פעמיים בשבוע

גיליון מס' 2052

יום חמש מאות שבעים ושבעה למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור ביהודה ושומרון והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2181 נמענים

[שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות. יום שני, ז' באייר תשפ"ה. 5.5.2025.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה." [147 שנים לפתח-תקווה].

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: אֶפְרוֹחַ-אַנְקוֹרִים. // הספדו של משה דיין על רועי רוטברג, מתוך: אהוד בן עזר: "אומץ, סיפורו של משה דיין". // רוֹן גֵּרָא: עֶרֶב יוֹם הַזִּכָּרוֹן. נוֹצֵר אַהֲבָה. // ד"ר רון בריימן: חדשות בעתיקות, כאילו נכתבו היום. // איליה בר זאב: חֲפוֹר בּוֹר וְכַסֵּה בּוֹר. // אורי הייטנר: צרור הערות 4.5.25. // משה מוסק: הברחת כתבי-היד של פרנץ קפקא מישראל. // משה גרנות: על "קולות הערב – שלושה רומנים קצרים" מאת נטליה גינצבורג. // אהוד בן עזר: פרק יומן משנת 1965 על תקופת הנעורים. // אירית וייסמן מינקוביץ: מישאלות. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. 2001. פרק עשרים וחמישה. "כול שי טייב. חוואג'ה סקנדר הווא בגול קומנטוחס וסית שיינע-בשה היי בתגול קישמנטוחס!" // איתמר פרת: יזכור עם ישראל בזכות מי הוא עדיין חי. // נעמן כהן: דוד שוקן – נדמה שבוויכוח על דמות המדינה הזנחנו את האוצר של זלמן שוקן. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

עֶרְגָּה לָעֹלֶשׁ

*

אֶפְרוֹחַ-אַנְקוֹרִים

מְצַיֵּץ בַּעֲלוֹת-הַשַּׁחַר

רַךְ, אָבוּד, בְּתֵבֵל שֶׁטֶּרֶם הִתְעוֹרְרָה

בּוֹדֵד הַקּוֹל  –  כְּיִבְבַת גּוּר חֲתוּלִים נֶעֱזָב

בְּחֶבְיוֹן הַגָּדֵר

כִּפְעִיַּת תִּינוֹק חוֹלֶה בַּלַּיְלָה

אֵל הָרַחֲמִים רַחֵם עַל יְצוּרֶיךָ!

•

• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

הספדו של משה דיין על רועי רוטברג

מתוך: אהוד בן עזר: "אומץ, סיפורו של משה דיין"

בחודשים הראשונים של שנת 1956 נהרגים שוב ושוב אזרחים וחיילים ישראלים, אלה בידי מסתננים ערבים, ואלה בפעולות תגמול נועזות של צה"ל נגד מחנות ותחנות משטרה ברצועת עזה, הנתונה לשלטון מצרי, ובירדן, שבשטחה נכללת הגדה המערבית. ואולם הרצח שנקשר יותר מכל גם בתולדות משה עצמו הוא זה של רועי רוטברג, מא"ז קיבוץ נחל-עוז שעל גבול הרצועה.

ב-29 באפריל 1956 יוצא משה להשתתף בחתונה של ארבעה זוגות צעירים בנחל-עוז. החתונה נועדה לשעות אחר-הצהריים המוקדמות, זאת בשל התקפות של מסתננים פלסטינים מרצועת עזה על דרכי התחבורה בלילות. בהגיעו למקום מתברר, כי בעוד חברי המשק משלימים את ההכנות לחגיגה, יצא המא"ז רועי רוטברג בן העשרים ואחת, נשוי ואב לתינוקת, רכוב על סוס, כמנהגו, לגרש חבורה של ערבים מרצועת עזה, שנראתה קוצרת בשדות המשק ליד הגבול. סוסתו שבה לבדה. חברים יצאו לשדה ומצאו כתמי דם ומשקפיים. מאוחר יותר התברר, כי כאשר הגיע רועי למקום רצחו אותו חיילים מצרים שארבו לו מאחורי תעלת הגבול, גררו את גופתו לשטחם והתעללו בה, ורק מאוחר יותר החזירו אותה משקיפי האו"ם לקבורה בישראל. חגיגות החתונות מתבטלות. רק החופות עצמן נערכות אותו ערב במושב שכן, באווירה של בכי ואבל.

ליבו של משה כבד עליו. הידרדרות היחסים בגבול עם מצרים מביאה את מזכיר האו"ם, דאג האמרשלד, להתערב. ישראל מואשמת אף היא בהחמרת המצב. המצרים מפגיזים את היישובים לאורך הרצועה, וצה"ל עונה בהפגזות לעבר מטרות צבאיות ברצועת עזה.

למחרת, 30 באפריל, נושא משה על קברו של רועי הספד, המשודר ברדיו, נדפס בעיתונים ובספרים, ונכנס להיסטוריה. ברי"ש הגרונית המתגלגלת שלו, בעברית הנשמעת תמיד טרייה ורעננה, הוא נושא הספד שמלמד עליו-עצמו לא פחות משהוא מצייר את דמותו של רועי רוטברג.

 "אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סינוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על רוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה עלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנחנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

 "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל-עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, בכדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת?

 "הן אנו יודעים, כי על-מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי קובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר-תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלים [הכוונה להאמרשלד ומשקיפי האו"ם], הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו, כי דמנו לא יוגר לשווא, ואתמול שוב נפתינו, האזנו [לאותם שגרירים] והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.

 "רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל-אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור שבליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו, ויכלו לו."

משה דיין

* * *

רוֹן גֵּרָא

עֶרֶב יוֹם הַזִּכָּרוֹן

וְשׁוּב כְּמִדֵּי שָׁנָה הֶעֱלָנוּ דְּמוּיוֹת

שֶׁנָּפְלוּ

עִם זַעֲקַת הָאֲדָמָה.

פְּרָחִים מֵחֲטִיבַת הַצַּנְחָנִים

אֲשֶׁר חָלְפוּ עִם הָרוּחַ

אֶל הַכּוֹכָבִים וְהַיָּרֵחַ.

בַּלֵּילוֹת יִשְׁמַע קוֹל תְּפִלָּתָם בְּמַקְהֵלוֹת

פּוֹרְטִים בְּנִבְלֵי הַשָּׁמַיִם

עַל אֶרֶץ  דָּם וּבְכָאִים

וַחֲצוֹצְרוֹת מִיְּבָבוֹת

בְּפִתְחֵי בָּתֵּי הֶעָלְמִין הַצְּבָאִיִּים.

וְהָאַיִן.

עוֹד יִשְׂרָאֵל חַי.

נוֹצֵר אַהֲבָה

צָרוֹת וּמַחֲלוֹת פִּלְחוֹ אוֹתְךָ

לִנְתָחִים

צְלָלִים עַרְפִלִּים נוֹשְׂאִים אוֹתְךָ

בְּאִוְשַׁת הָרוּחַ בֶּהָרִים.

גַּם בִּשְׁעַת אָבִיב

מַחְרִישׁ בַּעֲוִית.

וְנוֹצֵר אַהֲבָה.

* * *

ד"ר רון בריימן

חדשות בעתיקות, כאילו נכתבו היום

הזדמן לי השבוע לקרוא את פרק כ' בספר מלכים א'. רבים מן הפסוקים נראה כאילו נלקחו מן החדשות אצלנו, למרות שהתרחשו לפני כ-2900 שנים, בימי מלכותו של אחאב מלך ישראל, ובימי מלחמה על קיומנו מול האוייב שקם עלינו לכלותנו. במקרה דאז, היה מדובר על ארם, האויב מצפון, בראשותו של בן-הדד, אשר פעל משטח סוריה של ימינו. בשורות הבאות כתובות החדשות דאז, בליווי תרגומן לשפה ולמושגים של ימינו. מימין מובאים מספרי הפסוקים:

א' וּבֶן-הֲדַד מֶלֶךְ-אֲרָם, קָבַץ אֶת-כָּל-חֵילוֹ, וּשְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ אִתּוֹ, וְסוּס וָרָכֶב; וַיַּעַל, וַיָּצַר עַל-שֹׁמְרוֹן, וַיִּלָּחֶם, בָּהּ.

האוייב קיבץ סביבו קואליציה גדולה של כוחות רבים ופתח במצור על ישראל, בשבע חזיתות.

ב'+ג' וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-אַחְאָב מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל, הָעִירָה. וַיֹּאמֶר לוֹ, כֹּה אָמַר בֶּן-הֲדַד, כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ, לִי-הוּא; וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ הַטּוֹבִים, לִי-הֵם.

האוייב התוקפן שלח שליחים/מתווכים אל ראש ממשלת ישראל עם שורה של דרישות בלתי אפשריות, דרישות שמשמעותן כניעת ישראל.

ד' וַיַּעַן מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר, כִּדְבָרְךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ:  לְךָ אֲנִי, וְכָל-אֲשֶׁר-לִי.

ראש ממשלת ישראל גילה גמישות ופייסנות, עד כדי נכונות לפייס ולרצות את האוייב.

ה' וַיָּשֻׁבוּ, הַמַּלְאָכִים, וַיֹּאמְרוּ, כֹּה-אָמַר בֶּן-הֲדַד לֵאמֹר:  כִּי-שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר, כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ לִי תִתֵּן.

 השליחים/המתווכים שבו עם תשובתו המחוצפת של האוייב, אשר התייחס בביטול לוויתורים שכבר עשה ראש ממשלת ישראל, הגדיל את תאבונו, והעלה את הדרישות ואת המחיר.

ו' כִּי אִם-כָּעֵת מָחָר, אֶשְׁלַח אֶת-עֲבָדַי אֵלֶיךָ, וְחִפְּשׂוּ אֶת-בֵּיתְךָ, וְאֵת בָּתֵּי עֲבָדֶיךָ; וְהָיָה כָּל-מַחְמַד עֵינֶיךָ, יָשִׂימוּ בְיָדָם וְלָקָחוּ.

 האוייב הסחטן הציב תנאי חדש: הסכמה של ראש ממשלת ישראל לכך שהאוייב ישלח את כוחותיו לתוככי ישראל, וייקחו את כל העולה על רוחם.

ז'+ח' וַיִּקְרָא מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל, לְכָל-זִקְנֵי הָאָרֶץ, וַיֹּאמֶר דְּעוּ-נָא וּרְאוּ, כִּי רָעָה זֶה מְבַקֵּשׁ:  כִּי-שָׁלַח אֵלַי לְנָשַׁי וּלְבָנַי, וּלְכַסְפִּי וְלִזְהָבִי, וְלֹא מָנַעְתִּי, מִמֶּנּוּ. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כָּל-הַזְּקֵנִים, וְכָל-הָעָם:  אַל-תִּשְׁמַע, וְלוֹא תֹאבֶה.

ט'  וַיֹּאמֶר לְמַלְאֲכֵי בֶן-הֲדַד, אִמְרוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר-שָׁלַחְתָּ אֶל-עַבְדְּךָ בָרִאשֹׁנָה אֶעֱשֶׂה, וְהַדָּבָר הַזֶּה, לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת; וַיֵּלְכוּ, הַמַּלְאָכִים, וַיְשִׁבֻהוּ, דָּבָר.

 ראש ממשלת ישראל השיב לאוייב ברוח החלטת ממשלתו. תגובתו המתרברבת של האוייב לא אחרה לבוא.

י' וַיִּשְׁלַח אֵלָיו, בֶּן-הֲדַד, וַיֹּאמֶר, כֹּה-יַעֲשׂוּן לִי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּ:  אִם-יִשְׂפֹּק, עֲפַר שֹׁמְרוֹן, לִשְׁעָלִים, לְכָל-הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי.

 האוייב הגיב בהפחדה ובלוחמה פסיכולוגית שנועדה לקעקע את ביטחון ממשלת ישראל ואזרחי ישראל.

י"א  וַיַּעַן מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר דַּבְּרוּ, אַל-יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ.

הפעם ענה ראש ממשלת ישראל בתקיפות והעמיד את הרברבן במקומו.

י"ב-כ"א תיאור הקרב בין הפולש מצפון לבין צבא ישראל, שהצליח לנצח למרות נחיתות מספרית.

כ"ב וַיִּגַּשׁ הַנָּבִיא, אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ הִתְחַזַּק, וְדַע וּרְאֵה אֵת אֲשֶׁר-תַּעֲשֶׂה:  כִּי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה, מֶלֶךְ אֲרָם עֹלֶה עָלֶיךָ.

  כבר אז, ביום הניצחון על האויב מצפון, היה מי שהזהיר מפני סבב נוסף, כעבור שנה, לאחר שהאוייב יעדכן את המודיעין שלו ואת שיטות הלחימה שלו וישתקם בגלל תמימותו הידועה של הצד הישראלי, מאז ועד היום.

כ"ג-כ"ה השיקום המהיר של צבא האויב, בעוד ישראל התמימה עוסקת בחלומות שהיום נקראים "מזרח תיכון חדש", "צבא קטן וחכם", פטור ואתנן למשתמטים, ואשליות אחרות.

כ"ו-ל' תיאור הקרב בין הפולש מצפון לבין צבא ישראל, שהצליח לנצח גם בסבב השני, למרות נחיתות מספרית.

ל"א-ל"ד  האוייב, בתרגילי עורמה, ניצל את תמימותה של ישראל, ביקש רחמים וקיבל מעל ומעבר. במקום לחסל את האוייב, ראש הממשלה התורן בישראל כינה את האוייב "אחי," העלה אותו על מרכבתו, עשה למענו "מחוות" ו"צעדים בוני אמון", הסגיר ערים לידיו, וחתם על הסכם שאינו שווה את הנייר שעליו נחתם. 

 לא נותר אלא לצטט את החכם מכל אדם, שלמה/קהלת: אֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

והעם, שהעמיד מתוכו כל כך הרבה חתני פרס נובל, אינו מפיק לקחים מן ההיסטוריה הארוכה שלו, וחוזר שוב ושוב על אותן שגיאות.

איוולת כבר אמרנו?!

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.

* * *

איליה בר זאב

ימי כיפור 1973

נוסח חדש, חודש מאי 2025

חֲפוֹר בּוֹר וְכַסֵּה בּוֹר

 בִּמְבוֹאוֹת סוּאֵץ מוּל אַרְמִיָה בּוֹכִיָּה,

רַעֲבְתָּנוּת שֶׁל כֶּלֶב.

בְּחָזִית הַבַּיִת הַגָּדוֹל, הַלָּבָן,

מוּל מוּצָב הַמֵּזַח –

מִישֶׁהוּ רָשַׁם: ״חֲפר בּוֹר וְכַסֵּה בּוֹר

וְאַל תָּנִיחַ חַיָּל בָּטֵל !"

רַק הַ״תְּעָלָה״ סוֹעֶרֶת בְּפִתְחֵי הַיָּם

מוּל מוּצָב שֶׁנוֹתָר

רוֹפֵא צָעִיר מִזְדַמֵן לְסוֹף שָׁבוּעַ –

הֶכֵּרוּת רִאשׁוֹנָה עִם

הֲלֹא יָדוּעַ.

אֵין תְּרוּפוֹת... אֵין תַּחְמֹשֶׁת.

פִּתְחוֹ שֶׁל הָאֲגַם

סוֹעֵר בָּאֵשׁ בֵּין יָם סוּף לַיָּם הַתִּיכוֹן –

הַמָּוֶת חַי בַּאֲוִיר הַדוֹעֵךְ.

אֵינִי רָחוֹק, הַיָּם דּוֹחֵק בָּנוּ

עִם יוֹרִי, דּוּדוּ, הִלֵּל

וַאֲחֵרִים –

לְאָן?

אֶל שְׂרִידֵי הַמַּיִם הַמְּתוּקִים וְאוּלַי

אֶל הַמַּיִם הַמָּרִים?

דּוֹר וְעוֹד דּוֹר וְלא הָלַכְתִּי בָּטֵל.

חָפַרְתִּי בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, חָפַרְתִּי בִרְשוּת

 הָרַבִּים וְכִסִּיתִי אֶת שֶׁנוֹתָר.

עָבְרוּ דּוֹרוֹת, הַחֲטוּפִים בְּמַעֲמַקֵּי

הַאֲדָמָה,

הַכְּסָפִים לַהֲטוּ לַיוֹשְׁבִים מֵעַל –

וְהַדְמָעוֹת... כְּאִילוּ

יָבְשׁוּ.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 4.5.25

* סולידריות כלל גולנית – טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה בגמלא, הוא מדי שנה טקס מרומם נפש. הוא מבטא את הסולידריות הגולנית – החילונים והדתיים, הקיבוצים, המושבים, היישובים הקהילתיים וקצרין, צפון הגולן, מרכז הגולן ודרום הגולן – כולם נאספים ומתייחדים עם זכר הנופלים.

השנה חל שינוי בטקס. לראשונה, השתתפו בו גם נציגי הכפרים הדרוזים, שלראשונה שילמו גם הם את מחיר המאבק על קיומנו.

בקריאת שמות חללי הגולן, הוקראו גם שמותיהם של 12 הילדים שנטבחו בידי מרצחי חיזבאללה במג'דל שמס, ושמו של תושב עין קיניה שנרצח מירי רקטה בקריית שמונה. בנוסף לנאום שנושא מדי שנה ראש המועצה האזורית גולן, נשא דברים גם ראש המועצה המקומית מג'דל שמס דולאן אבו סלאח. גם אורי קלנר, ראש המועצה האזורית גולן, הזכיר בדבריו את הנרצחים הדרוזים.

לראשונה, אנשים מן הכפרים הדרוזים בגולן כיבדו בעמידת דום את שירת "התקווה", את קריאת ה"יזכור" ואת תפילת "אל מלא רחמים".

הטקס היה מפגן של סולידריות כלל גולנית, הפעם גם עם הדרוזים, שותפינו ובעלי בריתנו.

זו אחווה אמיתית, זו ערבות הדדית של ממש. כך בונים קיום משותף בין העמים. 

* הקנאים לא יכתיבו את כללי המשחק – בתום טקס יום הזיכרון בגמלא, בעודי נרגש כבכל שנה, והשנה אף יותר בשל הטקס המשותף עם הדרוזים (אגב, כחבר ועדת ההנצחה של הגולן הייתי הראשון שהציע זאת) שמוכיח את היכולת לחיים משותפים, פתחתי את הנייד, ונחשפתי למתקפה קשה, על כך שהעזתי למתוח ביקורת על חילול יום הזיכרון בטקס של המרת הסולידריות הלאומית בסולידריות עם האוייב. "לאומן," כוניתי.

וכיוון שמתחתי ביקורת על הטקס, הרי שמיד תויגתי בידי המגיבים כשייך לפורעים האלימים ברעננה. כי אצל הקנאים הפנאטים יש רק שני מצבי צבירה – או שאתה קנאי מצד א' או שאתה קנאי מצד ב'. את הרוב השפוי הם מוחקים. אמנם בדברים שכתבתי גיניתי בחריפות גם את הפרעות, אבל מה זה חשוב? במדרון החלקלק, קודם יצרו את הפרובוקציה כחתרנות נגד ה"מיינסטרים", אחרי כמה שנים נרמלו אותה, לאחר מכן לצאת נגדה זה כבר לא לגיטימי, ועכשיו הפורעים האלימים מחייבים את מי שסולד מטקס הפיגולים להפליג בשבחו, אחרת הוא יתויג כחלק מן המתקפה.

אני מסרב לתת לקנאים מכאן ומכאן להכתיב את כללי המשחק, ומתעקש על כך שהמיינסטרים הציוני הדמוקרטי הממלכתי, שהוא הרוב הגדול והדומם, ישמיע את קולו.

"לאומן," עאלק. אצל הקיצונים הללו אין לאומיות. אין רגש לאומי. לאומיות היא "לאומנות". או לפחות לאומיות יהודית היא כזו. אני סולד מלאומנות, ואני גאה על היותי יהודי ציוני לאומי, ועל הרגשות הלאומיים המפעמים בי. ויום הזיכרון וחג העצמאות הם הימים הלאומיים שלנו, ולא ימים קוסמופוליטיים של הזדהות עם אויבים. ומי שלאומיות יהודית היא בעיניו "לאומנות" – אני בז לו ולפוזה הקוסמופוליטית ה"נאורה", כביכול, שלו. 

* נגד חילול יום הזיכרון. נגד פרעות ביום הזיכרון – אלימות היא תופעה הרסנית ומסוכנת. יש לגנות ולהוקיע אותה. כל חלקי הציבור צריכים לגנות את ההתקפה האלימה ערב יום הזיכרון, על בית הכנסת הרפורמי ברעננה. אולם העובדה שהופעלה אלימות נגד מישהו, אינה הופכת אותו לצודק או לראוי. האלימות אינה מצדיקה את חילול יום הזיכרון בטקסים המשותפים.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לא נקבע במקרה ערב יום העצמאות. יש בכך מסר כפול. המסר האחד, הוא שביום העצמאות עלינו לזכור את מחיר הדמים הכבד שאנו משלמים על קיומנו הריבוני העצמאי במולדתנו. המסר השני, הוא שביום הזיכרון לחללים, אנו זוכרים שהם לא נפלו לשווא, אלא למען המטרה הנעלה של עצמאותנו.

זהו יום זיכרון לאומי, שבו העם כולו מניח בצד את המחלוקות, כדי להתייחד עם יקיריו. הזדהות עם הרוגי האוייב, שנהרגו למען המטרה של השמדת ישראל, מנוגדת בתכלית למהות יום הזיכרון ומחללת אותו.

הטענה שאין זו התייחדות עם מחבלים היא שקר. הטקס מתייחד עם כל ההרוגים משני הצדדים, עם כל ההרוגים הפלשתינאים. כן, גם עם המחבלים, עם הרוצחים, עם מחוללי שבעה באוקטובר, עם האנסים. טקס כזה מגונה תמיד, אך אם אתם כל כך רוצים לעשות אותו, לפחות לא ביום הזיכרון הלאומי שלנו. בחרו לכך מועד אחר. למשל, 8 בינואר, יום השאהיד הפלשתינאי.

יום הזיכרון הוא יום של אחדות, של התייחדות כל העם עם יקיריו. קיומה של הפרובוקציה המכוערת והמפלגת הזאת מחללת אותו.

ציפיתי, שאחרי שבעה באוקטובר הפרובוקציה הזאת תחלוף מן העולם. שלא נשמע עוד סיסמאות נבובות כמו "כולם הם קורבנות השנאה."

למרבה הצער, האלימות נגד הטקס, שהיא מגונה מעצם היותה אלימה, רק מעצימה את הפרובוקציה, הופכת את מחולליה לקורבנות ומחזקת אותה, כמיטב המסורת של חוק הרדיקלים השלובים.

* טקס משותף ביום השואה – טקס משותף ביום הזיכרון לחללי צה"ל, שנפלו במלחמה על קיומה של מדינת ישראל, עם משפחות ההרוגים במלחמה להשמדת מדינת ישראל, כמוהו כטקס משותף ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, להתייחדות עם קורבנות השואה ועם ההרוגים הנאצים.

* ליגיון השכירים – בימים העליזים של "צבא קטן ובלה בלה בלה," היתה פופולריות לרעיון המטורלל של החלפת צה"ל בליגיון שכירים, או בכיבוסית מצויה "צבא מקצועי." כלומר, לא עוד צבא העם, אלא צבא של מי שבחרו בחיילות כמקצוע ותמורת שכר הולם הם יגנו על המדינה. רעיון העוועים הזה זכה לתמיכה משלושה קצוות. ליברטריאנים, שמבחינתם על ישראל להפריט את עצמה לדעת, כולל את צה"ל. שמאל קיצוני על סף הפציפיזם, שמבחינתו ביטול צבא העם הוא חזון של שחרור מהמיליטריזם של ספרטה ושלל סיסמאות מהזן הזה. חרדים, שרוצים בביטול צבא העם, כדי שאף אחד לא יבוא אליהם בטענות על השתמטותם.

הרעיונות של צבא שכירים מתאימים אולי למדינה שאין לה אויבים, שחיה בשלום עם שכנותיה, והיא צריכה איזה צבא קטן ליתר ביטחון. בוודאי שהם חסרי שחר במדינה מוקפת אויבים שמטרתם הראשית, אולי היחידה, היא השמדתה. מדינה כזו היא אומה במלחמה ועל הכול להיות מגויסים להגנתה.

שבעה באוקטובר הוכיח לכולנו עד כמה מזיקים ומסוכנים רעיונות הצבא הקטן, קל וחומר בן בנו של קל וחומר צבא שכירים. ובאמת, במשך שנה וחצי לא שמעתי עוד דיבורים ברוח זו.

אבל כפי שבתחומים אחרים חזרנו לשישה באוקטובר, כך גם בהבל הזה. בערב עיון במלון קרלטון בנהריה השבוע, ח"כ שמחה רוטמן וחכ"ל מוסי רז, מהאגף הרדיקלי ביותר במרצ, שילבו ידיים בתמיכה בהפיכת צה"ל לצבא שכירים.

ולמה שהשכירים הללו יהיו ישראלים דווקא? למה שלא נגייס ליגיון זרים? למשל, כפי שתאילנדים באים לעבוד בחקלאות בישראל, אפשר להציע להם להתגייס כשכירים לצבא שיחליף את צה"ל.

* חינוך – התנועה הקיבוצית מונה 2% מאוכלוסיית ישראל, ו-10% מבין החיילים המצטיינים בבית הנשיא.

* ברית במבחן – אנו, מדינת הלאום של העם היהודי, המזדהים עם אחינו היהודים בכל תפוצות הגולה, יכולים להבין את הדרוזים, בעלי בריתנו, המזדהים עם אחיהם הדרוזים באשר הם. הברית בינינו לבין הדרוזים הישראלים, היא גם מחויבות של מדינת ישראל לאחיהם. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שבו היהודים והדרוזים מתייחדים יחדיו עם זכר הנופלים, והשנה לראשונה גם בכפרים הדרוזים בגולן, צה"ל תקף התארגנות של תומכי המשטר הג'יהאדיסטי בסוריה, שהתארגנו למתקפה על דרוזים בסוריה וסיכל טבח המוני, כמו הטבח שמשטר א-שרע ("אל ג'ולאני") ערך בחורף בעלאווים.

האיום על הדרוזים בסוריה הוא מבחן למחויבות שלנו לדרוזים בישראל.

כיהודי וכשישראלי אני גאה במדינת ישראל שמנעה טבח בדרוזים בסוריה.

* בעזה כמו בלבנון – המדיניות שישראל נוקטת בסוריה מאז נפילת משטר אסד, היא היפוכה המוחלט של מדיניות ההתמכרות לשקט שנהגה לפני 7 באוקטובר. מחדל 7 באוקטובר היה השנים הרבות שבהן איפשרנו את קיומו והתעצמותו של איום חמור מעבר לגבול. האופן שבו אנו נוהגים בסוריה מנוגד למדיניות המחדל ב-180 מעלות. אנו מסכלים בעוד מועד את האיום. זו הפקת לקחים מרשימה מאוד.

גם בלבנון מסתמנת הפקת לקחים מרשימה. התנגדתי להפסקת האש בלבנון, שהיא העתק-הדבק של הפסקת האש לאחר מלחמת לבנון השנייה (החלטת מועה"ב 1701). ההבדל הוא שבשנים שמאז מלחמת לבנון השנייה ועד מבצע הביפרים ומתקפת הבזק בעקבותיו, ישראל היתה פאסיבית וכמעט לא נקפה אצבע לסכל את האיום מלבנון, שהיה חמור אף יותר מהאיום מעזה, ואילו היום ישראל אוכפת בכוח את ההסכם, מסכלת את האיום, ואינה מזדרזת לממש באופן חד-צדדי את מחויבותה לסגת מכל השטח, בעוד האוייב מפר את ההסכם, כפי שהרגילה בעבר את שכנותיה.

אם כך אנו נוהגים בלבנון אחרי הסכם, כך נוכל לנהוג ברצועת עזה אחרי הסכם, ואף ביתר שאת. ולכן, מן הראוי שנגיע להסכם הפסקת אש, כפי שהגענו בלבנון, אלא שעם רווח אדיר – החזרת החטופים.

* איום על ביטחון המדינה – המו"מ בין ממשל טראמפ למשטר האייאתולות באיראן על הסכם גרעין חדש, הוא איום ממשי על ביטחון המדינה. על ישראל לפעול בכל מאודה, בעיקר מאחורי הקלעים, לסיכול הסכם גרעין איראני חדש, כיוון שכל הסכם שאיראן תחתום עליו נועד לשמר את מיזם הגרעין, שמטרתו האחת היא יצירת נשק גרעיני.

* אחריות – רונן בר נהג באחריות, והודיע על התפטרותו.

הממשלה גילתה אחריות וביטלה את החלטת ההדחה.

עכשיו מן הראוי שהעותרים יגלו אחריות ויבטלו את העתירות.

בהנחה שלפחות חלקם לא יגלו אחריות – יש לקוות שבג"ץ יגלה אחריות ויקבע שהעתירות מבוטלות, כיוון שכבר אינן רלוונטיות.

* למסמר את הנראטיב – גורמי המקצוע בכב"א חוזרים ומבהירים, שאין להם עדין כל יכולת לדעת האם הגורם לשריפת הענק הוא הצתה, ומכאן שלבטח אין הם יודעים מי הצית, האם הרקע לאומני, האם אלה ערבים? משמעות הדברים היא שאולי זו אכן הצתה על רקע לאומני, אך באותה מידה יתכן שזו לא הצתה כלל או שאינה על רקע לאומני.

אולם ההסתה ברשתות נגד "הערבים" נטולת ספקות. מה זאת אומרת? לימין הקיצוני ברור ש"הערבים" הציתו. מה כל כך בוער להם, תרתי משמע? הם חייבים להנכיח את הנראטיב כעובדה, הן כדי לקדם שנאת ערבים והן כדי להשתיק מראש כל ביקורת על מחדלי ראש הכנופייה, שאמור להיות אחראי על הביטחון הלאומי, ובין השאר הוא ממונה על מערך כיבוי האש. כתבתי ביקורת מרומזת על בן גביר, וקיבלתי תגובות היסטריות, כולל אמירה שאין לי בעיייה עם הערבים המחבלים שמנסים לשרוף את המדינה... דחוף להם למסמר את הנראטיב, כך שאם גורמי המקצוע יגיעו למסקנה אחרת, זו תהיה עוד הוכחה שה"דיפ-סטייט" משתף פעולה עם המחבלים.

גם הקונספירציה הגבלסית ששיגר היורד מגלות התפנוקים שלו במיאמי, שבה האשים את "הקפלניסטים" בהצתת הרייכסטאג... אופס... בהצתת יערות ירושלים, נוסחה כך שההצתה בידי הערבים היא עובדה מוגמרת. וכך כתב המסית: "משהו פה חשוד. השמאל הקפלניסטי היה בשבועות האחרונים בטירוף של מאמץ לבטל את חגיגות יום העצמאות וטקס המשואות. אני מאוד מקווה שההצתות הגיעו רק מהערבים, ללא שיתוף פעולה מבני עמנו." כלומר זה ש"הערבים" הציתו, זאת כבר עובדה. עכשיו הוא מנסה לדחוף את הנראטיב החדש, ש"הקפלניסטים" שיתפו אתם פעולה.

ושוב, ייתכן מאוד שהיתה זו הצתה לאומנית של ערבים. ואם כן, זו ממש לא הפעם הראשונה. הנושא ייחקר והאמת תתגלה. אבל האמת ממש אינה מעניינת את המסיתים.

* המעי הגס – מיד בהגיע הידיעות הראשונות על השריפה, המעי הגס של "המשפחה" כבר העביר ממיאמי את המסר שרונן בר אשם בשריפות, וזה רץ בתעלות הביבים, תרתי משמע.

אחרי ההודעה הזאת, היורד הפיץ קונספירציה ביביסטית חדשה, שעל פיה "הקפלניסטים" הציתו את השריפות כדי לבטל את אירועי יום העצמאות.

ואל תגידו "זה לא ביבי. יאיר הוא אדם עצמאי." כן, שמענו את זה כשהוא הפיץ את הקונספירציות המטורללות על איזה "דיפ-סטייט". והנה, היום ראש הממשלה (!) בכבודו ובעצמו מפיץ בקולו את הקונספירציות. כל רעל שמפיץ היורד, הוא לפחות בלון ניסוי של "המשפחה".

* הסס00מולן החדש – כתב ח"כ אוהד טל מהציונות הדתית: "יש שר לביטחון לאומי במדינה הזאת? במקום להוציא הצהרות על עונש מוות למחבלים, מצופה מהשר שיפעל לכך שמשטרת ישראל תמנע את ההצתות ושמערך הכבאות הישראלי יהיה מצויד ומוכן לכל תרחיש. שריפות המשבשות חג לאומי – פגיעה בביטחון הלאומי בהגדרתו. אנחנו חייבים להידרש לבדק בית".

זהו, מעתה ואילך, ח"כ אוהד טל הוא ססמולן שמלקק ל"דיפ-סטייט".

* ככה זה כשממנים פירומן לשר האחראי על כיבוי האש.

* פוסט-שוקניזם – בגיליון שבת של "הארץ" התפרסם מאמר שני של דוד שוקן, אחיינו של המו"ל ומשקיף בדירקטוריון, המותח ביקורת נוקבת על הקו של העיתון ומציע חלופה. אם השוקניזם, שאותו מוביל המו"ל עמוס שוקן, מתאפיין בגישה פוסט-ציונית ופוסט-יהודית, ניתן להגדיר את גישתו של דוד פוסט-שוקניזם. והמעניין הוא, שהפוסט-שוקניזם יונק את רעיונותיו וערכיו מהמורשת המפוארת של האבות המייסדים של השושלת, שקדמו לעמוס שוקן, גישתם היתה רחוקה ת"ק פרסה מגישתו ועיתונם היה רחוק מהעיתון של היום. אמנם "הארץ" בעשרות שנות עריכתו של גרשום שוקן, אביו של עמוס וסבו של דוד, ביטא את הקו היוני בציונות ואח"כ במדינה, אך היתה זו יוניות ציונית מאוד ויהודית מאוד, בניגוד למוטציה השוקניסטית המנוכרת ליהדות, לציונות ולמדינת ישראל וגולשת לא אחת עד כדי שנאה עצמית יוקדת ליהדות, לעם היהודי ולמדינת ישראל.

במאמרו הראשון ציטט דוד שוקן מדברי סבו, גרשום, והעריך ש"הארץ" של היום לא היה מפרסם אותם. במאמרו השני הוא מתמקד באב המייסד, סבא רבא שלו, זלמן שוקן, ובמפעלו התרבותי היהודי הפנומנלי, של שימור היהדות והעמקת הזיקה אליה, שלא באמצעות אימוץ דרך חיים דתי, אלא חיבור עמוק לתרבות ישראל ומורשתה ולערכים יהודיים. זו הדרך שמציע דוד שוקן, שב"הארץ" של היום היא דרך חתרנית.

ואת הדרך החתרנית שהוא מייצג, הוא מציג, בצדק, כדרכם של רבים כמותו. "יותר ויותר ישראלים חילונים והומניסטים כמוני מתחילים להפנים שבסביבה העוינת והרצחנית שבה אנחנו חיים, החלום על 'שוודיה בעברית' – מדינה ליברלית, משגשגת ואופנתית המנותקת משורשיה ומסיבת קיומה ההיסטורית – מתברר אף הוא כאשליה מסוכנת. אנחנו מתחילים לראות את עצמנו כ'ישראלים פוסט-נורמליים' – כאלה שאולי, בדומה לזלמן בזמנו, אינם חוזרים אל היהדות הדתית-מסורתית, אך נפרדים מהחזון של 'עם ככל העמים'. בלי לוותר על הערכים שלנו, אנחנו מבקשים לשוב אל הברית המופלאה והמסעירה עם המילים שזלמן אצר, עם הספרים והרעיונות שהדורות הקודמים יצרו ושמרו בחירוף נפש, ועם העם שאנחנו סוף-סוף מסכימים להיות חלק ממנו, אולי אפילו לאהוב אותו."

ניכרים דברי אמת. אני שמח שאת דרכו, המשתלבת בזרם ההתחדשות היהודית, הוא סומך על מורשתו המשפחתית, ושהבמה שהוא בחר להיאבק עליה היא "הארץ". הלוואי שיצליח לשנות את פני העיתון, שיש לו עבר מפואר והווה מכוער.

* ביד הלשון: עורו אחים – סמדר שיר פרסמה בוויינט מאמר, שכותרתו: "לא, כבר לא מוכרחים להיות שמח." ובמאמרה היא יוצאת נגד הרעיון שמוכרחים להיות שמחים, למה מי יכריח אותנו, ובכלל, ב-7 באוקטובר הכול התרסק ולכן ה"מוכרחים" נעלם.

אלא שה"מוכרחים" לא היה מעולם. באמת, אי אפשר להכריח לשמוח. ה"מוכרחים להיות שמח" הוא שיבוש של שורה מהשיר "הבה נגילה", שכתב אברהם אידלזון על מנגינה חסידית, ב-1917. מילות השיר הן:

הָבָה נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה

הָבָה נְרַנְּנָה

עוּרוּ אַחִים בְּלֵב שָׂמֵחַ.

לא "מוכרחים", אלא "עורו אחים". לא "להיות שמח" (אחרת זה היה "להיות שמחים") אלא "בלב שמח". ואכן, לנוכח נרגנות חמוצה כמו במאמרה של שיר לכבוד חג עצמאותנו, מתבקש לקרוא: עורו אחים, עורו אחים בלב שמח!

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

אהוד: הייעור של ארץ-ישראל היה אחד החלומות הגדולים של הציונות, והוא התגשם במידה מרובה – אבל אולי עד כדי חוסר אחריות – כי היערות נעשו פצצת-זמן, סכנה של שריפות ענק ושל חורבן סביבתי בידי אויבים או בתהפוכות האקלים.

יש לעגן בחוק הקמת טייסת של מטוסי בואינג 747 גלובל סופרטנק ענקיים מצויידים בכמויות אדירות של מים 24/7 – כמה יקר שזה יהיה, מטוסים וצוותים אלה יוכלו לכבות מיד כל שריפה שפורצת.

יש להתנות כל תוכנית ייעור חדשה בכיסוי תקציבי מתאים של אפשרות להפעלת מטוסים כאלה. טייסת כיבוי כזו תביא ברכה גדולה גם למדינות כמו יוון וקפריסין הסובלות משריפות דומות ומצויות בקשרים טובים עם ישראל. ואולי אפשר לממן אותה עם עוד מדינות באיזור.

יש לשמור על היערות הקיימים אך לא להרחיבם ללא האבטחה בחוק שמבטיח להם אמצעי כיבוי 24/7 כאלה! מחירו של יער אינו רק בנטיעתו ובהשגחה עליו אלא בעיקר בהשקעה המתמדת באמצעים להצלתו משריפה, ובנזקים האדירים שייגרמו אם יישרף.

תודה לאלפי הלוחמים באש בשריפה האחרונה.

וברקע מהדהד סיפורו של א"ב יהושע "מול היערות" על יער ישראלי שנשרף, ושהיה נטוע על חורבות כפר ערבי, כמו יער קנדה.

* * *

משה מוסק

הברחת כתבי-היד של פרנץ קפקא מישראל

לאחרונה עוסקת התקשורת בארץ ובעולם באופן אינטנסיבי בדמותו של פרנץ קפקא וביצירתו הספרותית, לציון מאה שנה למותו. מעטים מודעים לעובדה שפריטים רבים מאוד מארכיונו הספרותי והאישי, שהיה בעיזבונו של מכס ברוד בישראל, בעיקר כתבי היד המקוריים, הוברחו באופן בלתי-חוקי מהארץ במשך שני עשורים, בעיקר בשנות השבעים והשמונים של המאה שעברה. לשתי פרשות של הברחות גדולות שהיו המשמעותיות ביותר בתקופה זו, הייתי עד בשנות עבודתי בארכיון המדינה. הראשונה בשנת 1974, הברחה שסוכלה והשנייה, בשנת 1988 זו שצלחה. לפני מספר שנים נפתח בארכיון המדינה, תיק עב-כרס (200 עמודים) החושף את הניסיונות הבלתי-נלאים של הגנז למנוע, ללא-הצלחה יתרה, את הברחת כתבי היד של קפקא לחו"ל מבלי שיישאר בארץ כמתחייב מ'חוק הארכיונים, תשט"ו-1955', עותק מצולם של הכתבים המקוריים שהוברחו.

ב-23 ליולי 1974, בשעה מוקדמת בבוקר צלצל הטלפון בחדר המזכירות של ארכיון המדינה ואני הייתי זה שהרים את השפופרת. אותו בוקר הייתי תורן במזכירות, במקומה של מזכירת הארכיון שיצאה לחופשת קיץ ארוכה. על קו הטלפון היה עמיל המכס תורג'מן, מ'מחלקת חקירות ופקוח' של אגף המכס והבלו, בנמל התעופה בן גוריון. קשה היה להבין את דבריו של תורג'מן בגלל רעשי הרקע הצורמים שבקעו מגרונה של אישה, שעמדה כנראה לצידו. מה שהבנתי מדבריו שבמטענה האישי של גברת בשם אסתר אילזה הופה, נמצאו כתבי יד בגרמנית שחל עליהם על-פי החוק איסור להוצאתם מהארץ ושהוא מתכוון להחרים אותם. לפתע נקטע קולו ונבלע בצעקותיה של הגברת. "ד"ר אלצברג," נשמעה צריחה היסטרית מתוך השפופרת. זאת יכולתי להבין, אבל לא את המשך דיבורה השוטף והקולני בגרמנית. ניצלתי הפוגה קצרה ברצף דבריה והסברתי לה שאני לא ד"ר אלסברג ואני מעביר את השיחה לגנז, שישב בלשכתו. בכך תמה מעורבותי הצנועה באירוע.

ראשיתה של פרשה זו, חצי שנה קודם לכן בסוף חודש ינואר 1974 כאשר הגנז, ד"ר פאול אברהם אלסברג, קיבל פנייה דחופה מד"ר מרדכי נדב, מנהל המחלקה לכתבי-יד וארכיונים בספרייה הלאומית. במכתבו הודיע לו נדב שכתבי היד של קפקא, שנשארו בידיו של הסופר מכס ברוד, הועברו לאחר מותו עם כל עיזבונו הספרותי למזכירתו גב' אסתר אילזה הופה ומזה שנתיים לפחות היא מוציאה מישראל, בניגוד לחוק הארכיונים, פריטים רבים של כתבי היד המקוריים, למכירות פומביות בגרמניה. ד"ר נדב ביקש מהגנז להפעיל את סמכותו עפ"י החוק ולמנוע במסגרתו את הוצאתם מהארץ של כתבי היד הנדירים והיקרים האלה, בלא שניתן לגנז לעיין בהם ולצלמם לפי שיקול דעתו. עוד ביקש, להעביר את העתקים המצולמים להפקדה ב'מחלקה לכתבי יד וארכיונים' בספרייה הלאומית.

אלסברג הזדרז לכתוב לגב' הופה. במכתב המנוסח בנימוס ייקה אופייני, שבו הוא אינו חושף את המידע המפליל שהגיע לידיעתו אך יש לו רק שתי בקשות צנועות: האחת, לקבל את הסכמתה לעיין בעיזבון של ברוד, לרשום ולצלם אותו, והשנייה, להפקיד את ההעתקים המצולמים בספרייה הלאומית, לצורך שמירתם לדורות.

תשובתה הנרגנת של הופה לא איחרה לבוא. ראשית היא הכחישה שכתבי היד של קפקא מצויים בעיזבונו של ברוד. הם לדבריה רכושה הפרטי שניתנו לה במתנה ממנו לפני שנים רבות ויש בידיה על כך פסק-דין טרי מלפני שבועיים, של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. באשר למכלול העיזבון הספרותי של ברוד, היא תתייעץ עם עורך דינה. לאחר פניות חוזרות ונשנות של הגנז להופה, במשך חודשים, לאפשר לו עפ"י חוק הארכיונים לרשום ולצלם את כתבי היד בעיזבונו של ברוד, הגיעה תשובתו המפתיעה של פרקליטה. עו"ד ד"ר עקיבא הופמן הודיע לגנז "שלא יוכל לייעץ למורשתו לתת את הסכמתה לצילום כתבי היד, הנזכרים במכתבו." 

בשלב זה פקעה סבלנותו של הגנז והוא פנה ישירות אל היועץ המשפטי לממשלה, לקבל את חוות דעתו המשפטית כיצד לנהוג מול סרבנותה העיקשת של גב' הופה, לקיים את הוראות חוק הארכיונים. בנוסף לכך, "האם אין בעצת פרקליטה של הופה למורשתו לסרב לבקשתו, עידוד להפרת חוק?"

חששו של הגנז מהמשך הוצאתם הבלתי-חוקית לחו"ל של כתבי היד היקרים של קפקא, המוערכים במאות ויש גם באלפי מרקים לפריט בודד, ומכירתם במכירות פומביות בגרמניה, התגלה כמוצדק כבר יומיים לאחר משלוח מכתבו ליועץ המשפטי לממשלה. כאמור, ב-23 ביולי 1974 בדקו עמילי המכס בנתב"ג, לפי בקשתו המוקדמת של הגנז, את מטען-היד של אסתר הופה ומצאו בו 6 מעטפות עמוסות במאות פריטים ארכיוניים מקוריים והעתקים מצולמים של כתבי יד. סך הכול כ-1,500 דפים. שש המעטפות הוחרמו ע"י עובדי המכס בנתב"ג והועברו תוך מיספר ימים לרשותו של הגנז. מכאן ואילך נמשך משא ומתן ארוך ומייגע, כעוס וטרחני בין הגנז לבין גב' הופה ופרקליטה (שארך כחצי שנה) על השבת המעטפות המוחרמות להופה מצד אחד ומאידך על מתן רשות לגנז לבדוק את פריטי העיזבון של ברוד ולרשום את תכולתו. המחלוקות לא היו רק בין הגנז לבין הופה ופרקליטה אלא גם בין הופה לבין עורך הדין שלה, ד"ר עקיבא הופמן. הופמן לא הסתיר מהגנז את מאמציו הבלתי נלאים להתגבר על סרבנותה ועקשנותה של הופה להסכים לתנאים שהעמיד הגנז להחזרת החומר המוחרם ולקבל התחייבות מצידה לכבד להבא את דרישות החוק ולפעול לפי הוראותיו. עם זאת ביקש הופמן מהגנז, להתאזר בסבלנות ולהתחשב במצבה הנפשי הקשה והמעורער של מורשתו.

באמצע ינואר 1975, שנה לאחר פנייתו הראשונה של הגנז להופה וחצי שנה לאחר ניסיון ההברחה הכושל שלה, היא הגיעה ללשכת הגנז בירושלים, מלווה בפרקליטה ובבתה חוה. הפגישה נועדה להביא להסכם עם הגנז על החזרת כתבי היד שהוחרמו ע"י המכס ונשמרו בכספות הגנזך ועל הסדרים להוצאת כתבי יד נוספים מישראל, באופן חוקי. בפגישה סוכם שהחומר שהוחרם יצולם במיקרופילם במעבדות הצילום של ארכיון המדינה והצילומים יפתחו לעיון הציבור רק אחרי 50 שנה. (ממש בימים אלה ניתן עפ"י ההסכם הנדון, לעיין בהם לראשונה). עוד הוסכם שתינתן לגנז הרשות לבדוק בביתה של הופה את מכלול העיזבון של ברוד וגב' הופה התחייבה, לא להוציא חומר ארכיוני לחו"ל, מבלי לאפשר לגנז לעיין בו ולהעתיקו לפי שקולו.

שבועיים לאחר מכן ערך הגנז ביקור גומלין בביתה של הופה. מהדו"ח המפורט שלו על הביקור בביתה, עולה חשדו "שיש בפרשה זו ניסיון ברור להונאה או להוליך אותנו שולל, בחובתנו עפ"י חוק הארכיונים." חשד זה התבסס על העובדה שבין הפריטים הרבים שבחן לא נמצאו כתבי היד המקוריים של קפקא, כמו גם העותקים המקוריים של יומניו, מכתביו ורישומים ואיורים שלו, אף שהעתקים מצולמים שלהם נמצאו בעיזבון. לשאלתו היכן החומר המקורי של כתבי היד המצולמים, התקשתה גב' הופה לענות והפנתה אותו אל פרקליטה. גם ד"ר הופמן התקשה גם הוא במתן תשובה מיידית וברורה. לאחר היסוס והרהור העלה סברה שאולי ברוד עצמו הוציא אותם לחו"ל. לדעת הגנז, ד"ר הופמן "הסתבך ולא אמר את האמת כולה."

"יותר מגב' הופה," מציין הגנז בדו"ח שלו, "התרשמתי בצורה שלילית מבתה חוה הופה. האינטרס שלה בוודאי כספי לחלוטין ואינה קשורה כמו אימה ליצירה הספרותית של מכס ברוד. היות שהיא הועסקה ב'אל-על', אפשרויות ההוצאה מהארץ של כתבי-היד, גדולות במיוחד."

ואכן, חשדו של הגנז התגלה לאחר מיספר שנים כמוצדק. אפשר שגב' אסתר הופה עמדה בהתחייבותה "לא להוציא חומר ארכיוני לחו"ל מבלי לאפשר לגנז לעיין בו ולהעתיקו לפי שיקולו" אבל בכל זאת, מדי שנה, במשך תקופה ארוכה מאז ההסכם הנדון, המשיכו להופיע בקטלוגים של בתי מסחר שונים, בעיקר בגרמניה, הצעות למכירה של כתבי יד רבים של קפקא, במכירות פומביות. שיגרה זו הגיעה לשיאה ב-7 בנובמבר 1988, כאשר התפרסמה ידיעה מרעישה שהגיעה מלונדון. נאמר בה, שכתב היד המקורי של קפקא 'המשפט', נמכר בבית המכירות של סותבי'ס, בלא פחות ממיליון ליש"ט. אין כל ודאות מי הוציא באופן בלתי-חוקי את כתב היד המקורי והיקר הזה מהארץ? ומי הציע אותו למכירה בלונדון? אך הנסיבות מכוונות אל המעורבת העיקרית בפרשה, לפי חשדו של הגנז.

כתב היד של 'המשפט', היצירה אולי החשובה ביותר והבלתי גמורה של קפקא, ניתן לגב' הופה לפי דבריה במתנה ממכס ברוד כבר בשנת 1952. אישור על כך שהוא רכושה הפרטי היא קיבלה כאמור, בפסק הדין של בית המשפט המחוזי של תל אביב-יפו בינואר 1974, אבל הוצאתו מהארץ של 'המשפט', בלא שניתן לגנז לעיין בו ולהעתיקו, כנדרש בחוק הארכיונים, היה בניגוד לחוק ובניגוד להתחייבותה המפורשת. מפליא הדבר שפרופ' אלסברג, שמילא אז עדיין את תפקיד הגנז, לא יזם מהלך משפטי נגד מי ממשפחת הופה שדרסה ברגל גסה את חוק הארכיונים. נחמה פורתא מפרשה זו ניתן למצוא, שכתב היד יקר-הערך של 'המשפט' לא הגיע לכספת הפרטית של בעל הון אמריקאי או לסלון ביתו של שייח סעודי אמיד, אלא לספרייה הציבורית לספרות במרבך, שבגרמניה והוא פתוח היום לעיון חוקרי הספרות ולציבור הרחב.

ומה באשר לפריטי הארכיון של קפקא השמורים כיום בספרייה הלאומית בירושלים? ביוני 2016 הסתיימה הסאגה המשפטית הממושכת בין משפחת הופה לבין הספרייה הלאומית וארכיון הספרות במרבך, בסוגיה למי שייך העיזבון הספרותי של מכס ברוד, שבו היו גם כתבי היד המקוריים והמצולמים של פרנץ קפקא. בית המשפט העליון קבע ללא-עוררין שכל חלקי העיזבון, אלה המצויים בארץ ואלה השמורים בכספות בחו"ל, יועברו לרשות הספרייה הלאומית.

מי שציפה לגדולות ונצורות מעיזבון ברוד, שהיה שמור בבית משפחת הופה ובכספות הבנקים שנפתחו בתל אביב, נחל אכזבה מרה. רוב הפריטים, במקור או בצילום היו קשורים למכס ברוד: מכתבים, יומנים, מאמרים וכתבי יד שלו ורק מעטים היו של קפקא וגם הם, בעלי ערך אישי וספרותי דל חשיבות. חוץ מסקיצה אוטו-ביוגרפית קצרה ובלתי גמורה של קפקא משנת 1909, הפותחת במשפט: "בין התלמידים שלמדו אתי הייתי מטומטם, אך לא המטומטם ביותר." פתיחה המשקפת יותר מכל את הדימוי העצמי הנמוך שלו.

שונה היה המצב לאחר פתיחת כספות הבנקים בשוויץ, ביולי 2019, שנתיים וחצי לאחר מתן פסק הדין הנדון. במיספר כספות בציריך נמצאו מאות פריטים של פרנץ קפקא: ביניהם כמאתיים מכתבים וגלויות דואר ששלח לברוד וכמאה של ברוד ושל אחרים לקפקא; כמאה וחמישים איורים ושרבוטים של קפקא; עשרות טיוטות וגרסאות שונות של קטעים ספרותיים, חלקם בכתב-יד, חלקם מודפסים ורבים מהם העתקים מצולמים של כתבי היד המקוריים, שנמכרו להוצאות ספרים, לספריות או לאנשים פרטיים. חלק ניכר מהשלל הרב והמגוון הזה, שנמצא בכספות בחו"ל, הוצא מישראל ע"י מכס ברוד עצמו בסתיו 1956, מסיבות ביטחון, בתקופת המתיחות לפני מבצע סיני ולפני שחוק הארכיונים בישראל נכנס לתוקפו. החלק הנותר הוצא כנראה ע"י בנות משפחת הופה, בעיקר בשנות השבעים והשמונים של המאה שעברה, עוד לפני ההסכם עם הגנז וגם לאחריו, אותו הן לא הקפידו לכבד.

מבין פריטי הארכיון של קפקא השמורים בספרייה הלאומית מן הראוי לציין במיוחד: קטע ספרותי מוקדם תחת הכותרת 'תיאור של מאבק', שהמקור שלו נמכר להוצאת ספרים בגרמניה; שלוש גרסאות שונות, אחת מהן כ-60 עמודים של הסיפור 'הכנות לחתונה בכפר'. סיפור שבו מתואר בחור עירוני היוצא לחתונתו עם בת כפר ובדרך הוא מדמיין זהויות שונות של עצמו, באחת מהן הוא הופך לחיפושית. גירסא מוקדמת לרעיון של הסיפור 'הגלגול', שבו הוא הופך לשרץ ענקי לא מזוהה; והפריט השלישי, 'מכתב אל האב' (47 עמודים) אותו כתב בשנת 1919, בהיותו בן 35. תעודה זו היא המשמעותית ביותר להבנת אישיותו, הקשה כל כך לפענוח. במכתב זה חושף קפקא את רגשותיו העמוקים והכנים ואת יחסו העוין אל אביו הרגזן והשתלטן, הרמן קפקא, איתו הוא בא חשבון על הסבל, ההשפלות והדיכוי, שהיו מנת חלקו כילד וכנער במחיצת משפחתו.

לאחרונה נפתחה בספרייה הלאומית, לרגל 100 למותו של פרנץ קפקא, תערוכה מרהיבה ביופייה – 'גלגולו של סופר', הסוקרת במאות פריטים: מכתבים, יומנים, קטעי ספרות, איורים, תצלומים וסרטי וידאו את תולדות חייו של קפקא, מגוון יצירתו ומפגשיו החזותיים עם בני משפחתו, חבריו ואהובותיו ואת יחסו הרגשי והרציונאלי ליהדות, לשפות עברית ויידיש, לארץ-ישראל ולציונות.

משה מוסק

* * *

לפוצ'ו ולזיוה שמיר

ברכות לזכייתכם בתואר יקיר העיר תל אביב

ביום העצמאות האחרון

העיר אמורה להודות לכם על כל מה שכתבתם

עליה ועל יוצריה

* * *

משה גרנות

אהבות נוגות

"קולות הערב – שלושה רומנים קצרים"

מאת נטליה גינצבורג

הקיבוץ המאוחד 2005, 213 עמ'

שלוש היצירות באסופה זאת מכונות "רומנים קצרים", כאשר שם הסוגה המתאים ביותר, לדעתי, הוא נובלה, שהיא יצירה בפרוזה ארוכה מסיפור קצר, וקצרה מרומן, ומרוכזת בציר עלילתי אחד. "הרומן הקצר" המוקדם ביותר "בדרך אל העיר" הוא למעשה הראשון שפירסמה נטליה גינצבורג (1941), אבל באסופה זאת הוא מופיע אחרון. הגיבורה, הדוברת בגוף ראשון בסיפור זה היא דליה, בת שנייה מבין חמישה אחים ואחיות, נערה חסרת השכלה, שטחית לחלוטין, ששאיפותיה מתרכזות בבגדים יפים ובבילוי בבתי קפה של העיר (המשפחה גרה בכפר). אחותה הגדולה אזלאה נשואה ואם, שיחסים סודיים לה עם מאהב, וכשזה מודיע לה שבכוונתו לסיים את הקשרים כי הוא מתחתן, היא ממש מאבדת עשתונות ומשתוללת. המאהב השני שלה הוא סטודנט עני, שהיא נאלצת לספק לו אוכל ובגדים, וגם זה נוטש אותה לבסוף. מהמשרתת אנו מתוודעים שגם ל"אדון", כלומר, לבעל, יש מאהבת. ניני, ילד יתום שהמשפחה מאמצת, נמצא בזוגיות עם אלמנה בשם אנטונייטה, אם לשניים ובעלת חנות למכשירי כתיבה, אבל הוא אוהב דווקא את דליה, שלא ממש נענית לו, והוא שוקע במרה שחורה ובשכרות, ונפטר מדלקת ריאות. את מקומו אצל האלמנה תופס ג'ובאני, אחיה הצעיר של דליה, שגם מתכוון ביום מן הימים לנטוש אותה.

לדליה יש מחזר בשם ג'וליו, בן של רופא, שמתעלס עמה בעיר, בבית מלון של פגישות בשם "ירח". כשמעלליה של בתו נודעים לאב, הוא מפליא בה את מכותיו, עד שהיא נסה מהבית לנינו ולאלמנה. כשנודע לאם שדליה נכנסה להריון מג'וליו, היא הרבה יותר מעשית מהאב המכה – היא עורכת סקנדל בבית הרופא, ומאיימת עליהם במשפט היות שדליה היא קטינה בת שבע-עשרה. משפחת הרופא מנסה להיחלץ מהקשר עם נערה מדלת העם באמצעות הצעת פיצוי כספי, ברמיזות שלא בטוח שהעובר הוא של בנם, אבל בסוף הם נענים לדרישה שבנם יישא לאישה את דליה, אבל רק בפברואר לאחר שיסיים את הבחינות. דליה מוגלית לבית הדודה אלידה בכפר אחר שאין בו חשמל, ואת המים דולים מבאר. דליה חורגת מההסגר אצל דודה אלידה, מפתיעה את ג'וליו, ומודיעה לו שתתאבד אם לא יישא אותה לאישה, והוא מודיע שיעשה כן מתוך רחמים. לבסוף הם באמת נישאים, דליה יולדת בן, ונדרשת לשכב במיטת בית חולים חודש ימים (!), ודליה מגשימה את כל חלומותיה: דירה מרוהטת, רחוק מהחותנת, מתפנקת כל היום במיטה, המשרתת מטפלת בתינוק, ובערב היא מבלה בבית קפה עם אחותה הגדולה, וכן, ג'וליו מתחיל להתאהב בה. הסיפור הוא סיפור עם עליות ומורדות, אבל כאשר הגיבורה הראשית היא דמות שטחית – קשה מאוד להביא את הקוראים לתובנות עמוקות.

המוזר בסיפור "כך זה קרה", שפורסם ב-1946 (כשנטליה גינצבורג היתה בשיא פרסומה) הוא שלגיבורה, הדוברת בגוף ראשון, אין שם. ועוד יותר מפליא שגם לבת שהיא יולדת – אין שם, כמו לשאר הגיבורים. ניסיתי להבין מדוע, ואני מודה שלא הצלחתי. מפורסמת היא קביעתו של אנטון צ'כוב כי אקדח שמופיע במערכה הראשונה חייב לירות עד סוף המערכה האחרונה". תשובתה של נטליה גינצבורג בסיפור זה לקביעה הנ"ל היא דווקא ירייה ב"מערכה הראשונה", ואין עד סוף הסיפור הבהרה מדוע אירע האירוע המזוויע הזה. ובכן, הגיבורה עלומת השם יורה בבעלה אלברטו בין העיניים, וזה מפורט כבר בתחילת הסיפור. אחר כך הגיבורה מתלבטת אם להופיע בפני המשטרה, וכיצד תפרש את המעשה.

הגיבורה הראשית, הדוברת בקול ראשון, בת 26, מורה (כנראה בבית ספר תיכון כי היא מלמדת את אובידיוס ואת כסנופון). היא בתו של רופא, גרה בפנסיון די מדכא. בינה ובין אלברטו, עורך דין נמוך קומה, בן לאישה עשירה, אבל די מטורפת (לומדת סנסקריט, מחייבת לשחק עמה דמקה, בתנאי שתמיד תנצח. ומוכנה לארח בביתה רק נזיר דומיניקני שקורא לה מהברית החדשה). אלברטו מנגן ומצייר, מעניק לגיבורה שלנו ספרים ושוקולדים. הגיבורה מתאהבת בו, אבל הוא איננו מזכיר אפילו ברמז שהוא אוהב אותה. כשהיא מחליטה לקחת יוזמה ולהתוודות על אהבתה, הוא ממש נבהל, ומגלה לה שיש לו אהבה אחרת, אישה נשואה, ורוצה בגיבורה של הסיפור רק כידידה. אם כך היא מציעה להיפרד, אבל אלברטו אינו מסוגל לחיות בלי לראות אותה, ובסופו של דבר, מבקש את ידה.

הנישואים של השניים מוזרים מאוד, בעיקר מצידו של אלברטו – הוא נעלם מהבית לשבועות ולחודשים בטענה שהוא מתרועע עם חברו אוגוסטו, אבל הגיבורה מבינה שהוא נמצא עם האישה האחרת. אלברטו קנאי באשר לחדר עבודתו, שהוא תמיד נעול בהיעדרו, ומרשה למשרתת לנקות את החדר רק בנוכחותו. מסתבר שיש לו אקדח טעון במגירה. מאחר שהוא ואוגוסטו היו מאוהבים אהבה נכזבת באותה אישה, ששמה ג'ובאנה, הם החליטו להתאבד באותה שעה בדיוק, אבל שניהם מתחרטים ברגע האחרון.

באיזה שהוא שלב אלברטו מחליט שאינו יכול להמשיך להיות נשוי ולחיות בשקר, ומבקש להיפרד. נולדת ילדה, שכאמור, אין לה שם לאורך כל הסיפור, ילדה בכיינית, מעוררת מהומות של צרחות. אלברטו חוזר לדירה, אבל מסתגר בחדר העבודה, ומדי פעם מזמין אותה אליו כדי להתעלס. פרצ'סקה, בת דודה של הגיבורה,  מחליפה גברים כמו גרביים, ולא מסכימה בשום אופן להתחתן כבקשתה של אימה. היא שונאת את אלברטו (גם התינוקת שונאת אותו!), ומנסה לשכנע את בת דודתה להיפרד סופית ממנו. היא מצליחה לשכנע את הגיבורה לחפוש יחד במלון בסן רמו. פרנצ'סקה מבלה שם בערבים, ואילו הגיבורה אסורה בחדרה עם בתה הצרחנית, שמסתבר שחלתה בדלקת קרום המוח, ומתה בייסורים.

הגיבורה נפגשת פעמיים עם צרתה ג'ובאנה, ובפעם השנייה היא מביעה כלפיה שנאה, כשזאת מצהירה שבשום אופן אינה מוכנה לוותר על אלברטו. אחרי מות הבת אלברטו נוהג ברכות עם הגיבורה, והיא שוב מתאהבת בו, למרות שהוא עדיין ממשיך להיעלם מהבית. ואז מסופר שוב, כמו בתחילת הסיפור, שהיא יורה בו בין העיניים.

כידוע, בספרי הבלשים המניע לרצח פחות חשוב מאשר התבונה של הבלש למצוא את הרוצח. סופרים כמו דוסטוייבסקי המספרים על רצח, מעבירים לקורא איזו תובנה – למשל רסקולניקוב ב"החטא ועונשו" רוצח משום שלדעתו ל"כינה" כמו המשכונאית לא מוצדק שתחיה, בעיקר שאחרי מותה היא מבקשת להוריש את הונה הרב למנזר, ולא לאחותה. וכן, הוא שואל שאלה, כביכול, נכונה: מדוע לנפוליאון מותר להרוג מאות אלפים, ולו אסור להרוג "כינה" אחת? הספר מצביע על הכישלון הגדול במחשבות האלו. תובנה דומה נמצא גם ב"האחים קרמזוב". בסיפור שלנו הקורא לא יוצא עם שום תובנה – לא ברור מדוע היא רוצחת את בעלה בדיוק כשהיא חוזרת לאהוב אותו למרות בגידותיו, וכן, לא ברור מדוע מודגש פעמים מספר בסיפור שאלברטו שפוט על שיריו האמוניים של ריינר מאריה רילקה, אותם הוא קורא לאהובתו הנשואה, לגיבורה של הסיפור ולפרנצ'סקה, ולכל מסעותיו הסודיות נושא את שיריו במזוודתו.

הסיפור המוזר ביותר בקובץ זה הוא "קולות הערב" (1961) – רובו הוא תיאור שתי משפחות ונספחיהן – משפחת בוטויליה ומשפחת דה פראנצ'יש העשירה מאוד, שראשה באלוטה הוא בעל המפעל לטקסטיל שמעסיק את רוב תושבי הכפר. לבאלוטה אח בשם תומאזו סבא ואחות בשם מאריה הגדולה, וחמישה ילדים. הספר מתאר את עלילותיהם של כל אחד מהילדים – עם מי התחתנו, איזה בתים קנו, רהיטים וכו'. רוב העלילה מתרחשת לפני, בזמן ואחרי מלחמת העולם השנייה. יש בין הגיבורים פשיסטים, קומוניסטים, סוציאליסטים וטרוצקיסטים. הקורא פוגש עשרות שמות של גיבורי משנה שעלילותיהם נפרשות על פני ארצות רבות באירופה ומעבר לאוקיאנוסים. גם בסיפור הזה מדובר על רצח של גיבור בשם נביה, שג'מינה, הבת הגדולה ממשפחת בוטויליה, מתאהבת בו. לא ברור למה נרצח, ועל ידי מי – אנחנו יודעים רק את מקום הרצח (עמ' 93).

גם בסיפור זה יש אהבה עצובה: הדוברת, שדווקא נודע לנו שמה – אלזה, מתאהבת בתומאזינו, הבן הצעיר של באלוטה. הוא איש יפה ועשיר, אבל אפאטי לחלוטין. יש בינו ובין אלזה קשר מוזר: הם נפגשים פעמיים בשבוע בסתר בעיר, כביכול כדי שאלזה תשאל ספרים בספריית "סלקטה" עבור אוטביה, דודתה הרווקה. הם נפגשים בחדר שתומאזינו שכר, והמפגשים האלה נערכים בסתר, עד שכמעט מתגלים, ואז הם מחליטים להתחתן. מרכלים בכפר על תומאזינו היפה והעשיר שיכול היה להשיג כלה יותר יפה ויותר עשירה. האם, מתילדה, מקדישה עצמה לנושא החתונה (רהיטים, מצעים, וילונות וכו'), וכשאלזה מבינה שהוא אינו אוהב אותה, היא מחזירה לו את הטבעת, ומבטלת את נישואים, לבושתה הגדולה של אימה.

הגם שעגמומיות שורה על הסיפורים, כזאת המתכתבת עם חייהם של רוב בני התמותה, נקל לחוש בכישרון המובהק של נטליה גינצבורג, וגם בחידות המשובצות בעלילות, חידות עליהן רמזתי, ואשר מאתגרות את הקורא. בשלושת הסיפורים מצוי הווי כפרי חסר מעוף, וכמיהה אל ההווי העירוני שלא תמיד מממש את הציפיות. ובאשר לשמה הלא איטלקי של הסופרת – גינצבורג – מהביוגרפיה שלה אנו למדים שהיתה בת של יהודי בשם פרופ' ג'וזפה לוי, מדען ורופא, וכי בעלה הראשון היה יהודי בשם ליאונה גינצבורג, מומחה לספרות רוסית שנרצח על ידי הנאצים.

משה גרנות

* * *

אהוד בן עזר

פרק יומן משנת 1965 על תקופת הנעורים

אחוזת קלמניה היתה בעיניי מעין טירה, מוקפת חומה וגגות רעפים לכל בנייניה, ושערי ברזל כבדים, ועטורה פרדסים וכרם ושדות פלחה וחורשות זיתים ואיקליפטוסים ובית-אריזה גדול ומערכת מסילות-ברזל פנימית, שעליה הועבר אליו הפרי בקרוניות רתומות לסוסים, ורפת גדולה ומודרנית בקומת-הקרקע, בבניין שבקצה המזרחי-צפוני של החצר.

כל כך נחרת בזיכרוני בית-האריזה של האחוזה שבה ביליתי את שנות ילדותי היפות ביותר עד ששבתי ועשיתי אותו בימת חזיון לפרקיו האחרונים של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון", שבגלגולו הראשון קראתי לו בשם "תפוזים במלח", ועד היום אני מצטער ש[לא]וויתרתי על השם האחרון.

בעל האחוזה משה גריידינגר ומשפחתו גרו מעל למחלבה, בדירה מרוהטת בטעם אנגלי אמיד, בקומה הצופה מול פני הפרדסים והלאה לעבר הרי אפריים. הוא היה איש שמן (בעיניי ניראה תמיד דומה לצ'רצ'יל), מעשן סיגרים עבים ואוסף בולים נלהב. לאחר שנים רבות הרציתי בחדריו אלה, שנפתחו לכדי אולם, על ברנר, בפני תלמידי בתי-ספר תיכוניים, שבאו למקום במסגרת ימי-עיון. גם אכלתי צהריים באולם ששימש בשעתו כרפת, ועתה הוא חדר-האוכל של המקום.

הגענו לאחוזה כשהיתה כבר בשיא פריחתה, וגרנו בה בין השנים 1944 ל-1947, כאשר אבי מנהל את המשק. סך כל ימי חייה של קלמניה בתור משק חקלאי פורח ועצמאי היו פחות מעשרים, מתוכן כאחת-עשרה שנותיה הראשונות בייסודו ובניהולו של דודי ברוך, וארבע האחרונות בניהולו של אבי בנימין.

הפרדס של קלמניה, שלימים היה ידוע יותר בשם הפרדס של מפא"י (ליד בית-בֶּרְל כיום), היה היער של שנות ילדותי. שעות ארוכות הייתי מטייל בו, לבדי, משתדל לאבד כיוון, לתעות, לעקוב אחר זרימת המים בתעלות-הבטון וב"צלחות" העצים, לשמוע את השקט. לחלום. שנאתי אז את תל-אביב. אלה היו ימי ילדותי המאושרים ביותר. בימי הקיץ שלח אותי אבא לעבוד בכרם, עם כל ה"שקצים" הערביים מן הכפרים מיסְקי וטירה הסמוכים, כדי שאלמד לדעת היטב את ערכו של הכסף. כל יום שישי הייתי עומד עימם יחד בתור בחצר האחוזה, מקבל שִׁילינג ליום-עבודה (אולי בגרוש יותר מהם), וחותם בגאווה את שמי בגיליון התשלום, ילד עברי אחד בין עשרות טביעות-אגודל של נערים ערביים.

היה לי אפילו חמור פרטי, מוכה-שחין, שבעליו הערביים, כנִראה מן הכפר מיסקי הסמוך, התייאשו ממנו וזנחו אותו. בתקופה ההיא, כרגיל, היה לי שוב חבר טוב אחד, שמוליק (שמואל) גולדשמידט, שלא פגשתי בו מאז נפרדנו בגיל עשר לערך. ילד שחרחר, ערני, ובעל דמיון בלתי-רגיל, שגר בשכנות, במושב שדה-וַרבורג. שמוליק הצליח, בין היתר, לשכנע אותי שמנהל בית-הספר שלנו בצופית, ששמו היה חיים וכינויו – צימוקי, הוא היטלר המתחפש שברח מגרמניה, וכי האיש שאצלו גרה משפחת שמוליק בשדה-ורבורג, אדון רובינשטיין – הוא מרגל גרמני, ובביתו מוסתרים משדרים ואנטנות. שעות ארוכות בילינו בעיקוב אחרי השניים המסוכנים האלה, משוכנעים כי רק אנו לבדנו יודעים את הסוד הנורא. זה היה כשנה-שנתיים לאחר צאת הספר "שמונה בעקבות אחד" שכתבה ימימה טשרנוֹביץ וצִייר נחום גוטמן, ושאותו קראנו בשקיקה רבה והאמנו לכל המסופר בו.

הקטטה בַּבריחה מטיול הכיתה לא אירעה, כפי שסבורים כותבי תולדותיי, ליד הכפר הערבי פֶגֶ'ה, בין קיבוץ גבעת-השלושה (שגם בו היתה מאפייה) לבין פתח-תקווה (הקיבוץ נמצא אז במערב-המושבה, בגבעה שהיום היא מוסד לקשישים ליד בית "יד לבנים") – אלא התרחשה על הכביש הצר מול הכפר הערבי מיסקי, שנמצא בין קיבוץ רמת-הכובש לקלמניה. שם נאבקתי על אם הדרך בעתידי מכטינגר המבוגר ממני, בן מושב צופית, שמיבנה גופו היה כפסל יווני, תואם, שרירי וחזק.

והיה לי בקלמניה חבר ושכן, אהוד אקסלרוד, לימים אלמגור, בנו של השומר ישראל, שגר ממש בית מולי, ודמותו עמדה במידה רבה לנגד עיניי כאשר תיארתי כאן את חברי גיורא. גיורא הוא שם אחיו האמצעי של אהוד. לי קראו אז אהוד ראבּ ולפעמים ובקיצור – אודי ראב.

[הנערה שאני מאוהב בה ב"לשוט בקליפת אבטיח" ולימים גם ב"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" וב"המושבה שלי", היא צירוף של שתי אהבות ילדות ונעורים. דליה קולודני, לימים יוגב, שגרה בצופית ולמדה כיתה אחת מעליי, אלא שהכיתות היו כה קטנות שלמדנו כל שנה שני גילאים יחד, פעם אחת בצעירים ופעם בבוגרים. ואהבת הנעורים השנייה התרחשה כבר לאחר שובנו לפתח-תקווה בשלהי שנת 1947, והיתה מכוונת לוורדה גלס, לימים רוהלד, בת-דוד של יהושע קנז, שנפטרה מגידול פתאומי במוח בקיץ 2003].

ואולם בדמות גיורא בספרי יש, בין השאר, גם אִיפיונים אחדים של בן-כיתתי בבית-הספר פיק"א בפתח-תקווה, נחום סטלמך. מיד עם הישמע הצלצול להפסקה – היה נחום תופס את הכדורגל השׁחוּק, שאותו החזיק על הרצפה בין רגליו בחוסר סבלנות במשך כל השיעור – ונעלם כחץ מקשת אל המגרש המאולתר שנמצא בקצה כרם הזיתים הגובל עם בית-הספר. המגרש התאים למשחק כדורגל כמו ששדה חרוש מתאים לריקודים. הוא השתרע על מדרון. הגשמים בחורף חרצו בו תעלות עמוקות ואלכסוניות לכל אורכו. הכדור היה מוחזר מהן בזוויות מפתיעות. לא פעם היה מישהו נוקע או שובר רגל – אבל נחום והשחקנים האחרים לא התחשבו במגבלות הקרקע. הם ניצלו כל רגע פנוי למשחק, ונחום הפליא כבר אז לעשות. מכדרֵר, נוגח מכות-ראש מפתיעות, זריז כשד, משתחל בין גבוהים וחזקים ממנו, הכדור רץ לפניו או הוא מוליך אותו – כאילו הם מחוברים בשרביטים בלתי-נראים, שאין לשום שחקן אחר שליטה עליהם. כל פריצה שלו – גול!

ההתמכרות של נחום למשחק הלכה וגברה גם על חשבון הלימודים. לא היה איכפת לו אם הוציאו אותו מהשיעור, כי אז היה מתרוצץ בחצר בית-הספר ומחזיק שעה ארוכה את הכדור באוויר רק בנגיחות-ראש או חוזר ומעיף אותו למעלה בבעיטה ברגל ימין או שמאל וגם בבעיטת עקב, מאחור, ממש להטוטן-רקדן.

ככל שגדל והתבגר היה נחום מבלה יותר ויותר שעות ברדיפה אחר הכדור: בהפסקות, בצהריים, אחר-הצהריים, לפנות-ערב, רץ אחרי הכדור בדביקות מדהימה. הוא היה חזק בהתקפה, חלוץ ומקשר ומבקיע שערים מזוויות מפתיעות ובעיקר בנגיחות-ראש.

נחום סטלמך נעשה עד מהרה לשחקן הכדורגל הידוע ביותר במושבה שלנו, אשר בשתי קבוצותיה: "מכבי אבשלום" ו"הפועל", כבר היו שחקנים שקנו להם שם בארץ – האחים כרמלי, האחים בן-דרור, האחים ויסוקר, גרף, שפיגל, לַמין, מַן, קופלמן, איכילוב, בוך, ויסוקר, קרני, חלדי, נהרי, רצאבי, קרמר וקופמן.

בשנות החמישים זכתה קבוצתו של נחום, "הפועל" פתח-תקווה, חמש או שש פעמים רצופות באליפות הליגה! – ונחום נעשה שחקן, חלוץ ומקשר בנבחרת ישראל. לא היה משחק בינלאומי שלא השתתף בו. לא היתה ארץ של משחקי כדורגל שלא ביקר בה. הוא נעשה קפטן הנבחרת הלאומית. תמונותיו, בייחוד נגיחות-הראש המפורסמות, "ראש-הזהב" שלו – התנוססו בכל העיתונים.

במשחק-הגומלין של ישראל נגד נבחרת ברית-המועצות, שהתקיים באצטדיון רמת-גן ביום חמסין בשנת 1956, לאחר שהפסדנו להם 5:0 במוסקבה – הבקיע נחום גול מדהים בנגיחת-ראש, ואלפי הצופים זרקו מרוב התלהבות את כובעיהם באוויר. הוא אמנם לא הכריע את גורל המשחק, שנסתיים בתוצאה 2:1 לרעתנו, אבל הגול שלו נכנס להיסטוריה של הכדורגל הישראלי. במשך שנים רבות היתה המושבה שלנו ידועה בארץ בעיקר בזכותו של סטלמך. הוא נעשה לאישיות המפורסמת ביותר שהמושבה הוציאה מקִרבה. מפורסם יותר מראש השומרים האגדי אברהם שפירא שאמר "אתם נוער אתם..." – ואפילו יותר מהיפהפייה הפוליטיקאית בעלת העסקים הקוֹסמטיים פנינה רוזנבלום, שנולדה בשכונת הצריפים ליד השוק הגדול, מקום שהיה פעם הכרם של סבי.

אהוד בן עזר

* * *

אירית וייסמן מינקוביץ

מישאלות

©

עֶרֶב יוֹרֵד, וְהַכֹּל נִרְדָּמִים,

אֲנִי מְחַפֵּשׂ בֵּין הָעֲנָנִים

כּוֹכָבִים זֹהֲרִים, מְנַצְנְצִים –

כּוֹכָבֵי מִשְׁאֲלוֹת, שֶׁתְּפִלּוֹת מַגְשִׁימִים.

סוֹפֵר בַּלֵּב: אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלוֹשׁ...

וְהִנֵּה כּוֹכָב צוֹנֵחַ עַל בְּרוֹשׁ.

אֲזַי אֲנִי יוֹדֵעַ זֶה כּוֹכַב מִשְׁאָלוֹת

שֶׁמַּקְשִׁיב לְכָל הַתְּפִלּוֹת.

וְאָז הַיָּרֵחַ רוֹכֵן לְעֵבְרִי,

וּבְאָזְנַי לוֹחֵשׁ הַכֹּל אֶפְשָׁרִי:

"כְּשֶׁכּוֹכָב בַּלַּיְלָה צוֹנֵחַ

זֶה הַזְּמַן אִתּוֹ לְשׂוֹחֵחַ.

זֶהוּ רֶגַע נִפְלָא

בּוֹ אֶפְשָׁר לְבַקֵּשׁ מִשְּׁאֵלָה.

בַּקֵּשׁ מִשְּׁאֵלָה מֵהַכּוֹכָב

יֵשׁ לַכּוֹכָב הַזֶּה לֵב שֶׁל זָהָב."

וַאֲנִי מְמַלְמֵל עֲשָׂרוֹת בַּקָּשׁוֹת,

אֶת כֹּל מִשְׁאֲלוֹת הַלֵּב הכְּמוּסוֹת

וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיךְ זֶה קוֹרֶה –

וּפִתְאֹם... הַשַּׁחַר עוֹלֶה.

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

אסטרולוג, 2001

פרק עשרים וחמישה

"כול שי טייב. חוואג'ה סקנדר הווא בגול קומנטוחס

וסית שיינע-בשה היי בתגול קישמנטוחס!"

סבא של שיינע-פשה גרשוני היפה היה ר' דוביד דער גר, רבי דוד הגר, והוא במקורו ובראשיתו ברון גרמני נוצרי בשם גונטר פון לאקסן מהאנובר, שאהב להאזין לתפילות היהודים, והיה נוהג לעמוד ליד חלונות בית-הכנסת וליהנות מניגוניהן בשבתות ובחגים, ובייחוד בראש-השנה וביום כיפור. בהיותו ילד חשש גונטר ולא העיז לגלות להוריו את אהבתו ליהודים ואת חלומו להיות כאחד מהם. בהגיעו לפרקו נשא לאישה בחורה גרמניה צהובת שיער וצחת עור, ונולדו לזוג בת ובן. לאחר שנים אחדות, כאשר ילדיו בגרו ועמדו על דעתם, העיז לאקסן לגלות לאשתו שהחליט לעלות לארץ-הקודש, ושאל אותה אם היא מוכנה לבוא עימו.

 "אתה יכול לנסוע. אני נישארת פה," סירבה לו בכל תוקף, אף כי טרם ידעה שהדבר כרוך גם בגיור.

לאקסן פנה לבתו הבכורה אנה ולבן הצעיר הרינג: "ואתם, הרוצים להישאר עם אימכם או לבוא איתי לפלשתינה?"

 "אנחנו רוצים לנסוע איתך." השיבו השניים.

בבואם לירושלים התגייר לאקסן ונקרא שמו בישראל דוד. לאחר שהתגייר צם ארבעים יום ולילה למען יסלח לו אלוהים על השנים שבהן היה גוי. צומו הממושך נבע אולי גם מהמשבר שגרמה לו התגיירות ילדיו ומן המחיר הכבד שגבתה ממנו. לאחר שנמול קיבל בנו הצעיר הרינג-יחזקאל הרעלת-דם ומת. רק הבת חנה נישארה בחיים.

רבי דוד הגר היה מבאי-ביתו וידידו של הרב העיוור ר' שמואל סלאנט, רבה האשכנזי של ירושלים ומנהיג היישוב הישן. כאשר הרב היה שומע את צעדי ר' דוד הגר, היה מזהה מיד את הליכתו ואומר: "רב דוביד דער גר גייט." ר' דוד הגר הולך.

חנה הגיורת, בתו של ר' דוד הגר, ניראתה גרמניה גמורה: עיניה תכולות, שערה צהוב, ודיברה בעיקר גרמנית. במשך הזמן למדה אידיש, ערבית וגם ספניולית – לאחר שנישאה ליהודי-ספרדי יליד חברון. היא ילדה שורה של בנות, שיינע-פשה היתה הצעירה שבהן.

צללי מנורת הקרוסין בעלת אהיל הזכוכית הירוקה ריצדו על הקירות והתקרה. לאורם ישב האיכר גרשוני השמנמן אל השולחן עם שיינע-פשה אשתו לארוחת-הערב וכירסם כנף תרנגולת ממרק. טיפות אחדות דבקו בשפמפמו השחור, הקטן. באצבעות לחות סיבב את ציר הפתילה והמעיט את מידת הבעירה במנורה, אך אישתו הצעירה ובעלת החזה הגדול שבה והגבירה את עוצמת האור.

"את לא רואה טוב?" הקניט אותה בקולו הטנורי. "לא הבחנתי שראייתך נחלשה כאשר נעצת מבטייך בשומר החצוף מן הגליל!"

"תחסוך, תחסוך בקרוסין סנדרל," השיבה שיינע-פשה היפה בלעג. "קמצן אתה כאחיך בעל הפה העקום והביצים המכונמות! אתה! אתה הרי סופר אפילו את הביסקוויטים שבהם אתה מאכיל כל אורח! אולי גם תכבה כבר את המנורה ותשב בחושך? תפשוט מכנסיך מעליך ותשב בתחתונים כדי שהמכנסיים לא יתבלו?"

 "אזוי? כך אעשה!" רטן.

 "נשוי היית צריך להיות לחבל שבו השחילו אותך אל חוף עג'מי!"

 "ועל שכמותך נאמר: אויבי איש, אנשי ביתו."

 "ומה אינני עושה טוב בבית, בעלי? לא עטפתי כל קציצת גפילטע-פיש בעור הקרפיון שלה? המרק שלך מלוח? העוף צואה [בחולם] לך?"

"אין משפחה במושבה שאוכלת עוף באמצע השבוע, ואת לועגת!" וכדי להקניטה גלל פנימה את הפתילה עד שכבה שביב האור הכחלחל האחרון, נעלם בחושך גם שפמו השחור, הקטן. מיד פשט את מכנסיו בהנאה רבה וטפח על כרסו העגלגלה כשהוא משמיע גם קול נפיחה רם מלווה באנחת-רווחה: "א-מחייה!"

"להיות נשואה לך זו מכה שאינה כתובה בתורה. איפה ראיתם אדם ששוכב במיטתו ישן ­– בישיבה?"

"אזוי? – אם ישנים ישר, הנשמה פורחת. ואת, הלוואי שלא תזכי לראות! – ישר אשכב רק כאשר יוציאו אותי באלונקה שחורה עם הרגליים קדימה..."

"מזל רע תביא לי, מלוכלך, אפילו לנגב היטב אינך יודע או שאתה חוסך גם כשאתה מכריח אותנו להשתמש בנייר עיתון... רק בהפלצות אתה לא קמצן. איזה שמוק אתה!"

"איפה למדת לדבר כך? – "

"קאליקער שכמוך..."

"כפויית-טובה!"

"והילדים? ילדים אין..."

"מכשיפע! מה יהיה איתך, אני שואל אותך, מה יהיה?"

"אל תדאג! כשיבוא היום שלי – אני אהיה כמו מלכה, ישאו אותי על כפיים, קהל גדול של מלווים ילך אחריי ואתה, אתה תחגוג את אלמנותך... אוי וי," החלה לבעוט את רגלה ברצפה, "מדוע, מדוע מכל היהודים שבארץ-ישראל נתנו אותי דווקא למפלצת כמוך?"

"לכי, לכי תגידי שאם משפשפים יותר מדי את השדיים זה עושה אגזמה – כמו שאת אומרת לי!" בלע את רוקו מרוב התרגשות וקם וקירטע כשהוא מנופף לעברה במקל הטיולים שבו נעזר בהליכתו, בגלל הצליעה, "גאלתי אותך מחרפת עוני בירושלים, מהבית המסריח של אביך אבו-אלבנאת הבטלן, את, מה את בכלל... שיקסע! – "

אך המקל פגע באהיל הזכוכית הירוקה וניפצה לרסיסים. גרשוני הנדהם השתנק בקריאת-צער על אובדן המנורה היקרה ונפל לרצפה בתוך שלולית קרוסין שהתהוותה עד מהרה סביבו.

"לא, לא, אל תדליקי גפרור, אידיוטית!" צעק, "הבית עוד יעלה באש! רוצי לקרוא לרופא!"

הצעקות בבית גרשוני לא היו בגדר הפתעה במושבה. יום אחד הן הגיעו לעוצמה כה עזה, שקהל הלך והתאסף ליד החצר. האיכרים ובני-משפחותיהם ראו את שיינע-פשה הצעירה ובעלת החזה הגדול שוכבת באחד החדרים במצב של התעלפות, ואת סנדרל מקרטע הלוך ושוב על הבלקון על רגלו הצולעת, שפמו השחור הקטן הניראה מודבק מרטט והוא אינו מוצא לעצמו מקום. לאחר שעתיים, כשהצעקות התחדשו, שלחה סבתא את עיסא אל-חאמד, הפועל שלנו, שילך לשתות שם מים ובינתיים יראה מה מתרחש בין הקליפע לרוצח.

שב עיסא ואמר: "כול שי טייב. חוואג'ה סקנדר אבול-באר'ל הווא בגול קומנטוחס וסית שיינע-בשה היי בתגול קישמנטוחס. הוא בגול לה אבלה, שרמוטה, אנתי באסקוצווע [את פאסקוצווע] והיי בתגול לו אהבל, שמוק, אנת גורנישט. וחמד-אל-אללה, כול שי טייב!" – הכל בסדר. האדון סקנדר אבי-הפרד אומר שקי בתחת וגברת שיינע-פשה אומרת שק בתחת. הוא אומר לה מטומטמת, את זונה, והיא אומרת לו מטומטם וזרג, אתה לא שווה כלום. ותודה לאל, הכל בסדר!

במושבה סיפרו שכל יום ראשון קונה סקנדר דג מלוח ותולה אותו על חוט, ובמשך כל ימות השבוע הוא ושיינע-פשה מלטפים בכפות ידיהם את הדג – ומלקקים אותן, ומקנחים בפרוסות לחם עם בצל. ולשבת – מכינה שיינע-פשה מן הדג – געפילטע פיש!

ועוד סיפרו שבערב, לאחר ה"ארוחה", סקנדר לא מדליק אור אלא שולח את שיינע-פשה לישון מוקדם, עם התרנגולות, שכידוע נירדמות מיד לאחר שקיעת השמש, וממשיך לשבת בחושך, בתחתוניו בלבד, משנן בעל-פה דפים מן הגמרא שלמד בנעוריו.

מדוע בתחתונים? כי כך: "חוסכים נפט, חוסכים מכנסיים, ובחושך היתושים עפים אל השכנים."

ככה הצליח לצרף פארה לפארה ובישליק לבישליק ולרכוש לעצמו את מה שכונה אז בשם "הקאלאניע": פרדס קטן ונאה, בית עם "קירות פרוסיים", שזה היה צריף מקירות עץ כפולים, ממולאים באבני דבש (אך כשאני היכרתי את רותי כבר בנה על מקומו את הבית בן שתי הקומות מלבני סיליקאט לבנות), אורווה ורפת וגם כרם שקדים. אמרו עליו במושבה שכל רכושו בא לו מ"קישקע געלט", דמי חיסכון בהלעטת הקיבה, ומ"גאטקעס געלט" – כסף שנחסך מן הישיבה בתחתונים.

כאשר היה סנדרל צולע לפרדס, נהג לשאת איתו קופה, שהיא סל ערבי גדול מנצרים רכים, ומקל. תופש בשתי אוזני הקופה ביד אחת והולך לו בנחת ובודק בעיני המאסלינעס (זיתים שחורים, שאמנם לא עברו בירושה לרותי כי הוא לא היה אביה הביולוגי) הקטנות שלו בדרכים, ואוסף בקצה המחודד של המקל גללי סוסים ובקר מיובשים בתוך הקופה ומביא אותם לפרדסו.

בכך היה נאה מקיים את סיסמתו, שעליה חזר תמיד: "יוישער און שפארזאמקמט!" – יושר וחיסכון! – "בזכות פרדסנים כמוני ניצלה המושבה מפשיטת-רגל גם בשנותיה הקשות ביותר! – אם אתה בא כל בוקר לפרדס שלך ואומר לו: גוט מארגען, בוקר טוב, הוא עונה לך בסוף העונה: גוט-יאהר, שנה טובה."

על כך חג' עבד אל מצרי, אמן הכינויים, הוסיף לו גם את הכינוי: אבו-ג'יללה, אבי הגללים.

אמרו שסנדרל ישר עד להחריד אך קפדן וקמצן. פרדסו היה מהיפים שבפרדסינו, ומפיו גם נירשמה בתולדות המושבה והפרדסנות העברית הגדרתה המדוייקת של שנת יבול:

שנה בינונית – כאשר היבול טוב אצל כולם.

שנה טובה – כאשר היבול רע אצל אחרים וטוב אצלו.

שנה רעה – כאשר היבול של האחרים טוב ואילו אצלו גרוע.

כשהיה סנדרל עובר ברחוב ותוקע נפיחה, היו האיכרים פונים אליו ומאחלים לו:

 "מברוכ, אגזונטהייט [תבורך, לבריאות] רב סקנדר! שמא הוא חולה? במה נתברכנו היום שהוא מעניק לנו מטובו בחינם?"

וכאשר חמורו הקפריסאי הגדול, שאותו קנה בגלל הצליעה שהיקשתה עליו ללכת ברגל מדי יום לפרדס (גם ברכיבה עליו היה מחזיק את הסל ביד אחת, המקל בשנייה, ואוסף גללים), היה תוקע סידרת נפיחות קולניות, כדרכם של חמורים, היו האיכרים שואלים את רוכבו:

 "יאמר לנו רב סקנדר, במחילה מכבודו – הטשולנט של שיינע-פשה היה כה גרוע, שהאכילו את החמור בשעועית?"

דודי ההולל אלכס, שהיה בעל כשרון חיקוי לא-מבוטל, אהב לתאר את סקנדר כאשר הוא מתאונן על חמורו הרזה, הרעב, ובעל האוזן המרוסקת:

 "חכם-להרע זה, מדוע בדו עליו כי טיפש הוא? והלא בכוחו לרמות אותנו על כל צעד ושעל.

 "בדרך לפרדס, שלא ככל החמורים, הרגילים לעלות על השביל הטוב ולטפוף ברגליהם במהירות, הוא, משים עצמו חמור ויורד לצידי השבילים. תחשוד: נופל הוא מכל החמורים, ותטעה: הוא בכוונה זדונית יורד למען לא יהיה עליו לרוץ כמקובל אצל חבריו בהגיעם לשביל. כי בצידי שבילים, ברפש או בחול, מי זה מחייבו לאוץ?

 "ואיך הוא חוטף בפיו את המקל הנוגש בכל הזדמנות טובה וזורקו!

 "וברידתך מעליו, ואך יחדל להרגיש בשוקיך ועקביך הרודים בו – מיד תקיעה איומה אל תוך האוזניים! ואין להועיל, והתקיעה נוקבת כשפוד מאוזן אחת עד חברתה.

 "נסה נא להכותו – ויברח.

 "ואהבתו! נידמה הוא עייף, רגליו כושלות בכל רגע, אך פתאום מרחוק – אחורי חמור או אתון, אין הבדל לגביו... ומיד – האוזניים המשולשלות מזדקפות, הראש מורם, הזין נשלף, ונשלף, ונשלף... (כאן היה דודי רומז לקינאה המינית שחש סנדרל כלפי חמורו) וההליכה אז כעל גבי קפיצים. מקפץ, ומקפץ, בקושי תבלמנו. כופף רגע את ראשו ארצה ורגע ירימנו אל על, נחיריו ושפתותיו משתרבבות, ומריח...

 "ולעולם, לעולם אל תבטח בו, אפילו בהשתעשעו עימך, שלא ישפוך אליך פתאום את זעם אהבתו..."

הרכיבה על גבי החמור המקפץ היתה מעייפת, ולעיתים, כשהיה מתחרמן, גם מסוכנת, ולכן, כאשר הגיעו אוטומובילים למושבה, הפקיד סנדרל את החמור בידי הפועל שלו, עבדאללה השחור, וקנה אוטו.

 אבל אוטו כשלו לא היה בכל הארץ.

זה היה טנדר ירוק, קטן, בנוי מעץ, הגלגלים כמו של עגלה. וחוץ מההגה, ידית ההילוכים, המצמד והבלמים, לא היו בו שום אבזרים נוספים, אף לא שעון אחד, חוץ משעון מעורר.

בבקרים היה סקנדר פוקד על העוזרת התימניה להרתיח מים בקומקום ולצקת אותם לתוך הרדיאטור של הטנדר כדי שהמנוע יתחמם.

התימניה סיפרה במושבה שהטנדר של גרשוני "נוסע על מים מהג'ומג'ום!"

כדי להתניע את הטנדר היה צורך לסובב בקדמת המנוע ידית-ברזל הנקראת מנואלה – עד שהמנוע התחיל להשתעל בקול צרוד והטנדר קירטע והיה מוכן לנסיעה.

אם הדרך היתה במורד, היה סקנדר מדמים את המנוע ונוסע בהילוך חופשי, כדי לחסוך בבנזין.

בעליות, כאשר הטנדר התקשה לטפס, היה מוציא את כף-רגלו הלא-צולעת מתא-הנהג אל הדרך ודוחף בעזרתה קדימה את הטנדר.

את הסל היה מניח על המושב לידו, ברגל הבריאה היה מקציב בנזין במשורה, ברגל הלא-צולעת דרך-דחף על הדרך, ביד האחת החזיק בהגה ואילו בשנייה אסף במקל אל תוך הסל כל גלל שבגללו היה מאט לעיתים את האוטו ולפעמים כמעט עוצר אותו.

ואם חרא-של-פרות היה רטוב מאוד, ולא היה אפשר להעלותו במקל המחודד, היה מסמן לו אותו כדי לחזור ולאוספו לכשיתייבש, ומה רבה היתה אכזבתו בשובו אם איזו פלחית מהכפר הסמוך כבר קוששה את עוגת הזבל כדי להסיק בה את הטאבון.

אלה היו אנשים.

גם אם הפרד של סנדרל רצח את דודתי בת-שבע ואת חאמד, הפועל שלנו.

דודתי יעל היתה אומרת: "אלוהים, אחרי שיצר את סנדרל, שבר את התבנית!"

כאשר היה סנדרל מגיע בטנדר לראש הגבעה הקרובה לפרדסו, נהג להסתתר מאחורי עץ ולהסתכל בפועלים, בודק אם המשיכו את מנוחת הצהריים מעל לשעה המוקצבת לכך.

כל יום בשבע בבוקר היה מצלצל הפעמון הגדול, שהותך בבית החרושת של הגרמני וגנר ביפו, ובאותו רגע היו הפועלים מתחילים לעבוד, בדרך-כלל עד השעה שתים-עשרה, שאז היה הפעמון מצלצל להפסקה. כרבע שעה אכלו ושלושת רבעי שעה ישנו שינה עמוקה בצל העצים או על מחצלאות ושקים בבתי-האריזה. באחת צלצל הפעמון לסיום ההפסקה, ובארבע לסיום העבודה. לא קרה שפועל יתחיל לעבוד לפני צלצול הפעמון או יסיים לאחריו. "דאראב אל ג'אראס!" – צילצל הפעמון, היו אומרים, וזהו.

וסנדרל גרשוני, אם היה תופס את פועליו שלא התעוררו בשעה אחת בצהריים, היה מפעיל עליהם את השעון המעורר, מקים אותם בצעקות ומפטר אחדים מהם.

יום אחד ישבה בפרדס קבוצה של פועלים לארוחת-הצהריים. הוציאו פיתות ובצל, זיתים וגבינת צאן, ליקטו עגבניות-בר קטנות וצנון שגדל פרא ועלי חמציץ. בישלו קפה על מדורת עצים זעירה. בגלל אור השמש החזק לא ניראתה כלל הלהבה שלה, ורק העשן הלבן הסתלסל כלפי מעלה. מישהו הוציא קופסת טבק קטנה ודפדפת ניירות דקים וחילק אותם, עם קמצוץ טבק, לכל אחד. הפועלים גילגלו בנחת סיגריות, הדביקו אותן בלחלוח קל, מעבירים על קצה הלשון, הציתו אש בסיגריה אחת, מהגחלים שבין האבנים, מתחת לפינג'אן, והעבירו את האש מסיגריה לסיגריה.

עשן הסיגריות הכחלחל התערבב בעשן הלבנבן של מדורת הקפה, הספלונים נמסרו מיד ליד, וריחות קפה והל התפשטו באוויר עם ריח גחלים לוחשות.

שלושת רבעי השעה המוקדשים למנוחה כבר חלפו ועברו וגם "דאראב אל ג'אראס", פעמון המושבה –  כבר צילצל בשעה אחת לחזור לעבודה, והם עדיין שרועים בצל העצים, נשענים בגבם על גומות העפר הפריך, הקריר, של עצי הפרדס, ונוחרים בפה פעור. הטוריות נשענות על גזע העץ, כאילו גם הן נחות.

טוריות אלה היו מעדרים רחבים וחדים, קמורים במקצת, שבהם היו הפועלים עודרים מתחת לעצים וגם מתחחים את האדמה. במשפחה שלנו היה מקובל שכל שאר העבודות שבעולם, למעט העבודה בטורייה, הן סוג של פאראזיטיות ושל בריחה מעמל-כפיים.

לפתע פקח עינו אחד הפועלים, אולי זבוב עקץ אותו, ואמר: "שכה אחיה! הנחש שוב עולה להסתכל עלינו!"

כולם נחרדו וקמו: "איפה הנחש?"

 "נרוצץ אותו!"

 "הביאו טורייה!"

 "לא! לא! – התכוונתי לחוואג'ה סקנדר אבול-באר'ל!" קרא הפועל הראשון.

הסתכלו כולם לכיוון הגבעה ולא ראו דבר.

 "לא! לא שם! הפעם הוא עולה במדרגות החיצוניות אל הגזוזטרה בקומה השנייה של בית הבאר!"

 "בחייאתי! [שכה אחיה!]" הוסיף אחד הפועלים, "במקום להביא את השעון המעורר, הפעם על צווארו תלוייה המשקפת!"

התייעצו הפועלים בינם לבין עצמם והגיעו להחלטה מהירה. ההחלטות הטובות ביותר באות לא פעם במצבים של לחץ ומצוקה. הם יצאו לקצה השדה, הגובל בפרדס ונשקף אל בית הבאר, כרעו בשורה לאורך אחד התלמים הטריים והפשילו את מכנסיהם. כאשר קירטע סקנדר לקצה הגזוזטרה, המרפסת, של בית הבאר, וקירב את המשקפת לעיניו – ראה בתוכה רק שורה של אחוריים בוהקים בשמש, מבריקים באור החזק, כתם אחר כתם, לבן, לבן ורק לבן. שיפשף בממחטתו את עדשות המשקפת כי חשב שהן מהתלות בו, אך כאשר שב וכיוון אותה אל שורת האחוריים –

 – נתן אחד הפועלים אות, נפיחה אדירה הרעידה את האוויר כתרועת טרומבונים אחדים בבת-אחת, העלים הירוקים בפרדסי הסביבה נעו גלים-גלים כמו לאחר שנזרקת אבן לבריכה רוגעת – והמחריאים בכריעה שרו לנגד עיניו המתפלצות של הפרדסן סנדרל גרשוני את הימנון הפועלים "תחזקנה ידי כל אחינו המכוננים..." כשהם מתאמצים לירות יחדיו בסוף כל פסוק מוסיקלי.

כשהגיעו האוטומובילים למושבה החליט מוניש אבו-חארה, הוא מנחם-מוניש גולדשטיק, גיסו של סנדרל גרשוני, שעל יוסקה בנו להחליף מקצוע ולעבוד בגאראז' [מוסך] שנפתח בסככת-פחים בשכונת הפחונים חארת-אל-טנק שבה גרו העניים, ליד השוק הגדול. הביאו לשם מכונאי גרמני שעבד בבית החרושת למכונות של הגרמני וגנר ביפו, ואת יוסקה, הבן-דוד של רותי, שמו לצידו כדי שיתלמד. השניים דיברו ביניהם גרמנית, שפה שלמד יוסקה בבית-הספר לפושעים צעירים ליד ברלין. כשהיו אנשים משאירים אוטו בגאראז', היה יוסקה משתין להם לתוך טנק-הדלק וככה כל נזק הוכפל.

איש לא גילה את התעלול ועסקי הגאראז' פרחו עד שסנדרל גרשוני הביא יום אחד את אוטו-העץ המצחיק שלו לתיקון. למוחרת תפס את אחיינו עם הצינור הגדול בטנק הקטן, הוא הצינור המשקה מאחור את הפועלות הערביות בפרדסים ושעתיד לבקע את הבתולים השניים של פרלה רוגוז'ינסקי ולהיות נעקץ בדבורים שנתן לו בצנצנת ממכוורת בית-הספר המורה חניאל גרינבלט-גבעוני, שהיה המאהב האפלטוני של ארלטי קלדם, שהיתה חברתה הטובה של דודתי יעל, שהתאבדה, ארלטי, לא דודתי יעל.

"אתה תפסיק לזיין לי את האוטו לפני שאתן לך א-פאץ' כזה שתיראה כוכבים והפוץ-כחמור שלך יישאר לך בפנים!" סמקו פניו השמנמנים של סנדרל, שפמו השחור הקטן רטט, וקולו הדק כמעט נחנק מכעס.

יוסקה פוטר. הגאראז' נסגר. במשך שנים אחדות היה צריך לנסוע מהמושבה לתל-אביב לשם כל תיקון קטן ברכב.

אבל דבר אחד טוב יצא מכך. יוסקה למד לנהוג אף כי מעודו לא הוציא רשיון. לימים רכש אוטו-ג'ורה, מכונית-מכל אפורה מעודפי הצבא. מעתה, במקום לאסוף, כאביו, בחבית הגדולה של עגלת הדו-אופן את פחי הצואה מצריפוני המחראות שבירכתי החצרות של האיכרים אל בורות התסיסה שבפרדסים – היה יוסקה פורש צינור מודרני ארוך ושואב במשאבה מיכנית אל מכל מכוניתו את תכולת הג'ורות, אלה בורות השפכין בחצרות, שעלו מדי פעם על גדותיהם והסריחו את המושבה; ובשעת השאיבה היה המנוע מחריש אוזניים, והצינור העבה מתפתל בעוויתות זרימה ומכה על הקרקע כמו נחש שמן.

כשבנה סנדרל את הבייקה, בית-האריזה הגדול בפרדסו, הזמין את בעל-המלאכה הטוב ביותר במושבה, את דאוד אל-נג'אר, דוד הנגר, ונשבע לו כי הפעם לא יחסוך בקרשים ולא בפחים, ולא במסמרים ובברגים, ולא בלוחות ובעמודי ברזל – וכמובן גם שלא בשכר-העבודה.

דאוד אל-נג'אר הביא פועלים, נגרים ובנאים, והעמיד ארבעה קירות גבוהים לבית-האריזה, אבל, אבוי, אבוי ואבוי – התברר שבניית הקירות בלעה את כל החומרים ואת כל ימי-העבודה שהיקצה סנדרל לבית-האריזה, ולא היה במה ועם מי לקרות את הגג.

סנדרל תבע שדאוד אל-נג'אר ישלים את עבודתו במחיר שעליו הוסכם מראש, ואילו דאוד אל-נג'אר טען שסנדרל מנסה לבנות בית-אריזה במחצית החומרים הדרושים לשם כך.

עזבו דאוד אל-נג'אר ופועליו את פרדסו של סנדרל, ששילם להם רק את מחצית השכר. בית-האריזה נותר בלי גג, הבנאים והנגרים במושבה טענו שהמרחק בין הקירות גדול מדי ואף אחד לא יצליח לקרותם – אך לא איכר כסנדרל ייוואש.

כאשר ישב בחושך ושינן בעל-פה את המסכתות מהתלמוד שלמד בנעוריו וגם סיפר לעצמו את הסיפורים שקרא בבחרותו, נזכר כי באחד מהם סופר שהפרעונים, המצרים הקדמונים, בנו את הפירמידות, ואת העמודים הענקיים שתמכו בגגות של מקדשיהם, בשיטה כזו – היו מניחים את אבן-הבניין, מערימים סביבה חול עד לגובה האבן, מעלים ומניחים עליה אבן נוספת, וכך עד לתקרת המקדש או עד קצה הפירמידה. כאשר הושלמה המלאכה, היו מפנים את גבעת החול – ואז והפירמידה, או המקדש על עמודיו הגבוהים וגגו, היו נחשפים במלוא תפארתם.

שכר סנדרל שני בעלגולעס ממקום חניית בעלי העגלות, מול בית-המרחץ, ובמשך חודשים אחדים סחבו הסוסים עגלות מלאות חול לפרדס, והעגלונים שפכו את החול בבית-האריזה עד שנוצרה גבעה שהגיעה לגובה הקו המיועד לתקרה.

לאחר שסיימו, בא לבית-האריזה ברל חדד הנפח, המכונה גם ברל אסמר, השחור. חנותו נמצאה בשוק הגדול. הוא היה מומחה לתיקון פרימוסים ולעבודות פח של מרזבים, והתפרסם בכך שעיטר את גזעי העצים בפרדסי המושבה בכותרות חרוטיות עשויות פח, שניראו כשרוולים, כדי לעצור את זחלי הארבה שטיפסו אל הצמרות כדי לכרסם את העלים הירוקים. על כך אף קיבל פרס, צרור של מג'ידיות, מאת הגנרל אחמד ג'מאל-פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל.

טיפס ברל אסמר על גבעת החול והתקין לבית-האריזה גג של פחים, כמעט בלי תומכות וקרשים.

באו העגלונים אל סנדרל ושאלו: "איפה התשלום שהבטחת לנו?"

אמר סנדרל: "תקבלו כאשר תגמרו את העבודה."

 "כבר גמרנו." אמרו.

 "לא, עליכם גם לפנות את החול מבית-האריזה!"

עזבו העגלונים בקללות את פרדסו של סנדרל, ששילם להם רק את מחצית השכר, ובית-האריזה נותר אמנם עם גג אבל סתום כולו בחול.

התאספו האיכרים לחזות בטיפשותו של סקנדר אבול-באר'ל, שעכשיו יעלה לו כפל-כפליים לפנות את גבעת החול שצמחה בבית-האריזה החדש בפרדסו. הם לא ידעו שכל ערב עם חשיכה, לאחר שהעגלונים היו מסיימים לשפוך שיכבה חדשה של חול – היה סנדרל מקרטע על הגבעה, ובעזרת פועלו עבדאללה השחור זורע בה מטבעות פחותות-ערך, ששקעו מיד בחול. לעיתים רחוקות היה זורק מטבע כסף, שערכה רב יותר, בישליק, מטליק ואולי שילינג.

קשה היום לדעת אם הדבר אירע בתקופת העות'מנית או בימים שבריטניה שלטה בארץ-ישראל. אבל מה זה משנה? הלא כל שנות תרפ"ה-פ"ו דומות זו לזו ובכולן אין איש בימינו מתעניין מחוץ לכמה חוקרים באוניברסיטאות וכן כמה זקנים וישישות שנולדו בפלסטינה עוד כשהיתה תחת שלטון הסולטן סר עבדול ווקופ או אולי הנציב העליון סר ארתור תלחס-טיזי.

עמדו האיכרים בפתח בית-האריזה וצחקו. פתאום ניצנצה להם בחול מטבע כסף. מיד יצאה שמועה כי בבייקה של סנדרל טמון אוצר של מטבעות. התאספו ובאו כמעט כל אנשי המושבה, מקטן ועד גדול, נשים, זקנים וטף, ועדה-פרומנדה המשוגעת, וכמו בבהלה לזהב – פינו בסלים ובדליים את החול מגבעת המטבעות, ניפו אותו וסילקו אותו וזכו במטבעות חסרות הערך – קופיקות, פארות או מילימים – ואילו סנדרל זכה בבית-אריזה חדש במחצית המחיר.

לשיינע-פשה צהובת השיער וצחת העור, אשתו של סנדרל, היה שיגעון לניקיון. רק נשמע מתקרב צליל הפעמונים של המחרוזת שעל צוואר סוסו של גיסה מוניש-דרעק שנודע גם בכינויו הושא אל-עטאר, הבשם, או איליביסקי, זה שמשקה – היתה קמה וסוגרת היטב את החלונות בכל החדרים בגלל הריח הנורא שהפיצה העגלה עם חבית הצואה.

הבית, שאותה תקופה טרם נולדה בו רותי, הבריק כברק ולא ניראה בו גרגר אבק. אלמלא היתה שיינע-פשה אישה נאה בזכות עצמה היה אפשר לומר עליה מה שהיו אומרים על איכרות אחרות שלקו בשיגעון הניקיון – שאין היכן לירוק בבית אלא על בעלת-הבית.

שיינע-פשה האמינה שהנקיון אינו רק חיצוני אלא נחוץ מאוד גם לאברי הגוף פנימה. על כן היתה הולכת כמעט מדי שעה להטיל את מימיה ולרוקן את צואתה והיתה שוטפת את נקביה עמוק ככל האפשר וחופפת היטב את יער מבושיה, רק אז היתה חשה עצמה נקייה ומטוהרת, כי המחשבה על כך שיש במעיה קורט של צואה היתה משגעת אותה.

וככל שתיעבה את בעלה, לא פטרה גם אותו ממצוות הנקיון המוחלט. ומאחר שהיה חיגר ושמן ולא הקפיד ביותר על הטואלטה, היתה שוטפת אותו במו ידיה בחדר האמבטיה שהתקין לה לדרישתה בתוך הבית, ושהיה המודרני ביותר במושבה; ולידו בית-הכיסא ובו אסלה, חידוש גדול, כי אצל רוב האיכרים בתי-הכבוד היו עדיין צריפונים בחצר, וממש פחד לצאת אליהם בלילות, בגשם ובקור ובשדי-התחת השוכנים בבור; ורק סנדרל כבר לא היה צריך להשתין בלילות לבקבוק הזכוכית הדומה לברבור, שבהתמלאו משמיע צליל סילוני ודק כקסילופון – אלא השתין בקצף באסלה שבביתו! – – –

היא היתה רוחצת ומנקה היטב את אחוריו ובוזקת אבקת פודרה על הביצים שלו והוא – שסבל מאוד מהבוז ומהקרירות שרחשה כלפיו בחיי האישות (וגם מעצירות, היה לועס שזיפים מיובשים ולדר ממישמיש מיובש וכדורי פחם ושותה הרבה מים ונכנס גם לבית-הכיסא כשהוא מחזיק בידו האחת כוס מים או תה או מישרת שזיפים כהה, ובאחרת זקורה האצבע כשהיא מרוחה במשחת וזלינה, ושומעים אותו מתאמץ ונאנח – – –

ושיינע-פשה מהסה אותו ואומרת: "סנדרל, השתגעת? בן-אדם איננו צינור!"

והוא: "שיינע-פשה, לפחות, כדי להפחיד את המעיים! אוה, אוה, אוהה... א-מחייה!"

והיא: "גיב א-פורץ, סנדרל, לפחות גיב א-פורצלה, א-פורצשפייזלה!" – שזה שיבוש של פורשפייזה, מתאבן, – "שאם לא, אתקין לך חוקן!")

 – – – !

– והוא, הוא היה נותן אחר-כך את עצמו בידיה כתינוק מחותל, ובייחוד נהנה כאשר היתה חודרת ומנקה את פי הטבעת שלו, אך משתדל להסתיר זאת מפניה פן תחדל אם תדע שהוא נהנה ופן תיבהל למראה אברו המתקשח למגע אצבעה מאחור כי כשהיה פולט היתה מקימה צרחות עד לב השמיים –

והפועל הערבי עבדאללה היה שומע ובא ונעשה עד למחזות הניקיון המוזרים של היהודים שעה שהיה מציץ בחוואג'ה סקנדר אבול-באר'ל אבו-ג'יללה ובטיזו ובטיז מרתו הצעירה, היפה וצחת העור מבעד לסדק בתריס ואחר-כך הולך לרפת ועומד מול הפרה וחולם שבעלת-הבית צהובת השיער ובעלת השדיים המופלאים מחזיקה באברו הגדול ותוחבת לו חוקן או אצבע בתחת והוא בועל אותה ואת בעלה גם יחד.

סנדרל היה אומר כי לכל אדם קצוב מיספר ימי חייו מראש. כיצד יודעים אותם? למעלה, בשמיים, יש מקום שבו ניצבות צלוחיות זכוכית מלאות שמן ובהן פתילות של צמר-גפן. הפתילות בוערות, והשמן כלה. וככלות השמן – האדם מת.

 "לילה אחד," הוא מספר, "חלמתי שאני בשמיים ורואה את כל הפתילות הבוערות. והצלוחיות – חלקן מלאות וחלקן הולכות ומתרוקנות. אני מחפש את הצלוחית שלי והנה, מה אני רואה – היא ריקה כמעט לגמרי, עומדת לכבות, ועל ידה הצלוחית של שיינע-פשה אשתי, ובה השמן רב. מה אני עושה? מסתכל הנה והנה, וכשאני רואה שאף אחד לא רואה אותי, אני טובל את האצבע בצלוחית של שיינע-פשה ומעביר טיפת שמן לצלוחית שלי, טובל ומעביר – " סנדרל מורה באצבעו את תנועת ההטפה, כבסדר פסח, "טובל ומעביר – ופתאום אני מתעורר מחלומי ושומע את שיינע-פשה שלי אומרת," והוא מחקה אותה באידיש: "לא די שהערת אותי, אתה עוד טובל אצלי את האצבע שלך כל פעם בחור אחר!"

יום אחד פגש סנדרל ברחוב במושבה ערבי עם גמל נושא מטען של קש. הוא השתווה עימו על המחיר ואמר לו ללכת לביתו לפרוק את המטען ולקבל מהגברת שיינע-פשה את התשלום.

בא הערבי לחצר. יצאה שיינע-פשה מהבית ואחריה מדדה עבדאללה השחור, הפועל הקבוע, מחזיק שמשיה לבנה רחבת-כנפיים להצל עליה. תמכה האישה ידיה במותניה, הבליטה את חזה הגדול ושאלה את בעל הגמל:

"מה אתה עושה פה?"

"הבאתי קש."

"מי אמר לך להביא קש?"

"חוואג'ה סקנדר אמר לי."

"מי חוואג'ה? מה חוואג'ה? אנא חוואג'ה! לא צריך קש. לך מפה!"

מאז כינוה במושבה גם בשם "אנא חוואג'ה".

במרפסת המלון הסגורה, שכל חזיתה חלונות הנשקפים אל פרדסי המושבה, ישבו ירקוני, רופא המושבה ד"ר זכריאס-כהן ועוד אורחים ובהם עמשי וזיאמה. ירקוני לא הניח לשניים ללון במלון-הפועלים הזול והפשוט אלא הציע להם את אחד מחדרי ביתו, ללא תשלום. בחוץ התחזק הגשם, נשמעו מדי פעם רעמים, חיצי ברקים ניצתו בין צמרות הברושים האפלות ונשקפו מבעד לזגוגיות.

 "החבר שלך לא הוציא כמעט מילה מאז הצהריים." פנה ירקוני אל עמשי. "ספר לנו, אתם זוממים איזו קונספיראציה? מכינים אכספרופריאציה חדשה כמו אצל המהפכנים ברוסיה?"

 "אם לא שכחת שמי זיאמה פולונסקי ואני לא מהפכן ולא חתרן ולא מחרים כספים מהבורגנים. אתמול ירדתי מהאונייה ביפו ואני רוצה להישאר כאן ולהיות פועל, מוכן אפילו להיות חמור כאן, לא איכפת לי, כי במושבה סוף-סוף כולם יהודים! ויותר מכל אני חולם עוד מהגולה שאהיה גם אני שומר!"

 "הגיע באמת הזמן שיהיו כאן יותר שומרים עבריים," אמר דוקטור זכריאס-כהן. "גבורות המושבה מהשנים הקודמות כבר לא משפיעות. מזמן שבאתי לכאן אני רואה שהשכנים גונבים ושודדים מכל הבא ביד, בשדה ובבית, אפילו סוסים ובהמות מתוך האורווה, ואומרים שהשומרים הערבים הם-עצמם הם שעוזרים לגנבים!"

 "אומרים?" תרמה חלקה גברת רוזה ירקוני, אשתו של בעל-המלון, "כאשר באים להתלונן לפני ועד-המושבה – הם קוראים לשיח' איסחאק נורדאו והוא שוכר עוד שומר ערבי על חשבוננו. כמה פעמים ביקשנו שיקח יהודי, אבל האדון איסחאק אומר שזה עולה יותר מדי כסף והוא גם לא יקבל על עצמו שום אחריות לשמירה עברית."

 "ואיזו אחריות זאת עכשיו? כלום. גונבים." חזר ואמר הדוקטור.

 "אתם מחפשים ישועה מוועד-המושבה?" ליגלג ירקוני בקולו המאנפף-קמעה, "עיזבו אותם, אלה תיישים זקנים! כלבים סרוחים! אלטע קאקערס! חלירע! האיכרים כבר יודעים שהוועד לא יכול לעשות כלום. באסיפה של אגודת 'פרדס' הוחלט לעשות ניסיון, ונקבע כי מחצית השומרים בפרדסים יהיו משלנו. יתנו להם כפליים לחודש משנותנים לערבים. עכשיו זה תלוי בבחורים שלנו, שיראו את כשרונם ומסירותם לעבודה, אם יצליחו, אולי בקרוב כל השומרים יהיו יהודים!"

 "אמרו לו שירכב בלילות ויערוך ביקורת על השומרים, הסרוחים תמיד בסוכותיהם וישנים. מה אמר נורדאו? שהוא לא יכול, מפני שהוא צריך לישון," הוסיפה גברת רוזה.

 "עד ששיח' איסחאק יתעורר לשמירה עברית," אמר ירקוני, "מזכיר לי מעשה ביהודי זקן שישב ברכבת ליד צעירה יפה ונימנם. 'רב איד, על יד אישה יפה כזו אתה מנמנם?' שאלו אותו. 'רבויסיי [רבותיי], עד ששלי יתעורר – אני יכול להרשות לעצמי תנומה קלה!' ענה. רבויסיי, לילה טוב! נלך כולנו לישון!"

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

איתמר פרת

יזכור עם ישראל בזכות מי הוא עדיין חי

אינני מן הצעירים. ראיתי יותר מ-70 טקסי פתיחה של יום העצמאות. הייתי בין הגדנ"עים אשר בקיץ 1947 חצבו תעלות קשר למשלט (כיום אומרים 'מוצב') בראש הר שנקרא השרעפה, שממנו חיפו על צעירי פלוגת יונתן (בני 14 ו-15) שכבשו את חרבת חממה (כיום מצפה כרם, או גבעת עודד חי), ועצרו את כנופיות עבד אל-כאדר אל-חוסייני, שעמדו לכבוש את ירושלים המערבית.

המשלט נמחק. במקומו הובא ציוד כבד אשר חצב בפסגה זו את קברו של הרצל חוזה המדינה. כל שנה נערך כאן הטקס הבלעדי המכבד את הדגולים בבני מדינת ישראל. מעמד שהשנים עשאוהו למיוחד וקדוש:  טקס המשואות.

השנה, 2025, הפך הטקס לדיבּוּריאדה מתישה. אנשי ונשי כבוד כולם, ראויים ומצוינים. להם השבח והתהילה, אבל לא בפטפטת אינסופית זו. כשם שאין כל כבוד להקראה עד לזרא של שמות בעלי המשרה הקרואים לטקס, הם ותפקידם ורעייתם. יש כאן נימוס קרתני, כפוי ונלעג, אשר מעיק על כבוד המעמד, וזאת לחלוטין שלא לצורך, כי הרי עבורי ושכמותי נועד הטקס. לא לצורך זה חצבנו כאן תעלות קשר ב-1947.

השנה אוזכרו כל הנאמנים, החרוצים והאמיצים, עד אחרון כותבי הלחנים. לא אוזכר כמעט אף ברמז הדגול כמעט יותר מכולם: שירותי הרפואה.

אנשי השטח, החובשים והפרמדיקים, הנהגים והמטיסים, הרופאים והרופאות, מתמחים ומתמחות, מנתחים ופלסטיקאים, אחיות ואחים וסועדים וסייענים, מטפלים ומשקמים ומשקמות, טכנאים ומתקינים, ופיסיותרפיסטים ופסיכולוגים ותומכים ומתנדבים. אני מקווה שלא השמטתי מישהם. כי זכרנו את כולם. הבו ונזכור אותם בלי טקס ואבוקה.

ומוטב כי נשכח את המשכיחים. יש לנו מספיק אשמים.

איתמר פרת

* * *

נעמן כהן

דוד שוקן – נדמה שבוויכוח על דמות המדינה הזנחנו את האוצר של זלמן שוקן

"מאמרי הקודם ב"הארץ" (דוד שוקן, עיתון לאנשים חושבים? טקסט כשל סבי גרשום לא היה מתפרסם ב"הארץ" של היום)  –

https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-02-13/ty-article-opinion/.premium/00000194-ff6d-df1c-ad94-ff6fc5e30000

זכה לגל של תגובות — חלקן מפרגנות ותומכות, רובן כועסות ולעגניות – והציף ויכוח חריף על תפקידו של עיתון "הארץ" בשיח הפוליטי בישראל. ויכוח זה שוזר בתוכו עניינים משפחתיים, מחנאיים וכל-ישראליים. שאלות על המורשת המשפחתית-הלאומית ועל מקומי בה מעסיקות אותי זה שנים, והמחלוקת סביב גבולות חופש הביטוי ומנעד הדעות הראוי לפרסום בעיתון עוררה בי מחדש את הרצון לשוב בזמן – לדמותו של אב-סבי, זלמן שוקן, ולהתחקות אחר מניעיו וכוונותיו ברכישת עיתון "הארץ" ב-1935.

לשם כך נסעתי לבקר בספריית שוקן בירושלים, שהוקמה על ידיו בשנות השלושים של המאה שעברה. ניסינו להבין מה ראה זלמן שגרם לו – לצד ניהול עסקיו הרבים, פעילותו הענפה בתנועה הציונית והתפקידים שלקח על עצמו באוניברסיטה העברית ובקק"ל – להשקיע, החל מראשית המאה ה-20, מחשבה, זמן וכסף רב באיסוף קפדני של עשרות אלפי כתבי יד ודפוס עתיקים של ספרות, שירה, הגות, פרשנות וספרי קודש יהודיים. מה הניע אותו להקים ב-1931 את הוצאת שוקן בגרמניה, ובהמשך את אחיותיה בתל אביב ובניו יורק. מדוע ייחד לאוסף הספרים המרשים שלו בית מכובד, שתוכנן ונבנה בחוכמה, ובתוכו הקים גם את מכון שוקן לחקר היהדות, את המכון לחקר השירה העברית בימי הביניים ואת המכון לחקר הקבלה. ולמה, בנוסף לכל אלה, גם החליט לרכוש עיתון.

בסיור בספרייה למדנו, שעותק של "סיפורי מעשיות" של רבי נחמן מברסלב, מתורגם לגרמנית על ידי מרטין בובר, שב-1907 התגלגל לידיו של זלמן – שעד אז היה רחוק מהתרבות היהודית – הוא זה שהצית בו את העניין ביהדות. בארכיון העיתונות של הספרייה מצאנו העתק מתוך גיליון של "הארץ" שפורסם ב–1989, ובו הרצאה שנשא גרשום שוקן במלאות שלושים שנה לפטירת אביו. בהרצאה סיפר גרשום, שעד גיל שלושים הקדיש זלמן אביו את רוב תשומת לבו התרבותית והרוחנית לפילוסופיה, לספרות ולמיסטיקה גרמניים, ובמיוחד לגתה. "גתה," אמר גרשום, "היה לאבי מה שהרבי מלובביץ' הוא לחסידי חב"ד." אבל אחרי שקרא את "סיפורי מעשיות" בתרגומו של בובר, הגיע זלמן למסקנה "שלא יאה לאיש כמותו ההתעלמות מעובדת יהדותו," והדבר הראשון שעשה הוא ללמוד עברית מפני ש"רצה ללמוד את השפה מן ההתחלה."

הוא קרא תנ"ך והיסטוריה יהודית, והחל לרכוש ספרים עבריים. במכתב שכתב לימים לבובר סיפר זלמן, שמאז שקרא את ספרו על רבי נחמן "נהייתי שוב יהודי של ממש." החזרה ליהדות חיברה את זלמן גם לתנועה הציונית, שעד אז לא גילה בה עניין, והוא לקח על עצמו "למלא את העבודה הציונית בתוכן רוחני," זלמן ביקש לגלות "את עורקי הזהב של חיים יהודיים יקרים בתוך הספרים המכוסים היום באבק הדורות" וליצור "תודעה יהודית המבוססת על ידיעת ההיסטוריה היהודית, על כיבושם המחודש של נכסי הרוח שנוצרו על ידי יהודים."

והוא הכיר בשלבים מוקדמים מאוד בכישרונם של אחרים, כמו ש"י עגנון וגרשום שלום, ותמך בהם בנדיבות. כאשר נחשף זלמן למורשת התרבותית של עם ישראל דרך ספרו של רבי נחמן, הוא ראה בה אוצר.

בעקבות הגילויים האלה עלתה בי השאלה, האם היורשים – ואני ביניהם – של מפעל השימור, המחקר וההפצה של האוצר הזה, באמת מכירים בערכו? האם המחנה שאנחנו חלק ממנו רואה בו חלק מרכזי ומשמעותי מהזהות שלו? האם סיפורי המעשיות של רבי נחמן וכל שאר נכסי התרבות המרהיבים שהציל זלמן מאובדנם הם חלק מהסיפור שלנו על מי שאנחנו ועל הסיבות שבגללן אנחנו כאן, בארץ הזאת?

אנחנו בעיצומו של מאבק פנימי שנראה, בעיני כל הצדדים, מהותי וגורלי. ובתוך כל זה, כמעט 110 שנים אחרי נאומו של זלמן, גם אני מתחיל להבין כמוהו שאין לנו דבק אחר חוץ מ"הווייתנו היהודית."

אם "הארץ" הוא עדות ליחסו של המחנה הליברלי ליהדות, אזיי נדמה שבלהט הוויכוח הפוליטי החריף על דמותה של המדינה, בהמולת המאבק בתהליכי ההדתה והמאמץ לבלום את ההידרדרות במדרון החלקלק המוביל אל מדינת הלכה – המקבלים ביטוי נרחב בין דפי העיתון – הזנחנו במידה רבה את האוצר של זלמן והותרנו אותו בידיהם של אחרים.

כפי שמקפיד להדגיש סבי גרשום בהרצאתו, זלמן שוקן "לא הטיף לשיבה אל היהדות הדתית־מסורתית" ו"לא התעניין בהלכה," אלא "היה סבור שרק שחרור מעול זה יכול לפתוח ליהודים את הדרכים להתפתחות חופשית ולמחשבה רעננה," עם זאת, הוא הבין בחושיו החדים, שציונות הבנויה רק על ערכי האמנסיפציה תישאר תמיד רעבה, ואמר: "למהפכה הצרפתית קדמו האנציקלופדיסטים, לסוציאליזם קדם 'הקפיטל' של מרקס. לנו יש רק בְּרוֹשוּרוֹת, ואין בזה די כמזון רוחני." בנאום שנשא בוועידה של ההסתדרות הציונית הגרמנית ב-1916 הוא אמר, "אם אנו, הציונים הגרמנים, נפעל לעשות את הווייתנו יהודית יותר, או-אז ניצור את הבסיס שעליו יש להשתית את מפעלנו למען היהודים ולמען היהדות."

אנחנו בעיצומו של מאבק פנימי שנראה, בעיני כל הצדדים, מהותי וגורלי. בישראל של היום, לצד ההישגים הרבים שהושגו ב-77 שנות קיומה, יש עדיין בעיות חמורות, כמו שחיתות, אלימות, אי-שוויון בנטל ויוקר מחייה – וכל אלה בצילה של מלחמה שקשה לראות את סופה. בחברה הישראלית-יהודית יש עדיין, אחרי כל השנים האלה, פערים תרבותיים וערכיים הנראים קשים מאוד לגישור בין המחנות – הליברלי, החרדי, הציוני-דתי והמסורתי. ובתוך כל זה, כמעט 110 שנים אחרי נאומו של זלמן, גם אני מתחיל להבין כמוהו שאין לנו דבק אחר חוץ מ"הווייתנו היהודית". אני מבין שהגיע הזמן שאני, והמחנה שאליו אני שייך, נחזור אל המכנה המשותף, נתחבר מחדש למקורות ונעמיק בהם, כדי שנוכל לקחת חלק פעיל בשיחה המעצבת את הזהות שלנו – מבפנים ולא מבחוץ.

זלמן שוקן וקורט בלומנפלד, ממנהיגי הציונות בגרמניה וידידים קרובים, כינו את עצמם "יהודים פוסט-אסימילטוריים", מתוך הבנה שהשאיפה של יהודי גרמניה להתערות בחברה הגרמנית היא אשליה, שבסופו של דבר אף התבררה כקטלנית. יותר ויותר ישראלים חילונים והומניסטים כמוני מתחילים להפנים שבסביבה העוינת והרצחנית שבה אנחנו חיים, החלום על "שוודיה בעברית" – מדינה ליברלית, משגשגת ואופנתית המנותקת משורשיה ומסיבת קיומה ההיסטורית – מתברר אף הוא כאשליה מסוכנת. אנחנו מתחילים לראות את עצמנו כ"ישראלים פוסט-נורמליים" – כאלה שאולי, בדומה לזלמן בזמנו, אינם חוזרים אל היהדות הדתית-מסורתית, אך נפרדים מהחזון של "עם ככל העמים." בלי לוותר על הערכים שלנו, אנחנו מבקשים לשוב אל הברית המופלאה והמסעירה עם המילים שזלמן אצר, עם הספרים והרעיונות שהדורות הקודמים יצרו ושמרו בחירוף נפש, ועם העם שאנחנו סוף-סוף מסכימים להיות חלק ממנו, אולי אפילו לאהוב אותו.

(דוד שוקן, "הארץ שלנו: נדמה שבוויכוח על דמות המדינה הזנחנו את האוצר של זלמן שוקן", "אל-ארצ'", 1.5.25).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-05-01/ty-article-opinion/.premium/00000196-80b7-d099-a3d7-93bfcc580000

פעם נוספת יוצא דוד שוקן נגד דודו עמוס שוקן על הקו של העיתון שאנחנו מכנים אותו "עיתון ערבי בעברית". נקווה שבבוא העת הוא, דוד שוקן, יהיה היורש שייקח על עצמו את העיתון ויפנה את פניו בשנית אל כיוון היהדות והציונות.

נרי רחל וייס-לבנה-הירשפלד – למה לא אחגוג את יום העצמאות

לא חשבנו שנרי רחל וייס-לבנה-הירשפלד, תחזור במיוחד לארץ מדויטשלנד לחגוג את חג העצמאות. ניחשנו ע"פ שנאתה את ישראל והערצתה לדויטשלנד שהיא תחגוג שם עם בניה הפולקיסטים הגרמנים את ה-20 באפריל יום הולדתו של היטלר. מסתבר שבכל זאת היא חזרה לארץ.

"יצא כך שחזרתי לישראל בערב יום השואה, ישירות לנאומו של נתניהו בטקס. כנהוג אצלו זה היה נאום מלא רהב, שקרים והבטחות שאין ביכולתו או בכוונתו לקיים, והבנתי שאצלו, לפחות, ההשוואה בין אנשי החמאס לנאצים היא אקסיומה וכנראה שלא רק אצלו. שרים בממשלה מכנים כך את אויבי ישראל. לכל אלה כדאי להיזהר, משום שכמו חרב פיפיות הכינוי נאצי יכול על פי אותו קריטריון להיות מיוחס גם למי שמשתמש בו.

"מתבונן מהצד, שאין לו דעות קדומות בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, יכול די בקלות לחשוב שמי שחווה שואה הם לא המתים והחטופים של 7 באוקטובר, אלא דווקא הפלסטינים בעזה. מספר ההרוגים בעזה גדול עשרת מונים ממספר ההרוגים הישראלים. מי שמנהיג את ההרג הבלתי נגמר הוא ראש ממשלתנו. כך שבהשוואה המסוכנת לשואה, מי שעלולים להיתפס כנאצים הם דווקא אנחנו, היהודים, אלו שלא הפיקו שום לקח מהשואה, ובמקום לחנך לאהבת אדם ולהתנגד לגזענות רותמים את השואה למטרותיהם הפוליטיות כדי לעורר גזענות והתקרבנות נצחית.

"את יום העצמאות השנה אין לי שום כוונה לחגוג. גם בשנה שעברה לא חגגתי אותו וכך גם נהגו מרבית חבריי. על איזו עצמאות מדובר בכלל? מי עצמאי כאן ובעצמאות של איזו מדינה מדובר? בוודאי לא בעצמאותה של המדינה שחזה הרצל, מדינה דמוקרטית וחילונית שבה חיים ביחד יהודים וערבים. זו בוודאי לא המדינה שהוקמה על ידי דור ההורים שלי ועל ידי ניצולי שואה. המדינה הזאת בתהליכי התרסקות וכולנו נתיניה של ממשלה שאדישה לחלוטין אלינו, אם לא שונאת אותנו ממש. זו ממשלה שבעצמה איננה עצמאית והיא מנוהלת על ידי כוחות חיצוניים, בין שמדובר בכוח גלוי כמו הממשל האמריקאי, או בכוחות סמויים, כמו אלו שיש כנראה למדינת הטרור קטר. זו ממשלה שאיננה מוכנה בשום פנים ואופן לקחת אחריות על האסונות שהיא אחראית להם, ובראשם האסון הגדול של 7 באוקטובר.

"נהיינו בשנת ה-77 לקיומנו, מדינה שרק רשעים תומכים בקיומה."

(נרי לבנה, "על נאומו של נתניהו ביום השואה, וגם למה לא אחגוג את יום העצמאות", "אל-אר'צ", 29.4.25).

https://www.haaretz.co.il/magazine/2025-04-29/ty-article/.highlight/00000196-8089-d9ad-a19e-c49d64ba0000

הבנתם? לדידה של נרי רחל וייס-לבנה-הירשפלד, הפשיסטים האיסלמו-נאצים-ג'יהאדיסטים ותומכיהם אינם רשעים כי לדידה "רק הרשעים תומכים בקיומה של ישראל," והם מתנגדים לה. הדבר היחידי שלא מובן לי הוא מדוע היא עדיין לא שועה לעצתי שלטובת ילדיה הפולקיסטים הגרמנים שלא ירגישו זרים בדויטשלנד היא תשנה את שמה מהשם העברי נרי לשם ארי טהור למשל קלרה פלצל, וזה יתאים מאוד כשנכדיה יצעדו בברלין עם הורמאכט ב-3 באוקטובר לרגל החג הלאומי הגרמני. יום האחדות הגרמנית ( Tag der Deutschen Einheit).

נרי רחל וייס-לבנה-הירשפלד מייצגת כעת את הקו של העיתון שהוא בדיוק ההיפך מקו העיתון שהיה, ומזה שדוד שוקן מתכנן להחזיר לעיתון סבא רבא שלו.

ערוץ 14 והדרת ירון כהן-דנה אינטרנציונל

בעת שידור השאת המשואות בטקס יום העצמאות, קטע ערוץ 14 את השידור בעת שירון כהן-דנה אינטרנציונל השיאה את המשואה, ואמרה דברים נרגשים.

הנה דבריה:

https://www.youtube.com/watch?v=bY_OPoHd9rw

אחד המשתתפים בתוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14, פרופסור משה כהן-אליה, גיי מוצהר יצא כנגד המעשה.

פרופסור משה כהן-אליה: "הובא לידיעתי שערוץ 14, שבו אני משדר, דילג על השאת המשואה של דנה אינטרנשיונל ואף השמיט את שמה מרשימת משיאי המשואות באתר.

"אני מבקר את ההחלטה הזו בחריפות. ערוץ 14 הוא ערוץ יהודי-מסורתי, אבל הוא גם בית לאומי – ולבית הזה שייכים גם אנשי קהילת הלהט״ב. כמדורת שבט ישראלית, אסור לנו להפלות אף אחד, ובטח לא על רקע נטייה מינית.

"ההחלטה לדלג – גם אם נבעה מרצון להכיל את הקהל החרדי שאף הוא צופה בתכנית – היתה שגויה, לא ממלכתית, ולא מכבדת. לא מכילים קבוצה באמצעות הדרת קבוצה אחרת."

 חיים לוינסון כתב "הארץ הגיב לו: "פרופסור, פוסטדוק בהארוורד, מייסד כתב העת השלישי המצוטט במשפט חוקתי – אבל לא מסוגל להבין דבר פשוט אתה בסך הכול אינטלקטואל המחמד של התנועה החרדלית. היום אתה אידיוט בשימושי. בעתיד תוחזר לגודל הטבעי שלך. היום אתה משרת אותם במטרתם של השמדת המעוזים של ישראל הליברלית. לא 'יורסטוקרטיה' מעניינת אותם אלא תיאוקרטיה. ובתור הומו, אתה לא בצד הנכון."

פרופסור משה כהן אליה: "אני עובד במקום פלורליסטי שמאפשר לי להשמיע גם ביקורת פנימית – כולל כלפי ערוץ 14. גם אבי שושן בתוכנית הפטריוטים ברך על החלטת המדינה לתת לדנה אינטרנשיונל את הכבוד להשיא משואה – אף על פי שזה לא נעם לאוזן החרדית – ולא שמעתי שמישהו תקף אותו על כך.

"ביום שבו אתה תעז לצאת בגלוי נגד סתימת הפיות בעיתון שבו אתה עובד ("הארץ" נ.כ.) – למשל, על פיטוריו של גדי טאוב בגלל דעותיו; או על כך שגדעון לוי וג'וש בריינר מנועים מלהופיע כקולות שמאליים בתוכנית "הפטריוטים" – אשמח להקשיב לביקורת שלך. עד אז, זו פשוט צביעות. אתה לא מגן על חופש הביטוי – אתה אנטי-ליברל שמשרת את האליטות הישנות והרקובות, בעיתון שמכפיש את מדינת ישראל מעל כל במה אפשרית – ושותק כשהרדיפה מופנית כלפי אנשים שחושבים אחרת ממך. אתה לא עיתונאי חופשי – אלא פחדן."

https://x.com/moshecoheneliya/status/1917853860141621618?t=V4CKGY9MCGZS4cQqWYRd5g&s=03

פרופסור משה כהן-אליה כמובן צודק, ערוץ 14 על כל חד הצדדיות שבו, הוא פלורליסטי יותר מעיתון "הארץ". עכשיו רק נותר ולראות אם לא יתנכלו לו בערוץ.

תביעת ענק

תא"ל במיל אסף אגמון שנכדו גור קהתי נהרג ע"י החיזבאללה בעת שאבטח את כניסתו של זאב ארליך לשטח הלחימה בלבנון אמר כי "בכנסת יושבים האנשים שמקריבים לא רק את החטופים, אלה גם את החיים של גור וחבריו." ונשבע כי הוא לא יפסיק להילחם "עד שהדבר הזה ייפסק, ואל נקמות ינקום בכל המושחתים – מהצורר העריץ ומשפחתו, דרך כל אלה שמסייעים לו. לעולם לא תהיה לכם מחילה, לעולם לא תהיה לכם סליחה. על הקבר שלכם התנים אפילו לא ישתינו, אני לעולם לא אוותר לכם."

אגמון: נתניהו לא סתם צורר. "הצורר הכי גדול שקם למדינת ישראל מאז השואה."

https://rotter.net/forum/scoops1/892672.shtml

שלושה ימים לפני טבח ה-7 באוקטובר אמר אסף אגמון: "אם מחר תפרוץ מלחמה אין לחיל אוויר מטה מבצעי. זה המוח של חה"א. גם אם הטייסים יחזרו לטוס אין לו מטה מבצעי במטה המבצעי יושבים האנשים הכי מנוסים עם הכי הרבה ניסיון המוח של חיל האוויר. יכולים להיות לו טייסים לא יהיה לו מטה מבצעי יהיה גוף בלי מוח שלא יודע לעשות כלום. ושמה זה שנאשים שהם לא טסים והם לא יחזרו למילואים. הם לא טסים. מאתיים אנשים הכי בכירים בחיל האויר הודיעו לו רשמית אנחנו לא מתייצבים למילואים. מה הוא יעשה?"

https://x.com/yigalyiz/status/1915738293351723368?t=CCYwBS-AuepBNM0TU1kA6w&s=03

אסף אגמון השתלח וביזה חיילות גולני:

חביב ווליבוביץ: "בושה. הבת שלי, החיילת מגולני שגם ככה עדיין בטראומה מאירוע הכתב״ם בבסיס גולני, לצידה שתי חברות שאיבדו את בני הזוג שלהן צריכות ביום השואה להתמודד עם אדם כזה. השנאה של אלו שחושבים שהם אדוני הארץ מעבירה אותם על דעתם. אני שוקל להגיש תלונה במשטרה. לפי עדות שלהן הוא איים ברצח."

https://x.com/Haviv42966910/status/1915712511422169503?t=NyDtYd7v2EiJS28PQKYdBA&s=03

והנה תת-אלוף במיל' אסף אגמון הגיש תביעת לשון הרע נגד עורכת הדין כנרת בראשי בעקבות ציוצים שלה נגדו, שלדברי אגמון חרגו מגבולות חופש הביטוי, ואינם חוסים תחת הגנות החוק

לבית משפט השלום בתל אביב הוגשה תביעת לשון הרע על סך 200,000 ש"ח שהגיש תת-אלוף (במיל') אסף אגמון נגד עורכת הדין כנרת בראשי. כתב התביעה מייחס לראשי שני פרסומים בחשבון ה-X (לשעבר טוויטר) שלה, בהם לטענתו השפילה אותו. אגמון, קצין בכיר בדימוס ופעיל חברתי ששכל את נכדו גור קהתי ז"ל בהיתקלות עם מחבלי חיזבאללה לצד חוקר ארץ ישראל זאב (ז'אבו) חנוך ארליך ז"ל בלבנון, השתתף בדיון במשפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. בעקבות דבריו באותו אירוע פרסמה בראשי ציוצים שלדברי אגמון חרגו מגבולות חופש הביטוי, ואינם חוסים תחת הגנות החוק.

בציוצים שצורפו לתביעה נכתב: "אסף אגמון אינו גיבור ישראל. הוא אדם אלים שעודד סרבנות, איש גס רוח שחושב שאם הוא סב שכול מותר לו לקלל כל מי שחושב אחרת ממנו. כפי שכבר צייצתי הוא טען שאבא שלי, גיבור ישראל אמיתי, מתהפך בקברו על כך שאני בתו. הוא מקלל את ראש הממשלה שגם הוא אח שכול."

אגמון טוען לפגיעה חמורה במעמדו, בשמו הטוב וכן לפגיעה נפשית כיוון ש"ההתקפה האישית על התובע, תוך ניצול הטרגדיה האישית של שכול נכדו, גרמה לו עוגמת נפש רבה." אגמון מוסיף כי בראשי לא חזרה בה גם לאחר שנשלח אליה מכתב התראה.

https://www.maariv.co.il/news/law/article-1193069

ישפוט השופט לפי העובדות, אבל לאור התבטאויותיו ישפוט הציבור אם יש לו בכלל שם טוב. בכל מקרה דבר אחד צריף להיות ברור. יש לתת חמלה לכל אדם שכול (גם אם ממחלה או תאונת דרכים), אבל השכול לא נותן פריווילגיה לשום דבר.

ההיסטוריון ד"ר אבא של מאזן: בית המקדש של היהודים היה בתימן

ההיסטוריון המפורסם, ד"ר אבא של מאזן, מפרסם מחקר נוסף העולה אף על מחקרו הידוע בהכחשת השואה. בנאום בישיבת המועצה המרכזית של אש"ף, אמר ד"ר אבו מאזן כי –

"בקוראן הנכבד – ואני מאמין שגם בספרים אלוהיים אחרים – נאמר כי בית המקדש היו בתימן," אמר אבו מאזן בנאום ששודר בטלוויזיה במהלך ישיבת המועצה המרכזית ה-32 של אש"ף ברמאללה. "היהודים אומרים, 'זה שלנו, זה היה שלנו…' לא. זה לא מה שהקוראן אומר," אמר מנהיג הרש"פ,

הטענות השקריות לגבי מיקום בית המקדש היהודי בקוראן הן ניסיונות תיקון היסטורי שנערך על ידי לאומנים פלסטינים שמטרתו להכחיש קשרים יהודיים למקום ולחזק קשרים מוסלמיים או ערביים אליו.

"הניסיונות של מנהיגים פלסטינים כמו יאסר ערפאת או סאיב עריקאת להטיל ספק בקיומו של בית המקדש בהר הבית, או להרחיק אותו ממיקום זה בטענה שאכן היה בית מקדש – אבל בשכם או בתימן – נובעים ממניע אחד ויחיד," כתב שרגאי: "הרצון למחוק מהר הבית נרטיב היסטורי יהודי מתחרה ותודעה היסטורית ודתית מתחרה, שכן אלה עלולים להעכיר את הנרטיב ההיסטורי והדתי שלהם בהר הבית."

קודמו של אבא של מאזן, מוחמד יאסר ערפאת, חזר גם הוא על תיאוריה זו. ב-25 בספטמבר 2003, ערפאת אמר למנהיגים ערבים כי לא היה בית מקדש יהודי בארץ ישראל, אלא בתימן. ערפאת סיפר כי ביקר בתימן וראה במו עיניו את האתר עליו עמד בית המקדש של שלמה המלך.

בשנה הקודמת, דמות בכירה נוספת של אש"ף, חאג' זכי אל-גול, הצהיר כי שלמה המלך שלט בחצי האי ערב, וכי שם, ולא בירושלים, בנה את בית המקדש שלו.

פרופסור יצחק רייטר ממכון ירושלים למחקרי מדיניות, במאמר משנת 2011 בכתב העת The American Interest, שרטט את מקורות "הטיעון התימני" לכמאל סאליבי, פרופסור אמריטוס באוניברסיטה האמריקנית של ביירות ולאחר מכן מנהל המכון המלכותי ללימודים בין-דתיים בעמאן. בספר משנת 1985, סאליבי טען כי ירושלים המקראית ממוקמת ברמות נימאס הערביות, באמצע הדרך ממכה לתימן.

ירושלים אינה מוזכרת בקוראן אפילו פעם אחת, אך במשך מאות שנים, חוקרים מוסלמים הכירו בכך שבית המקדש היהודי עמד שם, כולל בכתביהם של אבו ג'עפר מוחמד בן ג'ריר אל-טבארי, מוחמד אל-אידריסי, שביקר בירושלים במאה ה-12, התאולוג טאקי א-דין אחמד בן תיימיה (1263-1328) וההיסטוריון בן המאה ה-14 עבד אל-רחמן בן ח'לדון, על פי שרגאי.

ההכחשה המוסלמית הנוכחית של היסטוריה זו, במיוחד מאז 1967," הוסיף שרגאי, "היא המצאה פוליטית חדשה שמטרתה לפגוע בלגיטימציה של טענות יהודיות ולהצדיק הסתה ואלימות תחת הטענה השקרית ש'אל-אקצא בסכנה'."

https://rotter.net/forum/scoops1/897352.shtml

ועכשיו נראה מתי ישנה ההיסטוריון ד"ר אבא של מאזן את מחקרו, ויכריז על בית המקדש היהודי בתימן לא כתימני, אלא כמקדש ח'ותי...

הישועי מקיבוץ בארי – אהבת הנוח'בות

טקס יום הזיכרון המשותף

במסגרת טקס יום הזיכרון המשותף של "ישראל ופלשת סיפר "ישועי" אחד מקיבוץ בארי:

"אני ניצלתי יחד עם אימי וסבתי אחרי 22 שעות בממ"ד ועם פציעה מכדור במותן. ישבתי בכניסה לבארי וחיכיתי לפינוי. ופתאום ראיתי לפניי 7 מחבלים עם כיסויי עיניים כפותים בידיים וברגליים ועוד גופה של מחבל על ידם. התבוננתי באנשים האלה שיכול להיות שאחד מהם רצח לי את האדם היקר לי מכל והרגש הכי חזק שעלה לי היה חמלה."

https://www.instagram.com/mordehai_david/reel/DJFD35BoU3E/

קשה להבין מהו החינוך שקיבל אותו ישועי בקיבוץ בארי מיסודו של הקיבוץ המאוחד – יצחק טבנקין. ישו בדרשה על ההר (מתי פרק ה') תבע מהמאמינים בו לאהוב את האוייב ולהגיש את הלחי השנייה, אבל מעולם בהיסטוריה לא היה נוצרי שאהב את האוייב, והגיש את הלחי השנייה, קל וחומר לא הישועים (מהם בא חורחה מריו ברגוליו האפיפיור פרנציסקוס), לעומת זאת יהודים דווקא היו, ויש היום. ואני חוזר ושואל: מאין הגיעה לקיבוץ בארי "החמלה" על רוצחי הנוח'בה שרצחו אנסו שרפו?

עלייה ז'

גם השנה, מאז יום העצמאות שעבר, הכניס משרד הפנים (רכוש קנייני של ש"ס) 7,000 (ערבים נ.כ.) נתיני אוייב כאזרחים או תושבים בישראל, במסגרת "איחוד משפחות", למרות שזה אסור בחוק.

במדינות מערביות רבות, יש דרישות שפה + מבחן על המדינה, ממועמדים לאזרחות או תושבות. רק בישראל זה פרוץ, ומחולק ללא שום דרישה (הכוונה למי שאינם עולים חדשים, כלומר "איחוד משפחות"). ח"כים: לחוקק עכשיו, ולישר קו עם המדינות המתוקנות: מבחן בשפה הרשמית היחידה של ישראל – העברית (אחרת איך ישתלבו?) ומבחן באזרחות ותולדות מדינת ישראל לדורותיה.

 איך זה במדינות אחרות?

ארצות הברית: מועמדים לאזרחות נדרשים לעבור מבחן באנגלית, הכולל קריאה, כתיבה, דיבור והבנה, וכן מבחן ידע אזרחי על ההיסטוריה והממשל האמריקאי.

גרמניה: מבחן שפה ברמת B1 (לפי מסגרת CEFR), יחד עם מבחן התאזרחות שבודק ידע על החוקה, ההיסטוריה, והחברה הגרמנית.

צרפת: מועמדים צריכים להוכיח שליטה בצרפתית ברמת B1 לפחות, באמצעות מבחן או ראיון, ולהפגין הבנה של התרבות והחברה הצרפתית.

קנדה: ידיעת אנגלית או צרפתית היא תנאי, ומועמדים עשויים להיבחן על יכולתם לתקשר, במיוחד אם אין להם תעודות לימוד רלוונטיות.

אוסטרליה: מבחן אזרחות הכולל שאלות באנגלית על ערכי המדינה, ההיסטוריה והחוקים, ודורש שליטה בסיסית בשפה.

הולנד: מועמדים נדרשים לעבור מבחן שפה ברמת A2 לפחות, וכן מבחן על החברה והתרבות ההולנדית.

(ד"ר גיא בכור)

https://t.me/MyGPLANET/28628

ושוב הישועיות של אהבת האוייב מנצחת. מכניסים לארץ ערבים-מוסלמים המחויבים ע"פ מוחמד לרצוח את כל היהודים כתנאי לגאולה.

לרשימת החובות שמציין גיא בכור שיש להטיל על מועמד לקבלת אזרחות ישראלית יש להוסיף חתימה על הצהרה שהמועמד רואה בדברי מוחמד לפיהם יש לרצוח את כל היהודים כתנאי לגאולה, גזענות שהוא מגנה. ולא, לא יקבל אזרחות. גזענים אנטישמים אינם יכולים להיות אזרחי מדינת היהודים.

לא קפלניסטים – פרוטסטנטים

בהמשך לדבריו של פרופסור אהוד מנור, "כמה נוח להכליל את ה'קפלניסטים' ולהציגם כאוסף מטורללים "פרוגרסיביים" (ר"ל) שכל מה שמעניין אותם הוא זכויות חתולים ולהט"בים. כמה נוח להציג את 'נוער הגבעות' כמקבילה היהודית לחמאס ולמשטר האייתולות". (אודי מנור, "מניסיון אישי – לשיח הקצוות אין בסיס אמיתי", "חדשות בן עזר", 2051)

נכון, הכללה זה נוח, ואמנם לא מדויק, אבל בכל זאת יש צורך בהכללה כלשהי. בכל מקרה המונח "קפלניסטים" אינו מתאים. אני מגדיר למשל פרופסור שמפגין תמיד בכיכר חורב בחיפה כ"פרוטסטנט". ודוק: הוא מפגין בחורב ולא בקפלן. האם פרופסור המפגין בחורב הוא קפלניסט, או חורביסט? הוא אינו "קפלניסט", כי אינו מפגין בקפלן, ולהגדירו "חורביסט" זה פשוט מגוחך. המשותף בין מפגין בקפלן למפגין בחורב הוא ששניהם פרוטסטנטים, ולכן יש להגדירם "פרוטסטנטים".

מורים ערבים למגזר היהודי

כזכור פרסמתי את מכתבי לפרופסור פייסל עזאיזה ממכללת סכנין, הפועל להכשרת מורים ערבים למגזר היהודי. ("חדשות בן עזר", 2030) –

פרופסור פייסל עזאיזה, שלום רב,

sakhnin@sakhnin.ac.il

כנשיא המכללה האקדמית סכנין, הפועל להכשרת מורים גם למגזר היהודי, והמאמין בקיום חברה דמוקרטית שוויונית ומשגשגת לכלל אזרחי ואזרחיות ישראל ושותפות יהודית-ערבית, ומתוך הערכה לפעילותך החינוכית שאמורה "לבנות גשרים בין התלמידים ובין משפחות וקהילות ערביות ויהודיות" ומשאיפתך "לחנך מורים לאורם של ערכי אנוש הומניסטיים כגון: כבוד הדדי, שוויון בין בני אדם, שוויון ערך האדם, יושר, צדק, אמון בין בני אדם וסובלנות" – אני פונה אליך ישירות לעשות היסטוריה ולהיות הערבי-המוסלמי הראשון שייצא נגד אידיאולוגית תנועת החמאס (מפלגה שקיבלה את רוב קולות הערבים-הפלשתינאים בבחירות דמוקרטיות) ויצהיר בערבית לקהל הערבי כי דברי מוחמד המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים הם גזענות ולא מופת מוסרי.

https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

רק הצהרה כזו מפיך תהיה אפקטיבית במאבק למען אותם ערכים נעלים שברצונך לחנך אליהם. וכמובן זה התנאי היחידי להיאבק גם בגזענות היהודית.

שתיקה כהודאה דמיא. ללא הצהרה זו אין לך כל זכות מוסרית להתיימר לחנך לדו-קיום.

ודוק: אם שאיפתך להעסיק מורים ערבים במגזר היהודי עליך להבין כי תלמיד יהודי אינו יכול מהותית ללמוד אצל מורה שאינו מצהיר זאת, ומוכיח לו בכך שאין בו גזענות כלפיו.

בתקווה לשינוי.

נעמן כהן

הבטחתי לפרסם תשובה אם תבוא, והנה להפתעתי קיבלתי תשובה:

שלום רב נעמן היקר    27.4.25

תודה לך על האימייל ועל ההערות וההארות אלמד אותם. אני מאוד אמפתי לפחדים שלך,

מקווה שנזכה להזדמנות לשתות קפה ביחד בעתיד ונלבן את הדברים,

תודה.

פרופסור פייסל עזאיזה

 נשיא מכללת סכנין

והנה תשובתי:

פרופסור פייסל עזאיזה נשיא מכללת סכנין שלום רב.

תודה על תשובתך. אני מעריך זאת מאוד.

אם אתה באמת "מאד אמפתי לפחדים שלי" ("ושל כל היהודים") ביכולתך האישית להפיג אותם, וקל מאוד.

כפי שהצעתי לך, ביכולתך האישית לעשות היסטוריה ולהיות הערבי-המוסלמי הראשון שייצא נגד אידיאולוגית תנועת החמאס (מפלגה שקיבלה את רוב קולות הערבים-הפלשתינאים בבחירות דמוקרטיות) ויצהיר בערבית לקהל הערבי כי דברי מוחמד (המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים הם גזענות ולא מופת מוסרי.

https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

רק הצהרה כזו מפיך תהיה אפקטיבית במאבק למען אותם ערכים נעלים שברצונך לחנך אליהם. וכמובן זה התנאי היחידי להיאבק גם בגזענות היהודית*, וזה כמובן גם התנאי שמורים ערבים יוכלו ללמד במגזר היהודי. שתיקה כהודאה דמיא.

קח את ההזדמנות ההיסטורית לתרום לשלום.

תודה רבה להקשבה.

נעמן כהן

*ישנם יהודים רבים הנלחמים נגד גזענות אצל יהודים, למרבה הצער טרם נמצאו ערבים-מוסלמים הנאבקים נגד גזענות ערבית-מוסלמית. נשאלת השאלה למה?

והנה התשובה שקיבלתי:

שלום רב נעמן היקר      30.4.25

נפגש בעתיד ונלבן את הדברים

תודה

פרופ' פייסל עזאיזה, נשיא המכללה

מכללת סכנין, מכללה אקדמית להכשרת עובדי הוראה

וזו תשובתי.

פרופסור פייסל עזאיזה נשיא מכללת סכנין שלום רב.      3.5.25

שוב תודה על תשובתך.

לי עצמי אין כל חשיבות. בכלל, ובפרט לליבון הדברים איתי. אם כן מה שנותר הוא שעליך לברר וללבן את הדברים עם עצמך, עם מצפונך, וכמובן עם תלמידיך אותם אתה רוצה לחנך שיחנכו אחרים.

עצוב מאד שטרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. עצוב מאד ליהודים, ולא פחות לערבים. נקווה שבעתיד יימצא ונגיע לשלום ולדו-קיום אמיתי.

אל נאבד את התקווה.

תודה על ההקשבה.

נעמן כהן

לסיכום: ניסיון נוסף במחקר הסוציולוגי-תרבותי שאנחנו עושים למצוא ערבי-מוסלמי שאינו גזען נגמר בכישלון. אם אתם מוצאים ערבי-מוסלמי שאינו גזען אנא הציגוהו.

לזכותו של פרופסור עזאיזה נאמר שהוא לפחות הגיב. זו הוכחה שהדבר לפחות מציק לו. לעומתו ד"ר מיכל סלע מנכל"ית גבעת חביבה, וכל ערביי הדו קיום המועסקים ע"י המוסד. לא טרחו אפילו להגיב. לדידם זה רק יפריע לקבל תרומות למוסדם.

מה לעשות עם הדרוזים בסוריה?

הדרוזים בסוריה זעקו לעזרה: "טבחו בנו!"

חסימות בכביש 6. ישראל מאיימת על סוריה.

הקלטה שאמינותה מפוקפקת, בגנות הנביא מוחמד, יוחסה לשייח דרוזי והציתה עימותים שבהם נהרגו לפחות 73. מנהיג העדה בסוריה תקף את המשטר: "זה טבח. לתפיסתם – כל המיעוטים כופרים." ישראל התערבה, והצהירה שלא תאפשר פגיעה בחצי מיליון דרוזים סורים, מול האיום "להחזירם לדרך האיסלאם."

מנהיג העדה הדרוזית השייח חכמת אל-הג'רי התבטא בחריפות נגד המשטר, קרא ל"סיוע בינלאומי מהיר," והבהיר: "הטבח הזה, שלא ציפינו לו, הגיע כדי להטיל אימה. זו תקיפה בלתי מוצדקת."

השייח תקף את ממשלו של א-שרע: "הם פועלים מתוך תפיסה שמיעוטים, כתות ודתות אחרים מלבדם, כולם כופרים. האנשים וההרוגים שלנו מעולם לא היו 'כנופיות' ולא יהיו. אנו מחכים לחוקה, שתשיג צדק ותניח יסודות לקדמה. כבר לא סומכים על ארגון שטוען שהוא ממשלה. לכולנו יש אותן הדעות לגבי הממשלה וסיעות הטרור שלה. ממשלה לא הורגת את עמה באמצעות קבוצות המשתייכות אליה, ואחרי הטבח טוענת שהם 'גורמים סוררים'. אנו לא סומכים על נוכחות גורמי ממשל בינינו, כי הם מכונות הרג וחטיפות עם חשיבה עדתית. אנו מבקשים מהקהילה הבינלאומית לא להמשיך בהתעלמות, ומבקשים סיוע בינלאומי מהיר, בתקווה לתגובה מיידית שתעצור את שפיכות הדמים."

יותר מחצי מיליון דרוזים מתגוררים בסוריה. כ-90% מהדרוזים במדינה חיים במחוז א-סווידא. בפרברי דמשק גרים כ-250 אלף דרוזים, בין היתר בג'ראמנה שהינה עיר מעורבת, ובאשרפיה סחנאיא. קרוב ל-30 אלף דרוזים נוספים חיים בכפרים שליד הגבול הישראלי, הבולט שבהם הוא הכפר חאדר שבמחוז קוניטרה.

עבור ישראל, קל יותר ואפשרי לסייע לדרוזים שנמצאים בדרום סוריה, בסמיכות לגבול עם ישראל. כשנערכים עימותים באזורים מרוחקים יותר, כמו אתמול בפרברי דמשק, היכולת לעקוב מקרוב אחר האירועים ולסייע לדרוזים קטנה יותר באופן טבעי. עם זאת, גם בסיטואציה שנוצרה אתמול, צה"ל, בהנחיית הדרג המדיני, הבהיר שיפעל לסייע לדרוזים ואף ביצע מספר תקיפות אזהרה להמחשת מחויבות זו. ראש הממשלה בנימין נתניהו ערך אמש דיון חירום בקריה בנושא הדרוזים, וישראל מנטרת את המצב, שכן מדובר בסוגיה רגישה ומאתגרת.

העיר ג'ראמנה ידעה עימותים דומים בחודשים האחרונים שזכו אף להתייחסות ישראלית. ב-1 במרץ פורסמה הודעה מטעם ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון ישראל כ"ץ, שהנחתה את צה"ל להיערך להגנה על העיר הדרוזית שלדבריהם "מותקפת על-ידי משטרו של הנשיא אבו מוחמד אל-ג'ולאני." הם הוסיפו: "אם המשטר יפגע בדרוזים – הוא ייפגע על ידינו."

משטרו של א-שרע טוען כי כוונתו "לאחד" בין כל מרכיבי החברה הסורית. בפועל, הוא עדיין לא הצליח לעשות זאת. המשטר, שמטפח את קשריו הדיפלומטיים עם מדינות ערב והמערב, זוכה ללגיטימציה מיותר ויותר גורמים, אך מבחינה פנימית עדיין נמצא במתחים מול קבוצות מיעוט כמו העלווים, הכורדים והדרוזים.

כזכור, במרץ פרצו עימותים אלימים ועקובים מדם בסוריה נגד העלווים במדינה. גם אז, למרות הכחשת המשטר והעובדה שהקים ועדה לחקירת האירועים עם סיומם, טענות המקומיים היו כי אלה שביצעו בהם את הטבח השתייכו לקבוצות המזוהות עם המשטר. גם באותם עימותים פנו העלווים לישראל בבקשה לעזרה.

(ליאור בן ארי, עינב חלבי, איתמר אייכנר, יאיר קראוס, רועי רובינשטיין)

https://www.ynet.co.il/news/article/rjend3egxx#autoplay

גיא בכור: האיסלאמיסטים משפילים ומכים את כוהני הדת הדרוזים בהר הדרוזים, ומצווים עליהם לנבוח כמו כלבים.

איפה ממשלת ישראל? לקחתם אחריות על דרום סוריה, אתם חייבים לזוז. ברגע שהדרוזים יבינו שאנחנו סתם מדברים – הם יעברו לתמוך באויבינו, זה רגע מבחן. הג'יהאדיסטים בוחנים אותנו.

מימסד "בטחוני" כושל, כמו תמיד. כשצריך אותם – הם נעלמים, וכשלא צריך אותם – הם לא מפסיקים לברבר ב"אולפנים". אתם יודעים איזו רמת אמון יש לי בהם, ולא נפרט, וזה לא מ- 7.10 זה כבר עניין של עשורים.

https://t.me/MyGPLANET/28588

קרבות ג'רמאנא, דיווח על 14 הרוגים מהבוקר, ותגבורות דרוזיות גדולות שמגיעות בשעות האלה. בווידאו: הדרוזים הורגים ולוקחים בשבי איסלאמיסטים. העלווים והכורדים חייבים לפתוח חזיתות חדשות של קרב, ויש לעזור להם עם אספקת נשק. בלי זה – ישחטו אותם.

https://t.me/MyGPLANET/28547

הדרוזים אכן נמצאים בסכנת השמדה, כי ע"פ האיסלם הם מוגדרים כדת כפירה אלילית שאינם זכאים לחוקי ההשפלה של בני החסות כיהודים וכנוצרים, ויש להורגם. אך יש לקחת בחשבון שיש גם חוגים בקרב הדרוזים המתנגדים לשיתוף פעולה עם ישראל גם מתוך פחד שישראל תיטוש אותם כמו את רצועת הביטחון בלבנון. ועכשיו ישראל עומדת בפני דילמה. האם להתערב ולהגן על הדרוזים? מחד יש לישראל אינטרס גדול בהקמת אזור חיץ של שליטה דרוזית בין סוריה הסונית בהשפעת טורקיה של "האחים המוסלמים", הגשמת חלומו של יגאל פייקוביץ'-אלון, מצד שני יש סכנה ליפול בבוץ הסורי כמו בבוץ של לבנון. ההחלטה חייבת לבוא במהרה בתאום עם ארה"ב.

ענת קם מאיפה שרה יודעת?

המרגלת ענת קם תמהה מהם מקורות המידע של שרה האן-נתניהו באשר למספר החטופים בעזה. "מי צדק," שואלת המרגלת קם, "האם בנימין נתניהו, שאמר שמספר החטופים החיים בעזה הוא 'עד 24,' או שמא שרה נתניהו, שתיקנה אותו ואמרה פחות'?

"השאלה מה היא עושה שם בכלל? שרה נתניהו היא אדם נטול כל מעמד רשמי. שרה נתניהו לא אמורה להיות בתדרוכים הכי רגישים במדינה. השאלה החשובה מכולן: האם ראש הממשלה וצוות המשא ומתן משקרים למשפחות ולאזרחי ישראל על החטופים? עינב צנגאוקר הגיבה אתמול על דברי הגברת נתניהו ואמרה: 'אני דורשת ממנה לדעת אם מתן שלי עדיין בחיים, או שהוא נרצח בשבי כי בעלך מסרב לסיים את המלחמה.'

"בעבור 21 או 22 חטופים חיים ישראל תצטרך לשלם פחות ממה שתצטרך לשלם בעבור 24, והרי אין דבר שהזוג נתניהו אוהב פחות מלשלם. אם זה מה שיקרב את השלמתה של עסקת החטופים, אולי טוב ששרה נתניהו אמרה 'פחות'."

(ענת קם, "מאיפה שרה יודעת", "אל-ארצ'", 30.4.25).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-04-30/ty-article-opinion/.premium/00000196-8230-dc9b-a7bf-8af07d7f0000

התשובה הפשוטה לשאלתה של המרגלת קם פשוטה. אין שום ידע סודי. שרה האן-נתניהו יודעת את המידע על מיספר החטופים מעיתון "הארץ". זכך דיווח לקוראיו:

"ברצועה מוחזקים 59 חטופים, מהם 35 שנקבע מותם. על פי ההערכות, 21 מהחטופים עודם בחיים."

(ג'קי חוגי, ונועה שפיגל, "בכיר חמאס: בוחנים מתווה ישראלי לשחרור עשרה חטופים תמורת 45 יום הפסקת אש", "אל-ארצ'", 14.4.25).

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2025-04-14/ty-article/00000196-3314-d646-ad96-ff3c588b0000

עכשיו רק נשאלת השאלה האם המרגלת ענת קם אינה קוראת את העיתון בו היא כותבת?

מה זה הכול?

מוותרים על הפרימטר האם גם על ניר עוז?

ביום העצמאות אמר ראש המשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו: "אנחנו ממשיכים לבנות את המולדת באש ובמים. יש לנו הרבה מטרות, החזרנו 147 חיים ובסך הכול 196, יש עוד עד 24 בחיים ואנחנו רוצים להחזיר את ה-59 אבל למלחמה יעד עליון וזה הניצחון על אויבינו," אמר ראש הממשלה בנאומו בסיום חידון התנ"ך העולמי לנוער יהודי.

עינב צנגאוקר, אימו של מתן החטוף בעזה, הגיבה לדברים: ״אני מבינה שלנתניהו יש יעדים יותר חשובים מלהשיב את הבן החולה שלי, שכבר שנה וחצי כבול בשרשראות ושותה מים מהאסלה במנהרות הנאצים בעזה. מכיוון שכך, ברור לי שבשביל להחזיר את הבן שלי – היעד שלי מרגע זה הוא העפת נתניהו מהשלטון.״

https://www.ynet.co.il/news/article/rjwu6tegeg

רבים ממתנגדי נתניהו טוענים שלמען שחרור החטופים יש לעשות את הכול! השאלה שיש להציב מולם היא: "למה אתם מתכוונים בדיוק במושג לעשות הכול? להציל את שלטון החמאס בעזה ולשקמו, להסיר את המצור על עזה ולתת לה גבול פתוח, לשחרר את המחבלים האסירים, ולוותר על הפרימטר וציר פילדלפי. האם זה לעשות את הכול או שיש עוד?

האם לוותר למשל גם על קיבוץ ניר-עוז? אם החמאס יצהיר שהוא לא משחרר את החטופים אלא אם כן ישראל מוותרת על שטח קיבוץ ניר עוז שיועבר לעזה? האם יש לקבל זאת? ואם ידרשו אזורים אחרים למשל את ירושלים? האם יש לעשות את הכול? אם לא מוטב לא להשתמש במילים לעשות את הכול. לעשות הרבה, אבל לא את הכול.

אהוד ברוג-ברק: עסקה במחיר הפסקת הלחימה

נתניהו הכריז מלחמה על ישראל; צריך מרי אזרחי

רה"מ לשעבר, אהוד ברוג-ברק, אמר ל"מוריה וברקו" בערוץ 13 כי צריך לעשות עסקה לשחרור החטופים "גם במחיר של הפסקת המלחמה" אבל הדגיש רק בשני תנאים: 1. ישראל נשארת בפירמטר. 2. כל אנשי החמאס יוצאים מעזה. לכן הוא קורא למרי אזרחי עד הפלת נתניהו. "נתניהו," הוא אומר, "הכריז מלחמה על ישראל; לכן יש לצאת למרי אזרחי שביתות וכו' ולסלקו מהשלטון."

https://13tv.co.il/item/vod/news/moriah-berko/clips/nvbtz-904565594/?pid=7&&cid=902992383

מה שלא ברור הוא האם ברוג-ברק הוא גאון פוליטי בהסתה, או שוטה? הרי אם הוא עומד על שני תנאיו החמאס מעולם לא ישחרר את החטופים... אז מה נשאר אם כן מצעד לשלטון בנוסח מוסולוני...

אונדזערע פעלדער ברענען – שרפה, אחים, שרפה!"

נסיבות השרפה בהרי יהודה ביום העצמאות טרם ברורות. האם הצתה או רשלנות. בינתיים לוחמי האש מתחנת זבולון פועלים לכיבוי שריפת המתבן בקיבוץ לוחמי הגטאות.

ברחוב בן עמי בעיר עכו, ומתבן בקיבוץ אילון. נסיבות הדליקות נחקרות.

https://rotter.net/forum/scoops1/897537.shtml

עד להוכחות מי המצית? ניזכר בשיר ההיסטורי "שכב בני":

שכב בני

מילים: עמנואל נוֹבוֹגְרֵבֶּלְסְקִי-הרוסי

לחן: אהרן חריטונוב

שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב בִּמְנוּחָה,

אַל נָא תִּבְכֶּה מָרָה.

עַל יָדְךָ יוֹשֶׁבֶת אִמְּךָ,

שׁוֹמֶרֶת מִכָּל רַע.

שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב, אַל תִּירָא,

כָּל הַמּוֹשָׁב עֵר.

אִמָּא גַּם כֵּן בַּשְּׁמִירָה,

תָּגֵן עַל בְּנָהּ אַבְנֵר.

בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף,

וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן...

אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף,

נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן.

הנה השיר המלא בביצוע ליאו אלכסנדר האובן-אריק לביא:

https://www.youtube.com/watch?v=nm7rzW-TV4c

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מוטי הרכבי: ערוץ 13, הערוץ שידע לפני כולם לנבא בוודאות את הניצחון הגורף של קאמלה האריס,  קבע שמטיילים ישראלים הם האחראים לשריפות בהרי ירושלים. הרי ידוע לכולם שביום הזיכרון הישראלים נוהגים להבעיר מדורות ביערות ירושלים!  

אני שואל את ערוץ 13, למה להיות כל כך ממלכתיים ועדינים, למה לא ללכת עד הסוף. נתניהו הוא זה שהצית את השרפות!

 ואם תגידו אבל היו מיספר מוקדים. אז נכון נתניהו הצית במקום אחד שרה במקום שני, יאיר נתניהו מקום שלישי, בן גביר, סמורטריץ, סטרוק וכך הלאה.  

ואם תגידו אבל הרשתות הערביות מוצפות בקריאות להצתה. נכון יש הרבה  ביביסטים ערביים בישראל, ביהודה, בשומרון ובעיקר בעזה.

לסיכום מאחר שערוץ 13 וגם הערוצים האחרים ממשיכים לתת הגנה מלאה למציתים אז כנראה שנתניהו ימשיך עוד ועוד להצית יערות וערוצים כמו 13 ימצאו מיד את האשמים. תוך כדי כתיבה אני שומע שנתניהו שוב הצית בהי ירושלים.

* אהוד היקר, תודה על פרסום ההזמנה להרצאה על סופרים בנעלי בית, ועל פרסום הרשימה על "הטבלה המחזורית" של פרימו לוי. אודה לך אם תפרסם את הרשימה על ספרה של נטליה גינצבורג (נודע לי לאחרונה שהטילו על נטליה את התפקיד הקשה להודיע לפרימו לוי שהוצאה לאור אינה מוכנה לפרסם את ספרו המונומנטלי – "האם זה אדם". היא התייסרה על כך שנים).

עמי עתיר מצביע על תופעה ישראלית מרגיזה: יש קבוצת ישראלים בעלי זכויות, ונטולי חובות – זאת אנומליה שטעונה תיקון.

נעמן כהן מגלה וידוי מעניין מנאצר זמן קצר לפני מותו, שהישראלים יותר חכמים, וכי לערבים אין סיכוי מולם, לכן המוצא כדי לקבל בחזרה את סיני הוא להשלים עם ישראל. אילולא מת בפתאומיות, אולי היתה נחסכת מלחמת יום הכיפורים.

אני סבור שיונה יהב, ראש עיריית חיפה, היטיב בהחלטתו לא לאפשר ללינא מח'ול – מזה, ול"צל" – מזה להופיע על בימות חיפה.

נעמן כהן חוזר על הדרישה שלו שאישים מרכזיים בתרבות הערבית (במקרה זה – פרופ' פייסל עזאיזה) יצהירו שחיסול ישראל והשמדת היהודים איננו מופת מוסרי מוסלמי. כצפוי, אף דמות ערבית מרכזית אינה מוכנה באמירה כל כך מסוכנת, שהרי הצהרה כזאת עלולה לקצר את המצהיר בראש.

נעמן כהן מתאר את הדו-פרצופיות של ה-BBC באשר לכתבים הפרילנסרים בשפה הערבית (סאמר אלזענן ואחמד קנאן): "לשרוף את היהודים כמו היטלר," "לא ידענו, לא שמענו."

אהוד, ברור שיש לנו עסק עם מפלצות בעזה, והעולם "הנאור" לא מסוגל להבין זאת, ומוקיע את ישראל על הרעבה וג'נוסייד. ישראל צריכה להודיע לעולם שההרעבה תיפסק מיד עם שחרור החטופים, שהעולם "הנאור" ילחץ על המפלצות.

שלך –

משה גרנות

* כשפרצה השריפה הגדולה והיה צריך לפנות ישובים, אנשי מושב טל שחר התנדבו בהמוניהם: "מוציאים ווטסאפ אחד ומאה משפחות מתייצבות פה עם אוכל," מספר יושב ראש הוועד. עם ישראל הערכי. ממש כמו פעם. ובעוד כוחות ההצלה משקיעים את נשמתם בכיבויי האש היה מי שהפיץ שמועות שהשריפות פרצו כתוצאה מהצתות שמקורן בשמאל. ואני אומר:

1. אם מקור השמועות הוא בחו"ל (מיאמי?) מוטב שנתעלם מהן. הרי למי שאינו גר כאן יש, כנראה, שיקולים זרים.

2. אם יש במשפחתכם מי שמאמין בתאוריות קונספירציה – שוחחו איתו. חבל שיפול קורבן למחרחרי השנאה בעם ישראל.

וגם...

לקראת יום הזיכרון פרסם המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) מחקר שהובילה מורן דיטש – ראש המרכז לאיסוף וניתוח נתונים במכון. בעלה של מורן, רס"ם (במיל') יונתן דוד דיטש, נפל בקרב ברצועת עזה. הדו"ח מנתח את נתוני 1,866 הנופלים והנרצחים במלחמה ומלמד על פיזור הגילאים (מ-0 עד 91), היישובים (338), אחוז המילואימניקים (42%) ואחוז הצעירים מתחת לגיל 25 (54%). הדו"ח לא עוסק בחטופים. אבל...

כשעמדתי במוצאי יום העצמאות בכיכר ספר בחיפה ונופפתי לנהגים בעודי אוחז בתמונתו של סגן הדר גולדין שנהרג לפני 11 שנה ועדיין לא חזר, הבנתי את המשמעות המצמררת של התמשכות המלחמה בעזה. הפנמתי שהפה שהבטיח להחזיר את הדר הוא ממש אותו פה שמבטיח להחזיר את החטופים מעזה. והלב (שלי) נשרף.

לכן אני כותב.

לכן גם הערב אפגין בכיכר חורב.

שלך,

מיקי רודה  

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!

אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.

*

קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:

https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz

*

את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!

רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים נהדרים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,187 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

בקובץ גדול אחד של גיליונות 1-29, 2022-2024.

עד כה נשלחו עם הופעתם קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל