פעמיים בשבוע

גיליון מס' 2062

יום שש מאות ושנים עשר למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור ביהודה ושומרון והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2182 נמענים

[שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות. יום שני, י"ג בסיון תשפ"ה. 9.6.2025.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה." [147 שנים לפתח-תקווה].

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: גַּלְעִין. // יוסי אחימאיר: נדיה עדיין אינה סולחת. // ד"ר רון בריימן: יו"ר הרל"ביסטים. // ד"ר רפי מדוף: הסטנדרט הגזעני הכפול של אוניברסיטת הרווארד. // עמנואל בן סבו: מבצעים פשעי מלחמה במדינת ישראל. // אורי הייטנר: 1. בין שלום הגליל לחרבות ברזל. 2. צרור הערות 8.6.25. // רוֹן גֵּרָא: מִלִּים רְחוּמוֹת. // אהוד בן עזר: "הנאהבים והנעימים", במלאת 40 שנים לצאתו לאור של הרומאן. מחברת ראשונה. המשך 2. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. 2001. פרק עשרים ותשעה: בליל החתונה עם פרלה, יוסקה שם דבורים על הזין. // שאלה לחתולה, או: נס חנוכה. סיפור קצר מאת: יורם וולמן. // נעמן כהן: ציונות מדב בֶּר בורוכוב למאיר בורוכוב. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

גַּלְעִין

הִיא הָיְתָה

גַּלְעִין קָשֶׁה

כְּגַלְעִין-פְּרִי  –

אֲשֶׁר אִם יִתָּקַע

בַּאֲדָמָה שְׁמֵנָה  –

מִיָּד יִשְׁלַח

שָׁרָשִׁים בָּהּ,

וּשְׁנֵי פְּסִיגִים  –

לַאֲוִיר-הָעוֹלָם:

הִיא הָיְתָה

אִשָּׁה,

עִם מַכְשִׁיר-לֵדָה

מְעֻלֶּה,

וְרֹאשׁ קָטָן וְנָאֶה;

הִיא נִתְקְלָה בּוֹ,

שָׁלְחָה בּוֹ שֹׁרֶשׁ  –

וְהֶעֶלְתָה פְּסִיגִים,

וְהוּא גָּרַר כְּנָפָיו

אַחֲרֶיהָ  –

הָלוֹךְ וְגָרוֹר,

וּבַפִּנּוֹת הַחַדּוֹת שֶׁלָּהּ

נִתְקְלוּ כְּנָפָיו  –

וְנִזּוֹקוּ

הוּא הָלַךְ וְגָוַע  –

מִקְּצִיצַת-כְּנָפַיִם

וּמֵת לְיַד הַגַּלְעִין הַקָּשֶׁה

הַגַּלְעִין, אֲשֶׁר שָׁתַל

זַרְעוֹ הַטּוֹב

בְּאֶרֶץ-הַחַיִּים.

1972

 נמצא בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יוסי אחימאיר

נדיה עדיין אינה סולחת

גם 60 שנה לאחר שהועלה לגרדום בלב דמשק, אלמנתו של אלי כהן הי"ד, נדיה בת ה-88, אינה מסתירה כעסה על המוסד, עד כדי האשמתו במותו הטראגי של בעלה. באירוע זיכרון, שהתקיים במוסד למורשת המודיעין בגלילות, ישבה נדיה בשורה הרביעית, מסרבת להיות בין יושבי השורה הראשונה ובהם אחיו הצעיר של אלי, אברהם כהן ודליה רעייתו, וכן ד"ר רפא חלבי מדליית אל-כרמל.

גם נציגת המוסד שנכחה באירוע והביאה בדבריה את תגובת המוסד לטענה נגדו, ישבה בשורה אחורית, הקשיבה כמו כל הקהל המועט – ורובו בני המשפחה והצאצאים של אלי ואחיו – לדבריו של צעיר הבנים למשפחת כהן מאלכסנדריה שבמצרים, שהגדיר את אחיו הנערץ כ"אגדה שחיה גם 60 שנה לאחר הריגתו, נשאר צעיר ושותק, לוחם סתר – מן הטובים שבחבורה."

במשך שעה ארוכה פרש אברהם כהן במצגת מושקעת את פרשת חייו של אחיו, שטילטלה אותו בין פרשת "העסק הביש" במצרים לגיוסו ליחידה 188 של אמ"ן, ושלוש השנים שפעל בסוריה, בלב השלטון העויין, יצר קשרים עם בכיריו ושיגר למפעיליו בארץ מודיעין רב חשיבות. למה הוא נשאר במצרים לאחר שרוב בני משפחתו יצאו, ולאחר ששמואל עזאר, אותו גייס, הועלה לגרדום יחד עם משה מרזוק? בעשור להוצאתו להורג, ספד לו יצחק רבין וקולו הידהד באולם: "אלי נשאר במצרים בגלל אהבתו לעמו, למען הצלת יהודים ועלייתם, כפעיל עלייה בסתר."

את ראשית קשריו עם ראשי השלטון לעתיד בדמשק, קשר אלי כהן הרחק מהבירה הסורית – בבואנוס-איירס שבארגנטינה, בין השאר עם מי שיהיה לימים נשיא סוריה, אמין אל-חאפז. בבירה הסורית הוא ידוע ככאמל אל-ת'אבת, בעל פינה קבועה ברדיו המקומי, זוכה באמון הרמטכ"ל שאף נותן לו אישור מיוחד לבקר ברמת הגולן הסורית, לצפות בתמרוני השיריון. למפקדי הגיזרה הוא מייעץ לטעת עצי אקליפטוס ליד הבונקרים. זה היה הסימן לחיל האוויר הישראלי היכן לתקוף.

כשצה"ל יצא למבצע סנונית, בנוקייב שלחוף הכנרת, בו נפלו מצידנו שמונה חיילים, חייל נוסף נעדר. אלי ניסה לאתרו בתחבולה, כששאל את אחד המפקדים הסוריים: "לא תפסתם איזה חייל סורי [ישראלי?], שאני יכול לירוק לו בפנים?" החייל הנעדר לא אותר עד היום.

אלי מדווח באמצעות המשדר שלו, בדירתו הצופה אל המטכ"ל הסורי, על כל תזוזה סביב הפיקוד העליון, ובהתאם לכך על כל פעולה צבאית צפויה, שצה"ל ידע להיערך לקראתה ולהנחית מכה מקדימה. "עד כדי כך היה מחובר למוקדי השלטון" – מספר אחיו אברהם – "שטווה קשרים עם פקידות במשרדי הממשלה וקיבל מהן מסמכים סודיים. כשהללו ננזפו, הן הביאו את המסמכים לדירתו של אלי."

השקופית במצגת מסכמת את מסכת ההישגים שהנחיל הגיבור האמיץ למדינת ישראל: מידע מדיני על תוכניות הממשלה הסורית להקמת מפקדה משותפת עם עיראק. גילוי החתימה על עיסקת נשק עם בריה"מ, במסגרתה סופקו שלוש טייסות מיג-19 וטנקים מסוג טי-54. הגעתם של 200 הטנקים הראשונים ומטוסי הקרב. פריסה מדוייקת של הצבא הסורי לאורך הגבול ברמת הגולן ועל עמדות תותחים 122 מ"מ. לחצו של מפקד החזית חרירי לחמם את הגבול גם ללא איור המטכ"ל הסורי. ומפעל ההטייה הסורי של מקורות הירדן.

אלי כהן היה בארץ, כשהשיריון הישראלי הפציץ את תעלת ההטייה של מימי הבניאס מן הירדן אל הירמוק, במטרה לייבש את ישראל. "אולי זו היתה הסיבה שנתפס" – מהרהר אברהם בקול. למרות זאת, כשצל של חשד ריחף מעליו, הורה לו המוסד לחזור לדמשק, ובכך נחרץ גורלו. מרגע שובו בנובמבר 1964 היה נתון למעקב המודיעין הסורי, ובינואר 1965, בשעה 8 בבוקר, פרצו לדירתו ועצרוהו. "היה למוסד מרגל חשוב ולא רצו לוותר עליו," אומר אחיו. האלמנה נדיה מעירה בקול חלוש ממקום מושבה בקהל: "המוסד סחט אותו כמו לימון. סיכנו אותו, שלחו אותו בכוח אל מותו. פשוט ויתרו עליו, חשבו מה יעשו כשיחזור. האם הוא יהיה ראש המוסד? שמרו על שמו של ראש המוסד מאיר עמית, ניסו להסביר שאינו אשם במותו."

כאמור, האזינה לדברים נציגת המוסד ("נולדתי אחרי מותו של אלי, אני כבר 35 שנה במוסד"), כמו נשלחה מראש על מנת להשיב לטענות המכאיבות והצפויות שהעלתה נדיה: "רק לפני שבועיים הבאנו מסוריה את ארכיון חקירתו של אלי כהן. זהו הישג ערכי מהמעלה הראשונה. המטרה היתה ועודנה – איתור מקום קבורתו, לא נחדל מהמשימה המוסרית – להביאו לקבר ישראל." היא הוסיפה: "אלי ידע את הסכנות האורבות לו, גם במחיר חייו. הוא תרם להכרעה ההיסטורית במלחמת ששת הימים, ואנו פועלים לשימור זיכרו בכל הכיוונים."

נדיה כהן, אישה אצילה, נושאת כאבה זה 60 שנה, אם לשלושה, בכל זאת משבחת את המוסד: "זה לא ג'ולאני (שליט סוריה העכשווי – י"א), שאיפשר את הבאת המסמכים, זו היתה הפעולה של המוסד." ולי היא אומרת בעצב, כשאני אומר לה: "נו, הוחזרו כל מסמכי אלי שלך." – "נכון," היא משיבה, "אבל את העיקר עוד לא."

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב", 5.6.2025

* * *

ד"ר רון בריימן

יו"ר הרל"ביסטים

דרך ארוכה עשה מי שכמעט היה רמטכ"ל, מ"נאום התהליכים" ועד "נאום התחביבים": מ"נאום התהליכים" שפגע ברגשותיהם של רבים כל כך, דווקא ביום הזיכרון לשואה ולגבורה לפני שנים אחדות, ובעודו לובש עדיין את מדי צה"ל ועונד דרגות אלוף; ועד "נאום התחביבים" שגרם נזקים עצומים למדינה הנלחמת על קיומה ועל תדמיתה.

למי שאולי שכח, "נאום התהליכים" של האלוף יאיר גולן (אז סגן הרמטכ"ל) נאמר ב- 4 במאי 2016, במהלך טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה. במהלך הנאום, הזהיר גולן מפני תהליכים חברתיים המתרחשים בישראל, שלדבריו מזכירים תהליכים שהתרחשו באירופה בכלל – ובגרמניה בפרט –  לפני עליית הנאציזם. דבריו עוררו סערה ציבורית ופוליטית נרחבת.

למי שאולי שכח, "נאום התחביבים" הוא כינוי שניתן לדבריו של יאיר גולן, יו"ר מפלגת "הדמוקרטים" – כך קוראים לעצמם אלה ששכחו מי הוא האוייב – ואלוף במילואים, שנאמרו ב-20 במאי 2025. במהלך ראיון לתקשורת, התייחס גולן לפעולות צה"ל בעזה ואמר בין השאר:

"מדינה שפויה אינה הורגת תינוקות כתחביב."

 האמירה עוררה סערה ציבורית רחבה, כאשר רבים פירשו אותה כהאשמה ישירה כלפי חיילי צה"ל בביצוע פשעי מלחמה. בין המגנים היו נשיא המדינה יצחק הרצוג, ראש הממשלה בנימין נתניהו, הרמטכ"ל רא"ל אייל זמיר, וכן פוליטיקאים נוספים מכל קצות הקשת הפוליטית. הרצוג אמר: "בנותינו ובנינו נמצאים עכשיו בחזית ומגינים עלינו, על העם ועל המדינה. את התחביבים הם השאירו מאחור וכך גם את משפחותיהם, את פרנסתם ואת חייהם. דיבה חמורה ושקרית על חיילי צה"ל היא קו אדום."

בעקבות הסערה ניסה גולן להתחכם ולהבהיר כי דבריו כוונו כלפי מדיניות הממשלה ולא כלפי חיילי צה"ל, אך הביקורת הציבורית נמשכה. האירוע זכה לסיקור נרחב גם בתקשורת הבינלאומית, והכינוי "נאום התחביבים" הפך לסמל לביקורת החריפה על דבריו של גולן, ולתחמושת בידי אנטישמים ואוטו-אנטישמים.

הכוונה למי ששוב ושוב חושף את ציפורניו וחותר להכשיל את יריביו בהובלת האופוזיציה. הקיצוניות וחוסר האחריות שלו הופכים אותו לתואם סמוטריץ' ובן-גביר ולבבואה שלהם, של החותרים להכשלת הקואליציה.

הכוונה למי שהעמיד את עצמו בראש האגף המשיחי של השמאל הקיצוני, של אותו אגף שהתחביבים שלו הם מחשבות ותוכניות לגירוש יהודים מבתיהם בארצם. צמד המילים "היום שאחרי" הפך לשם קוד לתוכניות מסוג זה. חשוב להזכיר לו כי "מדינה שפויה אינה מגרשת את אזרחיה כתחביב."

על אנשים מסוגו של יו"ר הרל"ביסטים (רק לא ביבי) אמרו חז"ל: "אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה." ואמנם, על התומכים באיש ובסגנונו האלים נמנים ראשי ממשלה מתוסכלים מן העבר, שרי ביטחון שעתידם מאחוריהם, וגם רמטכ"ל כושל. לעומת זאת, אפילו ראשי האופוזיציה הנוכחית מסתייגים מהתהליכים ומהתחביבים שלו, שנועדו לשמן את גלגלי מרכבתו.

סקרים שנערכו אחרי הריאיון הצביעו על כך שיו"ר הרל"ביסטים כמעט שלא נפגע מדבריו החמורים אלא נהנה מקהל אוהד אשר מוחא כפיים על כל מלל משיחי-רל"ביסטי. מדאיג מאוד שכ- 10% מציבור הבוחרים מוכנים להצביע עבור יו"ר הרל"ביסטים, איש התהליכים והתחביבים.

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.

* * *

ד"ר רפי מדוף

הסטנדרט הגזעני הכפול

של אוניברסיטת הרווארד

פורסם לראשונה ב-THE JEWISH JOURNAL OF LOS ANGELES– 29 במאי 2025

אוניברסיטת הרווארד הראתה רגישות נאותה כלפי הקהילה האפרו-אמריקנית בנכונותה להשמיט שבע תמונות בחצי ערום של עבדים שחורים, תמונות שהועלו בשנת 1850 ע"י פרופסור שהאמין כי תכונותיהם הפיסיות מעידות על נחיתות גזעית.

היה זה עוד צעד בו נקטה הרווארד בשנים האחרונות כדי להתפייס עם אפרו-אמריקנים, כולל העובדה שבעבר היתה בעצמה  בעלת עבדים, הבטחתה לפצות כספית את צאצאיהם, ושינוי סמל האוניברסיטה כיוון שכלל שלט-משפחתי של אדון לעבדים.

אולם מתי תגיע העת בה תסיר הרווארד כתם גזעני נוסף מייחוסה, כגון יחסיה הידידותיים עם גרמניה הנאצית בשנות ה-30 למאה שעברה?

ל-(PUTZI) ERNST HANFSTAENGL, דובר העיתונות הזרה של אדולף היטלר נפרש שטיח אדום כאשר ביקר בהרווארד בשנת 1934 כדי להשתתף בחגיגות שנת ה-25 למחזורו. הרווארד קיימה קשרים הדוקים עם אוניברסיטאות גרמניות שבשליטה נאצית, בעיקר אוניברסיטת היידלברג, זאת חלף העובדה שהיידלברג פיטרה את כל אנשי הסגל היהודים, אימצה תוכניות לימודים בעלות אופי נאצי ונתנה חסות לשריפת ספרים. הרווארד גם נטלה חלק בחילופי-סטודנטים עם אוניברסיטאות נאציות, זאת בשעה שדובר גרמני רשמי הצהיר בפומבי כי סטודנטים שנשלחו מגרמניה לארה"ב ישמשו "חיילים פוליטיים בשרות הרייך."

הרווארד גם ארחה את קציני ואנשי הצוות של אניית המלחמה הגרמנית KARLSRUHE כשזו עגנה במפרץ בוסטון בשנת 1934. כמו כן התירה הרווארד לקונסול הכללי הנאצי בבוסטון להניח זר צלב-הקרס בכנסיית האוניברסיטה (לזכר אחד הבוגרים שנלחם עבור גרמניה).

שלל האירועים הללו נחשפו ע"י פרופ' סטיבן נורווד בספרו "הרייך השלישי במגדל השן", 2009. 16 שנים חלפו והרווארד טרם התנצלה על השלדים שבארונה כאשר בה העת היא מודה בצעדיה הגזעניים כנגד השחורים. מדוע הסטנדרט הכפול?

הרווארד איננה הדוגמא היחידה לאוניברסיטה אמריקנית אשר מתמודדת באיחור עם עברה הגזעני, תוך סירוב להודות בידידותה כלפי המשטר הגזעני הנאצי.

אוניברסיטת קולומביה אירחה נאום של השגריר הנאצי האנס לותר, בשנת 1933. כמו הרווארד כך גם קולומביה השתתפה בחילופי-סטודנטים עם אוניברסיטאות נאציות, וגם שלחה נציגים לחגיגות ה-550 של אוניברסיטת היידלברג בשנת 1936. נציג קולומביה, הפרופסור ארתור רמי, השתפך אודות קבלת הפנים הלבבית לה זכו המבקרים מארה"ב ממארחם שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס. כאשר סטודנטים בקולומביה אירגנו הפגנת-מחאה כנגד מדיניות האוניברסיטה, הנשיא מוריי בטלר הגיב בגירוש מנהיג ההפגנה רוברט בארק לצמיתות.

אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון GW הזמינה נציג נאצי לקמפוס בשנים 1933 1934 1937 –האוניברסיטה נתנה חסות להקרנת סרטים אשר "נרכשו באמצעות הקונסול הגרמני" (לפי עיתון הקמפוס "החרמש"THE HATCHET ). לפחות באד מן האירועים הללו הונף דגל צלב-הקרס של גרמניה הנאצית. "החרמש" פירסם תדיר מודעות מטעם משרד התיירות הנאצי אודות סיורי קיץ באירופה שכללו ביקורים בגרמניה הנאצית.

   באותם ימים קיימה GW מערכת חילופי-סטודנטים עם אוניברסיטת מינכן שהיתה נתונה להשפעה נאצית. הסטודנטים שבו מגרמניה עם דוחו"ת נלהבים. אחת, מארי אן גרינהאו, תיארה מצעד לזכר הפוטש של היטלר שכשל ב-1923 וציינה כי מצאה את האירוע "ראוי לשבח". דברים דומים השמיעו אנשי סגל GW שביקרו בגרמניה. פרופסור כריסטופר גארנט דיווח לחברה ההיסטורית של הקמפוס בשבח היטלר וציין את "רוח האופטימיות שמפעמת בגרמנים, אפילו באלה אשר בתחילה התנגדו למשטר. לא יאומן."

   ועדיין GW מעולם לא הודתה בטעות שבשמירת יחסים ידידותיים עם גרמניה הנאצית. כמו כן לא חזרה בה מהענקת תואר דוקטור לשם כבוד בשנת 1985 ל-MIRCA ELIADE, תיאולוג ששיתף פעולה עם הנאצים בתקופת השואה.

   GW חשה רגישות נאותה למיעוטים מסויימים. היא הסירה את שמו של נשיאה תקופה ארוכה, CLOYD HECK MARVIN, ממרכז הסטודנטים מכיוון שהטיף להפרדה בין הגזעים. כמו כן שינתה את כינוי האוניברסיטה מ-COLONIALS ל-REVOLUTIONARIES וזאת בשל העוולות המיוחסות ל-COLONIALS. אבל כאשר מגיעים הדברים לכלל רגשות היהודים כלפי הנאצים, GW סובלת מחרשות.

   אוניברסיטת WESLEYAN בקונטיקוט הזמינה את FRIEDRICH AUHAGEN, איש ממסד נאצי, לקמפוס שלה בשנת 1934. פרופסור פאול קורץ ביקר בגרמניה הנאצית פעמים רבות ובשובו דיווח באורח חיובי לציבור הסטודנטים. האוניברסיטה גמלה לו בקידום לראשות ההוצאה לאור של המוסד. גם WESLEYAN נטלה חלק בחילופי-סטודנטים ולא נקטה בשום אמצעי נגד סטודנטים גרמנים שהפיצו תעמולה נאצית. אחד מהם היה גרהרד הס, אחיינו של מס' 3 בהיררכיה הנאצית (רודולף הס), שקיבל במה להגן על היטלר. עיתון הקמפוס, THE ARGUS, פירסם מודעות מטעם משרד התיירות הנאצי לעידוד ביקורים בגרמניה וגם פירסם כתבת שער המהללת את משטר היטלר.

   בשנים האחרונות מפנה WESLEYAN תקציבים לשימור BEMAN TRANGLE, רובע אפרו-אמריקני היסטורי הסמוך לקמפוס. פרויקט זה אינו יכול להעלים את העובדה שכמה מראשי האוניברסיטה בעבר הטיפו להחזרה מסיבית של שחורים מארה"ב לאפריקה, או את העובדה שהאוניברסיטה אימצה במשך שנים רבות מדיניות קבלה ללימודים של לבנים בלבד. אבל למזער פרויקט BEMAN מציין את הזדהותה של האוניברסיטה עם רגשות הקהילה האפרו-אמריקנית.

   אם כך מדוע אין אף אחת מאותן אוניברסיטאות מראה הבנה דומה לרגישות הקהילה היהודית? מדוע הן מודות – אם כי באיחור – בנטיות העבר הגזעניות נגד השחורים, אבל אינן מודות ביחסיהן האינטימיים עם המשטר הגזעני הנאצי האנטי-יהודי בעליל? מדוע הסטנדרט הכפול?

תרגם והביא לדפוס

חזי רפופורט

בוקה ראטון, פלורידה.

אהוד שלום רב,

   בימים אלה "אוניברסיטאות הקיסוס", או אם תרצה "מגדלי השן", בארה"ב דומות לגייזרים בפארק הלאומי בילוסטון: לאחר תנומה לפרק זמן הן מתעוררות בפרץ אדיר של אנטישמיות שנותנת השראה לרצח ולשריפת יהודים.

אני שולח לך במצורף תרגום מאמרו של חברי רפי מדוף המצביע על ההיסטוריה המבישה של אותן אוניברסיטאות.

שבת שלום,

חזי רפופורט

* * *

עמנואל בן סבו

מבצעים פשעי מלחמה במדינת ישראל

הם גיבורי התרבות של העולם הערבי, תמונותיהם עוד רגע קט יהפכו למדבקות באלבום הכוכבים של ילדי החולמים על השמדת מדינת העם היהודי.

הם הכוכבים בערוצי התקשורת הערביים בעולם כולו, פרצופיהם מעטרים את מהדורות החדשות ועלילות הדם שלהם מתורגמות לערבית מדוברת.

הם המבאישים את ריחה של המולדת, בעיצומה של מלחמה בשבע חזיתות מוציאי דיבתה רעה, המעלילים עלילות דם, עלילות כזב נגד אריות האומה, לוחמינו היקרים, הם המדברים על פשעי מלחמה, תחביב הרג תינוקות, הם יקירי ארגוני הטרור, ראשי ארגוני האנטישמיים ביקום.

הנקלים הללו מבצעים בחודשים האחרונים פיגועי תדמית נוראיים בעולם, פיגועים אסטרטגיים אשר ייקח שנים רבות להשתחרר מהם, כת השנאה מפיצה עלילות כזב ומאשימה את צבא ההגנה לישראל, הצבא המוסרי בעולם, ברצח עם, בפשעי מלחמה, בהרג חפים מפשע כתחביב, אוטו-אנטישמיות בתפארתה.

במעוזי הטרור ובארגוני האנטישמיים בעולם מכירים אותם בשמם, בדרגותיהם בתוארי העבר שלהם מזהים את קלסתרוני פניהם, הם הפכו לחלק ממשפחת השנאה הגלובלית, משפחת שונאי היהודים, חלק ממכונת התרעלה העולמית.

בבירות עולם שטוף שנאה לישראל וליהודים, יש מי שמזהים תהליכים ושוקלים להעניק למתורגמים המכפישים את שם ישראל בעולם, פרסים, אותות ותעודות הערכה, גביעי הוקרה על היותם נושאי דגל השנאה כנגד אחיהם.

אלו הם המבצעים פשעי מלחמה במדינת ישראל בעיצומה של מלחמת הקוממיות, אלו הם המחלישים, המדכדכים, המבאישים את ריחה של מדינת ישראל, אלו הם המתורגמים לערבית, המשחירים בעולם את מדינת היהודים היחידה, אלו הם נושאי החרפה, הבושה, הכתם הבל יימחה החקוק על מצחם לדיראון עולם.

היום ניתן, בפרספקטיבה של זמן, לקבוע בוודאות כי מדינת ישראל יכולה היתה להיות במקום אחר לחלוטין אילולי פעילות השנאה של מבצעי פשעי המלחמה בעיצומה של המלחמה, נגד מדינת ישראל ואזרחיה.

יש להם שמות, יש להם פנים, יש להם תארי עבר, יש להם דרגות עבר, יש להם מיקרופונים, יש להם אולפנים, חלקם בבחינת אחריתם מביישת את בחרותם.

ואחרי שכתבנו ואחרי שסמקנו מזעם ואחרי שהסדרנו נשימותינו, מדינת ישראל חייבת לבוא חשבון עם מבצעי פשעי המלחמה נגד המדינה בעיצומה של מלחמת התקומה. חבורה זו מסכנת את ביטחון המדינה, מסכנת את חיילי צה"ל, מסכנת את החטופים, את חיילי צה"ל, את יהודי העולם. חבורה זו מחללת את זכר הגיבורים, אריות האומה, אשר נפלו בשדות הקרב, רומסת את זכר חללי הלוחמים ומשפחת השכול, מבזה את כבוד אלפי הפצועים בשדות המערכה, מכניסה אצבע מזוהמת לעינה של האומה היהודית, מחללת את הקודש.

חבורה מופקרת ומסוכנת זו, המשמשת ביודעין או שלא ביודעין, כפרזנטורים של ארגוני הטרור ושנאת היהודים בעולם, חייבת לשאת במחיר הנזק התדמיתי, במחיר הפגיעה האנושה בחוסן הלאומי, במחיר הפגיעה באריות האומה, הגיעה העת לתבוע את עלבונה של האומה ממחולי פשעי המלחמה נגד מדינת ישראל בעיצומה של מלחמת התקומה.

בית המשפט של אזרחי מדינת ישראל כבר הכריע את גורלם, אפילו לא הערת שוליים בהיסטוריה היהודית, בית המשפט של האומה חייב לבוא חשבון עם שורפי האסמים המשיחיים והמסוכנים.

עמנואל בן סבו

* * *

אורי הייטנר

1. בין שלום הגליל לחרבות ברזל

43 שנים מלאו למלחמת שלום הגליל, שפרצה ב-6 ביוני 1982. היו כשלים רבים במלחמה. הכשל הראשי, היה הברית עם כנופיית הפלנגות המושחתת, והניסיון להעלותה לשלטון מתוך אשלייה שהדבר יביא לשלום בין המדינות. אגב, מעטים זוכרים זאת, אך ב-17 במאי 1983 נחתם הסכם שלום בין ישראל לבנון, שלא החזיק מעמד אפילו דקה. היו כשלים בהתנהלות הממשלה, כמו הסתרת מידע מהממשלה ומראש הממשלה בידי שר הביטחון אריק שרון. היו גם לא מעט כשלים מבצעיים, כמו בקרב סולטן יעקב שחזר לאחרונה לכותרות עם השבת גופתו של צבי פלדמן ועוד. היתה התבוססות מיותרת בלבנון עד ההתבססות ברצועת הביטחון ב-1985 (שהנסיגה ממנה בשנת 2000 הייתה שגיאה היסטורית).

אבל על אף הכשלים, מלחמת שלום הגליל המושמצת כל כך, היתה מלחמה צודקת מאוד, חכמה וחשובה, והשיגה תוצאה חיובית מאוד. היא זכתה לכינויי גנאי נפסדים, שהנה, אפילו במלחמת חרבות ברזל, המלחמה נגד חמאס בעקבות 7 באוקטובר, ממחזרים ומדקלמים אותן סיסמאות עבשות על "מלחמת ברירה", "מלחמת שולל", "מלחמה לא לגיטימית", "מלחמת שלום נתניהו" (אז היא כונתה "מלחמת שלום השרון") וכו'.

הבה נעמיד את העובדות על דיוקן, ונעשה צדק עם מלחמת שלום הגליל. ראשית, זו היתה מלחמה לשלום הגליל. כך ראוי לכנות אותה, על פי מטרתה וייעודה. השם "מלחמת הלבנון" נועד להציג את עיקר תכליתה לא בהגנה על צפון המדינה, אלא בשאיפת התפשטות ללבנון.

היתה זו מלחמה למיטוט שלטון אש"ף וכוחו הצבאי. אש"ף השתלט על דרום לבנון, התבסס בביירות והעמיד בצל את השלטון הלבנוני. למלחמת האזרחים בלבנון שפרצה ב-1975, אחראי במידה רבה אש"ף, שניסה להעצים את כוחו בלבנון, כדי לפעול ממנה להשמדת ישראל.

קצת רקע היסטורי – בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים, התבסס אש"ף, בהנהגת רב המרצחים ערפאת, בירדן, ומשם פעל נגד ישראל ונגד ירדן. בספטמבר 1970 המלך חוסיין הוביל מלחמה נגד אש"ף, גירש את ערפאת וצבא מחבליו והם עברו ללבנון. משם הם פגעו בנו שוב ושוב. משם יצאו פיגועי טרור קטלניים כמו הטבח בילדי אביבים, הטבח במעלות, הטבח בקריית שמונה, הטבח בכביש החוף, הטבח במלון סבוי, החדירות הקטלניות לקיבוץ שמיר, לכפר יובל, למשגב עם, לנהריה (1974, 1979) ועוד ועוד, וכן ירי קטיושות חוזר ונשנה על קריית שמונה ויישובי הצפון. משם יצאו הפקודות גם לפיגועים נגד ישראל בכל העולם, ובראשו הטבח במינכן. אפשר לראות בפיגועים הללו קדימונים ל-7 באוקטובר. אותה אכזריות, אותו טבח בילדים. במשגב עם חדרו המחבלים לבית התינוקות של היישוב וחטפו את התינוקות. בנהריה רצח הגיבור הלאומי הפלשתינאי סמיר קונטאר את עינת הרן בת הארבע כאשר רוצץ את ראשה בכת הרובה לעיני אביה ואח"כ ירה בו למוות. ההבדל העיקרי בין הטרור מלבנון לבין ה-7 באוקטובר, הוא שאז המחבלים התבצרו עם בני הערובה שחטפו בשטח ישראל, ועתה הם חטפו אותם לשטחם.

צה"ל הגיב בפעולות גמול, שהמפורסמת והמוצלחת שבהן הייתה מבצע "אביב נעורים" נגד מפקדות אש"ף בביירות (1973). לאחר הטבח בכביש החוף (1978) יצאה ישראל למבצע ליטני, שהיה מבצע נרחב יחסית, אך לא מוטט את שלטון אש"ף בדרום לבנון.

במלחמת "שלום הגליל", עשתה ישראל את מה שהיה עליה לעשות בעזה שנים לפני 7 באוקטובר – יצאה למלחמה כדי למוטט את אש"ף ולהסיר את האיום מעל ישראל. ההבל על "מלחמת ברירה" לא לגיטימית, הוא לב מחדל 7 באוקטובר. הגישה שעל פיה לא לגיטימי ליזום ולתקוף, והמלחמה לגיטימית רק כאשר היוזמה בידי האוייב שפותח במלחמה, היא היא מחדל 7 באוקטובר. האמת היא, שהאוייב פתח במלחמה, הנמשכת כבר 78 שנים (ובעצם חמישים שנה קודם לכן), בפלישה לישראל למחרת הכרזתה. זו מלחמה אחת הנמשכת עד היום, היא מלחמת אין ברירה. בתוכה, השאלה היא האם אנו נוטלים את היוזמה כדי לממש את זכותנו להגנה עצמית, או ממתינים באופן פאסיבי לכך שהם ינצלו שעת כושר ויפתיעו אותנו, כמו ב-7 באוקטובר.

אלה שתקפו את מלחמת "שלום הגליל", עשו זאת בשם רוח ההתמכרות לשקט, שהיא המחדל של הממשלה הכושלת, שהמיט עלינו את טבח 7 באוקטובר. הם טענו שעשרה חודשים לפני "הפלישה ללבנון" הייתה הפסקת אש עם אש"ף בלבנון, הגבול היה שקט וישראל הפרה את הפסקת האש בפלישה תוקפנית ללבנון. היתה זו הפסקת אש מסוג הפסקות האש שהביאו ל-7 באוקטובר בדרום ולהתעצמות חיזבאללה בצפון, שעלולה היתה להביא לטבח חמור לאין ערוך יותר מבדרום אילו חיזבאללה הקדים את חמאס, ואיני רוצה לדמיין את התוצאה אילו הותקפנו במקביל מצפון ומדרום. באוגוסט 1981, היתה התחממות גדולה בגבול לבנון ובדרום לבנון. שליח נשיא ארה"ב פיליפ חביב הביא להסכם הפסקת אש. לכאורה, אש"ף כיבד את הפסקת האש. הוא לא ירה ראשון מלבנון. אבל הוא ניצל את הפסקת האש כדי להתעצם ולהעצים את האיום על ישראל ושיגר פיגועים בכל רחבי הארץ והעולם, אך לא ישירות מלבנון. וכאשר ישראל הגיבה על אותם פיגועים, הם תקפו בקטיושות את קריית שמונה ויישובי הגליל. זו היתה, מבחינתם, מהות הפסקת האש – הם לא יתקפו, בשלב זה, מתוך לבנון, אלא ברחבי הארץ, וישראל לא תוכל להגיב בלבנון, אף שמשם יצאו ההוראות לפיגועים, ואם ישראל תגיב, היא כביכול הפרה את ההסכם ולכן זכותם להגיב בירי קטיושות. מי שיצאו נגד המלחמה, תמכו למעשה בפרשנות האש"פית, והתמכרו לשקט היחסי בצפון.

המלחמה פרצה בעקבות ההתנקשות בחייו של שגריר ישראל בבריטניה שלמה ארגוב. "זה לא אש"ף," טענו מתנגדי המלחמה. זוכרים את "זה לא חמאס, זה הג'יהאד האסלאמי," כחלק מן הרמייה העצמית של ההתמכרות לשקט? הנה, כך היה גם אז. בעקבות ההתנקשות, ישראל הפציצה קני מחבלים בלבנון. בתגובה, אש"ף פתח בירי קטיושות נרחב לצפון, וישראל ראתה בכך קאזוס בלי (עילה למלחמה) וצה"ל פתח בתמרון הגדול בלבנון.

אין מלחמה צודקת מזו. היא צודקת יותר ממלחמת חרבות ברזל, כי היא מנעה את הטבח, ולא הגיבה עליו. היא המלחמה שהיה על ישראל לבצע בעזה שנים לפני 7 באוקטובר, שהיתה מונעת את הפורענות הגדולה.

ההצלחה היתה גדולה. אש"ף גורש מלבנון. ערפאת וצבאו המובס נאלצו לגלות לתוניס. כך יש לסיים את מלחמת "חרבות ברזל".

את ההישג החשוב הזה אנחנו, בטיפשותנו, ביטלנו כעבור 9 שנים, בהסכם אוסלו, שהחזיר את ערפאת וצבא הטרור שלו לתוככי ארץ ישראל, והמטנו על עצמנו את גלי הטרור, מאמצע שנות ה-90 ועד 7 באוקטובר. בוגי יעלון אמר אז שאש"ף ניסה להרוס את ירדן וגורש ללבנון, ניסה להרוס את לבנון וגורש לתוניס, עכשיו הזמנו אותו לכאן כדי שיהרוס את ישראל.

שמעתי השבוע את משה רדמן מסביר, שכיוון שגירשנו את אש"ף קיבלנו את חיזבאללה שמילא את הוואקום. כביכול, אם אש"ף היה נשאר, חיזבאללה לא היה קם, כלומר אנחנו הבאנו על עצמנו את האיום הזה. הטיעון הזה חסר שחר מבחינה היסטורית. את חיזבאללה הקימה איראן. המהפכה האיסלמית באיראן הייתה ב-1979. לאחר התבססותה, היא החלה להקים פרוקסי לייצוא המהפכה. היא הקימה את חיזבאללה בלבנון בראשית שנות ה-80. היא היתה עושה זאת עם או בלי מלחמת שלום הגליל. ואלמלא מלחמת שלום הגליל, מלחמתנו באש"ף וחיזבאללה מתוך לבנון היתה קשה לאין ערוך.

מחדל 7 באוקטובר היה שנות ההתמכרות לשקט מתוך פחד מהסלמה וממלחמה. לקח 7 באוקטובר, הוא שבתוך מלחמת האין ברירה, שבה אנו מצויים מיום הקמת המדינה, היוזמה ההתקפית חייבת להיות שלנו ואסור לנו לאפשר קיומו והתעצמותו של איום מעבר לגבול. זה מה שעשינו בצורה מופתית בסוריה לפני חצי שנה. אפשר לומר שב"שלום הגליל" יישמנו את לקח 7 באוקטובר 41 שנה קודם לטבח.

והנה, גם כאשר הותקפנו בצורה אכזרית כל כך, ויצאנו למלחמת "אין ברירה" במובן של הדיפת התוקפן אחרי שהפתיע אותנו, עדין יש בתוכנו רבים שחזרו לסיסמאות ההבל על "מלחמה בלתי לגיטימית", "מלחמת ברירה" ו"מלחמת שולל", וקוראים להפסיק את המלחמה "עכשיו", בטרם הושגו מטרותיה.

[אהוד: אורי, רק תתעורר מצביעותך ותתאר לעצמך מה היו כותבים אורי הייטנר וחבריו לדעה כמו שקמה ברסלר ו"מפגיני המחאה" האלימים והסרבנים – על "הסמרטוט"-בלשונך, נתניהו, אילו פתח במלחמה יזומה נגד חמאס לפני ה-7 באוקטובר – "כדי להיחלץ ממשפטיו"!]

2. צרור הערות 8.6.25

* בלתי כשיר – בימים שבהם אנו קוברים את טובי בנינו, רק השבוע נהרגו שמונה חללים, ראש הממשלה עסוק כל כולו בניסיון נואש להעביר את חוק ההשתמטות.

כדי לקדם את החוק המושחת והמרושע, הוא כבר הדיח את שר הביטחון, הביא להתפטרות הרמטכ"ל וכעת הוא מנסה להדיח את יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. כל אלה הם מכשולים בדרכו לחגיגת ההשתמטות הגדולה. מי שנוהג כך בשעת מלחמה, תוך פגיעה בזדון בביטחון המדינה, מעיד על עצמו שוב שאינו כשיר לראשות הממשלה. לך כבר, לך!

* בעד חוק הגיוס – בעד איזה חוק גיוס אני? האם יש חוק גיוס שלא אראה בו חוק השתמטות?

כן. חוק שירות ביטחון, שעל פיו אני התגייסתי, ילדיי התגייסו וגם אתם, רוב הקוראים.

פשוט מאוד. יש להחיל את החוק הזה על החרדים, ולבצע ניתוח לניתוקם מפטמות תקציב המדינה.

* הליכה לקראתם – כיוון שאני מתנגד לכל פשרה באשר לגיוס החרדים, נשאלת השאלה ובמה אני מוכן ללכת לקראתם, או ליתר דיוק, איפה אני מציע שהמדינה תלך לקראתם?

ראשית, איני חושב שצריך ללכת לקראתם. הרי מה אנו דורשים מהם? את מה שאנו דורשים מעצמנו. להתגייס לצה"ל. את מה שעשו הורינו, מה שאנו עשינו ומה שעושים ילדינו. את מה שנדרש מאזרחי ישראל. למה צריך ללכת לקראתם?

שנית, חרף האמירה העקרונית הזאת, אני מוכן ללכת לקראתם, בהקמת מסגרות צה"ליות ייחודיות לחרדים. זה ויתור גדול. אני מאמין בצבא העם, צבא ממלכתי, שהוא גם כור ההיתוך של הישראליות. היחידות המגזריות של החרדים מנוגדות בתכלית הניגוד לאתוס הזה, שהוא כה חשוב בעיניי. הן תופעה שלילית.

ואף על פי כן, אני מבין את הקושי לאחר עשרות שנות השתמטות, כשההשתמטות היא בסיס החינוך בחברה החרדית; אני מבין את החששות, ומוכן לשלם את המחיר הזה למען המטרה של גיוס החרדים.

כיוון שאני מאמין שגיוס החרדים ירפא את החברה החרדית החולה, ישנה את אורחותיה הכלכליים ויהפוך אותה לחברה יצרנית, תורמת ומתפרנסת, וישלב אותה במדינה, אני מאמין שהמסגרות הנפרדות לא תישארנה לנצח, אלא תתייתרנה מאליהן בעתיד.

* סנקציה בלתי לגיטימית – חייבים להשית סנקציות אישיות על המשתמטים. אין לאפשר להם להוציא רישיון נהיגה. אין לאפשר להם לצאת מן הארץ. כמובן שיש לנתק אותם ואת מוסדותיהם מתקציב המדינה. אך יש סנקציה אחת, שמתנגדי ההשתמטות וארגוני המילואימניקים דורשים, שאיני תומך בה ובעיניי היא אינה לגיטימית – שלילת אזרחות ומניעת זכות הבחירה.

חצי שנה אחרי שרצח את ראש הממשלה, יגאל עמיר הצביע בבחירה ישירה לראשות הממשלה. כל האסירים מצביעים בבתי הכלא. למה? כי האזרחות היא זכות בסיסית. אזרח שפשע – המדינה מענישה אותו. מטילה עליו קנסות, אוסרת אותו בכלא, שולחת אותו לעבודות שרות. אבל אזרחותו אינה פוקעת.

אם כך כשמדובר באזרח בודד, לא כל שכן בקבוצות שלמות באוכלוסייה. שלילת זכות הבחירה שלהם אינה דמוקרטית. היא גם בלתי חוקתית. אין שום סיכוי שבג"ץ לא יפסול חוק כזה.

שלילת זכות הבחירה מאוכלוסיות מוגדרות בישראל, החרדים והערבים, תפגע פגיעה קשה ביותר במעמדה הבינלאומי של ישראל. המעמד הזה נפגע קשות שלא בצדק במלחמה. האם צריך לתת לשוחרי רעתנו גם סיבה צודקת לצאת נגדנו? חובה להיאבק בהשתמטות הממארת. יש לשים לה קץ. ויש לפגוע אישית במשתמטים. אך שלילת אזרחות היא גשר אחד רחוק מדי.

* צדיק בסדום – "גורם בכיר בליכוד", כלומר נתניהו, תוקף בחריפות את יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ח"כ יולי אדלשטיין, על כך שהתעקשותו בנושא חוק ההשתמטות תגרור את ישראל לבחירות, בזמן שצה"ל במבצע הכרעה בעזה, החטופים בידי חמאס וברקע איום הגרעין האיראני. הוא טוען שזה חוסר אחריות טוטאלי מתוך שיקולים פוליטיים צרים ונקמנות פוליטית.

אין גבול לצביעות, לחוסר האחריות הלאומית ולתרבות השקר של "הגורם הבכיר בליכוד". בעיצומה של מלחמה, כשהחטופים בידי חמאס וברקע האיום האיראני, כשהמילואימניקים קורסים אחרי מאות ימי מילואים וכשצה"ל משווע ל-15,000 לוחמים לצורך מימוש החלטות ממשלתו, הוא מנסה בכל מאודו, בכל תרגיל פוליטי ובלי לבחול באף השמצה, לחוקק את חוק ההשתמטות הממארת, חוק מושחת ומרושע, הסותר את האינטרס הלאומי של ישראל, מחבל במאמץ המלחמתי ותוקע סכין בגב לוחמי צה"ל.

הגורם הבכיר בליכוד, שאשם במחדל הנורא, ממשיך לחבל בביטחון המדינה במזיד, מתוך אינטרסים פוליטיים ואישיים צרים ומושחתים. כל הכבוד ליולי אדלשטיין, צדיק בסדום, העומד בגבורה בלחצים ומגן על האינטרס הלאומי. אני מקווה מאוד שימשיך לגלות עמידה איתנה ולא ייכנע ללחצים הברוטליים ולאיומי הבייס.

* מי שלא נשבר – אני מאמין שמי שעמד בגאון, בכבוד ובאומץ מול חוקרי קג"ב ולא נשבר בשנות מאסרו ועבודת הפרך בגולאג הסובייטי, יעמוד איתן גם מול מכבש הלחצים המאסיבי של נתניהו והבייס. יולי אדלשטיין – מאבקך נגד חוק ההשתמטות הוא המשך ישיר למאבקי נעוריך למען הציונות.

* אל תירא ואל תיחת – לאחר בחירות 1999, שבהן הדרך השלישית לא עברה את אחוז החסימה, ואהוד ברק עלה לשלטון והסתער בנחישות על המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, פניתי ליולי אדלשטיין, אז ח"כ בסיעת ישראל בעלייה, בראשות שרנסקי, והצעתי לו להיות יו"ר שדולת הגולן בכנסת. למה דווקא הוא? ראשית, כי ישראל בעלייה היתה בקואליציה, ורצינו שאיש הקואליציה ימלא את התפקיד. שנית, כי אדלשטיין הוא דמות לאומית מוערכת, מימיו כמסורב עליה ואסיר ציון בבריה"מ. אדלשטיין נענה לאתגר.

בבחירות הבאות, ב-2003, הצבעתי בעד ישראל בעלייה. מאז, לא היה בינינו כל קשר. היום, לאחר למעלה מעשרים שנה, יצרתי איתו קשר. וכך כתבתי לו, בין השאר:

אני עוקב בהערכה רבה אחרי עמידתך האיתנה בלחצי נתניהו והבייס, והתעקשותך לפעול למען האינטרס הלאומי והביטחוני, ולא להכפיף אותו לאינטרס פוליטי ציני. יישר כוחך! אל תירא ואל תיחת!

* חבל שלא עלו לארץ – האחרון לציון על אדלשטיין: חבל שהוא עלה לארץ. חבל שהאחרון לציון והחרדים עוד לא עלו לארץ. פיזית הם מתגוררים כאן, אבל הם עוד בגולה.

* אסקופה נדרסת – עצם ההיתכנות של הדחת יו"ר ועדה בכנסת בידי ראש הממשלה, היא עדות לאנומליה שאליה הידרדרה הדמוקרטיה הישראלית תחת שלטונו הכוחני והדורסני של נתניהו ועם נמושות כמו יריב לוין ואוחנה כיו"רי הכנסת. אלה יו"רים שאינם מבינים את תפקידם. אינם מבינים שאינם זרוע של ראש הממשלה. וכך, מעמדה של כנסת ישראל הידרדר לשפל חסר תקדים, עד שהפכה אסקופה נדרסת של הממשלה. יש צורך ברפורמה יסודית ומקיפה לחיזוק הכנסת וביצור מעמדה מול הרשות המבצעת. בין השאר, יש לקבוע שהדחת יו"ר ועדה תיעשה רק בהחלטת 2/3 מחברי הוועדה בהצבעה חשאית. מקום שבו ראש הממשלה יכול להדיח יו"ר ועדה שתפקידה לפקח עליו, הוא דמוקרטיה חולה. מזימתם של נתניהו, יריב לוין, רוטמן וחבר מרעיהם, היא להשתלט גם על הרשות השופטת כפי שהשתלטו על הרשות המבצעת.

* ברגע נדיר ביותר של אמירת אמת – לא אחת כתבתי שנתניהו מעולם לא נתפס בדבר אמת. האמת שזאת הגזמה קלה. לעתים נדירות ביותר, אחת לכמה שנים, מתפלק לו איזה דבר אמת.

כך קרה ביום רביעי, כאשר בשיחה, שכנראה לא ידע שהיא מוקלטת, הוא סיפר לרב הירש, ברגע נדיר ביותר של אמירת אמת, שהסיבה לפיטוריהם של שר הביטחון גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי (שהתפטר, אך אין ספק שמר מחדל דחף אותו לכך), היתה התנגדותם לחוק ההשתמטות.

איפה אתם, כל הביביסטים, שקפצתם מעורכם בכל פעם שכתבתי שזאת סיבת הפיטורין? תודו שדיקלמתם דפי מסרים שקריים של תעשיית השקרים וההסתה? למר מחדל ולבובת הפיתום שלו, שר ההשתמטות, צפויה הפתעה. גם הרמטכ"ל אייל זמיר יבריז להם. גם הוא יעדיף את האינטרס הלאומי על האינטרס הפוליטי המושחת שלהם, וגם הוא לא ישתף פעולה עם דחיפת חוקי ההשתמטות הממארת.

* לגנות את אסקין – אביגדור אסקין הוא מהגרועים והנקלים בקרב החיה הכהניסטית. אביגדור אסקין הוא מחבל מתועב. הוא היה מראשי המסיתים לרצח רבין. הוא אירגן טקס פולסא דנורא לרבין חודש לפני הרצח. אחרי הרצח הוא הלל ושיבח את יגאל עמיר, שגאל את עם ישראל. הוא הפך למקורבו וחברו של הרוצח, פועל לשחרורו, ארגן חגיגות יום הולדת לכבודו. הוא ישב בכלא פעמים רבות. בין השאר בשל הטלת ראש של חזיר לבית הקברות המוסלמי בחיפה. פעם אחרת הוא הטיל גוויית חזיר למסגד אל אקצא. אירוע אחר הוא שידול להצתת משרדי ארגון דור שלם דורש שלום, אחרי רצח רבין. הוא גם ביצע מעשי טרור נגד ערבים. אלה רק מקצת מעלליו של אחד המקורבים ביותר לאבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י.

ג'וש בריינר מדווח ב"הארץ", שבמסיבת בר מצווה לבנו של המחבל, התארח ונאם ראש הכנופייה, שלחרפתנו הוא השר האחראי על אכיפת החוק בישראל. בן גביר הלל ושיבח את המחבל, אמר שהוא מופת של מסירות נפש שעשה דברים טובים למען עם ישראל. מקצת הדברים הטובים הזכרתי לעיל.

מן הסתם, פרסום הכתבה יעורר גינויים חריפים לשר התומך במחבל. אך לדעתי מי שראוי לגינוי הוא דווקא אסקין, על תמיכתו בבן גביר, כי בן גביר מסוכן לישראל לאין ערוך יותר מאסקין, כהנא, גולדשטיין ויגאל עמיר גם יחד.

כזכור, באותו שבוע שבו ערך אסקין את טקס הפולסא דנורא לרבין, בן גביר, בשבתו כדוצ'ה של הכהנא-יוגנד, הציג לעיתונאים את הסמל שהם תלשו ממכוניתו של רבין והבטיח: "בפעם הבאה נגיע אליו." ובניגוד להבטחותיו למגר את הפשיעה ולחזק את המשילות, את ההבטחה הזאת הם קיימו ובגדול. אז הם הגיעו לרבין. היום הוא מסוכן יותר, כי הוא הגיע ללב לבו של השלטון, כסוס טרויאני לחיסול הדמוקרטיה מבפנים.

* הפגנת השקר – לפני כשבועיים-שלושה, מוסף "הארץ" הוקדש, בכתבת שער שהתפרסה על פני עמודים רבים, למתקפה קשה נגד בג"ץ, שהוא שותף לפשעי המלחמה של צה"ל ברצועת עזה. על פני עמודים רבים נמרחו ציטוטים המוכיחים שצה"ל קיבל גיבוי מוחלט מבג"ץ לפשעיו וכל העתירות נגדו נדחו. לשיטתם הם צודקים. אם מלחמת המגן, שלא היתה צודקת ממנה מאז המלחמה בנאצים, היא "פשע מלחמה", הרי שבג"ץ אכן שותף להם, כי בג"ץ אכן מגבה לחלוטין את צה"ל ודוחה את העותרים נגד פעולותיו.

אבל ארגוני הימין יוצאים להפגנת שקר נתעבת, נגד נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית והיועמ"שית גלי בהרב מיארה שמונעים את הניצחון. הם השעיר לעזאזל לכישלונו החרוץ של מר מחדל, האיש שהמיט עלינו את האסון הגדול ביותר מאז השואה ובמשך עשרים חודשים אינו מצליח להוביל לניצחון. זה לא בגללו. אילו זה היה תלוי בו, מזמן כל החטופים היו בבית, כל חמאס היו מוגלים ורצועת עזה היתה נקייה ממחבלים. אבל עמית וגלי עוצרים אותו. הפגנת שקר של תרבות השקר; התרבות של השקרן המוחלט ומעריציו.

[אהוד: לא נמאס לך לכתוב שטויות?]

* פינוי קטלני – לאורך כל המלחמה אני יוצא שוב ושוב נגד חרפת פינוי יישובי הצפון, שהיא מכה לציונות. השבוע התפרסם נתון מדאיג ביותר. שיעור המיתה הטבעית ביישובים המפונים בצפון גדול פי 5.6 (!) מאשר ביישובים שלא פונו. קִרְאוּ שוב את הנתונים. זה בלתי נתפס.

ועוד אומרים לנו שהפינוי הציל חיים... אלמלא הפינוי, לא היינו סופגים במשך עשרה חודשים ירי בלתי פוסק מלבנון, כולל ירי מדויק לבתי יישובי הצפון. אלמלא הפינוי, מבצע הביפרים והבליץ שבעקבותיו היו נעשים חודשים רבים קודם לכן, והיו נמנעים נזק, הרס והרג כבדים.

ועדת החקירה הממלכתית, שתקום, והיא תקום על אפו ועל חמתו, חייבת לחקור את הפינוי.

* מי מאריך את המלחמה – הטענה המקובלת, שלפיה חמאס מעוניין בהפסקת המלחמה וישראל מסרבת לכך, היא היפוכה של האמת. יש דרך  להפסיק את המלחמה – החזרת כל החטופים, פירוק חמאס מנשקו, יציאת הנהגת חמאס לגלות ופירוז הרצועה. אם חמאס יסכים לכך מחר – מחר תיפסק המלחמה. אם חמאס היה מסכים לכך לפני שנה, המלחמה הייתה מסתיימת לפני שנה. חמאס יכול להסכים לכך גם ב-8 באוקטובר.

ישראל מציעה כל הזמן להפסיק את המלחמה, אך חמאס דוחה זאת ומעלה דרישות בלתי אפשריות, ובכך מנציח את המלחמה ומעמיק את הסבל שהמיט על עמו.

* מחלוקת לגיטימית – כשחיילי צה"ל מחרפים את נפשם לחילוץ גופה של חטוף תאילנדי – איך אפשר עוד לטעון את הטענה הדמגוגית, שלפיה ישראל "מפקירה" את החטופים?

יש מחלוקת לגיטימית, בין דעות לגיטימיות, באשר לדרך הנכונה לשחרור החטופים. אין מחלוקת על עצם חשיבות השבתם. אין מי שרוצים להחזירם ומי שמפקירים אותם.

יש למצוא את הדרך האחראית להחזרתם ולסכל את החטיפה הבאה.

* מדיניות בייס – הסיוע ההומניטרי לעזה במתכונת החדשה, עוקפת חמאס, היא אינטרס לאומי חשוב של ישראל ותרומה משמעותית למאמץ המלחמתי. לא בכדי, חמאס עושה כל מאמץ כדי להכשיל זאת, כולל ירי לעבר אוכלוסייה אזרחית עזתית בדרכה לנקודות החלוקה.

מוטב שנשיג לכך מימון זר, אך אם טרם הושג המימון, יש הצדקה לכך שישראל תממן זאת.

איני רואה פסול במימון. אבל בממשלה הזאת, גם דברים נכונים חייבים להיעשות עקום.

המהלך הזה נעשה בחוסר שקיפות קיצוני. הוא הוסתר מהעם, מהכנסת ומוועדת הכספים של הכנסת, מהממשלה ומהקבינט. ההחלטה הועברה במחטף ובמרמה.

חוסר השקיפות אינו נובע משיקולים ביטחוניים, כלכליים או מדיניים אלה או אחרים. ההיפך הוא הנכון, מבחינה מדינית ראוי שנתהדר בכך, כאשר העולם מאשים אותנו בהרעבה. במקום למנף את המהלך להישג מדיני, תודעתי והסברתי, אנו מסתירים אותו משיקולים פוליטיים – לא להרגיז את הבייס, בעיקר את הבייס שסמוטריץ' מקווה שיהיה לו.

קיסינג'ר הגזים כאשר אמר שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים, אולם בממשלה הנוכחית יש לישראל רק מדיניות בייס.

* פרוקסי במזרח הגולן – על ישראל להקים בשטחים שבשליטתה במזרח הגולן, שאותם תפסנו לאחר התמוטטות שלטון אסד, פרוקסי בנוסח צד"ל (רק בלי לבגוד בהם כפי שבגדנו בצד"ל). במרכזו, כמובן, לוחמים דרוזים, אך יש לצרף גם כוחות מקומיים אחרים, שעשויים להיות בעלי ברית שלנו.

* מיהו המשיחי – בנאום הפרידה שלו מצה"ל, אחרי 33 שנים, אמר אלוף דוד זיני, שהודבק לו הכינוי "משיחי", שמשיחיות אינה מילה גסה, שהציונות היא תנועה משיחית ושבן גוריון היה משיחי. כל מי שיעיין בכתביו של בן גוריון ייווכח שהוא צודק. בן גוריון דיבר תדיר על הציונות במונחים משיחיים, על הקמת המדינה כאתחלתא דגאולה, ושעוד רבה הדרך אל הגאולה השלמה – גאולה לאומית וחברתית. ואם נאמץ את המושג "משיחיות" כשם גנאי למי שמנותק מהמציאות ומנסה לכפות עליה אידיאה-פיקס מנותקת, הרי המועמדים הראשונים לתואר, הם מי שאחרי שבעה באוקטובר ממשיכים לדבר על מדינה פלשתינאית.

* זיהום סביבתי – גרטה טונברי היתה פעם פעילה סביבתית. היום היא פעילה אנטישמית. היא משתתפת במשט האנטישמי לעזה, בהזדהות עם חמאס. זו הזדהות עם הטבח. זו הזדהות עם האונס. זו הזדהות עם הביזה. זו הזדהות עם החטיפה. זו הזדהות עם אחזקת החטופים עשרים חודשים במנהרות תת-קרקעיות, הרעבתם והתעללות בהם. זו הזדהות עם הפיכת אזרחים וילדים עזתים למגינים אנושיים. זו הזדהות עם שימוש בבתי חולים ובתי ספר כבסיסי טרור. זו הזדהות עם ירי על אזרחים עזתים כדי למנוע מהם נגישות לאספקת הסיוע ההומניטרי.

פעם היא הייתה פעילה סביבתית. היום היא זיהום סביבתי.

* מגן אנושי – מה יקרה אם נאפשר לגרטות לרדת בעזה, ואח"כ נחרים את כלי השיט העוין שלהן?

* אנטישמיות מזוקקת – את מי אני שונא יותר, את סינוואר או את גרטה טונברי.

אין התלבטות. את טונברי. יש צורך בהסבר? אסביר. סינוואר הוא אוייב. יש בינינו סכסוך דמים. סכסוך לאומי. סכסוך על הארץ. הוא אוייב אכזר, רצחני, ברברי, מפלצתי. אבל אוייב.

איזה סכסוך יש לנו עם אנשים כמו טונברי, רוג'ר ווטרס ודומיהם? כאן מדובר באנטישמיות נטו, אנטישמיות מזוקקת, אנטישמיות נטולת כל הסבר רציונלי. אנטישמיות לשם אנטישמיות, כמו של היטלר. אני מאחל לה את כל הרע שבעולם.

* התחביב של רוגל אלפר – התחביב החביב על רוגל אלפר הוא להתעלל ברגשותיהן של המשפחות השכולות, לזלזל בהן, לבוז להן, ללעוג לאמונותיהם. מאחד מפשקוויליו השבוע, הוא כתב בבוז על ההלוויות של ההרוגים, שנערכו השבוע, ועל ההספדים. בעיקר הוא התגולל בדברים שכתב חלל, שבו הביע את נכונותו להקריב את חייו. הוא מכנה זאת פשיזם. הוא טוען שלוז הפשיזם הוא הקרבת חיי הפרט למען הכלל וטוען שזה היפוכו של ערך החיים. הוא אינו מסוגל להבין שהנכונות למסירות נפש היא למען הצלת החיים וההגנה על החיים. הרי ראינו בשבעה באוקטובר מה קרה כשצה"ל לא היה. אבל גישתו הנרקיסיסטית אגואיסטית אינה רואה את הזולת ולכן הוא אינו מסוגל להבין.

בעצם, הוא דווקא מבין ומעריץ את הנכונות להקרבה. אבל רק כשמדובר במחבלים פלשתינאים, שהוא מעריץ אותם, את אומץ ליבם ואת הקרבתם.

* מכוערת נפש – יסמין לוי פירסמה בשוקניה פשקוויל נזיפה בערוץ 12, שלטענתה התגייס למען החתונה של אבנר נתניהו. וכיוון שזו חתונה בלתי לגיטימית בעליל, שמתנוסס מעליה דגל שחור, ושיבושה הוא חובה אזרחית, על התקשורת לעודד את השיבוש ולא לצאת נגדו.

ערוץ 12 כגוף לא "התגייס" נגד השיבוש. פשוט הכתבים שלו, כל אחד בפני עצמו, ואיש מהם אינו חשוד באהדה לנתניהו, הפעיל שכל ישר ומוסר בסיסי ויצא נגד המעשה הנתעב.

אבל בעיני לוי החתונה היא פיגוע המוני שחובה לסכל. "חתונת הדמים" היא מכנה אותה. ועל הטענה שאבנר הוא אדם פרטי, שבורח מפרסום ציבורי, היא כותבת, ש"במשפחה הזאת אין בלתי מעורבים." ה"הברקה" הזאת היא כותרת הפשקוויל. ויש לה אקדח מעשן לטענה הזאת. היא מזכירה שלפני כמה וכמה מערכות בחירות נשמע אבנר מביע תמיכה בליכוד. נו, אני שואל אתכם. לאדם שאמר כזה דבר יש זכות לשאת אישה? הרי ברור שהוא ראוי לטיל קרקע ביטול חתונה.

לוי לועגת לאנשי ערוץ 12 ומכנה אותם "יפי נפש". היא רוצה שיהיו מכוערי נפש כמוה.

רעיון שיבוש החתונה הוא מעשה בזוי ונואל ללא קשר לתוצאותיו. אבל התוצאות ברורות. לפחות שני מנדטים לנתניהו. ואם חלילה ממשלת בן גביר-משתמטים-נתניהו תנצח בבחירות הבאות, למשבשי החתונה יהיו מניות יסוד בממשלה הזאת, אפילו יותר מלבעל "הורגים תינוקות כתחביב."

* אפולוגטיקה מביכה – האפולוגטיקה להצדקת דברי הבלע של יאיר גולן מביכה, עלבון לאינטליגנציה. "לא הבנת מה הוא אמר," "מסבירים" לי. "הוא לא אמר שישראל הורגת תינוקות כתחביב, אלא שמדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב. זה לא נכון?"

נו, באמת. אני מבין בדיוק מה הוא אמר, וגם את ההקשר, ואיני קונה את האפולוגטיקה. הוא לא יצא נגד האנטישמיות בעולם המעלילה עלינו עלילות דם על ג'נוסייד ופשעים נגד האנושות, והוסיף ואמר שמדינה שפויה אינה הורגת תינוקות כתחביב, וכיוון שישראל מדינה שפויה הטענות כלפיה שקריות ובזויות. הוא דיבר על כך שהממשלה הפכה אותנו למדינה בלתי שפויה, והראיה לכך היא שמדינה שפויה אינה הורגת תינוקות כתחביב. כלומר, כיוון שאנו הורגים תינוקות כתחביב, זו הוכחה שאנו מדינה לא שפויה. גם אילו נמנע מהמילה "כתחביב", דבריו היו חמורים באותה מידה. אבל הוא הוסיף את ה"כתחביב" כי הוא מתלהם שקורץ לאספסוף המתלהם.

טענה נוספת היא, שמי שגורם נזק ומסייע לתעמולת האוייב אינו גולן אלא השרים והח"כים שמדברים על השמדה, טרנספר, אין בלתי מעורבים וכו'. אילו הוא יצא נגד השרים והח"כים שאומרים אמירות חמורות כאלו ומסביר שהם מסייעים לעלילות הדם השפלות נגד ישראל, הייתי חותם על דבריו. זה לא מה שהוא אמר. ממש לא. למעשה, הוא חיזק אותם והעצים את הנזק שהם גורמים לו.

* תרבות של שחור/לבן – "ימנני"  – כך הגדיר אותי חבר בהתכתבות בינינו בעקבות התקפתי על יאיר גולן בשל עלילת הדם שלו על ישראל. לי זה גרם רק לחיוך סלחני. למה? כי אני רגיל לזה. כבר ארבעים שנה אני ימני לשמאלנים, שמאלן לימנים, ביביסט לרל"ב, רל"ב לביביסטים, בולשביק לפשיסטים, פשיסט לבולשביקים. וכל מה שכתבתי כאן אלו דוגמאות אמתיות. לא המצאתי כלום. אנשי השחור-לבן הקנאים, אינם מסוגלים להכיל את המורכבות. הם מכירים רק שני מצבי צבירה – איתנו או נגדנו. אם אינך לגמרי איתנו אתה שייך להם. זו התרבות הפוליטית, שפעילותי הציבורית נועדה ליצור לה אלטרנטיבה.

* אנקדוטה משעשעת – הסכיתו ושמעו אנקדוטה משעשעת. "האם היית קונה מבנט מכונית משומשת?" – שאל אותי... מי לדעתכם שאל? אהוד בן עזר, הסוגד לשקרן המוחלט נתניהו. הרי כל שקריו של בנט מיום הולדתו ועד היום מתגמדים לעומת השקרים של נתניהו בשעה ממוצעת ביום בינוני.

[אהוד: המלצתי לך כבר כמה פעמים להתייעץ עם פסיכולוג. לצערי לא קיבלת את העצה ואתה ממשיך לכתוב שטויות ואולי גם לתמוך בהתלהבות בבוגי יעלון לראשות הממשלה].

* והשמחה גדולה – לפני 38 שנים נהרג גילי אבוחצירה במוצב מצפה שלגים על החרמון. גילי היה חניך שלי ויותר מכך – חבר שלי. מאז אני בקשר אמיץ והדוק עם המשפחה. שותף לרגעי העצב והשמחה שלהם. כאשר נולד הנכד הראשון, גל אבוחצירה, הקרוי על שם דודו, היתה זו הפעם הראשונה שראיתי אותם שמחים באמת, מכל הלב. ביום חמישי ביליתי בחתונה של גל. והשמחה גדולה. אני כל כך שמח שמרים, הסבתא של החתן, זכתה. לוליק, אבא של גילי, נפטר לפני שמונה שנים.

* אלון פרקס– רס"ר אלון פרקס מקיבוץ כברי, שנפל ברצועת עזה, הוא לוחם בחטיבת הצנחנים במילואים "שועלי מרום", שבה שירתי למעלה מעשרים שנה. הוא היה לוחם בפלוגת העורב, בגדוד הסיור של החטיבה. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: מלחמה שאף פעם לא די לה – במוסף תרבות וספרות של "הארץ" ערב שבועות, התפרסם סיפור יפה של יאיר טיקטין: "הדרשה של הרב כאילו כתבה את עצמה, קיטש ציוני של 'בדמייך חיי'". מתוך הסיפור: "דהרנו פנימה לתוך סימטאות בית חאנון, בפעם המי יודע כמה, במלחמה שאף פעם לא די לה."

בעמוד הבא במוסף, התפרסם מאמר של לילך לחמן, על שלוש יצירות חדשות של המשוררת והחוקרת פרופ' חביבה פדיה, ובו המשפט הבא: "ומעל לכל, השאלה מהו 'הצו הקטגורי' של 'לא תעשה' הנבחנת לא רק בזיקה למוסר האנושי ול'אהיה' היהודי, אלא ביחס למלחמה שלא די לה, כאשר בתוך עזה עדיין חטופים חיים ומתים."

שני הכותבים מתכתבים עם שירו הנפלא של יהודה עמיחי "שיר ליל שבת".

התבואי אליי הלילה

כבסים כבר יבשו בחצר

מלחמה שאף פעם לא די לה

היא עכשיו במקום אחר.

טיקטין הדהד בסיפורו גם את חיים חפר: "ואז אחותו, אימא שלך, בצמה קלועה ויפהפייה שירדה ירוד מן הכתף, התיישבה לידי."

ההשראה היא שירו של חפר "הוא לא ידע את שמה", הנפתח במילים:

הלך הוא יום אחד בדרך לבאר שבע,

הרוח מן הים את השיחים ליטף,

ליד אילן זקן היא את ראשה הסבה,

וצמתה ירדה ירוד מן הכתף.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

רוֹן גֵּרָא

מִלִּים רְחוּמוֹת

"הֱיֵה נָא טוֹב אֱלֵי"

כָּתְבָה רָחֵל.

"כּוֹחִי הוֹלֵךְ וְדַל."

מְבַקֵּשׁ לְהַצִּיל

כַּמָּה מִלִּים צְלוּלוֹת

רְחוּמוֹת

שֶׁיַּעֲנִיקוּ עֵרֶךְ לַחַיִּים שֶׁהָיוּ

לִי עִם אֵם יְלָדַי

וְהִיא עַל עֶרֶשׂ דְּוַי.

פַּחַד הַמָּוֶת עַל שִׂפְתֵיהֶם

וּבְלִבָּם.

כְּשֶׁעוֹדֶנִּי מְהַרְהֵר בְּאוֹרָם

שֶׁל הַיָּמִים הַהֵם.

מִמַּעַל רוּחַ סוֹבֶבֶת

פְּרוּשָׂה כַּחֲרָדָה

כְּעָנָן כָּבֵד

כְּשָׁמַיִם.

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים

המתרקמים בארץ-ישראל

במלאת 40 שנים לצאתו לאור של הרומאן

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת ראשונה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

המשך 2

ומדוע נזכרתי? אולי מפני נס הרגע ההוא, שבו היתה לי התקשות הציצי. אילו זה היה כך גם עכשיו, על שפת הבריכה, הייתי יכולה להיות מושלמת.

אני רוצה להיות מושלמת.

כן, אני יודעת שאני יכולה להיות מושלמת, ולהצליח, כי יש לי נתונים: לא רק גוף, גם ראש טוב על הכתפיים. וכמו שעמדתי על שפת הבריכה, התחלתי מלטפת את עצמי, כך, בלי לחשוב הרבה, לפנֵי כולם – שיתפוצצו!

טְרוֹמְבִּי, המציל מן הים, עמד ודיבר איתי ואני הרגשתי איך הוא הולך ומפשיט אותי בעיניים רצועה-רצועה ומנסה לתפוס את המבט שלי כדי לקבוע משהו לאחר-כך. האמת היא שהוא די מגעיל אותי, שזוף מדי, ממש שחור, והעיניים שלו מתגלגלות במין לובן עטוף קורי-דם, אולי מן השמש כל הקיץ, והמלח, שהורסים להם, למצילים, את העיניים.

לפעמים הוא אומר לי: "לילך, אני מוכרח לגעת בך, אחרת אני לא יודע איך אוכל להתרכז בעבודה שלי היום. אנשים יטבעו!" – נו, מה לעשות, פיקוח-נפש אני לא רוצה על אחריותי, ואז אני אומרת לו, "אבל רק פעם אחת, טרומבי – " והוא תופס בשתי ידיו את החזה שלי מבעד לבגד-הים, ומרביץ סיבוב-סוחט כזה, שנשימתי נעצרת, ובאותו יום טובעים פחות מתרחצים בחוף תל-אביב.

ויום אחד הוא הציע לקחת אותי בחַסַקֶה לסיבוב. היו גלים, והאמת, קצת פחדתי. אבל ידעתי שאפשר לסמוך עליו. שרירים יש לו, בלי עין הרע. הוא יכול להרים חסקה ולהעיף אותה בשתי ידיים ישר לתוך הים. כך לפחות נדמה לי. והסכמתי.

כשעברנו את הגלים הגבוהים, כבר לא ראיתי את החוף, ונעשה יותר שקט. הגלים הנישאים כגבעות הניפו אותנו בתנועת עריסה. שכבתי על גבי והצלתי ביד אחת מפני השמש והשנייה הנחתי תחת ראשי, ואת רגליי פשקתי, כדי שלא אתהפך למים.

"את יכולה להרגיש חופשית!" אמר.

"אני מרגישה חופשית – "

"אבל אם את רוצה את יכולה לשזף את החזה שלך, ואפילו יותר!"

צחקתי.

"הכי הרבה יראו אותך טייסי ההליקופטרים הנוחתים בשדה-דב, ואולי גם הרמטכ"ל או שר-הביטחון – "

המשכתי לצחוק. הוא עמד מעליי, באמצע הסירה, ורגליו כעמודי-ברזל נוצצים, רטובים. חתיך, אבל גס-למדי.

"בטח לא תעזי!" התגרה בי.

"דווקא כן – " הסרתי בבת-אחת את החזייה, השניים שלי – אוהו, התחילו להתנדנד הנה והנה – עם תנועת הגלים, אני חושבת, כשתי שושנות-מים או יותר נכון, מלפפוני-ים.

"יופי, לילך!" אמר. "יש לך אומץ!"

הרגשתי שהוא מפסיק לחתור, ובגד-הים הקצרצר שלו בטח לוחץ לו, כחושב להתפוצץ.

"תשמעי, מותק," אמר אחרי רגע, "אולי תורידי גם למטה?"

קולו היה צרוד, תאוותני.

"מה יש? אני מגרה אותך כשאני לבושה?" צחקתי.

"התרוממת פעם על חסקה?"

"תפסיק לעשות עליי רושם. ואל תנבל את הפה. אתה יודע שאי-אפשר. כולם יראו."

"מתערבים?"

"מתערבים!"

וכך, כדי להוכיח לו איזו רוח-שטות נכנסה בו, פשטתי גם את החלק התחתון. הייתי עכשיו ערומה לגמרי על רצפת הפִיבֶרְגְלַס, והבליטות והגבשושיות הקטנות שלה מדגדגות לי את התחת.

"אני רוצה להראות לך משהו, לילך." ירד וישב מאחוריי כשהוא מסתיר אותי בין זרועותיו העבות, השזופות, ובידי שנינו, מלפנים – המשוט הלבן.

"מה להראות?"

"בואי, אני אלמד אותך לחתור – "

וכך ישבנו והתחלנו לחתור יחד, במשוט, צוחקים כשני שובבים, ואני אמרתי לו:

"אתה רואה? רק לחתור אפשר, וגם זה בקושי – "

ואז הוא אמר לי – "עכשיו מותק, תחזיקי רגע את המשוט – "

החזקתי, ולפתע הרגשתי שהוא מרים אותי במרפקיי, יחד עם המשוט, רגליו המוצקות פרושות קדימה, באלכסון, לשמור שלא תתהפך החסקה, ולאט-לאט הוריד אותי, בעדינות, ואז התחלתי לצעוק, "משוגע! תפסיק! – כולם רואים אותנו!"

"יחשבו שאני מלמד אותך לחתור!"

"תפסיק – "

אבל היה מאוחר. בדרך כלשהי יצא שְׁמוֹקוּלְקלֶ'ה שלו מבגד-הים הצר, מבלי שהתפשט כלל, ואני, מרוב התרגשות ובושה, נפתחתי אליו יחד עם תנועת הגלים, ואותו רגע המשוט כמעט נשמט ממני אבל טרומבי מיד הוסיף וצימד גם את ידיו למשוט, מחבקני סביבי, והמשכנו לחתור כשאני מרגישה את שְׁמוֹקוּלְקלֶ'ה מאחור, תקוע עמוק בתוככי פותצ'יק המסכן, תקוע, תקוע ולא גומר –

ממליח אותי.

"מה איתך? טרומבי – " אמרתי לו, "תרחם עליי, אתה אונס אותי לאור היום!"

כניראה שלא נשמעתי רצינית.

"אני מלמד אותך לחתור, מותק – " נשף בעורפי וצימד אותי אליו יותר חזק, כששני הרפויים שלי מתנודדים על המשוט המחוספס והמלוח, והוא לוחץ אותם מדי תנועה, ושורטם.

טוב, בהתחלה זה היה נחמד, וניראה שאפילו גמרתי, כי היה איזה רגע שהכול הסתחרר נגד עיניי והיה נדמה לי שאני נמסה ואני אחת עם הסירה והגלים והים, אבל פתאום התעוררתי והרגשתי שהחתירה עוד נמשכת ונמשך גם הוא בתוכי, מכאיב נורא, ומי-הים, והמלח, והמשוט המחוספס –

"תוציא את המשוט שלך – " התחלתי לבכות. "אני לא יכולה יותר – "

"מותק, רגע, אני כבר גומר – "

אבל הוא לא גמר. היתה לו מין התקשות כזו, של מצילים. אולי מפני שבשר מלוח נשמר טוב יותר, ואולי בגלל זה שהם שריריים כל כך והכול אצלם קשוח, גם האצבעות, והמשוטים –

בקיצור, הוא הוציא אותו, ואנחנו עדיין יושבים, ואני ערומה לגמרי, רחוק מהחוף, רק דגים קופצים לפעמים סביבי, וכל רגע יכול לעבור הליקופטר מלמעלה עם הרמטכ"ל או שר-הביטחון או יושב-ראש הכנסת או איזו מפרשית או ספינת-מישמר-החופים, ואני יושבת לו על שיפולי הבטן ושמוקולקל'ה מתנודד בין רגליי, לפנים, כאילו היה שלי! – ואז הוא אומר לי, לוחש באוזן:

"תני לי לגעת אותו לך רגע קטן בתוסיק הלבן שלך ומיד אני גומר, נשבע – "

ועוד לפני שאמרתי – "לא!" – שוב הרים אותי במרפקיי – והרגשתי את זה באחוריים שלי, ומיד שיטפון של זרע על רגליי ועל רצפת החסקה, כן, הגיבור הגדול – גמר בחוץ!

"תגיד לי," אמרתי, "אתה עושה את זה כך גם לנערים הקטנים, על החוף?"

"תשמעי, לילך," הוא אמר לי, "אם לא היית בחורה, הייתי חונק אותך עכשיו, על מה שאמרת – "

"סליחה," אמרתי, "רק התלוצצתי."

"אז תסתמי את הפה המלוכלך שלך!"

"הֵי – "

"הֵי? קודם נותנת שירימו אותה בלב-ים ועכשיו עושה את עצמה צדיקה גדולה מִן טִיזְהָה! את יודעת מה אומרים הספנים – כל נמל הוא טוב, בשעת הסערה!"

"טינופת, אני מתפלאה שלא דחפת לי משוט!"

בקיצור, השיוט בחסקה של טרומבי לא נסתיים אז כל כך יפה, מה עוד שהייתי מוכרחה להשתין והוא כבר קם ועמד מעליי וחתר במשוט חזרה לחוף, ואני נשענתי בגבי על קרסוליו והשתנתי בכריעה והוא התחיל לצעוק עליי שאני פסיכית ומה זה נוזל חם על כפות-הרגליים שלו, ושאני אפסיק ללכלך את החסקה שלו!

רציתי לענות לו שאני בסך הכול שוטפת את הכתמים, שהוא הותיר על הפיברגלס – לים התיכון – אבל שתקתי והתלבשתי בכריעה, ואחר-כך השתרעתי לי שוב בקדמת החסקה, אבל על הבטן, שלא לראות אותו. והתבוננתי בחרטום שפולח את הגלים ועולה ויורד עימם, והחוף המתגלה מדי פעם, ומעליו רצועת בתי-מלון הגבוהים עם התחתונים של התיירות על המרפסות כמו דגלונים ביום-חג.

"מה השתתקת? שטינקרית?" שמעתי את קולו, גבוה מאחוריי, במין יהירות שמבקשת להשיב לו את כבודו האבוד.

"אז על מה התערבנו – " הרמתי מעט את אחוריי וניענעתי לעומתו כאילו משם אני מדברת, מהחלק היפה שלי, שידעתי שהוא משתגע עליו.

"מדוע?" שאל בקול ניחר.

"טוב. זה לא היה בדיוק – "

"בדיוק זה שאת שקרנית מזורגגת שאם עוד פעם תפתחי את הפה הגדול שלך אז אני אדאג לפרסם אותך מחוף אל חוף – "

לא עניתי. ולא פניתי לאחור להסתכל לעברו עד שהגענו לחוף, ונפרדנו במין נביחת שלום של כמעט-ברוגז. ועכשיו עמד ושוחח איתי על שפת הבריכה, מנסה לבעול אותי בעיניו וצוחק מלוא שיניו הצהובות, הלחות, ואני מרגישה שמסביב נועצים בנו עיניים כאילו היינו הזוג הכי מחשמל בבריכה וכאילו אנחנו משחקים באיזו הצגה למען ההזיות החושניות של כל הסובבים אותנו, ואז התחשק לי למתוח אותו, ובאמצע הדיבורים שלו על סכסוך-שכר של ועד-המצילים עם העירייה בגלל תוספת-עצמות לעצמות שכואבות מהרטיבות, ושנמאס להם לרשום דו"חות-חנייה בחורף, ולפתוח מחסומים, אמרתי לו, "טרומבי, אני רוצה ללחוש לך סוד – "

הוא נשתתק ונמתח לעומתי בבת-אחת, מטה אוזנו קרוב ככל האפשר אל שפתיי.

"הצלחת כבר לעבור את מחסום פי-הטבעת?"

במקום תשובה הרגשתי שהוא תופס ומרים אותי, מפרפרת בזרועותיו, ידיים ורגליים ושני המתנדנדיים שכמעט קפצו החוצה ממטליות-הבד – וטראחח!!! – זרק אותי למים הקרים של הבריכה.

החלטתי לסדר אותו. צללתי, לקחתי הרבה אוויר. והתחלתי לחבוט בתנועות עזות במים כאילו אינני מצליחה להתרומם ולצוף.

מיד היה לצידי, במים, מושך אותי למעלה.

"שלא תעזי לעשות לי את זה עוד פעם, חַרְמוֹטֵק, את שומעת? – בפעם הבאה תחטפי סטירת-לחי! לפני כולם – "

מה עשיתי? החטפתי לו בעיטה קלה בביצאלאך והסתלקתי לי משם בשחייה. חרמוטק קוראים לי הַזְּרַגְרָגִים האלה, כשרוצים להרגיז אותי, שאני חרמנית! – זה בגלל שמץ המיבטא שירשתי כניראה, מאימא, כשאני מבטאה את שם המשפחה המוזר שלי – הַרְמוֹטֵק, כמו חרמוטק.

[נדפס לראשונה לפני 40 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל].

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

אסטרולוג, 2001

פרק עשרים ותשעה

בליל החתונה עם פרלה, יוסקה שם דבורים על הזין

בגלל הצעקה שתקעה פרלה בליל הכלולות של בנו יוסקה בעל פני התורכי, ואשר הידהדה בחלל המושבה מן הגורן עד היקב ומבית הוועד עד לבית-המרחץ – נתקף הדוד של רותי, מנחם-מוניש גולדשטיק העגלון, בהלה נוראה שגרמה לו עווית של שלשול ושיתוק. לא הספיק ליהנות ממות אשתו וכבר הפך לשבר-כלי החי בחסד כלתו.

פרלה הגברתנית מרימה אותו ונושאת אותו ותוקעת אותו כדחליל – שעות אחדות הוא יושב זקוף על כיסא בשמש וענן זבובים מרחף מעל לראשו, ויתר הזמן שרוע במיטה, עושה את צרכיו תחתיו וסבור שעדיין הוא מוביל את חבית העץ הגדולה בעגלתו ומרוקן אליה את החומר הצפון בצריפוני המחראות שבירכתי חצרות האיכרים, והנה-הנה יגיע לחצרו של סבא ואולי יזכה לבוא רגע לאחר שבת-שבע דודתי העדינה והיפהפיה תצא מן הצריפון, דבר שהתרחש פעם אחת בחייו וממנו כניראה לעולם לא התאושש.

ולמה צעקה פרלה? כי היתה אמורה לאבד את בתוליה. היא הצליחה לשכנע את יוסקה שלא ידעה גבר לפניו והיא גם לא הניחה ליוסקה לחדור אליה עד שקיבלה ממנו את הכתובה והטבעת ברבנות ברחוב יבנה בתל-אביב, מצחה הגדול עטור זר פרחי ניזה פרמיניאקי, "אל תשכחני" בפולנית, שצבעם כחול-סגול עז, ושמלת כלה שאולה הדוקה לגופה כעומדת להתפוצץ יחד עם הקורסט, המחוך.

אחד העדים בכתובתה, פועל, עולה חדש, שנלקח ממסעדת הפועלים הסמוכה בבגדי עבודתו, הביע דעתו לאחר החופה: "אצלנו בווילנה היו אומרים שיפה כמוה צריך לשים בחלון-הראווה של זלקינד (שהיה בעל החנות הגדולה בעיר) ולהוריד את התריס!"

בשמועות הרבות שהילכו על הדרך שבה תיקנה (אז טרם השתמשו במילים שיקמה, שיחזרה, מיחזרה או שיפצה) סניוריטה פצ'וס היא פרלה גולדשטיק את בתוליה או – "עשתה רמונט בקוס," ו"תפרה את הפיזדה," כדברי דודי ההולל אלכס. נזכרו שלפוחיות-אוויר של קרפיון, דם של תרנגולת, ממברנה של עור דק של כבש ואפילו עלוקה צמודה מלאה דם שנמחצה במפשעה ברגע המיחזור של הקרום הלא-קרום-עוד.

יוסקה-דרעק לא היה בעל נסיון רב בנשים יהודיות ולא הבחין בין בתולה לבעולה. הפעמים היחידות שבהן נהג דרך גבר באישה היו כאשר הוביל בעגלה את הצואה לבורות התסיסה בפרדסים כדי שתשמש לדישון העצים ומצא תחת אחד העצים איזו פועלת ערביה כפופה שמעשבת את הגומה ואשר הסכימה-נאלצה להרים בפניו את שמלותיה, מאחור, אלא שלא תמיד ידע בדיוק מה קורה שם בסבך הבדים בשעת מעשה וגם הזבובים הפריעו. הוא היה בטוח שכולן בתולות מפני שתמיד החור שלהן צר עליו ולעיתים סתום ולא פעם היתה הערביה בורחת ממנו מרוב פחד בגלל מימדיו והוא היה נישאר עם אברו הזקור ומתיז באלכסון מדופן הגומה עד לגזע העץ, ובמקום תענוג החדירה היתה לו חדוות הקליעה למטרה.

יום אחד נמאס לו מהערביות הנמלטות מאברו בפרדסים. לפנות-ערב הלך לבית-המרחץ ושיפשף את עורו בזרדים ובעלי-ורדים עד שנעשה אדום כולו ונקי ומדיף ריח טוב עד שגם הזבובים עזבוהו ולמוחרת בבוקר אזר עוז בנפשו ונסע לזיין זונה יהודייה בתל-אביב. הוא שמע את דודי אלכס מספר שכדי לבקע בתולה צריך שצינור-ההשקעה, הוא הזין, יהיה לא רק גדול וחזק אלא שגם יחזיק מעמד זמן רב, וכי אם אישה נאנחת במישגל סימן שהיא נהנית.

כאשר הזונה שמצא יוסקה בחצר, ברחוב הירקון ליד הים, הרגישה שהוא חודר וחודר ואיננו נגמר ואיננו גומר, אז במקום להיאנח, כמצופה ממנה על פי סיפוריו של דודי ההולל אלכס, היא נבהלה כל-כך שהושיטה את ידה לאחור ולפתה את צינור-ההשקעה שלו בבסיסו, שהיה עדיין בחוץ, והתחילה צועקת עליו ומקללת: "תגמור, תגמור כבר יא חתיכת פיזדאמאטי תורכי! מה אתה חושב לך, בשביל הכסף ששילמת אני אסכים דבר כזה תותח? תגמור כבר, פוצוואטה!" – והיא משכה אותו בכוח החוצה, "ילען אבוהא ואבו-אבוהא! כמו כשעוקרים אינג'יל מן תחת אל-ארד! [יבלית מתחת לאדמה!]" כך, לדברי דודי, סיפר לו יוסקה.

יוסקה כל-כך התאכזב, שעזב אותה עומדת רטובה ופניה אל הקיר, כשהוא מפטיר: "שתלכי לעזאזל גם את, יא חתיכת בתולה מסופלסת!" – וברח ממנה ברגל לתחנה המרכזית בלי לגמור ובלי הכסף ששילם לה. בתחנה גילה שהארנק שלו נעלם, ולכן גם למושבה חזר ברגל, פוחד פן תבוא אחריו ותזהה אותו בנקל בגלל פני התורכי שלו ותגלה מה עשה לה, ככה איימה עליו, או היה נידמה לו שאמרה. זו הסיבה שחשש ללכת למישטרה ולהתלונן עליה שכייסה אותו.

יוסקה עצמו התקשה בקריאה אבל שמע מדודי אלכס שקרא בספר שעקיצות דבורים שומרות על קישוי האבר זמן ממושך, וכי כך הפאקירים הערומים בהודו מסוגלים להחזיק את אבריהם זקורים במשך ימים רבים מבלי לפלוט זרע, כשהם מניחים עליהם מפעם לפעם דבורה לעקיצה, וחוזרים שוב ושוב על מילות הקסם: "אום נא פת מי הום!"

עוד הסביר לו דודי הלץ שבעילת בתולה כמוה כעישון ראשון של מקטרת חדשה. הפנים רגיש וחשוף ואם גחלת הטבק חזקה מדי, העץ נחרך בין-רגע, ואילו מקטרת משומשת כמוה כאישה בעלת ניסיון, שאצלה הדפנות כבר התעבו מרוב ביאות ולכן אין צורך לנהוג בה בעדינות יתירה.

בוקר קיץ אחד יצאנו בראשות מורנו חניאל גרינבלט-גבעוני, זקן חביב ואיטי, אל המכוורת. שם עמד וחיכה לנו בסבלנות יוסקה-דרעק בעל פני התורכי, הבן-דוד של רותי, מקטרת חדשה מעלה עשן בפיו, ובכפות ידיו הגדולות הוא מחזיק צנצנת שקופה בעלת מיכסה זכוכית עגול כבוכנה, שוליו משוייפים, וקצהו עשוי גולת זכוכית גדולה שנוצצת לעומתנו בשמש. בצנצנות שכאלה אמא היתה מחמיצה מלפפפונים.

גרינבלט-גבעוני היה בבחרותו המורה של ארלטי קלדם, של דודיי ודודותיי, של אבי ואימי וגם של יוסקה. הוא שירת כחייל בגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה והיה אחד ממפקדי ההגנה על המושבה כאשר הערבים התנפלו עליה לאחר אותה מלחמה. בזכות תבונתו הצבאית הוקם בצפון המושבה קו עמדות הגנה שמנע את נפילתה. הוא היה מורנו לטבע. חדרו מלא מבחנות ואביקים ומבערי-ספירט וחומרים חימיים. לימד אותנו לאסוף פרחים, להגדיר אותם ולייבשם. גרינבלט-גבעוני הפעיל את התחנה המטרואולוגית של בית-הספר העממי "רוטשילד". מדי בוקר הייתי עוזר לו להחליף את הגיליון שעליו נרשמו מעלות החום ודרגות הלחות של היממה האחרונה.

בחורף הייתי מודד בכלי זכוכית בעל שנתות את כמות הגשם היומית ורושם אותה ביומן. היומנים הגדולים שבהם נרשמו הנתונים המטרואולוגיים היו עתיקים מאוד, אני חושב שהתחילו לרשום בהם בתקופת התורכים. באחד מהם רשום עד היום שיר אהבה שכתבתי אז לרותי גרשוני וחתמתי: "נאמן התחנה המטאורולוגית", ואני מגלה זאת כאן כי הדיוק הכרונולוגי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי, ואחרת אנה אני בא?

הכוורות ניצבו על גבול פרדסי המושבה, ליד תחנת הרכבת. במשך השנה לא היתה בהן עבודה רבה. התכונה הגדולה היתה ביום רדיית הדבש. נדרשנו לבוא בתלבושת מתאימה. הפריט החשוב בה ביותר היה כובע "הלמט" של אבא, כובע טרופי גדול עשוי שעם, ששימש את החיילים הבריטיים במלחמת העולם הראשונה. כובעים כאלה רואים בסרטים המתארים את הודו בתקופה שהבריטים שלטו בה. סביב ה"הלמט" תופרים רשת בד שקופה, או רשת מתכת דקה התפורה בד בשוליה, אוספים את השוליים סביב לצוואר ומכניסים לצווארון החולצה, סוגרים היטב, וכך אין לדבורים אפשרות לעקוץ את אזור הפנים. חלקי התלבושת האחרים היו מכנסיים ארוכים מבד עבה, נעליים גבוהות, חולצה עם שרוולים ארוכים וכפפות לידיים.

גרינבלט-גבעוני לבש אוברול לבן מכותנה עבה שעוקצי הדבורים לא יכלו לחדור דרכו. הוא לא חשש מעקיצות ולפעמים היה ניגש לכוורות ללא שום לבוש-מגן, ובידו רק מפוח שמעלה עשן. הוא הבעיר עתה את האש במפוח-היד. העשן הבריח את הדבורים וכך היה אפשר להתקרב לכוורות. גרינבלט-גבעוני ניגש לכוורת, הוריד את המכסה, ובתוך ענן הדבורים שריחף מעליה שלף מתוכה בזו אחר זו את מסגרות-העץ שבהן בנו הדבורים את תאי הדונג שבהם אצרו את הדבש. על מקומן הניח מסגרות חדשות שהכילו כל אחת לוח חום-צהבהב עשוי דונג יצוק בדוגמת הבסיסים של התאים. הדבורים היו ממשיכות לבנות על הלוחות המוכנים את התאים לדבש.

 "יוסף גימ"ל תלמידי-לשעבר," אמר גרינבלט-גבעוני, "אם אתה מבקש דבש טרי, חזור בעוד שעות אחדות ואתן לך."

יוסקה הענק הסביר בנימוס רב שהוא רוצה דבורים, לא דבש.

הוא התהלך בקירבנו בלי לבוש מגן אך שום דבורה לא התקרבה אליו. דבורים אינן טיפשות, הן מתקרבות לצוף ולא לחרא. חלפו אמנם ימי העגלה עם חבית העץ המובילה את הזבל מהמחראות בחצרות לבורות-התסיסה בפרדסים כדי שישמש לדישון העצים, במרבית הבתים כבר היו בתי-שימוש מחוברים לביוב, ובהם אסלה וניאגרה בעלת ידית עם שרשרת שמושכים בידיתה והמים יורדים, (חידוש שבו ראו האיכרים הוכחה נוספת לעליונותנו על הפלחים) – אבל שמץ מריח חבית הצואה דבק כניראה ביוסקה לנצח, עובדה, הדבורים חגו סביבו במרחק מבלי לעקוץ אותו, זאת אולי גם בגלל עשן המקטרת.

יוסקה מצידו התנגד ללוכסוס החדש של אסלות וניאגרות. הוא המשיך לחרבן מאחורי השיחים בחצר, להתנגב בחלוקי-אבן ואחר-כך לשטוף היטב את סדק-אחוריו בכריעה ליד הברז הנמוך שסביבו צמחו שיחי הנענע.

הנענע צורכת הרבה מים, וצמחה דרך-קבע ליד הברזים בחצרות המושבה. לא היה סאלאט ראוי לשמו בלעדיה. לא היו אחוריים שלא ספגו את ריחה בשעת השטיפה. אחדים מאיכרינו המשיכו לחרבן בחצרותיהם עד קום המדינה.

דודי אלכס, ששום דבר במושבה לא ניסתר מעיניו ומאוזניו, סיפר שיוסקה הצהיר בפניו, בקשר לאסלה, כי לעולם לא יניח את ישבנו החשוף על מקום שבו נגעו אחוריה הערומים של אימו. עצם המחשבה על כך גורמת לו עצירות.

חורף אחד ארבו אלכס ואבי ליוסקה בשיחים על גבול החצר במטרה לחכך סירפד באחוריו החשופים ולהביא לכך שיפסיק לחרבן בחוץ ולהסריח את חלל המושבה, אך בראותם תולעת ענקית משתלשלת ויוצאת מפתח עכוזו, הם נבהלו מאוד ומיהרו להסתלק.

לא הבנו לשם מה נחוצות ליוסקה דבורים.

הלא אי אפשר להקים מהן נחיל אם אין מלכה ביניהן. גרינבלט-גבעוני היה נזהר שלא לשלוף מהכוורת את המסגרת שבה שוכנת מלכת הדבורים. רק היא יכולה להטיל ביציות, שמהן בוקעות דבורים חדשות. אם תמות, תתבטל הכוורת. עתה חפן מורנו בכפפותיו, המרובבות דונג ודבש, דבורים אחדות שדבקו בהן, הניח אותן בזהירות בצנצנתו של יוסקה ואיחל לו מזל טוב.

יוסקה הלך ונעלם בפרדס שהשתרע בין המכוורת לבין תחנת הרכבת "מסילת הירקון". עשן מקטרתו היתמר כסימן שאלה מעל שער-ראשו שגלש לאחור. ציור שכזה ראיתי פעם אצל הצייר נחום גוטמן, שהירבה לצייר את המושבה שלנו. קטר קיטור שחור תקע צפירות אחדות והתרחק לעבר ראס-אל-עין כשהוא גורר רכבת של קרונות-משא ריקים, מתנהל לאיטו בין פרדסים ושדות ירוקים. התחנה נבנתה לאחר ההתקפה הגדולה על המושבה, בעיקר לשם משלוח פרי ההדר בחורף.

לפתע, מבין הצמרות, נשמעו קריאת כאב עזה וקללות בערבית ובאידיש מפי גבר, ולאחריהן צריחות וקללות אחדות בערבית נשית, שנמשכו והתרחקו לאזור הפרדסים של הביצה והירקון.

 "דבורה, דבורה חרוצה נפטרה." חייך בצער מורנו הזקן חניאל גרינבלט-גבעוני לתוך שפמו הלבן, שנחבא עם פניו מאחורי הרשת במסכת הרדייה, ולחש לעצמו בשובבות: "דבורה לדבורה לפני מותה מזמזמת: 'עקצתי לתלמידך יוסף את הזרג!'"

הדבורה, כידוע, עוקצת רק פעם אחת ואחר-כך מתה.

היינו תמימים. לא שיערנו בנפשנו שדודי ההולל אלכס הכין את המורה גרינבלט-גבעוני לכך שיוסקה דרעק יבוא לקחת דבורים לליל החתונה. חשבנו שאולי עקץ יוסקה פרא-אדם בדבורה מצנצנתו את אחת הפועלות הערביות בפרדס.

חרף הלבוש המיוחד הצליחו מדי פעם דבורים לחדור לסדק זה או אחר בבגדינו ולעקוץ אותנו. המקום התנפח וכאב. התנפח וכאב. התחיל גם להיות חם מאוד, הזיעה נזלה מהפנים ולא היה אפשר לנגב אותה. הציק גם צווארון החולצה שהיה מכופתר עד לכפתור האחרון. הכפפות התמלאו דבש דביק ולא היה אפשר לגעת דרכן בשום מקום בגוף. כשהיה מישהו צועק בכאב או מוקף דבורים רבות מדי, היה המורה גרינבלט-גבעוני מפיח עליו עשן ממפוחו ומגרש אותן כשהוא מזמזם בתוך מסכת הרדייה חרוזים שחיבר לעצמו.

אחרי שהוצאנו את המסגרות עם חלות הדבש הבאנו אותן לצריף קטנטן שניצב ליד המכוורת ובו הצנטרפוגה, קדירת ברזל גדולה שבמרכזה ציר ועליו פסי ברזל שאפשר להדק עליהם מסגרות של תאי דונג המלאים דבש. המורה גרינבלט-גבעוני גילח במכשיר חד את הפתחים הקטנים של תאי הדונג, קבע את המסגרות במרכז הצנטרפוגה, ואנחנו סובבנו את הידית הגדולה המפעילה אותה. ככל שהציר בפנים נע מהר יותר, כך מתנופת הסיבוב ניגר הדבש ונפלט מן התאים אל הדפנות, נזל לאיטו ונאגר למטה.

רדינו שעה ארוכה דבש שריחו המשכר והמתוק מילא את הצריף. בטרם התפזרנו הגיש כל אחד מאיתנו למורה גרינבלט-גבעוני צנצנת ריקה שהביא מהבית, והוא מילא בה דבש טרי מהצנטרפוגה, שלפעמים צפה בו דבורה מתה. גם הוסיף לכל אחד פיסה של חלת דבש ובה תאי דבש חתומים עדיין. לעסנו את החתיכות כמסטיק עד שהדבש נמס כולו ונישאר רק הטעם המוזר של הדונג הדומה לשעווה, והיינו יורקים אותו.

מה שהצית מאוד את דימיוני בקשר למורה השקט והאהוב שלנו, חניאל גרינבלט-גבעוני, הוא שאמרו שבחר שלא להוליד ילדים מתוך כוונת-תחילה. יחסיו עם אביו, שנישאר בגולה והתנגד לעלייתו ארצה, היו קשים במיוחד. לדעתו, כך סיפרו אצלנו במושבה – היה אביו משוגע, והוא פחד שהתכונות האלה תעבורנה בתורשה לילדים שייוולדו לו.

האיכרים שלנו היו מאוד מושפעים מכוחה של התורשה. לא שלמדו את חוקי מנדילוב אלא ראו את התורשה בפעולה יומיומית, בהשבחת זני הפלחה והמטעים ובהרבעת הסוסות, הפרות והעיזים.

שלא לדבר על הדבורים, וכיצד הן מגדלות את מלכתם.

אפשר לומר שכחקלאים הם האמינו בתורת הגזע, וכי כל זה הסתדר אצלם מצויין עם מושגי הייחוס והחיתון, ועם ההבדלים בין משפחה טובה למשפחה נחותה או פגומה ("אז מה אם היא יפה וחכמה? יש משוגע במשפחה שלה! יוולדו לכם ילדים לא-נורמאליים – ובסוף עוד תצטרך לטפל בה ולאשפז אותה במוסד!") – מושגים שאותם ירשו, כפי שהיה דודי אלכס אומר: "מהעיירות המצחינות של מזרח-אירופה."

איננו יודעים אם היתה לכך השפעה על החלטתה של ארלטי קלדם להתאבד. אולי אם בימי רווקותו, כאשר היה מאורס לארלטי, היה מורנו השקט והאהוב שוכב איתה ומעבר אותה במקום לכתוב לה שירי אהבה, אולי אם היתה מרגישה אותו בנרתיקה ולא רק בנפשה, לא היתה מרעילה את עצמה.

אשתו הראשונה של מורנו התגרשה ממנו בשל התנגדותו להוליד. לימים עברה לתל-אביב ושם ילדה שתי בנות פגומות גנטית לבעלה השני (איך זה מסתדר עם חוקי התורשה, אני לא יודע), שדווקא היו לו שני בנים מוצלחים מאשתו הראשונה, אלא שמאז שנטש את אימם, שוב לא דיברו איתו לעולם.

אשתו השנייה של מורנו האהוב חניאל גרינבלט-גבעוני היתה תלמידה שלו שהעריצה אותו ועימה התחתן בתנאי שתוותר על הולדת ילדים, וכך אמנם היה. הוא המשיך לגדל דבורים ולכתוב שירים שלא זכו לפירסום ולהערכה. דפיהם מילאו את כל המגירות בביתו. אשתו היתה תופסת ברחוב את אבי ואומרת לו: "תיראה מר בן-עמי, אני יודעת שטשרניחובסקי משורר גדול, אבל להשוות אותו עם השירים של חניאל..."

חזרתי הביתה עקוץ, מלוכלך בכתמי דבש ודונג דביקים שספגו אבק ועשן, ועם צנצנת דבש טרי מפריחת הפרדסים באביב. אותו לילה, ודאי בהשפעת כל אלה, לראשונה בחיי היה לי קרי לילה. חלמתי על נשים ערומות וגם על זין גדול שדבורים עוקצות ומנפחות אותו עד שהדבש נפלט מראשו, והתעוררתי רטוב.

צעקות פרלה החוגגת את אובדן בתוליה הממוחזרים היו כאין וכאפס לעומת געיות-הכאב הנוראות שהחל להשמיע אותו לילה בעלה הטרי יוסקה.

העקיצה שבה התנסה בפרדס ליד הרכבת לא לימדה אותו לקח. המנה היתה כזו שעדיין היה יכול לעמוד בה ואפילו ליהנות לאחר שהצליח לקלוע זרע בגזע, כשהוא פולט ממרחק שני מטר מחוץ לגומה. אבל לליל כלולותיו השתמש ליתר ביטחון ביותר מדבורה אחת, מאלו שנותרו בצנצנת בעלת המיכסה עם גולת הזכוכית, ולאחר שהעוקצים נתקעו באברו וההנפחה לא פסקה, לא פסקה – נגרמו לו יסורי תופת.

תחילה רץ כמשוגע אל דודי אלכס והיכה בענף יבש על התריסים מפני שאיש לא ענה על קריאותיו המאיימות: "קוס אמכ אלכס! ילען-דינו פיזדול פראנסאווי שלך! צא החוצה וניראה אותך גבר מה עשית לי הרסו לי הדבורים את הפיפי! בגללך יש לי ייסורי תופח אפילו השישמה ששמתי עליו לא עוזרת... יחרב ביתכ!"

אחר-כך ניסה להזעיק את דודו, את יינע-מייער קוס-אוחתו בעל הפה העקום, שגר מול דודי, אבל מביתו החשוך לא נשמעה שום תשובה. אולי ישן אותו לילה עם "די פלאחטע", הפלחית שלו שולוקטה אל-פחל, בטן מול בטן או מול עגבותיה, בפרדס.

ואילו סבתו של יוסקה, פייגה-דובע קוסוחוב, אימו של יינע, שנישארה לבדה בבית הגדול, פחדה ודאי לענות לנכדה הביריון, או שכבר נעשתה חירשת.

לכן רץ יוסקה אל דווידוב ודפק גם אצלו על התריס וצעק: "שריפה! שריפה לי בפיפי דווידוב! ייסורי תופח! דחילכ צא כבה לי אותה עם האוטו-מים שלך!"

דווידוב הצנום נהג באוטו-מים הירוק של המושבה.

מדי יום היינו מצפים בקוצר רוח לבואו לרחובנו. הרבה תענוגות לא היו לנו. בקושי קיבלנו גרושים אחדים לקנות כוס גזוז או חצי מנה פלאפל. גלידה היתה חלום. מי שזכה שיקנו לו גביע ובו כדור אחד, אפילו פעם בחודש, היה מלך הרחוב.

הקמצנות היתה משותפת לרוב ההורים ובאה כתוצאה מכך שהמצב הכלכלי היה בדרך-כלל קשה. ההוצאה העיקרית היתה על מזון למשפחה. יתרת המשכורת הספיקה בקושי לביגוד והנעלה, לתשלום לבית-הספר ולהחזרת חובות. כמעט כולם היו שרויים בחובות, בייחוד האיכרים. כל בצורת או ברד או קרה או שיטפון או עוצר שהטילו הבריטים – היו פוגעים ביבולי השדות או הפרדסים.

הקמצנות באה גם מתוך עקרון. אמרו: "מה יש, האוכל בבית לא מספיק טוב בשבילך? לא צריך לבזבז כסף בקיוסקים, זה יקר ולא נקי. אתה יוצא לדרך – קח סנדוויץ' ובקבוק מים טעימים, שזורמים לברז מהבאר של המושבה, ואל תקנה בחוץ שום דבר. מספיק יקר הוא אפילו כרטיס האוטובוס. מה, לקחת טכסי ספיישל? – זאת שחיתות! טכסי לוקחים רק אם חס ושלום צריך להוביל מישהו באופן דחוף לבית-חולים ואין שום דרך אחרת."

כפיצוי היו לנו תענוגות חינם. אחד מהם הביקור היומי של האוטו-מים של דווידוב.

צבוע בירוק כהה, הקבינה עשוייה עץ ולה צופר מכסיף על גגונה, שניראה כמו קאסקט ענק. מאחור מיכל מים מלבני, כצעצוע-קובייה ארוך. מצדדיו שני מזלפים עגולים שמכוונים מטה לעבר הכביש. וכולו רטוב ונקי מהמים הניגרים מעל המיכל הירוק כל פעם שאדון דווידוב ממלא אותו מהצינור הגבוה בתחנת מכבי-האש.

זו התחנה שנשרפה כליל לילה אחד, ומאז היו צוחקים עלינו בשאר המושבות.

כאשר בטיול השנתי ישנו לילה בבית-הספר בזכרון-יעקב, עמדו הפושטאקים הזכרונים ברחוב, כמו אנשי סדום, ולעגו לנו ודרשו שנוציא החוצה את הבנות שלנו כדי למזמז אותן ולזיין להן את התחת [כמו שחיים ברנר תיאר אותם בסיפורו "מכאן ומכאן"], ואנחנו החזרנו להם קללות והשתנו עליהם מהקומה השנייה, ואז הם התפרצו פנימה והתחילו להכות אותנו ולשלוח ידיים לבנות שלנו, ואלה פרצו בצווחות נוראות שהבריחו אותם.

והכל התחיל בגלל צריף מכבי-האש שלנו, שעלה באש.

באותה תקופה העלילו עלינו בתל-אביב ואמרו שהילדים במושבה שלנו כל-כך טמבלים שהם מאמינים שמכבי-האש הם אלה שתפקידם להדליק את האש, והתחבר על כך אפילו שיר מלעוג, על משקל מזמור, ששמור בארכיונו של ידידי אליהו הכהן.

כאשר האוטו-מים הירוק היה עובר לאיטו ומרביץ את הרחוב במים, היה עולה בנחירינו הריח הנפלא של האבק שנפלו עליו הטיפות, כריח הגשם הראשון שיורד בסוף הסתיו ופוגש באבק שהצטבר בחודשי הקיץ החמים והיבשים. היינו יושבים על שפת המידרכה במכנסי התעמלות קצרים, יחפים, מחכים שהאוטו-מים יעבור ויתיז עלינו ממזלפו המכוון לעבר המידרכה. האוטו היה מתקרב בהקפצת טיפות מים באבק, כמו אשד. כזה תענוג זה היה! כיף! כיף חיים! מקלחת ביום קיץ חם, כאשר מהאוויר ומרגלינו הרטובות נודף הריח הנהדר של גשם על האבק.

דווידוב המנומנם, בכיפה בוכרית רקומה, הוציא ראשו מהחלון ושאל: "למה אתה צועק, יוסקה-דרעק?"

 "אל תשאל, אל תשאל, ייסורי תופח, שרפו לי דבורים את הפיפי והוא בוער, צא מהר ושים עליי מים, הרבה מים, כל האוטו מים שיקפיצו את העוקצים החוצה ויקררו לי הפיפי!"

יצא דווידוב כשהוא מחזיק פנס-כיס של סוללת "ראן" תוצרת-הארץ, התניע את האוטו מים, האיר בפנסיו והפעיל את המזלפים בעוצמה רבה. מול אחד המזלפים כבר עמד יוסקה ושטף את מכשירו הנפוח כשהוא ערום מכותנתו ומטה.

אומרים שבריצתו מבית דודי אלכס לבית דווידוב עבר יוסקה המרסק גם על פני צריף מכבי-האש "כבאי הירקון" וביקש את מפקד התחנה מנדלה גלבוע לשטוף לו את הזין בזרנוק המים, ומספרים שמכיוון שמנדלה סירב לו – העלה לאחר ימים אחדים את צריף מכבי-האש באש כאשר זרק את המקטרת החדשה שלו, עם גחלת הטבק הבוערת, אל פינת הג'ריקנים של הבנזין בתחנה.

לימים, בתקופה שבה הדתיים החלו לכפות את השבת שלהם על המושבה ולהשתלט עליה, והפכו אותו, את הבן-דוד של רותי, הרה"ג ר' יוסקה גוש-זהב (גולדשטיק), לגיבור הדת שיש להביאו לדוגמה ולמופת – הם הפיצו שמועה שהשריפה היתה אות משמיים שניתן שנים רבות מראש כדי להזהיר, מפני סופו המר, את ראש העיר החילוני האחרון, שהתנגד להם, את גאול גלבוע, בנו של מנדלה גלבוע, מפקד מכבי-האש שהיה אלוף מחזיקי הזרנוק במידל-איסט.

והוא היה אלוף! – בערב שריפה אחד נואל אבי לייעץ משהו מהצד, בקול רם, למנדלה גלבוע רחב המימדים בעת שעמד מול האש והחזיק בזרנוק המתיז סילון לבן ועז אל לב הלהבות. מנדלה הסתובב לענות לו והזרם העיף את אבי אל גג האורווה שבחצר ממול. שנים היה אפשר לראות את כיפוף הפח במקום המכה, ואת סימן המכה בזרועו של אבי.

מנדלה גלבוע היה מומחה לאפיית עוגות ונהג להחליף מתכונים עם אחדות מן היפות שבאיכרות המושבה, כולן נשואות. דודי ההולל אלכס, שראה בכל איכרה שבוגדת בבעלה גם בגידה אישית בו וזאת משום שלא בגדה בבעלה איתו – סיפר שכאשר מנדלה גלבוע מלמד את אשת ראש המועצה כפרית (או המועצה מקומית, שכחתי לשאול על כך את אימי לפני מותה) לאפות במיטבחה – הוא ממחיש לה את הלישה על לובן שדיה ובוחש לה את התחת בזרנוק שקיבל מן הטבע ולא ממכבי-האש.

כאן עליי לחזור ולהעיר שאולי היה דודי הולל ואולי שום אישה לא היתה ראוייה בעיניו להערצה משום שאף אחת לא התקרבה למדרגתה של שרה אהרונסון.

בקשר למועצה הכפרית, בהתחלה היתה לנו פקידות הברון, בראשה עמדו דירקטורים דוברי צרפתית, אחר-כך ועד המושבה, אחר-כך הוקמה המועצה המקומית, רק לבסוף באה העיריה, שעדיין הותירה את כל שטחי החקלאות והפרדסים שלנו בידי המועצה הכפרית, עד שהעיר בלעה גם אותם בבתיה, בבטוניה ובמזבלותיה.

כי ככל שנעשתה המושבה יותר עיר, כך נותר ממנה פחות מושבה, ומאז שנעשתה לגמרי עיר, הפכה פחות חשובה אפילו מאשר היתה בתקופתה כמושבה. לתושביה כיום אין שמץ מושג נכון על ראשיתה. לכן אולי לא יהיה זה מוגזם לקוות שהכרוניקה שלי תאיר את עיניהם לדעת את תולדותיה לאשורן ולחדש את מסורת חגיה, את יום חג הזיכרון לאביתר ירקוני ולחבריו שנהרגו בקרב על הגנת המושבה ואת יום חג החמלניציקיה שנתייחד בהכנת מופלטצ'ינקות טריות בסגנון הירקון. כי אני, הדיוק ההיסטורי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי.

מאז ימי משה סמילנסקי, משה סטבסקי, י. יערי-פולסקין, אלימלך שפירא ואהרון עבר-הדני – לא קם עוד לשפה העברית כרוניקן איכרי ראוי לשמו, ומי שמזלזל בעבודותינו סופו שימצא את עצמו דחוי ונשכח ממפת הכרוניקה העברית.

דודי ההולל אלכס שיכנע את יוסקה להשתמש בעקיצות הדבורים לאחר שהסביר לו כי התרופה לקישוי האבר "פיזדול פראנסאווי", שנתגלתה בפריס על-ידי הדוקטור היהודי חמיאל פיקהולץ, טרם הגיעה לבית-המרקחת האחים גרין ביפו. ועוד יעץ לו דודי: "אם העקיצה תציק, לפף אותה בשישמה," זו הירוקת הצפה במקווי מים עומדים בחצרות ובפרדסים.

בלילות שבהם לא מצא דודי ההולל אלכס איכרה צעירה להתעסק איתה ולמעוך את שדיה (הוא פירש בצורה מאוד ליבראלית את הברכה הנאמרת תחת החופה: "והתיר לנו את הנשואות!") – היה צובט קצת בצבת את צווארו כדי להתהדר במשך היום בסימנים האדומים של הנשיכות. לא פעם היו מוצאים אותו ישן באמצע היום בגומה בפרדס, עייף מהרפתקאותיו בלילות –

אך למרבה המזל, שלא כגורל ספריו ותעודותיו של דודי, שאותם העכברים כירסמו – צבת הצביטה שלו, ששימשה לפילוח חרוטי סוכר, יחד עם רובה-הציד ומקל הטיולים והמקטרות ואוסף תלתלי-הנשים – עדיין מוצגים מאחורי ויטרינה במוזיאון המושבה "יד לראשונים". מנהל המוזיאון גילה לי כי בקרוב יטביעו אותם על בול של דואר ישראל.

את גופתו ציווה דודי למדע כדי שלא לתת לאנשי המושבה את התענוג לצעוד אחר מיטתו לאורך רחוב חובבי-ציון כשהם מרכלים עליו ומתבדחים על חשבונו וצוחקים על עלילותיו ביום מותו. אבל אנחנו, המשפחה, לא הסכמנו, וקברנו אותו במלוא הכבוד הראוי למעמדנו.

אור הפנסים של האוטו-מים חדר מבעד לחלון הפונה לרחוב, האיר את תקרת חדרו של ארל'ה, האילם נורדאו, והעיר אותו משנתו.

הוא קם וראה מעבר לרחוב את יוסקה המרסק מקפץ חצי ערום מול מזלף האוטו-מים של דווידוב והזין שלו בחוץ.

ארל'ה הלך לאורווה שבה עמדו הסוסים של אביו ולקח את המשערת, מברשת השיער הקשה שמגרדים בעזרתה את עור הסוסים. הוא חצה את הרחוב כשהוא עוצר רגע כדי לסדר את מכנסיו הרחבים, שתמיד החולצה בורחת מהם, ותחת קילוחי המזלף של האוטו-מים גירד במשערת את הזין של יוסקה עד שהאבוב הכאוב התנקה מכל עוקצי הדבורים שנתקעו בו.

 "ייסורי תופח," מילמל יוסקה, "וואללה תודה ארל'ה וואללה תודה דווידוב, ייסורי תופח ימח-שמו ילען-דינו אלכס הפזבנק יחרב-ביתו בגללו הרסו לי הדבורים את הפיפי!"

ארל'ה היה גם חירש. בגלל החירשות מילדותו נעשה אילם, וידע לדבר רק קצת גרמנית בעגה עילגת. אבל את הברות שמו של דודי אלכס היה יכול לזהות אפילו מתנועות הפה של הדובר אליו ולכן שאל בגרמנית של אילמים את יוסקה מדוע הוא מזכיר את אלכס.

יוסקה, הנתון בכאביו, לא חש בנימת האיום שנתלוותה לשאלה, ולכן חזר ופתח עליו את הג'ורה, זאת אומרת, שב והטיח בדודי צרור קללות מכוערות באידיש ובערבית.

על כך הרים ארל'ה את המשערת מן הזין העקוץ והפכה על גבה, ואז שב והוריד אותה בחבטה עזה על ראשו של יוסקה בעל פני התורכי, ומיד הסתלק בכעס כשהוא מגמגם מילים גרמניות של אילמים, שנשמעו כיללה, כאילו הוא קיבל את המכה.

האילם נורדאו חב לדודי אלכס את חייו.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

שאלה לחתולה

או: נס חנוכה

סיפור קצר

מאת: יורם וולמן

תל  אביב

  אנחנו גרים בתל אביב, אבא ואני. נועה הקטנה בת הארבע גרה עם אימא לא רחוק מאתנו. אני מאד מתגעגעת לנועה, שיש לה שיער חום כמו שלי, ולפעמים מתגעגעת גם לאימא, אבל ככה זה יצא כשההורים החליטו להיפרד לפני שנה. היום אני בכיתה ו', בחטיבת הביניים. אבא שלי מחייך ואומר שכשהוא היה בבית הספר היסודי הוא למד בו עד כיתה ח' ואחר כך בתיכון וזהו.

  כשהייתי בכיתה דל"ת, אהבתי את הכלבה הלאסי של דנה מקומה שלישית בבניין שלנו וביקשתי את אימא שתקנה לי גור כזה. כן, אימא אהבה כלבים, בעיקר את הכלבים של השכנים, כלבים שאומרים עליהם:

"אוי, איזה כלב יפהפה," וממשיכים ללכת.

כשהיא ראתה שכן עם כלב באים מולה על המדרכה, היא חייכה אל השכן ואמרה לו שלום יפה ולפעמים גם לכלב אך אף פעם לא ליטפה אותו. ואז, כשביקשתי שתהיה לנו כלבה, אימא כעסה עליי והזהירה אותי שהכלבה תשרוט ותלעס את כל הרהיטים והכרים וזה הדבר האחרון שאנחנו רוצים. על חתול היא בכלל לא רצתה לשמוע. אפילו אבא לא הצליח לשכנע אותה שנגדל כלב בבית אבל זה לא פלא כי כנראה כבר אז עבר ביניהם חתול שחור...

מצד שני, אבא שלי אהב כלבים וחתולים. כל כלב או חתול אמר לו משהו. אבא קרא לי סיפור שהיה פעם רופא אנגלי שטיפל בחיות, ד"ר דוליטל שמו,  שכאילו ידע לדבר עם חיות, כל מיני חיות, וכשלא הספיקו לו החיות באנגליה, הוא נסע לאפריקה. אני בטוחה שאבא והסיפורים על הדוקטור הצליחו להדביק אותי באהבה לחתולים ולכלבים.

  כל יום בבוקר אבא שלי נוסע לעבודה עם המכונית שלו שחונה במגרש החנייה מול הבית שלנו.  לפני שבוע, כך אבא סיפר לי כשחזר מן העבודה, כשיצא למגרש החניה בבוקר, ראה חתול גדול, שעיר מאוד, לבן כמו שלג, יושב בנחת על גג של קיר נמוך בצד המגרש ומסתכל בשקט על כל מי שעבר במגרש. כך היה למחרת ויום אחרי למחרת. כשאבא ניגש אל החתול הוא לא פחד ממנו ולא ברח . הוא ראה שעל הצוואר שלו תלוי קולר קטן ועליו דסקית עגולה, עליה היה כתוב:                                    

"אני יודע את הדרך בחזרה הביתה"

אבא שאל אותו אם זה נכון והחתול מצמץ בעיניו ואמר לו: "מיאו." כך קרה כל בוקר : אבא מתקרב אל החתול שיושב על גג הקיר, מנפנף לו והחתול ממצמץ בחזרה. לפעמים אבא גרד לו מאחרי האוזן שלו. החתול כופף את ראשו וגרגר קצת.

  איזה הפתעה היתה לי בערב אחד, בערך חצי שנה אחרי שאבא ואימא נפרדו: אבא חזר מן העבודה ואיתו בא אורח קטן לבן. אני חושבת שאימא הצליחה להדביק אותי בפחד שלה מפני כלבים וחתולים שהם עלולים להרוס את הרהיטים ולכן מאוד פחדתי מהאורח הלבן. אבל מהר שמתי לב לכך שהחתול שלנו לא התכוון בכלל לעשות את זה. הוא פשוט קיבל חינוך טוב והיה מנומס, לא נגע בשום דבר אבל ידע בדיוק מה הוא רצה. אוכל. תמיד רצה אוכל. כל החתולים אוהבים אוכל. ואבא הלך למקרר וחיפש בו ומצא שאריות של בשר ושם אותן על צלחת מפלסטיק על הרצפה ליד המקרר. והחתול? זה תלוי, אם הבשר מצא חן בעיניו הוא אכל הכול, אחר כך יצא מהמטבח, התיישב על השטיח בסלון והתחיל להתנקות. יכולתי לשבת רגעים ארוכים ולראות איך הוא מתנקה, בעיקר כשהוא ניגב את הפה שלו עם כפו הקדמית. אם האוכל לא מצא חן בעיניו, הוא פשוט הסתלק. סתם מפונק. 

  ככה הפך היצור הקטן והלבן לאורח קבוע בבית שלנו. אני זוכרת את הרגע הראשון שבו החתול פתאום קפץ על הברכיים שלי כשראיתי סרט בטלוויזיה. הוא היה כמו תינוק קטן ויותר מזה, תינוק שמבין תנועה של הראש, שיודע ללכת, לרוץ, לזנק, לרדוף אחרי ציפורים, לטפס על עץ בחצר ו...ללקק לנו את האצבעות. לפעמים הרשה לנו להרים אותו על הידיים כשהוא שוכב על גבו ולנענע אותו כאילו ביקש שנשכיב אותו לישון. ככה עשיתי לנועה התינוקת וככה אני רוצה לעשות לה גם עכשיו אבל נדמה לי שאימא מסתכלת עליי ככה מהצד. אני לא זוכרת שהיא החזיקה אותי הרבה על הידיים וגם לא את נועה.

החתול הכיר כל פינה בבית שלנו וידע היכן יוכל להתחבא. ולכן, כשיצאנו מהבית, נזהרנו מאוד שלא יישאר לבדו והיינו מחפשים אותו בכל פינה ופינה וזה היה מאוד מצחיק כי אבא ואני התכופפנו מתחת לכורסאות ולספות עד שנשכבנו כל האורך על הרצפה. וכשחזרנו הביתה והוא לא היה קרוב אלינו או לא חיכה לנו בחדר המדרגות, מאד דאגנו לו. ככה הבנו עד כמה הוא התקרב אלינו ועד כמה אנו התקרבנו אליו. אינני זוכרת איך בא לו השם שושו, נדמה לי שזה יצא כך לאבא,

  עכשיו אספר לכם כמה מיוחד היה שושו, ממש חכם, הוא עשה דברים שלא חשבנו שחתול יעשה.

למשל, פעם הראו בטלוויזיה סרט על ציפורים ושושו ישב על הרצפה והסתכל. ואז, כשהופיעה על המסך ציפור גדולה מצייצת, הוא התקרב, טיפס ברגליו הקדמיות וראשו קרוב מאד למסך, כאילו שרצה לתפוס את הציפור. כשנעלמה, ירד אל הריצפה.

והנה עוד סיפור שמראה כמה הוא היה סקרן. כשאבא עבד עם המחשב שושו טיפס וישב על ראש המחשב והסתכל למטה אל המקלדת עוקב אחרי האצבעות של אבא. ואז, קשה להאמין, כשאבא שלי הפסיק לרגע, הוא ירד אל השולחן ועם הרגל שלו החל להקיש על המנענעים. אני חושבת שלא תאמינו לי אבל ככה באמת קרה.  

  ואז, יום אחד, אחרי יותר משנתיים ששושו בא אלינו, הופיעו אצלו כתמים שחורים בנחיריים באף. הרופא אמר שהחתול חולה והזריק לו אנטיביוטיקה. הכתמים אמנם נעלמו אחרי יומיים אבל הרגשנו שהוא חולה: הוא לא אכל, רק שתה מעט מים והפסיק לקפוץ ולהתרוצץ כמו בעבר והיה שקט מאוד.

  בוקר אחד, לפני שאבא יצא לעבודה, שושו ביקש לצאת החוצה. אבא הרים אותו על הידיים והניח אותו בשביל בחצר. לפני שחצה את הכביש אל מגרש החניה, אבא הסתובב וראה שחתולה אפורה אחת, מאלה שחיו בחצר שלנו, נגשה אליו קרוב קרוב  כאילו לשאול אותו מה שלומו. ואז אבא נסע.

  בערב לא מצאנו את שושו. חיפשנו אותו בכל החצרות ושאלנו שכנים שלנו אם ראו אותו. אבא תלה  פתקאות בכל הכניסות. אף אחד לא ענה. כלום. פנינו לאגודת צער בעלי חיים, כלום. היינו עצובים כי גם אחרי שבועיים שושו לא הופיע. היינו בטוחים שהוא מת. אבא אמר שקרא באיזה מקום שחתולים חולים שהולכים למות אוהבים למות לבד, הרחק מכל האנשים. הוא אמר שאילו היה מוצא אותו היה קובר אותו כמו שצריך בחצר כי קשה היה לו להשלים עם זה שמישהו מצא את גופתו וסתם כך זרק אותה לפח האשפה. ומאז, בכל פעם שאני מאכילה את החתולים בחצר, כשאני רואה את החתולה האפורה ההיא, אני שואלת אותה: "את היית האחרונה שראית את שושו, רק את יכולה להגיד לי מה קרה לו ." אך היא אינה עונה.  

  יום אחד לפני יום ההולדת שלי, בחופשת חנוכה, שבועיים אחרי ששושו נעלם, חלמתי על נועה. ובחלום ראיתי שלנועה שיער בהיר מאוד מאוד, לא כמו בחיים, ושהיא עונדת סרט אדום סביב צווארה, מה שאף פעם לא היה לה. ואימא, מאוד עצובה, החזיקה אותה על הידיים ועמדה לצאת מהבית. שאלתי, "לאן?" ואימא אמרה, "לרופא," ויצאה.

פתאום שמעתי צלצולים ועוד צילצולים ועוד צילצולים והייתי בטוחה שהם היו בחלום, אך הם העירו אותי ואז הבנתי שהם היו אמיתיים. קמתי מהר מהמיטה, השעה היתה תשע בבוקר, וניגשתי אל הדלת. שאלתי, "מי זה?" אימא ביקשה שאפתח. היא עמדה שם ונתנה לי קופסה קטנה ובה גור חתולים קטן ולבן, כמו שושו. זה באמת היה כמו נס חנוכה.

יורם וולמן

* * *

נעמן כהן

הציונות מדב בֶּר בורוכוב למאיר בורוכוב

דב בר בורוכוב (1881-1917) היה מאבות הציונות הסוציאליסטית, ממייסדי מפלגת "פועלי ציון" לימים מפא"י. היה מהוגי הקמת הגדודים העבריים.

מאיר בורוכוב (20) הוא תלמיד ישיבה ספרדי-חרדי שרצה לנפוש קצת באירופה.

בערב חג השבועות הוא הגיע לנתב"ג כדי לצאת לחופשה באמתלה של ביקור בקבר צדיק באירופה. שמו קפץ לבּקרים במסוף כצעיר שקיבל צו גיוס ולא התייצב והוא נעצר במקום ונשלח ל-20 יום בכלא הצבאי. חברי הפלג הירושלמי הגיעו מיד לבתי הרבנים הספרדים ועידכנו אותם. האירוע עורר סערה והרבנים הספרדים שלחו מכתב ל"אברך" שהשתמט מהגיוס, מאיר בורוכוב, ש"תורתו אומנותו" היא נסיעה לחו"ל בה הם מכנים אותו "שליח", ומבטיחים "כלל בני הציבור החרדי ירעישו עולם." בין היתר הם כותבים שם: "אנחנו מבהירים שזו לא צרה פרטית שלך אלא של הציבור כולו," כותבים לו בכירי הרבנים הספרדים. "אתה השליח שלנו, אשריך שנתפסת על דברי תורה. עולם התורה וכלל בני הציבור החרדי ירעישו עולם ומלואו למענך," הם מבטיחים.

על המכתב חתומים רבנים במועצת החכמים של ש"ס ורבנים בולטים אחרים כמו הרב צדקה. מי שמגיע לעדכן את הרבנים ולהחתים אותם, זה בכלל ארגון עם קדוש, חלק של הפלג הירושלמי שמצליחים לחדור לבתי הרבנים הספרדים ולרתום אותם למאבק הזה, אליו הם רתומים גם ככה. הנקודה הזו יכולה להסביר את ההתנהלות בישיבת סיעת ש"ס מוקדם יותר היום, ואת ההחלטה ליישר קו עם האשכנזים.

(יאיר שרקי)

https://www.mako.co.il/news-politics/2025_q2/Article-05a036caecb3791027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

https://rotter.net/forum/scoops1/901702.shtml

הנה כי כן איך השתנתה הציונות מדב בר בורוכוב שהגה את הקמת "הגדודים העבריים", למאיר בורוכוב שהשתמט מגיוס והיווה את הטריגר למפלגת ש"ס להתנגד לגיוס לצבא של תלמידי ישיבה, לצאת מהממשלה, ולהפיל אותה.

השאלה המעניינת היא איך השם "בורוכוב" שהוא שם משפחה יהודי אשכנזי מזרח אירופי שנגזר מהשם הפרטי "ברוך" בהגייה אשכנזית (Borukh), בתוספת הסיומת הסלאבית "וב" (-ov), שמעידה על שייכות ("בן של"). כלומר, "בורוכוב" פירושו "בן ברוך", הפך לשם של ספרדי?

האמת, שאלה טיפשית. הרי גם עבדאללה-עובדיה יוסף העיראקי התחזה לספרדי.

נרי רחל וייס-לבנה-הירשפלד נותנת שמות ערביים לנכדים

נרי רחל וייס-לבנה-הירשפלד, מתנאה תמיד גם בשם המשפחה כלפון, שם המשפחה המרוקני של אימהּ. אבל בעיקר היא מתנאה בילדיה ונכדיה הפולקיסטים הגרמנים.

והנה בהקשר של תוכנית "האח הגדול" וחזרתו של יוסף בובליל "פרידמנים מתים" לתוכנית שבה השתתפה בעבר, היא כותבת על שובו של הפער העדתי לתוכנית. "חשבתי שבעקבות המלחמה נשכח קצת מענייני המזרחים ואשכנזים, אז חשבתי.

"היתרון היחיד שהצלחתי למצוא ב-600 ומשהו הימים האיומים האחרונים למלחמה המיותרת הזאת," כותבת וייס-לבנה, "הוא שאבישי בן חיים לא מופיע על המסך. הוא נעדר לרגל שירות המילואים שהוא עושה כבר מאות ימים כקצין קרבי, וכמובן שאני אסירת תודה לו על כך ומאחלת לו בריאות שלמה. מצד שני, התפוגגותו של ממציא התיאוריה המופרכת על פריבילגיה שאיננה מודעת לפריבילגיותה, וזה שהפך את בנימין נתניהו למלך המזרחים ואת עצמו למזרחי מקופח לנצח, הסבה לי הנאה מסוימת.

"באמת ובתמים האמנתי ששותפות הגורל היהודית שחשו אפילו אפיקורסים כמוני בעקבות האסון של 7 באוקטובר, מבטלת סוף-סוף את השיח העדתי המתיש מיסודם של מקופחים מקצועיים כגון בן חיים, או אנשים שגילו רק כשזה נהיה משתלם שבעצם הם מזרחים ועל כן על פי ההגדרה הם מקופחים, גם אם אביהם היה מנהל סניף בנק והם מתגוררים בווילה וכדומה.

"כשנולד נכדי הבכור, המלצתי לבני וכלתי להוסיף לו בתעודת הזהות את השם 'מכלוף' כדי שייקרא מיכאל מכלוף הירשפלד, שם שדומה למיקי מכלוף זוהר ואריה מכלוף דרעי, ועל כן יבטיח לו עתיד פוליטי בישראל. למזלו של הילד, אביו, הלוא הוא בני, כרגיל לא שמע להמלצתי, ומדי פעם אני חוששת שמשום כך לא יהיו לנער שלושת הכ"פים שיש למיקי מכלוף זוהר (כבוד, כסף, כוח).

(נרי לבנה, "חשבתי שבעקבות המלחמה נשכח קצת מענייני המזרחים ואשכנזים, אז חשבתי", "אל-ארצ'", 4.6.25).

https://www.haaretz.co.il/magazine/2025-06-04/ty-article/.highlight/00000197-3b2f-d9f1-abb7-7b7fa8fa0000

זה כמובן מעניין. זה זמן רב שאני מציע לבניהּ ולנכדיהּ הפולקיסטים הגרמניים החדשים (פולקסדויטשה) שיאמצו שמות גרמנים אריים טהורים שיקלו עליהם את ההשתלבות בפולק הגרמני, למשל שבנה יחליף את שמו העברי נעמן בשם ארי טהור כאדולף, ריינהארד, או היינריך,   ולה עצמה שתחליף את השם העברי נרי בשם ארי טהור כקלרה פלצל, כך נכדיה הגרמנים לא יצטרכו להתבייש בשם סבתם. והנה היא מציעה לתת להם דווקא שמות ערביים. האם נרי רחל וייס-לבנה-הירשפלד, רואה נוכחה שבעתיד הקרוב ברלין בירת הרייך תיהפך לעיר מוסלמית, ודווקא שמות ערביים יעזרו להם להשתלב?

מכלוף זוהר שמר על קוד האומֶרְטָה בליכוד

לאחר שפורסם בכלי התקשורת שיעקב ברדוגו סחט באיומים טובות הנאה פרטיות, הוזמן מכלוף זוהר שר התרבות והספורט לחקירה במשטרה ושמר בה על ה"אומרטה" קוד השתיקה. 

זוהר הכחיש בעדותו כי ברדוגו סחט אותו, טען כי מעשיו אינם פליליים וכי הוא לא חש מאויים ממנו. לאחר מתן העדות מסר זוהר כי הוא סירב להגיש נגד ברדוגו תלונה. גם שר המשפטים יריב לוין ושר התקשורת שלמה קרעי, שטענו בעבר כי ברדוגו סוחט חברים בממשלה, סירבו להגיש תלונה נגד איש התקשורת. לנוכח זאת המשטרה צפויה לסגור את התיק.

https://www.haaretz.co.il/news/law/2025-06-04/ty-article/.premium/00000197-3b68-d8dc-a3ff-fbec5e5f0000

שמירת קוד השתיקה של המאפיה בין חברי ליכוד מדאיגה מאוד. בייחוד מדאיגה השתיקה בנושא של מנהיג הליכוד בנימין מיליקובסקי-נתניהו, האם יש מקום לחשש שגם הוא נסחט ע"י ברדוגו?

השחיתות בישראל

מאמנון אברמוביץ' למנחם מאוטנר

לא אחת כתבתי על אמנון אברמוביץ' המושחת והמשחית שבתורת "האתרוג" שלו (לא חשובה שחיתות אם מטרתה תמיכה בכיבוש ערבי) השחית את העיתונאות הישראלית ואת החברה הישראלית, והנה מתברר כי תורתו גרמה גם להשחתת האקדמיה הישראלית, ומערכת המשפט בישראל.

פרופסור מנחם מאוטנר המתנאה כ"חבר סגל בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב," כותב לנתניהו:

"לבנימין נתניהו שלום, אנא, זכור את נאום בר אילן בו אמרת: 'בלב חבלי המולדת היהודית חי היום ציבור גדול של פלסטינים. אנחנו לא רוצים למשול בהם, לא לנהל את חייהם, ולא לכפות עליהם את הדגל שלנו או את התרבות שלנו. בחזון השלום שלי חיים בארץ הקטנה שלנו שני עמים חופשיים זה בצד זה, בשכנות טובה ובכבוד הדדי. לכל אחד הדגל שלו, ההמנון שלו והשלטון שלו. ואיש מהם אינו מאיים על הביטחון ועל הקיום של שכנו.'

"אני מודע לכך שקיימים כל מיני הסברים טקטיים לדבריך, אבל הם מגלמים חזון גדול. אם תבחר באופציה הזאת, תיכנס להיסטוריה כמנהיג ישראלי גדול, ומורשתך תשכון כבוד לצד זו של מנהיג ימין אחר, מנחם בגין, שעשה בעבורנו את הדבר הגדול ביותר שעשה ראש ממשלה בישראל מלבד אבי האומה, דוד בן-גוריון.

"כן, ישנו גם עניין המשפט המתנהל נגדך. אני משוכנע שאם תבחר באופציה השנייה יהיה אפשר לסיים את משפטך במהירות ולשביעות רצונך. את הדברים האלה אני כותב אליך כמשפטן.

"אדוני ראש הממשלה, הכול בידיך. אני מפציר בך להכריע נכון. אני יודע שאתה מסוגל לכך."

(מנחם מאוטנר, "נתניהו, אנא, זכור את נאום בר אילן", "אל-ארצ'", 27.5.25).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-05-27/ty-article-opinion/.premium/00000197-121b-dc78-a197-1f7bda410000

הבנתם? הפרופסור למשפט מנחם מאוטנר מציע לנתניהו להסכים לכיבוש ערבי של יו"ש, או אז, הוא מציע יימחקו לו כל האישומים והוא יצא זכאי במשפטו. כלומר לנתניהו נתפר תיק שחיתות כאמצעי פוליטי לשינוי מדיניותו.

למאוטנר בדיוק כמו לאברמוביץ' לא חשובה כלל השחיתות, אלא הפוליטיקה. לדידו כל שחיתות תימחק אם המושחת יפעל בהתאם לדעות הפוליטיות שלו. מבחינת מאוטנר הפרופסור למשפטים, משפט נתניהו הוא משפט פוליטי בלבד המכוון נגד הפוליטיקה שלו, והשחיתות אינה מעניינת אותו כלל, אלא רק כאמצעי פוליטי לשינוי מדיניות פוליטית.

הנה הוכחה איך תורתו של אברמוביץ' השחיתה את העיתונות הישראלית, את החברה הישראלית, ואת האקדמיה ומערכת המשפט בישראל.

אבוי לכולנו אם שחיתות זו תימשך, כי אין לה גבולות והיא עשויה לשמש חרב פיפיות.

ועוד על העיתונאות

כדאי לקרא את דבריו של חיים וישניה-רמון על תפקוד העיתונאות בארץ בכלל ועל העיתונאי נדב שטסל-אייל בפרט:

https://x.com/ramonhaim/status/1930704386767958089?t=Axv6PV_Ne5nbiCa-lDYScA&s=03

די לכיבוש הערבי

משה מזרחי-רז: היום 58 שנה לכיבוש הארור. די!

https://x.com/mossi_raz/status/1930559862812877197?t=q99fCPwCn-KNG96KbH7uWw&s=03

משה מזרחי -רז, האם לא למדת מתמטיקה? היום זה 1388 שנים לכיבוש הערבי הארור. ודוק: גם הכיבוש של כורדיסטן. די! מילא עם ישראל, אבל לאן נעלמה הסולידריות שלך עם העם הכורדי?...

התשובה של ד"ר לבקוביץ'-לביא

בהמשך להתכתבות שלי עם ד"ר משה לבקוביץ'-לביא, שיזם הפגנה באוניברסיטת חיפה למען הצלת השלטון בעזה ושיקומו, ולכך שלא ענה לשאלותיי. שלחתי לו מה שכתבתי בגיליון הקודם ("חדשות בן עזר", 2061).

וכך הוא ענה לי:

צר לי,                                                        5.6.25

אני מאמין בכל ליבי בערכים שעל פיהם אני מקווה שמדינת ישראל תפעל בעת הזאת, ואמונתי בערכים הללו קשורה קשר עמוק למסע הארוך שלי אל מול הצעות האמונה של תרבות ישראל.

השבתי לאלון עידן כי בתשובתי לו תהא אפשרות לפתח את הדיון ולקדם את האפשרות שמדינת ישראל תפעל בהתאם לערכים בהם אני מאמין.

איני מתרשם שפנינו – פניי ופניך – לדיון מפרה, אלא להתנצחות בין מי שיש בהם אי הסכמה עמוקה, ולכך אין לי זמן.

מי שמשתמש כלפיי במילה שקרן הוא לא חלק מן השיח שלי. המילה שקר לא קיימת כשדנים על מקורות עתיקים. רק פרשנות חלופית, או לכל היותר טעות.

לפיכך, חבל על זמני ועל זמנך.

בברכה

משה לביא

והנה תשובתי לו:

ד"ר משה לביא שלום רב.                             7.6.25

על זמני לא חבל. חבל רק שתמיד אינך מתמודד עם העובדות בתואנה של חוסר זמן. על זמני לא חבל, כי אני חותר תמיד לאמת. (אמת התאמה בין טיעון למציאות) הוויכוח אינו על פרשנות, אלא על אי הבאת עובדות בכוונת מכוון. מה שאתה קורא "פרשנות חלופית" זהה לחלוטין למושג "אמת חלופית". Alternative Facts טענות המוצגות כאמיתיות אך בפועל אינן מבוססות על עובדות אובייקטיביות או ראיות קיימות. למעשה "אמת חלופית" (פרשנות חלופית בלשונך) היא דרך אחרת לומר שקר. מקווה בשבילך ובשביל תלמידיך שתמצא זמן למחקר מדעי אובייקטיבי אמיתי המבוסס על עובדות, ולא על כוונה פוליטית. ראוי תמיד לקחת דוגמה מרבנו ישעיהו ליבוביץ' ז"ל שתמיד הפריד בין מחקר לפעילות פוליטית.

תמיד אשמח לתגובה.

נעמן כהן

אהוד: "אתה היית קונה מבנט מכונית משומשת?" ("חדשות בן עזר" 2061).

אהוד, אתה היית מקבל המלצה על בנט ממי שהמליץ באותן מילים על משה סמולינסקי-יעלון?

פ.ס.ז' זכתה בליגת האלופות, אז למה העיר שלה עלתה בלהבות ומה הקשר לאימםאללה מקרון?

בצד אחד מהגרים זועמים שיצאו למפגן אלימות עם שני הרוגים, בצד השני ימנים שמרגישים שלוקחים להם את המדינה – ובאמצע פריז סן ז'רמן שזכתה בליגת האליפות וראתה את העיר שלה עולה בלהבות. שיא השפל.

הנתונים מפריז וצרפת כולה מזעזעים: שני הרוגים, נער בן 17 שנדקר למוות במהלך החגיגות בעיר דאקס בדרום מערב צרפת וצעיר בן 23 שנהרג מפגיעת מכונית כשנסע על קורקינט חשמלי בסיום גמר ליגת האלופות שבו ניצחה פריז סן-ז'רמן 0:5 את אינטר. 192 פצועים, 692 שריפות, עם 264 כלי רכב שהועלו באש. 30 שוטרים נפצעו, מהם אחד שנמצא בתרדמת לאחר שחזיז פגע בראשו. חלונות של חנויות רבות נופצו, בתי עסק נבזזו. 559 בני אדם נעצרו, 491 מהם בפריז.

"פראי אדם," כינה את המתפרעים שר הפנים הצרפתי ברונו רטאיו. "ברברים הגיעו לרחובות פריז. זה בלתי נסבל שאי-אפשר לחגוג בלי לפחד מהאכזריות של מיעוט בריוני שלא מכבד שום דבר."

העובדה שהזהות המוסלמית של רוב הפורעים היתה ברורה, גרמה לכך שאמירותיו של רטאיו פילגו עוד יותר את צרפת המפולגת: המהגרים המוסלמים הרגישו שוב שמתייחסים אליהם כאל אזרחים מדרגה שנייה, ואילו אנשי הימין הרגישו ששוב המהגרים לוקחים להם את המדינה, ואפילו את האפשרות לשמוח על זכייה בצ'מפיונס.

אחרי ההפסד של מרוקו עוד אפשר להבין על רקע מוצאם של רבים מהמהגרים בפריז, איך אפשר להסביר את האלימות הבאמת מבחילה שציינה את יום חגו הגדול ביותר של הכדורגל הפריזאי. (בעל הקבוצה הוא שליט קטאר, השייח' תמים בן חמד אאל ת'אני).

פריז ושאנז אליזה, השדרה שבה בוצעו רוב הפרעות בשבת, מסמלות בעיני הפרברים, הערים הקטנות והערים מחוץ לפריז את האליטה, הכוח והכסף. מבחינתם, אלו המקומות שבהם צריך להראות באלימות את אי-שביעות הרצון, להפגין על שנשארת מאחור. בדיוק במקומות הללו התרחשו המהומות של לובשי הווסטים הצהובים. לפני שנתיים פריז רתחה לאחר שצעיר עם שורשי הגירה נהרג בידי המשטרה לאחר שניסה להימלט משום שנהג ללא רישיון.

כל אחד יכול לגייס את הסיבות שלו למהומות הטרגיות אחרי הניצחון העצום. סיבות כלכליות, חברתיות, של מעמדות, אתניות, אפילו דתיות. מה שברור שאדי הניצחון התפוגגו באוויר. מסוקים חגו מעל מצעד הניצחון של הקבוצה בפריז, ומעל צהלות הניצחון חג ענן שחור עם שני הרוגים ואזהרה נוספת שבסוף פריז תתפוצץ מאלימות.

(זאב אברהמי)

https://www.ynet.co.il/sport/article/rk11vcp3zxx

בעקבות עליית כוחם של המהגרים המוסלמים החברה הצרפתית עומדת בפני מלחמת אזרחים, על רקע זה יש להבין את פעילותו של נשיא צרפת, אימםאללה מקרון, בהסטת תשומת הלב להקמת מדינה ערבית-מוסלמי-פלסטינית בעזה, מסכנת הקמתה של מדינה ערבית-מוסלמית בצרפת עצמה.

עודה בשאראת אין לישראל יותר אויבים

כל הערבים שוחרי שלום

כתב אל-ארצ'י, היווני-הנוצרי שהסתערב בגין הכיבוש הערבי עודה בשאראת (בערבית בשורה) מבשר לנו בשורה משמחת.

"האידיאלים בעולם הערבי," כותב בשאראת "מתפוגגים, החיים מתפוררים וחוזרים לתקופת האבן. איפה לבנון? איפה סוריה? דומות הן לפצוע אנוש מדמם ומותש. ובמקום לטפל בו במהירות, הצבועים זוללים את הנותר בתאווה פרימיטיבית: עוד התקפה, עוד הפצצה ועוד פשיטה, והדם ממלא את הוואדיות.

"ובכל זאת יש בשורה חדשה, ולא רעה דווקא. הערבים החליטו שאינם רוצים להילחם: בסוריה, בלבנון, בגדה, בעזה. ובעיראק. איראן ככל הנראה תצטרף גם היא והחותים מתנים את השקט בהפסקת אש בעזה. העולם הערבי 'המורד' מתפורר, ורק ישראל היא 'אבו עלי'. ואין לו קליינטים כדי שיאיים עליהם ויכה בהם.

"ובכך אנו חוזרים למשבצת הראויה: מדינה חמושה מכף רגל ועד ראש, אך בלי אויבים! אם כן, יש שתי אופציות: האחת היא לחזור לחיק האויבים הישנים. מה רע באירופה, בישראל כבר נשלפות החרבות על האנטישמית החדשה (והישנה) לאחר שמדינות באירופה איימו בהפסקת משלוחי נשק. אבל אולי מוטב שנתרכז באופציה השנייה: האויב מבית. האזרחים הערבים, השמאל ששכח 'מה זה להיות יהודי', החילונים, הלהט"בים, האקדמיה. כך נצבר עוד כוח ועוד כוח, והתהום היא הגבול."

(עודה בשאראת, "הכל מתפורר חביבי", "אל -ארצ'", 4.6.25)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-06-04/ty-article-opinion/.premium/00000197-362a-d9f1-abb7-7e7ee8160000

הבנתם? הגענו לימות המשיח. חזון ישעיהו הנביא התגשם. כל מדינות ערב, והפלסטינים ביו"ש, ואיראן אינם רוצים להילחם בישראל יותר. הם רוצים שלום. רק ישראל רוצה מלחמה.

הלוואי שבשאראת הנוצרי ישכנע באמת את הערבים בכך. ואז גם יוכל להציל את בני עדתו שמנו בתחילת הכיבוש הערבי את רוב האוכלוסייה, ובתחילת המאה העשרים עוד היו כ-20 אחוז מהאוכלוסייה, נעלמו כמעט לחלוטין. נאחל לו שבאמת ישכנע את הערבים שיפסיקו להיות אויבים, ונשיר כולנו אימג'ן.

נ.ב. מעניין רק, אם הוא כתב את הדברים בהוראת שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן?

מזל טוב בנו של רם ברקו-בן-ברק התחתן בנהלל עם בן זוגו

חתונת בנו של רם בן ברק בנהלל ריגשה את כולם: אהבה, גאווה משפחתית ונאום חוצב להבות על עתיד המדינה. "טל, אתה גאוות חיי. נמשיך לבנות פה דור חמישי ושישי."

במושב נהלל נערכה מסיבת החתונה של טל, בנו של ח״כ רם בן ברק מסיעת יש עתיד ובעבר המשנה לראש המוסד, עם בן הזוג, בן פיין.

בן ברק גם כתב ברכה מרגשת לבני הזוג. "תראו מה זה – סבא אהרון הגיע לפה לפני 105 שנה מרוסיה, איבד את אשתו הראשונה, שמתה מכולרה, ועם אשתו השנייה הקים בית לתפארת, שבעה ילדים!" אמר. "את בן, טל הכיר בצבא. שניהם לוחמים בעוקץ, ואנחנו הכרנו אותו עוד לפני שידענו שהוא בן זוג של טל ועוד לפני שידענו שטל מחפש בן זוג. הכרנו אותו והתאהבנו בו, כי אי אפשר שלא להתאהב בבן. אין מאושרים מאיילת וממני שטל ידע לממש את האהבה שלו ולמרות הקושי הלך עם הלב ולא עם דעות קדומות וחשוכות. טל, תדע לך שאתה גאוות חיי, אני אוהב אותך אהבת נפש. במשק הזה אתה דור רביעי, ויהיו גם דור חמישי ושישי. אנחנו הגענו לארץ ישראל כדי שנישאר פה. ובהזדמנות זאת אני מבטיח לכם שחבורת המופרעים שמנהלת את המדינה היום, זה לא להרבה זמן, ואנחנו נחזור להיות המדינה שהכי טוב בעולם לחיות בה ולגדל ילדים."

https://tmi.maariv.co.il/celebs-news/article-1200955

מזל טוב לזוג המאושר ולהוריהם. מעניין רק מה אומרת על החתונה ליניר אבו הזאז, היועצת האיסלמיסטית של רם ברקו-בן ברק?

יפה שיאיר למפל-לפיד לא יצא נגד החתונה בנימוק שבימי מלחמה עם חטופים לא יאה להתחתן, אלא שלח מיד ברכה: "מברך בחיבוק גדול את טל, בנו של רם בן ברק שלנו, על נישואיו לבן זוגו בן. שתהיו שמחים ותאהבו ותזכרו שאתם תמיד גם חלק ממשפחת יש עתיד המורחבת."

https://x.com/yairlapid/status/1826619834563789186?lang=he

ודווקא נציג הקהילה הגאה במפלגה עידן רול פרש ממנה.

יפה גם מצידה של ח"כ הדמוקרטית נעמה לזימי שלא הגבילה את הזוג הצעיר בקבלת מתנות לחתונה, לאחר שפנתה ליועצת המשפטית לממשלה: "הוציאי הנחייה ברורה לקראת החתונה של אבנר נתניהו שתגדיר מפורשות את סכום המתנה המרבי המותר‏.  נתניהו נמצא בהליך פלילי בגין שוחד והפרת אמונים. מתנות יקרות שיתנו לו אורחים באירוע משפחתי, ללא תיאום או פיקוח, עלולות לשמש כהלבנת הון וטובת הנאה פסולה במסווה של מתנה פרטית."

https://rotter.net/forum/scoops1/901951.shtml

חבר נשיאות מרכז רבני אירופה (RCE), הרב ירמיה כהן, חסיד בעלז, אמר כי הוא מסרב להתפלל למען החטופים, בטענה ש"הם כולם שמאלנים שהרסו את המדינה."

חבר נשיאות מרכז רבני אירופה (RCE), הרב ירמיה כהן, אמר כי הוא מסרב להתפלל למען החטופים, בטענה ש"הם כולם שמאלנים שהרסו את המדינה. אם הם שייכים לקפלן – אני לא אתפלל עליהם. רקדו בנובה? מגיע להם מה שיגיע. יש דין ויש דיין," אמר הרב כהן. "בלוד, בנתב"ג, תראה את התמונות של אלו שנשארו שם – הם כולם שמאלנים. הם הרסו את המדינה. הם עשו לנו הכול. אני שונא אותם."

הרב כהן סירב לחזור בו מהדברים כשניתנה לו ההזדמנות, ובתגובה להקלטות הוא אמר: "לא אמרתי את הדברים בפומבי, אמרתי את זה בשיחה בארבע עיניים בשעה ארבע לפנות בוקר."

במרכז רבני אירופה בחרו שלא לגנות את הדברים, ומסרו בתגובה: "ההקלטה אינה משקפת את עמדת מרכז רבני אירופה או מי מטעמה, וככל שהיא נאמרה בשיחה סגורה אנו משאירים את זכות התגובה לנשוא הכתבה. איננו מתערבים בדעות פרטיות ושיחות סגורות. כארגון אנו נושאים בגאון את התקווה והתפילה להשבת כל החטופים באשר הם ואנו מעוררים על כך באופן תמידי."

נשיא ועידת רבני אירופה (CER), הרב פנחס גולדשמידט גינה את דברי הרב כהן בחריפות: "אלו אמירות חמורות שלא מייצגות את יהדות אירופה וערכי הדת היהודית ככלל. החובה היא להתפלל על כל החטופים, בלי אפלייה בין דם לדם. גם תגובתם הרפה של מרכז רבני אירופה חסרת אחריות וחוטאת לייצג את ערכי יהדות אירופה."

ועידת רבני אירופה (CER), בראשות הנשיא הרב גולדשמידט, נחשבת לגוף הרבני הממוסד שפועל בזירה הבינלאומית מול ממשלות וארגונים באירופה, ומייצג את כלל הזרמים האורתודוקסיים. כמו כן, מרכז רבני אירופה (CER) מזוהה בעיקר עם חב"ד, אף שאינו זרוע רשמית של החסידות. הרב כהן עצמו משתייך לחסידות בעלז ומתגורר כיום בישראל, אך ממשיך לשמש כחבר נשיאות המרכז.

https://rotter.net/forum/scoops1/901802.shtml

ברל: "היש עם בעמים"?... את ירמיה כהן המתחזה לרב יהודי, ומבייש את היהדות יש לסלק לשטעטעלע בעלז, ולהכתיר אותו שם כשיח' מוסלמי.

וינה, אוסטריה: מפגינים שינו את שמה של ''כיכר תיאודור הרצל'' ל''כיכר עזה''

ב-4 ביוני 2025, שונה שמה של כיכר תיאודור הרצל בווינה ל"כיכר עזה". היוזמה, שהובלה על ידי יורדת ישראלית בשם דליה סריג, ועורכת הדין אסטריד וגנר ורובה דרוויש מארגון "סולידריות עם פלסטין", נועדה להנציח את קורבנות הציונות בפלסטין ולהביע סולידריות עם תושבי עזה.

בהצהרה שפורסמה, וגנר ציינה: "אנו זוכרים את קורבנות הציונות הפוליטית: המגורשים מאז 1948, ההרוגים בשל מצור הרעב והפצצות – כל אלה שנמנעו מהם זכויות האדם הבסיסיות." סריג הוסיפה: "תיאודור הרצל מונצח מדי שנה בווינה – על מה? על אידיאולוגיה של קולוניאליזם ולאומנות גזענית? כיהודים אנטי-ציונים, אנו דוחים את האידיאולוגיה הזו שמצדיקה אלימות קולוניאלית וגירוש."

האירוע נערך לקראת הקונגרס היהודי-אנטי-ציוני הראשון בווינה, שיתקיים בין ה-13 ל-15 ביוני 2025, ויארח דוברים כמו ההיסטוריון הבריטי-ישראלי היורד אילן פפה, וניצול השואה סטיבן קאפוס. נציבת האו"ם המיוחדת, פרנצ'סקה אלבנזה, צפויה להשתתף באופן מקוון.

הפעולה עוררה תגובות מעורבות, עם ביקורת על השימוש בזיכרו של הרצל להבעת מחאה פוליטית, בעוד אחרים ראו בה דרך לגיטימית להעלות מודעות למצב בעזה.

https://www.ots.at/presseaussendung/OTS_20250604_OTS0038/gaza-platz-statt-theodor-herzl-platz

הופעת אנטישמים אוסטרים הפועלים בה ומזדהים עם בן מולדתם היטלר, אינה מפתיעה, אבל יורדים ישראלים שיזדהו? בכל זאת מעורר שאט נפש.

ברל: "היש עם בעמים?...

יוזמות שינוי שם הכיכר הקימו מפלגה פוליטית בשם "אוסטריה למען עזה" או "רשימת עזה – קולות נגד רצח העם."

העובדה שלאחר ה-7 באוקטובר דגל ישראל הונף מעל לשכת הקנצלר לאות סולידריות עם קורבנות הטרור הפלסטיני, ומאז אותו טבח אוסטריה הצביעה באו"ם שלוש פעמים נגד הפסקת אש ברצועת עזה, מעוררת בקרב חוגי שמאל באוסטריה נוסטלגיה עזה לימים בהם קרייסקי הגן "בשם הניטרליות האוסטרית" על ערפאת וחבר מרצחיו והפך אותם לאורחים רצויים במסדרונות הממשל באירופה.

מאחורי הקמתה של "רשימת עזה" עומד ארגון "סולידריות פלסטין אוסטריה" – ארגון גג של תנועות שמאל קיצוני (חלקן תומך ארגוני טרור), ארגון החרם האנטישמי על ישראל BDS ותנועות תמיכה אוסטריות שונות במאבק הפלסטיני לחיסולה של מדינת ישראל. אחד הארגונים המסונפים ל"סולידריות פלסטין אוסטריה" הוא "תיאום אנטי-אימפריאליסטי", התומך בארגון הטרור "החזית העממית לשחרור פלסטין" ומואשם מזה עשרות שנים ע"י אחד ממרכזי המעקב הראשיים באוסטריה אחר אנטישמיות ("ארכיון התיעוד של ההתנגדות") בהיותו ארגון אנטישמי.

בין היתר, דורשת "רשימת עזה" לבטל גופים שהוקמו באוסטריה למעקב אחר פעילות גופים אסלאמיים רדיקליים. בכלל זה "מרכז התיעוד של האסלאם הפוליטי", שהוקם בימי כהונתו של הקנצלר לשעבר קורץ וכן פרויקט מיפוי אקדמאי של ארגונים אסלאמיים ומסגדים באוסטריה המבוצע באוניברסיטת וינה. אנשי "רשימת עזה" טוענים, שפעילות הגופים הללו מהווה רדיפה דתית ופוגעת בחופש הפולחן והדעה.

בשם ההגנה על חופש הביטוי, הדעה והדת, דוגלת "רשימת עזה" בביטולה של הגדרת האנטישמיות הבינלאומית שנוסחה ע"י "הברית הבינלאומית לזכר השואה" (IHRA) מאחר שהגדרה זו כוללת גם סוגי ביקורת כלפי ישראל והציונות. לטענת ראשי הרשימה, לו עוד היה בחיים, היה ברונו קרייסקי מואשם בהיותו אנטישמי ומוצא את עצמו מועמד לדין בגין הגנה על פעולות טרור. יצוין, שכבר בימי חייו כונה קרייסקי אנטישמי בפי יריביו הישראלים והיהודים, בהם ראשי מפלגות העבודה ומפ"ם דאז.

כדי להגן על עצמם מפני האשמה באנטישמיות, מצהירים חברי הרשימה כי הם מנהלים גם מאבק נחרץ נגד האנטישמיות ונגד כל סוג של גזענות. "כל המפלגות באוסטריה תומכות ברצח העם (בעזה), בעוד שאנחנו עומדים ואומרים שהקביעה 'לא עוד' צריכה להיות תקיפה לכולם," נכתב בעמוד הבית של המפלגה. בכך למעשה, משווים חברי הרשימה ישירות בין הנאצים מבצעי השואה (שרבים מבכיריהם היו אוסטרים) לבין ישראל,

כמובן שלא ניתן להעלות על הדעת התארגנות מעין זו ללא שותפותם בה של יהודים וישראלים – הערובה האולטימטיבית נגד האשמות באנטישמיות. בין המועמדים הארציים של "רשימת עזה" מופיעה דליה שריג, המציגה את עצמה כיהודייה, בת להורים שנמלטו מאוסטריה לאחר האנשלוס ב-1938. שריג היא ממקימי ארגון השמאל היהודי הקיקיוני "לא בשמנו", הנוטל חלק פעיל בהפגנות האנטי-ישראליות בעשרת החודשים האחרונים.

ארגון זה הוא אנטי-ציוני מוצהר. בנאומיה מוחה שריג על "הפיכה צינית של האנטישמיות לנשק, שנועד להשתיק את המוסלמים" ועל "שימוש לרעה בשואה, שנועד ליישם גזענות פוליטית."ביקורת נגד ישראל היא לא אנטישמיות," מסבירה שריג בסרטון בעמוד הבית של "רשימת עזה", "יש בישראל ממשלה פשיסטית ויש לומר זאת ברורות."

על שריג, לאנגטלר ושאר שונאי ישראל ב"רשימת עזה" מאפילה דמותה מעוררת המחלוקת והעניין של העומדת בראש הרשימה, עורכת הדין וסופרת הפלילים הנודעת, ד"ר אסטריד ואגנר. ואגנר בת ה-61, צברה לעצמה מוניטין ציבוריים בכך שהגנה בבתי משפט על כמה מהפושעים המחליאים ביותר שידעה אוסטריה בשנים האחרונות, וגם כתבה על מקרים אלו ספרים רבי מכר. אחד מלקוחותיה המוכרים ביותר הוא יוזף פריצל, האב שהחזיק את בתו בבונקר תת קרקעי מתחת לבית המשפחה במשך 24 שנים, ואנס אותה ללא הרף כך שהרתה לו שש פעמים.

לקוח אחר של ואגנר, ידוע בכנויו "רוצח האגם" – גבר אוסטרי בשנות ה-60 לחייו, שרצח עובדת מין צעירה בגלל שלעגה לו, ביתר את גופתה, הקפיא את הבשר ממנו הכין מאוחר יותר גולאש, והטביע את שאר חלקי הגופה באגם. הקניבל ופריצל יושבים באותו כלא ופיתחו חברות חזקה מאוד.

ואגנר נודעת גם הודות לכך שניהלה רומן עם רוצח נשים אוסטרי מפורסם אחר – הרוצח הסדרתי הראשון שידעה אוסטריה לאחר מלה"ע השנייה, ג'ק אונטרווגר, שנידון בשנות ה-70 למאסר עולם על רצח צעירה גרמנייה. במקרה רצח נוסף של צעירה אוסטרית שיוחס לו לא נמצאו מעולם ראיות שקשרו אותו לפשע. במהלך שהותו בכלא, החל אונטרווגר בקריירה ספרותית ענפה מאוד: הוא כתב שירה, רומנים – חלקם אוטוביוגרפיים, וכן תסריטים לטלוויזיה הציבורית האוסטרית. הוא קיבל פרס ידוע על יצירתו ואחד מספריו הפך לסרט קולנוע.

בדיעבד, ובחלוף השנים, הועלתה הסברה שיצירתו של אונטרווגר נכתבה ע"י אחת ממעריצותיו הרבות, אך לפני שחשדות אלו הועלו, התארגנו אנשי-רוח רבים – בהם מי שעתידים להיות חתן פרס נובל לספרות, הגרמני (איש הס.ס.) גינטר גראס, וכלת פרס נובל לספרות, האוסטרית אלפרידה ילינק – כדי לדרוש את שחרורו המוקדם מהכלא. היוזמה הזו צלחה, אונטרווגר שוחרר בתחילת שנות ה-90 והפך לאישיות פופולרית מאוד בחוגי החברה הגבוהה הווינאית.

שישה חודשים לאחר שחרורו החלה סדרת רציחות של עובדות מין בצ'כיה, באוסטריה ובארה"ב, שכולן בוצעו באותו אופן. החשד אמנם נפל על אונטרווגר, אך הוא טען שהוא נרדף ע"י המשטרה וממילא כבר הפך לעיתונאי-חוקר, שהתבקש לכתוב על הפשעים שהוא עצמו ביצע.

לאחר שהמשטרה האוסטרית הצליחה לאסוף מספיק ראיות נגד אונטרווגר וביקשה לעצור אותו, הוא נמלט לשוויץ, משם לצרפת ולבסוף לארה"ב, שם נעצר והוסגר לרשויות באוסטריה, הועמד לדין, וביוני 1994 נמצא אשם בתשעה מ-11 מקרי הרצח שיוחסו לו ונידון למאסר עולם, שלא ניתן לקיצור. באותו לילה שם אונטרווגר קץ לחייו בתלייה.

ואגנר הכירה את אונטרווגר לאחר הסגרתו לאוסטריה, בתקופה בה היתה עורכת דין מתחילה, שעסקה בעיקר בתחום הנדל"ן והשכירות. היא החלה להתעניין בו קודם לכן, לאחר שקראה את ספריו, ויזמה פנייה אליו. הקשר הרומנטי ביניהם, שהחל בחילופי מכתבים, ונמשך, לדבריה, כשנתיים, עד למותו, למרות שהם ידעו שלא צפוי להם עתיד משותף נחשף, כשוואגנר ביקשה למלא תפקיד במשפטו השני של הרוצח. אגב, באחד מחדרי משרדיה בווינה תלויים ציורי פרופיל "אמנותיים" שמציגים כמה מהפושעים, אותם ואגנר ייצגה.

כעת, היא מייצגת את הפלסטינים ומקווה להיבחר בשם המאבק עבורם לפרלמנט האוסטרי. בהפגנות פרו-פלסטיניות היא מאשימה את שאר המפלגות באוסטריה שהן חוששות לגנות את הפעילות הצבאית הישראלית "מפחד שמא יטביעו עליהן את חותמת האנטישמיות." כעמיתיה ל"רשימת עזה", היא השוותה בין ישראל לנאצים וקבעה ש"גם הנאצים הצדיקו את השואה כפעולת חירום הגנתית." היא מבקשת להחזיר לאוסטריה את ההגדרה העצמית שלה ולשחרר אותה מאחיזת האשמת האנטישמיות. "ביקורת על רצח עם אינה אנטישמיות," היא מטיפה, "אנו, האוסטרים, לא למדנו דבר מההיסטוריה." כפי שהמקרה שלה מוכיח, אכן יש עוד אוסטרים שלא למדו דבר מההיסטוריה.

(אלדד בק, מידה, 15.8.25)

https://mida.org.il/2024/08/15/%d7%90%d7%95%d7%a1%d7%98%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%9c%d7%9e%d7%a2%d7%9f-%d7%a2%d7%96%d7%94/

מסתבר גם שלא רק הרצל בזמנו של קארל לואגר, גם בימינו עלינו להתמודד מול חלאות מאוסטריה.

[אהוד: אני פוגש לעיתים כתבות מעולות של אלדד בק ביו-טיוב. אכן יש מה ללמוד ממנו על המצב באירופה. עיתונאי מצויין].

יש צדיק באירופה חירט וילדר

ובכל זאת מול כל המתנגדים לישראל, יש מניהוג אחד שמבין לא רק את ישראל אלא גם את מצבה העגום של אירופה.

המדינאי ההולנדי חירט וילדר שהתפטר לאחרונה מהממשלה אמר כך: "ישראל נלחמת את המלחמה שלנו. אם ירושלים תיפול – אנחנו הבאים בתור. האימהות שלנו יכולות לישון בשקט בלילה כי האימהות של החיילים הישראלים נשארות ערות, תוהות אם בניהן יחזרו מהקרב בחיים. זו מלחמה על חירות ודמוקרטיה מול טרור הג'יהאד."

https://rotter.net/forum/scoops1/901796.shtml

מילים אלו יש להפיץ בעולם.

בין 1493 ל-2023: "ההיסטוריה חוזרת – אם שוכחים אותה"

סרט תיעודי חדש, שהופק על ידי הקהילה היהודית של פורטו והקרן הספרדית-יהודית של מדריד, חושף סיפור היסטורי מצמרר על חטיפת 2,000 ילדים יהודים ב-1493 – ומוקדש למשפחות החטופים של מתקפת חמאס ב-2023.

מול קהל נרגש של כ-200 איש, שהתאסף בבית הקולנוע ההיסטורי טרינידדה שבעיר פורטו בפורטוגל, הוקרן לראשונה הסרט התיעודי "2,000 הילדים היהודים החטופים" – מסמך מצמרר שחושף פרק כמעט נשכח מההיסטוריה היהודית באירופה, ומחבר אותו ישירות לשיברון הלב והכאב של החטיפות במהלך מתקפת חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר 2023.

הסרט, שהופק ביוזמת הקהילה היהודית של פורטו והקרן הספרדית-יהודית של מדריד, וזמין לצפייה חופשית ביוטיוב, מתעד את חטיפתם והגלייתם בכפייה של כ-2,000 ילדים יהודים, בני שמונה ומטה בשנת 1493. למעשה מדובר בגזר דין מוות שקט שנגזר עליהם, בעקבות אי-יכולתם של הוריהם לשלם את כופר הנפש שדרש מלך פורטוגל, ז'ואאו השני.

"כשההנהגה האירופית של היום מעניקה פרסים לטרוריסטים, כשהיא מעודדת רצח ורטוריקה של שנאה נגד יהודים וישראלים – חובה עלינו להזכיר לעצמנו מה עבר העם היהודי באירופה לאורך הדורות," אמר גבריאל סנדרוביץ', נשיא הקהילה היהודית של פורטו, במהלך הקרנת הבכורה. "הסיפור הזה, כמו רבים אחרים, לא מופיע כלל בתוכניות הלימודים של שום מדינה אירופית – וזה אומר הרבה."

על פי מקורות היסטוריים, בהם היסטוריונים פורטוגזים בני התקופה והוגים יהודים בולטים כמו יצחק אברבנאל, שמואל אוסקי ושלמה אבן וירגה, הילדים הוגלו לאי סאו טומה – אי געשי ולא מיושב בלב האוקיינוס האטלנטי, הנמצא במרחק של אלפי קילומטרים מהבית שממנו נחטפו. שם, על אי שזכה בפי היהודים לכינוי "אי התנינים", נאלצו הילדים להתמודד עם גזים רעילים, חיות טרף, תנינים ענקיים ונתק מוחלט ממשפחותיהם ומזהותם.

"הכאב של אובדן ילדים הוא חלק מהזיכרון ההיסטורי היהודי," אמר דוד הצ'וול אלתרס, נשיא הקרן הספרדית-יהודית. "כפי שהוריהם של הילדים הללו נשברו לפני מאות שנים, כך גם ההורים של החטופים מגבול עזה ממשיכים לחוות סיוט שלא נגמר. הסרט הזה מחבר בין העבר הרחוק לאסונות ההווה."

את הסרט ביים הבמאי לואיס איסמאל, שחשף את המורכבות הרבה של ההפקה: בניית חלקים משחזור של אוניית מסע מהמאות ה-15, עבודה עם מאות ילדים-שחקנים, צילום באי סאו טומה המרוחק, ואף שכירת ילדים לבנים מקומיים שישחקו את הילדים היהודים המוגלים.

"זו הייתה ההפקה הקשה ביותר בקריירה שלי," אמר איסמאל בדיון, שנערך לאחר ההקרנה. "כאב לי כאב לשלוש בנות לדמיין את התחושות של אותם הורים. לא לדעת מה עלה בגורל הילד שלך, אם הוא חי, מת, סבל או שרד. זו הפכה להיות פצע אישי בהיסטוריה של כולנו," הוא אמר.

בדיון שנערך לאחר ההקרנה השתתפו גם מייקל רות'וול, מנהל מוזיאון השואה והקהילה היהודית בפורטו, ההיסטוריון סזאר סנטוס סילבה, נציגת קרן מדריד פרדריק אוחיון, וסגן שגריר ישראל בפורטוגל יותם קריימן – שהדגיש כי "גם היום, בפורטוגל ובאירופה כולה, כשאנחנו שומעים על שנאה אנטישמית, הפגנות נגד יהודים, האשמות חסרות בסיס שמכוונות נגד ישראלים – עלינו לזכור: הסיפור הזה כבר קרה. ילדים יהודים כבר נזרקו ל'חיות'. יש קווים מקשרים בין 1493 ל-2023."

הכוכב של הערב היה דווקא רודריגו קושטה – הילד ששיחק את "יעקב" – אחת הדמויות המרכזיות בסרט. ברגע ספונטני, הוא פנה לקהל ואמר: "הסצנה שהכי השפיעה עליי היתה כשהייתי כלוא בעגלה וצרחתי לאימא שלי. אבל מה שהכי קשה – זה לדעת שזה באמת קרה. זה לא היה סיפור דמיוני."

לדברי המארגנים, מטרת הסרט היא לא רק לחשוף פרק מודחק מההיסטוריה, אלא גם לקרוא לציבור – ובעיקר למנהיגי אירופה – להתעמת עם ההיסטוריה של רדיפה ואלימות כלפי יהודים.

"כאשר עיתון בפורטוגל מפרסם כתבה על 'הון ישראלי שגורם לעליית מחירי הדיור,' כאשר מפגינים נושאים שלטים שמאשימים את 'הציונים' בכלכלה – זה הזמן להזכיר את גורלם של אותם ילדים יהודים," סיכם סנדרוביץ'. "ההיסטוריה חוזרת – אם שוכחים אותה."

(איתמר אייכנר).

https://www.ynet.co.il/judaism/article/hjfw8p6fgx?utm_source=Taboola_internal

הנה הקישור לסרט. כדאי לראות:

https://youtu.be/5dmff7yl4Uc

מעניין מה תגיד על הסרט הפורטוגזית החדשה המתנאה בפורטוגליותה,  אופירה אסייאג?

סכנה ליהודי ניו יורק

"אם זוהראן ממדאני המוסלמי ינצח – הלך עלינו"

זוהראן ממדאני. המועמד האנטי-ישראלי לראשות העיר ניו יורק, תומך ב-BDS, מגן על השוואת פעילות ישראל בעזה ל"רצח עם", שבת רעב לצד כוכבת "סקס והעיר", הודיע שיורה לעצור את נתניהו: זוהראן ממדאני הפך למתחרה העיקרי של אנדרו קואומו בקרב על ראשות העיר החשובה בעולם. התמיכה מחברת הקונגרס המובילה רק צפויה לעזור לו, ובקהילה הישראלית חוששים. אלו הצהרות העבר שלו, וזה סיפורו של מי שעשוי להיות ראש העיר המוסלמי הראשון בניו יורק.

בזמן שכמעט מיליון ניו-יורקרים התקבצו מול המסכים לקראת העימות הטלוויזיוני הראשון במרוץ לראשות העיר, רובם עדיין לא ידעו כיצד לאיית את השם זוהראן ממדאני. אבל כשהשאלה על אנטישמיות תפסה את מרכז הבמה, אנדרו קואומו – המושל לשעבר שמנסה קאמבק – לא החמיץ הזדמנות. קואומו התחייב לבקר בישראל, ואז הפנה אצבע לעברו של מועמד צעיר במרכז הבמה והצהיר: "הוא לא ייסע לישראל. זה מה שהוא מנסה לומר."

ממדאני, בן 33 בלבד, נותר שליו. "אני אתמוך ביהודים הניו-יורקרים, ואפגוש אותם בכל חמשת הרובעים. לא בארץ זרה," אמר. לשאלה הישירה אם הוא מאמין בזכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית, השיב לבסוף: "אני מאמין שישראל צריכה להתקיים – כמדינה עם זכויות שוות לכל." חברת הקונגרס מהברונקס, אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, מהקולות הבולטים במפלגה הדמוקרטית, הכריזה כי ממדאני הוא הבחירה שלה לראשות העיר. "הוא הראה יכולת אמיתית לבנות קואליציה של ניו-יורקרים ממעמד הפועלים, וזה הכלי הכי יעיל שיש לנו כדי להגן על מוסדות ניו יורק מפוליטיקת הבריונות של קואומו", אמרה AOC.

הבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית יתקיימו ב-24 ביוני. המנצח יתמודד בנובמבר מול ראש העיר המכהן, אריק אדמס, שפוצץ את יחסיו עם המפלגה הדמוקרטית והכריז על מועמדות עצמאית לאחר האשמות שחיתות וצלילה חדה בפופולריות. לפי סקר אמרסון האחרון, אדמס זוכה לתמיכה של 19% בלבד – נתון נמוך משמעותית מהמוביל הדמוקרטי. אדמס, מי שנחשב לראש העיר הפרו-ישראלי ביותר שכיהן בניו יורק, שמר לאורך כהונתו על יחסים הדוקים עם הקהילה היהודית, אבל קשריו המתהדקים עם הנשיא דונלד טראמפ – והחנינה שקיבל ממנו – גרמו לרבים מבין תומכיו הדמוקרטיים להתרחק ממנו.

עם יותר מ-1.6 מיליון תושבים יהודים, ניו יורק היא ביתה של הקהילה היהודית הגדולה ביותר מחוץ לישראל, כפי שאדמס אוהב להזכיר. גם קואומו חוזר ומדגיש את תמיכתו בישראל בכל הזדמנות אפשרית ועונד בגאון את סיכת החטופים. ממדאני, לעומתם, מעולם לא הסתיר את העובדה כי הוא תומך ב-BDS, מגן בגלוי על הצהרות שהשוו את פעילות ישראל בעזה ל"רצח עם", והשתתף בהפגנות ושביתות רעב מול הבית הלבן לצד כוכבת "סקס והעיר הגדולה" סינתיה ניקסון, שהפכה לאחד הקולות הביקורתיים ביותר נגד ישראל בהוליווד. הוא גם הודיע חגיגית שכראש עיר ייתן הוראה לעצור את ראש הממשלה בנימין נתניהו אם ידרוך על אדמת ניו יורק, בשל צו המעצר שהוציא נגדו בית הדין הפלילי בהאג.

ממדאני נולד בקמפלה, אוגנדה, והיגר עם משפחתו לניו יורק בגיל שבע. אביו, פרופ' מאהמוד ממדאני, יליד אוגנדה ממשפחה הודית-מוסלמית, הוא חוקר אפריקה בעל שם עולמי מאוניברסיטת קולומביה, שנחשב לאחד המבקרים החריפים של הציונות באקדמיה המערבית. אימו, מירה נאיר, במאית עטורת פרסים מהודו – שחתומה על סרטים כמו "חתונת מונסון" ו״סלאם בומביי!״ – סירבה ב-2013 להזמנת פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה, בטענה שמדובר במדינת אפרטהייד. היא הבהירה שתסכים לבקר בישראל "רק כשהכיבוש יסתיים, ודת לא תזכה לעדיפות על פני דת אחרת."

במאי האחרון – סירב לחתום על הצעת החלטה לציון יום השואה ולברכה לישראל לרגל יום העצמאות. במכתב הסבר שהפיץ כתב: "אני מתנגד לאנטישמיות בכל צורה – אך איני מאמין שעלינו לחגוג מדינה שפועלת בניגוד לזכויות יסוד." בראיונותיו הוא מקפיד להבהיר שהוא מבדיל בין מדינת ישראל לבין העם היהודי. "יש לי שותפים יהודים רבים למאבק לצדק חברתי," הוא חוזר ואומר. "אנטישמיות היא רעל שיש לעקור, אבל אסור להשתמש בה כדי לסתום פיות." ובכל זאת, ההוא כרת ברית עם גורמים פרובוקטיביים כמו פייקר, שאמר ש"לא משנה אם חמאס אנס נשים ישראליות."

והנה (כפי שאמר ברל היש עם בעמים...) בסקר שנערך לאחרונה בקרב בוחרים יהודים, ממדאני זכה ל-20% תמיכה, לעומת 31% לקואומו. בקרב יהודים פרוגרסיביים זוכה ממדאני לתמיכה מובהקת: ארגון JFREJ – יהודים למען צדק גזעי וכלכלי – הביע בו תמיכה פומבית. "אנחנו מאמינים שיהודים צריכים להיות שותפים בבניית חזון מוסרי לעיר הזאת, יחד עם שותפינו המוסלמים, הלטינים והאפרו-אמריקאים," נמסר מהארגון. גם ״קול יהודי לשלום״  (Jewish Voice for Peace), מהארגונים היהודיים הקולניים ביותר נגד ישראל מאז 7 באוקטובר, הצטרף לתמיכה. שני הארגונים תומכים בגלוי בתנועת ה-BDS. לעומתם, ארגונים יהודיים ממסדיים יותר – כמו הוועד היהודי האמריקני (AJC) והפדרציות של ניו יורק UJA – הביעו דאגה פומבית מעליית מועמדים כמותו.

(דניאל אדלסון)

https://www.ynet.co.il/news/article/bykduklqle#autoplay

ועכשיו נשאר לנו לראות עד כמה חדרה האנטישמיות והאוטו-אנטישמיות לתושבי ניו יורק.

חקירה בצרפת נגד ישראלים שחסמו את הסיוע לעזה

''החשד – סיוע לרצח עם''

צרפת פתחה בחקירה פלילית בחשד ל"סיוע לרצח עם" ו"הסתה לרצח עם", נגד אזרחים צרפתים-ישראלים שפעלו לכאורה למניעת הגעת סיוע הומניטרי לרצועת עזה.

האירועים המרכזיים שעליהם מתמקדת החקירה התרחשו על פי הרשויות בצרפת בינואר 2024, בעיקר במעברי ניצנה (בין מצרים לישראל) וכרם שלום (מישראל לעזה).

בעוד שמדינת ישראל דוחה בתוקף את השימוש במונח "רצח עם" בהתייחס למלחמה בעזה, גורמי זכויות אדם, משפטנים ואף מיספר היסטוריונים ישראלים השתמשו בו לאחרונה כדי לתאר את העימות – ובמסגרת הסחף המדיני נגד ישראל הולכות וגוברות הקריאות בעולם לחקור את ההתנהלות הישראלית במלחמה. עם זאת, עד כה לא פסק אף בית משפט כי מדובר ברצח עם.

החקירה, שאותה מובילה יחידה בתביעה הצרפתית האחראית למלחמה בטרור, נפתחה בעקבות תלונה שהוגשה על ידי האיחוד היהודי הצרפתי לשלום (UFJP) וארגון פלסטיני-צרפתי. בתלונתם נטען כי קבוצות פרו-ישראליות ובהן "ישראל לנצח" ו"צו 9" אירגנו, השתתפו והסיתו למעשים שמטרתם היתה לחסום את העברת הסיוע לעזה – כולל חסימות פיזיות של משאיות במעברי גבול הנתונים לשליטת צה"ל.

https://rotter.net/forum/scoops1/902030.shtml

ברל: "היש עם בעמים?..." יהודים אנטי ישראלים בצרפת התומכים בחמאס, תובעים יהודים צרפתים בעד ישראל. ואליהם מצטרפים תנאים דמסייעים כיאיר גולדנר-גולן, משה סמולינסקי-יעלון ודומיהם. היש עם בעמים?...

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד שלום. זכותו של פלוני בשם אבי גולדברג להביע את השקפותיו הקטגוריות בכך אין ספק, אלא שתקיפותן ה"שיפוטיות" והמוסריות של אמירותיו מוטל גם מוטל בספק.

אני בתור קוראת נמענת חייבת לשאול על סמך מה ובשם מי ממנה אבי גולדברג את עצמו להיות בר סמכא ומצפן  מוסרי לענייני ערכים?

חשתי אי נוחות בקריאת מאמרו "על מתנות ותודות ומנהיגות ששקעה" – מול צוויו הקטגוריים והאבסולוטיים. האם אדמו"ר חדש נולד?...

חוה ליבוביץ  

* גיא רולניק: "ואסור לסיים את ההספד להונאת DOGE שהסתיימה השבוע [בארה"ב] מבלי להזכיר את תרועות השמחה וההתלהבות שבה התקבלה התוכנית בישראל. נפתלי בנט, המועמד המוביל להחלפת בנימין נתניהו, כך לפחות לפי הסקרים, שבר שתיקה ארוכה של חודשים והעלה לרשתות החברתיות סרטון שבו הוא מהלל את המהלך ומציע לאמץ אותו בישראל." ["הארץ", 6.6].

אהוד: האם היית קונה מבנט מכונית משומשת? 

"האמריקנים, להם יש את מבחן המכונית המשומשת – כך הם בוחרים להם מנהיג. בקלפי הם שואלים את עצמם 'האם הייתי מוכן לקנות מהאיש הזה מכונית משומשת?' ומצביעים לפי התשובה." [עמיחי יעקובי: "ידיעות אחרונות", 4.2.01].

* איך חמאס דופק אותנו ומגביר את האנטישמיות ואת שנאת ישראל בעולם:

קרן הסיוע לעזה: מרכזי חלוקת המזון לא נפתחו היום בגלל איומים של חמאס על עובדינו

קרן הסיוע לעזה (GHF) הודיעה כי מרכזי חלוקת המזון ברצועה לא נפתחו היום בגלל איומים מצד חמאס על חייהם של הנהגים והעובדים הפלסטינים במרכזי החלוקה. בהודעה ששלחה הקרן בנושא, נכתב כי "חמאס אשם בכך שמאות אלפי עזתים רעבים לא אכלו היום. עוד נכתב כי הארגון "רוצה לחזור למצב בו הוא יכל לשבש את החלוקה ולהציב את האג'נדה שלו מעל הצרכים של העם הפלסטיני". על פי ה GHF-–כל עובדיה מלבד המאבטחים האמריקאים הם תושבי הרצועה. חמאס הכחיש שאיים על עובדי הקרן .["הארץ" באינטרנט, 7.6].

אהוד: בזכות המסכנות הרצחנית שלהם הם הופכים אותנו למצורעים.

* אהוד: מדוע אני, סופר עברי, הומאניסט, האמור להיות רגיש לסבל הזולת, אינני משתתף כלל בסבלם של הבלתי-מעורבים המורעבים ברצועת עזה ולא מרחם עליהם?

כי למשל, אלי שרעבי, החטוף שהוחזר, מספר כי כאשר נחטף והובל בחוצות עזה, היו שוביו צריכים להגן עליו מפני המון הבלתי מעורבים שביקש לרצוח אותו, וכאשר שהה פרק זמן בבית משפחה, היה על בני-המשפחה להסתיר את דבר קיומו אצלם, שאחרת היה המון הבלתי מעורבים שברחוב פורצים לבית ומחסלים אותו.

אז אתם עוד מרחמים עליהם, ומפגינים למענם? הרי כמעט כל אחד מהם, אם רק היה יכול, היה שוחט אתכם!

* חדשות מהקבר: בטבח 7 באוקטובר אשם יחיא סינוואר ולא בנימין נתניהו ולכן צריך לפוצץ את החתונה של בנו אבנר!

* לרגל עונתה השלישית של "פשוט ככה", סדרת ההמשך של "סקס והעיר הגדולה", פורסמו היום (שלישי) טיזרים מתוכה – ובסרטוני הקידום ניתן לראות את סינתיה ניקסון לבושה בחולצה עם הדפס של דגל פלסטין.

סינתיה ניקסון בסרטון הקידום של "פשוט ככה"

(צילום מסך, MAX)

by Taboola

Promoted Links

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!

אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.

*

קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:

https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz

*

את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!

רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים נהדרים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,187 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

בקובץ גדול אחד של גיליונות 1-29, 2022-2024.

עד כה נשלחו עם הופעתם קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל