשל הלחימה בעזה," טען אחד מהם.

גורם בכיר במשרד החוץ מסר בתגובה: "הציוץ עלה בטעות. הגבנו לדבריו של האפיפיור נגד ישראל בחייו ולא נעשה זאת לאחר מותו. אנו מכבדים את רגשות מאמיניו."

https://www.ynet.co.il/news/article/hju9t3ekel#autoplay

גדעון משה זריצ'נסקי-סער עשה טעות. אם כבר פורסם ציוץ ניחומים אסור היה למחוק אותו. ניתן לצאת נגד האפיפיור בביקורת נפרדת.

אריאל רובינשטיין –

לעזאזל יהודי ביאליסטוק שנרצחו בשואה לא אעמוד השנה לזכרם שילכו לעזאזל לתהום הנשייה

אריאל רובינשטיין הוא פרופסור אמריטוס גמור לכלכלה. חייו ניצלו בזכות שיקסע. ערב מלחמת העולם השנייה. אביו, שהיה חשמלאי, נקרא לבצע עבודה בביתה של אישה פולנייה. זו פתחה את הדלת, זיהתה את חזותו היהודית, קיללה אותו כמנהג המקומיים וטרקה את הדלת. אביו פנה ממנה היישר למשרדי התנועה הציונית, וכעבור כמה חודשים עלה על אחת מאוניות המעפילים האחרונות שהגיעו לארץ ישראל לפני המלחמה. אביו נהנה לספר את הסיפור ולהלל את ה"שיקסע" שבזכותה ניצלו חייו.

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-02-22/ty-article-opinion/.premium/0000018d-d0f4-d3b8-af9f-dbfc5ef30000

אבל מרבית 60 אלף יהודי ביאליסטוק נרצחו בשואה במיידנק וטרבלינקה.

השנה ,אומר פרופסור רובינשטיין, לעזאזל יהודי ביאליסטוק הנרצחים לא אעמוד לזכרם שילכו לעזאזל לתהום הנשייה. ולמה?

"כי באותה שעה יעמדו דום גם חיילי הצבא של מדינתי, חמושים במיטב כלי הנשק הקטלניים, וישקיפו מרום תלוליות עפר על מחנות אוהלים עלובים וחורבות ערי עזה.

לא אעמוד דום כי עם הישמע הצפירה יקומו ממושבם פקידי מינהל אזרחי ב"יהודה ושומרון", שהצפירה רק תפריע להם לטכס עצה איך לנשל עוד פלסטינים מביתם, למרר את חייהם ולדחוק אותם לתוך "האזור המותר".

לא אעמוד כי "לא מסתדר לי בראש," שבה בעת יתגאו שרי מדינתי בכך שהם מונעים תנאי חיים בסיסיים משני מיליוני עזתים. הגם ש"שני המיליונים" אינם דורשי טובתנו,

לא אעמוד כי אחרי הצפירה יצטלם ראש הממשלה לעוד סרטון תעמולה המיועד ליצור קשר אסוציאטיבי בין מבקרי ישראל והפלסטינים ובין הנאצים.

לא אעמוד דום כי מדובר במפגן אחדות לאומי כוזב.

לא אעמוד דום כי הצפירה היא מעשה של פולחן המדינה, וחונכתי לא לעבוד אלילים.

(אריאל רובינשטיין, "הצפירה נתביישה – מדוע לא אעמוד השבוע דום ביום הזיכרון לשואה", "אל-ארצ'", 22.4.25).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-04-22/ty-article-opinion/.premium/00000196-5873-d0f1-abf6-7c7bc3770000

איזה לב רחב יש ומוסרנות גדולה יש לפרופסור רובינשטיין. איזו אהבת אוייב שאין אפילו לישו הנוצרי. למרות שבניגוד להיטלר העזתים חוזרים ואומרים בגלוי ולא בסוד כי מטרתם השמדת היהודים, רובינשטיין יזרוק את יהודי ביאליסטוק כי יש לדבריו חיילים יהודים שמונעים מהעזתים להשמיד יהודים. ונותרה רק השאלה מדוע עד היום כיבוד זיכרון יהודי ביאליסטוק היה חשוב לרובינשטיין, ולא היה לו שום רגש לזכור את ילדי גרמניה הנאצית שנרצחו בשואה ע"י חיילי בנות הברית? מדוע עד היום הוא שכח אותם? היכן היה עד היום ליבו הרחום והיכן היתה מוסרניותו?

השנה נהיה עדים רבים לציון יום השואה לאויבים.

הינשוף של מינרבה בא לעת ערב

כדי לדחוק בחמאס להגיע לעיסקה לשחרור חטופים, שוקלים בישראל לעצור מחדש את המחבלים ששוחררו בעסקאות קודמות –

https://rotter.net/forum/scoops1/896009.shtml

לא ברור למה רק שוקלים ולא עושים? שנים רבות אני חוזר ואומר כי זה אחד המחדלים הגדולים ביותר של בנימין מיליקובסקי-נתניהו. מזמן צריך היה לחוקק חוק שכל מחבל ששוחרר בעיסקת מיקוח ונמצא בשלטון ישראל יוחזר לכלא להשלמת ריצוי עונשו. מדוע עכשיו לא עושים כן? 

לאחר מבצע הטנדרים, הגיע תור השופלים: מטוסינו סיימו גל תקיפות ברצועה, במהלכו הותקפו והושמדו עשרות טרקטורים אשר שימשו את ארגון הטרור חמאס.

https://rotter.net/forum/scoops1/896218.shtml

דובר צה״ל: צה״ל בשיתוף שב״כ תקף באופן ממוקד במהלך הלילה כ-40 כלי הנדסה ששימשו למטרות טרור לרבות בטבח ה-7 באוקטובר.

כלי ההנדסה שימשו למטרות טרור נגד כוחות צה״ל במהלך הלחימה ברצועת עזה. ארגון הטרור חמאס השתמש בכלים אלו להטמנת מטענים, חפירת תוואים תת-קרקעיים, פריצת גדרות ופינוי הריסות לאיתור אמצעי לחימה וציוד צבאי שנמצאים תחתיהם. כלי ההנדסה שהותקפו מהווים רכיב מרכזי ביכולת של חמאס לממש מתווי טרור נגד כוחות וצה״ל ומדינת ישראל.

במהלך הטבח הרצחני ב-7 באוקטובר, מערך ההנדסה של ארגון הטרור חמאס אשר היה אמון על פריצת רכיבי המכשול, השתמש בכלי ההנדסה על מנת לאפשר מעבר של מחבלים חמושים רכובים על טנדרים אופנועים לשטח הארץ. בטבח ה-7 באוקטובר נפתחו עשרות פריצות באמצעות כלי ההנדסה, בניית גשרים הנדסיים והטמנת מטענים פורצי דרך.

התקיפה בוצעה על מנת לשבש יכולת נוספת של ארגון הטרור חמאס. צה״ל ושב״כ ימשיכו לפעול נגד ארגוני הטרור ברצועת עזה על מנת להסיר כל איום על אזרחי מדינת ישראל.

https://rotter.net/forum/scoops1/896289.shtml

 שנים רבות צריך היה לעשות את מבצע "מרכבות פלישתים" ולחסל את כל כלי הרכב הטנדרים והשופלים שבנו את הביצורים בעזה. למזלנו הרע הדברים תמיד נעשים באיחור כמאמר הגל "הינשוף של מינרבה בא תמיד לעת ערב." החכמה באה תמיד באיחור לאחר מעשה.

המדרום תיפתח הרעה?

תרגיל "היסטורי" וראשון מסוגו: חיל האוויר של סין פועל בשמי מצרים.

מצרים וסין פתחו השבוע בתרגיל צבאי רחב היקף וחריג בבסיס אוויר מצרי, לא רחוק מחופי ים סוף. סין שיגרה לאזור שורה של מטוסי קרב מתקדמים, יחד עם מטוסי תדלוק ומטוסי שליטה ובקרה אווירית. שתי המדינות משדרות מסר חד-משמעי לארה"ב, ובייג'ינג מעוניינת להרחיב את שליטתה והשפעתה באזור.

התרגיל, שזכה לכינוי "נשרי הציביליזציה 2025", החל בבסיס חיל האוויר ואדי אבו ריש, כ-100 ק"מ ממערב למפרץ סואץ, וצפוי להימשך עד אמצע מאי. בסין מדווחים כי מדובר בתרגיל "היסטורי" שמסמל את העמקת היחסים הצבאיים בין בייג'ינג לקהיר. במערב ובארה"ב רואים בתרגיל מסר של סין, שלא מסתירה את כוונותיה להגביר את מעורבותה במזרח התיכון וביבשת אפריקה.

סין שיגרה למצרים, מרחק של אלפי קילומטרים, שורה של מטוסי קרב מתקדמים, בין השאר מדגמים J-10C ו-J-10S, ומטוסי תדלוק ומטוסי בקרה ושליטה אווירית. במצרים משלבים בתרגיל מטוסי קרב רוסיים מדגם מיג-29.

המרחק שעברו המטוסים הסיניים – כ-6,000 ק"מ – מדגיש בעיני כלי תקשורת מערביים את היכולת המתפתחת של סין לפרוס כוחות במרחק רב מגבולותיה. הכוחות הסיניים השתמשו בשיטה משולבת של טיסה וסיוע לוגיסטי דרך מיספר מדינות, וכל הציוד והכוחות הגיעו למצרים עד 15 באפריל.

זהו האימון הבין-לאומי הראשון שבו משתתף מטוס הבקרה האווירית המוקדמת KJ-500 של סין, מערכת מתקדמת לשליטה ובקרה מהאוויר, גרסה דומה למטוס ה-A-50 של צבא רוסיה.

התרגיל מתקיים בתקופה רגישה, כשהיחסים בין מצרים לארה"ב נמצאים בשלב מתוח בעקבות הצעת הנשיא דונלד טראמפ להעביר פלסטינים מרצועת עזה – אולי למצרים – הצעה שקהיר התנגדה לה בתוקף, והציגה מנגד את יוזמת השלום המצרית שנועדה להבטיח את שיקום רצועת עזה מבלי לפנות מאות אלפי ומיליוני פלסטינים מהרצועה.

מצרים, שקיבלה בשנה שעברה סיוע צבאי מארה"ב בשיעור של כ-1.5 מיליארד דולר, נמצאת במצב מורכב: מצד אחד היא רוצה להמשיך לקבל את הסיוע ולזכות לתמיכת ממשל טראמפ, ומצד שני מתנגדת למדיניות האמריקאית בנוגע למלחמה בעזה, שבה היא משמשת כמתווכת מרכזית, ואף רואה בתוכנית טראמפ לפינוי המוני פליטים עזתים לתחומה כסכנה לביטחונה הלאומי.

"זו תזכורת שלשותפים שלנו יש אפשרויות בחירה," אמר הגנרל האמריקני בדימוס ג'וזף ווטל, מפקד פיקוד המרכז האמריקאי לשעבר, לאתר The War Zone. "סין מנסה לבנות השפעה במדינות באזור שיש להן קשרים מבוססים עם ארה"ב, במטרה להיתפס באור חיובי יותר. זה קשור לרצון להיראות כספקית ציוד צבאי אלטרנטיבית למצרים ולמדינות אחרות באזור."

על פי דיווחים רבים, הממשל האמריקני הנוכחי שוקל לצמצם את מעורבותו באפריקה, כולל הכפפת הפיקוד האמריקני באפריקה לפיקוד אירופה – סימן נוסף לנסיגת וושינגטון מהיבשת. סין מנסה למלא את הריק הזה, וכל גידול בהשפעתה במצרים, המחזיקה בצבא החזק ביותר באפריקה, יכול לקדם מטרה זו. גנרל מייקל לנגלי, מפקד פיקוד אפריקה של צבא ארה"ב, אמר לאחרונה כי סין מנסה לנצל את נסיגת ארה"ב מהיבשת, והחלה להקים קרנות סיוע במדינות באפריקה שממלאות את החלל של סגירת קרן USAID על ידי ממשל טראמפ.

התרגיל משתלב במגמה רחבה יותר של סין להתבסס בשוק הנשק המזרח תיכוני. מכירות הנשק הסיניות למזרח התיכון זינקו ב-80% בעשור האחרון, לפי מומחים מערביים.

ישנן גם שמועות מתמשכות על עסקה אפשרית למכירת מטוסי J-10C סיניים למצרים, אף שדוברי הממשל הסיני הכחישו דיווחים על הגעת המשלוח הראשון. מצרים מפעילה אחד מצי מטוסי ה-F-16 האמריקאיים הגדולים בעולם, אך מחפשת חלופות, גם אם רק כמנוף מול וושינגטון לקבלת ציוד מתקדם יותר.

לסין אינטרס עצום באזור. כיבואנית נפט גדולה, מצר הורמוז הוא נקודת תורפה משמעותית עבורה, וכל סכסוך עם איראן כולל איום על סגירת המצר. משרד ההגנה הסיני הצהיר כי התרגיל "בעל חשיבות רבה לקידום שיתוף פעולה פרגמטי ולחיזוק האמון ההדדי והידידות בין שני הצבאות." מצידו, דובר הכוחות המזויינים המצריים מסר כי התרגיל נועד "לאחד את תפיסות הלחימה בין שני הצדדים באמצעות סדרה של הרצאות תיאורטיות ומעשיות."

התרגיל, שיימשך עד תחילת מאי, כולל תכנון משימות משותף, הכשרה תיאורטית ומעשית ושיפור מוכנות הטייסים והצוותים למגוון תרחישי לחימה, כחלק ממאמץ רחב יותר להעמיק את קשרי ההגנה בין סין למצרים. בשבועות האחרונים ערכה סין תרגיל צבאי גדול ומשותף עם חילות הים של רוסיה ואיראן באזור המפרץ הפרסי סמוך לחופי איראן.

(אסף רוזנצוייג)

https://www.mako.co.il/news-world/2025_q2/Article-04f2d0bebbb5691027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

סין מחליפה במצרים את תפקידה ההיסטורי של בריה"מ. בעבר רוסיה סיפקה למצרים את מיטב הנשק ומטוסי קרב, אבל רוסיה עצמה כיום בברית עם איראן, כי אין לה יותר את המהנדסים מיקויאן, וגורביץ, והיא תלויה בנשק כטב"מים תוצרת איראן.

יש לשים לב לסכנה מדרום לבל נופתע.

לפני שנים רבות היתה בדיחה שהאופטימיסטים לומדים אנגלית והפסימיסטים לומדים רוסית, והתגובה לזה היתה שהאופטימיסטים לומדים רוסית והפסימיסטית לומדים סינית... והנה זה בא.

חסידות גור החליטה להשחיר את הפורשים. רונן צור נרתם למשימה

רונן צור (מישהו יודע את שם משתחתו המקורי?) הוא יחצ"ן רל"ביסט המרבה להשחיר את נתניהו ולהלבין את האדמו"ר יעקב אריה אלתר.

לפני שלוש שנים, פרץ גל של תקריות אלימות ברחבי הארץ. מאות גברים חרדים בחליפות ובמגבעות יצאו בחבורות לרחובות ירושלים, בני ברק, בית שמש ואשדוד וחיפשו קורבנות. הם צדו אותם בשכונות מגוריהם ובבתי המדרש. כשמצאו מישהו, רדפו אחריו והיכו אותו. הם שברו משקפיים ועצמות, ריססו גז מדמיע והשליכו אבנים, אשפה ובקבוקי זכוכית. ברקע נשמעו קריאות הסתה: "להרוג אותם."

הפורעים קרעו ספרי תורה וחפצי פולחן, רומסים אותם בנעליים ושופכים נוזלים וזבל. זה נמשך גם למחרת, לאורך השבת, עד צאתה. עשרות תקריות תועדו, חלקן שודרו בטלוויזיה. הקורבנות התראיינו בגרון חנוק ובגדים מוכתמים בדם.

התוקפים היו בני חסידות גור, החצר החרדית החזקה והעשירה בארץ, שבה יותר מ-12 אלף משפחות,. זאת החסידות של השר לשעבר יעקב ליצמן ושל השר המכהן יצחק גולדקנופף, יו"ר מפלגת יהדות התורה. קורבנות האלימות משתייכים לקבוצה של כמה מאות משפחות שפרשו מהחסידות על רקע קנאות דתית ומאבקי הנהגה.

בשעות שלפני פרוץ האלימות הופצו בקרב חסידי גור הודעות מוקלטות מטעם ההנהגה הרבנית: "אין לנו יכולת לבקש מאנשי שלומנו שלא להתגונן ולמחות," נאמר בהן. הפורעים הבינו לבד מה מצופה מהם. הם הגיעו עד מנהיג קהילת הפורשים, שנזקק לליווי של היס"מ כדי להיחלץ בשלום מההמון שצבא על בית הכנסת שלו.

האדמו"ר הנוכחי של חסידות גור הוא הרב יעקב אריה אלתר, שירש את התפקיד בשנות ה-90. מנהיג הפורשים הוא שאול אלתר, בן דודו של האדמו"ר, שב-2019 הוביל את תנועת ההתנתקות ממוסדות החסידות. מאז הוא ואנשיו מוחרמים. מוסדות הדת, הלימוד והרווחה של החסידות, שמקיפים את כל תחומי החיים, פלטו אותם החוצה בהוראת ההנהגה. על חסידי גור אפילו נאסר להשתתף בחתונות של הפורשים. על הילדים מופעל לחץ להעדיף את החסידות על פני הוריהם.

כשמאות משפחות מחסידות גור החליטו לפרוש מהחסידות הקיצונית והחזקה, יצאו מנהיגיה לקמפיין השחרה נגדן, בניצוחו של יועץ התקשורת רונן צור. לשם כך, הם השתמשו בקשרים של צור בערוצי הטלוויזיה ובמנכ"ל צור תקשורת, שהיה לפני כן מנכ"ל ערוץ 13. צור: "העבודה שלי יכולה להיות קשוחה, אבל יש לה גם גבולות מאוד ברורים."

הקמפיין שניהל רונן צור למען החסידות כלל שני רבדים: נגטיבי ופוזיטיבי. היעד הראשון תואר כך: "לשקף את המציאות בשטח, שלפיה שאול אלתר והפורשים הם קבוצה מסוכנת ואלימה, יש שיאמרו אפילו כת, שלא בוחלת בשום אמצעי על מנת להגדיל את כוחה והונה על חשבון החסידות המקורית."

היעד השני שהוצב הוא קידום תדמיתה של חסידות גור כ"גורם חיובי ותורם בחברה הישראלית." האמצעי: "סיקור חיובי" של עשייה עסקית, מפעלי צדקה וחסידים ש"בולטים בתרומתם לחברה."

לצורך הקמפיין הנגטיבי הוחלט למפות את כוורת המקורבים של שאול אלתר, מנהיג הפורשים, ולפרסם עליהם בתקשורת סיפורים על אלימות, שקרים וזיופים.

הנה קראו את התחקיר כולו:

(איתמר ב"ז, "שקוף, חסידות גור החליטה להשחיר את הפורשים. רונן צור נרתם למשימה", "דה מרקר", 28.3.25).

https://www.themarker.com/weekend/2025-03-28/ty-article-magazine/.highlight/00000195-cd88-db0b-a5f5-cdec77a20000?lts=1743486469772

הנה כוחו של היחצ"ן רונן צור, כך הוא פועל גם להשחיר את נתניהו.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: להערכתי, בבחירות הקרובות רשימתו של ראש הממשלה לשעבר יאיר לפיד "יש עתיד" לא תעבור את אחוז החסימה ותזכה לפחות קולות מאשר זכתה בעבר ותזכה בעתיד רשימה שבראשה עמד ואולי גם יעמוד ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט.

זאת ועוד, אם לא ירצחו אותו, אם לא יוציאוהו לנבצרות ואם בריאותו לא תבגוד בו – ימשיך בנימין נתניהו לעמוד בראש הממשלה גם לאחר שייבחר שוב בצורה דמוקרטית לחלוטין ויזכה באמון מרבית הבוחרים.

* אהוד היקר, תודה על פרסום הרשימה שלי על ספרו של יעקב ברזילי. הוא בוודאי ישמח. ביום חמישי יחול יום הזיכרון לשואה, ואני מציע רשימה על הספר "אם זה אדם" של פרימו לוי, שקראתי ממש השבוע. זאת גרסה חדשה של תרגום קודם ל"הזהו אדם". לאחרונה כתבתי גם על "הטבלה המחזורית", שגם כאן מזכיר פרימו לוי את עברו באושוויץ. אם תסכים, אשלח בהמשך.

שמחתי להסכים עם יוסי אחימאיר באשר ליחסנו לאוקראינה – רוסיה של פוטין עשתה מעשה תוקפנות בלתי נסלח כלפי אוקראינה, אבל לנו אין סיבה לאמפתיה כלפי אוקראינה ששפכה דם יהודי יותר מכל מדינה אחרת במזרח אירופה. יוסי מזכיר את חמלניצקי ופטליורה, אבל גם בטרנסניסטריה שנכבשה על ידי הרומנים, האוקראינים לא היו ממש צדיקים.

שאלה: האם יוסי אחימאיר מסכים עם זאבה אחותו באשר ליחסה כלפי ראש הממשלה?

אני אוהב לקרוא את עדינה בר-אל, והפעם קראתי ממקלדתה זיכרון כואב על צ'יקו שלה שהלך לעולמו, שהיה לפי דבריה יפה כמו פול ניומן, בעל חוש הומור, אוהב אדם ואדמה. כמו כל אוהביה של עדינה, אני שולח תנחומים.

אהבתי את הסיפור של פוצ'ו על הארנבת שהובאה לשחיטה כשרה.

יש לי דין ודברים עם נעמן כהן הידען בנושא הדמוקרטיה, אבל למדתי לא להתווכח עימו, וכך יישמר השלום בין שני יהודים.

סליחה על האריכות.

שלך –

משה גרנות

* אהוד: גל השריפות שפרצו ביערות ישראל ביום שלישי האחרון, יום חמסין כבד, וסיכנו יישובים רבים, אינו הגל האחרון. אנחנו צפויים לעוד גלים קשים כמוהו במהלך הקיץ החם הקרוב וגם בשנים הבאות. זה האקלים וזו הסביבה שלנו. הפתרון היחיד והיקר הוא הקמת טייסת של מטוסי בואינג 747 גלובל סופרטנק ענקיים מצויידים בכמויות אדירות של מים 24/7 – כמה יקר שזה יהיה, מטוסים וצוותים אלה יוכלו לכבות מיד כל שריפה שפורצת. מה לעשות בהם בחורף? ובימים שאין בהם שריפות? אולי להשקות משמיים אזורי חקלאות ויער צחיחים או את הגינה של ביבי בקיסריה.

* טקס ערב הזיכרון לשואה ולגבורה ששודר מ"יד ושם" בערב יום רביעי היה עשוי למופת. ממש דרמה דוקומנטארית היסטורית שבה כיכבו בעיקר זקנים וזקנות שורדי שואה שהקימו בארץ משפחות רב-דוריות ושקורות חייהם יצרו רגעים מרטיטי לב. כל הכבוד לעושים במלאכה האמנותית הזו ששודרה בערוצי הטלוויזיה, גם בערוצי התבהלה אשר הפעם דומני לא הירשו לעצמם לצנזר או להשמיט את דברי ראש הממשלה.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!

אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.

*

קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:

https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz

*

את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!

רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים נהדרים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,187 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

בקובץ גדול אחד של גיליונות 1-29, 2022-2024.

עד כה נשלחו עם הופעתם קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל