פעמיים בשבוע

גיליון מס' 2065

יום שש מאות עשרים וחמישה למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור ביהודה ושומרון והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

יום שביעי למלחמת "עם כלביא".

נשלח ל-2182 נמענים

[שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות. יום חמישי, כ"ג בסיון תשפ"ה. 19.6.2025.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה." [147 שנים לפתח-תקווה].

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: אַבָּא. // אורי הייטנר: 1. צרור הערות 18.6.25. 2. מופת חינוכי. // בן בן-ארי: עַלִי חַמנַאי [כָּל כֶּלֶב בָּא יוֹמוֹ]. // עמנואל בן סבו: הנה הם באים. // רוֹן גֵּרָא: עַל בְּהוֹנוֹת. שִׁיר פָּשׁוּט. // מוטי הרכבי: דרוקר: האיראנים מחזירים לנו. // משה גרנות: על "צריך סוף לסיפור אהבה" מאת סביון ליברכט. // אהוד בן עזר: "הנאהבים והנעימים", במלאת 40 שנים לצאתו לאור של הרומאן. מחברת ראשונה. המשך 5. // הרצל חקק: על ספרה של עופרה ורד איזקסון 'ברוך הבורר בין תלאות לתקוות'. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. 2001. פרק שלושים ושניים: לשוט בקליפת אבטיח. סוליות החשיש החסרות לבן-דודי אבנר, ששמע את בן-גוריון מפליץ. // מנחם רהט: להצלחה באמת אבות רבים ואין זו מליצה. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

חַי בִּי הַבַּיִת

*

אַבָּא  –

צֵל הַבְּרוֹשׁ

מִתְאָרֵךְ  –

וְרוּחַ בָּאָה מִן

הַיָּם  –

הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת  –

הַפָּרוֹת גּוֹעוֹת  –

בָּרֶפֶת;

רְתֹם לָנוּ

אֶת "הַנְס"

הַזָּקֵן, הַלָּבָן

וְנִסַּע לִשְׂדוֹתֶיךָ

בַּקָּרוֹן  –

הַחֶרְמֵשׁ

עַל כְּתֵפְךָ הָרְחָבָה

הוֹלֶמֶת פָּנֶיךָ

הַשְּׁזוּפִים

הוּא  –  מַשָּׁב

מַבְטִיחַ חַיִּים בְּיָדֶיךָ

עִגּוּלִים עִגּוּלִים

קְצוּרִים לְמִשְׁעִי

מִיָּדְךָ הַבְּרוּכָה  –

•

• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

אהוד: בעיתון "הארץ" לא נילאו עדיין מלחרבן על ניצחון ישראל במלחמת "עם כלביא" ולטנף כמו לורד האו-האו את הישגי נתניהו – הצ'רצ'יל של ישראל. אני תמכתי בו בכל השנים האחרונות ומאמין בשיקול-דעתו!

* * *

אורי הייטנר

1. צרור הערות 18.6.25

* טעם המערכה – תמונות ההרס קשות.

ההרג קורע את הלב.

וכדאי לזכור – מי שירו את הטילים הללו, מתכוונים לירות עלינו טילים עם ראש נפץ גרעיני.

כדי לסכל זאת, יצאה ישראל למבצע "עם כלביא".

עם כל הקושי והכאב, המחיר הזה נועד למנוע מחיר כבד לאין ערוך.

כבר למדנו, לפני עשרים חודשים, מה המחיר של פחד משתק מפני מחיר דמים. לא עוד!

תפקידנו, האזרחים, להישמע להוראות מצילות החיים של פיקוד העורף, ובכך למזער את הפגיעה בנפש.

* תנאי הכניעה – איראן בקריאה נואשת לעולם: לעצור את המלחמה.

אני בעד. התנאי – הודעה של איראן על פירוק כל המיזם הגרעיני והבליסטי, והקמת מנגנון אמריקאי-ישראלי שיפקח על פירוק המיזם עד היסוד.

* להיות ממוקדים – כל המומחים המתראיינים בתקשורת וגם ראש המל"ל מבהירים שאין לישראל יכולת להשמיד כליל את הגרעין האיראני.

שלושים שנה אנו מגדירים את הגרעין האיראני כאיום הגדול ביותר על ישראל, ואם לא פיתחנו יכולות להשמיד את המיזם, זה מחדל חמור.

מי שיכול להשמיד את המיזם כולו זו ארה"ב, ולכן המשימה המדינית החשובה ביותר היא להפעיל לחץ על טראמפ לבצע את המתחייב מהיותו מנהיג העולם החופשי, להירתם למלחמה ולהשמיד את מתקני הגרעין.

יש לישראל יכולת לפגוע במתקני הגרעין האיראני, לגרום להם לנזק שיחזיר אותם שנים קדימה. יש לתקוף אותם שוב ושוב כדי למקסם את הנזק. אני שומע קריאות לפגוע בהנהגה האזרחית של איראן ובתשתיות הכלכליות שלה. בעיניי, זו טעות. עלינו להתמקד בכל הכוח במתקני הגרעין ובאתרי השיגור ומערך הטילים.

* אין מצליח כהצלחה – ביום הראשון של מבצע "עם כלביא", הממשל האמריקאי היה מסוייג. טראמפ ורוביו שמו את הדגש על כך שארה"ב אינה חלק המבצע.

אולם אין דבר מצליח מההצלחה, בעיקר עבור טראמפ שאוהב וינרים. ההצלחה שומטת הלסתות של פעולת צה"ל באיראן, מעוררת את התלהבותו של הממשל, ולהערכתי אנו קרובים להצטרפות ארה"ב למערכה.

לאורך השנים אמרנו שהשמדת מיזם הגרעין האיראני הוא לא רק אינטרס ישראלי, אלא אינטרס של העולם החופשי כולו. תמיד העדפנו שארה"ב תוביל את הפעולה. פעולה עצמאית של צה"ל היתה תמיד האופציה רק באין ברירה, אם ארה"ב לא תוביל.

צה"ל והמוסד עושים עבודה נפלאה, עם הישגים פנטסטיים, אך עדין יש צורך בהצטרפות ארה"ב, בעיקר לצורך השמדת האתר הגרעיני התת-קרקעי בפורדו, הדורש חימושים ומטוסים שיש רק לארה"ב.

נקווה מאוד שטראמפ יתעשת ויחליט להצטרף למלחמה. תהיה זו תרומתו ההיסטורית הגדולה ביותר לשלום העולם והיא שווה ליותר מאלף פרסי נובל שהיה צפוי לקבל אם היה מגיע להסכם גרעין עם איראן.

* מתווך הוגן – פוטין מציע לתווך בין ישראל לאיראן. הדיקטטור התוקפן, שהתנפל על אוקראינה ללא כל עילה או פרובוקציה, רק מתוך מגלומניה אימפריאליסטית, רוצה להציל את בעלת בריתו, איראן, כך שתמשיך לסכן את ישראל.

הוא טען שאין הוכחות לכך שאיראן חותרת לפצצה ושזכותה לגרעין לצרכי שלום. מי שמדקלם את ההונאה האיראנית ושותף לה, רואה עצמו ראוי לתפקיד ה"מתווך".

זה כאילו שנסכים שהאוייב הקטארי, הפטרון של חמאס, יתווך בינינו לבין חמאס. אופס.

אגב, זוכרים שאולמרט בחר בארדואן כמתווך בינינו לבין סוריה?

* מעצמה אזורית – הפעולה המוצלחת כל כך באיראן, מחזקת באופן משמעותי את ישראל, המעצמה האזורית הגדולה, ומחלישה מאוד את איראן, הבריון השכונתי שהטיל חתתו על כל המרחב, ומציגה אותו כנמר של נייר.

שינוי התודעה הזה, עשוי לקדם את חידוש המהלך ההיסטורי של הסכמי אברהם, כולל עם סעודיה. הסכם כזה הוא אינטרס ישראלי מובהק, אם כי בשום אופן בלי קבלת התנאי הסעודי לקידום הקמת מדינה פלשתינאית, חלילה.

* ועל כל העולם כולו – בקהילות היהדות הליברלית נהוג לשנות את הפסוק המסיים את הקדיש: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל ועל כל יושבי תבל."

התוספת "ועל כל יושבי תבל", מתכתבת עם מוטיב משמעותי ביותר במורשת ישראל. כבר בראשית הדרך, הובטח לאברהם, אבי האומה: "ונברכו בך כל משפחות האדמה."

גם לציונות, התנועה הלאומית של העם היהודי, היה מסר אוניברסלי מראשיתו. בפסקת הסיום של ספרו "מדינת היהודים" כתב הרצל: "חופשתנו תביא חופש לכל העמים, בעושרנו יתעשרו ובגדולתנו יגדלו גם הם." את העיתון הרשמי של ההסתדרות הציונית הכתיר הרצל במילה "די וולט" – העולם.

בפסוק הראשון במגילת העצמאות, אנו מתברכים בכך שהענקנו לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

התרומה של העם היהודי ושל מדינת ישראל לאנושות בתחומים רבים, בפילוסופיה, במדע, בטכנולוגיה המתקדמת, בחקלאות ועוד – לא תסולא בפז.

והשבוע תרמה מדינת ישראל את התרומה הגדולה בתולדותיה לשלום האנושות. במבצע באיראן ישראל קודם כל מגינה על קיומה ועל עתידה, אך היא מגינה בצורה משמעותית על שלום העולם החופשי כולו.

* הברירה שאינה לגיטימית – "מלחמת הברירה ההרסנית הנוספת שפתח השליט המגלומן, והפעם נגד איראן," הגדירה השוקניסטית יסמין לוי את מבצע "עם כלביא".

7 באוקטובר צריך לשים קץ לקשקוש הזה על מלחמת ברירה ומלחמת אין ברירה. אדם שפוי אינו יכול עוד להשתמש במונחים המטומטמים הללו. 7 באוקטובר היתה מלחמת אין ברירה, על פי הגישה הזאת, ולכן היא לגיטימית. אילו נקטנו יוזמה להסרת האיום וסיכלנו בכך את 7 באוקטובר, זו היתה מלחמת ברירה לא לגיטימית. לפי אותה גישה, עלינו להמתין לשיגור פצצת גרעין איראנית. זו גישה בלתי שפויה.

ישראל נמצאת במלחמת אין ברירה מאז ה' באייר תש"ח. בתוך מלחמת האין ברירה הזאת, הברירה שלנו היא בין יוזמה שתסכל את המכה, לבין המכה. בין מתקפת הנגד המקדימה במלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. בין 7 באוקטובר 2023 ל-13 ביוני 2025.

בברירה הזאת, הבחירה לחטוף ולא להקדים ולהחטיף, היא בלתי שפויה, היא בלתי מוסרית, היא בלתי לגיטימית.

* מי תקף – מעבר לעובדה שאין צודקת יותר ממתקפת מנע שנועדה לסכל איום על המדינה, לא כל שכן איום גרעיני, חשוב לזכור שמבצע "עם כלביא" הוא חלק ממלחמת שפרצה ב-7 באוקטובר בידי פרוקסי של איראן בעזה, ולמחרת הצטרף אליה פרוקסי של איראן מלבנון, וכעבור ימים אחדים פרוקסי של איראן מתימן ופעמיים הותקפנו בידי איראן עצמה במאות טילים. כך, שאין זו רק מתקפת נגד מקדימה, צודקת מאין כמוה, אלא גם תגובה במסגרת מלחמה, שבה הותקפנו בצורה קשה ואכזרית בידי איראן ושלוחיה.

* לעולם לא עוד – בעיצומה של מלחמת שלום הגליל, עלה אורי אבנרי, עורך "העולם הזה", לחלות פניו של רב המרצחים ערפאת בביירות. אבנרי היה לחסיד שוטה של ערפאת ומעריצו עד יומו האחרון. תמיכתו בו היתה ללא סייג.

שתי עיתונאיות צעירות התלוו לאבנרי – שרית ישי וענת סרגוסטי. לימים, נישאה שרית ישי לגדעון לוי והפכה אותו מדוברו של שמעון פרס לתועמלן אנטי ישראלי מריר, רעיל ומלא שנאה. וענת סרגוסטי, הצלמת, ממשיכה את הקו, של תמיכה עקבית באויבי ישראל, בעיקר בזמן מלחמה. וכעת – באיראן. בפשקוויל שפירסמה בפייסבוק היא יוצאת מגדרה בגינוי תוקפנותה של ישראל. אני בוחר להתייחס לטיעון אחד: "ומי שהכניס נשק גרעיני למזרח התיכון זה לא איראן."

סרגוסטי תומכת, למעשה, בתוכנית הגרעין האיראנית, כיוון שישראל היא שהכניסה נשק גרעיני למזה"ת.

היא מתעלמת מהבדל יסודי. ישראל הצטיידה, על פי פירסומים זרים, בנשק גרעיני, כדי לסכל את השמדת ישראל. איראן מצטיידת בנשק גרעיני כדי להשמיד את ישראל. יחי ההבדל.

דוד בן גוריון יזם את תוכנית הגרעין הישראלי כבר ב-1949. חיים ויצמן החל לגשש בנושא כבר ב-1946, שנתיים לפני קום המדינה. הם עשו זאת כלקח השואה. העם היהודי אינו יכול להרשות לעצמו שואה חדשה, ועליו להחזיק בנשק יום הדין כדי לתת תוקף להבטחה: לעולם לא עוד! העובדה שאיראן מעמידה מאז המהפכה ב-1979 את השמדת ישראל כיעד הלאומי המרכזי שלה, ובנתה את טבעת האש סביבנו, שבדרך נס לא תקפה אותנו במקביל מכל העברים ב-7 באוקטובר, היא ההוכחה שבן גוריון צדק. איראן אינה מדינה שיש איום כלשהו על קיומה. אין מדינה הרוצה להשמיד אותה, בטח לא ישראל.

נתניהו ראוי לשבח על שהחליט, גם אם באיחור של עשרים שנה, לממש את דוקטרינת בגין – לישראל יהיה מונופול על הגרעין במזה"ת וחובתה של ישראל לסכל התגרענות של מדינת אוייב כלשהי; בוודאי מדינת אוייב מטורפת ("מדינה מטורפת" היא מושג מקובל במדע המדינה, שטבע אותו פרופ' יחזקאל דרור) כמו איראן. ולעולם אל לה להסכים לדון על פירוזה מנשק גרעיני.

לעולם לא עוד!

* יוענה התבלבלה – השוקניסטית יוענה גונן יצאה בשצף קצף נגד המלחמה והקרבת חייהם של אזרחי ישראל סתם, ואז התבלבלה ויצא לה משפט כזה: "בין שני משטרים פונדמנטליסטיים שרוצים להוריד זה את זה על הברכיים." כלומר, על פי המשפט הזה, אפשר לחשוב שאין מדובר בצד אחד תוקפן שעושה ג'נוסייד לקורבן בצד השני, כפי שאנו עושים, כידוע, בעזה, אלא היא כביכול מהאו"ם ושני הצדדים אשמים. תקני את המשפט, הוא פוגע בקונסיסטנטיות של הפשקוויל.

* התיקון שלנו – רב-סרן נ', טייס F-15 מטייסת 133, המשתתף בתקיפות חיל האוויר באיראן, התראיין ל"וויינט". משפט אחד מדבריו מיטיב לתמצת את מה שקרה כאן בשנתיים האחרונות: "זה התיקון שלי ל-7 באוקטובר – הפעם אנחנו היוזמים."

זו כל התורה כולה על רגל אחת. המחדל של 7 באוקטובר היה אובדן היוזמה, וההמתנה הפאסיבית למתקפה הבלתי נמנעת. התיקון שלנו הוא "עם כלביא" – כאן אנו נקטנו ביוזמה, אנו הפתענו. אנו היכינו באוייב. זה כל ההבדל.

ומכאן ולהבא הבחירה שלנו היא בין הקלקול של ערב 7 באוקטובר לתיקון של 13 ביוני.

* אחריות אינה ניתנת לחלוקה – מי שאינם מסוגלים לומר בפה מלא שנתניהו הוא האחראי הראשי (גם אם לא היחיד) להצלחה הגדולה באיראן, אין תוקף מוסרי לאמירתם שהוא האחראי למחדל שבעה באוקטובר.

מי שאינם מסוגלים להודות בפה מלא שנתניהו הוא האחראי הראשי (גם אם לא היחיד) למחדל שבעה באוקטובר, אין תוקף מוסרי לאמירתם שהוא האחראי להצלחה באיראן.

הא בהא תליא, והאחריות אינה ניתנת לחלוקה.

מבצע "עם כלביא" הוא במהותו התגלמות היפוכה המוחלט של מדיניות ההכלה, ההבלגה, ההתמכרות לשקט והפסיביות, שהיא היא המחדל. נתניהו אחראי לשניהם.

רבים כל כך אינם מסוגלים לגבש דעה על מעשיו של נתניהו על סמך העובדות, אלא קובעים את דעתם על העובדות על סמך הערצתם/שנאתם לנתניהו.

* מבחן המעשים – אני שומע אמירות שלפיהן השיקולים שהנחו את נתניהו בהובלת המתקפה על איראן היו אישיים ופוליטיים, ותגובתי היא: אם כן, אז מה?

מנהיג נבחן על פי החלטותיו ומעשיו. המתקפה על איראן היא המהלך הביטחוני החשוב והמוצדק ביותר בתולדות המדינה. נתניהו קיבל את ההחלטה הנכונה. את מי זה מעניין מה היו מניעיו?

מצידי, שכל המנהיגים יעשו תמיד את הדברים הנכונים לעם ישראל מהטעמים הלא נכונים.

* ממשלת אחדות לאומית – עכשיו!

* גדול, חזק וחכם – ההצלחות הפנטסטיות באיראן מעוררות גאווה עצומה בטכנולוגיה הישראלית המתקדמת, בחיל האוויר המצוין, ב-8200, במוסד. ובצדק, יש סיבות מצוינות להתגאות.

אך אני כבר שומע דיבורים מחודשים על צבא קטן, טכנולוגי וחכם. זאת אמירה מסוכנת. אחד הכשלים הביטחוניים, שהתחוורו לנו ב-7 באוקטובר, היה ההתמכרות לטכנולוגיה. ודוק – הבעייה אינה הטכנולוגיה, אלא ההתמכרות, ההשתעבדות והזלזול בצבא היבשה.

ישראל זקוקה לצבא גדול, חזק וחכם, שמתאים למדינה מוקפת אויבים, שחפצים בהשמדתה. מה שמתאים למלחמה במדינה המרוחקת מאיתנו 2,000 ק"מ אינו מתאים להגנה על הגבול מפני השכנים. אין מאיראן איום יבשתי של פלישה לישראל. שם האיום הוא בליסטי וגרעיני, והדרך להשמיד אותו היא באמצעות חיל האוויר והמוסד. כדי להגן על המדינה מפני המעגל הראשון, צריך צבא-עם גדול, חזק וחכם. אחרת, נקבל עוד מעשי טבח של "מחבלים עם כפכפים." פנטזיית ההבל על "צבא קטן וחכם" מתה בשבעה באוקטובר, כשלמדנו שצבא קטן הוא צבא טיפש.

* רצף תפקודי – החוסן החברתי והכלכלי הוא מרכיב חיוני במאמץ המלחמתי. יש לאפשר רצף תפקודי מקסימלי במשק. יש לאשר פעילות לכל עסק שיש בו או בקרבתו מרחב מוגן תקני.

אגב, אנחנו החקלאים (איני יודע אם בכל הארץ) מוחרגים. רק ביום שישי לא עבדנו. ביום א' חזרנו לעבודה מלאה.

* רוצים הביתה – מתוך מאמרו של נחום ברנע ב"וויינט": "יש עמים שבורחים ממלחמה: כשהטילים מתחילים לרדת, ההמונים צובאים על נמלי התעופה. ויש עם אחד שמתעקש לנהוג אחרת: כשפורצת מלחמה ההמונים צובאים על השערים מצידם השני. הביתה, בכל דרך, בכל מחיר... זה אומר משהו טוב על הזיקה של הישראלים לארצם, אולי גם על תחושת הביטחון שלהם."

את המאמר הוא כתב באירופה, שם הוא נתקע כמו ישראלים רבים. האבחנה שלו מדויקת. זה החוסן שלנו. זה הייחוד שלנו.

ודווקא לכן, חובתה של המדינה לאזרחיה, המשתוקקים לחזור אליה בשעת מלחמה, לאפשר זאת. עליה לארגן רכבת אווירת ו/או ימית מאובטחת כדי להחזיר את הישראלים הביתה. אני משוכנע שיש לישראל היכולת המבצעית לעשות זאת בצורה בטוחה.

* תאכלו עוגות – השרה מירי אנטואנט, לישראלים התקועים בחו"ל וכמהים לחזור לארץ: "אתם בחו"ל – תיהנו."

ובכך, בשלוש מילים, היא חשפה את לוז השקפת עולמה והסבירה את אופן התנהלותה כשרה. 

* האגו בחוץ – דובר צה"ל אפי דפרין גייס את קודמו בתפקיד דניאל הגרי למילואים, להיות יד ימינו ומפקד חמ"ד – חדר מצב דוברות. דפרין ימשיך להיות הפנים של הדוברות בפני התקשורת והציבור בארץ ובחו"ל.

צעדו של דפרין מעיד על ענייניות ואצילות; הוא הניח את האגו בצד ונעזר בקודמו. על כך הוא ראוי לשבח.

יתכן שדפרין מקצועי מאוד, אבל דווקא בתור הדמות שמול המצלמות הוא חלש. דיבורו נשמע כמו קריינות של ילד בטקס בביה"ס. אולי עדיף היה שדווקא בתפקיד הזה הגרי יחליף אותו. עם זאת, הוא עדיין חדש בתפקיד, ועשוי להשתפשף, לצבור ניסיון ולהשתפר.

* המנון הכנופייה – הברברים האיראנים, במתקפתם על האוכלוסייה האזרחית בישראל, פגעו בעיר הישראלית טמרה. ארבע אזרחיות ישראליות נרצחו. יהי זיכרן ברוך! עשרה אזרחים ישראלים נפצעו. נאחל להם החלמה מהירה ורפואה שלמה.

קורבנות הרוע הן ערביות, כמו כל תושבי העיר. באותה השעה, עברו ליד טמרה כמה מנוולים, שנולדו לאימהות יהודיות. הם פצחו בקריאות שמחה ועידוד לאוייב האיראני, כיוון שהקורבנות הם ערבים, ופצחו בשירת המנון כנופיית בן גביר "שישרף לכם הכפר." הם תיעדו את חגיגתם השפלה והפיצו אותה ברשת. "אל ג'זירה" קפצו על הסרטון כמוצאי שלל רב, והפיצו אותו בענק כדי להבאיש את ריחה של ישראל. הנזק התדמיתי לישראל והסיוע לתעמולה האיראנית גדול ורב, אך הוא כאין וכאפס לעומת השפל המוסרי של אותם חלאות.

והחמור מכל, הוא שהדוצ'ה שלהם הוא שר בכיר וחבר בקבינט.

* רוע – בעיצומה של מלחמה קשה ועקובה מדם נגד האוייב המר ביותר שלנו, יש בתוכנו מנוולים שעיקר עניינם בהסתה והפצת שנאת חינם, מתוך רצון לפלג ולקרוע את החברה הישראלית.

אחד הגרועים שבהם הוא המאייר אור רייכרט. שעה שהאויב האיראני משגר טילים לעבר תל-אביב, הנבל הזה מפיץ "תמונה" כוזבת של עיריית ת"א מכוסה, כביכול, בדגל איראן.

למה?! למה קיימים בתוכנו אנשים רעים כל כך?

* גיבורים גדולים – הרב לנדו הורה לקיים כרגיל את הלימודים בישיבות, מגיל 16, תוך הפרת הנחיות פיקוד העורף. אם הם כאלה גיבורים, שיתגייסו לצה"ל.

כרגיל הם מצפצפים על הממלכה, שממנה הם יודעים רק לשאוב תקציבי עתק למימון השתמטותם.

כנראה שכבוד הרב החמיץ את השיעור על "ונשמרתם לנפשותיכם מאוד."

* מינוי מיידי של ראש השב"כ – נתניהו צודק בפנייתו לבג"ץ לבטל את הנחיית היועמ"שית לעכב את מינוי ראש השב"כ הבא ולמנוע את מעורבותו בה.

חוות דעתה היתה פרשנות קיצונית וגורפת להחלטת בג"ץ, שעסקה בהדחת ראש השב"כ מיד אחרי שהחלה חקירת קטארגייט. חוות דעת סבירה, היתה מציאת מנגנון שינטרל את מעורבות ראש השב"כ הממונה בחקירה.

וכפי שכתבתי בזמנו, החלטת בג"ץ היתה מיותרת לגמרי. אחרי שראש השב"כ התפטר והממשלה ביטלה את החלטת ההדחה, בג"ץ היה צריך לפסוק שהעתירות התייתרו ואין הוא דן בכך, כפי שפסק סגן הנשיא סולברג בעמדת המיעוט.

חשוב מאוד, במיוחד בזמן מלחמה, למנות בדחיפות את ראש השב"כ, בדרך המקובלת – בחירה של ראש הממשלה, דיון בוועדת גרוניס ואישור בממשלה. ניתן ונכון לעשות את המהלך כולו בתהליך של יומיים.

* תומך בהשתמטות – השוקניסט רוגל אלפר תומך בהשתמטות החרדית משירות בצה"ל. אמנם הוא סולד מהדת ושונא את הדתיים, אך הוא מזדהה עם ההשתמטות. בעיניו, ההשתמטות נובעת מהרצון הטבעי והמוצדק של האדם לא למות, והחרדים, שמוחם לא נשטף באובססיית המוות של הציונים, פשוט אינם רוצים להיהרג, ובצדק.

* מחדל בטהרן – חמינאי: אם רק היו מעירים אותי בלילה...

* אפשר להחליף – מי אמר שאי אפשר להחליף רמטכ"ל באמצע מלחמה?

הנה, איראן החליפה כבר שניים בחמישה ימי מלחמה.

* תנאי המכרז – במכרז לתפקיד הרמטכ"ל החדש של צבא איראן, מה ייכתב בעמודה – אורך הקדנציה?

* ביד הלשון: עם כלביא – שם המבצע של צה"ל באיראן, "עם כלביא", לקוח מפסוק בספר "במדבר", באחת מנבואותיו של בלעם על ישראל.

בלעם בן בעור הוא נביא שאינו מבני ישראל, שנשכר בידי בלק בן ציפור, מלך מואב, כדי לקלל את ישראל. בלעם הבהיר מראש, שהוא יאמר רק את מה שה' יצווה אותו, ואכן, במקום לקלל את ישראל הוא ברך אותו. באחת הברכות הוא אמר: "הֶן-עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא."

בנאומו בחידון התנ"ך ביום העצמאות, ציטט נתניהו את הפסוק ואמר שהוא הפסוק המשקף יותר מכל את מצבנו.

הנשיא השישי, חיים הרצוג, כתב ספר על מלחמות ישראל, ממלחמת השחרור ועד "שלום הגליל." שם הספר: "עם כלביא יקום". אגב, אחיו, הדיפלומט יעקב הרצוג, פירסם אסופה מכתביו ונאומיו, תחת הכותרת "עם לבדד ישכון" – ציטוט מברכה אחרת של בלעם: "הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (אפשר להתווכח האם זו באמת ברכה).

הברכה המוכרת ביותר היא "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל". פסוק זה פותח מדי בוקר את תפילת שחרית.

להערכתי, הפסוק הפותח את ספר ההלכה "שולחן ערוך" – "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו" נכתב בהשראת הפסוק "הן עם כלביא יקום" וגו'.

2. מופת חינוכי

השבוע, עם תום שנת הלימודים בחינוך העל-יסודי ולקראת סוף שנת הלימודים בחינוך היסודי, אני מבקש להעלות על נס מיזם חינוכי יוצא דופן, מופת חינוכי – רשת הפנימיות החקלאיות של ארגון השומר החדש, "אדם ואדמה", שהפנימייה השנייה שלו נמצאת אצלנו בגולן, בקיבוץ אורטל.

החיבור של אורטל למיזם החלה במהלך שקיימנו בשנים 2018-2019 למימוש בפועל של הגדרתנו בחזון אורטל כקיבוץ משימתי. בעבר הדרכנו ארבעה גרעיני עולים, גרעין "צבר", אירחנו חיילים בודדים, אירחנו "בית ראשון במולדת". החלטנו שעלינו לקחת על עצמנו משימה ציונית חדשה. המהלך הזה הוליד בחינת רעיונות שונים ומהם בחרנו ב"אדם ואדמה", ובית הספר פועל באורטל החל משנה"ל תש"פ.

יש לי קשר עמוק ל"אדם ואדמה". בראש ובראשונה כיוון שהחניכים עובדים איתי במטע ובכרם. בנוסף לכך, במשך שנה וחצי לימדתי שם פרשת השבוע – בקורס מחוץ לתוכנית הלימודים, בלי בחינות וציונים, כקורס בחירה, כפי שאני אוהב. ואני מכין איתם אירועי תרבות שהם עושים עם הקיבוץ – קבלות שבת בשתי השבתות בשנה שהם נשארים בקיבוץ, סדר ט"ו בשבט ועוד. ומפעם בפעם אני מוזמן להרצות בפניהם. ומתוך היכרותי אתם, אני יודע שאמנם המטרה שלנו בקבלת האתגר הייתה הנתינה שלנו, אבל מה שאנו מקבלים מהם לא יסולא בפז.

חניכי "אדם ואדמה" עובדים בחקלאות מצאת החמה, למשך 5.5 שעות. לאחר מכן הם לומדים על פי תוכנית הלימודים של משרד החינוך. בערב הם עוסקים בפעילות חברתית ורעיונית.

הם עובדים בחקלאות בכל האזור, וכל חקלאי האזור מתחרים עליהם. כי באמת, אין כמוהם. כזו מחויבות, כזו חריצות, כזה מוסר עבודה, אין בנמצא. אם הם אמורים לסיים את העובדה בשעה 11:30, אין מצב שב-11:29 מישהו יהיה מחוץ לשורה. אם צריך, הם נשארים עד שישלימו שורות. העבודה קשה, בתנאי מזג אוויר קשים – קור עז בחורף, לעיתים מתחת לאפס, לעיתים בגשם או בשלג, חום מתיש בקיץ, שרקיות נוראיות, לעתים ענני ברחשים שנכנסים לפה, לנחיריים, לעיניים ולאוזניים. שום דבר אינו מרתיע אותם. הם עובדים במסירות ורואים בקשיים אתגר שמחשל אותם ומדרבן אותם. אם אנו מקפלים אותם מן העבודה בגלל גשם, הם מוחים ומתמרמרים. בסדר ט"ו בשבט סיפרה נֹגה, חניכת י"ב, שזו שנתה הרביעית ב"אדם ואדמה", על החוויה הטובה ביותר שהיתה לה בארבע השנים הללו. היא סיפרה על יום קטיף קיווי במטע של קשת, בגשם שוטף. הם היו רטובים עד לשד עצמותיהם, והיא חשה סיפוק עצום, כמה אנחנו חשובים ותורמים, כאשר אנו ממשיכים את הקטיף בגשם הזה.

בכל עבודתי איתם לא נתקלתי ולו פעם אחת בבעיית משמעת כלשהי. יש להם מונח, שהוא קודש הקודשים שלהם – "סטנדרט אדם ואדמה". אם מישהו נראה להם קצת מתנזל, יעירו לו שהוא לא פועל על פי "סטנדרט אדם ואדמה".

יש להם הפסקה של חצי שעה לארוחת בוקר. מישהו מהם לוקח זמן. אחרי 28 דקות הוא מכריז "עוד שתי דקות". אין מצב שבחלוף 31 דקות הם לא יסיימו את הארוחה. ההפסקה כוללת כחמש דקות "לימוד" (במלעיל). שיעור קצר, ברוח תנועת הנוער, כמובן ללא ציון או בחינה. זה יכול להיות טקסט של הוגה, כשהפופולריים ביותר הם גורדון, ברל, בן גוריון ויגאל אלון, או משהו על פרשת השבוע או חג קרוב, או אם אותו יום הוא יום השנה לאירוע מסוים. בכלל, אבות תנועת העבודה הם גיבורי התרבות שלהם. עם כל קבוצה עובד איש צוות. לרוב הוא מנחה את הלימוד. לעיתים אין איש צוות, ואחד החניכים מנחה את הלימוד. לפעמים הם מבקשים ממני.

הזכרתי את העובדה שיש עימם איש צוות. זה יכול להיות מדריך (לרוב בת שירות, ש"ש או מישהו מיד אחרי צבא), מחנך כיתה או המנהלים (יש מנהלת ומנהל בפנימייה). המנהל עובד איתם כאחד משלהם ביום העבודה. יש בכך מסר של שוויון יחסי בין מורה וחניך, ברוח החינוך הקיבוצי. וראה זה פלא – אנו שומעים רבות על אובדן הסמכות המורית, עם המלצות להגברת המשמעת והגדלת הדיסטנס. ב"אדם ואדמה" אין שום כרסום בסמכות, כי כשיש דוגמה אישית, אין צורך בדיסטנס. הדוגמה האישית היא ליבת המנהיגות ובוודאי המנהיגות החינוכית.

עוד מאפיין של החינוך הקיבוצי שקיים ב"אדם ואדמה" הוא הקבוצה הרב גילאית. לא בלימודים, אך בעבודה הם עובדים יחד, תלמידי ט' עם תלמידי י"ב, וממש מעורר השראה לראות אותם יחד, וגם, במחילה, לצותת לשיחותיהם...

האם מי שעובדים משעה מוקדמת כל כך עבודה פיזית קשה מסוגלים ללמוד אח"כ? התוצאות מדברות בעד עצמן – 100% זכאות לבגרות, כולל 5 יח' בחקלאות, וחלק מן החניכים – 10 יח', הכוללות 5 יח' עבודת חקר.

אני רואה את המשמעת העצמית שלהם, את האחריות, את הניהול העצמי. הכנתי איתם סדר ט"ו בשבט – היה להם צוות ט"ו בשבט, צוות לוגיסטיקה, צוות תוכן והם התייחסו למשימה באותה רצינות ואותה חרדת קודש שבה הם מתייחסים לעבודה.

ולא פחות חשוב ויפה בעיניי – אין להם אב בית, או כפי שהתפקיד נקרא בעבר "שרת". אין להם מנקה. הם מנקים בעצמם את בית הספר, בתורנות ביניהם.

ב"אדם ואדמה", כמו בכל מפעלי השומר החדש, עובדים ולומדים יחד דתיים, מסורתיים וחילונים, בנות ובנים. החינוך המשלב הוא בעיניי הבשורה הגדולה של החינוך בימינו, כי הוא נותן מענה לבעייה הגדולה ביותר של החברה הישראלית – הקרע בין חלקי העם. מי שחיים יחד, חילונים ודתיים, 24 שעות ביממה, בעבודה, בלימודים ובחיי חברה, בהכרח חפים מהסטיגמות והשנאה ההדדית, הנובעת בעיקר מבורות הדדית.

אני יודע שזה נשמע טוב מכדי שזה יהיה אמיתי. אבל כשחזרתי מהביקור הראשון בחצבה כתבתי בעלון הקיבוץ, במילותיה של נעמי שמר "אני ממש שפשפתי את עיניי... רציתי לחבק שם את כולם." ואחרי השנים שלהם באורטל, אהבתי אליהם רק הולכת ומתחזקת, כיוון שדברים יפים רואות עיניי. הרי רק לחשוב על בני נוער שנפרדים מהמכשירים הניידים שלהם לחצי יום, אין זה רק חזון בלתי נפרץ, אלא תופעת טבע כמעט בלתי נתפסת.

וכמו לפני שנות אלף בקיבוץ, ההמנון שלהם הוא "שורו הביטו וראו" – מי שלא ראה אותם שרים ורוקדים את השיר בהתלהבות, לא ראה דבקות חסידית מימיו.

מופת חינוכי, כבר אמרנו?

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

בן בן-ארי

עַלִי חַמנַאי 

[כָּל כֶּלֶב בָּא יוֹמוֹ]

רוּחַאלַלה חוּמֵינִי

הֵקִים וְשָׁלַט

בֶּעָשׂוֹר הָרִאשׁוֹן.

אַתָּה, עלִי חַמנַאי

צוֹרֵר שִׁיעִי אָרוּר

לֵךְ כְּבָר לִישֹׁן.

"מַנְהִיג עֶלְיוֹן"

לְעוֹלָם אֵינוֹ טוֹעֶה

קִצְּךָ עַל הַסַּף

הַאֵינְךָ זֹאת רוֹאֶה?

אָיָיתוּללה שִׁיעִי

אַךְ תֹּאַר הִנּוֹ,

גַּם כֶּלֶב כָּמוֹךָ

הִגִּיעַ זְמַנּוֹ.           

 בן בן-ארי

©

* * *

עמנואל בן סבו

הנה הם באים

הם שבו כמו אז בטבח שבת שמחת תורה, כמו אז במתקפה הראשונה של איראן על אזרחי ישראל, עומדים בתור ארוך בכניסה לבית, למקלט, למרחב המוגן, לממ"ד, הם שבו.

הנה הם באים, החרדה והפחד, האימה והיראה, הכאב והייסורים, האמונה והתפילה, העוז והרוח, הגבורה והתקווה, האהבה והתסכול, ההתרגשות והאיפוק, ההכלה והספיגה, המחשבות וההרהורים, הדאגה והתרוממות הרוח.

הנה הם באים, ההתרעות מרטיטות הלב, האזעקה מחרידת הנפש, ההליכה המהירה אל המרחב המוגן, רעש סגירת דלת הממ"ד, ההמתנה לרעש היירוט, הנפילה, אוושת הלב, הבל הנשימה, המבט המזוגג, פיהוק בלתי נשלט, רעד ושיניים נוקשות.

הנה הם באים, ספר התהילים, התעצמות האמונה, קריאת הקרב היהודית, "שמע ישראל", חיזוקים מאוצר הספר היהודי, מאוצרות הרוח של היין העתיק והמשומר.

הנה הם באים, הבן הנפרד בצאתו לשדה המערכה, הכלה הגיבורה עם הנכדים המתגעגעים לאבא שרק יצא בצו-8, הבת המחנכת המנהלת את כיתתה ברוגע, בשלווה, במקצועיות, מאפשרת שיח רגשות, על הדרך מאפשרת ונטילציה על אף היותה סוערת פנימה.

ואלה שהתכוונו לבוא, ברם, בצוק העיתים, נותרו על מכונם, בתי, חתנה ובנם בכורם התינוק המתוק, נותרו בביתם במרכז הארץ, משאיחרו את מועד ההגעה לשבת המתוכננת, בני, בן התורה, אשר יצא מהישיבה בבירת ישראל וגילה כי כל האוטובוסים הולאמו לטובת המלחמה.

והנה הם באים, האחריות הגדולה רבת הזרועות, מעפולה דרך גבעת שמואל ועד ירושלים, עד לבסיס העלום של בני הנמצא במילואים, המשפחה הגרעינית, המשפחה המורחבת.

הנה הם באים, קבלת ההחלטות המשותפת לנוות ביתי ולי, לא לצפייה בטלוויזיה, לא לשיח בוגרים בנוכחות הנכדים, כן לניסיון ליצירת שגרה בתנאי מלחמה, כן לרומם את הרוח על אף המחירים הנוראיים, אובדן חיי אדם, הרס וחורבן.

הנה הם באים, הערבות ההדדית, הרוח היהודית-הישראלית, התקווה המתמודדת בעקשנות מול הייאוש, החיבוק, היכולת לטפטף גם כשהרוח סוערת טיפות הרגעה.

הנה הם באים, וייתכן כי מעולם לא הלכו, נוכחים נפקדים בחיינו מאז טבח שבת שמחת תורה, הטראומה והפוסט טראומה, מאוזנים ומאזנים, מתעצמים ומתאדים לרגע, אך מעולם לא נגוזו.

הנה הם באים, השיר והשבח לאריות האומה, הלוחמים מגולני וחיל האוויר, מגבעתי ויהלום, מחיל הים ופיקוד העורף.

הנה הם באים, המחשבות המייסרות על 53 חטופות וחטופים אשר בצוק העיתים נדחקו מסדר היום הציבורי, כבר 619 ימים נמקים במנהרות אנשי התועבה, מתייסרים ומעונים.

הנה הם באים, הכתר והכבוד לראש הממשלה וממשלת ישראל, למדינאים האחראים אשר קיבלו החלטה היסטורית טרם שתהפוך לעובדה מוגמרת ותהיה בכייה לדורות.

הנה הם באים, גיבורי העורף, ובהם החללים, הרוגי המלכות במלחמת העם היהודי, המאמינים בזכותו של עם הנצח לחיות לבטח, ללא חרב המונפת מעל הראש הלאומי בכל עת.

הנה הם באים, בפיהם תפילה שזו תהיה הפעם האחרונה.

עמנואל בן סבו

* * *

רוֹן גֵּרָא

עַל בְּהוֹנוֹת

הוֹלְכִים עַל בְּהוֹנוֹת

בֵּין הַתְרָעוֹת וּפִיצוּצִים.

פְּרָחִים נוֹפְלִים חָלָל מֵאֲגַרְטָל

פַּרְפַּר מְאַבֵּד עַצְמוֹ לְדַעַת,

עֵצִים קְטוּמֵי אַשְׁלָיוֹת.

עֲדַיִן צִיּוּץ צִפֳּרִים

פְּרָחִים פּוֹרְחִים

לָגַעַת בָּהֶם

לְהָרִיחַ

לִלְחֹשׁ סוֹד.

כָּל יוֹם אֲנִי קָם

בָּעֶרֶב אֲנִי רוֹאֶה

שֶׁעוֹד לֹא דַּי

עַד מָתַי?

שִׁיר פָּשׁוּט

יֵשׁ וְהַלֵּב וְהָעֵינַיִם אֵינָם

זוֹכְרִים עוֹד

מִי הָיוּ

בִּנְפֹל

כְּלִי טַיִס בִּלְתִּי מְאֻיָּשׁ.

דִּמְמַת כְּנָפַיִם יוֹרֶדֶת

בְּלַיְלָה צָחוֹר וְעוֹיֵן.

מַאֲבָקִים בַּמַּחֲשָׁבָה

עֲיֵפוּת וּתְחִנָּה לְמִקְלָט

מוּגָן

רַחוּם

בָּטוּחַ.

עֵינַיִם שְׁקוּעוֹת בִּמְצוּלוֹת

הָרִיק

כְּשֶׁגָּבִישׁ אֵשׁ מוֹתִיר

שִׁיר פָּשׁוּט אֶחָד

רון גרא

* * *

מוטי הרכבי

דרוקר: האיראנים מחזירים לנו

שמעתי אתמול את דרוקר בערוץ 13, האיש שקבע ביום חמישי כמה שעות לפני התקיפה שהסיכויים לתקיפה הם אפס. (לא אינני צופה לעולם בערוץ 13, ראיתי את זה באינסטגרם). 

אז דרוקר טוען שהאיראנים מחזירים לנו על כל דבר שאנו עושים להם. למשל ישראל פגעה במדעני הגרעין והאירנים החזירו ופגעו במכון וויצמן.

דרוקר תרשה לי להסביר לך. אנחנו חיסלנו 14 מדענים שעסקו בפיתוח פצצה שתשמיד את ישראל ובמכון וויצמן נפגעו 2 חלונות. [אהוד: צ"ל מעבדות].

דרוקר ממשיך. אנחנו פגענו להם במטכ״ל והם פגעו לנו בקריה.

דרוקר כרגיל העובדות לא מבלבלות אותו. אנחנו חיסלנו את רוב הגנרלים במטכ״ל האיראני ואני בספק עם בקריה נשבר אפילו חלון. 

דרוקר ממשיך בהקבלה ההזויה אבל לא זוכר את הפרטים. 

אבל דרוקר שים לב, כשפגענו בתחנת הטלוויזיה של המשטר. הם בדברי הרהב אמרו שיפגעו חזרה בערוץ 12 ו-14. שים לב – לא הזכירו את ערוץ 13. זה לא בגלל שהם חושבים שההקבלות שלך עוזרות להם. זה בגלל שהם חושבים שערוץ  13 זה לא ערוץ תקשורת.

מוטי הרכבי

* * *

משה גרנות

נגיעות של סוריאליזם

על "צריך סוף לסיפור אהבה"

מאת סביון ליברכט

כתר 1995, 207 עמ'

באסופה זאת 11 סיפורים קצרים, ושמה נגזר משם הסיפור החמישי – "צריך סוף לסיפור אהבה". עניינו של סיפור זה הוא ערבוב הזוי שבין ספרות למציאות. הדוברת בסיפור מנהלת חוג ספרותי, ומזמינה כאורחת סופרת, לא ממש מפורסמת, הנשאלת על ידי המשתתפות, מדוע אין סוף לסיפור שלה, ומדוע לא ניתן להסיק אם הגיבורה, שאוהבת את חוף הים, גם נכנסת אליו.

במקום להשיב על השאלה הסופרת מתקרבת לים, חולצת את הנעליים, ונעלמת בין הגלים. הדוברת, המצויה בסוכת המציל, רואה בעיני רוחה את הוריה המתים. לקורא נודע שקיים קשר נסתר בין הדוברת ובין הסופרת: אביה של הדוברת בגד באשתו (כלומר, באם הדוברת) עם הסופרת, והיה נפגש עימה בים. הם תיכננו לברוח מהארץ לאיטליה, אבל הבת (הדוברת בילדותה) החזיקה חזק בידו כדי למנוע ממנו לעשות את המעשה, וזה משכנע את האב לא לנטוש את משפחתו. האם, הכועסת על בעלה, מייחלת שהבת תנקום באביה בחלומותיה.

המסקנה: אהבה אובססיבית היא קטלנית (הסופרת התאבדה), ומסתבר שרק אהבה בינונית שורדת. סוף החסר בסיפורה של הסופרת הנ"ל מובא בסיפור שלנו, שמוחש בו נגיעות סוריאליסטיים, כמו בחלק נוסף של סיפורי האסופה.

המוטיב של ערבוב בין המציאות ובין הספרות נמצא גם בסיפור "נוסעים לשנחאי", שם חולי סרטן בלוטת הלימפה במציאות – מבריאים בספרות.

הרי דוגמה נוספת של נגיעות סוריאליסטיות: בסיפור "הניצחון של גנרל מונטגומרי" מוזכרת תחרות ארצית לנוער בנושא מלחמת העולם השנייה. קובי נבו היה המתחרה הצעיר ביותר (רק בכיתה ט'), ולכן חרד מהתוצאות. אל הגמר מגיעים קובי ועוד נער גדול ממנו. שואלים שאלה על מונטגומרי, ורק קובי ידע לענות עליה, ולכן ניצח בתחרות. מסתבר שבילדותו סבו היה מוכן לתת לו שוקולד אם היה עונה נכון על שאלותיו בנושא מלחמת העולם השנייה. כשהוא מקבל את הפרס, הוא רואה בסוף האולם את סבא וסבתא המתים מריעים לו, והוא חש בפה את מתיקות השוקולד.

גם בסיפור "החתן המושלם של רוחלה" אנו מוצאים נגיעה כזאת: לשלוימה, ניצול שואה, יש שתי בנות – הבת הקטנה לאה הספיקה להתחתן, ללדת בת ולהתגרש, אבל רוחלה אינה מוכנה להתחתן עם כל אחד כי היא משכילה (עובדת על דוקטורט). לבסוף נועד לה חתן ממשפחת פלדמן, וסטאשק, חבר של שלוימה, שניהם ניצולים בודדים ממחנה הריכוז, מוכן לשלם את כל הוצאות החתונה. חשש מתגנב בליבו של שלוימה, כי החתן הוא אחיינו של הקאפו פלדמן שהלשין על אביו, ואשר הגרמנים תלו, כשהם מחייבים את כל הכלואים לחזות בזוועה. כשהרוסים שיחררו את המחנה, שלוימה, סטאשק, ועוד יהודי וצועני, רצחו את פלדמן באלה שלו. הרצח הציק לשלוימה, והוא מקיא את נשמתו. בחתונה מבחין שלוימה עד כמה החתן דומה לדודו הקאפו, והוא הוזה כאילו הגווייה של פלדמן נהפכת למי שהוא חתן בתו. הוא רץ לנוחיות להקיא. סטאשק רץ אחריו ומנחם אותו: אין מה לחשוש – בארץ נולדים ילדים עם דם חדש. השניים מברכים בבית השימוש (!)  את האל שהיטיב עמם.

סיפור נוסף, ובו נגיעה סוריאליסטית הוא "הארוחה האחרונה", שאין לו כל קשר ל"הסעודה אחרונה" של ישוע. הגיבור הוא גרשון, חולה במחלת עור, שבגינה עליו להתרפא בים המלח. כשהוא חוזר משם, מסתבר לו שרעייתו מתה. אחרי שנה וחצי של בדידות בת דודה בשם פנינה משדכת לו את רעיה, אלמנה עשירה, שמטפלת בו במסירות, והוא בוודאי מאושר, אבל אשתו המתה מופיעה אצלו בחלום וגם בהקיץ. והרי "הפתרון" של רעיה: היא מכינה שלוש מנות של געפילטע פיש, כשמנה אחת מיועדת למתה. בעקבות המחווה הזאת המתה חדלה להציק.

מאפיין נוסף לחלק מסיפוריה של סביון ליברכט הוא היעדר פואנטה, הנחשבת לmust- בסיפור הקצר. אביא דוגמה מהסיפור "לבכות על הכתף של אימא": הגיבורה מיקה רואה את בעלה לבוש בהידור בחברת אישה צעירה במסעדה. הקורא מוזמן לשער את תגובותיה (סקנדל במסעדה, דרישה לגט וכד'), אבל תגובתה של מיקה שונה לחלוטין: היא נוסעת מחיפה לאילת לבכות על כתפיה של אימה, מבלי לספר את סיבת היגון, וכן, היא אינה שוכחת לצלצל הביתה להעיר את בתה שעליה להיבחן בהיסטוריה על נפוליאון. הסוף: מיקה מתכננת לנסוע עם המשפחה ללונדון. אין פואנטה, אבל הסיפור מרגש למדי.

בסיפור אחר הפואנטה מרומזת – הכוונה לסיפור "נוגה מתבגרת" – ההתבגרות של נוגה היא פרובלמטית, בעיקר מציקה לאחותה הקטנה הדוברת בסיפור, וגורמת לכל המשפחה להיזהר ממנה, ולנהוג בה בכפפות של משי. הדוברת רואה את אהרלה, החבר של נוגה, קונה גלידה לנערה אחרת בשם אביבית. נוגה אינה מאמינה לדברי הדוברת, וטוענת שאהרלה אוהב רק אותה – ראיה? הוא שם ערימה של אבנים ליד חלונה כדי להציץ אליה. הסיפור מסתיים בכך שהדוברת מבקשת לסלק את ערימת האבנים, ולקורא ניתן לתהות אם המעשה הוא נקמה באחות הגדולה "המתבגרת הפרובלמטית", או ניסיון להוכיח את צדקתה באשר ל"בגידה" של אהרלה.

בסיפור "פרה על שם וירג'יניה" אנו פוגשים אם בשם רוחמה גורביץ', המבקשת להחזיר לישראל ולמשק החלב את בנה יאיר, הנמצא בווירג'יניה בזוגיות עם גרושה משני בעלים, אחד מהם שחור. מסתבר שהבן של הבעל השחור קירב את יאיר לאימו הגרושה, וילד זה גם מרכך את ליבה של רוחמה, וכל כך למה? משום שהוא "משוגע" על פוסטרים וצעצועים של פרות, והרי היא מבקשת להחזיר את בנה למשק הפרות שלה בארץ. פואנטה מובהקת אולי אין כאן, אבל יש העמקה לדרכה הנפתלת של נפש האדם.

הסיפור "פרה עיוורת" מתאר התעללות של ילדה בילד מאוהב, המכונה בפיהן של המתעללות "פרה עיוורת" כי הוא שפוט לשאת על גבו את כל תרמיליהן. המעשה הרחוק הזה מהילדות מקביל ל"עיוורת" אחרת – אימו החוזרת חבושת עיניים מניתוח בעיניה, אבל בניגוד לבנה כשהיה ילד – היא שולטת בשאר החושים, בעיקר בחוש הריח, המוביל אותה למסקנה כי בעלה, המצוי בלונדון, כנראה בוגד בה, ואולי עם גבר...

הסיפור "פיקניק" מתאר את עלילותיהן של שלוש בנות בארבע תקופות: ילדות, נערות, ימי לימודים באוניברסיטה, ובבגרות לאחר מותם של ההורים, עם צוואות מעוותות לנוכח אירועים מן העבר. סביון ליברכט היא אמנית הסיפור הקצר, שחורג מהתבניות המקובלות בסוגה זאת. סיפוריה זכו בצדק בפרסים בארץ ובחו"ל, והופקו מהם מחזות וסרטים. טעימה מכישרונה אנו מוצאים בקובץ זה שלפנינו.

משה גרנות

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים

המתרקמים בארץ-ישראל

במלאת 40 שנים לצאתו לאור של הרומאן

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת ראשונה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

המשך 5

צלצול נוסף לא היה. אבל האור בחדר-המדרגות דלק והאיר מתחת לדלת-הכניסה. והיתה לנו הרגשה שמישהו חי שם, מתנשם, מעברה השני של הדלת, בחוץ. התקרבתי לאט אל נקב-ההצצה, שהיה סגור במקרה, הצמדתי אליו עין קרוב-קרוב, כדי שייראה חשוך גם מבחוץ, ואז הסטתי בשקט את מכסה המתכת הזעיר שכיסה עליו.

תוגתי!

באור חדר-המדרגות, במלוא פניו, מול הדלת, וקולו נשמע, עמום:

"אני יודע שאתן עומדות שם, מאחורי הדלת, ומסתכלות. תנו לי להיכנס. לא אפריע לכן. כתבתי שיר חדש ואני מוכרח להקריא אותו... דחילכום... לא איכפת לי לשכב על השטיח לרגלי המיטה שלכן, על יד נעלי-הבית, רק שאני לא יכול להיות לבד הלילה – "

"חיים!" לחשתי לו, "השתגעת?"

הוא השתתק.

נדמה לי ששמעתי יבבה חנוקה.

"חיים, לך הביתה, אנחנו כבר ישנות – "

ואז רישרש דף-מחברת מתחת לדלת, כתם לבן בחשכה-למחצה, זה היה השיר "מבעד לריסי עינייך".

מבעד לריסי עינייך לי נשקף חלום של תקווה

ראיתי אחורייך ולא בחלום, הן לבנות,

חיפשתי אותך ביום, בלילה, ואת אינך –

זר הייתי לך, מבעד לחלון, לא אותי

בעינייך ראית אלא אהוב רחוק –

עתידי נשקף אליי כנעל-בית שלך

רעבתי ולא ללחם אלא לאהבה –

נשיקה באחורייך הצחורים היתה לי גמול

סבל שנים רבות, אינני מעיז לחלום שאעלה

בשדייך, אני תולעת, את פרח צח,

פרח שלא אליי נפתח, אחרים ימוצו לשדך –

די! עליי להתעורר, עוד נכונו לי עתידות,

ראי כי אהיה משורר בשדה הספרות

ואבוא אלייך עטור תהילת נצח, זָכר,

זכר אהיה לך אז ולא מציץ אלמוני,

האהבה שלי תכריע אותך, ברך לפניי תכרעי,

הוי, בת האלמוות, ואז תמצצי לי –

את התותח בשקיקת אהבים נואשת, שפחתי!

 [האותיות בכחול ובאדום בתחילת השורות לא היו צבועות כך במכתב המקורי, אבל המלביה"ד, שחשב תחילה לשים בחשאי את שש המחברות שכתבה לילך הרמוטק – לפתחה של הוצאת ספרים ללא ציון שמו, על מנת שהספר יתגלה וגם יודפס בתור תעלומה של "מיהי המחברת?" וייעשה לרב-מכר אדיר – החליט לבסוף להותיר בספר עקבות בלתי-נמחים להוכחת בעלותו על היצירה, ולכן ביקש מחיים תוגתי לכתוב את השיר באקרוסטיכון הפוך של כל שורה שנייה מלמטה למעלה, ובחזרה – כך שהאותיות בהתחברן יחד נותנות את המשפט – אהוד בן עזר חִבּר ספר זה].

תותח!

טוב. את שירו הטרי לא קראתי אותה שעה, במעמד שלושתנו משני צידי הדלת, אלא רק למחרת, כשמצאתי אותו על הכוננית, בכניסה. כי רגע לאחר השתלשלו מתחת, הדפה אותי דינה מנקב-ההצצה ואמרה לתוגתי:

"נכניס אותך, בתנאי שתבטיח להיות צייתן – "

"מה זאת אומרת?" נשמע נרגש.

"שאתה תעשה רק מה שאנחנו נרשה לך, ובלי לכפות עלינו שום דבר, ואם תנסה משהו בכוח, אנחנו נקצץ לך את הפיפי! שמעת – "

והמדהים שכל אותה שעה היתה ידה הימנית מונחת על תוסיק הערום שלי וממשיכה לעסות אותי, מתחת לכתונת, כשהאצבע שלה חותרת בין העגבות, להגיע פנימה, אני לא יודעת בשביל מה, אולי היא עשתה את זה כדי למנוע ממני אפשרות להתנגד לה?

"השתגעת?" לחשתי לה. "מושחתת אחת, לא נוכל להתעסות עוד הלילה!"

"טיפשה!"

"הוא יפריע לנו – "

אבל היא כבר פתחה את הדלת והכניסה את תוגתי, המחייך באסירות-תודה ככלבלב שהשליכוהו קודם החוצה מפני שהשתין שלולית על הרצפה. תוגתי הלך אחרינו לחדר-השינה, יכולתי לשמוע את ליבו ההולם למראה שתינו, בכותנות-הלילה השקופות, ומצהלות הצחוק, החנוק – (בגלל השכנים!) – שתקפו את דופברג הרזה ושחומת הרגליים.

"שכב!" הורתה לו דינה לעבר הרצפה.

הוא לא הבין וחשב שהיא מתכוונת למיטה, אבל היא לא ויתרה. "אמרת שאתה רוצה על יד נעלי-הבית!"

"דינה!" התריתי בה.

אך היא היסתה אותי. וחיים דווקא נהנה, ונשכב לו בבגדיו על השטיח הקטן, המסריח, ליד הצד שבו שכבתי.

"ועכשיו," אמרה לו, "אנחנו במיטה, ועליך להתרומם בעיניים עצומות וללקק לכל אחת מאיתנו את פותצ'יק המסכן שלה עד שיהיה יבש לגמרי. מפני שמרוב פחד מן הדפיקה שלך, קודם, הרטבנו שתינו כהוגן – "

"אתן לא מסדרות אותי, בנות?" מילמל.

"מה כבר אפשר לסדר אותך?"

"ששמתן איזה מלפפון, או משהו, כדי לצחוק עליי?"

"אל תהיה אידיוט, תוגתי, אתה כל החיים שלך תזכור שלילה אחד ליקקת לשתיים יחד, אבל אוי לך, ואבוי לך, אם תנסה לעשות משהו יותר, הבנת?"

"כן המפקדת – "

"הכנסנו אותך בתנאי שתהיה עבד שלנו, נכון?"

"כן. אבל חשבתי שתרצו קודם, שאני אקרא בפניהן, את השיר החדש, שכתבתי – "

"לקק! – טמבל! – תהיה לך השראה לעוד מאה שירים – "

והיא נשכבה לצידי, פרקדן, מתנשמת בהתרגשות, ואת ידה הניחה על חזי, כמו כדי לחבר זרמים חשמליים העתידים לחלוף בין שתינו. תוגתי התרומם לאיטו, בעיניים עצומות, ותפס קודם רגל ימין שלי, ומיד הצמיד פיו אליה והחל מנשק, בפראות, בתאוותנות.

"מפגר אחד!" אמרה דינה "קיבלת פקודה, לא? אז אל תנסה – "

הוא זחל הלאה, מרים בידיו את שולי כתונת-הלילה שלי, מפלס באצבעותיו, בין ירכיי, דרך לעיניו העצומות, עד שהגיע אל פותצ'יק, והתחיל לעשות כמצווה עליו.

"יותר למעלה!" פקדה עליו דינה, כשעיניה נטועות בתקרה, את הכול ניחשה.

הוא עלה מעט, אני הקלתי עליו בכך שהרמתי את ירכיי ופשקתי אותן, ועתה כבר היה צ'יפצ'ימון מתגלגל בשפתיו, צומח אל תוך פיו ומשלח בתוכו גלים שהרעידו את גופי. דינה ליטפה קלות את פטמותיי, מבעד לבד הדק, כמנסה לאמוד את מידת התקשותן. הצירוף היה נראה נהדר, אלמלא הרים תוגתי אותו רגע פניו והתחנן:

"פּוּס! פוס! – "

"מה יש?"

"הרשו לי להתפשט, בנות!"

"לא!"

"לפחות המכנסיים! אין לי, להחליף – "

"וללכלכך את הרצפה של לילכק'ה זה יפה?"

"אז שיתנו לי משהו להתיז לתוכו, כי אני, עוד רגע, מתפוצץ – "

"לא!" המשיכה דינה לתקוע דבריה לתקרה, שכובה על גבה, מבלי להסתכל אליו כלל. רק ידה ליטפה בעצבנות את הכובעונצ'יקים שלי, כמבקשת לחולל בהם את נס העמידה.

ואז הרגשתי לפיתה אדירה ומישהו – תוגתי כמובן, משך אותי ברגליי ושיקע חוטמו ושפתיו בפותצ'יק כמבקש לאכול את אמצע הבייגלע, ובאותה שעה הזדעזעה המיטה והתרוממה גלים-גלים ואני חששתי שהוא בועל בייאושו את המזרון שלי או למטה ממנו, מי יודע, כי שתינו התחלנו צווחות, לא בקול רם – כדי שלא למשוך תשומת לב השכנים – ועל המיטה הנדפקת הזו, המתנדנדת כסירה בלב ים, ראיתי את דינה דופברג מתרוממת, עלה ורדת, עד למצב ישיבה, ומשלחת את רגלה הארוכה, השחומה, שציפורניה ארוכות וצבועות בלכה אדומה-כהה, כמעט חומה – ובועטת במצחו כדי להדוף מעליי את תלתליו של תוגתי התקוע בי ומחפש לשווא לבלוע את צ'יפצ'ימון המצ'וקמק שנעלם מרוב פחד.

ובעוד רגע – נתייצבה המיטה בבת-אחת, ותוגתי הנבעט היה מוטל בפינת החדר, ושתינו יושבות ומתבוננות בו, כמעט ערומות מבעד לכותנות הדקות.

הוא הסתכל אלינו בעיניים מוכות, מטורפות-למחצה, ושתק. פחדנו. כתמים נוצצים לחים היו על פניו, ותיארנו לעצמנו מה המצב למטה. הריח מילא את החדר. הוא התקרב על ארבעתיו למיטה, התרומם, תפס את כף-רגלה של דינה והחל מנשק אותה מצד לצד, כאילו היתה צפונה לו בה ישועה גדולה, ולא היה אפשר להבין מדוע הוא מתנהג כך, עדיין חושק, או כדי להעניש את עצמו ולהשפילו עוד יותר.

"אתן שתיכן, זונות מופרעות..." מילמל לתוך אצבעות רגלה של דינה, "מופרעות, רציתן להתעלל בי!" והתחיל לצחוק ולייבב בקול בלתי-נעים, "מודיע בהכנעה, אני המלפפון שלכן, שהרטיב במכנסיים, ועכשיו איך אלך הביתה, כּוּסיות? – הה, תגידו כוסיות – "

כאן כנראה נכמרו עליו רחמיה של דינה והיא פרטה באצבעותיה על שפתיו וליטפה אותן כאילו כף-רגלה היתה יצור לעצמו.

"קום, תוגתי," אמרה, "עברת את המיבחן ואנחנו נטפל בך ונפנק אותך כאילו היית הילד הכי-הכי מתוך שלנו – "

והיא השכיבה אותו על גבו, על המיטה, ושתינו הפשטנו אותו במרץ והיא שלחה אותי עם המכנסיים וכל השאר, לשטוף את הכתמים ומיד לייבש אותם, בזהירות, במגהץ חם. ובינתיים הלבישה אותו בכתונת-לילה נוספת שהוציאה מהארון שלי, בלי לשאול אותי בכלל, ממש הפליאה אותי, והשכיבה אותו על הבטן כשרק עכוזל'ה וביצאלאך השעירים והחיוורים שלו, מתאווררים לעינינו.

"אני רעב," הוא מילמל, "אני הייתי רוצה לאכול איזה כריך – "

"אתה תאכל כשאתן לך פקודה – "

"מה את רוצה ממני, דינה? אני מוכן אפילו שתצליפי לי, על התוסיק, אם התנהגתי לא יפה, אבל עכשיו אני רעב, נורא, אחרי כל פליטה אני נהיה רעב נורא, בא לי חשק לעמוד במיטבח ולבשל דוד של מרק – "

אחר-כך עזבתי אותם לרגעים אחדים, או אולי ליותר, כדי לשטוף, וגם הכנתי את המגהץ, וקרש-הגיהוץ, ומגבת ישנה כדי לספוג את הרטיבות; הזמן עבר, היה שקט, נדמה לי ששניהם נרדמו על המיטה שלי. חזרתי לחדר-השינה, ומה עיניי רואות? תוגתי עודנו שכוב על בטנו, כמו שעזבתי אותו, אבל דופברג שרועה עתה על גבו ועכוזל'ה שלה עולה ויורד, עולה ויורד.

"לילכצ'יק מותק," סובבה אליי פניה, מתנשמת מעט, וסמוקה, בשומעה אותי נכנסת, "תעזרי לי – "

ולפי התנועה שבה איווררה את פופצ'יק הפעור שלה, הרזה, כלפי מעלה, הבנתי לאיזו עזרה ידנית היא מצפה ממני, אבל אני הייתי סקרנית לראות מה מתרחש אצל תוגתי המסכן, ששכב עטוף בכתונת-לילה שלי. התכופפתי לצידם ושלחתי יד אל מתחת לירכיו – איזו הפתעה! – ממושכת! – אשר כלל לא נראתה קרובה לנבול, כמו שאירע לו קודם! ודינה, כאילו הרגישה באוצר שאני מחזיקה, והתמלאה קנאה – דחפה כף-רגלה בכתפי והדפה אותי, כמעט הפילה, ובבת-אחת התהפכה פרקדן על גבה והעלתה את תוגתי עם הענק שלו מעליה והתחילה לגמור בתרועות אדירות עד אשר אני לא האמנתי למראה עיניי – שתוגתי המרטיבון השמנמן, אישתחת מפיבושת בכיין ומתרפס – יצמיח פתאום אבר כגבר ויבעל לנגד עיניי את חברתי הטובה ביותר –

כשנרגעו, דבוקים עדיין, היתה לי הרגשה שאינם רוצים לראות אותי, והסתלקתי. בסוף יצאתי אני המופסדת! ישבתי לי במיטבח, ומאפס-מעשה, אחרי שגיהצתי לו את המכנסיים ואת התחתונים, התחלתי להכין כריכים עם גבינה צהובה ופרוסות נקניק, וזיתים, וגבינת פפריקה, וחזרתי לחדר-השינה והבאתי להם טס מלא כריכים, אבל הם כבר ישנו, עדיין חבוקים, אז ישבתי לידם ואכלתי, ואכלתי, ואכלתי –

עד שגמרתי לבדי כל מה שהכנתי, ומאפס-מעשה הסתכלתי עליהם. דינה שכבה על גבה. נוחרת קלות, וציצי אחד שלה, קטן ושחום, נזדקר לו מתחת לזרועו של תוגתי, השכוב חציו עליה. זחלתי קצת לעברה, גחנתי על ציצי שלה ונשקתי אותו ברפרוף, רציתי להרגיש אותו, ללמוד את סודו, נגעתי בלשוני בצ'ופצ'יק. פתאום הרגשתי שהעור היפה שלה, המתוח, מצטמרר. גבשושיות הפטמה נזדקרו. מה זה היה? אני בכיתי.

מה יכולתי לעשות? הצעתי לי משכב על הרצפה, לצידם, וניסיתי להירדם, והפעם אני – על יד נעלי-הבית. למרות שפרשתי מתחתיי שמיכה – הבלטות הקרות הפריעו לי ולא מצאתי לגופי תנוחה נכונה ונזכרתי כי כך גם כאב לי הגב על השולחן בלשכת היו"ר כאשר הח"כ גדעון וגינור ניסה להשכיב אותי באמצע סיור היכרות שהבטיח לי בכנסת –

אהוד בן עזר

[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל].

המשך יבוא

* * *

הרצל חקק

ההתבוננות תלקט את השברים

סקירה על ספרה של עופרה ורד איזקסון

'ברוך הבורר בין תלאות לתקוות'

הוצאת 'עמדה', עורך רן יגיל, 2025, 94 עמ'.

שיריה של עופרה איזקסון נכתבו במשך שנים ונקבּצו לאחר מותה. אנו קוראים בין השיטין, בין הזמנים ומנסים להבין מה החוט המחבר בין השירים, בין השברים.

אחד השירים מופיע על הכריכה האחורית, ויש בו להאיר את זווית הראייה של המשוררת:

'רואה אותך בעצימת עיניים

שומעת אותך בדממה

נוגעת בך מרחוק –

המחוות הקדושות שבינינו.'

השיר הנפלא הזה מופיע גם בעמוד 29.

לפנינו פרק של וידוי פואטי, שפת הנבואה הזו מאירה את דרך הכתיבה של עופרה איזקסון: רצף פעלים שיש בהן ניסיון לגעת במציאות לתפוס את המציאות – ובשורה האחרונה כל אלה הופכים ל'מחוות קדושות'. מה טיבה של הקדושה הזאת?

נגיעה במסתורין, בקדושה

המשוררת מציבה לפנינו כּמוסות חוויה מרוכּזות וקצרות. אתה קורא את השורות וחש. שזה מעמד של הֶארה מיוחדת, התגלות. יש בשיר רעד של דממה דקה, תחושה של שתיקה, שגונזת בחובּה סודות. מה כובש בשיר הקצר הזה?

הכותבת מחזיקה בידה משקפת רוחנית, ודרכה היא בוחנת את הדברים, את השינויים: מרתק אותנו המעבר בשיר מהתבוננות במציאות, בנגלֶה, בעולם האפור – ודרך שכבות אלה, צלילה למסתרים. המבט שלה יוצר מראית מסתורית של זוגיות מחרישה, מפנימה. התגובות בשיר הן מאופקות, מכילות בתוכן הכול, דבריה נאמרים באצילות נפש, ואיזו דממה דקה במלוא תפארתה: המשוררת רואה, שומעת,  נוגעת – וכנגדה האהוב במציאות מסתורית, כמו לא נראֶה. זו תפילה בחרדת קודש: שקט אצילי, עצימת עיניים, שמיעה בדממה, גם המגע אינו מגע, 'נוגעת בך מרחוק.'

אותו מוטיב של נגיעה-לא נגיעה מופיע בשירי האהבה לבעלה – ויש בספר זה כמה שירים, כך למשל בעמודים 86-87. בשירים אלה נמצא את הצירוף 'נוגעת-מתגעגעת' – מצד אחד מגע, מצד שני כיסופים ממרחק. וכך בשיר בעמוד 87 יש פנייה בנוסח האהובה בשיר השירים – 'נלכה השדה עדי מעיין העולם.' שברי התבוננות שיוצרים פסיפס שלם מחדש. יש בחיבור האהבה שלמות דווקא כאשר מתחברים היַחד והלְחוד – וזה בולט בשיר בעמוד 63: 'אתה לי בהולכי / ואני לי?' שלמות עבור המשוררת היא שיר רוחני המוצג תוך מתח מתמיד, מחסור ומלאות.

למשוררת יש צוהר אישי דרכו היא משקיפה, צופָה אל הזמן והמקום: ההתבוננות שלה לוכדת רגעים חולפים, מבטים, מילים, ולרגע מרחפת באוויר השורה הצלולה של המשוררת רחל "ופשוטים הדברים."

השירה מפענחת סימנים ומראות

שורות השיר של עופרה איזקסון מפענחות סימנים ומראות, שנשקפים כמובנים מאליהם. זה כל כך פשוט – והנה כפֶלא נשקפת נוכחות מיוחדת. עופרה המשוררת יודעת להעמיד בשפתה הרגישה את הדברים במלוא פשטותם – וכמה הם מעוררֵי השתָאוּת.  הדממה צופנת חיבּור מקודש, סוד שבינו לבינה. ובין לבין מתערטלת נשמתה המיטלטלת.

בשיריה של עופרה אנו במסע להבנת מסתורי החיים. ההתבוננות למעמקים היא דרכה של השירה לתפוס את תמצית ההוויה, וזה כוחה להאיר יופי נסתר. אכן, זה כוחה של שפת המילים המיוחדת בספר זה לצלול לתהומות ההוויה, לרבדיה הלא גלויים. הנה שיר שממחיש זאת ומופיע בעמוד 11:

'נָהַר בַּמעֲמקים

חָפר בַּמסתָרים

מָצא –

יָצא.

נוכְחוּת.'

שימו לב: שני פעלים פותחים את השיר – נָהַר, חָפַר. שני פעלים בזמן עבר. היזהרו מלהבין את המילה נהר בניקוד שמציג לפנינו נהר של מים. כאן מדובר במסע נפשי. כשהאדם נוהר במעמקים, זו דרך של הֶארה, גילוי של נהָרה. אותה פעולה נוגעת במעמקים, צלילה למים עמוקים. ויש גם פעולה נוספת, החפירה. רוח וחומר נוגעים זה בזה. כשהאדם חופר במסתרים – הוא נאבק בעפר. מנסה לגלות מה נטמן. מצד אחד – מגע רוחני, מצד שני – מגע פיזי.

השיר קצר כמרבית שיריה של עופרה, ובמבט ראשון זו מהדורה אחרת, מיוחדת, של שירי הייקו. יש בשירים אלה תבנית קצרה, שיש בה טלטלה של זוויות ראייה. העולם נתון לשינויים, ואלה מחלחלים – הן בנגלֶה והן בנסתר. לַמשוררת ניתנה היכולת להתבונן, לפענֵח את צורת הופעתם של הדברים. זו סגולתה לגעת בנוכחות במלוא מורכבותה. השירה נוגעת ברוח ובגנזיהָ. איך מוצאים נוכחות בחיפוש הזה? נפעמים הקוראים מן המילים, איזה מראה של התגלות, הופעה מפעימה של נוכחות – התשוקה לרזי הדברים מגלה שלמות אפופת הוד.

דו שיח בין שתי נשמות

ההתבוננות של המשוררת אינה פוסחת עליה, ושפתה הנוקבת בוחנת גם את חייה, את עולמה. עד הכאב, עד הקרעים הפנימיים. בשפה כמו נבואית דובבות המילים, חושפות נשמות אבודות, והכול כמו מתבהר, לעינינו גם נשמתה שלה.

בעמוד 16 היא כותבת כך:

'נְשמה אבוּדה

מחפֶּשת לה מקוֹם

בְּרֵאָתי, בְּנִשמָתי.

חִזְרי נשמה אהובה,

נִשְמי אותי.'

יש בשירים רטט בין נקודות מבט, וכמו חידה עקשנית מכָּה בנו: האם לפנינו ניצבת המשוררת כעֵדה, כחלק מן הסיפור או כנוכחת מנגד. עם מי היא יוצרת דו שיח כה פנימי. החידה כמו נחשפת ומאירה קונפליקט מצמרר. לפנינו גיבורה מסיפור לא פתור המדברת אל נשמתה האבודה. הבת האבודה מבקשת להתחבר לנשמתה הנוכחית. כמשוררת היא מתארת בדרך כואבת קרע פנימי מדהים, שסוחף אותנו לעולם נסתר. הטלטלה אינה נגמרת. האם נשמתה חשה מחסור, האם יש בה געגוע לחלק אבוד שבּה, האם זה מצב של הסתר פנים?. השיר מבטא מצב מטלטל מאוד. האם יש סיכוי של חיבור, של רוגע ותקווה. המשוררת בכאב נואש לוחשת: 'חִזרי נשמה אהובה, נִשמי אותי.'

שיריה של עופרה איזקסון חושפים בפנינו שברים, פרגמנטים – ומן המראות הנגלים פורצת תשוקה לגלות מתחת לרקמות הגלויות שלמוּת סמויה, יופי לא נראה. השיר בעמוד 17 הזכיר לי את הפסוק 'במסתרים תבכה נפשה מאחורי גווה.' מוטיב זה חוזר גם בשיר בעמוד 75. המשוררת שואלת בראשית אותו שיר 'האם יש בֶּכי שם למעלה?' – ובסוף השיר יש כאב אישי עמוק: 'בוכה במסתרים'. השורות נוגעות זו בזו, והבקשה הנואשת פורצת לַמרומים.

הקורא עֵד לדו שיח רוחני, כמו נבואי. האם הבֶּכי האלוהי הנסתר נטמע בנשמת הכותבת? מי שמעיין בשיריה של עופרה קולט את ההד הפנימי, שאינו מרפֶה. יש בשיריה כעין רוחות רפאים, נחשפים סוגי דיאלוגים נסתרים, וכאן דרכה להגיע אל הנוכחות הרוחנית, רוח נוגעת ברוח, ספק פגישה במעטפת סוד.

הנה קטע מן השיר הבוכה ומבקש יופי נסתר. המשוררת מבקשת כאשה להבין את חידת היופי הגנוז בעולם.

'יופי במסתרים.

והנסתר...?

גלוי.'

למשוררת מבט מעמיק הרואה את הנגלֶה ומנסה להבין את העתיד לקרות. השירים המתארים דיאלוג בין האוהב לאהובה מלאי חידה וסוד, ואביא דוגמה מעמוד 41:

'בי הרֶחם

בך הרחֲמים

נושמת אותךָ

מעלָה גֵרה.'

גם כאן נמצא חיבור בין תהליכים:: מצד אחד תהליך רוחני – 'נָשַמתי אותך' – וכנגדו תהליך של עיכּול ממש – 'מעֲלה גֵרה.'

פרפור נואש בין ליַד לבין לבַד

שירי ההתבוננות הרגישים האלה יוצרים לעתים תחושה, שיש מקום שבו מיטשטשים ההבדלים בין הקיים ללא קיים. כך בעמוד 57: יש קיום שאינו הֶחלטי, זו רעידה, פרפור נואש בין הֱיות לְיַד, ממש קרוב, לבין הֱיות לְבד.

'נוגעת. פוגעת.

לא נוגעת. מתרחקת.

חיה לְיַד. אוהֶבת קרוב.

שואלת. תוהָה. לבַד.'

יש כאן קיטוע, טלטלה. ספק מציאות. ספק חלום.

דמדומי הוויה שכאלה מקשים על פרשנות המציאות. חומריות ורוחניות במצב של קירבה וריחוק. בבית זה יש טשטוש בין הדברים לבין המחשבה על הדברים. בין החיבור האוהב לבין ההינתקות מן המגע, דבר לא נעלם, זו הבדידות המבקשת חום, קרבה.

מתח בין שברים לשלמות

בבית השני של השיר יש ניסיון לחבּר בין הדברים, רוח האדם, ההשראה של המשוררת מבקשת ללא הרף את השלמות. את ההרמוניה. האם זה אפשרי?

'מכירה אותך בחלקים

כל יום יותר

כל יום פחות

אוהבת אותם – בשלמות.'

המשוררת מאירה את דרכה, כלוליין שירתה מתקרבת, שואפת ליצור דיאלוג בין השברים, כפי שראינו בדיאלוג של נשמתה הזועקת אל  נשמתה האבודה. המרחק והקרבה במֶתח מתמיד. לשירה יש כוח להתחבר לשלמות, להוויה במלוא מורכבותה, לחבר נגלֶה ונסתר. זו סגולתה, זו תשוקתה לראות את הכּוליוּת. אבל השברים וההֶסתר והסוד לא עוזבים אותה, הם כוחות שיש להתמודד איתם כל הזמן. לא תמיד ההתבוננות יודעת להבין צופן דברים בשלמותם.

אחד השירים המעיד על תכונה זו של שירתה הוא השיר בעמוד 81.

'לדעת להבחין בין

ידיעתי היודעת

לבין אי הידיעה.

לזהות הדברים

שאיני רוצה לדעת

ואותם – לדעת.'

ההתבוננות להבין עקשנית, הנפש הרוטטת לא תחדל. בדרכי שירתה הנפתלים אנו מוצאים אותה נאבקת בהוויה ללא הרף. מה פלא ששם הספר מכיל את נפש המסע הזה – 'בין תלאות לתקוות.'

זו צעידה במדבר נצחי, והיא לא תוותר, היא מנסה להבין מה מהותם של הדברים – ובד בבד אינה מוותרת על תשוקתה להבין את מסתורי ההוויה ודרכה את חייה. התחושה לוכדת אותנו, היא במסע, לעולם לא תפסיק לרגע: תמיד צריך להשלים את השגת המטרה, את המסע הנפשי, לתת כוח לִרְצון החיפוש. להבין עד מעמקים. שליחות גדולה יש לשפה, למילים. תפקיד השירה להשלים את החלקים החסרים.

לפענח את הנסתר, את חידת הקיום

אסיים בשיר, שאולי ייתן לנו אפשרות להבין את כוחותיה של עופרה המשוררת להעמיק בפענוח הנסתר והלא נראה, לשוטט בסמטאות נידחות של הקיום ובה בעת להשתוקק לחבר רסיסי הוויה וחיים, אולי זו הדרך לעטוף הכול באהבה. לנצח את הבדידות. ככל שירתה, תמיד נותרת הנשמה החסרה, אי הוודאות. הנה השיר בעמוד 63:

'את ידי שלחתי לתת

רגליי הלכו למקומות נידחים,

ליבי ניסה לחבר בין כולם

ונשאר לבד.

אתה לי כשהם הולכים

אתה לי כשהם נשארים

אתה לי בהולכי

ואני – לי?'

חידה היא – ותהי לחידה.

הדרך של המשוררת מן הספרוּת אל המציאות ובחזרה מפעימה אותנו, וזו חוויה אמיתית להישאר עם הרטט, עם המחסור שלֹא תַם.

אכן החיפוש לא נשלם, אלה חֶבלי השירה, והיא נותרה – הגאולה– עם סימני השאֵלה.

הרצל חקק

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

אסטרולוג, 2001

פרק שלושים ושניים

לשוט בקליפת אבטיח. סוליות החשיש החסרות

לבן-דודי אבנר, ששמע את בן-גוריון מפליץ

עלי בן ג'וואד מוסתקים רצה לבוא למושבה לבוש בשרוואל הלבן, חגור באבנט הכחול, חבוש בתרבוש האדום, והפרח הריחני באוזנו.

הוא לא חשש מבני-האיכרים, פן ילעגו למכנסיו הרחבים, בסגנון ספני יפו, ויאמרו שהערבים לבושים כך כדי שאם פתאום ייוולד לאחד מהם מוחמד קטן, הוא לא יפול ארצה אלא יצנח לתוך השרוואל.

אבל דודי ואבי הפצירו בעלי לרכוש ביפו לבוש אירופי ולבוא למושבה הפעם כשהוא לבוש עלא-פראנג'י.

כאשר הופיע בחצר-סבי היה לבוש באורח כה משונה, שבני-הבית התאפקו בכל כוחם שלא לפרוץ בצחוק למראהו.

כפות-רגליו הענקיות היו נתונות בסנדלים רחבים בצבע האבק, כי שום סנדלר יפואי לא הצליח לתפור נעל שתתאים לגודלו. המגבעת האירופאית על ראשו דמתה לכובע זעיר על ראשו של ליצן בקרקס. חליפת בגדים ששאל בלי רשות מארונו של הקונסול האיטלקי חובב-הנערים ביפו, שעה שהוד-מעלתו התכופף בתחתונים מופשלים בחדר הסמוך, שקוע מאוד בתחביב הבעילה שלו – חליפה זו היתה צרה על עלי עד להכאיב. הוא פסע בה בקושי וברגליים פשוקות, עד שניראה כאילו הוא עצמו השתופף בפעילות הקונסולרית.

אינני יודע אם נכון אני נוהג בחושפי פרטים שכאלה, אך אולי הגיע הזמן שאגלה כי גם בגילי המתקדם, הריני איש זקן כיום – הדיוק ההיסטורי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי, ומבלעדיו אנא אני בא?

עלי הוזמן למיטבח ושם הפליא את סבתי ואת דודתי יעל כאשר הרים באצבעותיו את קציצות הגפילטע-פיש שבהן כיבדוהו ובלע אותן בלועו הענק בזו אחר זו עד שכילה כל מה שנישאר בקערה.

בינתיים אספו דודי ואבי מחבריהם בגדים ונעליים לעלי, אך עד מהרה התברר שאין עוד גבר במושבה במידותיו של עלי – אלא יוסקה המרסק עצמו. דודי אלכס, שידע לטפס על צינורות כזיקית וללכת בצמרות העצים מענף לענף כסנאי, טייל אל חדרו של יוסקה מבעד לחלון הפתוח ושלף מהארגז חליפת בגדים.

הם טרחו להתאים נעליים ובגדים לעלי מוסתקים, והוא מצידו עסק, בצריפון הרחצה שבחצר, בשטיפת ביציו הגדולות, שמהיותן כרגיל מלוחות ממי הים, בערו עתה בגלל השפשוף, וכאבו מהחיכוך והתנפחו מלחץ המכנסיים האירופיות שמעודו לא התנסה בהם, ועוד בהליכה ברגל בדרך החול מיפו למושבה.

בעודו רוחץ ביציו עסקו דודי ואבי בהתאמת שמלה ופיאה ונעלי עקב לעזרא קובלמן השתקן, שהסכים לשאת שמשיה וללכת יד ביד וזרת בזרת עם עלי מוסתקים לכל אורך חובבי-ציון, הרחוב הראשי של המושבה, מבית סבא עד לגן המייסדים.

עזרא היה בנו של קופל קובלמן, האיכר שבשנותיה הראשונות של המושבה שיחק את ושתי ואת אסתר המלכה וגם נשלח לביאליסטוק ולפינסק כדי להשפיע על היהודים שהיו קשורים לתנועת חובבי-ציון לקנות חלקות במושבה.

מטבעו היה בעל נטייה להפריז בדבריו ולצייר את המציאות בצבעים ובתיאורים שהיה בהם הרבה מן הרצוי ומעט מן המצוי, למשל, הקושי להוציא לחם מן הארץ. איש כמוהו נחשב פעם להוזה, מר גוזמאי-הבדאי, בלופר וצי'זבטניק, ואילו היום הפך מקצועו מכובד מאוד – יחצ"ן, תדמיתן, מקדם מכירות וקופירייטר.

צרות רבות עברו על האיש התמים, העליז ורב-הגוזמאות קופל קובלמן. בעבודתו החקלאית לא הצטיין במומחיות יתירה. כשהיה עליו לזרוע את שדהו דורה ושומשמין, ולשם כך צריך רק רוטלים אחדים של זרעים, הלך וקנה מיטען גמל שלם, כמות שיכלה להספיק לזריעת כל שטח אדמתה של המושבה.

בתקופה שבה נעזבה המושבה, בעיקר בגלל האיסור על עבודת האדמה בשנת השמיטה הראשונה להיווסדה, נאלץ קובלמן לחזור לירושלים. אשתו מתה עליו והשאירה אותו מטופל בחמישה ילדים. את צעיר-בניו, עזרא, מסר לבית-היתומים הראשון שנוסד בעיר, ושאותו ניהל המחנך דוקטור וילהלם-זאב הרצברג משטטין שבגרמניה.

הייקה המסור נרדף על-ידי חוגי הקנאים בראשות הרב דיסקין ואשתו, הרבנית מבריסק, שניהלה את ענייני בעלה ביד רמה והיתה לשם דבר בירושלים בשתלטנותה ובקנאותה. אמרו עליה שהיא מושכת את בעלה בזקן, וגם שהיא משעשעת אותו בסתר בסיפורים מן הגזעטען ומן הביכלעך, מהעיתונים ומהספרונים.

דוקטור הרצברג נחשב בעיני הקנאים לאדם משכיל, שאינו שומר די על הצביון הדתי של מוסדו. יום אחד, כאשר עבר הדוקטור בסימטה, שפכו קנאי ירושלים על ראשו דלי מלא צואה יהודית, צורת הפגנה שהיתה מקובלת בתקופה שקדמה לידוי האבנים.

כך עוללו לימים גם למר"ן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצג"ל. הרב קוק מצא צידוק למפעלם של החלוצים החילוניים, באומרו שהם כקליפות שיש להן קיום מכוח היאחזותן בניצוצות הקדושה ויניקתן ממנה. ואולם ה"ניצוצות" הירושלמיים דחו אפילו את התירוץ הדחוק של הרב קוק, (שאמנם גם הוא ראה בנו, בחופשיים, הפוטרים עצמם מעול תורה ומצוות, ראה רק קיום של קליפות, שסופנו להיבטל וליפול לתהום דנוקבא רבא), ואולם הקנאים הירושלמיים כינו את הרב קוק בשם "ציוניסט" ו"מסית ומדיח" וכאשר ביקר אצלם הפכו גם על ראשו דלי מלא צואה כשרה, הקרוייה בשפה נקייה – גרף רעי.

הרב והרבנית דיסקין ומחנה עושי-דברם לא בחלו באמצעים כלפי מתנגדיהם, מה עוד שבאותה תקופה יסדו מקורביהם את בית היתומים דיסקין, על שם רבם, והתחרו בבית היתומים של דוקטור הרצברג על קבלת סיוע מנדבנים וממוסדות יהודיים מחוץ-לארץ.

מה שיפה במחלוקות הללו, מאז ועד עתה, הוא שכמעט לכולן נמצא הסבר כלכלי מוצק, שאפשר ללומדו וללמדו גם על פי תורתו של ר' קארל מארכס.

הקנאים הפסיקו את חלקו של קובלמן בכספי ה"חלוקה", וגזרו שאיש לא ישכיר לו דירה. כדי להמחיש את האיומים התנפלו שליחיהם יום אחד על דירתו, כאשר נמצאו בה רק ילדיו הקטנים – הם השליכו החוצה את הילדים, ואחריהם את כלי-הבית והרהיטים אל לב הסימטה, והכריזו על קובלמן שהוא מוחרם מעדת ישראל על אשר נתן את בנו הקטן לבית היתומים של הדוקטור הרצבר"ג ימ"ש, ראשי-תיבות: הלך ראש צפעונים ברא ראשית גיהינום, ימח שמו.

במסע היחצ"נות שלו התארח קובלמן אצל משפחה יהודית של חובבי-ציון בביאליסטוק, שתה טה, קינח בעוגת לקח טעימה ופיטם את מקטרתו. זו היתה מקטרת-עץ קטנה וכהה כעין הפחם, שמעולם לא משה מפיו והיתה לו כאחד מאיברי גופו. המקטרת שמורה עד היום במוזיאון בית התפוצות בעיר העברית הראשונה, תל-אביב, והיא הינה לעת-עתה הפריט היחיד שם ששייך לארץ-ישראל.

קובלמן ישב וסיפר לנוכחים על נפלאות ארץ-ישראל:

 "יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן, הלבן, והעטוף כולו ירק אילנות, וליד החלון עץ-לימונים. פותח לו היהודי את חלון-ביתו, שולח ידו וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס הטה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שוב פותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב לו יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים, תאווה לעין. אוכל פירותיהם בעצמו ומאכיל אותם לאשתו ולבניו, ממש כמו בתוך גן-האלוהים בעדן."

שאל אותו בעל-הבית, חובב-ציון מושבע שכבר החל בהכנות לעלייה: "ר' קופל, האם אני צריך לקחת לארץ-ישראל את החליפה ואת הצילינדר?"

 "צילינדר?! אתה שואל אם להביא כובע צילינדר? – הרי אמרתי לכם בפירוש: ארץ זבת חלב ודבש, כל עץ וכל שיח, ענפיהם מטפטפים עסיס. למה לך צילינדר? הלא תלכלך אותו בדבש! השאר אותו כאן, אין בו ובשכמותו צורך בארץ-ישראל."

 "ומה טיב אדמות המושבה?" היקשה יהודי אחר. "קראנו בעיתונים ידיעות רעות, שמועות זוועה, על מצב הירקונים, על השטפונות, הבצורת, הארבה..."

 "אני רואה שאתם מושפעים יותר מדי מן הכתוב בגזעטען," השיב להם קובלמן. "קוראים בעיתון על נשים מופקרות, אז מה – כל הנשים מופקרות? קוראים בעיתון על מלכים נואפים, אז מה – כל המלכים חייבים מיתה? רוצים אתם לדעת מה טיבן של אדמות המושבה? הרי לכם פרט אחד שממנו תוכלו ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים בשיעור שכזה, שאת מחצית האבטיח אוכלת לשובע משפחה שלימה וזה מזונה למשך היום, יחד עם גבינת-צאן מלוחה שמגבנים אותה מחלב העז הרועה על הגדה הירוקה. וכשמסיימים – מנגבים את המחצית הריקה, פורשים בה שטיח, שמים משוט, מתיישבת לה המשפחה בתוך קליפת האבטיח, שקיבלה צורת סירה או בוצית, ומפליגה בה על מי הירקון. לפעמים לשם טיול, ולפעמים לשם ציד דגים. אלה דגי הירקון הגדולים, הטעימים, שהקטן בהם משקלו לא פחות ממחצית הפוד..."

 "ר' קופל," מפסיקו משתתף אחר, "כלום אינך מגזים? מעודנו לא שמענו על אבטיח בגודל של סירה!"

 "רואה אתה את היבלות?" פורש קובלמן את כפות-ידיו בפני המסובים. "ממה באו לי אם לא מחתירה במשוט, באותה קליפת האבטיח שאינכם מאמינים בה, על מי הירקון?"

כאשר הגיעו חובבי-ציון למושבה נוכחו לדעת שהמציאות שונה לחלוטין מן הגוזמאות של קופל קובלמן, ובאו אליו בטענות קשות. ענה להם:

 "אתם הייתם כאותו סוס המסרב להיכנס לאורווה אלא-אם-כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה – הוצאתי אתכם מן הגולה והכנסתי לארץ-ישראל, ועל כך עליכם להכיר לי תודה רבה וגדולה מאוד."

לפני שנים מצאתי את עצמי, יחד עם בן-דודי אבנר, בנו של דודי אלכס, עומד בשדה פתוח בפאתי עיירה הונגרית השייכת כיום לסלובקיה, מול בית-קברות יהודי שהיה כלוא בריבוע גדול של חומת ביטון, שניראה דומה לכלא שאטה שבלב שדות העמק. מגן דוד לבן על רקע כחול התנוסס על דלת מתכת סגורה, באמצע צידו המערבי של קיר-החומה.

אישה נוצריה אמרה לנו, בדרך, ששנים רבות לא ביקר איש בבית-הקברות היהודי וכי לא נותר שום תושב יהודי בעיירה.

שער הברזל היה סגור על מנעול ולא היתה אפשרות להיכנס. נותרו רק כשעתיים עד לשקיעה ועדיין היה עלינו למצוא מלון ללינת לילה בעיר הבירה ברטיסלבה, היא פרסבורג, עירו של החת"ם סופר, שדבריו השפיעו על סבא-רבא שלנו לעלות לארץ.

עלינו על תל עפר בפינה של חומת הבטון וראינו בפנים עשרות קברים, מצבות ישנות וחדשות, חלק נחרב במרוצת השנים, ושרידי המצבות טבעו בעשב גבוה.

אני התייאשתי מלהיכנס והצעתי לאבנר לצלם מבחוץ את המצבות. אבל אבנר, המבוגר ממני, התעקש. "לא הגעתי עד לכאן כדי שלא להיכנס פנימה," אמר, ובעודי מסתכל פה ושם – וכבר טיפס על שער הברזל וקפץ פנימה.

הנשים שלנו קראו גם לי לבוא ולטפס אחריו. ניגשתי לשער הסגור וניסיתי לטפס. לא הלך לי. אני כבד מדי ולא היה לי במה להיאחז. גם כשהייתי צעיר ורזה לא הצטיינתי בזה, ואילו אבנר, מנעוריו, היה דומה לאביו, שהיה מטפס על העצים בזריזות מדהימה.

הצצתי פנימה בסדק שבין שתי דלתות השער, ראיתי את אבנר מטייל ליד שורת קברים, ופתאום קרא אליי בהתלהבות, כארכיאולוג שגילה אוצר:

 "מצאתי מצבות עם שמות של בני-משפחתנו! בוא תיכנס. אתה רק צריך להתרומם לגובה השער. מהצד השני שמתי לך עגלת מתים, לא צריך לקפוץ מגבוה וגם לא תהיה לך בעייה לעלות כדי לחזור."

נאחזתי שוב בשער הברזל הגבוה, הנשים תפסו אותי מאחור בעקב ובמכנסיים, וכך הצלחתי לטפס עליו, להעביר את משקל גופי פנימה מבלי לרסק את הביצים, ולנחות בזהירות על עגלת המתים הישנה. זו היתה מריצה עשוייה ברזל ולוחות עץ עם זוג גלגלי-גומי, כמריצות שהיו נוהגים להוציא בהם את סלי הפרי מהפרדסים בעונת הקטיף.

סרקנו במהירות את המצבות. בשורות המרכזיות היו חרותים שמות של בני-משפחתנו. צבענו את תחריטי האותיות הלבנות במארקר שחור. נותרו כשעתיים לשקיעה. השמש הנמוכה במערב האירה היטב את המצבות, שכתובותיהן פנו לעומתה. עמדתי בין הקברים, במרכז הריבוע הגדול המוקף חומת הבטון, בלב השדות הרחבים, ודיברתי למצלמת הווידאו של אבנר:

 "אנחנו נמצאים בעיירה שממנה יצאו אבותינו לארץ-ישראל. כאן קבורים בני-משפחה אחרים שלנו. הייתי רוצה לומר קדיש לזכרם. המקום נטוש לגמרי, מעטים יודעים עליו. איש לא בא לכאן יותר. הכל ניראה פה שכוח-אל, כאילו אנחנו נמצאים על הירח. 'יתגדל ויתקדש שמה רבא, בעלמה די-ברא כרעותה וימליך מלכותה, ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה בחייכון וביומכון ובחיי דכל בית ישראל, בעגלא ובזמן קריב, [ – – – ] עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן.' טוב שסבא-רבא, טוב שסבא ושאר בני-המשפחה עלו לארץ מבעוד מועד והיו ראשוני העלייה הראשונה. חבל שחלק מהם נישאר בגולה. אלה הטמונים כאן, אולי חיו חיים מאושרים או לפחות שלמים – כי כל השאר, אלה שהיו בחיים ערב השואה – נשמדו ללא מצבה, עלו בעשן המישרפות של אושוויץ."

על התחתית של אחת המצבות העתיקות כתבתי במארקר השחור כי אני ובן-דודי ביקרנו כאן ואמרנו קדיש, וגם ציינתי את התאריך.

כאשר הארבעה – דודי ההולל אלכס ואבי, המחזיקים בזרועותיהם את אדון עלי וגברת עזרא – עברו על פני מדרגות בית הוועד של המושבה, שהיה בשעתו בית הפקידות של הברון, ירד ובא מולם ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו. הוא ניפנף בידיו עיתון אידיש אמריקאי ודיקלם בלעג בפני דודי:

 "אס'קומט דער שיינער! אס'קומט דער שווארצער!" – הנה בא הנאה, הנה בא השחרחר!

וחבורת האיכרים שעמדו מסביב פרצה בצחוק כי שבועות אחדים קודם לכן הזמין שיח' איסחאק נורדאו עיתונאי יהודי אמריקאי מהעיתון "דער אמריקנער" לישיבה של ועד המושבה, ובישיבה הזו דנו בסלילת כביש, "שוסיי", ברחוב פינסקר, שהיה מלא בוץ מדי חורף.

שיח' איסחאק נורדאו רצה כמובן שהעיתונאי יתרשם ממנו, יכתוב עליו ויפאר אותו. הוא היה רגיל לככב בתור סמל המושבה שלנו, ואף שלא היטיב לדעת לקרוא היה אוהב לנופף בעיתונים שבהם הופיעה תמונתו, בדרך-כלל כשהוא רוכב על סוס ומקטרת בפיו או רובה על שכמו. וכך העיתונאים שתיארו אותו והסופרים שכתבו עליו, בעברית ובאידיש, במשך עשרות שנים – יותר ממה שראו את שיח' איסחאק נורדאו כפי שהיה באמת – ראו בו את מה שרצו לראות בו ואת מה שהוא רצה להראות להם מהדמות שלו.

בישיבה שבה הועלה עניין הכביש קם חבר הוועד האיכר סנדרל גרשוני, הידוע בקמצנותו, ושפמו השחור הקטן – הניראה מודבק – רטט בפניו השמנמנים כאשר אמר באידיש: "זיכרו – יוישער! יוישער און שפארזאמקמט! חיסכון! בזכות פרדסנים כמוני ניצלה המושבה מפשיטת-רגל גם בשנותיה הקשות ביותר! – אנחנו לא צריכים 'שוסיי', אנחנו לא מפונקים, אנחנו יכולים ללכת בבוץ!"

כך דיבר, חרף חיגרותו.

קם דודי אלכס וענה לו, גם כן באידיש: "אתה, חוואג'ה סקנדר, יכול ללכת בבוץ יוישער און שפארזאמקמט! – ואתה יכול להמשיך וללכת בבוץ – יוישער און שפארזאמקמט! – אבל זה לא יעזור לך, ה'שוסיי' ייסלל ואנחנו – לא נלך בבוץ! אנחנו לא העראבערס מיהודיה וגם לא נחיה כמו ביהופיץ שלך. אנחנו ארצישראלים וככה נחיה! לא נסכים שהמושבה תיראה כמו איזו עיירה ליטאית מסריחה!"

דודי החשיב מאוד את עצמו, בגוף וברוח. יכולת לשמוע מפיו: "חלק מהאיכרים שאני מכיר הם אידיוטים עם קבלות, קושאן רשום על טיפשותם בטאבו! – והשאר הם סתם מטומטמים." הוא לא נהג לשטוף את ידיו אחרי השתנה. "אני יש לי כבוד למה-שמו שלי! אני שוטף את הידיים לפני שאני נוגע בו, כדי שלא יתלכלך. אבל אחר-כך? מה פתאום? שלי – נקי!"

האיבה בין דודי לבין האיכר גרשוני לא החלה במות דודתי בת-שבע מבעיטת פרדו. סנדרל היה קצר-קומה מאוד וגם רגזן גדול. כשהיה אלכס דודי כבן שמונה כבר הגיע לגובהו של סנדרל. שבת אחת השולטיקעס, השובבים, חבריו של דודי, גירו אותו שביציאה מבית-הכנסת, ברחוב חובבי-ציון, יצלע סמוך לסנדרל – והם מילאו פיהם צחוק למראה הזוג המוזר, האחד מתנדנד בצליעה ימינה, והשני שמאלה. הרגיש בכך סנדרל, ופתאום נחתה על פני דודי סטירת לחי מצלצלת, שחירשה את אוזנו לתקופת זמן.

בתקופה מסויימת, כאשר כבד עליו פקק העצירות, שאותו כינתה שיינע-פשה אשתו בשם פקקה – סבל סנדרל מכאב מתמיד בגב התחתון, ואולי גם מטחורים. הוא החל לשאת עימו לכל מקום שני כרים שטוחים וגליל-כר מרופד, כדי שיוכל "להכין קן לעכוזו בכל כיסא זר," כדברי דודי אלכס כאשר היה "עושה איסקנדר אבו-ג'יללה" בבית של סבא, כשהוא מציג בארשת פנים רצינית ובשפם שחור קטן מודבק את הצליעה עם שלושת הכרים, את הכינון או הקינון לתחת ואת אנחות הישיבה – בחצי-אידיש וחצי-ערבית, יחד עם תרועת ההצלצות.

אחר-כך בא חיקוי נוסף שבו הופיעו הקול הדק (כאילו שתה גרשוני ביצה חיה), המקל המחודד, השחלת הגללים היבשים והיבשים-למחצה בדרך לפרדס, ושיחרורם לסל.

העיתונאי של "דער אמריקנער" חזר לניו-יורק. לאחר שבועות אחדים הגיע למושבה בפוסטה גיליון של העיתון ובו הכתבה, וגיבורה – דודי אלכס, ושם נכתב עליו באידיש, באהבה ובהערצה: "דער שיינער, דער שווארצר," – הנאה, השחרחר. העיתונאי התרשם מאוד מהופעתו ה"צברית" של אלכס, המתהדר במגבעת ציידים מחודדת, לבוש ב"בריצ'ס", מכנסי רכיבה, ופרח יסמין טרי לבנבבן שעליו ירוקים מבצבץ מכיס מקטורנו. הוא תיאר את דמות הצעיר העברי החדש, בן-המושבה, היפה והגאה, בעל העור השזוף, היוצא בשם הקידמה נגד הדור הישן, המוכן להמשיך ולדשדש בבוץ.

לכן עמד שיח' איסחאק נורדאו על מדרגות בית הוועד, ועשה פארודיה מהתיאור של אלכס בכתבה הטרייה בגליון של ה"דער אמריקנער" שאותו החזיק הפוך בידו כי בקושי ידע לקרוא קצת אידיש, ועברית בכלל לא.

הוא נהג לקנות עיתון עברי אצל בעל הקיוסק בפינת השוק הקטן, לשמוע ממנו מה מספרות הכותרות, ואחר-כך לשבת על מרפסת ביתו הפונה לרחוב כשהעיתון בידו ולשוחח עם מבקריו על חדשות היום.

שיח' איסחאק התנפח כדרכו וגימגם הרבה אידיש וגם ערבית מרוב התרגזות, והאיכרים, וסתם בטלנים ועוברי-אורח, ניצבים סביבו וצוחקים מדודי. הוא האשים את דודי שכביכול ביקש מהעיתונאי שיכתוב עליו. כאמור, שיח' איסחאק התרגל שכל כתבה על המושבה תעסוק בעיקר בו, ולכן התרגז מאוד שהגיבור הפעם היה מישהו אחר.

תחילה לא הבין אלכס מדוע הפך מטרה, ללעגם ואולם כאשר התברר לו שהסיבה היא הכתבה בעיתון, וכי מעלילים עליו שקרים, אזיי למרות שהיה צעיר בשנים אחדות משיח' איסחאק נורדאו, תפס אותו וטילטל אותו הרם היטב ואמר לו:

 "דיר באלאכ [היזהר] יא שיח' איסחאק, אם אתה לא חוזר בך מיד ממה שאמרת עליי, אני לוקח כיסא ובזה הרגע מוריד לך אותו על הראש!"

שיח' איסחאק נורדאו נבהל והשתתק מיד, אבל בכך לא הסתיים הסיפור.

בן-דודי אבנר, בנו של אלכס, שירת לאחר שנים אחדות בתור נוטר ב"הגנה". חיל הנוטרים היה יחידה צבאית-למחצה שהקימו מוסדות היישוב העברי יחד עם השלטון הבריטי בימי המאורעות כדי להגן על התנועה בדרכים ולשמור על ביטחון היישובים מפני התנכלויות של ערבים.

יום אחד עצר הפטרול של אבנר על גבול המושבה גמל ערבי, כשהוא מגמל גמל טעון, שניראה להם חשוד. כאשר חיפשו במטענו של הגמל החלו ליפול ממנו סוליות חשיש.

הם הביאו את הגמל הערבי עם המטען לתחנת הנוטרים ששכנה בביתו של סרג'נט לפידס-לפידות צ'רטוק, והוחלט להסגיר את הגמל הערבי עם מטען-גמלו למשטרה הבריטית.

המשטרה שכנה במיבצר טיגרט שניבנה בלב המושבה, סמוך לחלקת-האדמה הראשונה שחרשו המייסדים.

הנוטרים היו חבורה בעלת דמיון וכושר המצאה, ועם מבט למרחוק. הם החליטו שסוליות חשיש אחדות תישארנה בידיהם. לא חס ושלום להשתמש בהן לתצרוכת עצמית אלא כדי שאם יצטרכו בעתיד להפליל ערבי אחר, יחביאו לו בשקיים של הבהמה או בצרורו סוליית חשיש ויסגירוהו למשטרה. השיטה טובה גם כדי להיפטר בעת הצורך מטרוריסט יהודי, מאיזה אצ"לניק הרפתקן שמכין פצצות-תופת בחדרו ומסכן את המושבה.

הם הורידו סוליות אחדות והפקידו אותן בידי אבנר, והוא החביא אותן בבור, בחצר של אביו, אך הוא לא רצה שתהיינה מוסתרות שם ללא ידיעת דודי, וסיפר לו על כך.

דודי ההולל אלכס, חרף תעלוליו, היה אדם ישר באופן קיצוני, בלי קונצים, ותיכף אמר לו:

 "מיד תיקח אותן מכאן, זה טרף, זה פסול, זה לא יישאר אצלנו רגע אחד. תלך לתחנת הנוטרים ותחזיר אותן לפני שאני מחטיף לך סטירת-לחי למרות שאתה כבר חושב את עצמך לבחור גדול."

הלך אבנר והחזיר לסרג'נט לפידס-לפידות צ'רטוק את הסוליות.

לימים התאבד צ'רטוק בשריפת עצמו בפרדס, לאחר ששחט את כל התרנגולות בלול ותלה אותן על חבל הכביסה בחצרו וגם אמר לאבי שמדינת ישראל אינה יודעת להכיר תודה לגיבוריה, אנשי ההגנה והביטחון, וכי מגיע לו סידור בתור משוגע צבאי בבאר-יעקב.

זה היה בחורף, וברדת הגשם היה לפידס עומד חצי ערום ומלטף את חזהו הרטוב כאילו הוא אדמה הנירווית מים. לאחר שהציק פעמים אחדות לאימי, בבואו אליה לבקש גבינת עיזים, שבהכנתה היתה מומחית, אמר לו אבי שתיים-שלוש מילים שכתוצאה מהן בנה לפידס גדר פלאפונים בין חצרו לחצרנו ונשבע שכף-רגלו שוב לא תדרוך אצלנו.

אביו של לפידס, חנוך צ'רטוק, התאבד גם הוא. הדבר קרה זמן לא רב לאחר מלחמת העולם הראשונה, בעקבות סכסוך מר שהיה לו עם סבי מצד אימי, שתבע אותו למשפט בטענה שהזניח את הטיפול בפרדס המשפחה, שעליו היה מופקד. בני משפחת אימי, מלודז', היו חדשים במושבה. הם עלו ארצה רק בקיץ שלאחר ההתקפה הגדולה שבה נהרג אביתר ירקוני, אהובה של דודתי יעל, שהשביעה אותי שישים שנה לאחר מכן, כאשר גססה מזיקנה והיתה כבר מצומקת כולה כציפור גדולה: "לעולם אל תסלח לערבים על כך שרצחו את אביתר ועל האופן הנורא שבו רצחו אותו!"

אילמלא עלה אז סבי הפולני עם משפחתו ארצה, הייתי נולד בגולה, וגורלי היה ודאי נחרץ להישרף באושוויץ כשאר נתיניו של "מלך היהודים" בגטו לודז', המהנדס רומקובסקי.

השוטרים הבריטיים חקרו את הגמל ערבי, וכאשר ניסה להכחיש, הביאו בפניו כהוכחה את סוליות החשיש שנמצאו על גמלו.

התבונן בהן הגמל וחשכו עיניו כי נוכח שחסרו אחדות. הוא פחד בעיקר מפני שולחיו, העלולים לחשוב שגנב סוליות לעצמו ואחר-כך הסגיר עצמו כדי לטשטש את המעשה, ולכן התחיל לצעוק:

 "גנבו ממני! היו יותר! איפה שאר הסוליות?"

קצין המשטרה הבריטי התלונן בפני האחראים על הנוטרים במושבה, ולאחר ימים אחדים נקרא בן-דודי אבנר לבירור במפגו"ש, מפקדת הגוש של ה"הגנה".

הוא נכנס לתומו, ומיד התקבל במטר של פקודות: "עמוד דום! עמוד נוח!" – השאירו אותו לעמוד ליד הפתח כמי שנקרא למשפט צבאי. ראש-השומרים-לשעבר שיח' איסחאק נורדאו, שהמשיך ועמד עתה בראש מפקדת ה"הגנה", התקרב אליו וצעק בערבית, כששפמו הלבן והזקור רועד מכעס אצור:

 "ווין הומה? איפה הן!"

 "שו הומה? מי זה הן?" ענה לו אבנר.

 "וואללה עייב! – בושה! – איפה אותן סוליות החשיש שלקחת מהגמל הערבי?"

 "עייב עליכ! בושה עליך! – על מה אתה מדבר בכלל? אתה הלא יודע שהחזרתי את כולן לתחנת הנוטרים של סרג'נט לפידס צ'רטוק!"

 "עלינא? – עליי אתה עובד? – חאלאס, בדול עוואנטה! – די, מספיק להערים עליי!" צעק עליו שיח' איסחאק מתוך ביטחון מלא שאבנר מחביא את החשיש אצלו.

תפס אבנר את שיח' איסחאק ממש כמו שאביו אלכס תפס אותו בשעתו, טילטל וניער אותו ואיים עליו:

 "דיר באלאכ, היזהר יא שיח' איסחאק! – אתה זוכר את הכיסא שאבי הבטיח להוריד לך על הראש על מדרגות ועד המושבה? – אז דע לך שאם אתה לא חוזר בך מיד מכל מה שהאשמת אותי – אני מסיים עכשיו לעשות בך מה שאבא רק איים לעשות!"

שיח' איסחאק נורדאו נרתע ואמר שאמנם את סבי הוא מחבב, וגם גאה שסבא היה המורה שלו במלאכת השמירה, ואולם בניו ונכדיו הם פראי-אדם ורק מפני כבודו של סבא הוא לא רוצה להתעסק איתם.

 "והסוליות החסרות," נהג אבנר לחייך מול סימני השאלה שלנו בסיימו להציג את סיפור החשיש כשהוא מחקה, ממש כאביו, את דרך דיבורו ביידיש-ערבית של שיח' איסחאק, "הן נעלמו ואינן. מתברר שמישהו במושבה באמת לקח אותן." *

אבנר גם זכה להיות מוזמן אל בן-גוריון, לאחר שזה פרש מראשות-הממשלה – והיה עסוק בכתיבת ספר על העליות הראשונות.

הדחף לעליית משפחותינו, וייסוד המושבה, עניינו מאוד את בן-גוריון כי בהם ראה את ההתחלה לכל המפעל הציוני.

ישב אבנר אצל בן-גוריון בערב, בירושלים, בחדר במלון קינג דייויד, בן-גוריון סיפר מזכרונותיו האישיים ואבנר, הצעיר ממנו בהרבה, השלים ממה ששמע במשפחה. בן-גוריון לא חש בפער הגילים והיה נידמה לו שהוא מדבר עם סבא, שאותו הכיר כשעבד כפועל במושבה בתקופת העלייה השנייה, או שהוא ואבנר שני פועלים צעירים היושבים בהפסקת-צהריים בגומה בפרדס של סבא או של יינע-מייער קוס-אוחתו ומדברים על זקני האיכרים.

לא פעם קורה לנו, בני העלייה הראשונה, שמתייחסים אלינו לא כאל פרטים אלא כמייצגים את ההווייה ההיסטורית העל-זמנית של המושבה.

לפתע נכנסה לחדר פולה אשתו, במשקפיים ישנים מאוד, כוס חלב בידה, ואמרה לבן-גוריון: "נו, שילך כבר!"

אמר בן-גוריון: "אבל הוא [אבנר] בן של בן של בן מהמושבה [וכאן נקב בשם המושבה שלנו]..."

 "אז אם הוא בן של בן של בן מהמושבה... מותר לו לבלבל לך את המוח?"

אמר אבנר: "מר בן-גוריון, אני לא רוצה להפריע לך, אם צריך, אני יכול לקום כבר וללכת."

אמר לו בן-גוריון: "שב. אל תשים לב למה שהיא אומרת."

פולה יצאה, בן-דודי נישאר, והמשיכו לשוחח. בן-גוריון קצר-הקומה, שהיה שרוע בכורסה עמוקה, התרומם לפתע על קצות מרפקיו, נאחז במסעדים ותקע נאד, מה זה נאד – סידרה תרועתית, רבת נפח ועומק, כלאחר ארוחה דשנה, ובטבעיות גמורה, ולדברי אבנר: "כאילו אנחנו שני פיושניקים במנוחת-צהריים לאחר הארוחה, פוייעלים, איש מעדרו לידו, נשענים על דופן גומה בפרדס ומתחרים בהפלצות!"

הנאד של בן-גוריון, שזכה לשמוע בן-דודי, נרשם בקורות המושבה יחד עם הצלחתו של בן-איכרים אחר שלנו, שנסע ללמוד משפטים בלונדון ולילה אחד רקד בנשף עם מרגריט, אחותה של המלכה אליזבט, ומיד כתב על כך הביתה. אביו הסתובב במושבה והראה לכל אחד את המכתב, והיתה לנו הרגשה שהנה התקרבנו למלכות גם מעבר לאותם ימי הולדת של קינג ג'ורג' החמישי, אדוארד השביעי וקינג ג'ורג' השישי, שהיינו חוגגים בבתי-הספר לאחר שהפסקנו לחגוג את ימי הולדתם של הסולטן עבדול-מג'יד, עבדול-חמיד, עבדול-עזיז ועבדול-פילטיז.

לימים, כשהתגרשה מרגריט והתפרסמו התמונות והסיפורים על הנסיכה-האחות המרבה לחכך את ערוותה ברכיבה על סוסים, שתוייה ומנבלת את הפה, הרגשנו מבוזים, כאילו פגעה בכבוד המושבה.

* הסוליות החסרות: לדברי בן-דודי הן הוחזקו כדי שאם יהיה צורך לעצור מישהו מן ה"פורשים", אלה אנשי אצ"ל במושבה שהסבו צרות לארגון ההגנה שהיה משותף לשמאל ולאיכרים גם-יחד, והטילו "מגביות" על האיכרים, שהיו מעשי שוד למען קופתם – יהיה אפשר לשתול סוליית-חשיש בבגדיו של איש האצ"ל בטרם יוסגר למשטרה וכך להיפטר מעונשו למשך זמן רב.

[חלקים מהפרק מיוסדים על סיפוריו של אהרון בן עזר, בנו של דודי ברוך בן עזר ראב, וכן על קורות הפגישה שלי עם דוד בן גוריון כאשר ריאיינתי אותו לסדרה "מחיר הציונות" שהיתה לספר "אין שאננים בציון"].

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

מנחם רהט

להצלחה באמת אבות רבים ואין זו מליצה

עם כל הכבוד לטייסי חיל האוויר ולמערכת המדינית בראשות נתניהו, שעשו עבודה מצויינת במהלך 'עם כלביא', אין לשכוח את חלקם של רבבות הישראלים שתרמו כל אחד בעיתו ובזמנו להצלת עם ישראל בתאריך ההיסטורי י"ז בסיוון תשפ"ה.

ההישגים הצבאיים-טכנולוגיים הבלתי נתפסים, שחווינו בימים האחרונים בחזית האיראנית, מאז יצאה לדרך מלחמת המנע האמיצה 'עם כלביא' (ששמה אגב לקוח מפרשת השבוע של שבת זו), הם בראש וראשונה פרי נחישותם, כישוריהם ויכולותיהם של טייסי חיל האוויר עזי הנפש שהוציאו אל הפועל ביעילות מדוייקת להפליא את פקודות המבצע. נתקיימו בהם דבריו וינסטון צ'רצ'יל ראש ממשלת בריטניה, ב-1940: 'מעולם לא חבו רבים כל כך למעטים כל כך." 

אולם אי אפשר להתעלם מכל המעטפת הנדרשת להם, כדי שהמשימות שהוטלו עליהם יבוצעו ללא דופי, ברמת איכות ואמינות שאין למעלה מהם. המעטפת כוללת טכנאים ובקרים ומפקדים ורבים אחרים, שמסייעים לממש את היעד של שליטה מוחלטת בשמי טהרן (מי היה מאמין לפני שבוע בהיתכנותו של משפט זה, שנתפס עד אז מופרך לגמרי). המעטפת היא גם אנשי הסייבר למיניהם ולמקצועותיהם, דמויות הצללים של המוסד ואנשי המודיעין היעילים, שהשיגו תיאום מודיעיני מעולה, והעניקו לנו גאווה לאומית, וכבוד עצום בעולם למדינה היהודית. אלה הם גם אנשי פיקוד העורף שניהלו את ההתגוננות בעורף, את החוסן האזרחי המבורך שהפגין העורף לאורך ימי 'עם כלביא'.

מאחורי ההצלחה ניצב עם גדול ורב של אנשי הייטק לאין מספר, שתיכננו וביצעו את כל המערכות הטכנולוגיות המדוייקות שאיפשרו לטייסים לבצע בהצלחה את משימותיהם; ועימם אנשי המוסד והמודיעין הצבאי שסיפקו מודיעין יעיל ומדוייק בזמן אמת, וקציני אג"ם שתיכננו, ומומחי הסייבר שמאחורי המסכים. יש בהם מדענים איכותיים, ויש טכנאים, מתכנתים, מפתחים, מומחי סייבר ואבטחת מידע, אנליסטים של דאטה, ועוד בעלי מקצוע במגוון תחומי הייטק, 'מיטב הנוער', אלפים רבים, שהשקיעו שנים כדי לייצר עבור מדינת ישראל מערכת הגנה רב שכבתית, שהיא היעילה ביותר בעולם.

לכל ההוגים, המדענים, היוזמים, המתכננים, המהנדסים, הטכנאים, אנשי הסייבר, מנתחי המידע ושאר העוסקים בגיוס הטכנולוגיה העילית לטובת ביטחונו של עם ישראל - נאווה תהילה. שכרם ישגה מאוד.

אבל מעבר לכל צבא המומחים הזה, מגיעה תודה מיוחדת לראש הממשלה בנימין נתניהו, שניצח על כל האופרציה ההתקפית באיראן, שעבדה ועובדת בדייקנות של שעון שווייצרי. כן, כן. אותו נתניהו שפישל ב-7 באוקטובר ולפניו, כשבנה על זה שהחמאס הוא נכס, ושהתפתה להאמין שהחמאס מורתע, ושדאג להזרמת מזוודות הכסף לתעשיית המוות של החמאס, ושיריביו טענו כלפיו 'אתה הראש אתה אשם,' הוא האיש שמגיעה לו האמירה 'אתה הראש אתה המנצח אתה המצביא'; לא רק מפני שעמד בראש ההיערכות לקראת הרגעים המכריעים של ה-13 ביוני 2025 (תאריך שחייב להיזכר לטובה בדברי ימי המדינה, בדיוק כשם שה-7 בנובמבר 2023 ייזכר לרעה), אלא גם מפני שנטל על עצמו, ברגע הקריטי, את ההחלטה הגורלית להוציא לדרך את מטוסי חיל האוויר. בלעדיו, ייתכן שכל הטכנולוגיה שמאחורי התקיפה באיראן עד כדי הצגת אימפריית הרשע הפרסית כנמר של נייר, היתה מחלידה במחסנים ברחבי המדינה.

תודה מגיעה גם לשרי הביטחון בזמנם, שכל אחד פעל במשמרת שלו להוסיף שכבה נוספת למערכי ההגנה מול האיום האיסלמיסטי. כך למשל שר הביטחון עמיר פרץ, שזכה לקיתונות של לעג כשפורסמה בפברואר 2007 תמונתו עם משקפת אטומה שדרכה הוא 'צפה' אל שדה הקרב. אותו פרץ ממש כפה על מערכת הביטחון לתכנן ולייצר מערכת כיפת ברזל לירוט רקטות וטילים קצרי טווח, שהפכה למרכיב חיוני בהגנה על העורף הישראלי.

דובר צה"ל לשעבר אבי בניהו, מזכיר בהקשר זה של חלוקת תודות וכיבודים, את שר הביטחון מישה ארנס, שזכה לביקורתיות עוקצנית מידיו של בניהו בעת ששימש עדיין כתבו הצבאי של 'על המשמר' המנוח ויו"ר תא הכתבים הצבאיים.

בניהו מזכיר כי רק חזונו ועקשנותו של שר הביטחון לשעבר משה ארנס ז״ל, כפו על צה״ל "בכוח ובניגוד מוחלט לדעת הרמטכ״ל וצמרת הצבא דאז," את הקמת פיקוד העורף, את מערכת הנשק מפני טילים בליסטיים ואת פיתוח הלווין הצבאי 'אופק' שמרחף מעל הגלובוס ומאפשר לנו להיות כמעט בכל פינה באיראן מבלי להיות שם.

בניהו: "לשלושת אלה תרומה אדירה למה שיש לנו היום, לביטחוננו ולהגנתנו. תודה מישה ארנס. אנחנו זוכרים ומעריכים. יהי זכרו ברוך."

אין צורך היום להכביר מלים בדבר חיוניותו של פקע"ר, פרי חזונו של ארנס, לביטחונה של האוכלוסייה בישראל. גם מערכת חץ 3, טיל נגד טילים חוץ-אטמוספירי ליירוט טילים בליסטיים בחלל, חיונית מאין כמוה. ארנס הוא זה שדחף את הרעיון, השיג כ-600 מיליון דולר מאמריקה לפיתוחה בישראל. מערכת חץ 3 היא הנדבך העליון במערך ההגנה הרב-שכבתית של ישראל, שיעילותה עד למרחק של 2,500 ק"מ, וחסרונה היחיד הוא מחירה הגבוה – 2 מיליון דולר לרקטה אחת.

על לוויין הריגול המשוכלל אופק, המקיף את כדור הארץ אחת ל-90 דקות ונע בגובה נמוך, קשה להכביר מילים, חוץ מאשר היותו העיניים של המדינה.

שר ביטחון נוסף שזכאי לקרדיט בהקשר למלחמת 'עם כלביא', הוא שר הביטחון לשעבר גנץ, שיזם מירדף נחוש אחר אמיר עלי חאג'יזאדה, מפקד זרוע האוויר והחלל של משמרות המהפכה, שחוסל רק השבוע בטהרן.

תמונתו של הקצב הטהרני חאג'יזאדה, הדמות השנייה אחרי קאסם סולימאני, התנוססה מדי כמה שבועות בדיונים הביטחוניים שנערך בלשכת שר הביטחון. חאג'יזאדה היה זה שדחף את הטרור האיראני באזורנו, והאיץ במשטר האייתולות לבצע עוד ועוד תקיפות. היה סמל התוקפנות, היצירתיות ההרסנית וחוסר המעצורים, של המשטר האיראני ומשמרות המהפכה ברוח סולימאני.

בכור שטן זה היה חלק מרכזי בקבלת ההחלטות לירות על אוניות בים האדום, ממובילי המתקפה על מתקני הנפט בארמקו שבסעודיה, והוא שקידם את הייצור של טילי שיוט וכטב"מים שנמצאים בכל המזרח התיכון ומאיימים על כל האזור ומעבר לו, והוא גם הוביל מתקפות נגד בסיסים אמריקאיים.

גנץ: "הוא זה שדחף קדימה את מעשי הטרור הקשים ביותר של איראן בשנים האחרונות. סגירת החשבון איתו השבוע ע"י ישראל, העלתה תרומה נוספת ליציבות האזור והעולם. חיסולו הוא מסר לטרור העולמי כולו ותרומה לביטחון של ישראל, האזור והעולם."

כשאנו משבחים, ובצדק, את המנהיגים המדיניים והצבאיים, את הטייסים ושאר אנשי הביצוע ואנשי השטח, כולל אנשי הצללים, על הישגי 'עם כלביא', אל נשכח את כל הלשעברים, שכל אחד מהם תרם שכבה נוספת למערכת ההגנה הרב שכבתית של עם ישראל.

מנחם רהט

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אתה יודע שאני אוהב לקרוא את כתבותיה של עדינה בר-אל, בעיקר משום שהיא כותבת על הווי שהיה מוכר לי בנעוריי ובצעירותי, ואף זכיתי ללמוד באותו בית ספר תיכון עם נערים ממרחביה המושב.

הפעם עדינה כתבה על משפחת חלוצים הקשורה בשתי המרחביות – המושב והקיבוץ, וביסמין סרטני שמנהלת את "החצר הגדולה" המתעדת את המפעל החלוצי במקום. גולדה מאיר הייה חברה בקיבוץ מרחביה, וטענה שלא ברור מדוע לטפל בתינוקות נחשב לפחות חשוב מלטפל בפרות (היגד לא כל כך פמיניסטי), ולעומתה, מנהיג מפ"ם, מאיר יערי, שלא עבד, כי עליו להקדיש זמן לחשוב איך לקדם את מעמדו של הפועל העברי על  פי ההשקפה המרקסיסטית-לניניסטית.

שלך –

משה גרנות

* אהוד יקר, אמרת  "צ'רצ'יל" על ביבי למגינת ליבם של כמה מקוראיך, ולא ידעת כמה צדקת  והתנבאת.

בברכה,

חוה ליבוביץ

אהוד: אחד מקוראיי הכותבים כאן, שכיום משבח את נתניהו כמי שכפאו שד, נהג לפני המלחמה לכנותו "סמרטוט" ובעוד כינויי גנאי שוודאי היו משמחים מאוד את יחיא סינוואר ואת שקמה ברסלר – וזאת ממש כשם שבשעתם כותבים ישראלים צבועים רבים וחשובים, גם סופרים "חשובים" שלנו, ממש מצפון האומה שחירפו וגידפו את רבין לפני הירצחו – היטיבו כל כך להספיד אותו מעל כל במה ציבורית והמשיכו להיות מצפון האומה.

חוה ליבוביץ: חחחחחחההה אהוד – גרטה טונברג [ציטוט: ממקורות הש"י] והז-ן הפלסטיני או יהודי. הצחקת אותי מאוד.

* אהוד שלום, ההתנפלות הבהמית [ציטוט מדבריו] של אורי הייטנר חובב שמות התואר על הפונדמנטליסטים [לדבריו] בליכוד בסוגיית מיהו יהודי ועל גלית דיסטל אטרביאן בפרט, בלתי ראויה ומביישת את הכותב.

לדעתי זכותו של העם היהודי שהריכוז האורתודוכסי הגבוה ביותר שלו יושב בציון לקבוע מה יהיה הזרם הדומיננטי הדתי במדינתו שיקבע בסוגיית מיהו  יהודי. לא אורי הייטנר הוא הקובע.

והשירבוב שלו את הציונות לנושא הקונטרוברסלי איננו לעניין. כשם שיהודי ארץ ישראל הדתיים אורתודוכסים ברובם אינם כופים על יהודי ארה"ב במה להאמין ולאיזה זרם דתי ברצונם  להשתייך, כך

אל להם ליהודי התפוצות, שרובם רפורמים, לכפות את דתיותם ואמונתם על יהודי ארץ ישראל. אורי הייטנר, שאמירותיו על חשיבות האחדות חוזרות ונשנות, בכלל לא שם לב שהוא זה שיוצר שיח מפלג ורודני – ולא גלית דיסטל אטרביאן והפונדמנטליסטים מהליכוד, וזאת משום שהוא מכניס לסוגיית מיהו יהודי הרגישה סוגייה חדשה  והיא מיהו ציוני בעיניו ומי לא. מי כשר בעיניו כציוני דגול לדוגמא יצחק שמיר – ומי מלאך חבלה לא ציוני בעיניו ופסול.  וכל אחד יודע למי הוא מתכוון.

ישנם נושאים לאומיים  רגישים ואף כואבים כמו סוגיית מיהו יהודי שצריכים להיפתר באופן אבולוציוני  דורשים סבלנות ולתת לזמן לעשות את שלו . ולא בשיטת נאצות "ויאללה תתקדמו" הנפסדת שדוגלים בה אורי הייטנר ודומיו.

חוה ליבוביץ

* גרטה תונברג: אהוד, כאשר החיילים הסדיסטיים שלכם חטפו אותי בספינת החופש הפלסטינית שלנו "מדלין", אז אחד מהם, שמעתי שקוראים לו יודה קריות, תקע לי אצבע בתחת ולא הפסיק לסובב אותה גם כשאכלתי את הכריך שלכם עד שהגענו לנמל אשדוד שבפלסטין הכבושה נמל שהיה פעם נמל של אינדיאנים שממנו שלחו עבדים שתורים עם ילדים ללא עתיד.

וכשהגענו לנמל אשדוד לחשו לי אנשים שלכם שאני יכולה להתלונן על החייל שתקע לי אצבע בתחת אצל הפרקליטה הצבאית הראשית שלכם ואצל היועצת המשפטית לממשלה שלכם ואצל בית הדין העליון הגבוה לצדק שלכם ויש סיכוי טוב מאוד שלכם שירשיעו את יודה החייל הציוני שלכם שתקע לי אצבע בתחת, שכך גם אמר לי, לפני שרצחתם אותו, הרוזן פולקה ברנדוט השבדי שלנו. מה דעתך?

וטרם ענית לי, אולי אתה יודע איפה אפשר להשיג פסטרמה טבעונית של יהודים?

נ.ב.

וטרם ענית לי, שמעתי שלערבים יש זין גדול יותר מאשר ליהודים. מה דעתך?

נ.ב.

החדר שאליו הכניסו אותנו בנמל אשדוד כדי להכריח אותנו לראות סרט תעמולה ציוני מזוייף היה חדר מלוכלך מלא כינים ועכשיו יש לי גרדת מציקה בפיפי והרופא השבדי שלי קורא לה "מונדיבושקס ציוניות". אולי יש לך איזו משחה טובה נגד כיני ערווה שאתם היהודים המצאתם במכון הביולוגי בנס ציונה?

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!

אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.

*

קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:

https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz

*

את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!

רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים נהדרים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,187 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

בקובץ גדול אחד של גיליונות 1-29, 2022-2024.

עד כה נשלחו עם הופעתם קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל