| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 2063
יום שש מאות חמישה עשר למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור ביהודה ושומרון והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!
נשלח ל-2182 נמענים
[שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות. יום חמישי, ט"ז בסיון תשפ"ה. 12.6.2025.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה." [147 שנים לפתח-תקווה].
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
From the desert to the sea – Israel will be free!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אסתר ראב: שְׁרַקְרַק בּוֹכֶה. // יוסי אחימאיר: 5 ביוני אז והיום. //
יורם אטינגר: זהירות מטקטיקות המו"מ של משטר האייתולות. // אורי הייטנר: 1. הנכבאיזם מכה שנית. 2. צרור הערות 11.6.25. // מוטי ברגר: הכה בחרדים ושדרג את מעמדך. // עמנואל בן סבו: 1. האורקל מאוטנר, על שחיתות ושוחד פוליטי. 2. על כפיו אותו הביא, שלושים להירצחו של התינוק רביד-חיים. // רוֹן גֵּרָא: בְּאוֹר בּוֹקֵר רַחוּם. // אודי מנור: "ראיית המצב לאמיתו ללא כחל וסרק." // אהוד בן עזר: "הנאהבים והנעימים", במלאת 40 שנים לצאתו לאור של הרומאן. מחברת ראשונה. המשך 3. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. 2001. פרק שלושים: ליל דודי עם שרה אהרונסון. // מנחם רהט: הכמיהה לאידישקייט. // נעמן כהן: הגם בנימין זאב הלוי-מיליקובסקי-נתניהו בלוויים? // ממקורות הש"י.
שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ
גַם בֶּן-עוֹף
יוֹדֵעַ לִגְנֹחַ בַּלֵּילוֹת
וְלֹא רַק בֶּן-אָדָם –
כְּשֶׁמְּצוּקָה בָּאָה עָלָיו:
הָרְסוּ קִנּוֹ,
טָרְפוּ גּוֹזָלָיו;
עוֹד מֵרֵאשִׁית הָעֶרֶב –
שָׁמַעְתִּי קוֹלוֹ:
הֶמְיָה רַבָּה –
יְבָבָה
מְלֵאַת-יָגוֹן
שָׁטָה
בַּחֲלַל-הָעוֹלָם;
צְעִיר-שְׁרַקְרַקִּים –
טֶנוֹר רַךְ
אֲשֶׁר חָזַר מִגָּבְהֵי-שָׁמַיִם
וְעַל גַּבּוֹ זְהַב-הַשֶּׁמֶשׁ
וּכְנָפָיו –
כְּחֻלּוֹת עָמֹק –
כָּרָקִיעַ הַחָרְפִּי
הַקָּרִיר;
אֵין זוֹ שִׁמְחַת-הַצְּפִירָה
הַיּוֹצֵאת מִגְּרוֹנוֹ –
נְכָאִים הוּא הוֹגֶה
אַנְחוֹת-חַיִּים
הַהוֹלְכִים וְכָלִים –
אוּלַי עֲזָבַתְהוּ
רְעוּתוֹ
אוּלַי חָטַף
גַּרְעִין-מֻרְעָל
וְכָעֵת –
קְרָבָיו נִקְרָעִים
בְּבִטְנוֹ
וְצַעַר-עוֹלָם
זוֹרֵם
בְּתוֹךְ הַלַּיִל
עוֹמְדִים
אַלּוֹנִים יְשִׁישִׁים
מְלֻמְּדֵי-תְּלָאוֹת
מְנִיעִים חֶרֶשׁ
עַלְוַת-סְתָו
קְלוּשָׁה
וּלְפֶתַע
נוֹשֵׁר עָלֶה אֶחָד
גָּדוֹל –
בְּצִלְצוּל נוּגֶה
עַל הָאֶבֶן שֶׁלְּרַגְלֵי
הָעֵץ
הַכּוֹכָבִים מִמַּעַל
מִתְכַּסִּים לְאַט
בַּעֲנָנִים קַלִּים
וְטִפַּת גֶּשֶׁם נוֹשֶׁרֶת
וְהַשְּׁרַקְרַק בּוֹכֶה
מָרָה.
1980
נמצא בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
* * *
5 ביוני אז והיום
היה זה אירוע מלהיב, שהתקיים ב-5 ביוני. תאריך היסטורי בתולדות המדינה. על הבמה רקדו, שרו, בוגרי י"ב, מחזור ל"ב, של קריית החינוך "מעיין שחר" בעין-החורש. עשרות צעירות וצעירים בני 18 מיישובי עמק חפר, שמונה כיתות במחזור, חגגו על הבמה לעיני מאות בני משפחותיהם, את סיום לימודיהם, במפגן מרהיב של פרצי שמחה ותאוות חיים.
לא פשוטה להם הפרידה מבית הספר, מחברים, ממורות ומורים. לא פשוטה המחשבה שזהו-זה, נגמר, מתפזרים, כל בוגר לדרכו. לצד השמחה היו גם דמעות של דאגה. חשש מפני הבאות.
עיניי התמקדו בשתי בוגרות – נכדתי עפרי וחברתה ליהיא. שתיהן תושבות בחן, הקיבוץ המזרחי ביותר בעמק חפר, חברות מילדות. זכתה עפרי ואחיה הבכור יואב, לוחם בהנדסה קרבית, הגיע לחופשה מהדרום הרחוק לצפות באירוע. באותו מקום הוא עצמו סיים את לימודיו, בנסיבות כה שונות למדינה ולחברה. ליהיא לא זכתה. אחיה הבכור, סרן אסף מסטר ז"ל, קצין צה"ל הגיבור, נפל לפני למעלה משנה בעזה.
אירוע הסיום העליז היה בדיסוננס לעיתוי הלאומי הלא קל. ארבעה חללים נימנו עד ליום חמישי. האחרון שבהם, אלון פרקס ז"ל, הובא למנוחות בו ביום, כשאלפים מלווים אותו בדרכו האחרונה. מעזה חולצו גופותיהם של בני הזוג גדי חגי וג'ודי ויינשטיין-חגי ז"ל, שנרצחו ב-7 באוקטובר הארור.
הבוגרים שפיזזו על הבמה מיצו את הרגעים הקסומים עד תום, ציון דרך כה חשוב בחייהם. פחות חשבו על הצפוי להם בהמשך דרך חייהם. המנהל, טייס מסוקים מהולל בעברו הצבאי, ידע לציין בברכתו כי יש מי שיילכו בקרוב לצבא, או לשנת שירות, ויש מי שיעבירו את השנה הבאה במכינה צבאית. "אתם העתיד של מדינת ישראל."
איש לא היה יכול לשער – גם לא ראשת המועצה האזורית, גלית שאול – שכבר למחרת יתוספו ארבעה שמות לרשימת הנופלים המתארכת, בארוכה במלחמת ישראל, וביניהם המילואימניק רס"ם חן גרוס ז"ל, ממושב גן יאשיה שבתחום המועצה שלה. עוד קבר של לוחם צעיר ניכרה באדמת עמק חפר. שמונה נופלים בשבוע אחד. ענן של עצב אפף את כל בית ישראל בהתקדש ליל שבת.
בעודי מתמוגג למראה החגיגה על הבמה, נשאוני מחשבותיי אל 5 ביוני ההוא, פרוץ מלחמת ששת הימים. 58 שנה חלפו מאז, אבל איך אפשר לשכוח? אני אז בבסיס חיל האוויר חצרים. מטוסינו ממריאים בזה אחר זה, משמידים על הקרקע את חילות האוויר של מצרים וסוריה.
מעגלי שמחה התארגנו ספוטנית למשמע הבשורה: הר הבית בידינו! יהודה, שומרון, הגולן, סיני, הרצועה! העולם כולו שיגר לנו גלי הערצה. יהודי בריה"מ התמלאו גאווה ורוח ציונית. דגלים לבנים של כניעה הונפו בכל הערים והכפרים הערביים.
לא היו ימי התרוממות נפש לעם ישראל כימים ההם, שבהם צה"ל הדף בשישה ימים את צבאות מצרים, סוריה וירדן. מרחבי המולדת נפתחו להמוני ישראלים, להתחברות עם הכותל המערבי, מערת המכפלה, שילה, בית אל...
היו אלה גם ימים של החמצה גדולה. במקום להחיל מיד את ריבונות ישראל על השטחים המשוחררים, החלו בצמרת השלטונית התלבטויות ודיונים. עלו ספקות. מה עושים איתם? איך נוהגים בתושביהם הערביים? שאלות שמעסיקות אותנו ואת דעת הקהל המערבית, גם הידידותית, עד היום וביתר שאת.
האם צריך להזכיר שעד ל-1967, כשיו"ש היו תחת שלטון ממלכת ירדן , ורצועת עזה תחת שלטון מצרים – רעיון "המדינה הפלסטינית" לא היה על הפרק כלל וכלל? הבעייה צפה ועלתה, מאז שהוכפפו לשלטון צבאי ישראלי, והחלו היסוסי הממשלה דאז. שטחים תמורת שלום.
יש להדגיש: לא כל כך כדי להקים עוד מדינה ערבית לעם פלסטיני מומצא מאז, אלא בעיקר על מנת להסיג את ישראל לקווים שמלפני המלחמה, לוותר על פירות ניצחונה המזהיר והצודק, ולסכן באופן מוחשי את עצם קיומה. לא תהיה לנו עוד הזדמנות כפי שהיתה לפני 58 שנה.
לא יהיו לנו עוד ניצחונות מוחשיים, כניצחון ההוא מעורר ההשתאות העולמית. מלחמת "חרבות ברזל" מוכיחה זאת יותר מכל.
עמק חפר הוא הבטן הרכה של מדינת ישראל שבגבולות הקו הירוק. מבתיהן של עפרי וליהיא שומעים יריות בטול-כרם, הסמוכה והרחוקה גם יחד. לוחמי צה"ל מכבידים ידם על קיני הטרור בשומרון. אסור להחזיר את הגלגל אחורנית, אם רוצים אנו לראות ב"מעיין שחר" עוד ועוד מחזורים של נוער מתבגר, תורם לעצמו ולמדינה בתחומים רבים, אינו חושש מפני הבאות.
בהצלחה מכל הלב לבוגרי מחזור ל"ב!
יוסי אחימאיר
* * *
יורם אטינגר
זהירות מטקטיקות המו"מ של משטר האייתולות
מו"מ אמריקאי לעומת מו"מ איראני
פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 10 יוני 2025.
הנחה מוטעית והרסנית בבסיס המו"מ של ארה"ב עם משטר האייתולות היא שאפשר לנהל את המו"מ על בסיס ערכים וטקטיקות מערביים ועסקיים.
טקטיקות מו"מ של ארה"ב שואפות לקדם פיוס ודו-קיום בשלום, אבל טקטיקות המו"מ של האייתולות מונחות על ידי מורשת בת 1,400 שנה, שבמרכזה חזון פנאטי המחייב את הכנעת ה"כופר" המערבי, והוא חשוב הרבה יותר משיקולים עסקיים ודיפלומטים.
טקטיקות מו"מ של ארה"ב חותרות להסכם מחייב, אבל טקטיקות מו"מ של האייתולות שואפות להסכם ארעי, הניתן להפרה כאשר יכולות צבאיות ומדיניות מאפשרות זאת.
מו"מ אמריקאי מתמקד בתרחישים עתידיים (ספקולטיביים) ובהתבטאויות איראניות עכשוויות, שהן בדרך כלל מתוחכמות ומתונות, במקום להתמקד ברקורד האלים המתועד של משטר האייתוללות, באידיאולוגיה הקנאית שלו, בחוקת 1979 ובספרים שכתב אייתוללה ח'ומייני, המהווים את ליבת משטר האייתולות מאז המהפכה האסלאמית מ-1979.
מאז 1978/79, המו"מ בין ארה"ב למשטר האייתולות לא הצליח למתן את המשטר, אלא העניק לו רוח גבית עזה, שהגבירה באופן דרמטי את יכולותיו האנטי-אמריקאיות.
טקטיקות מו"מ של משטר האייתולות
תקייה היא טקטיקה מוסלמית של הסתתרות מול גורמים חזקים יותר (קוראן, סורה 3, פסוק 28 וסורה 16, פסוק 106), הסתרת האמונה והכוונה האמיתיים כדי להטעות את ה"כופר" החזק באמצעות מלל לולייני, בעוד הלב נותר "נאמן". בנסיבות אסטרטגיות מאתגרות, תקייה אינה רק אפשרות, אלא גם חובה.
חודה היא טקטיקה איראנית של הפצת מידע שגוי ומטעה, ולאו דווקא שקר מוחלט. היא נועדה לגרום ל"כופר" לטעות בהערכת עמדתו האמיתית של ה"מאמין".
קיתמן היא הונאה באמצעות חצאי אמיתות, התחמקות, שתיקה והצהרות מעורפלות, תוך מתן מס שפתיים ל"כופר."
תַעָרוּף עושה שימוש במשמעות סובייקטיבית של מילים מבחינה תרבותית, רגשית, פסיכולוגית, פילוסופית ודתית, בניגוד להגדרה המילונית האובייקטיבית. שימוש בהנחות שווא, ולא שקר מוחלט...
טקטיקות משא ומתן אסלאמיות בפעולה
ב-1978-79, אייתוללה ח'ומייני – שמורשתו מכתיבה גם היום את מדיניות הפנים והחוץ של איראן – שיכנע את ארה"ב לסייע בהפלת שלטון השאה הפרו-אמריקאי. ח'ומייני הפגין שליטה בטקטיקות המשא ומתן האסלאמיות: תקיה (הסתרה דתית), חודה (תחבולות, ולאו דווקא שקר), קיתמן (הסתרת כוונות) ותערוף (עמימות ואדיבות לכאורה, שמטרתן לבלבל).
חומייני הרעיף על הנשיא קרטר הצהרות מתונות, ששיכנעו את מחלקת המדינה, ה-CIA והבית הלבן שח'ומייני מחויב לזכויות אדם ולחירות, כולל זכויות נשים וחופש עיתונות; שאין בכוונתו לייצא את המהפכה האסלאמית מעבר לאיראן; שהוא אנטי-קומוניסט ולכן כנראה פרו-אמריקאי; ושיתמקד בטרקטורים ולא בטנקים.
שגריר ארה"ב בטהרן העריך שח'ומייני יהיה מהדורה איראנית של מהטמה גנדי. לכן, ארה"ב לחצה על מפקדי צבא איראן – שהכירו את חומייני ולא התרשמו מהתבטאויותיו המתונות – לתמוך בהעברת השלטון לח'ומייני. אבל – כצפוי – עם תפיסת השלטון, ח'ומייני הוציא להורג מיספר רב של קצינים בכירים, השתלט על שגרירות ארה"ב, החזיק 50 אמריקאים כבני ערובה במשך 444 ימים, והפך את איראן מ"השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי" למוקד עולמי מוביל ואנטי-אמריקאי של טרור, סחר בסמים, הלבנת הון והפצת מערכות נשק מתקדמות.
בדצמבר 1988, הכירה ארה"ב באש"פ כנציג הרשמי של העם הפלסטיני, אישרה פתיחת משרד אש"ף בוושינגטון, והגדירה זאת כצעד חשוב בתהליך השלום. השינוי הדרמטי במדיניות ארה"ב בא בעקבות מו"מ, במסגרתו אש"ף קיבל לכאורה את החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338, הכיר כביכול בזכות קיומה של ישראל וכאילו התחייב להפסקת הטרור. אך בהתאם לטקטיקות המו"מ האסלאמיות, אש"ף התעלם מהתחייבויותיו, הגביר את הטרור, הגביל את ההכרה בישראל להתבטאויות בפני גורמים ישראלים ומערביים (אך לא מוסלמים!) והמשיך לפעול להשמדת "הישות הציונית הבלתי-לגיטימית."
ב-1993, הציף ערפאת את ישראל בהתבטאויות של שלום, שגרמו להנהגה בישראל להאמין שהפך מארכי-טרוריסט ל"מנהיג שלום"; לאפשר לו לעבור מתוניסיה הרחוקה (יחד עם כ-100,000 טרוריסטים פלסטינים מסודן, תימן, עיראק ולבנון) לעזה ויו"ש הנושקות "לאדמות 1948"; סיפקה לו ציוד צבאי; שיכנעה את הנשיא קלינטון להעניק לו סיוע חוץ שנתי; וסללה את דרכו לקבלת פרס נובל לשלום. כצפוי, עם כניסתו לאזור הוא פתח בגל טרור חסר-תקדים (שעדיין נמשך!) והורה לסגנו, מחמוד עבאס, להקים את מערכת החינוך לשנאה והסתה, שהפכה לקו-ייצור היעיל ביותר של טרוריסטים, כולל מתאבדים.
בשנים 2013-2015, התרשמה ארה"ב מהצהרות מתונות ופרגמטיות של בכירים איראניים, האמינה שמשטר האייתולות פונה לדרך השלום, וחתמה על הסכם גרעין מחורר, כולל סעיף המעניק לאיראן חופש פעולה גרעיני מיום פקיעת חלקים מההסכם ב-2026. כצפוי, למרות החתימה על ההסכם, איראן המשיכה בפיתוח יכולות גרעיניות, חיזקה את היכולות הקונבנציונליות והבליסטיות, הרחיבה את שיתוף הפעולה עם ארגוני טרור ועם ברוני-סמים וממשלות אנטי-אמריקאיות באמריקה הלטינית, והרחיבה אתה רשת תאי הטרור הרדומים בשטח ארה"ב.
מאז 1979, ארה"ב מנהלת מו"מ ומטילה סנקציות כלכליות לסירוגין, מתוך הנחה שמדיניות זאת תתמרץ את משטר האייתולות לאמץ דו-קיום בשלום עם השכנים הערבים הסונים, לנהל משא ומתן בתום-לב ולזנוח חזון פנאטי, מגלומני ואפוקליפטי בן 1,400 שנים. אבל – כצפוי – מדיניות זאת הפכה לגורם מרכזי להתחזקות מעמדה האסטרטגי של איראן, המהווה איום ברור ומיידי על בטחון ארה"ב.
האם ארה"ב תלמד מתקדימי המו"מ על ידי חזרה על – או הימנעות מ-שגיאות קריטיות? האם ארה"ב תפנים שמו"מ משחק לידי משטר האייתולות, שאינו מהווה שותף למו"מ אמין, אלא חייב להיות מטרה לשינוי משטר?!
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
* * *
אורי הייטנר
ב-29 בנובמבר 1947 החליטה עצרת האו"ם על חלוקת א"י למדינה יהודית ומדינה ערבית. המדינה הערבית לא כללה רק את יהודה, שומרון ועזה, אלא גם את הגליל המערבי והמרכזי, הנגב המזרחי כולל באר שבע, הנגב המערבי, אשקלון ואשדוד, לוד ורמלה, אפילו יפו.
היישוב היהודי חגג כל אותו הלילה ברחובות את אישור הקמת מדינת כבשת הרש הזאת, בגבולותיה הבלתי אפשריים, וראה בהחלטה התגשמות חלום הדורות. הערבים התנפלו למחרת על היישוב היהודי, במטרה להשמידו, שנתיים וחצי בלבד אחרי השואה, ולמנוע את ביצוע החלטת האו"ם.
מזימתם של ערביי ארץ ישראל כשלה. הם לא הצליחו להשמיד את היישוב היהודי, ולא לסכל את הקמת המדינה היהודית. ב-14 במאי 1948 הכריז בן גוריון על הקמת מדינת ישראל והושיט יד לשלום לערביי א"י ולמדינות ערב. הפלשתינאים יכלו לנהוג באותה דרך – להכריז על מדינתם וללחוץ את היד שהושטה לעברם. אך הם נהגו אחרת. ביום הקמת המדינה, מדינות ערב פלשו לתוכה על מנת להטביעה בדם, למנוע את הקמתה ולהשמיד את היישוב היהודי, שלוש שנים אחרי השואה.
מזימתן של מדינות ערב כשלה. היישוב היהודי לא הושמד. מדינת ישראל קמה, על אפם ועל חמתם. הם נוצחו במלחמה. מלחמה היא דבר אכזרי. במלחמה אנשים נהרגים, אנשים נפצעים, אנשים נעקרים מבתיהם. 6,000 יהודים, אחוז מן היישוב היהודי (בקנה מידה של האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל היום, מדובר במספר שווה ערך ל-80,000 הרוגים), נהרגו במלחמה הקשה הזאת. הפלשתינאים המיטו על עצמם אסון כבד ורובם עזבו את הארץ. הם, התוקפנים, נושאים במלוא האחריות לאסונם, או בלשונם – בנכבתם.
במקום להכיר באחריותם, להפיק לקחים, לעשות חשבון נפש, להכות על חטא, לבחור הנהגה ראויה, להשתקם במקומותיהם החדשים, להכיר במדינת ישראל ולחיות עימה בשלום, הם בחרו בדרך אחרת. בדרך של דבקות במטרתם – להחריב את מדינת ישראל ולהשמיד את העם היהודי בארץ ישראל. להפוך ל"פליטים", ב"פליטות" מוזרה העוברת מדור לדור, כבר זה הדור השישי, בסיוע בינלאומי במסגרת הארגון להנצחת הסכסוך, שהתגלה גם כארגון טרור – אונר"א.
הם בחרו בדרך הקורבניות וההתבכייניות. במקום לקחת אחריות, הם סיפרו לעצמם ולעולם סיפור הפוך לסיפור האמיתי. על פי מיתוס ה"נכבה", הקולוניאליסטים הציונים פלשו לפלשתין, וכבשו אותה מיד תושביה, הילידים הפלשתינאים, בטיהור אתני אכזרי – גירוש, טבח ואונס. שקר ה"נכבה" הוא הסיפור, שלפיו ליהודים נעשתה (או לא) שואה באירופה והם ערכו שואה לפלשתינאים. אין ילד פלשתינאי ב-77 השנים האחרונות שלא חונך על השקר הזה. אין ילד ערבי בעולם שלא גדל על השקר. אין ילד מוסלמי שמכיר סיפור אחר. ותעשיית השקר הזאת, שהיא בסיס הדה-לגיטימציה לישראל, תעשייה המגלגלת מיליארדי דולרים רבים, רבים מהם של ידידתנו ה"מורכבת" קטאר, מצליחה לחדור למוחות רבים באירופה, בארה"ב ואפילו בישראל, ומלבה אנטישמיות בכל העולם.
הם מעולם לא ויתרו על ניסיונות ההשמדה, וב-7 באוקטובר המחישו לנו את כוונותיהם. למשך פחות מיממה, הם הצליחו לכבוש חבל ארץ קטנטן, חלק מהנגב המערבי, והראו לנו מה כוונתם ומה תוכניותיהם לכל השטח "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי", ומה פירוש "פלסטיין וויל בי פרי" – "פרי" מיהודים חיים. הפוגרום של 7 באוקטובר היה נורא – רצח המוני של למעלה מ-1,200 ישראלים, נשים וגברים, זקנים, ילדים ותינוקות, עריפת ראשים, אונס המוני, וחטיפה של זקנים, ילדים, נערות ונערים, נשים וגברים, התעללות והרעבה שלהם לאורך 20 חודשים, רצח חטופים ובהם תינוקות. הם הציתו בתים ובזזו רכוש. היה זה פוגרום נאצי ברברי לעילא ולעילא, שזכה לאהדה רבתי ברחוב הפלשתינאי והפכו את מנהיגי חמאס לגיבורים לאומיים נערצים. פשע נוסף שלהם נגד האנושות הוא הפיכת אזרחים וילדים פלשתינאים למגן אנושי, באכזריות וציניות מקפיאת דם.
בטבח הברברי, הם המיטו אסון עלינו, ואסון כבד אף יותר על עצמם. הם ורק הם האשמים הבלעדיים בכל תוצאות תוקפנותם ב-7 באוקטובר ובכל הסבל, ההרג וההרס ברצועת עזה. וכמו ב-1948, לאחר מלחמת השחרור, הם חוזרים לאותו דפוס של קורבניות מתבכיינת, בריחה מאחריות, הטלת האחריות על אסונם על מי שהם ניסו להשמיד והפצת עלילות דם אנטישמיות על ישראל. הרי מה קרה ב-7 באוקטובר? זה ידוע. היישות הציונית הקולוניאליסטית פלשה לעזה לבצע ג'נוסייד, להרעיב את אוכלוסייתה ולרצוח את תינוקותיה (כתחביב). אין להם ולו גרם של אחריות לאסונם.
משה שרת היה שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני של ישראל. הוא היה מנהיג הזרם היוני המתון במפא"י, ובר פלוגתא של הזרם הניצי הביטחוניסטי האקטיביסטי בהנהגת בן גוריון. אף שאני מזדהה עם דרכו של בן גוריון, אני מעריך את משה שרת ואת תרומתו הגדולה להקמת מדינת ישראל ולהקמת שירות החוץ המצוין שלה (או שהיה לה עד עידן נתניהו). ואני מעריץ את העברית שלו.
ב-15 ביוני 1949, השבוע לפני 76 שנים, על סף סיומה של מלחמת השחרור (נותר עוד רק הסכם שביתת הנשק עם סוריה, שנחתם חודש אחר כך), נשא שרת נאום מדיני מזהיר בכנסת. הדברים שאמר אז על השקר הפלשתינאי, תקפים כאילו נאמרו היום.
להלן קטעים נרחבים: "נגזר על מדינתנו לבוא לעולם תוך סער ופרץ; להיקרץ מתוך התוהו שהוריש לה המשטר הקודם בהתפוררותו ולהתגבש כשהיא מוצפת נחשול דמים; לשמש מראשית צמיחתה מטרה להתקפה זדונית ומרוכזת של כל שכנותיה; לעמוד על נפשה תוך תהליך ההתהוות ולהתהוות תוך עמידה על הנפש."
בדומה לערבים הדורשים היום מישראל לסגת לקווי 4.6.67, כאילו לא היו אלא קווי תוקפנותם נגד ישראל, כך, לאחר מלחמת השחרור, היו שקראו לסגת לגבולות החלוקה. התייחס לכך משה שרת בדבריו: "יש כנראה מדינות ערביות המבקשות כיום למצוא אחיזה לפתרון הבעייה בגבולות שנקבעו למדינת ישראל לפי החלטת כ"ט בנובמבר 1947. לאחר שמדינות אלו עשו כל מה שביכולתן לשים לאל את הסדר כ"ט בנובמבר; לאחר שזממו וחתרו להטביע את מדינת ישראל, שהקמתה נתחייבה על פי אותה החלטה, בנחשול של דם ולמחות מארץ זיכרה; משנכשלה מזימתם, הם מנסים עכשיו לשוב ולהיאחז באותו הסדר עצמו. משל לאדם שביקש לעקור מן השורש את אילן הפירות של שכנו, ומשלא הצליח, יען שכנו עמד וגונן על אותו אילן, הריהו בא לתבוע חלק בפירותיו ובצלתו".
שרת התייחס גם לתופעת שקר הנכבה, שקר הקורבניות המתבכיינת. "סלע מחלוקת עיקרי שני הוא בעיית הפליטים הערבים. מכונות תעמולה כוזבות מסלפות במזיד את השתלשלות המאורעות ואת מהותם, ואילו מדינאים שאינם מתעמקים בסוגיה מסיקים מסקנות מוטעות. שוב נשנית כאן אותה התחבולה: מזימה שחרשו אויבים על ישראל, משנכשלה והכשילה את בעליה, הופכת כתב פלסתר נגד ישראל. אימת המוות שריחפה על מדינתנו נשכחת, ואילו אלה שביקשו להמיט עלינו שואה, משנפלו לתוך הבור שחפרו במו ידיהם, הריהם פורקים מעליהם את האחריות ומנסים לגולל אותה עלינו. לא ניעף מלחזור ולהעמיד את הדברים על אמיתם."
התיאור המדויק הזה, חוזר היום, אחת לאחת, בשקרים ובעלילות הדם הנוגעים למלחמת "חרבות ברזל", שפרצה בטבח 7 באוקטובר ונמשכת במימוש זכותנו להגנה עצמית. וכמו שהבטיח שרת השבוע לפני 76 שנה, כך גם היום, "לא ניעף מלחזור ולהעמיד את הדברים על אמיתם."
* מלחמה על הקיום – בועז גנור פרסם ב"הארץ" מאמר שבו יצא נגד הגדרת המלחמה בעזה "מלחמה קיומית". לטענתו, היא אינה מלחמה קיומית, כיוון שחמאס המוחלש אינו מסוגל לסכן את קיום המדינה.
אני חלוק עליו לחלוטין, אך המחלוקת היא על משמעות המונח "מלחמת קיום". רוב המלחמות בעולם הן על סכסוך גבול מקומי בין שתי מדינות, על אינטרסים כלכליים, לעיתים על כבוד. המייחד את הסכסוך שלנו, הוא שזהו סכסוך על עצם זכות הקיום של מדינת ישראל. מדינות ערב, כולל אלו שחתמו איתנו משיקולים אסטרטגיים על הסכמי סוג-של-שלום, שוללות את עצם זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו, את עצם הזכות של העם היהודי על ארץ ישראל או אפילו קיומה של זיקה כלשהי של העם לארץ, ואת זכות קיומה של מדינת ישראל. שאיפתם וחתירתם היא להשמדת ישראל. איראן מצהירה על כך בגלוי. ארגוני הטרור מכריזים על כך בגלוי. האמנה הפלשתינאית, שבניגוד להתחייבות בהסכם אוסלו – לא שונתה, אומרת זאת בפירוש. מלחמה, שמטרתה להשמיד את ישראל, מעצם מהותה היא מלחמה על הקיום.
אם נפנים זאת, נבין מה קרה בעקבות אוסלו ומה קרה בעקבות ההתנתקות. הם אינם מחפשים שליטה על שטח מסוים, אלא "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי", ולכן נסיגה ישראלית אינה מקדמת שלום, אלא היא קרש קפיצה להמשך התוקפנות. אם נפנים זאת, והתודעה הזאת תדריך את מדיניותנו, רעיון העוועים של מדינה פלשתינאית בלב הארץ, שבה כביש 6 יהיה הגבול, נתב"ג יהיה בטווח רוגטקה וגוש דן יהיה "עוטף פלשתין", ירד מהפרק, כי היא תסכן את קיומה של ישראל. ב-7 באוקטובר, כאשר האוייב כבש שטח קטן מ"פלשתין", למדנו מה פירוש "פלשתין פרי". קיבלנו טעימה – איך זה ייראה. לכן, זו מלחמה קיומית. אילו חמאס וחיזבאללה היו תוקפים במקביל, בגיבוי מטח טילים מאיראן, קיומה של ישראל היה בסכנה.
אוהדי חמאס בכל העולם מפגינים נגד קיומה של מדינת ישראל. כאשר הם צועקים "פרום ד'ה ריבר טו דה סי פלשתין וויל בי פרי," הם מתכוונים לכך שהיא תהיה "פרי" מנוכחות של יהודים חיים. ואולי גם מתים, כמאמר המשורר הלאומי הפלשתינאי מחמוד דרוויש בשירו האייקוני, שבו ציווה עלינו לקחת איתנו גם את מתינו. ואכן, כשעקרנו את עצמנו מגוש קטיף, עקרנו גם את הקברים ולקחנו גם את מתינו.
המלחמה היא מלחמה על הקיום, וזה מה שצריך להדריך אותנו בהגדרת הלקח וההישג הנדרשים בה. חובתנו למוטט את שלטון חמאס, לפרז את הרצועה ולהבטיח חופש פעולה מלא לצה"ל ולכוחות הביטחון ברצועה. אל לנו לסגת לקווי 7 באוקטובר, שמהם הותקפנו, ולכן עלינו להעביר לשליטת הקבע שלנו את התוחמת הצפונית של הרצועה ואת ציר פילדלפי רבתי. והמכה הניצחת שנמיט על הפלשתינאים בעזה צריכה להיות כזו, שכל מי שיעלה על דעתו לתקוף אותנו שוב, יחשוב פעמיים אם זו התוצאה שהוא חפץ בה.
* ליבת "היום שאחרי" – עוד ארבעה לוחמים נפלו בכניסה לבית ממולכד. למה נכנסים לבתים האלה? למה לא הורסים אותם בהפצצה מהאוויר או באמצעות דחפורים?
את התשובה לשאלה הזו סיפק חתן פרס ישראל רון בן ישי. במאמר לוויינט הוא הסביר, שאין הורסים בתים החשודים בכך שיש בהם פירים למנהרות, שכן המטלה המרכזית של צה"ל בעזה היא השמדת מערך התת-קרקע, ש-70% ממנו עדין קיים. בלי הרס המערך הזה, כותב בן ישי, "לא משנה מי ישלוט 'ביום שאחרי', אם לא נשמיד את המנהרות בעזה לא נוכל לגדל ילדים בבארי."
זאת האמת. הבעייה היא שאם לאחר 20 חודשים הצלחנו להשמיד רק 30% ממערך המנהרות, וחובתנו להשמיד את המערך כולו, המלחמה עלולה להימשך עוד שנים.
התשובה למלכוד הזה היא שיטת מבצע "חומת מגן". לא נלחמים, מסיימים ועוזבים, אלא נלחמים ואח"כ נשארים לטהר את השטח, ולאחר מכן נשארים כדי להבטיח שהמצב לא יחזור לקדמותו. המלחמה אינה צריכה להימשך עד הסרת האיום כולו, אלא עד מיטוט שלטון חמאס, אולם צה"ל חייב להמשיך לפעול ברצועה לאחר סיום המלחמה, כדי לנקות את השטח, מהלך שעלול להימשך שנים אחדות, ולאחר מכן להמשיך להילחם בטרור באופן קבוע.
לשם כך, ליבת "היום שאחרי" חייבת להיות חופש פעולה מוחלט לצה"ל ולכוחות הביטחון. זה הדבר החשוב ביותר. עם זאת, בשום אופן אל לנו לקחת על עצמנו גם את השליטה האזרחית, כיוון ששליטה על 2.3 מיליון פלשתינאים מנוגדת לייעודה הציוני של ישראל, להיות מדינת לאום יהודית בעל רוב יהודי מוצק לדורות. כמובן שאיני מתייחס להבלי הטרנספר. אולם כיוון שליבת "היום שאחרי" היא חופש הפעולה לצה"ל, יש שיכנו זאת "שליטה ביטחונית", השלטון האזרחי צריך להיות בידי מי שלצידו חופש הפעולה יהיה מוצלח יותר.
כל הרעיונות על אודות שלטון מצרי, בין ערבי, בין בין-לאומי וכו' מסוכנים, כי יש בהם פוטנציאל להתנגשות בין צה"ל לבין אותן מדינות, ולכן לא יהיה באמת חופש פעולה לישראל. הפתרון הרצוי לרצועת עזה, כפי שאני כותב מאז 8 באוקטובר, הוא מודל שטחי A ו-B ביו"ש – שלטון אזרחי של הרש"פ וחופש פעולה לצה"ל. אני מכיר היטב את כל הסיבות נגד, ויש בהן הרבה טעם, אך זה הרע במיעוטו.
ביו"ש הדבר מוכיח את עצמו. ישראל מסכלת מאות פיגועים רצחניים מדי שנה, מונעת יצירת תשתית טרור, מונעת יצירת תשתית תת קרקעית, מונעת הקמת מערך רקטי, מקיימת רשת ענפה של מודיעין אנושי; כל מה שלא יכולנו לעשות ברצועת עזה. נכון, היו גם כישלונות, היו אזורים, כמו ג'נין, שהזנחנו וקמה בהם תשתית טרוריסטית. עלינו להפיק לקחים משני עשורי פעולה ביו"ש כדי לחזק את ההישגים ולמזער את הטעויות.
* איך ישפיע הסרטון – אנו דואגים לפעילות תרבותית לאנטישמים ביאכטת הסלפי. אנו מציגים להם את סרטון הזוועות, המתעד את טבח שבעה באוקטובר.
חשוב מאוד להפיץ ולהציג את הסרטון בכל רחבי העולם, לנוכח הכחשת והשכחת הטבח במסגרת תעמולת הכזב האנטישמית נגד ישראל ונגד מימוש זכותה להגנה עצמית.
אבל האמת היא שעל אנטישמים פנאטים מן הזן הגרטי הסרטון לא ישפיע לטובה. נהפוך הוא – זה יהיה תענוג בעבורם לצפות במעשים. 7 באוקטובר שילהב את דמיונם של האנטישמים ועורר את הגל הזה. מעולם לא מומש חזון "פרי פלשתין" שבו הם דוגלים, כמו בממ"דים בבארי, ניר עוז וכפר עזה ובמיגוניות המוות במסיבת הנובה.
הפעילות האנטישמית שלהם היא זרוע של חמאס והמשך ישיר של הטבח, שהוא ההשראה שלהם.
* זרוע של הטבח – עוכר הדין מיכאל ספרד פירסם בפייסבוק פשקוויל נאצה נגד "כאן 11" כיוון שהם השתמשו בהגדרה המבריקה לפרובוקציית הגרטות – "יאכטת הסלפי". בפשקוויל הוא הביע תמיכה בלתי מסויגת במשט האנטישמי ודקלם את עלילות הדם על מדינת ישראל.
הנה, טעימה מפשקוויל התרעלה: "קבוצה של אמיצות ואמיצים מסכנים את ביטחונם ובוודאי את חירותם, כדי לבצע פעולה של מחאה כנגד מלחמת ההשמדה שאסרנו על הרצועה, כנגד הרעבת אוכלוסייה, כנגד אובדן כל הגבולות שהאנושות קבעה למלחמה..."
הוא קיבל לא מעט לייקים על התועבה הזאת והרבה תגובות אוהדות. הנה, התגובה האוהדת שקיבל ממני: "הזן הנחות והבזוי ביותר של אנטישמיות, הוא אוטו-אנטישמיות. שנאתך החולנית לעמך ולמדינתך היא מחלת נפש. המשט האנטישמי הוא תמיכה בטבח שבעה באוקטובר, באונס ההמוני, בעריפת ראשי התינוקות, בחטיפה ההמונית של קשישים, נשים וילדים ממיטותיהם, בהחזקת החטופים עשרים חודש, התעללות בהם והרעבתם, בהפיכת תושבי עזה למגן אנושי. וגם אתה, טינופת אוטו-אנטישמית, הנך זרוע של טבח שבעה באוקטובר. אתה וכל המגיבים המריעים לך."
* ממשיכים להסית – ערוץ התעמולה של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, המוכר בכינויו 14, ממשיך לשקר ולהסית. השקר החדש שהם בדו מלבם – הבית הממולכד בחאן יונס, שבו נהרגו ארבעת לוחמי צה"ל, לא הופצץ מהאוויר בהוראת הפצ"רית.
הרמטכ"ל הכחיש נמרצות את השקר. אגב, כל כך הרבה בתים הופצצו ברצועת עזה – איך אנשים עוד מסוגלים להאמין לשקרים כאלה, כאילו הפצ"רית מונעת הפצצת בתים? צופי הערוץ מכורים לשקר.
הרמטכ"ל אייל זמיר, שרק לאחרונה מונה בידי נתניהו וכ"ץ, בתקווה שלאות תודה על מינויו יסייע להם להעביר את חוק ההשתמטות, הפוגע בביטחון המדינה, כבר מסומן כ"דיפ-סטייט" על מלא. אין לי ספק, שאם האלוף זיני ימונה לראש השב"כ, וכיוון שחזקה עליו שנאמנותו תהיה למדינת ישראל ולאינטרס הלאומי ולא לנתניהו ולאינטרסים הפוליטיים והאישיים שלו, גם הוא יידחק במהרה להגדרת הדיפ-סטייט, בדיוק כמו אלשייך, מנדלבליט, יורם כהן והיום מפקד פיקוד המרכז אלוף אבי בלוט. או אז, הבייס ההפוך, שעסוק עכשיו בהשמצתו, יחבק אותו חיבוק דב, כפי שחיבק את אלשייך, מנדלבליט ויורם כהן, אחרי שסר חִנם בעיניי ממניהם. כן, שני הבייסים הללו מנוגדים לממלכתיות, שאין לה בייס, עדיין.
* לשם התנגשות – הממשלה קיבלה החלטה אנרכיסטית בלתי חוקית במודע, וכשלא תהיה ברירה לבג"ץ אלא לפסול את ההחלטה, היא תתבכיין על חוסר משילות.
המטרה של עוכר המשפטים וחבר מרעיו היא התנגשות עם הרשות השופטת, כי זה מה שהבייס הקנאי אוהב.
* כללי המשחק – בינואר 1997 מינתה הממשלה את עסקן הליכוד עו"ד רוני בר-און לתפקיד היועמ"ש. איש לו חשד בו, שיש לו הכישורים, הניסיון והתאמה לתפקיד. הכישורים שהיו לו היו חברות קרובה לנאשם אריה דרעי ונכונות לעשות אתו עסקת טיעון מפנקת שתציל אותו מהכלא. דרעי דרש את מינויו, והתנה בכך את תמיכת ש"ס בהסכם הנסיגה מחברון, שהוביל נתניהו. ארבעה ימים לפני ההצבעה על הסכם חברון, העביר נתניהו בחטף ובמפתיע את ההחלטה על מינויו. בעקבות ביקורת ציבורית קשה, אף שעוד לא היה ידוע ההקשר להסכם חברון, בר-און התפטר יומיים לאחר מינויו.
הממשלה החליטה על הקמת ועדה ציבורית בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר, לקביעת דרכי בחירת היועמ"ש והדחתו. חברי הוועדה, בנוסף לשמגר, היו ענקית המשפט פרופ' רות גביזון, שר המשפטים לשעבר מטעם הליכוד משה ניסים ושרי המשפטים לשעבר מטעם מפלגת העבודה חיים צדוק ודוד ליבאי. יש לציין, ששלושת שרי המשפטים לשעבר היו מוערכים מאוד ומקובלים על כל חלקי הציבור. הוועדה המליצה על דרכים שונות להבטחת עצמאותו של היועמ"ש ואי תלותו בדרג הפוליטי. בין השאר היא המליצה על כך שבחירת היועמ"ש, ועוד מספר תפקידים ציבוריים, שמינויים הוא בסמכות הממשלה, לא תהיה רק בידי הממשלה, אלא תחייב אישור מוקדם של המועמדים בידי ועדה ציבורית בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס. היום יו"ר הוועדה הזאת הוא הנשיא בדימוס גרוניס; שופט שמרן, יש לציין.
הממשלה אימצה את ההחלטה, וכבר 25 שנים מתקיים הנוהל הזה.
הנוהל לא נחקק (צריך לתקן זאת), אך החלטת הממשלה מחייבת, בוודאי אחרי שהיתה גם למסורת בת עשרות שנים. ודאי שאי אפשר לבטלה ולשנות את כללי המשחק בעיצומו של מהלך הדחה של יועמ"שית, רק כיוון שקטנים הסיכויים שיעבור את הוועדה. לכל היותר אפשר לשנות את ההחלטה ולהחיל את השינוי החל מהיועמ"ש הבא.
החלטתה של הממשלה על שינוי כללי המשחק באמצע המשחק תידחה פה אחד בידי בג"ץ, כולל השופטים השמרנים ביותר.
* גינוי צבוע – עוכר המשפטים יריב לוין גינה את הירי על בית המשפט העליון, אך זה גינוי שכולו צביעות, כי לוין הוא האשם בכל אלימות כלפי בית המשפט העליון ומערכת המשפט. הוא המסית הגדול, וההסתה תביא לרצח.
בראיון במוצ"ש בערוץ 11, האנרכיסט הזה שב ואמר בעזות מצח שיצחק עמית אינו נשיא בית המשפט העליון (!), אף שהוא נבחר כדין, בפורום המחליט על כך, על פי הנוהל הקיים לאורך עשרות השנים, הגם שהוא התנגד למינוי.
כל התנהלותו אלימה, בריונית, מסיתה, כולל נאומו בהפגנת השקר שאחריה או בעיצומה נורה הכדור לעבר בית המשפט העליון.
יריב לוין הוא אנרכיסט, מהפכן ופירומן. הוא איש מסוכן.
* פשע שנאה נתעב – (רשומה שכתבתי מיד עם היוודע דבר הצתת בית הכנסת, וכשכמובן לא שיערתי שהחשוד הוא נער חרדי ובטח לא את השמועות שעדיין אסורות לפרסום) הצתת בית הכנסת של הרב יצחק יוסף היא פשע שנאה נתעב. יש להוקיע את המעשה באופן נחרץ. יש לגלות אפס סובלנות כלפי מעשים כאלה, בין אם מדובר בבית כנסת רפורמי או אורתודוקסי, דתי לאומי או חרדי, מזרחי או אשכנזי, תהיה דעתנו על הרב של בית הכנסת כאשר תהיה.
* אין עם מי להידבר – אני שומע עדין דיבורים על כך שהדרך לגיוס החרדים צריכה להיעשות בהידברות, בהבנות ובהסכמה.
זו היתה גם דעתי. עד המלחמה. באופן כללי אני מאמין בהידברות ובחתירה להסכמות חברתיות רחבות. אולם אם 7 באוקטובר והעול על המשרתים במלחמה הארוכה לא שיכנעו אותם ולא הזיזו להם, אף אחד לא ישכנע אותם בהידברות.
המאמינים בהידברות מסבירים שבלאו הכי גיוס החרדים לא ייתן מענה מיידי למחסור בלוחמים, כיוון שנדרשת לפחות שנה של הכשרה, ולכן זה לא דחוף. הם רק שוכחים שאנו כבר עשרים חודשים במלחמה. אילו התגייסו לאחר פרוץ המלחמה, כבר היו מאיישים מזמן את השורות.
* עניין פרטי – בפאנל בכנס שדרות לחברה, אמר גדי טאוב שהחטופים הם עניין פרטי, ולא מעמידים עניין פרטי מעל האינטרס הלאומי. כך דיווחו לי אנשים שנכחו הפאנל.
האמנם? עניין פרטי? ניקח לדוגמה את אלון אהל. האם המחבלים הכירו אותו ובגלל איזה חשבון פרטי שהיה להם אתו הם הגיעו אליו וחטפו אותו? הוא נחטף כי הוא יהודי בארץ ישראל, בידי אויב שרצח, אנס וחטף יהודים בארץ ישראל, בשל היותם יהודים בארץ ישראל. במקרה היה זה אלון אהל ולא אורי הייטנר או גדי טאוב. לפיכך, זהו נושא לאומי ממדרגה ראשונה.
בחוק יסוד: ישראל מדינת העם היהודי, המוכר בכינויו חוק הלאום, שהוא אחד הנדבכים החשובים בחוקה, נכתב: "המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם."
יש מחלוקת לגיטימית על הדרך לשחרר את החטופים. אין מקום לשום מחלוקת על עצם המחויבות הלאומית שלנו לשחררם.
* כך נראית פוליטיקת הזהויות – מיקי לוין ירדה במאמר ל"מעריב" על תא"ל דדי שמחי, פרשן ערוץ 12, שהביע תמיכה במינויו של דוד זיני לראש השב"כ. וכך היא כתבה: "פעם נדרשו יכולות אינטלקטואליות גבוהות כדי לנהל ארגון כזה, היום מספיק להאמין בביאת המשיח ולהעריץ את משפחת המלוכה בקיסריה וקיבלת את ג'וב החלומות. אבל דדי שמחי כמו דדי שמחי, חבר הפאנל המכובד תומך הממשלה, מיד יוצא להגנת כל דבר שמריח כביקורת נגד נתניהו."
דדי שמחי התראיין במוצ"ש אצל רוני קובן, ואמר בפירוש שנתניהו חייב ללכת בשל אחריותו למחדל שבעה באוקטובר. הוא חזר על כך פעמים אחדות. הוא לא השאיר ולו סדק של ספק, שמישהו יוכל אולי להבין דרכו, שדעתו אחרת. הוא גם הבהיר חד משמעית שלא ירוץ לכנסת עם הליכוד בראשות נתניהו.
ההתנפלות של לוין על שמחי היא התגלמות פוליטיקת הזהויות. לא חשוב מה דעתך, חשוב לאיזו קבוצה אתה שייך. אם אתה תומך במינוי זיני לראש השב"כ, סימן שאתה ימני. אם אתה ימני, סימן שאתה יוצא נגד כל דבר שמריח ביקורת על נתניהו. זו השלכה עצמית של אנשים נעדרי מחשבה עצמאית, וסבורים שכולם לוקים באותה בעיה.
* פסיכוזה המונית – אילו לפני שנתיים הייתי רוצה לשקף לחסידיו השוטים של נתניהו את האבסורד של דבקותם הבלתי מותנית באלילם, והייתי מחפש תרחיש אבסורדי ולומר שהם עוד מסוגלים לתמוך בו גם בתרחיש כזה, בדמיוני הפרוע ביותר לא הייתי מסוגל לשער המשך דבקות בו אחרי שתחת כהונתו, בשבתו כ"מר ביטחון", "מגן ישראל", "חזק מול חמאס" וכד', יתרחש אירוע כמו 7 באוקטובר.
והנה זה קרה, והם ממשיכים לתמוך בו ולסגוד לו. השכל אינו מסוגל לתפוס את התופעה. זו פסיכוזה המונית שבעוד מאות שנים תחקר בפקולטות לפסיכולוגיית המונים.
* אפולוגטיקה מוזרה – אילו בדומה לאהוד בן עזר ולמשטרים מסוימים במאה העשרים הייתי שולח את מי שדעתו שונה משלי לטיפול "פסיכולוגי", והייתי שולח אליו את אהוד בן עזר, לבטח היה לכל מטפל הרבה מה לומר על הערותיו ה"קצת" מוזרות. ואיך הוא היה מאבחן את ההאשמה ה"קצת" מוזרה, שאילו נתניהו היה עושה משהו נגד האיום מעזה, הייתי יוצא נגדו וטוען שזאת מלחמה יזומה כדי להיחלץ ממשפטיו? לבטח הוא היה מגדיר זאת כ"השלכה", כלומר האיש משליך את הסטייה שלו על אחרים. מי שאין אצלו חשיבה עניינית אלא הכל פוזיציה, וללא ספק היה תומך בהתלהבות בנתניהו אילו פעל הפוך ב-180 מכפי שהוא פועל, באותה מידה כפי שתמך בהתלהבות במדיניות ההבלגה וההתמכרות לשקט שלו, משליך גם על אחרים גישה של "הכול פוזיציה", ומשוכנע, שכפי שאני מתנגד למדיניות הצ'מברליינית של נתניהו, הייתי תוקף אותו גם אילו היה נוקט במדיניות צ'רצ'יליאנית. כמובן שזה קשקוש.
אך, כאמור, בניגוד לאהוד בן עזר, איני שולח את מי שחושבים אחרת ממני לטיפול "פסיכולוגי". לגופה של הטענה, אתייחס בשני כיוונים – בנוגע אליי ובנוגע לעצם הטענה ה"קצת" מוזרה, שהיא התגלמות התרבות הביביסטית.
בנוגע אליי, עדים אינספור גיליונות "חדשות בן עזר", שלאורך כל הדרך הטפתי לצאת למבצע נוסח "חומת מגן" ברצועת עזה, שיצאתי נגד ההבלגה וההכלה, ולא רק תחת ממשלת נתניהו, אלא גם תחת ממשלת בנט ותחת ממשלת אולמרט ובעצם מאז "חומת מגן" ביו"ש וביטול המבצע בעזה. ובכל פעם שדומה היה שנתניהו פועל, הבעתי בכך תמיכה בלתי מסויגת, ושוב יצאתי נגדו כאשר העדיף הפסקת אש על הכרעה. אילו יצא למתקפת נגד מקדימה הייתי תומך בה ללא סייג ומשבח אותו אישית על ההחלטה. כך נהגתי תמיד וכך אני נוהג גם היום, למשל באשר למדיניותו בסוריה ולאכיפת הפסקת האש בלבנון, שהם ההיפך מדרכו בעבר. מי שתמך בו כאשר הבליג על הקמת מאחז של חיזבאללה על אדמתה הריבונית של ישראל ותומך בו היום כאשר הוא נוהג הפוך, אינו ענייני אלא מוטה פוזיציה במקרה הטוב, ועובד אלילים במקרה הרע. הגישה שלי, לעומת זאת, עניינית לחלוטין. אין לי שום קושי לשבח את מי שאני מתנגד לו נחרצות ולמתוח ביקורת על מי שאני תומך בו מאוד.
בנוגע לעצם הטיעון. מה טוען אהוד? שנתניהו לא עשה את מה שצריך, כי שקמה ברסלר (ואני) היתה מפגינה נגדו. הטענה הזאת היא התגלמות התרבות הביביסטית. הוא ראש הממשלה, אך אין לו אחריות לשום כישלון. בכל כישלונותיו אשמים אחרים. הוא לא יצא למתקפת נגד כי העריך שיפגינו נגדו. אבל האחריות היא עליו. אם הוא חושב שנכון לתקוף – חובתו לתקוף, גם אם יש התנגדות. ואם אינו תוקף, האחריות על התוצאות היא עליו, לא על מי שהפגין. בוודאי לא על מי ש"בטח היה מפגין" אם נתניהו היה יוצא למתקפה, כאשר הוא כלל לא העלה על דעתו לנהוג כך. אני יכול להבין את הקושי לצאת למלחמה ללא הסכמה לאומית רחבה. אך האם הוא ניסה לגבש הסכמה ליציאה למתקפה מקדימה? ההיפך הוא הנכון. הוא השתבח במדיניותו "האחראית" לעומת בנט וליברמן ה"הרפתקנים", ואף כתב על כך בגאווה בספרו האוטוביוגרפי, שיצא לפני הבחירות האחרונות, והיה מעין כרטיס הביקור שלו בבחירות. יתר על כן, האם בין יציאה למתקפת נגד מקדימה לבין התמכרות לשקט, אין מנעד של אפשרויות? האם הימנעות ממלחמה מחייבת אישור לאוייב להצית ללא כל תגובה את שדות הנגב במשך שלוש שנים וחצי? האם היא מחייבת האצת האוייב הקטארי לממן את התחמשות והתעצמות חמאס, מתוך אמונה שזה פרוטקשן שידחה בכל פעם את המתקפה של האוייב בעוד כמה שבועות? האם היא מחייבת פעולה לשכנוע טראמפ להמשיך להזרים כסף לארגון הטרור אונר"א, וכשטראמפ התעקש, לשכנע את גרמניה להשלים את הפער במימון הארגון? האם היא מחייבת הוראה למוסד להפסיק את המלחמה הכלכלית נגד חמאס? האם היא מחייבת סירוב לתחינותיהם של מפקדי צה"ל והשב"כ לחסל את סינוואר ודף? האם היא חייבה אותו לעסקת שליט המופקרת?
ודבר נוסף – אם מה שמרתיע את נתניהו הוא הפגנות נגדו, מדוע הוא מתעקש לקדם בכל הכוח את המהפכה המשטרית, למרות ההתנגדות וההפגנות? מדוע בעיצומה של מלחמה הוא ממשיך לפלג ולקרוע את העם, במקום להקפיא את כל הנושאים השנויים במחלוקת וללכד את העם בתמיכה במלחמה? ההתנגדות הציבורית לא מזיזה לו. אז על מה מבוססת האפולוגטיקה של מנוסתו הפחדנית מאחריותו למחדל הנורא, באמצעות האשמת מי שאולי היו מפגינים נגד יציאה למתקפת מנע, אילו רצה בכך?
מוזר. ממש מוזר.
[אהוד: יחיא סינוואר, הקורא עברית, אילו היה חי, היה מודה לך מאוד על דבריך החכמים המנקים אותו מאחריות לטבח הברברי שיזם ומטילים את האחריות לטבח על ראש הממשלה בנימין נתניהו השנוא עליך!]
* מפחדים – פחדני הליכוד עמלים על חוק יסוד: מניעת התמודדות בנט.
הם מ-פ-ח-דים.
יש להם סיבה.
* חזרה לסורה – ח"כ דיסטל אטבריאן לרב גלעד קריב: "כל עוד אני מנהלת את הוועדה ללימודי תנ"ך בבתי הספר – אני אמנע בגופי את ההשתלטות של הארגונים הרפורמים על מערכת החינוך. לא משנה כמה תקשקש על הדתה – תלמידי ישראל יכירו את התנ"ך. לא משנה כמה תפרטו על מיתרי ההפחדה של הציבור החילוני – תלמידי ישראל יכירו את הסיפור המקראי. לא משנה כמה תשקר, תסית, תשנא ותחרחר ריב ומדון – תלמידי ישראל יחזרו ללמוד על הזהות שלהם ולהכיר את המקורות שלהם."
אין לי ספק שלימוד התנ"ך, אהבת התנ"ך וידיעת התנ"ך של הרב גלעד קריב שליט"א, גדול לאין ערוך יותר משל הכלומניקית הזאת.
לימודי התנ"ך הכרת התנ"ך, אהבת התנ"ך, הכרת הסיפור המקראי בתקופת שלטון המערך היו גדולים לאין ערוך מהיום, אחרי עשרות שנות חינוך לבערות תחת ממשלות הליכוד.
דיסטל אטבריאן הצהירה אחרי המלחמה, ברגע נדיר של כנות, שהיא שותפה באשמה על שבעה באוקטובר בשל שיח הקיטוב, השנאה וההסתה שהיא היתה חלק מרכזי ממנה. בתמימותי האמנתי לה. צדקו אז מי שלעגו לי על תמימותי. מהר מאוד היא הבינה ששיח השנאה הוא מקדם פריימריז מיספר אחד בבייס, וחזרה לסורה. היא חזרה לשקר, לסלף, לשנוא ולחרחר ריב ומדון.
אחרי שעם ישראל יעיף את החבורה הזאת, תלמידי ישראל יחזרו ללמוד על הזהות שלהם ולהכיר את המקורות שלהם.
* ממשלה מכוערת לעם יפה – לפני כחצי שנה (אך אני שמעתי על כך רק השבוע), עיריית תל אביב נרתמה לעזרת יישובי הצפון.
העיריה פתחה את מחסניה ושלחה את עובדיה הרלוונטיים, עם כל הציוד הדרוש, לעשרה ימי עבודה ביפתח, מלכיה ומשגב עם, לתקן את התשתיות, להשמיש מחדש גני שעשועים, להציב תמרורים ועוד.
זו ישראל היפה, ישראל של שמונה באוקטובר, ישראל של אחדות, סולידריות, ערבות הדדית, התנדבות ותרומה.
וזו גם עדות לעליבותה של הממשלה הרעה הזאת, שאינה ממלאת את תפקידה ומאז שבעה באוקטובר עוד לא יצאה מההלם. זאת תוצאת השילוב הקטלני של מינויים פוליטיים לא ענייניים ולא על פי כישורים ושרים כושלים וחדלי אישים. זו תוצאת הקקיטוסקרטיה הביביסטית.
חובה להחליף את הממשלה כדי לשקם את המדינה.
* ביד הלשון: אל תגעו במשיחיי – מאמר המערכת של "יתד נאמן", ביטאון דגל התורה, הלין על "רדיפת לומדי התורה" כפי שהוא מגדיר את הרצון לעצור את ההשתמטות ההמונית מצה"ל, וסיים במילים: "אל תגעו במשיחיי."
הביטוי הזה לקוח מתהילים, מזמור ק"ה פסוק ט"ו והוא חוזר גם בדברי הימים א' פרק ט"ז: "אַל־תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי וְלִנְבִיאַי אַל־תָּרֵעוּ."
המסר של מאמר המערכת, הוא שלומדי התורה המשתמטים הם שליחי ה', ולכן אל לנו לגעת בהם ולדרוש מהם את מה שאנו דורשים מעצמנו – גיוס לצה"ל.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
* * *
הכה בחרדים ושדרג את מעמדך
לאהוד שלום וברכות, ותודה על מסירותך לקהל הקוראים המתענג בכל גיליון מחדש. בריאות ונחת עד מאה ועשרים!
כבן למשפחה מעורבת שרבים מבניה שירתו ומשרתים בצה"ל, ולא מעטים מהם שילמו בחייהם (שלושה נפלו במלחמת חרבות ברזל הי"ד), ומאידך חלק מבניה משרתים את העם בלימוד תורה אמיתי 24/7, והמשפחה כולה חיה בשלום ובכבוד הדדי, כתבתי לך לא פעם על הכאב שלי מול אלו שבוחרים להשמיץ ולהכפיש את החרדים במקום לעודד פתרון אמיתי לשילוב החרדים בצה"ל.
כידוע, אחד מגדולי הדור האחרון, הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן זצ"ל, פעל באופן אישי להקמת יחידות מתאימות לצעירים חרדים שאין תורתם אומנותם, ועודד הורים לשלוח את בניהם ליחידות כאלה. אחד מגדולי הדור הנוכחי ומנהיג הציבור הליטאי, הגאון רבי משה הילל הירש (ראש ישיבת סלבודקה) חוזר ומדבר על כך שהצבא עדיין אינו מתאים לנערים חרדים המבקשים לשמור על טהרתם. ולא מדובר במשהו שניתן להתפשר עליו, אלא בהלכה יהודית מחייבת, ולפיה אסור לאדם להכניס עצמו למקום שיגרום לו ירידה דתית (מדברי החזון איש).
אגב: גם יוזם חטיבת חשמונאים הרב דוד לייבל (שחבריי למדו אצלו בכולל 'רבי עקיבא אייגר' בבני ברק), אמר לנו לא מכבר בשיחה אישית שלמרות כל המאמצים עדיין הוא אינו יכול להמליץ בפה מלא על שירות ביחידה זו, שכן אין ביטחון שבג"צ לא יבטל את ההסכמות וישנה את התנאים לרעה.
מותר להתווכח ולחלוק על זכותם של החרדים לדרוש צבא כשר. אבל הבריונות המילולית הגסה של דוברים מסויימים, ובהם שני כותבים ב"חדשות בן עזר", אורי הייטנר ומנחם רהט, מביאה רק את ההיפך. שני אלה ודומיהם מביאים לכך שגם חרדי שרוצה להתגייס נמלט על נפשו לנוכח תשפוכת הבוז והרפש כלפיו וכלפי משפחתו. איש לא מוכן ליישר קו עם מי שמטנף עליו ועל חבריו, על הוריו ועל רבותיו.
כבר כתבתי לך שהייטנר ורהט אינם חשודים בטיפשות חלילה. ברור לי שהם יודעים זאת לא פחות ממני, אבל כישלון גיוס החרדים לא ממש מפריע להם. אדרבה: הוא מאפשר להם להמשיך לחגוג בתפקיד המצליף הצדקן, ולהרגיש מסופקים ומדושני עונג.
וכאן ברשותך אני מבקש לצטט כמה משפטים מתוך מאמרו של העיתונאי ואיש התקשורת ידידיה מאיר שפורסם בעיתון "בשבע" האחרון (07.06.25).
כותב ידידיה מאיר: "לא יודע איך לבשר לכם את זה, אבל החרדים בגדול ימשיכו כרגיל. בעצם, הם לא ימשיכו כרגיל. הם יסתגרו יותר. מיספר המתגייסים ילך וירד. למעשה הוא כבר ירד דרמטית. בדיוק כמו שקרה בשנת 2013 בתקופת ממשלת "ברית האחים" בין לפיד לבנט. ככה זה אצל חרדים, אצל יהודים, בשעת גזרות. מצופפים שורות, מתכנסים בשטייטעל. רק שהפעם מדובר בפספוס היסטורי של ממש למי שחולם לראות השתלבות של חרדים בצה"ל: הרי אחרי שבעה באוקטובר היתה נכונות שיא של חרדים שתורתם אינה אומנותם להתגייס. ויותר מזה: הם נחשפו לעוד ועוד דמויות מופת מהציונות הדתית שנפלו על קדושת השם העם והארץ, ולעוד ועוד מהמשפחות של אותם גיבורים הי"ד שחיות על קדושת השם, העם והארץ. הם ראו את הכתבות. שמעו את ההספדים. וזה השפיע. אבל תראו מה נהיה כאן: איך עברנו, תוך כמה חודשים, משירי 'מי משוגע אני משוגע' בחתונות חרדיות מסוימות לשירי 'בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים'? מה קרה פה? התשובה ברורה: הקמפיין האגרסיבי נגד החרדים שתורתם אומנותם. כלומר, נגד בחורי הישיבות והאברכים. ופה זה באמת פספוס היסטורי.
"ואיך נחנך את החרדים? האם נפגוש אותם? נדבר איתם? ננסה להבין את תפיסת עולמם המבוססת? צו פיוס? הידברות? מה פתאום. את זה נעשה עם השמאל שרוצה לפנות אותנו מהבתים שלנו. אפילו עם בריוני 'אחים לנשק'. חייבים להכיר את הצד השני. להבין אותו. אבל על החרדים נשפיע דרך טינופים עליהם... אין, זה בטוח יביא אצלם את השינוי!
"אדלשטיין הודיע שלא יהיו פשרות: לא שירות לאומי, לא מד"א, לא כיבוי אש, לא ארגוני הצלה וחירום. ואלה מקומות שהחרדים היו יכולים להשתלב בהם נהדר. הם כבר משולבים בהם. בלי כל הבעייתיות של "כור היתוך". אבל לא: רק תפקידי לחימה או תומכי לחימה!"
עד כאן הציטוט, ואני מסיים בתקווה ותפילה שנפסיק להשתמש בשנאה ונפתח באמת את הלב זה לזה.
בברכה
מוטי ברגר
* * *
עמנואל בן סבו
1. האורקל מאוטנר, על שחיתות ושוחד פוליטי
כפראפרזה על דבריו של התיאורטיקן הצבאי הפרוסי, קרל פון-קלאוזביץ כי : "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים," ניתן לומר כי: "המשפט אינו אלא המשך הפוליטיקה באמצעים אחרים."
תשאלו את פרופסור מנחם, מני, מאוטנר, האורקל הגדול של עולם המשפט, חבר הנהלת האגודה לזכויות האזרח ומניף נס המאבק נגד הרפורמה המשפטית, בררו עימו מה היה עולה בגורלו של בנימין נתניהו, לו רק היה מוכן לעבור תהליך המרה, לו רק היה עושה מעשה אריאל שרון, לא רק היה בוגד בערכיו, באמונותיו, לו רק היה מסכים להקמת מדינה פלשתינאית, לגירוש יהודים מביתם.
בעיתון "הארץ" משיא פרופ' מאוטנר עצת זהב לראש הממשלה, בנימין נתניהו, מהמקפצה, לעיני כול, ללא מורא, כך נוהגים אדוני הארץ, נתניהו הנע את מנועי הקמת המדינה הפלשתינאית וצרותיך יהיו זיכרון עמום בהיסטוריה, מסע ההשחרה ייפסק, ע"ע אריאל שרון.
לו רק תכיר בזכויות הפוליטיות של העם הפלסטיני בשטחים ותעלה על נתיב הסדר שלום עם הפלשתינאים עולם חדש יונח לרגליך.
כה כותב האורקל מאוטנר: "כן, ישנו גם עניין המשפט המתנהל נגדך, אני משוכנע שאם תבחר באופציה השנייה יהיה אפשר לסיים את משפטך במהירות ולשביעות רצונך, את הדברים האלה אני כותב אליך כמשפטן."
לא ייאמן, קראתי שוב ועוד פעם שוב ושבע פעמים שוב ולא האמנתי, האורקל מאוטנר מציע שוחד לראש ממשלת ישראל, מבטיח סיום משפטו באופן מהיר ולשביעות רצונו, אם רק יניע את הקמת המדינה הפלשתינאית.
האם האורקל מאוטנר הוא שופט עליון חשאי שדבר מינויו לא פורסם, האומנם האורקל מאוטנר הוא ראש מערכת המשפט? לא ברור היאך ובאיזה רשות וסמכות הוא מציע הצעת סחיטה באיומים, שוחד פוליטי לראש הממשלה.
הטחו עיני האורקל מאוטנר וחבריו מראות כי מה שעבד, לדאבון הלב, אצל אריאל שרון לא עובד אצל בנימין נתניהו, על מה שעבד אצל אריאל שרון מדינת ישראל שילמה בדם רב לפני טבח שבת שמחת תורה ולאחריו, מחיר השחיתות הנוראה.
כשמאות אלפי אזרחים נחשפים זו השנה השמינית למשפט שהיה למשפח, לקרקס העצוב של לוליינים משפטיים, חייטים גרועים ומפיצי כזב מומחים, אשר תפרו באופן הגס והמכוער ביותר את תיקי החרפה, אפשר להבין טוב יותר את הדרדרות אמון הציבור במערכת המשפט.
אחרי דברי האורקל מאוטנר היה מצופה ממי שנותרה בהם טיפת הוגנות לדרוש לעצור את הקרקס המשפטי המביך, לבוא חשבון עם כל בעלי המקצוע, החייטים, הגוזרים, המטליאים, המדביקים, מפיצי הכזב.
את הצעת החרפה הנוראית שפרסם האורקל מאוטנר שמע ראש הממשלה בכל תחנה מתחנות המסע המשפטי, והאיש ששונאיו אוהבים לציירו כנרקיסיסט ובשלל הכפשות ולעג, סירב להיכנע, סירב להרים דגל לבן, סירב להתפתות ונותר עומד כצוק איתן, נאמן לאמונתו ולערכיו.
אצל ראש הממשלה בנימין נתניהו, ישראל לפני הכול אינה סיסמת בחירות נבובה.
2. על כפיו אותו הביא
שלושים להירצחו של התינוק רביד-חיים
היא עמדה מול השער, פוכרת אצבעותיה, אגלי זיעה קרה של התרגשות זלגו על עורפה, עיניה הטובות אורו, שפתיה מילמלו אך קולה לא נשמע, דממה, רגע של ספק קינה, ספק הודיה, ספק.
היא עמדה מול השער, מסדרת את שביסה, אוחזת בידה בובה קטנה עשויה צמר או שמא היתה זו מכונית אדומה, על צווארה תלוי מוצץ כחול קטן, לרגליה עריסה עם תחרה לבנה, שום בקבוק לא נראה בקרבתה, היא תשקהו באהבתה.
היא עמדה מול השער, מביטה לעבר השער הגדול, מסדירה נשמותיה, עוד רגע ייכנס בשער, עוד רגע תעטוף אותו, תשתבלל עימו כמו לפני חמישה עשר יום, ברחמה, עוד רגע תנשק אותו בכל פינה בגופו העדין, הקטן, עוד רגע תנשום אותו, תזיל דמעה כשילחש לה בשפת התינוקות לראשונה את המילה, "אימא."
היא עמדה מול השער, עיניה רק על השער, ליבה לאישה הגיבור חננאל, לילדיה האהובים לביא, נהוראי, אמיתי, להוריה, לאחיותיה, לסבתה ורעש משק כנפי המלאכים נשמע, השער נפתח.
היא עמדה מול השער, מבקשת לרוץ בכל כוחה, ומולה חננאל שלה המוסר למלאך את שכיית החמדה, כלי החמדה, שנשא על כפיו, את דביר חיים בן חמישה עשר הימים.
השער נסגר חננאל נותר על מקומו נטוע בכאב פרידתו, מביט במלאכים המלווים את דביר חיים שלו לעברה של אימא, צאלה שלו, קשה עליו הפרידה.
והמלאכים, במסדר של כבוד, מובילים את דביר חיים, בעדינות, ברכות, נושאים אותו על כנפיהם, סוככים עליו, פשטה ידיה לקראתו, עינה האחת מביטה לעבר השער הנעול, לראות את חננאל שלה ועינה השנייה מביטה לעבר שיירת המלאכים.
דממה, בת קול יצאה ומכרזת, "צאלה בת שמואל וגליה מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, המלאך הגואל אותו מכל רע יברך את דביר חיים."
ודביר חיים כמו שב אל רחם אימו, נפרד מהמלאכים, זחל לעבר אימו, מותיר מאחור את הטיטול, את הבקבוק, את המוצץ, את בכי התינוק, נאסף לראשונה בחייו ובמותו לחיקה החמים והמתגעגע של אימא צאלה.
ובעומדם חבוקים אל מול כיסא הכבוד, אם ובן, יהודים טהורים, בקשה אחת בפיהם, "הגן על אהובינו באברת חסדך, הגן על מגיני הארץ הטובה, הגן על עמך ישראל ופרוס עליהם סוכת שלומך."
דמעה קטנה וחמה זלגה מעיניה של צאלה בה השקתה את דביר חיים, התרחקה מכיסא הכבוד, עיניה אינן לעבר השער הנעול, מבקשת רגעים של חסד התייחד רק עם בנה, באותו חדר, באותה פיסת אלוקים.
שורות שורות של קדמונים ועכשוויים, גיבורי האומה מקדשי שם שמיים, ליוו את צאלה ודביר חיים, בעליונים ובתחתונים, לביתם עד בוא המשיח בהר המנוחות.
מחר שבת, בעוד יומיים חג מתן תורה, חג השבועות, והיא, צאלה האוהבת, הביאה את ביכורי קציר החיטים של חייה, ביכורים של חיים, של אהבה, של שמחה, ביכורים שנקטפו בטרם עת כתאנה שנארתה טרם עונתה.
ובבית, בברוכין, חננאל, עוטף את ילדיו, באו עליו שכול ואלמון וכשמבקש רגע אחד להתחזק, להתחבר, מרים עיניו לשמיים, תר אחר צאלה ודביר חיים, מלטף את ראשי מתנות חייו, לביא, נהוראי, אמיתי.
ובלילה הראשון, בלי אבא, בלי האחים, חייך לראשונה דביר חיים כששמע את שיר הערש החדש המושר בין המלאכים בקולם של הלווים, שפכי כמים ליבך, נוכח פני ה'.
ונרדם.
עמנואל בן סבו
* * *
אהוד: כל יום חקירות-שווא הזויות נוסף במשפטיו, שבו מנסים לגמד ולבזות אותו – וכל התנכלות לחתונת בנו, מחזקים את נתניהו בעיני מרבית העם לקראת הבחירות הקרובות. ושרק יהיה בריא ולא יותש – ושלא ירצחו אותו!
* * *
בְּאוֹר בּוֹקֵר רַחוּם
כְּיֶלֶד קָט נָשְׂאוּ אוֹתִי יָדַיִם
כְּמוֹ אֶת הַפְּרָחִים
הַבַּיִת הִדִּיף נִיחוֹחַ פְּרָחִים
עָדִין
וְהוֹתִיר הַרְחֵק בַּחוּץ אֶת
הַכְּאֵב הַמְּדַמֵּם.
הַשֶּׁמֶשׁ הִזְהִיבָה לְאִטָּהּ.
הַיּוֹם הָעֵינַיִם יְגֵעוֹת
חוֹשֵׁב עַל הוֹרַי
הַדְּאָגוֹת לְאָחִי הַחוֹלֶה
הַמַּנְדּוֹלִינָה הַיְּתוֹמָה שֶׁל אִמִּי.
בְּאוֹר בּוֹקֵר רַחוּם
עוֹדֶנִּי כָּאן
לִפְנֵי שֶׁנִּשְׁקַע בִּשְׁנַת נֶצַח
לְלֹא מוֹרָא
בַּחֲדָרִים הָאֲפֵלִים
שֶׁנָּתְנוּ פַּעַם אֶת אוֹרָם.
* * *
"ראיית המצב לאמיתו ללא כחל וסרק"
א. בחזרה ל-1968
כותרת הדברים שלהלן לקוחה מתוך ספר שראה אור ב-1968 במסגרתו הציג יהושפט הרכבי את 'עמדת הערבים כלפי הסכסוך'. בין השאר הביא הרכבי את עמדת הערבים כלפי עצמם לפיה "אין בעולם כולו טובים כערבים," וכי מדובר ב"עם אציל," זאת לעומת "תכונות היסוד של היהודים: אופי פראי וברברי."
אחרי שהציג על פני מאות עמודים את עומק השנאה הערבית ליהודים, לציונות, למדינת ישראל, ובידיעה שיש בעובדות הללו משום גרימת-צער וייאוש, הוא בכל זאת טען כי "עלינו לטפח בנו עקשות הבאה מהכרה אכזרית של המצב והקשיים שבו, שכן 'רק ראיית המצב לאמיתו ללא כחל וסרק, בלי עיוותים שמקורם באידיאולוגיות או בנחמות עצמיות ובתקוות שווא' היא תנאי-קודם לפני 'העמל' הדרוש 'כדי להביא לישוב הקונפליקט תוך הבנת מגבלותינו.'"
באותה תקופה (לפני ואחרי 'ששת הימים') ראו אור כמה חיבורים ובהם ניסיון רציני להציג בפני הציבור את המצב הישראלי (הציוני, היהודי) ללא כחל ושרק. אבל כבר אז 'תעשיית השלום' (המדומיין, השקרי, הפנטסטי במובן הרע של המושג) שלטה בכיפה, ולכן – אוכל להעיד על עצמי כתלמיד תיכון בשנות ה-70' – ספרים כמו זה ודומים ('המפתח בידי הערבים: לפתרון בעיית הפליטים הערבים' ליוחנן כהן מ-1962, או 'פתח' לאהוד יערי מ-1970) לא זכו להתייחסות מספיקה, שכן היה בהם משום 'כפירה בעיקר' "השלום".
עד כדי כך היו פני הדברים, שאפילו הרכבי נפל בפח ממנו הזהיר, כאשר נקט בהשוואה חסרת שחר בין מפעל ההתנחלות הישראלי לבין "המשיחיות" של בר-כוכבא. לא זה המקום להיכנס לנבכי משמעות המושג 'משיחיות', ששימש כידוע את בן-גוריון ושקל להראות כיצד 'אפילו' הרצל לקה בו. במסגרת מאמר זה למושג 'משיחיות' יש את המובן לגנאי הרווח במקומותינו, לאמור: תפיסת עולם תלושה בה אוחזים מעטים המסכנים את כלל הציבור בשמו הם פועלים.
ב. לא חובה לדעת הכול – אבל חובה לדעת את הדברים החשובים
לגופה של ההיסטוריה הלא-מוכרת כלל של מלחמת היהודים ברומאים בשליש הראשון של המאה השנייה לספירה – אין טעם לבוא בטענות להרכבי או לכל אחד אחר, שכן עד לפני כמה שנים המידע בנושא היה זעום, חלקי ותלוש.
הידיעות לגבי 'מרד בר-כוכבא' (שם לקוי), החלו להשתנות רק אחרי שצוות בראשותו של ד"ר יצחק אשל החל בפענוח אלפי תעודות נחושת שהגיעו בדרך לא-דרך לד"ר אשל, ושעד היום זוכות להתעלמות רבתי מהאקדמיה, שרק ביכולתה ליצור את מסכת הטיעונים המופרכת המעמידה את עצם האותנטיות של המסמכים הללו בספק, שהרי המסמכים עצמם קיימים, ואז אם הם אינם אמיתיים, הרי שצוות זייפנים עמל על לימוד עברית וארמית בנות 2000, ולחרוט בשלל כתבי יד מאות אלפי מילים ואיורים וסימנים משונים, ולשם מה בדיוק?? שנאמר: עובדות הן עניין מזיק לתיזות, והדברים ידועים. או כפי שניסח זאת אורוול: "ישנם רעיונות שהם כל כך אידיוטיים, שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. האדם הפשוט איננו יכול להיות כל כך טיפש."
על המחקר אפשר לקרוא בכמה מאמרים בעיתונות, אך בעיקר לשמוע את פרטי הפרטים בסדרת הרצאות ארוכה במסגרת 'ערוץ לעומק' של ד"ר אורי מילשטיין ביוטיוב. לא זה המקום לעמוד על פרטי העניין, אבל לענייננו רק נציין, כי מהממצאים עולה תמונה היסטורית מורכבת למדי, וכי הצגת 'מרד בר-כוכבא' כמעשה פזיז חסר אחריות, או במלה אחת: "משיחי", היא לא מדע אלא פוליטיקה.
ג. "המשיחיות"
ובכן, לא נקפיד עם "העיוות שמקורו באידיאולוגיה" של הרכבי, כי כאמור הוא לא ידע את העובדות. אבל אחרי עשרות שנים בהם מונחים על המדפים ספרים ודינים וחשבונות על 'עמדת הערבים כלפי הסכסוך', יש להקפיד גם להקפיד על המשך השימוש במושג "משיחיות", כקיצור תולדות המתנחלים ומעשיהם בצד 'הלא-נכון' של 'הקו הקדוש' (הירוק).
כי ספרו של הרכבי, וספרים אחרים כאמור, אמורים היו להביא למסקנה רבתי לפיה "משיחיות" במובן שמייחסים ל"מתנחלים" (ועד מתי נאלץ להזכיר שאפילו עבור 'המתון' איימן עודה גם תל-אביב ונתניה הן 'התנחלויות'?) הולמת יותר דווקא את 'מחנה השלום', בו חוסים אנשים טובים הנמנעים מלהביט על "המצב לאמיתו ללא כחל וסרק" ולכן הם סובלים מ"עיוותים שמקורם באידיאולוגיות או בנחמות עצמיות ובתקוות שווא."
למרבה התדהמה והזעזוע, "המשיחיות" הזו לא רק שלא נעלמה אחרי ה-7 באוקטובר, אלא היא הולכת ומעמיקה שורש-מעוות, שכן אם עד ה-7 באוקטובר הזוועות של הערבים עדיין היו בגדר 'הסביר' (מה סביר בלהתפוצץ במסעדה או לדרדר אוטובוס על נוסעיו לתהום?) ולכן אפשר היה להצדיקן כתגובה ל"עוולות הכיבוש", הנה אחרי ההתנתקות וכל מה שבא אחריה המסקנה אמורה היתה להתהפך.
אלא שבפועל "המשיחיות" של 'מחנה השלום' נעשתה אדוקה עוד יותר. כיצד? קודם כל על ידי מיחזור והעמקת ההונאה העצמית שאיפיינה כאמור את כל ההנהגות הציוניות מוויצמן ועד נתניהו ('נוותר ויהיה טוב כן יהיה טוב'). על כך נוספה הצדקה של זוועות החמאס שהן לא רק פרי 'הכיבוש' אלא תגובה על זוועות הצבא הישראלי בסבבים הקודמים, והשיא באוטו-אנטישמיות הכוללת האשמת הקורבן (ישראל) בפשעי מלחמה, וכמובן תיאור יצירתי במיוחד אודות תחביביהם של חיילי צה"ל.
ד. "מחנה השלום" ופירכותיו
ובכן, אם ליישם את אזהרת הרכבי מ-1968 לימינו בכלל ולגבי 'מחנה השלום' בפרט, הנה תקציר "המשיחיות", שהיא, כאמור, הסכנה לציבור כולו מיישום תפיסות עולם תלושות מהמציאות.
1. 'המחנה' אומר שנסיגת ישראל לקו הקדוש (הירוק) היא תנאי לשלום כי כך תתאפשר מדינה פלסטינית? המציאות אומרת הפוך: מדינה פלסטינית תביא עלינו 7 באוקטובר לאורך 900 ק"מ של קו ירוק שיהפוך לאדום (עוד ציטוט מתבקש מספרו של הרכבי, 1968, הפעם מגמאל עבדול נאצר: "לפלסטין לא ניכנס כשהאדמה מכוסה חול. אנו ניכנס אליה כשאדמתה ספוגה דם"). אירוניה מצמררת במיוחד יש כאן, אם זוכרים כי ל"עוטף עזה" יש (או היה) עוד כינוי: 'דרום אדום'. והנה זכינו וב-7 באוקטובר השתלבו שני דימויים גיאוגרפיים נפלאים אלו! עוטף עזה=דרום אדום.
2. 'המחנה' אומר שהתנחלויות הן מכשול לשלום ושלכן חלק מהנסיגה מחייב פירוקן? המציאות והמוסר אומרים הפוך, כי לא ברור באיזה אופן התיישבות יצרנית היא מכשול לשלום? תגידו 'מחסומים'? והרי רק עובד אלילים הופך את התוצאה לסיבה. מחסומים הם מרכיב אחד המבטא את חובת צה"ל לשלוט ביהודה ושומרון, אחרת כאמור ה-7 באוקטובר יתרחש מערד ועד עפולה. אך חשוב מכך: אם פירוק התנחלויות הוא תנאי לשלום, כי לשיטת הנאורים שלום יבוא במצב של 'אנחנו כאן הם שם', אז יש לפרק גם את סח'נין, אום אל פחם ורהט. כל גישה אחרת המבדילה בין דם לדם היא גזענות101 (זו שמזכירה לנו תהליכים). והרי לא יעלה על הדעת שב'מחנה השלום' יש גזענים... מה בכל זאת יש בו? "כשלון מוחלט בראיית המצב לאמיתו ללא כחל וסרק, תוך הקפדה על עיוותים שמקורם באידיאולוגיות או בנחמות עצמיות ובתקוות שווא."
3. 'המחנה' אומר שאין הבדל בין נוער הגבעות לנוח'בה? המציאות אומרת הפוך: נוער הגבעות, או ליתר דיוק אותם פורעים אלימים, נותנים תשובה גרועה לשאלה מצוינת: מדוע דמם של יהודים ביהודה ושומרון הפקר. היפוכו של דבר לגבי הנוח'בה: הם נותנים תשובה מצוינת מבחינת המוסר שלהם לשאלה עקומה מנקודת מבט של המוסר האנושי המקובל. זאת ועוד זאת: רוב המתנחלים, בוודאי רוב היהודים שאינם 'מתנחלים' במובן זה שהם בצד הנכון של הקו הקדוש, מגנים את מעשיהם של אותם פורעים בני נוער הגבעות. היפוכו של דבר במקרה של הנוח'בה, הזוכים להערצה רבתי 'אפילו' בקרב צעירי ישראל ערבים בעלי תעודת זהות כחולה.
4. 'המחנה' אומר שהפתרון הוא "תהליך מדיני" ולכן יש לעשות עסקה "עכשיו" והפסקת אש "עכשיו" ובחירות "עכשיו" (כי אצלם כמעט הכול "עכשיו" אפרופו משיחיות)? המציאות והשכל הישר אומרים הפוך: אחרי יותר מ-120 שנות הונאה עצמית של יהודים, שאמנם כציונים החליטו להפסיק להיות 'ילד-כאפות' של הערבים (שאת היהודים כינו בשם המדויק מבחינתם: 'בני אל מות'), אבל בכל זאת סברו שהדרך הנכונה היא פייסנות ו"חינוך לשלום" (במרכזה הטפת מוסר על פשעי היהודים מבלפור דרך הנכבה ועד להתנחלויות ולמחסומים ול'גטו הגדול בעולם' ושאר ירקות), הנה מסתבר שהערבים ברובם ממשיכים לחשוב על היהודי כעל 'ילד כאפות'.
אדרבא, אם פעם הוכה היהודי בנבוט, ואחר כך נדקר בסכין ונורה מן המארב, ואחר כך זכה לפאזעא, ואחר כך הושלכו רימונים לחלונות חדרי ילדיו, ואחר כך הונחו מטענים בפחים בשוק, ואחר כך נחטפו מטוסיו והיום ילדיו, ולפני זה דורדרו האוטובוסים שלו לתהום, ואחר כך פוצצו לו אוטובוסים ומסעדות, הנה עכשיו ילד הכאפות הנצחי, היהודי האהוב על האנטישמים ועל האוטו-אנטישמים, עומד תחת איום של נוח'בות, רדואנז, חותיז, 200 אלף טילים ומשטר מתועב אחד בטהראן החותר לנשק גרעיני.
ה. אז מה אתה מציע? – ציונות ועוד ציונות
על דרך השלילה, המסקנה המתבקשת היא השלכת הפייסנות לאשפה, ועוד לפני זה את הנטייה המשונה, 'השטייטלית', להונאה עצמית, לצפייה שיבוא 'הפריץ' ויעשה סדר, "ישועת השם (ביידן, טראמפ) כהרף עין," מסורת ההלקאה העצמית והאשמת הקורבן או לכל הפחות הפניית האשמה ל'פרנס', וכיו"ב הרגלים שפעם – לפני הציונות המדינית ולפני האמנציפציה – היה בהם הגיון הישרדותי תקף, אך שבימינו הם טעות מזיקה ומסוכנת.
ועל דרך החיוב, במקום משיחיות של 'שלום עכשיו' "בכל מחיר" (ואין צורך לומר שמוסרית מי שאמר "לשחרר את גלעד שליט בכל מחיר" ב-2014, איננו רשאי להתלונן על המחיר שמשלמת ישראל בשנתיים האחרונות, היא בכלל וחטופיה בפרט), יש לחזור למקורות הציוניים, ולזכור כי 'בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים', פירושו במלה אחת: ריבונית, ובשלוש מלים אהובות פירושו "להיות חופשי בארצנו."
אודי מנור
* * *
הנאהבים והנעימים
רשימות מהחיים החדשים
המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 40 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
מחברת ראשונה
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
טוב, יש לי מזל מחורבן לסטירות-לחי. הפעם הראשונה שאני זוכרת שחטפתי סטירה זה היה בגן-החיות הישן, שכבר מחקו אותו. התכופפתי מעבר למעקה הירוק, הנמוך, העשוי ברזל, לעבר כלוב-האריות – ואז השתין האריה סילון חזק לעבר אימא, או אולי זו היתה הלביאה? – והארנק שלה התעופף, בחיי – לעבר חצר עופות הפלמנגו דקי-הרגל! ואז גם התעופפה אליי הסטירה. טוב, הייתי עדיין ילדה. אבל כבר לא הייתי ילדה לפני כמה שבועות, כאשר חיים תוגתי, שמציק לי כבר חודשים באהבתו הבכיינית, המשתפכת, מאז נכנסתי איתו למיטה בפעם הראשונה, וכולו מלא רחמים עצמיים וסיפורי דפיקות אחרות – הופיע אצלי בראשית הערב, מבלי להודיע קודם, הוא ידע שאסרב לראותו – ומצא אותי בדרכי למטה, אל החבר החדש שלי חמיאל גילרמן, כן, מהמשפחה התל-אביבית העשירה, הוותיקה, הידועה וכל מה שאתם רוצים, שחיכה לי במכוניתו, לארוחה סינית במסעדת הצמרת "קוּ צֶ'ה מַה יֶה" שאני משתגעת עליה.
רצתי חזרה לדירה. שטפתי פנים. השתנתי, מפני שהייתי נרגשת ומלאת כעס ורציתי ממש להטביע את חיים תוגתי תחתיי, באסלה. אילו יכולתי לדחוף אותו לשם! – אבל הוא כבר נעלם. ורחצתי שוב את החלקים התחתונים שלי ובישמתי אותם בקצת אִינְטִימֵט [הכוונה לרבלון אינטימט. – אב"ע], אני יודעת שהוא כבר לא נחשב בושם מי-יודע-מה, אבל לעיתים רחוקות גבר שיוכל לעמוד בפני הפיתוי לדחוף את אפו בעקבותיו, ואיך הם זוכרים אותך אחר-כך, מותק – אם רק תגלי להם מה שֵׁם הריח שאת מזליפה על פותצ'יק! בשביל מה? לקנות לך בקבוק? לא. קמצנים. אולי הם יטפטפו אותו על האצבעות המטופחות שלהם – אצל הגברים הישראלים הידיים חלקות יותר מאשר אצל הנשים שלהם. אולי מפני שמעטים מהם עובדי-כפיים ממש, – כדי לגרות את עצמם כשהם מאוננים? הה? מה שהם בוודאי עושים, הגיבורים שמעמידים בפנייך פנים כאילו לכל זיקפה יש להם בחורה מן המוכן, והם עושים לך טובה! יש להם!? הלא הקמצנות היתה מזמן הורגת אותם אם היה עליהם לצאת לבילוי ערב שלם עם בחורה כל פעם שעומד להם! – שלא לדבר על הפחד הקטנוני והתיסכול שתוקף אותם אם בסוף הערב, אחרי שהאכילו אותך ב"קו צ'ה מה יה", למשל, את לא נותנת להם או אומרת פתאום שאת מטומפנת. אני קראתי פעם בעיתון מודעה שהיהלום הוא הידיד הכי טוב של האישה. אז אולי יש מצבים שבהם צריך להחליף את הידיד משום שכל היהלומים לא יעזרו לך כמו שתעזור הזכרת שמו של טמפונצ'יק, שאולי מונח לו עדיין בלבנוניתו הבתולית, עטוף בארנק, עם המוליך העדין או ממולא בדולארים.
כתבתי דולארים? סליחה, אסביר בפעם אחרת.
אחר-כך תיקנתי את האיפור, להשוות את גוון הלחי הפגועה לתאומתה הבתולה. שמתי טיפה מאחורי כל אוזן, ויצאתי.
תוגתי השמנמן נעלם, כמובן! הוא סיפר לי שהוזמן להשתתף בכתב-עת מחאה ספרותי חדש, שהמצב נואש, כולם נמצאים כבר מעבר לגבול, החיילים, הממשלה והמשוררים, רק למלקקים-בתחת יש תקווה. הוא סטר לי על לחיי ליד פתח המעלית, והמעלית עדיין חיכתה בקומה.
כניראה נמלט במדרגות, מרוב פחד. משהו כבד שעט שם למטה, בכיוון דלת-הכניסה. ואולי, אני טועה? הלא מאז שהחטיף לי כבר עבר זמן-מה. מכל מקום, ואף-על-פי-כן ולמרות הכול, כמו שאומרים – נכנסתי למעלית וירדתי בה. בראשי הלם עתה הכאב העמום, זעזוע טרי, כאילו התנגשתי בשור-בר אימתני שעורו עבה כקיר. לילך, אמרתי לעצמי, החזיקי מעמד וחייכי, ושום מְפִיתחת אישבושת בן-זונה חסר כוח-גברא מוכה שגעון-גדלות בכייני לא יקלקל לך בשר-לבן ברוטב חמוץ-מתוק וצלעיות-חזיר אפויות בתנור בחברת הזיִן המצוחצח הזה, החבר החדש שלך חמיאל גילרמן.
"הַי – "
"הַי!"
"מה את מצוברחת?"
"שברת פעם רגל לפני הצגת-בכורה?"
"אוהו, את עם השקרים שלך – "
"שתדע לך, חמיאל, אתה עוד לא מכיר אותי הרבה זמן, אבל אני בחורה ישרה. מעודי לא שיקרתי – "
"אז מה פתאום הצגת-תיאטרון? אפשר לחשוב שאת מצפה – " נתגנבה איזו נימת חשש חמדנית לקולו, כאילו אני מתכוונת לגזול ממנו משהו הערב. לרוששו או להפילו בפח.
"טוב. אתה ממילא לא תבין דבר. אז תגיד לי לפחות, מה אתה מצוברח?" עתה היה תורי לדאוג. קצת אהבתי אותו. לא יותר מדי.
"היתה לי שיחה לא נעימה עם אימא של לינדה – "
"דחוף את לינדה שלך לתחת!"
"לילכצ'יק!"
"לילכצ'יק, לילכצ'יק – רק הבעיות המשפחתיות שלך חסרות לי הערב! ביקשתי ממך להתחתן איתי? – "
"טוב. בואי נעזוב את זה, ונעלה אלייך."
"לפני הארוחה?"
"יותר בריא. רוצָה שאקבל התקף-לב ותישארי מחוברת למת?"
"זה לא עושה עליי רושם," אמרתי לו, "כבר היו לי מספיק מתים חיים – "
הוא שוב לא הבין.
"חסרי כוח-גברא!"
"נו טוב, אז עולים?"
"לא עולים."
"אוּך, איך שבא לי עלייך, לילכצ'יק. תראי את החסר-כוח-גברא שלי! אני לא יכול לנהוג במכונית ככה!"
"איך? מה... מה זה?" נבהלתי, כי המופרע שיחרר את כוח-גברא שנתגלה זקור לפתע עד להגה כמין יתד של כישופים או ראש נחש שהזדקף, קורץ אליי עין אחת באור האדמדם של פנים המכונית.
"את רוצה שאני אסובב איתו את ההגה או מה, וכך ניסע?" היתמם.
"חמיאל! תכניס אותו חזרה, מיד!" אמרתי לו, "איך אתה לא מתבייש?"
"אני לא יכול. זה בגללך. כמו שד, מהבקבוק! אז בבקשה תכניסי לי אותו, תעזרי לי, נו, יש קופסה של ממחטות-נייר, מאחור – "
"תגיד, אתה לא-נורמאלי? מה אתה חושב, שאני עושה את זה במכוניות?"
"אחרי משקה ראשון במסעדה, יעבור לך הטעם – "
"אתה השתגעת?"
והחצוף הניח את ידו על העורף שלי, במין לטיפה קשה, כאילו שאם הוא עשיר, הכול מותר לו, והתחיל מכופף לי את הראש, ויתד הכוח-גברא שלו נעשתה קרובה אליי ומדיפה ריח מתוק, כבד, כמו פריחה סמיכה באביב, והטיפה השקופה, שנצצה בקצה הכיפה ונשתקפה בה אדמומית האור של המכונית, הסתכלה אליי כמו עין של רמזורצ'יק ב"עצור", עין מכושפת. פחדתי ורציתי לצרוח כי הרגשתי מושפלת נורא, וגם הלחי השמאלית שלי עדיין כאבה מן הסטירה, אבל טיפת העין הרוטטת, האדמדמה הזו, כמו טימטמה אותי ואני אמרתי רק –
"תכבה לפחות את האור במכונית – "
והוא כיבה, והיה רק מעט אור מפנס-רחוב סמוך, ובינתיים הנחש איבד את עינו הנוצצת, ואני החלטתי לעשות סוף-סוף סדר וניסיתי להכניס לו את הדבר חזרה למכנסיים, וכמובן לא הצלחתי, אבל מגע האצבעות שלי כניראה שיגע אותו כליל כי בבת-אחת הרגשתי דחיפה מלמעלה, כמו מכבש על עורפי, וירדתי עליו, בין ההגה לבטנון שלו, ובלעתי את הכוח-גברא שלו כמו איזה גֶרְגָלֶ'ה מהמרק וחשבתי שאני נחנקת אבל ידעתי שזה לא יימשך זמן רב כי הוא היה מגורה, שיגעון, ופחדתי שעוד רגע יתיז –
ואז הרגשתי, קשה לי להגדיר בדיוק את תחושת הזמן שהיתה לי אז, כי פתאום הדבר היה בתודעה שלי – אצבע שלו זוחלת עמוק בעמק עגבותיים ומנסה לחדור –
"תוציא אותה מתוסיק!" הרמתי לרגע את ראשי, והכוח-גברא נשמט ממני על ההגה, מרטיב אותו, "אני לא רוצה שתיגע לי – "
"מהר, מהר – " זירז אותי שוב למטה, בידו השמאלית, מכופף אותי, ושם, מאחור, הרגשתי שהוא חותר למשהו ולא מוצא את המקום הנכון, אבל היה כבר מאוחר מדי לשנות כי אצלי הכול התחיל לפרפר בפה כמו צינור-השקאה שבגלל הזרם החזק נשמט מהיד והוא מקרטע על הדשא ומתיז, ובלשוני חשתי טעם איום, מגעיל, של התפכחות וספֶּרְמָה, ובבת-אחת הכוח-גברא המצומק והרטוב נעלם מבין שפתיי, ונישאר רק הריח, הריח –
"איפה ממחטות-הנייר?" כמעט היקאתי. "אני מוכרחה לירוק – "
"עוד לא מצאתי – " נאנח.
"מה?"
"את הפותצ'יק שלך, לילכצ'יק מותק, את צריכה... גם את... שתיהני. מגיע לך! מפני שאת... בטח מגורה, נורא, אני יודע – "
"עזוב אותי, פרברט! תן לי משהו לנגב, אחרת אני מקיאה עליך את כל הספרמה שלך!"
השמעתי קול השתנקות בלתי-נעים. נבהל ומילא את הפה שלי במפיות-נייר. דחף ודחף.
"תפסיק! אתה חונק אותי! משוגע – "
ואז נפלה האבן. אבן גדולה, כבדה – כך נדמה לי – על גג המכונית. אני תיכף הייתי בטוחה שזה מעשה-ידי תוגתי, ושהוא אורב לנו ושומע ואולי גם הציץ וראה את המציצה שלי, מתאים לו. יש לו אופי של מי שנולד לסבול, ולהביא צרות גם על אחרים. אדם שכותב שירים מזעזעים ועומד להשתתף בכתב-עת מחאה ספרותי חדש, ולוקח אותי איתו להפגנות ומתוודה כי לפני שהוא כותב שיר הוא מסוגל לעמוד שעות ולהציץ מבעד לחרכי התריס לעבר דירה בבית ממול, – בתקופה ההיא עוד האמנתי לו שהוא אוהב כוסאלאך, – ושם הבת הצעירה, תלמידת-תיכון, היתה מתרוצצת כל היום בתחתונצ'יק ובפיג'אמת בייבי-דול קצרצרה ושקופה, יושבת שעות לרוחב המיטה שלה ברגליים פשוקות, הגב לקיר, קוראת או סתם חולמת ומדי פעם היא מלטפת את עצמה ומעבירה יד מפונקת, לבנבנה, בין ירכיה השמנמנות ומצחקקת לעצמה, בקול רם, כמגלה עולם חדש בְּכּוּסָלֶה. ואחר-כך מסוגל תוגתי לשבת לילה שלם ולכתוב על חושניותה ועל יופייה האלמוני, הבתולי עדיין, בקיצור – חמיאל אמר שהוא רוצה לצאת מהמכונית כדי לתפוס את התוקף, ואני נבהלתי כהוגן וגם צרחתי, אם איני טועה, אבל לא הנחתי לו לצאת, בזאת אני בטוחה, רק חסר היה לי שייפגשו!
"קודם נתרחק מכאן. מיד! אתה לא יכול לדעת איזה משוגעים מסתובבים ברחוב! ממש סכנה – "
וניגבתי לו את הזין הקטן הרועד שנעשה בינתיים כמו צ'יפצ'ימון רטוב וחמקמק שכמעט נתפס ברוכסנו, כשסגרתי לו – כבר בנסיעה, את החנות ואני שואלת את עצמי, לילך, האם עוד תזכי הערב לטעום צלעיות-חזיר אפויות בתנור ברוטב אדמדם ומתוק ב"קו צ'ה מה יה" הצמרת?
כי האמת שהרגשתי מזוהמת ופקעת-עצבים והייתי מוכנה לחסל אפילו גביע קוטג' ובלבד שאעביר את הטעם הזִרעי הנורא שנותר לי בפה ושכל המכונית הסריחה ממנו.
"איך תוכל להסיע בבוקר את לינדה והילדים?" שאלתי אותו, "בַּסְפֵּרְמַאוֹטוֹ שלך!"
"שרק אגיע לרגע הזה," אמר.
"מה יש?"
"מדאיג אותי, בינתיים, הרבה יותר – הכתם במכנסיים ואיך אסביר את הסימנים של האבן על הגג – "
ראיתי שהוא חותר, יותר ויותר – לחזור אליי, לדירה. בטח חשב שאכבס לו את הכתם ואייבש לו את הזין במגהץ חם!
"שמע חמיאל," אמרתי לו, "לכל נבזות יש גבול. ולא שאני משתגעת שתבזבז עליי כסף, אבל אם הבטחת – אתה צריך לקיים, אחרת אתה נמושה! – אחרת – אני שולחת ללינדה במעטפה את הקלינקס שלך כמו ששלחו אחֵי יוסף את כתונת-הפסים ליעקב אבינו, 'הכירי נא, גברת גילרמן, למי הממחטות האלה!' – 'טרוף טורף חמיאל!' – תקרא אשתך בקול רם ותרוץ אל אבא שלה, להתאונן עליך – שירוץ אל אבא שלך הנפוח – 'אנחנו הגילרמנים בוני תל-אביב!' – 'לא! אתם הגילרמנים הנואפים מסביב!' יאמר לאביך אבא של לינדה. 'הבן שלך נוסע עם גג-מכונית דפוק, מפני שאתם מושכים עליכם את כל המאניאקים – " תגיד לי, לאן אתה נוסע? חמיאל – "
"אני לא יודע, אני נוהג כבר עשר דקות סתם כך, בשביל לייבש את התחתונים – "
"שמע, אני מוותרת, קח אותי הביתה, אבל בתנאי – שלא נכנסים!"
ובאותו ערב גמרתי עם חמיאל, החבר הנשוי החדש שלי, שיכולתי לעשות רק "פיפ!" – ולהוציא מהמשפחה החרמנית שלו כמה עשרות אלפי כּוּס-דולארים.
מוטב לי לנוח בבית, חשבתי. אולי גם אטלפן אל חברתי דינה דוּפַּבֶּרְג, בתו של עורך-הדין הידוע, ואספר לה כיצד שלחתי את חמיאל ללינדה, רק שלא תחשוב שאני מתכוונת להזמין אותה לישון אצלי כמו לפני שבועיים, כאשר הזמנתי אותה ואת תוגתי, וישבנו אצלי בחדר הגדול כל הערב, על השטיח העבה, ודיברנו.
הערה: השמות והדמויות ברומאן "הנאהבים והנעימים" בדויים, למעט כותבת המחברות המקוריות לילך הרמוטק, הידועה גם בשם פאני צדקיהו. וכמובן אין כל קשר בין חמיאל גילרמן כאן לבין משפחת גילרמן שתרמה את בניין גילרמן לאוניברסיטה העברית בירושלים – או לכל משפחת גילרמן אחרת, וכך גם לגבי שם המשפחה של עו"ד דופברג הידוע מתל-אביב, אבא של דינה.
[נדפס לראשונה לפני 40 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל].
אהוד בן עזר
המשך יבוא
* * *
המושבה שלי
אסטרולוג, 2001
ליל דודי עם שרה אהרונסון
אלכס דודי היה מנהל העבודות בחוות הנסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית בתקופת המלחמה העולמית ושם נשק לילה אחד לשרה, אחותו של אהרון, עד אור הבוקר. אלה היו שלושה ימי חמסין נוראים, ושרה, באותה תקופה, כבר עזבה את בעלה הקמצן חיים אברהם בקושטא ושבה ארצה – ואילו אהוב-נעוריה אבשלום פיינברג כבר נמצא רחוק מעתלית באחד ממסעות הריגול שלו למען הבריטים, אולי מסעו האחרון שבו היה עתיד ליהרג – וכל זה אירע עוד בטרם השקיעה שרה טובת-הלב את כל יגון-חייה ביוסף לישנסקי, שמחוסר ברירה לקחה אותו כשותפה האחרון בעבודת הריגול, ואשר גם הוא אהב אותה.
עלה לא זז, רוח לא נשבה, השמיים מרכס הכרמל עד עתלית היו בצבע מוזר שבין תכול לאפור, קשה היה להסתכל בהם מרוב החום שצרב והיה מעוור עיניים.
הכביש של חוות הנסיונות, העובר בשדרת הוואשינגטוניות, הקיימת עד היום, ומתחבר לדרך חיפה לפני רכס הגבעות של עתלית על הים – הכביש שחצה את שדותיה ומטעיה של החווה החקלאית לשניים – אבניו להטו ככבשן, וחומן היה צורב ברגליים גם מבעד לסוליות.
הים ניראה כמוצק ממתכת ולא ממים, ולא נע ולא זע אף גל בו, וצבעו היה כצבע השמיים באותו יום.
פועל אחר פועל באו אל חצר החווה הקטנה, שבנייניה ניצבים שם עד היום, למלא כד מים מברז הבריכה כדי לשבור את הצמא הנורא. דודי ציווה על אחד הפועלים לצלצל בפעמון כדי שהכל ישובו מעבודתם אל החצר כי אי אפשר לעזוב אותם בחום לוהט שכזה בשדה, ואפילו את קציר החיטה הפסיקו, והחזירו את המקצרה לחצר.
בטרם שקיעה נרתמו שתי עגלות, שעליהן עלו כל הנמצאים בחוות עתלית – לנסוע אל הרחצה בים. כולם לבושים במלבושים קלים, ולילדים חגורה מכל צד דלעת מיובשת, ללימוד השחייה.
הפרדות הרימו רגליהן האחוריות בבעיטה קלה למעלה באוויר, והעגלות יצאו מערבה לעבר הים, ואילו דודי סבב את הגורן, שהיתה מלאה כבר ערימות של שעורה, שיבולת-שועל, פול ועדשים. ערימה אחת של שעורה שחורה כבר נדושה, וגם זרוה לפני יומיים, ובאותו בוקר כברו אותה בכברה ועתה היתה מונחת בכרי עגול ויפה. לפניה מזרחה ערימת קש ואחריו ערימת תבן ולבסוף שטח גדול, עד גבול החווה, מכוסה כולו מוץ נוצץ ודק, רך ולבן.
דודי השתטח בערימת הקש, שהערבים קוראים לו קסל, ופניו מערבה, מתבונן בעגלות העושות דרכן בשדרת הוואשינגטוניות, וברדת השמש מאחורי הים הגדול, בצבע אדמדם.
שני בחורים בידואים לבושי שחורים ופניהם עטופים בכאפיות, חרף החום, עברו על גבול התחנה שעל יד הגורן דרומה, ובסקרנות מיוחדת הביטו לתוך החצר של החווה ועל כרי השעורה הנקייה.
בארוחת-הערב ישבה שרה ליד דודי. היא היתה רזה. שערה אדמדם-זהוב ובעיניה שכנה ערגה עייפה. חייה עד כה ידעו הרבה געגועים ואכזבות. "החום נורא!" לחשה לדודי, "האוויר מעיק ומחניק, אין בשבילי די אוויר לנשימה. אני רוצה שנשוב חזרה אל הים, אולי שם נמצא מעט אוויר, אפילו חם."
ואולם דודי עייף מחום היום ועלה אחרי ארוחת-הערב לישון בחדר העלייה שבקומה השנייה. הוא התהפך מצד אל צד ולא היה יכול להירדם. הוריד את מזרן מיטתו לריצפה ובלי כר התגלגל הנה והנה. המחשבה על שרה הנוכחת מעבר לקיר, בחדרה הסמוך לחדרו, לא נתנה לו מנוח. הוא ירד שוב לחצר, עבר ליד הרפתות ומשם אל הגורן. הלילה היה אפל. שקט שרר בכל הסביבה לבד מקרקור הצפרדעים שנשמע מהביצה הרחוקה.
דודי עלה חזרה, זירזף לגרונו מעט מים מכד החרס התלוי בחלון, ושכב שוב לישון. הוא חזר להתהפך על המזרן אך בעודו שקוע במחשבות – מי יודע מה רצו שני הבידואים בעוברם ליד התחנה – תפס אותו נימנום והוא נירדם –
צייד, כלב החצר, העיר אותו בנביחות קולניות ובדילוגים על מדרגות העץ החיצוניות, המטפסות לחדרי העלייה שבקומה השנייה. דודי קפץ ואחז ברובה-הציד, מילא אותו בשני כדורים, התעטף בעבאיה השחורה, ולאט-לאט פתח את הדלת וירד במדרגות.
הוא השתדל להשתיק את הכלב כדי שלא יעיר גם את שרה. הוא הסתובב בחצר ובדק שוב את מנעולי המחסנים והרפתות וניגש עד הקרפיף שמאחורי האורווה, לצד הגורן. שם, בפינת הקרפיף, שכב לארוב. הלילה היה אפל. השמיים מעורפלים, רק כרי השעורה הנקייה הבהיקו וניראו היטב. איש לא נמצא על יד כרי השעורה, הכל היה שקט, ומלבד קרקור צפרדעי הביצה לא נשמע קול ולא הורגשה שום תנועה.
לאחר שבילה זמן ממושך במארב, השתעמם דודי. הוא קם והתחיל לטייל על הכביש הארוך והלבן העובר דרך השדרה של דקלי הוואשינגטוניה לכיוון הים. מדי עוברו על חלקת תבואה קצורה נטה אליה והלך בין העומרים, עד גבול השדה, וכל אותו זמן מחשבותיו היו – מי יודע מה רצו שני הבידואים השחורים הערב, בעוברם ליד החווה. בזמן האחרון התרבו הגנבים, ומקרי שוד ורצח כבר קרו בכפרים הסמוכים. גם שומר תמידי אין לחווה לבד מן הפועלים היוצאים לפי התור לישון בקמה, והם כעת ודאי עייפים מחום היום שעבר ובלי ספק כבר נירדמו. רק בניסים עומדת החווה בימים אלה, ימי מלחמה, רעב, מחלות והתנכלויות השלטון הצבאי התורכי. "הפחדנו את כל הסביבה בראותם שאנחנו חמושים ונחושים בדעתנו, אבל האם נמשיך להרתיע שודדים וגנבים גם להבא?"
דודי שרק שריקה קלה והקשיב, אך לא היה קול ואין עונה, כאילו יחידי הוא בחשכת הלילה.
הוא פנה לחזור אל שער החווה. בדרכו חלף על יד חלקת התירס הגבוהה ופתאום נשמע לו רשרוש קל מבין גבעולי התירס הזקופים.
הוא הרים את פי הרובה וכיוון נגדו, אך שוב היה שקט.
דודי החליט כי כאן עליו לארוב. מסורת המארבים עברה במשפחתנו עוד מימיה הראשונים של המושבה, כאשר סבא התחבר לדאוד אבו-יוסף, היהודי הבידואי מסביבות בגדד שהכיר את דרכי הערבים והמזרח ולימד את סבא יחסי שכנים והלכות שמירה במזרח. להצית מדורה בשדה, להניח לידה חפצים בולטים אחדים ולעמוד לא רחוק משם, רגלי או על סוסתך, נבלע בחשכה וברובה טעון, אך לא להרוג אלא רק להשתדל לשבות או לפצוע את השודדים.
דודי נכנס תחת צמרת דקל ואשינגטוניה וכרע על ברך וחצי. שוב אותו רשרוש, ואחריו שוב שקט.
האם אלה שני הבידואים השחורים שראה הערב? אך לא, אלה היו עושים את מלאכתם ברעש יותר גדול אילו קטפו את קלחי התירס. או אולי יש מי שמשטה בו בחצות הליל?
דודי נרגז קצת וקרא בקול: "מין האדא?! – מי זה?! – אני יורה אם לא תענה מיד, צל הלילה!"
צחוק פרץ מבין גבעולי התירס בקול שלא זר היה לדודי.
"מי הוא זה?" קרא שוב, "שמעיז לעשות ממני צחוק בחצות הלילה?"
"אני! אני! שרה!"
"אלי, אלי, מה עשית שרה? איזה משחק הוא זה, הלא כפסע היה בינך לבין המוות! איך באת הנה..."
שרה נגלתה אליו, עטופה בעבאיה החומה של אבשלום, ובקול מלא צחוק אמרה לו: "מאותו הרגע שירדת מהחדר שלך, שמעתי הכל, איך שתחבת את הכדורים ברובה, ופתחת לאט את הדלת, השתדלת להשקיט את צייד, ומאז יצאתי אחריך זה שעות אחדות, ולא הרגשת בי מפני שהשארתי כל הזמן מרחק יותר גדול ביני לבינך – עד שחזרת ובאת לכאן, לחלקת התירס."
גם בחשכת הלילה חש דודי באוושת שערותיה, עטופות צמר העבאיה, כאוושת הרוח הקלה בגבעולי התירס עמוסי הקלחים שניצבו מאחוריה, ברטט שדיה בכתונת הקלה ובריחה הטוב, ריח אישה מן השדה. "בשביל מה עשית זאת, שרה? את לא יודעת שאי-שקט שורר בכל הסביבה?"
"חשבתי שיקרה הלילה משהו עם שני הבחורים הבידואים שסיפרת לנו עליהם בארוחת-הערב, ורציתי לראותך מתאבק עם שודדים וגנבים, ועוד יותר מכך רציתי לראותם בורחים כארנבות מפניך, וכדור אחר כדור מהרובה שלך מדביק אותם..."
"די, די שרה, לא תמיד אנחנו מצליחים להיות התוקפים והמנצחים, צריך לקחת בחשבון שלפעמים אנחנו עלולים להיות המותקפים, וברגע כזה נוכחותך פה מסוכנת."
"אה! זה כלום, אין דבר."
"אבל את רואה שכבר אחרי חצות הלילה, הביטי! הנה שביל החלב נטה כבר צפונה, גם הכוכב האדום שנוא-נפשך שוקע בים, בואי אלווה אותך חזרה לחצר."
"לא. לא. בשום אופן. אינני רוצה לשוב לחצר. אני רוצה להיות איתך כאן, במארב, אולי בכל זאת יבואו הלילה שני הבחורים השחורים לגנוב תירס."
"כבר לא באים לגנוב בשעה כה מאוחרת."
"אם כך בוא ונעלה לצד השני של הגבעות, מול הים, ובינתיים נעבור דרך באב-אל-עג'אל, שלפי סיפורי הערבים הוא מקום מעניין מאוד בלילה, כי נמצאים שם שודדי-לילה. לפני שנה התנפלו שם על הרופא הזכרוני שלנו, וגם העליבו שם צעירה עבריה אשר נסעה בעגלה, לכן אני רוצה מאוד שנלך לשם שנינו ונתחבא בנקיק סלע ונביט מה ומי עובר שם, אולי יעלה בידינו להיפגש בשני הבחורים הבידואים השחורים ההם."
דודי ושרה עברו דרך באב-אל-עג'אל ועלו על הגבעה הכי גבוהה שמול הים. השמיים נהיו קצת יותר בהירים מהענננים, ורוח דרומית החלה נושבת. הים היה שטוח, שחור מצד אחד, ומצד שני כבר היה אפשר להבחין בגובה המגדל של חורבת עתלית, שמסתיר כוכבים אחדים בצלליתו.
הם ישבו על יד גזע של חרוב רחב ועתיק, ופניהם מזרחה מול הרי הכרמל. שרה כרעה הצידה להשתין ודודי נצר כל חייו את צליל הקילוח האינטימי ששפע ממנה, וגם שלקראת הבוקר נעשו נשיקותיה מלוחות, בגלל הים הקרוב או אולי דמעות שהסתירה. כשחזרה חיפשה במבטיה להכיר את הפסגות השונות שברכסי ההר. "הבט! הנה אצל הכוכב הכחול הנוצץ שלך, רואים איזה אור מאיר, זאת היא בטח המוחרקה, מקום מזבחם של נביאי הבעל שנוצחו על-ידי אלישע הנביא. גם אליהו הנביא בטח עבר פה בלילה שכזה, כאשר ברח מפני איזבל להתחבא במערות הכרמל!"
בהרימה את ידה נגלו שדיה הזקורים תחת הכתונת הקלה, "שם למעלה," אמרה, "נטועים היו הכרמים של מלכי יהודה. שם, לפני שנים, חיו דורות של צעירינו, ובין הכרמים צעירותינו היו חולמות... ואיך כעת נשתנתה ארצנו. הרס וחורבן נשקפים מכל הר. אך עוד נחייה את האבנים השחורות. עוד נייער את הרי הכרמל ונחדש את הדרו! והר עין-חוט לא יישאר יחידי... וכאשר יתאמתו חלומותינו – כמה נהיה מאושרים אזיי! עת נבקיע דרך למשחררי ארצנו!..."
נשמעה מרחוק ירייה חזקה, אולי של השוטרים התורכיים בתחנת עתלית. שרה נלחצה בחזה אל דודי, שדי אישה נשואה שכבר ידעה גבר אך לא הרבה מגע של אהבה, ואמרה נרגשת – "אה! כך המשחררים יורים! כך המשחררים באים!..."
התנים החלו ליילל. השניים החלו להתנשק. עבר זמן. ועוד זמן, שאותו דודי לא ישכח לעולם. השמיים הבהירו קצת ממזרח. האוויר נעשה קריר ולח, ומלוח. חבוקים עדיין בעבאיה החומה של אבשלום כבר יכלו דודי ושרה להבדיל בין ההרים לבין השמיים שהבקיע ועלה עליהם השחר. והציפורים שרו בצמרות החרוב והדקלים.
בדרכם חזרה בשדרה, מול השמש המסנוורת, חלקת התירס המאוושת, רפרוף הפרפרים על שדות שהבשילו וזמזום הדבורים במעופן אל הצוף, אמרה לו: "אלכס, אם תרצה לזכור אותי, זכור את פרחי האיריס אשר אהבתי..."
"אכן, טעמתי בך אותם כל הלילה..."
כשאני נוסע לחיפה ועובר בכביש המהיר, בין שדרת הוואשינגטוניות הגבוהה לבין הגבעות של עתלית על הים, אני חושב על דודי ושרה ששכבו על פסגת הגבעה הגבוהה ברכס, ואלמלא היה הוא נשוי כבר כשהכיר אותה, ואלמלא נאסרה היא ושמה קץ לחייה בביתה בזכרון-יעקב תחת עינויי הקומנדאנט התורכי והיאניצ'ארים שלו – אולי היתה שרה דודתי – והלא אמרו שכל מה שדודי נוגע בו באצבעותיו השחומות יפות-התואר – ציצים ועצים, שדות ועדרים – מתחיל לצמוח, שהוא אשף החקלאות, וכי הכול בא לו בזכות סודות הפיריון שלמד בחוות הניסיונות החקלאיים בעתלית אצל אהרון אהרונסון ושרה אחותו, שנשק לה אותו לילה על כל אבריה עד אור הבוקר.
*
הערה: הפרק מבוסס בין השאר על זיכרונותיו וסיפוריו של דודי ברוך בן עזר ראב שהיה מנהל תחנת הניסיונות החקלאיים של אהרון אהרנסון בעתלית בתקופת מלחמת העולם הראשונה. ואולם תיאור היחסים האינטימיים בין דודי "אלכס" לבין שרה הוא בידיוני.
דמות דודי "אלכס" ברומאן "המושבה שלי" מורכבת בהשראת דמויותיהם ומקצת עלילותיהם של שלושה דודים שלי מפתח-תקווה:
ברוך שהיה אחיו הגדול של אבי בנימין, ובאותה תקופה היה כבר נשוי לרבקה לבית שלאנק מירושלים ולו שתי בנות, שמחה ומרים.
פלטיאל נוביק שהיה נשוי לדודתי צֶלָה לבית ליפסקי והיה בנו של דוד נוביק הנגר שהציל את המושבה כשהזעיק את הבריטים במאורעות מאי 1921.
[מתוך: אהוד בן עזר: ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה:]
"אנגליש אופיצר?" פונה נוביק לקפיטן.
"יס?"
הוא אוסף את מעט ידיעותיו באנגלית וצועק בקול היסטרי ובשפה מרוסקת:
"עראב בומבארד פתח-תקוה קולוני, קום הלפ... אופיצר, קום אין, פלנטי עראברס געקומן אין קולוני, זאגט עליהום! עליהום! – בומבארד בומבומבומ... טויט אלע מענטשן... פיפל... קום הלפ!" כלומר, ערבים יורים על המושבה. בוא עזור. הרבה ערבים באים למושבה. אומרים: עליהם, עליהם. יורים. מתים כל האנשים. בוא עזור!
מהבעת פניו הנרגשת ומתנועות ידיו של הזקן, שבגדיו וכרכרתו מוכתמים בדם שנספג מהעברת הפצועים, משתכנע הודסון מחומרת המאורעות ופוקד לצאת למושבה. רק אז נרגע מעט נוביק, אך חושש שהמגינים יפתחו בטעות באש לעבר הפלוגה המתקרבת, ומורה ללבנברג לרוץ למושבה ולהודיע כי הצבא עומד לבוא].
ודודי יחיאל ליפסקי שהיה אחיה הגדול של אימי דורה-דבורה.
וכמובן הרבה מאוד מן הבידיון!
המשך יבוא
* * *
הכמיהה לאידישקייט
הבורות בקרב בוגרי מערכת החינוך החילונית בכל הנוגע לשורשיהם היהודיים, מהווה סיכון קיומי. תוכנית חדשה של שר החינוך קיש, מנסה לתקן, אך השמאל הפרוגרסיבי מתקומם בזעקות הדתה. והחידוד המקורי: למה בעצם אין תנ"ך בישיבות?
מי אינו מכיר את הבדיחה העצובה הזו? – מפקח חינוכי נכנס לכיתה ופונה אל אחד התלמידים: 'תגיד לי בבקשה, מי שבר את הלוחות?' – התלמיד הנדהם נרתע: 'תאמין לי אדוני, זה לא אני.'
הפעם נדהם המפקח ופנה בזעם אל מחנך הכיתה: 'אתה לא מבין מה קורה בכיתה שלך. שאלתי את דורון מי שבר את לוחות הברית והוא אמר שזה לא הוא.'
'תשמע אדוני,' הגיב המחנך. 'אני מכיר את דורון היטב. אם הוא אומר שזה לא הוא, אז בטוח שזה לא הוא.'
המפקח המזועזע הזדרז להתלונן בפני המנהל: 'אתה לא מבין מה הולך אצלך,' וסיפר על תגובתם המטומטמת של דורון ומחנכו. אבל המנהל לא הבין על מה הזעם, והציע למפקח: 'בוא לא נעשה מזה עניין. כמה בסך הכול כבר עולים הלוחות? נקנה חדשים ונסגור עניין...'
הבדיחה הזו עשויה היתה להיות מצחיקה, אלמלא ייצגה מצב עגום: הציבור הישראלי, ובעיקר בני הנוער – עתיד האומה! – מתנתקים משורשינו, ממקורותינו התרבותיים, ההיסטוריים. בכוונת מכוון לא ציינתי שזוהי גם התנתקות משורשינו הדתיים, מפני שאמירה כזו תסליל את העיסוק בנושא לטענת ההבל הנשלפת לעת כזאת: זהירות, הדתה! הדתה! הדתה!
בעצם, אין צורך בבדיחה הנ"ל כדי לבטא את מצבנו העגום בכל הנוגע לקשר של הישראלים לשורשיהם. הדברים נחשפים בשעשועוני הטריוויה בטלוויזיה. כל אימת שהנשאל מתבקש לגלות ידע בסיסי ביהדות, הוא נופל בגדול, וגורם לצופה הנורמלי להתכווץ מזעם בתוך כורסתו.
הנה כמה דוגמאות לשאלות שאפילו עליהן לא הצליחו המשיבים לענות: באיזה ספר בתנ"ך מתואר המבול? איזה ים נחצה ביציאת ישראל ממצרים? מי היה אחיו של משה? מי כתב את רוב מזמורי תהילים? – ועוד שאלות בסיסיות ביותר בנושאי תנ"ך וסיפור לידתו של עם ישראל. דווקא אלה שיודעים מה היתה התיאוריה של איינשטיין, איזו יבשת היא הגדולה בעולם, מי צייר את המונה ליזה, מהי בירת קנדה ועוד כהנה וכהנה, אינם יודעים היכן עמד המשכן, או מי היה ראשון מלכי ישראל, ומה אפיין את בלעם התנכ"י, או כמה מכות הונחתו על מצרים. התשובה לטריוויה כזו היא: עבור. נקסט. בקיצור, לא יודעים.
מערכת החינוך הישראלית היא שחתומה על הבורות האיומה הזו. בבתי הספר חדלו ללמד תנ"ך, וגם לא מולדת וידיעת הארץ, ולא היסטוריה של עם ישראל, ומנצלים את השעות שנתפנו ללימודי מתימטיקה ואנגלית. לא שמקצועות אלה אינם חשובים. הם חשובים ועוד איך. אבל למה דווקא על בסיס אפס שעות תנ"ך והכרת הארץ והיסטוריה יהודית???
לא רק הצורך בגיוס שעות לימוד נוספות ל'מקצועות הכי חשובים' סילק הצידה את לימוד השורשים של עם ישראל. המניע המרכזי לביטולם או לצימצומם, נובע מן החשש שמבטא קומץ צעקנים, מפני הדתה. וזה ממש מדהים: גדולי המשכילים לפני 200 שנה, שחלקם התרחקו מתורה ומצוות, המשיכו לבטא כיסופים אין קץ לארץ ישראל ולגאולת ישראל, מתוך בקיאות עצומה בדברי ימי ישראל, בחוכמת ישראל, בגיאוגרפיה של ארץ ישראל ובכל הנוגע לשורשינו היהודיים.
טשרניחובסקי, למשל, שניצב נפעם 'לנוכח פסל אפולו' היווני, שורר שירי אהבה לארץ ישראל שחלקם מתכתבים עם סיפורי המקרא: 'בעין דור', 'אומרים ישנה ארץ', 'הוי ארצי מולדתי'; ביאליק כתב את הפואמה 'מתי מדבר'; אבא שפירא כתב את 'בשדות בית לחם'; מנחם מנדל דוליצקי את 'ציון תמתי', ואלתרמן את 'שירי מכות מצרים'. והיו גם כותבי פרוזה כאברהם מאפו למשל שכתב את 'אהבת ציון'. מניין כל זה בא אם לא מהכרת התנ"ך על בוריו, ישר והפוך?
אבל מה לנו לבוא בטענות כלפי תלמידי מערכת החינך הממלכתית, אם גם בישיבות החרדיות בימינו נמנעים מלימודי תנ"ך, מטעמים שונים, שביניהם מן הסתם החשש, שהמקרא יהפוך אותם לציוניים רח"ל. נכבדִי החוקר ההיסטוריון משה נחמני, הסביר זאת כך: בישיבות אין תנ"ך, מפני שבתנ"ך אין ישיבות...
שר החינוך המנוח יגאל אלון, כבר הבין בזמנו את גודל הסכנה, והזהיר ש"עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל." והוא צדק. האינכם חוששים, רבותי הקברניטים, שהתנכרות לתנ"ך ולמולדת תוליד לנו טיפוסים קוסמופוליטיים, בורים ועמי ארצות דוברי עברית, שאין בנפשם שום זיקה נפשית לעם ישראל ולארצו?
אבל אנחנו, במקום לאמץ את האזהרה של אלון אימצנו את אמירתו השנונה של יעקב חזן, מראשי השמאל הציוני בשנותיה הראשונות של המדינה, שנחרד מן הבורות של בוגרי מערכת החינוך הישראלית: "רצינו לגדל כאן דור של אפיקורסים, וגידלנו עם של עמי ארצות." כמה נכון. כמה קולע. החינוך לאפיקורסות במערכת החינוך הממומנת מכספי משלם המיסים, הוליד דורות של בורים מדאורייתא ועמארצים מדרבנן...
המצב החמור בתחום זה הניע את שר החינוך יואב קיש להכריז באחרונה על הפעלת תוכנית 'שורשים' לחיזוק הזהות היהודית והישראלית במערכת החינוך: יותר תנ"ך, יותר יהדות, יותר אהבת הארץ, יותר סיורי חובה באתרי מורשת וכדומה.
והנה אך הוצגה התוכנית, קם נגדה מיעוט שמאלני/פרוגרסיבי, המייצג פחות משליש עם ישראל (לפי הלמ"ס והמכון הישראלי לדמוקרטיה, 69% מהציבור מגדירים עצמם מקורבים למסורת – דתיים, חרדים ומסורתיים – מול 31% חילונים ובהם 5-10% אתאיסטים) – בזעקות שבר מחרידות: הצילו! הדתה!
ביטוי לכמיהה של תלמידי מערכת החינוך החילונית לאידישקייט, מצאנו בטור שפירסם השבוע ב'ישראל היום' שובל לוקר, תלמיד תיכון דתי. במהלך סיור חינוכי של בני כיתתו במחנות ההשמדה בפולין, הם הגיעו ליער הילדים, שם פרסו המחנכים טלית על ראשיהם, השמיעו את ברכת הילדים ושרו עימם בהתרגשות את 'המלאך הגואל'.
התלמידים החילוניים שהגיעו גם הם למקום עמדו נדהמים. "אנחנו מקנאים בכם," אמרו לדתיים. "המסע שלכם מלא בתוכן: שירים יהודיים, תנ"ך, טליתות, ברכות. ופתאום,", ממשיך לוקר, "תלמידים מהקבוצה החילונית התקרבו אלינו... נכנסו איתנו מתחת לטלית."
ילדי ישראל רוצים להיות מתחת הטלית. אל תגזלו אותה מהם.
מנחם רהט
* * *
נעמן כהן
הגם בנימין זאב הלוי-מיליקובסקי-נתניהו בלוויים?
בידוע יש ע"פ ההלכה שלושה מעמדות בעם ישראל: כהן, לוי, וישראל. חלוקה זו נובעת ממצוות קידוש שבט לוי וקידוש זרעו של אהרן מתוך שבט הלוי, המעניקות ללויים ולכוהנים חובות וזכויות המיוחדות להם. חלוקה זו התבטאה בעבר במעמדות בית המקדש ונשמרת עד היום בסדר קריאת התורה בבתי הכנסת.
והנה בבית הכנסת הגדול בירושלים: אבנר נתניהו עלה לתורה לרגל חתונתו. משפחת מיליקובסקי-נתניהו הגיעה בהרכב כמעט מלא. (בלי הבת וחמשת הנכדים) יאיר פתח את הארון ועלה לעליית לוי. רה"מ כובד בשביעי ואבנר עלה מפטיר. בזריקת הסוכריות – אחת פגעה בנתניהו. הוא ניסה לזרוק אותה לשרה בעזרת נשים.
מסתבר שמשפחת מיליקובסקי-נתניהו היא משפחת לוויים, ושמו המלא של ראש הממשלה הוא בנימין זאב הלוי-מיליקובסקי-נתניהו.
https://rotter.net/forum/scoops1/902088.shtml
מזל טוב למשפת הלוויים הלוי-מיליקובסקי-נתניהו.
המינוי לתפקיד חוקר היהדות המודרנית בהרווארד –
אוטו-אנטישמי אנטי-ציוני מעורר אנטישמיות
אוניברסיטת הרווארד מינתה את פרופ' שאול מגיד – מהבולטים בהוגי ה"ציונות הנגדית" – לחוקר היהדות המודרנית הקבוע הראשון בבית הספר לתיאולוגיה. בעיצומו של משבר אמון עם הקהילה היהודית סביב אוזלת יד בטיפול באנטישמיות, ההחלטה עוררה ביקורת חריפה בקהילה היהודית בארה"ב.
בעיצומו של העימות בין אוניברסיטת הרווארד לממשל טראמפ סביב טענות לאוזלת יד בטיפול באנטישמיות, החליטה האוניברסיטה לקדם מינוי שעלול להחריף את הביקורת: פרופ' שאול מגיד, מההוגים היהודים הבולטים המזוהים עם עמדות של "ציונות נגדית" (Counter-Zionism) – גישה המבקשת להציע לציונות חלופה רוחנית – מונה לחוקר היהדות המודרנית הראשון בתפקיד קבוע בבית הספר לתיאולוגיה של האוניברסיטה.
המינוי הנחשק הוא לתקופה של חמש שנים עם אופציה להארכה. המינוי הוצג כהבעת מחויבות להרחבת תחום לימודי היהדות במוסד – אך הצליח לעורר תגובות נוקבות מצד חברים בקהילה היהודית בארה"ב ובישראל.
לטענת אוניברסיטת הרווארד, המינוי דווקא נועד להיאבק באנטישמיות במוסד. צוות בדיקה שמונה בעקבות אירועי 7 באוקטובר קבע כי ״הוראה פוליטית״ בארבע פקולטות "מנרמלת אנטישמיות" ויוצרת תחושת הדרה בקרב סטודנטים יהודים וישראלים. בדוח נכתב בין היתר כי מרצים מאשימים את היהודים בנכבה ובשיתוף פעולה עם עליונות לבנה בארה"ב, ומקדמים גישות של "דה-ציוניזציה" המזהות את ישראל כמפעל קולוניאלי.
מגיד, בן 66, גדל כחילוני בניו יורק, עלה לישראל בשנות ה-20 לחייו, למד בישיבות חרדיות בירושלים והוסמך לרבנות ב-1984. בהמשך "התפכח מהאורתודוקסיה" אך נותר בעולמה הרוחני של היהדות. הוא לימד באוניברסיטאות מובילות בארה"ב, היה עמית בכיר במכון שלום הרטמן בניו יורק, ופרסם שמונה ספרים ומאות מאמרים – בהם גם ביוגרפיה שנויה במחלוקת של הרב מאיר כהנא.
מרכז הגותו של מגיד עוסק בביקורת על ציונות, אותה הוא רואה כ״פרוייקט כוחני״ שהרחיק את היהדות ממקורותיה המוסריים.
בעוד הפוסט-ציונות מבקשת לעדכן או לבקר את הפרויקט הציוני מתוך מחויבות מסוימת אליו, והאנטי-ציונות שוללת את עצם קיומה של מדינת ישראל, "הציונות-הנגדית" של מגיד שואפת להחליף את הציונות בזהות יהודית שונה לחלוטין – כזו שמושתתת על אתיקה גלותית ולא על לאומיות ריבונית.
לשיטתו, ישראל הפכה ל"מפעל של מחיקה תרבותית ופוליטית," שמייצר עליונות יהודית, שליטה בפלסטינים ואי-שוויון אזרחי. "זה אפילו לא שהערבי נתפש כאוייב," הוא כתב, "אלא שיש תחושה שהוא לא אמור להיות בכלל. כאילו לא קיים."
במקום מדינת ישראל, מציע מגיד לשוב למושג הגלות כמסגרת אוניברסלית ליהדות מוסרית וביקורתית. הגלות, מבחינתו, היא המרחב שבו היהדות פורחת. ברכה, לא קללה: תנאי ליצירת עומק תרבותי, ביקורתיות והימנעות מהלאומנות. "הציונות עשתה את שלה," כתב בספרו האחרון ״נחיצותה של הגלות", ״וכעת ניתן להניח אותה בצד – כמו קולוניאליזם ודוקטרינות שוביניסטיות ואתנוצנטריות אחרות של העבר." הוא תומך במדינה דו-לאומית לשני העמים, אך טוען שאין זה פתרון טכני לסכסוך – אלא תהליך של התמרה רעיונית בזהות היהודית עצמה.
הנהלת בית הספר לתיאולוגיה הציגה את מגיד בהודעת המינוי כ"מלומד פורץ דרך", אך מחוץ לקמפוס נשמעו גם קולות אחרים. הרב ד"ר דוד וולפה, שכיהן כחוקר אורח בהרווארד וכחבר בוועדה המייעצת למאבק באנטישמיות, הביע הסתייגות: "אני מעריך את מגיד כחוקר וכאדם," צייץ, "אבל אני חולק עליו באופן יסודי בנוגע לישראל. דעותיו שוליות מאוד, וחבל לי שהאוניברסיטה לא בחרה למנות מישהו שמשקף את עמדות הזרם המרכזי של הקהילה היהודית."
וולפה התפטר מתפקידו בהרווארד בסוף 2023, בטענה שהאוניברסיטה אימצה אידיאולוגיה המזהה יהודים כמדכאים. לדבריו, סביבת הלימודים הפכה עוינת כלפי קולות יהודיים פרו-ישראליים.
גם לאחר מתקפת 7 באוקטובר עורר מגיד ביקורת. "אני לא מצדיק טבח," הוא כתב, "אבל גם לא את ההתייחסות אליו כאילו התרחש בוואקום. עשרות שנים של השפלה, שליטה ומותם של רבים – גברים, נשים וילדים – חייבים להיות חלק ממשוואת האבל." לדבריו, חלק מההפגנות בקמפוסים חוצות את גבול האנטישמיות, אך אין לראות בהן תופעה חד-משמעית: "זה לא אומר שכל ההפגנות פרו-חמאס או אנטישמיות בהגדרה."
מגיד חי בישראל עשור, שירת בצה"ל ושקל להתגורר בגוש קטיף. את המפגש עם ההתנחלויות תיאר כנקודת מפנה שגרמה לו להרהר מחדש בתפקיד המפעל הציוני. "הכול היה פסטורלי ויפה," הוא כתב, "אבל כששמענו את הקריאה לתפילה מהמואזין וראינו את העגלות מחאן יונס, הבנתי שאנחנו לא באמת רואים את הפלסטינים. הם היו רקע." הוא מתאר את אהבת הארץ כ"קולוניאליזם רומנטי," שראה בפלסטינים חלק מהנוף – "כמו עצים וגבעו ולא כמי שחיים איתנו.״
פרופ' מגיד דוחה את הטענה שמינויו נועד לרצות את הביקורת על הרווארד: "הטענה שצריך לשכור עוד פרו-ציונים היא מגוחכת," הוא אמר. "רוצים לשכור חוקר? תשכרו את האדם הטוב ביותר."
(דניאל אדלסון)
https://www.ynet.co.il/judaism/article/bknq6owmxl?utm_source=Taboola_internal
ייאמר ברורות. אנטי-ציוני השולל רק מהעם היהודי זכות לריבונות הוא גזען אנטישמי. אדם הנאבק למען חיסול מדינת היהודים, כיבוש ארץ ישראל ע"י הערבים, והליכת היהודים לגלות הוא סופר אנטישמי. הנה עוד מהלך אנטישמי של אוניברסיטת הרווארד.
משיחיות
מינויו המתוכנן של האלוף דוד זיני לראש השב"כ החזיר לקידמת הבמה הציבורית את העיסוק במונח "משיחיות". האלוף זיני "מואשם" על ידי מתנגדי המינוי בתפיסה "משיחית". הוא מנגד קבע שמשיחיות אינה מילת גנאי.
לאחרונה יצא לאור ספרו של חגי סגל "משיח בשדה-בוקר", על הקשר בין ראש-הממשלה הראשון לתפיסה המשיחית. שוחחנו איתו על יחסו של בן-גוריון למונח ולתופעה.
"הפרק המרכזי בספר עוסק בנגיעות של בן-גוריון למשיחיות. אחרי מחקר מקיף אני כותב שמשיחיות היתה בעיני בן-גוריון האנרגיה שביסוד הציונות. בלעדי האמונה שהחזיקה את אבותינו בגלות שיום אחד נחזור לארץ ישראל, לא היתה התנועה הציונית," אומר חגי סגל, ומציין כי מאחר ובן-גוריון חזר על תפיסתו זו במיספר רב של מקרים התחזקה אצל אנשים רבים התחושה שייתכן והוא עצמו רואה את עצמו כמשיח. מחשבה זו זכתה לביקורת מצידם של גורמים בסביבתו האידיאולוגית.
בהקשר זה מזכיר סגל כי בן-גוריון אכן הוביל מיספר צעדים שבעיני הרמב"ם הם מטלותיו של המשיח, כמו קיבוץ נידחי ישראל, ניצחונות ישראל במלחמותיו והקמת מלכות ישראל מחדש. "בן-גוריון לא האמין במשיח הנאיבי, כלומר משיח שמופיע יש מאין על גבי חמור לבן, אבל עצם הרעיון שהעם ייגאל יום אחד וישוב לארצו זה הרעיון המשיחי, ובן-גוריון אימץ אותו."
מדוע להערכתו ממשיכיו של בן-גוריון לא ספגו ממנו את התפיסה הזו והגיעו עד כדי תיעוב ה"משיחיות". סגל מעלה השערה לפיה מה שמרתיע את מחרפי המשיחיות הוא, אולי, העובדה שגם הם עצמם מדמיינים את המשיח כדמות של אדם חרדי מבני-ברק או מתנחל מסבסטיה, ומול אדם כזה הם מביעים את התיעוב וההתנגדות שלהם. לעומת זאת, לו היו רואים במשיח אדם כבר-כוכבא, הלוחם ומנצח, היו מתייחסים אחרת למושג זה.
עוד מוסיף סגל ומציין כי באחד הימים הופיע בן-גוריון בטכניון, ושם הקניט את שומעיו ואמר "אין חלקי עם המתחכמים הרואים בכיסופים המשיחיים ובייעודי הנבואה העברית דברי מסתורין שאינם הולמים אדם מודרני." המשמעות היא, שבעיניו של בן-גוריון ניתן להיות אדם מודרני הרואה בכיסופים משיחיים גורם מנחה. בן-גוריון גם קבע כי מדינת ישראל קמה בעזרת שני ממניעים שפעלו בדורנו, הכיסופים המשיחיים והמצוקה.
האם ייתכן והגישה הזו תחזור, אומר סגל, כי מהתגובות שהוא מקבל מקוראים שאינם חובשי כיפה ונחשפו לספר ולתוכנו, נראה שקיימת הבנה שהרעיון המשיחי מורכב יותר מכפי שחשבו תחילה. זאת, לצד טענות של מי מהקוראים שסגל ניסה "לגייס" את בן-גוריון לאידיאולוגיה הימנית-דתית.
https://rotter.net/forum/scoops1/902311.shtml
https://www.inn.co.il/news/670963
פרופסור דניאל גוטווין: המשיחיות כרעיון אנטי-ציוני:
"התנועה הציונית חתרה לשחרר את היהודים מכבלי המשיחיות. מי שהבינו זאת היו החרדים, שלכן הגדירו את עצמם כאנטי-ציונים. החרד"לים, כתופעה פוסט-ציונית כהמשך של גוש-אמונים, חותרים להחליף את הציונות במשיחיות, כלומר לבטל את הציונות באמצעות המשיחיות. על זה המאבק."
https://x.com/gutweind/status/1931089857155080673
בניגוד לדבריו דוד יוסף גרין-בן גוריון, היה משיחי והאמין באלוהים. "צור ישראל וגואלו" כלומר באלוהי ישראל. הנה עדותו מפיו:
https://www.hidabroot.org/article/211997
אהוד ברוג-ברק בהיותו יו"ר מפלגת "העצמאות", ושר הביטחון, התייחס לדבריו של ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, שאמר כי ראש הממשלה ושר הביטחון רואים עצמם "משיחים" בנושא האיראני. ברוג-ברק הצביע על ציטוט של דוד בן גוריון שאמר כי "הציונית היא תנועה משיחית" ואמר: "נסיר את הציטוט מבן גוריון ונפנה את השטח."
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4222684,00.html
יש להבדיל בין משיחיות פסיבית הציפייה למשיח שיבוא באחרית הימים למשיחיות אקטיבית. המשיח לפי הרמב"ם הוא דמות אקטיבית ריאלית. מלך המביא לשלטון ישראל. הציונות אימצה את הדגם הזה כתנועה פוליטית חילונית.
כמובן אין סכנה גדולה יותר ממשיחיות אקטיבית שאינה ריאלית. משיחיות דתית קיצונית, ומשיחיות שלום קיצונית. שתיהן מסוכנות באותה מידה.
נשיא קולומביה זורה מוות
ארצות הברית מאשימה את הנשיא האנטישמי והפרוגרסיבי (למעשה רגרסיבי) של מדינת קולומביה, גוסטבו פטרו, שהוא עומד מאחורי הירי על מועמד הימין לנשיאות, שנפצע הלילה קשה, בתמונה.
הנשיא האנטישמי עמד להפסיד, אז הוא התנקש בחיי המועמד המתנגד.
אותו נשיא ניתק את היחסים עם ישראל, תמך באופן פרוע בחמאס, והחריב את ארצו. פרוגרסיביות ואנטישמיות = מוות.
אם החמאס מחסל את יריביו, למה שתומכו נשיא קולומביה לא ילך בעקבותיו?
אמנון לוי: הפגנת הילדים המתים בעזה היא הפגנת המוסר היהודי
השדרן בפנסיה, אמנון לוי, מתנאה בעצמו שהוא הפגין עם תמונה של ילד מת בעזה והפגין בכך את המוסר היהודי:
https://x.com/amnon_levy/status/1931765012655120534
אמנון לוי, התנשאת, ורוממת את עצמך כאדם מוסרי טוב לב ורחום "הומניסט" למופת. מה בעצם רצית לומר? שבגלל הרג ילדים בעזה אסור להילחם בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי של החמאס, ועלינו ללכת כולנו כצאן לטבח? האם זה הומניזם? להבדיל אלפי הבדלות גם היטלר הכריז על עצמו "אני הומניסט גדול..." למזלה של האנושות לא חיית בזמן מלחמת העולם השנייה כי אז היית מפגין עם תמונות של ילדים גרמנים בתביעה להפסיק את המלחמה בנאצים, כדי להציל את המשטר הנאצי.
אהבת האוייב ונתינת הלחי השנייה אינו מוסר יהודי. אלא נוצרי (מתי, ה') מעולם בהיסטוריה לא הגיש נוצרי את הלחי השנייה, יהודים כן.
אבו מאזן משבח את הטבח ב-7 באוקטובר
לקראת הפסגה הפרו-פלסטינית
אבו מאזן, יו"ר הרשות הפלסטינית, בירך על הפיגוע ב-7 באוקטובר כמשיג "מטרות חשובות". בראיון שפורסם ביום ראשון האחרון בעיתון הרשמי של הרשות הפלסטינית, אל-חיאת אל-ג'דידה, ונחשף על ידי מכון "מבט לתקשורת פלסטינית", תיאר עבאס את התקיפה במונחים שהתמקדו ב"השפעתה האסטרטגית" על ישראל, תוך התעלמות מההרוגים ומבני הערובה.
"ב-7 באוקטובר 2023, חמאס פתח במתקפה פתאומית... הרג 1,200 ישראלים, חטף 250 אחרים ולקח אותם כבני ערובה. הפיגוע הזה זעזע את יסודות הישות הישראלית," אמר אבו מאזן בראיון, שהתקיים במקור לפני כמה חודשים, אך מתפרסם כעת במסגרת סדרת כתבות, המספקת הצצה לספר חדש שיראה אור על חייו ופועלו של אבו מאזן.
עבאס הדגיש את מה שהגדיר כהישגי חמאס ואמר כי המבצע "חשף את הטענות שלפי... יש לו צבא בלתי מנוצח" וחשף את "הכישלון הבולט של מרכיבי היישות הזו, במיוחד הצבא וכוחות הביטחון השונים."
אבו מאזן גם הדגיש את כישלונה של ישראל "לגלות מה חמאס מתכנן ולבלום את הפיגוע ולמנוע אבידות כבדות," ומיסגר את הכישלון המודיעיני כניצחון אסטרטגי לעניין הפלסטיני.
הביקורת היחידה של יו"ר הרשות הפלסטינית על ההתקפה ב-7 באוקטובר לא התמקדה באכזריות שלה, אלא בהשלכותיה על תושבי הרצועה. ככל שהיו חשובות המטרות שחמאס ניסה להשיג באמצעות ההתקפה הזו, הן אינן משתוות לנזקים ולאבידות הכבדות שנגרמו לתושבי הרצועה... סבלו," אמר עבאס.
יועצו הבכיר של עבאס, מחמוד אל-הבאש, הגן לאחרונה על הפיגוע ב-7 באוקטובר כ"התנגדות לגיטימית" בראיון למארס, הצהיר חמש פעמים כי "ההתנגדות לגיטימית" והצהיר כי "מה שקרה ב-7 באוקטובר הוא דבר לגיטימי," והתמקד גם בהשלכותיה – ולא בפעולות הטרור האלימות.
"אבו מאזן הזכיר לנו שוב שאם הרשות הפלסטינית תהפוך למדינה, היא תהיה מדינת טרור."
https://www.jpost.com/middle-east/article-856960
https://rotter.net/forum/scoops1/902172.shtml
למרבה הצער אבא של מאזן צודק. "הפיגוע של ה-7 באוקטובר באמת "זעזע את יסודות היישות הישראלית."
אבא של מאזן נחרד מתוכנית מקרון למדינה פלסטינית
כדי לפתור את סכנת התחזקות "האחים המוסלמים" בצרפת, הגה נשיא צרפת אימם-אללה מקרון, ועידה להקמת מדינה פלסטינית. לא ברור עדיין אם יכיר במדינה פלסטינית, (ישראל מאיימת בתגובה לספח שטחים ולסלק את הקונסוליה הצרפתית מירושלים) אבל מי שעוד אינו מרוצה מתוכניתו הוא אבא של מאזן.
הלם ברשות הטרור ברמאללה, מרשימת הדרישות של צרפת, אנגליה וקנדה, כתנאי להכרה שלהן ב"מדינה פלשתינאית תיאורטית", ומהסיבה הזו הרשות תחרים ועידה שהצרפתים והסעודים יערכו בקרוב. ואלה הדרישות המקדמיות:
רשות רמאללה תצטרך לעבור רפורמות פוליטיות, כלכליות ומנהליות "משמעותיות" (מחמוד עבאס מסרב לכל רפורמה).
חמאס יצטרך להתפרק מהנשק שלו, ולהפוך למפלגה פוליטית ("בכיף, הוא מיד מסכים. איפה חותמים?")
יהיה פירוז מוחלט של רצועת עזה מנשק ("בטח.., בכלל איזי נשק, איזי.. זה מבלסטיק זה.,. הדול אוולאד.,.")
יתקיימו בחירות "חופשיות והוגנות" לנשיאות ולפרלמנט, בהשתתפות חמאס, אחרי שיהפוך למפלגה פוליטית (מחמוד עבאס יעדיף להתאבד קודם).
חמאס יסכים להעביר את השלטון, לאחר שיתפרק מהנשק, לגוף פלשתינאי עצמאי, ואז לממשלה נבחרת ("בטח, שנוכל לזרוק את הממשלה זה מקומה חמש, כאל-עאדה יעני... די חוכומת טיארה, איך אומרים אצלכם... מתעופפת... לא ככה?")
(גיא בכור)
נחכה בסבלנות ונראה מה ייצא מהוועידה.
אחווה יהודית ערבית
בימים קשים אלו של מלחמה, מתגלה נושא אחד של אחווה בין יהודים לערבים.
יו"ר ועדת הבריאות בכנסת, ח"כ יונתן מישרקי ממפלגת ש"ס, ויו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה, ח"כ יאסר חוג'יראת ממפלגת רע"ם, מסרבים לקיים דיונים בנושא הקהילה הגאה במסגרת יום הקהילה הגאה שיתקיים בכנסת.
יום הקהילה הגאה הוא אירוע שיזם חבר הכנסת יוראי להב הרצנו, שהפך בשנים האחרונות למסורת ומופיע באופן רשמי באתר מזכירות הכנסת. לציון המאורע יתקיימו דיונים בוועדות הכנסת השונות. כך לדוגמה, הוועדה לביטחון לאומי תדון בשעות הבוקר בביטחון האישי של חברי קהילת הלהט"ב, ועדת הפנים בשירותים המוניציפליים, ובוועדה לביקורת המדינה יעסקו בנושא אימוץ על ידי זוגות חד מיניים.
אולם, יושבי הראש של שתי הוועדות מסרבים לקיים דיון בנושאים אלה, גם בהובלה של יושב ראש חלופי.
מטעם חבר הכנסת מרע"ם לא נמסרה תגובה, אך מוזמנים לדיון, שכבר היה קבוע ופורסם, קיבלו הודעה כי הדיון בוטל. בכל הקשור לוועדת הבריאות, התקיים שיח עם היו"ר שדרש לשנות את שם הדיון אך בסופו של דבר החליט שלא לקיימו.
https://rotter.net/forum/scoops1/902373.shtml
אם אחווה יהודית ערבית מתבטאת בשנאת להט"בים, עדיף לוותר עליה.
בזכות השקר
הטיעון הנפוץ ביותר של מתנגדי נתניהו הוא שהוא שקרן ואינו דובר אמת. האם אמירת שקר היא חסרון של מנהיג פוליטי?
ניקולו מקיאבלי (1469-1527) מייסד "מדע המדינה" כותב כך בספר העצות שלו לפוליטיקאי "הנסיך": (נסיך כינוי לפוליטיקאי) בו הוא מנתח מהי מדינה, איך עולים לשלטון, ואיך מחזיקים בו.
"גלוי וידוע, כי נסיך (פוליטיקאי) שומר אמונים ואינו מערים על הבריות בזדון ראוי לתהילה, ואין הדבר צריך ראיה. אולם הניסיון מלמד, שהנסיכים. שפעלו גדולות בימינו, הקלו דעתם מאוד בנאמנות והשכילו להערים על הבריות ולהונות אותם ולסוף התגברו כל אלה, שהלכו בדרכי היושר וקיימו את כל הבטחותיהם.
"אלמלי היו כל בני אדם טובים וישרים, בוודאי שהוראה זו לא היתה טובה, אבל כיון שהם רעים ומושחתים ואינם מקיימים מה שהבטיחו לך, אין גם אתה מצווה ועומד לקיים את הבטחתך. לעולם לא יהא נסיך חסר טעמי-חוק ומשפט ליפות בהם את הפרת דברו.
"דעה זו אפשר לחזק במשלים רבים לאין שיעור. כולם מקרוב. מן הזמן האחרון. ולהראות בעליל כמה בריתות שלום וכמה הבטחות הופרו ובטלו על שום בגידתם של הנסיכים; ומי שהשכיל יותר לעשות כמעשי השועל הצליח יותר. אבל הכרח הוא להלביש טבע זה אצטלה יפה מאד ולעשות גדולות בגניבת דעת ובהעלמת דברים, כאמן גדול במשחק, תמימותם של בני אדם רבה מאוד והם נשמעים תמיד לצורכי השעה בלבד, עד שכל הבא לרמות, ימצא תמיד אדם שאפשר לרמותו.
"חייב נסיך להיזהר מאד ולהשתדל הרבה. שלא יוציא מפיו דבר עבירה על חמש המידות ולעיני כל הרואה והשומע יתראה כולו רחמן, מקיים דברו באמונה, טוב ומיטיב, ישר לב וירא שמיים ואין לך מידה שהוא צריך לה יותר מזו האחרונה. כי כך דרכם של בני אדם, שהם רואים לעיניים ולא לידיים, על פי מראה עיניהם ולא על פי המגע בעליל. כי הכול רואים אותך ורק מעטים באים עימך במגע מקרוב. הכול רואים אותך כמות שאתה מתראה להיות, אבל מעטים יודעים מי אתה לאמיתך, וגם הללו, מעטים אלה, אינם מעיזים להתנגד לדעתו של ההמון, שהרי גם כבוד השלטון במדינה מגן עליה ועומד לימינה לתמכה בכל שעה. ויתירה מזו: הכול דנים את מעשי בני אדם על פי הצלחתם וביחוד את מעשי הנסיכים, שאין שופט לשית עליהם את ידו.
"כל מעשה ממעשיהם נדון על סופו." (הנסיך: פרק 18)
אנשים חושבים שמנהיג ישר ונאמן ראוי לתהילה, אבל, מסביר מקיאבלי, אדם טוב לב, ישר, ונאמן, אינו יכול להיות פוליטיקאי. הוא ייפול בהכרח. המצליחים הם השקרנים. פוליטיקאי חכם אינו צריך לקיים את הבטחתו אם זו מביאה לו נזק, אבל חייב לייפות את הפרת דברו בנימוקי חוק שהוא בעצם קיים את הבטחתו, והשני לא. עליו להיות שחקן גדול.
כדי לשלוט חייב פוליטיקאי ליצור לעצמו דימוי של טוב, ישר, נאמן, ירא שמיים. אבל הוא חייב לדעת שהדימוי הוא שקר, ורק הנשלטים רואים אותו כאמת. ככל שתשקר טוב יותר יראו אותך כדובר אמת. לא תדע לשקר טוב, יאמרו שאתה שקרן. זה אפשרי כי האנשים הם טיפשים, ומכירים את המנהיג רק לפי הדימוי (בטלוויזיה היום) ולא כמות שהוא באמת.
לענייננו, תכונת השקר היא מהותית למנהיג, כמובן גם לנתניהו. בלעדיה אין מנהיגות. השאלה היא רק אם הוא משקר מספיק טוב כדי שיותר אנשים יראו בו דובר אמת, וילכו אחריו.
בין ברל למוחמד דרוויש
תלמידות בית הספר הדו לשוני ב"בית ברל" מקריאות את שירו של מוחמד דרוויש על האדמה הזאת יש מי שראוי לחיות "היתה נקראת פלסטין, וכבר נקראת פלסטין."
https://x.com/meiretingr/status/1932335720519393436?t=qnBySWf46D7psT6EbSjifw&s=03
ברל: "היש בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אוייב-עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?"
יש לשנות מיידית את שם בית הספר מבית ברל לבית מוחמד דרוויש הקניבל, החולם לאכול בשר יהודים וגם מכחיש העם הפלסטיני (תרשמו אני ערבי לא פלסטיני).
שוב הושכחו חיילי צה"ל שנהרגו בניסיון הפוטש של אלטלנה
ושוב כמדי שנה חוזר בנימין זאב הלוי מילקובסקי-נתניהו על אותם דברים בטקס הזיכרון לחללי אלטלנה: "עלינו להתייצב נגד מי שמנסים לקרוע אותנו מבפנים עם זמבורות ושקרים. האלטלנה היא פצע שותת דם, לא היתה אז שום סובלנות לאחר – מוכר, נכון?"
https://x.com/kann_news/status/1932087008572084622?t=0dKdkhTcokhruH4XNn6KeQ&s=03
ושוב הוא אינו מזכיר את שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י האצ"ל בניסיון הפוטש של אלטלנה: חיים-משה כץ (נהרג בכפר ויתקין), יעקב פריד (נהרג בכפר ויתקין), פסח וולודינגר (נהרג בתל אביב), ומסרב להנציחם על האנדרטה בשעה שמונצחים בה אנשי האצ"ל, שערקו מצה"ל כשצבא הכיבוש המצרי נמצא 30 ק"מ מתל אביב, להשתתף בניסיון הפוטש של מייצ'סלב בגון-מנחם בגין.
משה מיכאל רוזנטל: הייתי חונק ילד (איש חב''ד) עם תפילין
משה מיכאל רוזנטל, לשעבר ח"כ מטעם העבודה, הוא כיום משתתף פאנל בערוץ 13, אחרי שהציגו בשידור פרסומת שנויה במחלוקת לתפילין של עמותת "חיוכו של ילד" דן הפאנל של התוכנית "אזור מלחמה" בערוץ 13 באותה פרסומת.
משה מיכאל רוזנטל אמר: "הייתי חונק אותו (את הילד) עם תפילין."
https://rotter.net/forum/scoops1/902245.shtml
חברי הפאנל והמגיש ברוך קרא הסתייגו אמנם מדבריו, אך בכל ערוץ זהה בארה"ב הוא היה מפוטר לאלתר. אדם המטיף לרצח ילד בחניקה בתפילין אינו ראוי להיות שדר טלוויזיה.
שאול גוטמנוביץ' טְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי כתב על פסל אפולו: "אֵל אֱלֹהֵי כּוֹבְשֵׁי כְּנַעַן בְּסוּפָה, – וַיַאַסְרוּהוּ בִרְצוּעוֹת שֶׁל תְּפִילִין." משה מיכאל רוזנטל רוצה לחנוק ילד ברצועות של תפילין.
נעמן כהן
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד: מדוע הפסיכית הַבּוּרָה גרטה תונברג וחבריה למשט, המושחתים כמוה, סובבו ראשיהם ולא היו מוכנים לחזות בסרטון זוועות החמאס של ה-7 באוקטובר?
כי לוּ הסכימו לראותו היו מפסידים את המימון הנדיב של קטאר וגופי טרור ערבי ומוסלמי אחרים המעסיקים אותם ובהם תלויה פרנסתם ומבלעדיהם אין למנוולים האלה קיום:
כסף כסף כסף שקרים שקרים שקרים שנאה שנאה שנאה!
וכשהיא עטופה בכאפייה, גרטה טונברג, המפלצת השוודית הקטנה – מסמלת את תהליך התאבדותה והתאסלמותה של מרבית אירופה המערבית הנוצרית.
מורשת הדמוקרטיה המערב-אירופית תישאר אצלנו בישראל.
* שר הביטחון ישראל כץ מסר כי "גרטה וחבריה למשט הוכנסו לחדר עם הגעתם להקרנת סרט הזוועות של טבח 7 באוקטובר שהוצג בפניהם, וכאשר ראו במה מדובר סירבו להמשיך לראות." אתמול הצהיר כץ כי הנחה את צה"ל להקרין את הסרט לפעילי המשט, עם הגעתם לנמל אשדוד. ["הארץ" באינטרנט, 10.6].
* ג'וחא: הי אהוד, משעמם לנו, כל היום החרדים החרדים יחרב ביתהום! החזירו לנו למסכים את הפסיכית המטומטמת גרטה תונברג, רק למראה הפנים החתומות הבתוליות והערמומיות שלה אנחנו מתחילים לאונן בכיף, חולמים לזיין אותה גם בתחת וככה להשפיע על הבעת הפנים שלה.
* אהוד: האם תופעת דפני ליף "שלנו" הקדימה את גרטה תונברג?
* היי אהוד, אשמח אם תוכל לפרסם השבוע. אלברט כהן בן 93 השבוע (9 ביוני), שיאריך ימים בבריאות טובה. מזלטוב. בדיוק לפני חמש שנים, ביום הולדתו ה-88 , אלברט התארח במעדן ויניל. קישורים לתוכנית, כאן:
אלברט כהן מעדן ויניל שעה שנייה
אלברט כהן מעדן ויניל שעה ראשונה
* אני מחפש מתנדב אמיץ ועקשן שיהרוג סוף סוף את צמד המילים המוטעה והמרגיז: "על מנת".
למה להרוג אותן? כי הן רצחו את המילה הנכונה "כְּדֵי"
אם תפרסמו, אולי זה יעזור, ואז אודה לכם מאוד.
בברכה,
עמי עתיר
כפר סבא
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר
בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!
בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!
בס"ה נמכרו 1,193 עותקים
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
* * *
אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.
איורים נהדרים: דני קרמן.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,187 נמעני המכתב העיתי
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח
ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.
קובץ: זרח ברנט1
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:
https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing
*
נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן
בקובץ גדול אחד של גיליונות 1-29, 2022-2024.
עד כה נשלחו עם הופעתם קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר
לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל