פעמיים בשבוע

גיליון מס' 2069

יום שש מאות ארבעים ושמונה למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור ביהודה ושומרון והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2185 נמענים

[שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות. יום שני, ד' בתמוז תשפ"ה, 3.7.2025.

עם 3 צרופות לכתבתה של עדינה בר-אל.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה." [147 שנים לפתח-תקווה].

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: אֲנִי מְשַׂחֶקֶת בְּתַעֲלוּמוֹת. // ד"ר רון בריימן: מדינת המעמקים ומלחמת אלפי הימים. // אורי הייטנר: 1. צרור הערות 2.7.25. / 2. המחדל בקליפת אגוז. // יוסף אורן: על ספרו החדש של סַמי בַּרדוגו "ויפה היתה שעה אחת קודם". // עדינה בר-אל: נגר – משפחה למופת בחזית ובעורף. // אהרון מורג: ראיון עם אורגד ורדימון בן ה-85, מפיק "שיער". // רוֹן גֵּרָא: שִׁירִים. // אהוד בן עזר: "הנאהבים והנעימים", במלאת 40 שנים לצאתו לאור של הרומאן. מחברת שנייה. המשך 4. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. 2001. פרק שלושים ושישה: היינן הצרפתי החרמן מסייה אנרי פסקל. רצח והתאבדות בבאר הנטושה. // אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר. שירים 1995-1955. שער ראשון: שירים מוקדמים. המסע לארץ הודו. // מנחם רהט: עָם כְּלָבִיא: הנס והמעשה. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

חַי בִּי הַבַּיִת

*

אֲנִי מְשַׂחֶקֶת בְּתַעֲלוּמוֹת

מִשְׂחַק-בֻּבּוֹת

יוֹם יוֹמִי;

הִנֵּה קָמָה אַחַת:

וַהֲלִיכָתָהּ מְדַדָּה  –

אֶל גְּבוּלוֹת הָאֹפֶק;

אֲנִי נִגְרֶרֶת אַחֲרֶיהָ

בְּחַבְלֵי-קֶסֶם;

אַחַת עִוֶּרֶת  –

רַק כִּתְמֵי-צֶבַע  –

מִתַּחַת הַשְּׁמוּרוֹת  –

עוֹלָמָהּ;

אֶחָד גֵּא

כְּחֹל-עֵינַיִם  –

קוֹרֵא לִי בַּחֲלִילוֹ

וַאֲנִי  –

בְּחֶבְרָה טוֹבָה;

כָּל עוֹד אֲנִי  –

בַּצְּרִיחַ-הַלָּבָן

וְאִלּוּ  –  אַרְצִי הַבּוֹעֶרֶת

בְּהַפְסָקוֹת אֶת קִיּוּמָהּ

וְאִלּוּ מַלְכִּי

עוֹד בַּצְּרִיחַ הַלָּבָן  –

שֶׁעַל הַיְאוֹר  –

בַּחַיִּים, חַיָּתוֹ;

הָיִיתִי הוֹזָה

אֶת כָּל הַתַּעֲלוּמוֹת

וְהָיָה זֶה חֶלְקִי  –

הַטּוֹב בַּחַיִּים;

נִסִּים, פְּלָאִים

תְּהוֹמוֹת

וְחִידוֹת לְבָנוֹת  –

רוֹעוֹת בְּעֶדְרֵי צֹאנִי  –

בְּלִי פַּחַד;

וַאֲנִי יוֹדַעַת  –

שֶׁאֲנִי "מֵעֵבֶר לַמָּסָךְ"

וְעֶדְרֵי-הַפְּלָאִים

נִמְשָׁכִים לָנֶצַח.

•

1976

• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

ד"ר רון בריימן

מדינת המעמקים ומלחמת אלפי הימים

מדינת ישראל ועם ישראל התוודעו לפני כמעט 6 עשורים לצירוף המילים "מלחמת ששת הימים". לאחרונה נוסף ביטוי בעל מבנה דומה, "מלחמת שנים עשר הימים", בהקשר של המלחמה מול איראן. נראה כי במקומותינו מתקיימת מלחמה נוספת הראויה למבנה מסוג זה, "מלחמת אלפי הימים". הכוונה למלחמת הפרקליטות והרשות השופטת בראש ממשלה שנבחר באורח דמוקרטי והפועל ללא ליאות בחזיתות רבות. על אף כל חסרונותיו ושגיאותיו, ב"מלחמת שנים עשר הימים" התגלה ראש הממשלה כאדם הנכון במקום הנכון. "מלחמת חרבות הברזל" טרם הסתיימה וב"מלחמת שנים עשר הימים" עלולים להיות בעתיד סבבים נוספים, אבל מציאות קשה זו אינה מונעת את הפרקליטות והרשות השופטת מלהמשיך את המהפכה המשטרית/משפטית ומלנסות להכפיף את צרכי המדינה הדחופים והחיוניים ליעדים ולגחמות של הפרקליטות והרשות השופטת. מדינת המעמקים עושה במדינת ישראל כבתוך שלה. בפועל היא חוד החנית של האופוזיציה.

הדוגמה הטרייה, וככל הנראה לא האחרונה, היא סירובו של הרכב השופטים להיענות לבקשת ראש הממשלה לדחות בשבועיים את המשך עדותו במשפטו – ההזוי יש לומר – עקב צרכים מדיניים וביטחוניים דחופים. הרכב השופטים התקפל וקיבל את עמדת היועמ"שית והפרקליטות ודחה פעמיים את פנייתו של בעל הסמכות והאחריות לקבוע מהם צרכים מדיניים וביטחוניים דחופים. הפרקליטות והרשות השופטת הן בעלות כוח רב, אבל חסרות אחריות בהקשר של ניהול צרכים מדיניים וביטחוניים דחופים, ובכל זאת לוקחות לעצמן את העוז להתערב בתפקודו של ראש הרשות המבצעת, כאילו גחמותיהן חשובות יותר מתפקידו. הפרקליטות והרשות השופטת מוכיחות שוב ושוב את ניתוקן ממציאות חיינו, ובכך שוחקות במו ידיהן את אמון הציבור בהן.

כל בעל שכל ישר, ולא רק הנשיא טראמפ, מבין שצורכי ניהול המלחמה דחופים וחשובים יותר מלוח הזמנים של משפט ראש הממשלה, אשר נמשך כבר אלפי ימים. סדר העדיפויות הלאומי מחייב שראש הממשלה יעסוק בניהול המערכות הצבאית, המדינית והכלכלית, ולא בעניינים משניים כמו המשפט ההזוי מצד אחד, או חוק הגיוס ההזוי מצד שני. אלה ואלה מיותרים בלשון המעטה, קל וחומר בימים טרופים אלה.

אבל, בישראל 2025 לא השכל הישר קובע אלא כוחה העודף של היועמ"שית. על כן אנו עדים לסדר יום ולסדר עדיפויות מעוותים. דרישתה הבלתי מתפשרת לאכוף על ראש ממשלה קלון ופרישה מן החיים הפוליטיים היא עיוות רצון הציבור ומעשה בלתי דמוקרטי. היא וחסידיה משתעשעים ברעיון האנטי דמוקרטי להוציא את ראש הממשלה לנבצרות. השאלה החשובה היא מי יוציא לנבצרות את היועמ"שית עתירת הכוח, אשר מעוותת את הפרדת הרשויות במשטר דמוקרטי תקין. במילים אחרות, הגיעה העת שיקום בעל שכל ישר אשר יחשוף את ההונאה ואת האבסורד בקיום משפט קורס במציאות חיינו, ואשר יעז לומר את הברור מאליו, המלכה היא עירומה!

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.

* * *

אורי הייטנר

1. צרור הערות 2.7.25

* שלח את עמי – אחינו יהודי איראן נמצאים תחת מתקפת נקם אנטישמית נוראה. איני יודע אם כל הפרטים שרצים ברשת נכונים, אך גם אם הם נכונים חלקית, הם מעוררים דאגה חמורה.

המידע שקראתי מדבר על מעצר של עשרות רבנים באשמת "ריגול למען המוסד" ו"שיתוף פעולה עם האויב הציוני." לפי הדיווחים, 6 נרצחו ו-850 מבני הקהילה נמצאים במעצר או תחת חקירה בעינויים.

יהיו מי שיצקצקו ויאמרו ש"הם המיטו זאת על עצמם," "הם יכלו לברוח משם מזמן," "הם כל הזמן ניסו להוכיח שהם יותר איראנים מהאיראנים ולהפגין עוינות לישראל." זה לא רלוונטי ואין זה זמן להתחשבנות. יש להרים קול צעקה בכל העולם למען אחינו, ולפעול בכל דרך לשחרורם ולאפשר את עלייתם המיידית לישראל.

* האם יחודש מיזם הגרעין – העובדה שגורמי מודיעין שונים מעריכים אחרת את תוצאות התקיפה באיראן, היא בעיניי סימן חיובי. עד כה, כאשר כולם ראו את המציאות עין בעין, זה לא נגמר טוב. מסתבר שכולם היו שבויים בקונספציות, ואנשים לא נטו להביע עמדה עצמאית, אלא פשוט הלכו בקונפורמיות עם הזרם.

אין לי ספק שהתוצאות של התקיפה מצוינות. נניח שהאיראנים הצליחו להבריח את האורניום המועשר. הרי לא מדובר בחומר שלוקחים אותו לאיזו דירה נטושה ובונים פצצה גרעינית. אחרת לשם מה האיראנים השקיעו מיליארדים בבניית מתקני הגרעין? אני מאמין שהחזרנו את תוכנית הגרעין שנים אחורה, כולל את הידע שהיה אצור במוחותיהם של מדעני הגרעין שחיסלנו.

ברור שכל עוד משטר האייתולות שולט באיראן, הוא ימשיך לחתור להשמדת ישראל. ולכן, אסור לנו להירדם בשמירה. אבל האם הם יחדשו את מיזם הגרעין? הם לבטח יחשבו היטב אם אחרי שהשקעות העתק בעשרות השנים ירדו לטמיון, האם נכון להשקיע עוד מיליארדים על מיזם, שישראל וארה"ב כבר הוכיחו יכולת ונחישות להרוס אותם? יכול להיות שהם יחליטו בכל זאת לחדש את המיזם, ותפקידנו יהיה להרוס אותו.

יתכן שכעת הבכורה תעבור למיזם הטילים הבליסטיים, שנחשבים נשק קונבנציונלי ולכאורה הם לגיטימיים. גם למיזם כזה ישראל אינה יכולה לאפשר להתקיים.

* תרומתו של נתניהו למדע המדינה – נתניהו הוא האחראי להצלחה הגדולה של מבצע "עם כלביא".

יש כמובן שותפים נוספים לאחריות: הקבינט, שר הביטחון, השר דרמר (שר החוץ האמיתי), הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר וצמרת צה"ל, ראש המוסד וצמרת המוסד, טייסי חיל האוויר, צוותי הקרקע של חיל האוויר, לוחמי המוסד, לוחמי הקומנדו שפעלו באיראן, התעשיות הביטחוניות, מדינאים לשעבר שהיו חלק מן התהליך. אבל בסופו של דבר, האחראי הוא העומד בראש. הוא זה שהתווה את המדיניות, הוא זה שקיבל את ההחלטה האמיצה, הוא זה שניצח ביד רמה על המבצע. וממנו היינו תובעים את האחריות במקרה של כישלון.

יש כאלה שאינם מסוגלים להודות בפני עצמם, או לפחות בפני אחרים, שנתניהו, שהם יצאו נגדו בחריפות כזו לאורך שנים, אחראי לאחד ההישגים הביטחוניים הגדולים ביותר בתולדות המדינה. גם אני מתנגד נחרץ לנתניהו, אבל אני שמח לשבח אותו על המהלך שהוביל. אמנם אני משוכנע שבמצב הנוכחי כל ראש ממשלה היה נוהג באותה דרך. אבל הוא ראש הממשלה, הוא החליט, הוא עשה זאת ולו נאווה תהילה.

כך אמר ראש האופוזיציה בגין לראש הממשלה רבין, בנאומו בכנסת בדיון על מבצע אנטבה: "מבקש אני לומר שלכולם הזכות, אבל ראש ממשלה הוא ראש צוות, ואולי בזכות הניסיון שהיה גם בחיי יודע אני שראש צוות, בעוד כולם אחראים, שם על שכמו עוד טיפה אחת של אחריות – ומי יודע איזה כובד לטיפה הזאת. לכן היום אומר לראש הממשלה בשם האופוזיציה: השקפותינו שונות, אנו נמנים עם מחנות שונים, בבית הזה, החופשי, ודאי עוד יהיו בינינו ויכוחים יסודיים ורציניים, ואולי אף חריפים. אבל היום הזה בכל לבנו נאמר: ראש הממשלה – כל הכבוד!"

ובדיוק מאותן הסיבות, נתניהו הוא האחראי מיספר אחד למחדל הנורא שהביא לאסון 7 באוקטובר. גם כאן יש שותפים רבים למחדל. הקבינט, שר הביטחון (הלך), הרמטכ"ל (הלך), ראש השב"כ (הלך), ראש אמ"ן (הלך), אלוף פיקוד הדרום (הלך), מפקד האוגדה (הלך), מפקד חיל האוויר, מפקדי כוחות שכשלו בשבת השחורה, קברניטים לשעבר שהוסיפו קיסמים למדורת המחדל בשעתם. אבל בסופו של דבר, האחראי הוא העומד בראש, בעיקר כאשר הוא עמד בראש לאורך עשור וחצי לפני כן. הוא התווה את המדיניות, הוא בנה את תפיסת הביטחון של התמכרות לשקט, הבלגה, הכלה, פייסנות, קניית שקט בפרוטקשן ותבוסתנות. הוא קיבל את ההחלטות. הוא עיצב את הרוח שכל המערכת התיישרה לפיה. הוא גם היה הקיצוני ביותר בדרך הזאת, כיוון שגם אם הכפופים לו אימצו אותה, לעתים הם ערערו על חלקים בתוכה ויצאו נגד חלק מן התופעה. תחתיו, "מר ביטחון", צה"ל הצטמצם, צבא היבשה הוקטן ונפגע קשות, ההגנה המרחבית חוסלה וכבשת הרש שנותרה ממנה – כיתות הכוננות, מוזערה והוחלשה מאוד. יש הטוענים שגם אם מנהיג אחר היה ראש הממשלה הטבח היה מתרחש. ייתכן, אם כי אני חושב אחרת. אבל הוא ראש הממשלה, הוא קיבל את ההחלטות, והוא אחראי לתוצאות.

יש לנתניהו תרומה גדולה למדע המדינה – תפיסת אחריות מקורית, שעוד תילמד בפקולטות בכל העולם ובכל קורסי המנהיגות והניהול. תפיסה שעל פיה המנהיג הוא האחראי הבלעדי לכל ההצלחות והוא חף מכל אחריות לכישלונות. הוא הפך את גלגול האחריות כלפי מטה לאמנות. הוא ראוי על כך לפרס ישראל למדע המדינה.

* התמזל מזלנו – מחדל ההתמכרת לשקט, שהוביל לתוצאה הבלתי נמנעת של טבח 7 באוקטובר, היה מחדל רב זירתי. התמזל מזלנו שהוא התפוצץ מול חמאס. אילו התפוצץ מול חיזבאללה התוצאה היתה מרה הרבה יותר. אילו התפוצץ מול איראן, התוצאה היתה עגומה שבעתיים. איני רוצה אף לדמיין מה היה קורה אילו הוא התפוצץ מול מתקפה רב זירתית משולבת.

* אחריות הש"ג – בעשרים החודשים האחרונים אני מרבה לכתוב על אחריותו של המנהיג לכל הצלחה ולכל כישלון. אני כותב זאת כי אני מאמין בכך, וגם כמשקל נגד לניסיונות הפאתטיים להסיר את האחריות למחדל מכתפיו של נתניהו.

הרי אם נקבל את תרבות הברחנות שלו, גם הרמטכ"ל לא אחראי. הרי יש אלוף פיקוד הדרום ויש ראש אמ"ן, שאילו רק משכו בשולי דרגותיו, הכול היה אחרת. וגם אלוף הפיקוד לא אחראי – יש  מפקד אוגדה שלא מילא את תפקידו והוא האחראי. וגם האוגדונר לא אחראי, הרי המח"ט לא הקפיד על כוננות עם שחר. וכן הלאה וכן הלאה עד הש"ג.

יחד עם זאת, חשוב לי להבהיר שאחריותו הראשית של העומד בראש אינה מסירה כהוא זה מאחריותם של הדרגים שמתחתיו. ברור שגם הרמטכ"ל אחראי, גם אלוף הפיקוד, גם האוגדונר וכן הלאה, כולל הש"ג. הש"ג, הניצב בעמדה, הוא הרמטכ"ל של העמדה הזאת, ועליו האחריות למה שנעשה בה.

הביטוי "תסמונת הש"ג" נולד בעקבות ליל הגילשונים (1987), שבה הש"ג, רוני אלמוג, שמע את יריות המחבלים וברח מהשער, ואיפשר למחבל להיכנס לתוך הבסיס, להרוג שישה חיילים בשנתם ולפצוע עשרה.

בניגוד למיתוס, האחריות לא הוטלה רק על הש"ג, אלא המח"ט הודח וגם אחרים בשרשרת הפיקוד. אך במקרה הזה, בוודאי שעיקר האשמה היא על הש"ג מוג הלב. היתה עמדה אחת שבאחריותו ואחריותו עליה מלאה. הייעוד שלו הוא לתת מענה בדיוק לרגע שבו מחבל מנסה לחדור לבסיס. הוא ברח ולכן הורשע, בצדק, ונדון לשנה וחצי מאסר.

העומד בראש נושא בעיקר האחריות, אך אין היא ממעיטה כהוא זה מאחריות כל הדרגים שמתחתיו.

* מזיק יותר משוברים שתיקה – ראש ממשלה פטריוט אינו מפמפם לנשיא מעצמה זרה את דיבת מדינתו רעה, ואינו מזמין ממנו מתקפות מרושעות ושקריות על מערכת החוק, המשפט והצדק של מדינתו.

כפי שאנו סולדים מחלאות בתוכנו שמוציאים בעולם את דיבת צה"ל, כך עלינו לסלוד ממי שמוציא את דיבת מערכת המשפט, וכשהנ"ל אינו ראש ארגון קטן ושולי כ"שוברים שתיקה" אלא ראש ממשלת ישראל, המעשה נואל וחמור יותר.

* מבחן הריבונות – אם בשלב הבא בספירלת הטירוף נתניהו יבקש מטראמפ לאיים באמברגו נשק על ישראל אם משפט נתניהו לא יבוטל, מישהו יופתע?

קיומו של המשפט עד תום ומיצוי הדין היו לאבן בוחן לעצם ריבונותה של המדינה היהודית.

* מבחן השוויון בפני החוק – משפט נתניהו חייב להתנהל עד מיצוי הדין. קיומו של המשפט עד תומו הוא מבחנה של מדינת ישראל – מבחן השוויון בפני החוק. מדינה שאין בה שוויון בפני החוק, וראש הממשלה אינו כפוף לחוק כמו כל אזרח, אינה מדינת חוק. מדינה שאינה מדינת חוק – אינה דמוקרטיה. זהו מבחנה של הדמוקרטיה הישראלית.

וכאן נשאלת השאלה – ובכל זאת, על ראש הממשלה לנהל מדינה, הוא אחראי על ביטחונה, הוא יכול לעשות זאת כאשר במקביל הוא מעיד ימים שלמים במשפטו? זו אכן סוגיה נכבדת. אך הרי את התשובה לכך נתן נתניהו עצמו והדהדו מאמיניו – נתניהו הוא אדם-על וזה ממש קטן עליו. ובכל זאת, הבעייה היא אמיתית, ולכן בית המשפט הולך מאוד לקראתו, בדחייה של חודשים רבים בתחילת המלחמה ובביטולי ימי דיונים רבים במהלך העדות. בית המשפט מאזן בין הערך המקודש של השוויון בפני החוק לבין ההתחשבות בצרכי המדינה ובתפקידו של נתניהו כרוה"מ. יתכן שהשופטים טעו במקרה זה או אחר לקולא או לחומרה, אך החלטות בית המשפט בהחלט מאוזנות.

נקווה שלא יהיו עוד ראשי ממשלה מושחתים ושהסוגייה לא תעמוד שוב על הפרק, ובכל זאת, יש להבטיח בחקיקה שהדבר לא יקרה שוב. החלטת ה-11:0 הייתה מחויבת המציאות, בג"ץ בשום אופן לא יכול היה להחליט אחרת, כיוון שהחוק בעניין חד-משמעי ואינו ניתן לפרשנות. בניגוד לעלילות של שונאי בג"ץ ולפנטזיות של הפונדמנטליסטים של החוק (הקרמניצרים למיניהם) בית המשפט פוסק על פי חוק. אבל את החוק יש לשנות. יש לחוקק חוק, הקובע שמי שהוגש נגדו כתב אישום לא יוכל לכהן כראש הממשלה ולא להתמודד על ראשות הממשלה. זאת, הן כיוון שאנו נוכחים עד כמה תפקודו של ראש הממשלה נפגע בגלל המשפט ויותר מכך, כי מבחינה מוסרית, מי שנאשם בפלילים אינו אדם שראוי לכהן כראש הממשלה.

מתנגדי החוק טוענים, שאין זה סביר ש"פקיד" אחד שלא נבחר בידי הציבור יקבל החלטה שתסכל את בחירת הציבור. כמובן שהצגת העניין כהחלטה של איש אחד דמגוגית. גם אם ההחלטה הסופית היא של אדם אחד – היועמ"ש, היא מסתמכת על ראיות שהביאו להמלצת המשטרה והפרקליטות לפני שהגיעו ליועמ"ש, שאף מנהל שימוע לפני החלטתו. ואף על פי כן, יש היגיון בטענה הזאת, ולכן אני מציע שהחלטה של היועמ"ש להעמיד את ראש הממשלה לדין, תעבור ערכאת אישור נוספת – צוות של שלושה שופטים בדימוס יהיה חייב לבחון את החלטת היועמ"ש על סמך הראיות, ורק אם הוא יאשר את החלטת היועמ"ש, יוגש כתב האישום.

[אהוד: בשיגעון הגדלות שלך אתה מכנה את נתניהו "סמרטוט", ו"מושחת" והיית מונע ממנו להיות ראש ממשלה בגלל כל מנוול שמגיש נגדו כתב אישום באישור הפרקליטות הלעומתית! וכך היית מונע גם את מיטוט איראן הגרעינית, שהתרחש גם בזכותו וביוזמתו. האין גבול להתפלפלות שלך ולשטויות שלך בשנאתך לנתניהו! הצעתי לך לפנות דחוף לפסיכולוג.

אגב, היטלר לא אשם בפרוץ מלחמת העולם השנייה, אשמים בריטניה, צ'מברליין וצ'רצ'יל].

יש המציעים את "החוק הצרפתי", שעל פיו הליך נגד ראש הממשלה ידחה עד סיום תפקידו. בעיניי זו חוק המעודד שחיתות ציבורית ומעמיד את ראש הממשלה מעל החוק ולכן הוא פסול מעיקרו. אבל אם כבר מחוקקים חוק כזה, חובה להצמיד אליו הגבלת קדנציות כמקובל בצרפת. הגבלה לשתי קדנציות נכונה גם ללא קשר לכך. אבל ברור שחוק צרפתי ללא הגבלת כהונות הוא שחיתות בריבוע.

ומה באשר לחנינה? אם נתניהו יורשע, זכותו ככל מורשע להגיש בקשה לחנינה. אם יעשה כן, שיקולי הנשיא כבר לא יהיו של מידת הדין אלא של מידת הרחמים. אדרבא, שיחון אותו. אבל המשפט חייב להתקיים עד תומו, בלי הנחות.

[אהוד: אני מניח שנתניהו לא יסכים לחנינה כי תהיה בכך הודאה מצידו שהוא אשם. הדרך היחידה היא ביטול משפטיו ופיטוריהם והעמדתם לדין של מי שהגישו נגדו את התביעות העומדות על כרעי תרנגולת ושמטרתן היתה להדיח אותו באמצעים לא דמוקרטיים, ובעקיפין, כתוצאה מכך, גם להשאיר על כנו את האיום הגרעיני האיראני על קיומה של מדינת ישראל!]

* התייחסותי למשפט נתניהו – מאז ראשית חקירות נתניהו וגם עתה במהלך משפטו המתקדם, אני מקפיד לא לחוות דעה באשר לאשמתו או חפותו של נתניהו. כמו כל נאשם, עומדת לו חזקת החפות. אני בוטח במערכת המשפט הישראלית ובטוח שנעשה לנתניהו משפט צדק. וגם אם אחשוב שבית המשפט טעה בסוגיה זו או אחרת, איני מפקפק בתום לבם של השופטים.

איני מתייחס לשאלת אשמתו, אך יש כמה נקודות עקרוניות שהרביתי לאורך כל שנות הפרשה לכתוב אותן, ואני עומד עליהן גם היום.

א. בישראל אין תפירת תיקים. בוודאי ובוודאי שאי אפשר לתפור תיק לאישיות ציבורית, שעיני הציבור והתקשורת בוחנים כל צעד ושעל בחקירתו. הטענה, שמאות רבות של שוטרים, פרקליטים והיועמ"ש – מקורבו של נתניהו, איש ימין דתי מובהק, תפרו תיק נגדו, ואיש מן המעורבים לאורך כל השנים לא פתח ולו סדק צר, שיאושש את הטענה הזו, אינה מתקבלת על הדעת. זו פשוט קונספירציה מכוערת וחסרת שחר.

גם אם בית המשפט יזכה את נתניהו פה אחד מכל הסעיפים מחוסר אשמה, אין זה אומר שנתפרו לו תיקים. בית המשפט אינו קבלן הרשעות, וכאשר הוא מזכה נאשם, אין זה אומר שתפרו לו תיק. זה אומר שלא היה די בראיות כדי לשכנע את בית המשפט להרשיע, ו/או ההגנה הציגה טיעונים ששכנעו את בית המשפט לזכות את הנאשם.

ב. ברור שאין שחר לטענה ש"מותר לקבל מתנות." אסור. יתר על כן, די במה שנתניהו מודה בו בנושא המתנות, כדי להעיד על שחיתות עמוקה, בלי קשר לשאלה, שבית המשפט יפסוק בה, אם נחצה הרף הפלילי. שחיתות ציבורית אינה תמיד פלילית. לא כל מה שאינו פלילי ראוי ומותר. אדם מושחת אינו ראוי לכהונה ציבורית, גם אם לא עבר על החוק. ובכל מקרה, החוק אינו מאפשר קבלת מתנות.

ג. הטענה שאין דבר כזה שוחד באמצעות כתבות בעיתונים חסרת שחר. לדוגמה, מי שהיה ראש העיר רמת גן, אורי עמית, הורשע בלקיחת שוחד של כתבות אוהדות במקומון. בית המשפט יחליט אם במקרה של נתניהו היה שוחד.

* יוזמה לקידום השחיתות – מה עומד מאחורי היוזמה של הליכוד לבטל את הוועדה לבדיקת מינוי בכירים? ההיפך מהמניע של הקמת הוועדה.

הוועדה הוקמה כדי למנוע מינויים מושחתים ולהבטיח את טוהר המידות וניקיון הכפיים של בעלי התפקידים הבכירים בישראל.

מטרת ביטול הוועדה היא לקדם שחיתות ולבחור לתפקידים הבכירים אנשים שאינם נקיי כפיים.

הם רוצים להחיל את הקקיטוסקרטיה גם על התפקידים הבכירים בישראל.

כמובן שאם היוזמה תתקבל, היא תהיה תקפה מהכנסת הבא, ואני מקווה ומאמין שאז יהיה בכנסת רוב נגד שחיתות.

* החלטה אחראית – אני מקווה שבג"ץ יקבל מחר החלטה אחראית.

מהי החלטה אחראית?

אור ירוק לראש הממשלה ולממשלה למנות את ראש השב"כ, בכפוף לאישור ועדת גרוניס.

ראש השב"כ הממונה יהיה מנוע מכל מעורבות בחקירת פרשת קטארגייט.

ובא לציון גואל.

* האנרכיסטית הפרועה –ההתפרעות באולם בית המשפט של הכנופיה החוליגנית בראשות ח"כית ה[---]ת הפרחחית טלי גוטליב, היא אנרכיה אלימה וניסיון גנגסטרי להלך אימים על שופטי ישראל.

את האנרכיסטית הפרועה הזאת צריך להדיח הרבה לפני איימן עודה.

העירו לי פעם, שזה לא יפה שכתבתי, שאיני מכנה אותה בהמה כדי שלא לפגוע בציבור הבהמות, ולכן איני כותב זאת.

* אין זכות מוסרית – לכנסת שנתנה לראש כנופייה פשיסטית, גזענית, עבריינית אלימה כוח כמעט בלתי מרוסן, אין זכות מוסרית להדיח ח"כ ממפלגת אופוזיציה קטנה וחסרת השפעה, בשל דיבורים, נתעבים ככל שיהיו.

יתר על כן. הח"כים יודעים שהח"כ האנטי ישראלי הקנאי ביותר הוא עופר כסיף, ובכל זאת התלבשו על הערבי.

אני מקווה שהח"כים באופוזיציה יצביעו נגד ההדחה.

* אש חיה – מי שמיידה אבנים על חיילי צה"ל ומנסה לדרוס אותם הוא מחבל. יש לירות לעברו אש חיה על מנת להרוג.

* מי אחראי לתקיפת חיילי צה"ל – בלי התמיכה והעלמת העין מהפוגרומים בערבים, הפורעים לא היו מעזים לעבור שלב ולתקוף את חיילי צה"ל. מי שנתנו להם לפרוע באין מפריע, אחראים למתקפותיהם האלימות על צה"ל, שאם לא ייעצרו, לא רחוק היום שבו יותרו לפרסום שמות של חיילי צה"ל שנרצחו בידי קין.

האחראי הראשי הוא ראש הממשלה נתניהו, שמינה את הדוצ'ה שלהם לשר בממשלה ועוד לשר הממונה על ביטחון הפנים במדינה. והוא אחראי לכך שראש הכנופייה בתפקיד כבר שנתיים וחצי והוא עוד לא בעט בו. (אגב, אהוד מרבה להזכיר שכיניתי את נתניהו סמרטוט. אני ממליץ לו לעלעל בגיליונות חב"ע ישנים, והוא יראה שהגדרתי זאת אך ורק בהקשר אחד – בחולשתו מול ראש הכנופייה, שמהתל בו ומכשכש בממשלה. אכן, התנהלותו מול ראש הכנופייה סמרטוטית).

האחראי השני הוא שר הביטחון ישראל כ"ץ. הוא הריבון ביהודה ושומרון, והוא לא נקף אצבע למול הפרעות שאותם נערי זוועות ביצעו נגד ערבים בחודשים האחרונים. מיד עם כניסתו לתפקיד, הודיע כ"ץ שלא יאשר מעצרים מנהליים נגד מחבלים יהודים, למרות שהוא יודע שאי אפשר להילחם בטרור בדרכים קונבנציונליות בלבד, ומעצרים מנהליים הכרחיים במלחמה בטרור.

שניהם יכולים לתקן את דרכם. כ"ץ, אם ייצא למלחמה נחרצת ונטולת פשרות, עם אפס סובלנות, נגד הנגע הזה. חבריי ביו"ש טוענים שמדובר ב-200 נערים. נניח שהם טועים וזה 400. יש לעצור מיד את המאות הללו, לפרק את החוות שלהם ולעשות את כל הדרוש כדי למוטט את הטרור הזה.

ונתניהו יכול להדיח עוד היום את ראש הכנופייה ואת הכנופייה.

אם לא יעשו כן, אין שום ערך לגינויים שלהם.

* מתי כ"ץ יתעשת – מי שאמון במדינת ישראל על המלחמה בטרור הוא השב"כ. כשהמחבלים יהודים, הטיפול צריך להיות בידי מה שקרוי "המחלקה היהודית", עם כל הסמכויות שבידיה לחקירת טרור.

במקום לחזק את "המחלקה היהודית", השר כ"ץ החליט להעביר את הטיפול למשטרה, למרות שהוא יודע, שהמשטרה כפופה לדוצ'ה של המחבלים, שיעשה הכול כדי לסייע להם.

רק אחרי שהם ירצחו חייל הוא יתעשת?

* לעבור למעשים – כל ראשי ההתיישבות ביו"ש מאוחדים בגינוי והוקעה של ההתקפה על לוחמי צה"ל בבנימין, וטוב שכך. חסר גינוי לפרעות שהם מבצעים בערבים, החמורות לא פחות.

ההודעה חשובה אך אין די בדיבורים, יש צורך במעשים. על ההנהגה לפעול יד ביד עם השב"כ לביעור הנגע הזה. אני מצפה מרבני יש"ע ומכל מנהיגי הציבור לקרוא לכל הציבור להעביר ביוזמתם כל מידע שיש בידם על המחבלים הללו לשב"כ ולכוחות הביטחון.

* הדלת המסתובבת – ה"גינוי" בקריצה של ראש הכנופייה לחייליו שתקפו את חיילי צה"ל, הזכיר לי את ה"גינויים" של ערפאת לפיגועי טרור.

* שר תומך טרור – המפקד לשעבר של כלא איילון, גונדר-משנה שי פרנסה, הודח מתפקידו בבית דין משמעתי בגין הטרדה מינית של עובדת שב"ס הכפופה לו. הדחה על רקע זה מוצדקת, גם אם מה שהניע את הגורמים שמעליו היו סיבות אחרות.

אך בלי קשר לשאלת הדחתו, הממצאים שהוא הציג בעתירתו, חייבים להטריד כל אזרח בישראל. השר לביטחון לאומי של מדינת ישראל, מתערב אישית או שולח את הכפופים לו להפעיל לחץ להקלות למחבלים יהודים המקורבים אליו, ובהם המחבל הרוצח בן אוליאל שהצית למוות בשנתם תינוק והוריו. השר לביטחון לאומי הוא תומך טרור מנעוריו, הורשע בתמיכה בטרור והיום הוא מנצל את מעמדו הבכיר לתמיכה בטרור. עצם העובדה שראש כנופייה גזענית פשיסטית טרוריסטית הוא שר בישראל, היא כתם בל יימחה בהיסטוריה של העם היהודי.

* הגדרה חלופית – כאשר יאיר לפיד אומר "עידוד הגירה" וכאשר בן גביר אומר "עידוד הגירה", הם מתכוונים לשני דברים שונים. בן גביר מתכוון להרעבתם והתעללות בהם כדי לדחוק אותם לים. לפיד מתכוון לאפשר למי שרוצה בכך לעזוב, אולי גם לשכנע פלשתינאים שזה כדאי להם. הצעתו של לפיד, בניגוד להצעתו של ראש הכנופייה, לגיטימית לחלוטין. אבל כדאי שימצא הגדרה אחרת, כי ראש הכנופייה כבר השתלט על ההגדרה הזאת, כביטוי מכובס למזימתו.

* שטח ישראלי – על פי אהוד יערי, שהוא מקור אמין מאוד בעיניי, הדיונים על הסדר "ביטחוני" עם סוריה כוללים הכרזה ישראלית ש"חוות שבעא" הן שטח סורי ולא לבנוני.

"חוות שבעא" הן הר דב, או כתף שיאון. זה לא שטח סורי ולא לבנוני אלא ישראלי. הוא חלק מן המפה שצורפה לחוק הגולן, שבו הכנסת החילה את ריבונות ישראל על הגולן, לפני 44 שנים.

אין לממשלה שום סמכות להכריז הכרזה כזאת. על פי חוק יסוד משאל עם, ויתור על שטח ריבוני מחייב משאל עם, אלא אם כן תמכו בו 80 ח"כים.

נתניהו כבר ניסה למסור את הגולן לציר הרשע של אסד ואיראן, הן בימי אסד האב והן בימי אסד הבן. הוא חוזר לסורו ול"סוריו"?

* קמפיין הלבנה – בימים האחרונים נערך בישראל ובמערב קמפיין הלבנה למנהיג הג'יהאדיסט של סוריה א-שרע (אל ג'ולאני). האם קטאר שוב בוחשת ומממנת?

* הזהו שלום? – אם ירדן מסרבת להופיע נגד ישראל באליפות העולם בכדורסל – אפשר עוד לומר שיש שלום בין המדינות?

* מפלגה פטריוטית ממלכתית – בבחירות האחרונות הצבעתי למחנה הממלכתי. בבחירות הקרובות לא אצביע להם.

הצבעתי להם מתוך הזדהות עם הפטריוטיות הממלכתית שלהם, אך גם כיוון שלא היתה לי חלופה פטריוטית ממלכתית בעלת קו מדיני-ביטחוני ניצי יותר. בכנסת הבאה תהיה לי חלופה כזו.

היום, כאשר המחנה הממלכתי במשבר, אני מייחל לכך שיישאר מפלגה יציבה וחזקה, שתהיה חלק מרכזי בממשלת השיקום, שתקום אחרי הבחירות הבאות. אני מעריך מאוד את גנץ, חילי טרופר (שאני קורא עכשיו בהנאה רבה את ספרו "טיפות במדבר"), מיכאל ביטון, אלון שוסטר, תמנו שטה ואחרים, ואני מקווה שימשיכו להשפיע.

כניסתם תחת האלונקה אחרי טבח 7 באוקטובר ייצגה אותי. חשתי אז יותר מתמיד שהיא פועלת על פי ייפוי הכוח שהענקתי לה בפתקי, והיא בלטה בכך בהשוואה למפלגות האופוזיציה האחרות, שלא התעלו לגודל השעה. הצטערתי כאשר הם פרשו, למרות שהבנתי את תסכולם בממשלה הרעה הזו.

* ביד הלשון: מחנה שורה – בסיס צבאי שעלה לתודעה הציבורית בעקבות טבח 7 באוקטובר, הוא מחנה שורה, בסיס האם של מפקדת הרבנות הראשית, ששימש מחנה זיהוי הגופות וההכנה לקבורה של נטבחי 7 באוקטובר, האזרחים והחללים, ושל חללי מלחמת "חרבות ברזל".

מחנה שורה, מדרום לרמלה, ליד סתריה, מול מטעי הבננות של מושב מצליח, נבנה כבסיס חימוש של הצבא הבריטי. המחנה נקרא על שם רס"ן אלכסנדר (שורה) אשרוביץ, קצין בחטיבת קרייתי, שנפל במבצע "דני" במלחמת השחרור, כשהג'יפ שעליו נסע עלה על מוקש. הבסיס שימש שנים רבות כבסיס חימוש של צה"ל, עד העתקת מחנות צה"ל לנגב. לאחר העברת בסיס החימוש לנגב, הועתקו לבסיס שורה אגד האחזקה של חיל הטכנולוגיה והאחזקה (שמו הנוכחי של חיל החימוש), מרחב הבינוי המטכ"לי – יחידה העוסקת בבינוי בבסיסי צה"ל ומפקדת הרבנות הראשית. בתוך מפקדת הרבנות הראשית, הוקם מרכז הצבי – המרכז לזיהוי חללים. בעת הקמת מרכז הצבי, התגלה במקום בונקר תחמושת מן התקופה הבריטית, ובו פצצות שלל ממלחמת העולם השנייה, שנשאו את צלב הקרס.

בקרוב עומד לצאת לאור הספר "משורה לתקומה" מאת אל"מ (מיל') אבנר כהן שהיה בזמן המלחמה ולפניה רמ"ט הרבנות הראשית. הספר ממתין כעת לאישור ועדת השרים. זכיתי לקרוא את כתב היד, וכשהספר ייצא לאור אכתוב עליו בהרחבה.

2. המחדל בקליפת אגוז

מהו האירוע המזקק את עומק המחדל שהוביל ל-7 באוקטובר?

ראשית, מעצם ניסוח השאלה ברור שבעיניי המחדל לא היה ב-7 באוקטובר, אלא ש-7 באוקטובר היה התוצאה הבלתי נמנעת של המחדל.

הסמל של המחדל כלל אינו בגזרת עזה, כי המחדל, שהוא ביטוי להלך נפש ותפיסת עולם, לא נגע רק לעזה, אלא היה רב זירתי. בעיניי, הסמל הוא הקמת מאחז חיזבאללה בתוך שטחה הריבוני של ישראל. הקמת המאחז היא התנקשות בריבונות ישראל.

עצם הקמת המאחז, מעידה על האופן שבו האויב תפס אותנו – חברת קורי עכביש, שתשלים עם התנקשות בריבונותה. התגובה של ישראל אוששה את התובנה הזאת וסינוואר ראה זאת, כמובן.

האירוע הזה מעיד על עומק חלחול תורת הביטחון של התמכרות לשקט, כי הוא מראה איך הרקב זה חלחל לכל הדרגים, מראש הממשלה עד הש"ג.

הרי איך צריך היה לפתור את הבעייה? סיור בוקר מזהה חדירת אוייב לשטחנו. המ"כ מורה לפרוק מהבט"שית, להסתער על האוייב ולחסל אותו, ואח"כ מדווח בקשר על הביצוע. כך למדנו. כך תרגלנו. אבל המ"כ לא נקט בפעולה אלא דיווח למ"מ, שדיווח למ"פ, שדיווח למג"ד, שדיווח למח"ט וכן הלאה עד הרמטכ"ל שגלגל את תפוח האדמה הלוהט לדרג המדיני, קרי ראש הממשלה ושר הביטחון.

ומה עשה ראש הממשלה? במקום לנזוף ברמטכ"ל על כך שמטרידים אותו בסוגיה שצריכה הייתה להיפתר מיד במקום האירוע, ובמקום להורות לו לסלק בתוך עשר דקות את הפולש, הוא לא נקט בשום צעד אקטיבי. הוא החל בניסיון לפתור זאת באופן דיפלומטי, ובמשך חצי שנה (!!!), עד 8 באוקטובר, אחרי הירי של חיזבאללה למחרת הטבח בדרום, מאחז חיזבאללה ניצב בתוך שטחנו הריבוני, ללא כל הפרעה.

למה? איך מדינה חזקה כמו ישראל משותקת כל כך? אסביר זאת במשפט אחד: "מה, בגלל איזה אוהל מצ'וקמק נפתח במלחמה נגד אויב שמצויד ב-150 אלף טילים ובהם אלפי טילים מדויקים שיכולים להוריד גורדי שחקים בת"א?" המשפט הזה הוא הוא תמצית תפיסת ההתמכרות לשקט. אפשר לנסח זאת בלשון התנ"ך: "והיינו כחגבים בעינינו, וכן היינו בעיניהם." התפיסה הזאת, שביטאו עשרת המרגלים, והעם אימץ אותה, דחתה את כניסת בני ישראל לארץ ישראל בארבעים שנה, כי הוכח שזה עם של עבדים, שאינו בשל לריבונות לאומית. ואכן, בשנים שקדמו לשבעה באוקטובר נהגנו כעם לא ריבוני, שמשותק מפחד מפני הסלמה.

מי אמר שסילוק המאחז היה מוביל למלחמה? לדעתי, חיזבאללה לא היה תוקף כאשר היוזמה וההפתעה אינן שלו. אבל אם זה היה מחולל מלחמה, עדיף שאנו ניזום אותה, ולא נמתין בפאסיביות למתקפת פתע של האוייב.

מתוך השיתוק מפחד ההסלמה, סיפרנו לעצמנו את הסיפור של "מה קרה? כולה אוהל," ולא הבנו שמבחינת האוייב זה צעד בדרך למסגד אל-אקצה, והבלגתנו מדרבנת  אותו להמשיך.

סיפור מאחז חיזבאללה בהר דב, מפריך את הסיפור הקונספירטיבי, שהמחדל הוא "חיזוק חמאס כדי להחליש את רש"פ. את מי המדיניות הפייסנית כלפי חיזבאללה נועדה להחליש? הקונספירציה חסרת השחר הזאת נובעת מהרצון של שונאי נתניהו האוטומטיים, שהיו שותפיו למדיניות ההתמכרות לשקט, להרחיק עדות ולספר, קודם כל לעצמם, שידם לא שפכה את הדם הזה. המחדל לא היה הפייסנות, שאנו שותפים מלאים לה,  אלא הרצון של הימין להחליש את רש"פ כדי למנוע את פתרון הבעייה הפלשתינאית.

סיפור הנרטיב הפנטסטי הזה, במקום לעשות חשבון נפש נוקב על דרכם של המספרים אותו, מסוכן, כי אם לא נפיק את הלקח האמיתי מהמחדל, לא נתקן את דרכנו.

איני נוטה לייחס כוונות רעות ליריבים פוליטיים ואידיאולוגיים. אני מאמין שמה שעמד בבסיס מדיניותו של נתניהו, היה רצון כן ואמיתי למנוע מלחמות, להרחיק ככל הניתן את המלחמה הבאה, גם במחיר תשלום פרוטקשן לחמאס, כדי למנוע שפיכות דמים והרג של חיילי צה"ל. אולי היותו אח שכול, אולי טראומת מהומות מנהרת הכותל בתחילת הקדנציה הראשונה שלו, שבהן נפלו 14 חיילי צה"ל, הביאו אותו למדיניות השיתוק הזו. הרצון לחסוך בחיי אדם הוא רצון חיובי וראוי. הבעייה היא, שהתמכרות משתקת לשקט, מסרסת את המדינה ומחיר הדמים שלה גדול לאין ערוך, כפי שנוכחנו בשבעה באוקטובר. ובשבעה באוקטובר התמזל מזלנו – הפליטה המוקדמת של סינוואר, מנעה מתקפה משותפת מעזה, לבנון וסוריה, אולי גם באיו"ש, תוך ירי מאסיבי של אלפי טילים מאיראן. המחדל הנורא, עלול היה להמיט עלינו אסון כבד לאין ערוך.

צעדי ישראל בסוריה עם נפילת אסד ומבצע "עם כלביא" באיראן מצביעים על כך שהפקנו את הלקח. הם גם מוכיחים לעצמנו שאפשר גם אחרת. השאלה היא, האם התובנה הזה חלחלה לעומק החברה ותביא לשינוי פרדיגמטי לטווח ארוך. אין לי תשובה חד-משמעית לשאלה.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

יוסף אורן

עלילה יומרנית ולא מגובשת

בספרו החדש של סַמי בַּרדוגו

"ויפה היתה שעה אחת קודם"

רומאן בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הספרייה החדשה 2025, 279 עמ'.

המספר הבדוי שהפעיל סמי ברדוגו ברומאן החדש שלו "ויפה היתה שעה אחת קודם" (להלן "המספר") סיכם בשני קטעים את סיפור-חייה של גיבורת עלילתו, שָׂרִי חליווה.

ארבעים-וארבע (תכף-תכף ארבעים-וחמש), ומלבד מצוקת הירֵך והאגן, מצבה הבריאותי בסך-הכל טוב. שָׂרִי גם ממשיכה לקבל מחזור חודשי סדיר, פּוּנְקְט על השעון בכל עשרים-ושישה ימים, ככה כבר שנים רבות. ונוסף למצבו הכלכלי התקין של הגוף יש לה עבודה ומקום לגור בו, ויש לה יותר מזה, כי הימים הם ימינו-אנו. - - - ואין דבר פסול בעת הזאת בארצנו, ויש הזדמנויות - - - גם בשביל רווקה מרוקאית חֲדֵרָתית-בַּמָקור כמו שָׂרִי, ובוודאי כאן, בקדימה-צורן, שהוא מקום והגדרה לכל מי שירצה." (עמ' 145).

בקטע נוסף, הפעם מפרק קרוב לסיומו של הספר, המחיש את כישלונה של שָׂרִי להגשים בדירה ששכרה בקדימה-צורן את השאיפות של חייה: "זרעי טינה המשיכו לשכון בה, טינה עקשנית שמכבידה עליה ועושה אותה אישה ישראלית שהיא עֶבד ורוֹדן של טינתה. אולי בגללה לא מצליחה שָׂרִי לבנות סתם קשרי ידידות, קשרים של חיבה, של חֲבֵרוּת ממוצעת, - - - אבל שָׂרִי, בעוונות הגדולים שלה, חומדת אך ורק את האהבה במְלֵאוּתהּ. אלה שוב הכיסופים שהיא נגועה בהם, לעזאזל הכיסופים שלא מניחים לה ומסמנים לה את רעיון האהבה שנמצא אי-שם גבוה-גבוה, אפילו מעל לשמיים. ככה קורה ששָׂרִי סוחבת בגופה המלא-השמנמן את תאוות האהבה הבלתי-ממומשת - - - ככה היא שָׂרִי, אישה רואה אך לא רואה, שמחפשת בלי-הרף אהבה, תָּרה אחרי אהבת אין-קֵץ." (עמ' 261-260).

סיכומים ישירים ומתמיהים כאלה בגוף סיפור-המעשה מעידים על כישלונו של סמי ברדוגו לגבש ברומאן הזה את עלילתו, על-ידי היצמדות הדוקה יותר לדמות של שרי חליווה, הדמות המרכזית שבחר הפעם להתרכז בקורות-חייה, משום שגילף יותר מדי דמויות-משנה (כגון: סילבי לבל, אליהו אליאס ואחרים) וגם הרחיב יותר מדי בפרטים על חייהם, ועל-ידי כך הסיט ממנה את תשומת-הלב של הקורא בחלקים נכבדים של סיפור-המעשה.

לפיכך, אף שביקש להבליט באמצעות שרי חליווה את הכישלון שלה להשתלב בהוויה הישראלית, על-ידי התרחקות מהוריה, שנשארו מאחור, כיוון שלא נטשו את זהותם הישנה, המרוקאית – לא הצליח סמי ברדוגו לממש ברומאן הזה את פער הדורות במשפחה המרוקאית, נושא שהיה מרכזי בכל ספריו הקודמים (במימושו המוצלח של הנושא הזה במדף הכתיבה שלו בלטו במיוחד הרומאנים "ככה אני מדברת עם הרוח" משנת 2002, ו"זה הדברים" משנת 2012).

בציטוט השני סיכם המחבר בגלוי את כישלונו הנוסף בעלילת הרומאן הנוכחי: להבליט את שרי חליווה, כאישה שלא הצליחה ברוב שנות חייה הבוגרים – מאז היתה חיילת צעירה במשרד השלישות של יחידה המגייסת מחזורים של מילואימניקים ועד שהגיעה לתחילת שנות הבְּלוּת שלה כאישה בודדה בדירה שכורה בישוב קדימה-צורן בצפון שפלת החוף – להגשים את שאיפותיה: להינשא לגבר ישראלי ולהפוך בחברתו לאֵם כמו נשים אחרות בגיל הפוריות שלהן. בכישלון הזה נגע סמי ברדוגו בפער נוסף, שגם בו עסק בספריו הקודמים, והוא הפער החברתי, אשר מנע את המימוש הטבעי של המיניות לסוגיה אצל גיבוריו (בנושא הזה עסק בנובלה "אחי הצעיר יהודה" בתוך הכרך "יתומים" משנת 2006 ובהבלטה רבה יותר ברומאן "חמור" משנת 2019).

מאחר שסמי ברדוגו הפעיל בעלילת הרומאן הנוכחי "מספר יודע-כל", הוא טעה בכך שלא חייב אותו לספר בפרקים נפרדים על השפעתם של שני הפערים האמורים על חייה של שרי חליווה. אין ספק, שאילו הפריד "המספר" את אירועי העבר, בארבעים וארבע שנות חייה הקודמים, מאירועי ההווה, מאז שעברה להתגורר לפני כחצי שנה בקדימה-צורן, על-ידי חשיפתם לקורא בפרקים נפרדים, שהוא הפתרון שמחברי רומאנים רבים הסתייעו בו כדי לספר עלילה מורכבת, היה מסייע לקורא להבדיל בין התכונות שהתגבשו אצל שרי במשך עשרות שנים בעבר, תכונות אשר הפריעו לה כאישה צעירה להשתלב בחברה הישראלית, לבין אי-המסוגלות שלה כאישה בוגרת להתמודד עם האירוע האקטואלי שהתרחש לעיניה בהווה – רצח אכזרי של ילדה בגן המשחקים, גן שהיא נהגה לצפות מדירתה על המתרחש בו מן הדירה ששכרה בקדימה-צורן.

אך במקום לספר בפרקים נפרדים על חייה של שָׂרִי בעבר ועל רצח הילדה אַדֶל בהווה, בחר סמי ברדוגו, משום-מה, לשלב את אירועי שני הזמנים בכל פרקי הרומאן הזה – שילוב שגם קורא סיפורת מְיוּמן מתקשה מאוד למיין בהם את המידע על העבר הממושך של שרי חליווה, משנות ילדותה בחדרה ועד שכירת הדירה בקדימה-צורן, מן המידע על ההווה קצר-הימים בחייה, אחרי שראתה ממרפסת דירתה זו את גופתה החתוכה בסכין של הילדה אָדֶל. "המספר" אמנם ציין ברוב הפרקים את התאריכים של אירועים משני הזמנים בחייה של שרי, אך על-ידי כך הכביד עוד יותר על הקורא לגבש עלילה רצופה בכל אחד מהם.

כמו כן, שילוב האירועים משני הזמנים בכל פרק אילץ את "המספר", שאיננו דמות בעלילה, לפנות באופן ישיר אל הקוראים, כדי לסמן עבורם את השתייכותו של כל אירוע לאחד משני הזמנים הללו, כפי שניתן להיווכח מן הפניות הבאות שלו אל הקוראים: "הנה, ראו אותו, את איש המילואים הישראלי של אז" (עמ' 45), "שימו לב, הסכיתו וראו את רחוב דניאל" (עמ' 62), "הנה, ראו והיווכחו" (145), "בבקשה, סְתַכְּלוֻ במו-עיניכם במיגוָן העיסוקים הישראליים" (עמ' 172),"שימו לב, כזאת היתה סילביה לֶבֶּל בילדותה וככה התנהלה" (עמ' 197). לא רק שפניותיו אלה של "המספר" אל הקוראים קוטעות את הקריאה הרצופה של סיפור המעשה, אלא הן גם מקשות עליהם עוד יותר להפריד את האירועים משני הזמנים בכל פרקי הרומאן הזה.

לביסוס הטענה שסמי ברדוגו היה הופך את הרומאן הזה לקריא יותר וגם למהנה יותר עבור קוראיו, אילו הפריד לפרקים נפרדים את אירועי ההווה מאירועי העבר, אדגים להלן את יתרון הריכוז של אירועי שני הזמנים הללו בחייה של שרי חליווה בפרקים נפרדים.

אירועי חייה של שרי בעבר

   כבר כילדה מרדה שָׂרִי בהוריה, כאשר תבעה מהם ומחבריה בכיתה ג' לא לפנות אליה בשם הארכאי-גלותי "שרה", שניתן לה אחרי לידתה, אלא בשם הישראלי-עכשווי "שרי", שהפך לנפוץ בין הבנות בגיל שלה (ראה עמ' 99-97). לאחר מכן, בכל שנות שהותה כתלמידה במערכת החינוך, כבר לא ניסתה שרי להתבלט באופן דומה בישראליותה, אלא הצניעה את נוכחותה ועטתה על עצמה "כיסויים ככל האפשר" (עמ' 34), כיסויים במשמעות הגשמית וגם המֶטָפוֹרית (עמ' 99) כדי שיעלימו אותה עוד יותר כבת של הורים שעלו ממרוקו ואשר כלל לא הצליחו להיטמע בעשייה הדינמית של מדינת ישראל. "וככה התנהלה עד אמצע קיץ 1991, כי אז, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, נאלצה לעזוב את בית ההורים ולהתגייס לצבא" (עמ' 162).

ואכן, "המספר" אינו פוסח בסיפור-המעשה של הספר הזה על שום תחנה טיפוסית בחייה של שרי חליווה במדינה : הן כילדה בשכונת פועלים יד-אליעזר בפרבר של העיר חדרה, הן כנערה בשנות לימודיה הבאים במערכת החינוך הממלכתית, והן כבחורה שבמהלך השרות בצבא היתה פקידה במחנה של חיל התותחנים בצפון המדינה, ואשר לא חזרה אל בית ההורים אחרי השחרור מהצבא, אלא עברה להתגורר לבדה בדירות שכורות ביישובי השרון, דירות שאת ההתגוררות בהן מימנה בעבודה פקידותית, תחילה במשרדם של עורכי-דין בנתניה ובשבע השנים האחרונות במשרדו של רואה-חשבון אליהו אליאס בכפר-סבא.

במהלך גלגוליה בצבא הכירה שרי החדֵרָתית את סילבי לֶבֶּל, חיילת בת גילה מגבעת-אולגה (עמ' 43-42). אף ששתיהן גדלו בבתי-גידול שונים – שרי במשפחה יהודית ממרוקו, שהתגוררה בשכונת בית אליעזר בחדרה (עמ' 92), משפחה מאופקת ומרוסנת בציפיותיה בחברה הישראלית, וסילבי במשפחה יהודית מרומניה, שהתגוררה ברח' אלי כהן בשכונת גבעת-אולגה ג' (עמ' 108), משפחה שיוזמת ומשפרת את הישגיה בחברה קולטת עולים זו – התהדקה החבֵרות הנשית הזו בין שתיהן בתקופת היותן כפקידות ביחידה המגייסת מחזורי מילואים, אך בסיום השרות הסדיר נפרדו למשך כשני עשורים, כל אחת למימוש תוכנית-חייה השונה.

בעוד ששרי הכנועה והמסתגלת עבדה כשכירה במשרדים של מעסיקים אחדים והחליפה דירות בישובי השרון הצפוני, כי "שיערה שמתישהו - - - היא תגור עם מישהו בבית שיהיה לה, ומשפחה משלה תהיה לה, ומתישהו יגיע ילד לעולם, ואחריו ילדה, ועוד אחת או אחד, ומקצוע יהיה לה, תפקיד מוכר, עיסוק מוכרז" (עמ' 94), נסעה סילבי, בעלת הפיזיונומיה הנשית המוחצנת והנועזת, אל אמריקה כדי להגשים שם את שאיפותיה הנשיות.

רק בהגיען לאמצע שנות הארבעים שלהן, חידשה סילבי לבל את הקשר שהתקיים בינה ובין שרי חליווה בתקופת השרות בצבא, ואז התברר להן, ששתיהן לא הצליחו להגשים את עצמן, כפי שכל אחת קיוותה, אלא הפכו בשנות הפרידה הללו לנשים מפוכחות וללא אשליות ביחס לעתידן.

סילבי חזרה מאמריקה עם ריי, בן שילדה מקשר זמני עם ערבי, בן למשפחה מעזה (עמ' 204), בעוד ששרי, אשר לא הכירה גבר שעימו תגשים את שאיפתה להפוך אֵם לילדים, הסתפקה בלית-ברירה בקשר המיני עם קרול (עמ' 74-72), הצעיר ממנה בעשור שלם (עמ' 59-58), בנם הפוחז של המעסיקים שלה, רואה-החשבון אליאס אליהו ועליזה אשתו – זוג שלא חיזק בשרי את ביטחונה בנישואין, כי בעוד שעליזה חזרה בתשובה באופן קיצוני בהגיעה לשנות בלותה (עמ' 136), החל אליהו בעלה להגיע לחוף הים בנתניה כדי לצפות שם בנשים צעירות העוטות על גופן בגדי-ים חושפניים (עמ' 69).

אירועי חייה של שרי בהווה

   מן הדירה ששכרה בקדימה-צורן, דירה בקומה ראשונה של שכונת מגורים חדשה מול כיכר שבמרכזו הופעל גן המשחקים, לא ראתה שרי את הרצח של אדל בת ה-9 במועד שהמעשה התבצע, אך משום ש"לדאבונה נמצא הגן פחות ממאה מטר בקו ישר מול המרפסת התלויה של דירתה" (עמ' 21), נזעקה ראשונה לצפות בתוצאות האירוע האכזרי ומיד אמרה בנפשה: "ראיתי אותם."

צמד מילים זה, שבו נפתח הרומאן, מעיד שבו-במקום עלה במוחה של שרי החשד, שאת הרצח של הילדה אדל ביצעו שלושת הנערים מצורן (השמות של שלושתם מפורטים פעמיים, פעם בעמ' 49 ופעם נוספת בעמ' 80-79). חשד זה בנערים צץ ראשון במוחה של שרי, משום שבהזדמנויות שונות ראתה מדירתה שהם הציקו לאדל, מאחר שלא השלימו עם בואה של אדל מקַדימה אל "הגן שלהם" בצוֹרָן כדי לגלוש על הסקייט-בורד שלה בשביליו המסומנים למטרה זו.

ועל כן אמור הקורא לתמוה, מדוע לא היתה שרי הראשונה להזעיק שוטרים אל זירת הרצח, ומדוע לא הגיעה גם אחר-כך אל תחנת המשטרה כדי למסור עֵדוּת על המריבות שהיו בגן בין אדל ובין הנערים עוד לפני שהוחשדו ראשונים ברציחתה. ואכן, לא שרי הזעיקה את המשטרה, אלא "הכלב הכנעני" – שלא ב"כנעניות" שלו, אלא בפרוותו המרופטת הוא מסמל את הרגשתה של שרי בהווה (עמ' 25) – אשר "ברגע שהבחין בדם טרי - - - תכף התפרץ בנביחות" והמשיך לנבוח למעלה משעה עד שהשכנים הזעיקו את שוטרי סיור הביטחון, כדי ללכוד את "הכנעני המטריד", אך השוטרים מיהרו לגרש את "הכנעני" מזירת הרצח בגן המשחקים, אחרי שגילו שם את גופתה השסועה של הילדה "שוכבת על הגב. ידיה פרושות לצדדים והראש מוטל לצד שמאל" (עמ' 22).

 בחקירת המשטרה ובשמועות הרָכיל של תושבי המקום סומנו זה אחר זה 6 חשודים ברצח הילדה: 3 נערים בני 14, שני פועלי בניין, אב ובנו הנֵכה מן העיר הערבית קַלַנְסַווה, ומוטי אלון, אביה של הילדה אדל, שהיה מפורסם במקום אחרי הגירושים שלו מאשתו, עו"ד ויקטוריה קרסנטי.

ואשר לשרי – אף שהיתה מוטרדת מן המראה המחריד שנחרת בראשה, היא לא הצטרפה לדברי הרכילות של התושבים על החשודים, אלא עסקה באופן עצמאי וכפייתי בזיהוי המבַצע או המבצעים של הרצח. הראשונים ששָׂרי מחקה מרשימת החשודים, בשיטת האֶלימינציה, היו הנערים, כי לה נראה "שאין כל היגיון להאמין ששלושת הצעירים החשודים, בני היישוב, ביצעו רצח באכזריות כזאת" (עמ' 79).

בנימוק דומה שללה שרי בחקירתה העצמאית גם את החשד ששני פועלי הבניין מקַלַנְסַווה, הם שרצחו את אדל בת התשע. את מסקנתה זו ביססה על העובדה שראתה מדירתה את מסירותו של האב חסון-הגוף לבנו חסר-הישע (עמ' 88-87) וגם על העובדה ששניהם לא יצאו מהבניין שבו עבדו, הבניין הקיצוני מהארבעה שהקיפו את הגן שבו נרצחה הילדה. יתר על כן, שרי לא רק עקבה אחרי האב הגברי, אלא גם הזתה בדמיונה סצינה מינית שהיתה לה איתו (עמ' 167-164). דווקא בקטעי המעקב של שרי אחרי שני הפועלים האלה מקלנסווה נחשפת העובדה המביכה, שכתוצאה מעירוב קטעי העבר וקטעי הווה מוכפל כל מידע המסופר בפרקי הספר הזה (ראה הקטע בעמ' 89-88 המוכפל גם בעמ' 238-236).

לשרי נותר עוד לבחון את החשוד האחרון ברצח הילדה והוא מוטי אלון, האבא של אדל בת התשע. ולכן, הצטרפה אל סילבי לביקור האבֵלים, שעל קיומו בדירת הוריה של הילדה הוכרז בתום ימי "השבעה" למות אדל. בפרק זה (עמ' 136-127) הפרק המגובש היחיד ברומאן הזה, בזכות העובדה שהתרכז רק באירוע שהתרחש בהווה, בלט האב בהיעדרו, ועובדה זו איכזבה את שרי, כי "כמה שניסתה לצוד את מי שחיפשה - - - לא ראתה שרי את מי שקיוותה לראות" (עמ' 130-129).

גם עובדה מאכזבת זו עדיין לא מוטטה אצל שרי את המסקנה שכבר קבעה קודם לכן על יחסו האב אל בתו אדל : "גם הוא לא היה רוצה שתמות בתו. - - - הלוא שרי ראתה גם אותו, כי נהג להגיע אל מחוץ לגן המשחקים פעמיים בשבוע - - - והיה עוצר ונעמד בפינה הימנית ומשקיף על אדל בסבלנות נהנתנית ובמעט גאווה. - - - ושרי הצופה בו היתה מגניבה מבטים לעברו ומבחינה כיצד התבוננותו פורשת את חסותה ממרחק על היקרה לו מכל" (עמ' 81-80).

פרק זה, המתאר את הביקור של שרי בבית המהודר של עו"ד ויקטוריה קרסנטי, האימא של אדל, ואשר הצטייר לה יותר כמיפגש חברתי של השָׁמְנה והסָלְתה של קדימה-צורן (כגון: גלית ואנונו, "ראשת-המועצה המקומית" והציירת הטמירה דפני שרשבסקי) מאשר התכנסות אבֵלים על רצח ילדה, הוא לא רק הפרק המגובש ביותר בספר הזה, אלא גם הפרק הסאטירי היחיד בו – תמורה דלה למאמץ שצריך הקורא להשקיע כדי להתגבר על 279 עמודיו של הספר היומרני הזה של סמי ברדוגו.

האבֵלות המאולצת של האֵם, ויקטוריה קרסנטי, שהתבטאה במעמד הזה ביבבה דקיקה, הבריחה את שרי מקהל המנחמים בבית זה, כי המראה הוליד במוחה חשד חדש ונורא, שהרוצחת של אדל היא האימא שלה: "אלוהים ישמור – ויקטוריה קרסנטי, היא זו שקיפצה בשנייה זו במחשבתה של שרי. איפה היתה ויקטוריה כשמתה לה הילדה? מה היה בינה לבין בתה לפני שסכין יורדת מלמעלה שיסעה בגוף הקטן פעם ועוד פעם" (עמ' 191).

סיום העלילה בהתאבדות כפולה

   באין פיענוח לזהותו של מְבצֵע רציחתה של הילדה אדל בעלילת הרומאן הזה, נותר לקורא להיאחז גם באפשרות שנרמזה פעם מפי סילבי על מבצעו. היתה זו סילבי אשר הציגה לשרי שאלות מטרידות על כך שנמנעה ממתן עֵדות במשטרה על האירוע שהתרחש כה סמוך לדירתה: "תגידי, איך זה שלא שמעת כלום בחוץ? - - - ותגידי, מה, איך זה שלא ראית שום דבר?"

שרי לא השיבה על תמיהות אלה של סילבי, "ובאותה מידה קיבלה את אפשרות האשְׁמה שלה" (עמ' 168).

בשלב הזה עוד סביר שהקורא יפרש את תחושת האשמה הזו של שרי, כקשורה לכך שלא דיווחה למשטרה על המראה שראתה מדירתה מיד לאחר שהרצח בוצע, אלא המתינה שאחד מהדיירים האחרים, שממש כמוה ראו את "תנוחת הצלב" של הילדה שנרצחה ב"גן שלהם", יזעיקו את המשטרה  כדי להרחיק את "הכנעני" שמפריעה בנביחותיו את מנוחתם.

אך הסבירות של פירוש זה להרגשת האשמה של שרי. קורסת מהר בהמשך, בפרק המתאר את שרי שבה במכוניתה מנסיעה אל קלנסווה, שעליה החליטה פתאום כדי לקנות שולחן בקלנסווה לסלון דירתה. גם אחרי שתעתה בדרך אל העיר הערבית, חזרה אל קדימה-צורן והחנתה את מכוניתה בחנייה שלה, לא עלתה שרי מיד אל דירתה, אלא "חצתה את שדרת הדקלים והתחילה ללכת בכיוון תחנת-הרכבת," ובהגיעה לשם צעדה בין שני הפסים של המסילה – פעולה מסוכנת מאוד שכל צועד שפוי היה נמנע ממנה בכל שעה של היום, אך ודאי בשעת הערב, שהוא מועד הגעתה של הרכבת אל תחנות הקצֶה של המסילה: קדימה-צורן וקלנסווה.

אם כן, מדוע אימצה שרי את מנהג המקומיים (עמ' 92) ובחרה לצעוד אל תחנת הרכבת בכל הערבים הקודמים מאז עברה להתגורר בקדימה-צורן בדירה הצופה אל גן המשחקים? ואיך ניתן לפרש את המסלול המסוכן שבחרה לעצמה שרי בערב הזה והיא ההליכה בין הפסים?

כדי להשיב על שאלות אלה חייב הקורא לקשור את הסתכנותה של שרי בפעם הזו להרגשת האשמה שייחסה לעצמה, והיא אשמת העקרוּת, "כי מבחינתה כל עוד לא בא לה ילד לעולם, היא נשארת עקרה" (עמ' 166). או במילים אחרות : בייאוש הנשי שלה, כאישה שכבר לא תהיה "מתישהו" אמא לילדים (עמ' 94), ובמחשבה האובדנית שטיפחה במוחה עקב כך, שהבשילה בה אחרי רצח הילדה אדל, ביקשה שרי לשים קץ לחייה בערב הזה.

כך שלא במקרה צעדה שרי בערבו של כל יום את תחנת הרכבת החדשה שהוקמה בשולי היישוב – ההבטחה להתפתחותו ולשגשוגו של הישוב – שאותה הועידה זה מכבר להתאבדותה, ולא בלי-משים בחרה בערב הנוכחי לצעוד בין פסי-הרכבת. ואכן, בעוד "עיניה צדו את המרחק, שכמו נגע בה במגע לופת" צעדה במסלול המסוכן הזה, כדי שרכבת-הערב תחתוך את גופה, כפי שחתך את גופו של מתאבד אחר באותו ערב והוא "הכלב הכנעני", אחרי ש"הנהג שישב בקטר", שאולי "לא ראה את הכנעני או שלא החשיב אותו, וחתך את גופו" (עמ' 277). ולכן, סביר להניח כי גם שרי קיוותה בערב הזה שנהג הקטר לא יבחין גם בה ושהרכבת תחתוך גם את גופתה ותשיל "מעליה את האחריות על מה שידעה ועל מה שלא ידעה."

האפשרות שלא התממשה בספר הזה

אחרי הפרדת אירועי הווה מאירועי העבר – הפרדה שמאפשרת לסכם את פרשת הרצח של הילדה אדל כפרשה שלא התפענחה, וגם כפרשה שמנמקת את התאבדותם של "הכלב הכנעני" ושל שרי חליווה בפרק הסיום של סיפור-המעשה – נחשף ההסבר לאי-הצלחתו של סמי ברדוגו לסיים את הספר הזה כרומאן ריאליסטי על חייה של אישה בארץ הזו בימים שבהגדרתו "הם ימינו-אנו".

סמי ברדוגו נכשל בגיבוש עלילת הספר הזה, משום שלא הסתפק בסיפור-חייה הדרמטי-טרגי של שרי חליווה, אלא החליט לקשור אותו לסכסוך הפלסטיני-ישראלי (עמ' 162), כדי להעניק לעלילת הספר משמעות אקטואלית ועמוקה יותר. יומרה זו שלו תתברר לקורא רק אם יבצע את הפרדת אירועי שתי התקופות בחייה, כפי שהוצע לו בחלקים המוקדמים של מסת ביקורת זו.

הן למטרה זו בלבד הנכיח "המספר" את עצמו, אחרי כמחצית מהיקפו של הספר, כדמות בעלילת הרומאן, כדי להגשים יומרה זו. משום כך גם הבדיל, באופן כה מפורש, בסיפור-חייה של שרי בין "הגיבורים המוסריים" – כולם ערבים, כגון: הכלב הכנעני, צמד פועלי הבניין מן העיר הערבית קלנסווה (עמ' 237-236) וקבוצת הפועלים הערבים שנרצחו בצומת גן-הוורדים בשולי העיר ראשון לציון – לבין "הגיבורים המתועבים" – כולם יהודים, החל באלה שכבשו והשתלטו על אדמת ארץ-ישראל מאז ימי ייסודה של ראשון לציון, העיר שבה "הונף לראשונה בעולם דגל כחול-לבן עם מגן דוד" (עמ' 147), וכלה בממשיכיהם עד היום (עמ' 188), והבולטים בהם : הרב מאיר כהנא והרוצח עמי פּוֹפֶּר (עמ' 160). 

בעשותו כך מתח סמי ברדוגו סיפור-מעשה שיגרתי למדי על חייה ומותה של שרי חליווה, אשר יכול היה לצמצמו בתבנית של נובלה, והכפיל את ממדיו לכרך בהיקף של רומאן – כרך שאינו משתווה בערכו לספריו הקודמים בסוגה זו של הסיפורת.

למען הקיצור אינני מתייחס לכותרת הסתמית שסמי ברדוגו בחר לרומאן הזה – "ויפה היתה שעה אחת קודם", וגם לא אל הטלטֵלה הסגנונית-לשונית שכפה על הקורא (כפי שהיא מודגמת בשני הקטעים שצוטטו בתחילת מסת-הביקורת הזו) – לעומת זאת אני מוצא לנכון להתייחס אל המשפט שהציב בפתחו: "טוב הוא אך ורק אפשרות שהתממשה" – שבניסוח שונה משתמע, לדעתי, כהתנצלות שלו על תוכנו היומרני וגם על עלילתו הלא-מגובשת: "רע הוא אך ורק אפשרות שלא התממשה."

יוסף אורן

אהוד: האם ייתכן כי מקומו ה"חשוב" של סמי ברדוגו בסיפורת הישראלית נובע בעיקר מדיעותיו הפוליטיות הפרו-פלסטיניות המחמיאות מאוד למבקרים שקרובים לדיעותיו? מבקרים שמתייחסים בשאט-נפש לסופרים שאינו מלקקים את התחת לפלסטינים?

* * *

עדינה בר-אל

נגר – משפחה למופת בחזית ובעורף

גאולה נגר ממושב בית עזרא זכתה לאחרונה באות הוקרה על התנדבותה רבת השנים למען חיילים. נכדה, תומר נגר הי"ד, נפל ב-7 באוקטובר בכיסופים. עד רגע מותו הוא נלחם בגבורה לבדו בעשרות מחבלים וכך הציל אנשים בבסיס ובקיבוץ.

כשנכנסתי אל ביתה של גאולה נגר במושב בית עזרא, קידם את פני ריח נפלא. גאולה שלפה שתי תבניות של עוגות מן התנור שלה. "זה עבור החיילים," היא ציינה.

"נולדתי ב-16 בפברואר 1949, ביום האחרון של מלחמת השחרור. לכן קראו לי גאולה." היא מספרת.  "אבי יליד הארץ ממוצא תימני. אבותיה של אימי הגיעו מארצות אירופה שונות."  

המשפחה התגוררה בשכונת חסן בק ביפו ואחר-כך עברה לשלומי. בגיל 12 הצטרפה גאולה לחברת הנוער בקיבוץ דגניה ב'. בגיל 15 היא הכירה את בעלה אורי, שהיה בנח"ל, וכאשר מלאו לה שבע-עשרה שנים הם נישאו. נולדו להם עשרה ילדים – חמש בנות וחמישה בנים. גאולה היא עתה סבתא גאה לעשרים ושבעה נכדים, שני נינים ושניים בדרך.

גאולה היתה מטפלת מקצועית. במשך עשרים שנה. עד צאתה לגמלאות היא עבדה בחברת מט"ב. לפני שש שנים נפטר בעלה, ואחר-כך היא טיפלה במשפחות שונות במושב. "עכשיו אני עובדת שלוש שעות ביום עם קשישים. כל המשכורת שאני מקבלת מעבודה זו מוקדשת עבור אוכל לחיילים." היא מעידה. 

כיצד הכול התחיל? "לפני כמה שנים התארגנו במושב שלנו לבישול לחיילים או לתרומת כסף. אני בחרתי לבשל להם. גלית שהרבני מהמושב שלי קישרה בינינו, ומאז במשך שנה שלמה בישלתי ליחידה 669." אחר כך החליטה גאולה שהיא רוצה לתרום ליחידות נוספות, ולכן היא מבשלת בכל שבועיים עבור יחידה אחרת. "כולם צריכים ליהנות מזה," היא אומרת "וכולם צריכים לדעת שאנחנו תומכים בהם. הכי מגיע להם, ללוחמים שלנו."

מי שעוזר לה בפרויקט הוא אבי אבן חיים מ"כוח שושנה", שמפרסם בקבוצת ווטסאפ מה מבוקש ולאיזו יחידה, כמו ארוחות, מקום להתרעננות ולמנוחה וכדומה. הוא מגיע לביתה של גאולה ולוקח ממנה את מה שהכינה עבור החיילים. "הוא באמת עושה מעל ומעבר," היא מעידה "הנה, רק אתמול הוא הגיע ונתתי לו עוגות ועוגיות עבור חיילים שמשרתים בעזה. על כל קופסא," מוסיפה גאולה, "אני שמה פתק לחיילים, בו אני מספרת על תומר הנכד שלי שנפל, חותמת 'סבתא גאולה' ומוסיפה את מיספר הטלפון שלי."

תגובות החיילים חמות ומרגשות ביותר. הנה דוגמא להודעת ווטסאפ שהיא קיבלה:

"סבתא גאולה היקרה,

שלום לך, אני שלומי חייל מילואים שמגוייס למילואים בפעם השלישית והפעם בעוטף ובעזה.

אני וחיילי הגדוד שלי נהננו מאוד מהאוכל והעוגות שהכנת לנו לערב החג והחג.

אַת, גאולה, היא עַם ישראל היפֶה.

הנתינה שלך והאהבה שלך לחיילים עשתה את החג לי ולהמון חיילים שאיתי בגדוד.

כשאכלנו את האוכל ואת המטעמים שלך, לרגע הרגשנו בבית.

כמו שביקשת הרמנו 'לחיים' לחיינו, לחיי עם ישראל כולו, וכמובן לזכרו של תומר נכדך הגיבור.

תודה רבה, סבתא גאולה❤"

תומר נגר הי"ד – הנכד הגיבור

לאחר נפילתן על תומר נגר סיפרו עליו באמצעי התקשורת הציבוריים וברשתות החברתיות. בחרתי לצייר את דמותו על פי דבריה של סבתו גאולה.

תומר, בנם של עזרא וחנה, התגורר עם המשפחה באזוּר. לפני הגיוס התנדב תומר לשנת שירות בבת-ים, בבית ספר 'שחר'. שם פעל מטעם 'אחריי', שהיא עמותה שמפעילה תוכניות חינוכיות וחברתיות כדי לשלב צעירים בחברה ולהכין אותם לשירות בצה"ל. במקביל התנדב תומר במועדון לנוער בסיכון בשם "חממה". "באותה שנה הוא פגש ילדים מעולם שהיה זר לו," מעידה גאולה סבתו, "אבל הוא הצליח מאוד בעבודתו איתם. הורים סיפרו לנו שהוא העלה את ילדיהם על דרך המלך." הורים סיפרו לבני המשפחה של תומר, שבזכותו נערים לא התדרדרו לסמים, לא עסקו בגניבות ופריצות, אלא התגייסו לצבא.

לאחר שנת השירות התגייס תומר לחטיבת גולני. "היה ברור שהוא יתגייס לגולני, כמו כל בני המשפחה שלנו." אומרת גאולה. "בעלי אורי ז"ל שירת שם וגם הבנים שלי. תומר הוא הנכד הראשון שהתגייס בעקבותיהם לגולני.

"עשרה חודשים הוא היה בצבא. בכל פעם שהוא היה יוצא לחופשה הוא היה נכנס אליי, היינו אוכלים יחד ארוחת צהריים. ביום ראשון, כשהוא היה חוזר לבסיס, הוא לקח אתו קוסקוס ומפרום עבור חבריו החיילים. דיברנו על הכול," היא מספרת, "גם על דברים אישיים שבדרך כלל לא נהוג לשוחח עם סבתא. היינו מאוד קשורים.

"יומיים לפני פרוץ המלחמה הוא התקשר אליי וסיפר לי שהם הולכים לקורס מ"כים, וביקש ממני להכין אוכל לחיילים ליום ראשון הקרוב, והמפקד הסכים. אבל בשבת פרצה המלחמה."

תומר וחבריו לגדוד 51 של גולני, היו אז במוצב כיסופים. באותה שבת של השבעה באוקטובר, בשש בבוקר, יצא תומר לעמדת בונקר השמירה, שנמצאה במרחק של כ-150 מטרים משער הבסיס. היה לו מקלע "נגב", שמסוגל לירות באופן אוטומטי צרורות של יריות, וכן 675 כדורים. חצי שעה לאחר התחלת המשמרת שלו החלו להגיע מחבלים, גלים של מחבלים. הוא הבחין בהם וגם התצפתניות. מן החמ"ל בבסיס התקשרו לתומר ואמרו לי שייסוג וישוב לבסיס, אבל הוא סירב. הוא נשאר לבדו וירה במחבלים את כל הכדורים שהיו לו. וכך נלחם עד שהתחמושת שלו אזלה ואז הגיעו אליו וירו בראשו. לאחר מותו מצאו 675 תרמילי כדורים מפוזרים סביבו ועשרות גופות של מחבלים שהוא הרג.

"הוא לא התפנה, כי הוא ידע שמעמדת השמירה שלו הוא יוכל להגן טוב יותר על חבריו, ובאמת הפעולה שלו אפשרה לחיילים בבסיס להתארגן וגם לחברי קיבוץ כיסופים." אומרת גאולה. "בזכותו ניצלו אנשים רבים הן בבסיס והן בקיבוץ. זה מה שסיפרו לנו התצפיתניות והחברים שלו." מעידה סבתא גאולה בגאווה מהולה בכאב. היא מספרת על אחד המקרים בהם הגיע אל בית הוריו של תומר חייל, ואמר להם: "תומר היה החבר הכי טוב שלי. כואב לי שהוא מת, אבל מצד שני אני שמח, כי תומר הציל אותנו."

תומר נהרג ב-7 באוקטובר, אבל רק שלושה ימים אחר כך קיבלה המשפחה את הבשורה הרעה. "ביומיים הראשונים היתה לי תקווה," אומרת גאולה, "אבל ביום שני היתה לי תחושה רעה מאוד. ובאותו לילה, בשעה ארבע חצי לפנות בוקר, נשמעה הדפיקה בדלת עם הבשורה הנוראה שתומר נהרג."

מעניינת מאוד העובדה, שניתן היה לעקוב אחרי הרגעים האחרונים לחייו של תומר ולזמן בו הוא נרצח. וזה בזכות השעון "החכם" שהוא ענד. כאשר המשפחה קיבלה את השעון, הסתבר לה  מן הדופק שנמדד, שתומר פעל באותם ארבעים דקות בלי לחץ, בקור רוח ובאומץ. הוא נהג בשיקול דעת כדי לעכב את המחבלים ולהציל רבים ככל האפשר. השעון פסק בשעה 7.22, שעת מותו של תומר.  

פרויקט הבירה

מסתבר שמשפחתו של תומר ממשיכה את דרכו בעזרה לילדים ולנערים שגורלם לא שפר עליהם. "תומר אהב מאוד לשתות בירה." מספרת גאולה. "לאחר מותו הציעה אחותו להוריו להקים קו ייצור של בירה על שם תומר. ובאמת הם עושים זאת. כל הרווחים ממכירת הבירה של תומר מוקדשים לילדים עם צרכים מיוחדים ולילדים בסיכון גבוה. שלושה סימולטורים של טיסות נתרמו על ידי המשפחה לשלושה מוסדות, האחד בכנוֹת ושניים בפתח תקווה. ובתחילת שנת הלימודים, תרמה משפחת נגר לבית ספר 'שחר' בבת ים – בית הספר שבו התנדב תומר בשנת השירות שלו – את כל הציוד הנדרש לתלמידים: בגדים, תיקים, ספרים, עפרונות ועוד. וכך ממשיך הקו של המעשים הטובים לחברה של הנער תומר, שהוכיח בהמשך גם את גבורתו. 

סבתא גאולה והחיילים

בשבוע שעבר זכתה גאולה להוקרה ציבורית. בטקס מרשים היא קיבלה תעודה מטעם המועצה האזורית באר טוביה, בה נכתב: "לגברת גאולה נגר, על התנדבותך המסורה והמשמעות לחיזוק העורף בחברה הישראלית בימי מלחמת 'חרבות ברזל'. בפעילותך המשקפת את ערכי המועצה, באו לידי ביטוי רוח נתינה וערבות הדדית שתרמו לחוסן וללכידות החברתית." על החתום: בן כהן, ראש המועצה.

גאולה מדגישה שוב, שאת פרויקט ההתנדבות שלה היא התחילה זמן רב לפני נפילת נכדה תומר.

"התחלתי את הפעילות שלי עבור החיילים עוד לפני נפילתו של תומר. אני עושה את זה כי הכי מגיע להם. בזכות החיילים אנחנו חיים בבתים שלנו בשקט. הם משאירים בבית משפחות, את האישה והילדים, את החיים שלהם." היא מציינת. "זה המעט שאני יכולה לעשות למענם. לתת להם כתף, שיידעו שאכפת לנו מהם, שהעורף איתם. את הפתק עם סיפורו של תומר נכדי אני מצרפת לחיילים כדי שהם יכירו את המוטיבציה שהיתה לו ולא ירימו ידיים. זו המטרה שלי. כי אם אנחנו לא נילחם על הארץ, מי יילחם?" היא אומרת.

לסיום, אין ספק שתומר נגר הי"ד ספג את אהבת הארץ, את המסירות שלו ואת גבורתו ממשפחתו. מעשה הגבורה שלו הוכיח זאת.

אבל היתה גם השפעה נוספת. תומר העריץ את יצחק שמיר ז"ל, ובחדרו נמצא ספרו. המשפחה בחרה לכתוב על מצבתו של תומר את דבריו של יצחק שמיר: "אם ההיסטוריה תזכור אותי בכלל, אני מקווה שאזכר כאיש שאהב את הארץ ועמד על משמרתה כל חייו." 

בדומה לכך צריך לזכור גם את תומר נגר הי"ד – תרם לחברה ולמדינה ועמד על המשמר עד סוף חייו הקצרים. יהי זכרו ברוך.

עדינה בר-אל

*נדפס ב"קו למושב", גיליון 1384, 26.6.2025.

אהוד: כאשר החלו העליות ההמוניות לאחר אלפיים שנות גלות ולאחר הקמת המדינה, מלאה ישראל במשך שנים רבות בעדות יהודיות רבות ושונות זו מזו, מה שהביא למתחים עדתיים ואפילו לנבואות קודרות בדבר הצלחת מיזוג הגלויות. הרומאן הראשון שלי "המחצבה" (1963)  נתן גם הוא ביטוי לאותה מציאות קשה.

והנה השנים עוברות, ואותו עם עברי שנפוץ לכול הגלויות והפך לעדות-עדות, לא רק ששב והתכנס ברובו בארץ אבותיו אלא שבניו ובנותיו לא חדלים להתחתן אלה באלה מכל העדות – ולנגד עינינו הולך ונוצרת מחדש דמות העם העברי הישן, ההיסטורי, כפי שהיה לפני אלפיים שנה, בטרם התפזר.

רשימותיה הנהדרות המלוות בתמונות של עדינה בר-אל נותנות ביטוי גם לתהליך הבין-עדתי המדהים שבו נוצר מחדש, ממיזוג כל מרכיביו השונים והישנים, עם עברי בן-ימינו הדומה אולי יותר מכל לעם העברי שהיה כאן בראשיתו לפני אלפי שנים– וצריך אולי עוד שנים ישראליות עבריות לא מעטות כדי להיווכח בהתרחשות המופלאה.

* * *

אהרון מורג

ראיון עם אורגד ורדימון בן ה-85, מפיק "שיער" בעברית שהוצגה לראשונה השבוע לפני 55 שנה

לרגל 55 שנה להצגה הראשונה של "שיער" בעברית התארח בתוכנית אורגד ורדימון שהפיק אותה, עם תקליט המחזמר שהביא מהבית והתרגש להאזין לו לראשונה מזה שנים. ורדימון בן ה-85 הוציא לאחרונה אלבום ראשון שכתב ושר וגם מתוכו הושמעו שני שירים.

 אורגד ורדימון היה מפיק "שיער" בגרסה הישראלית שהצגת ההרצה הראשונה שלה עלתה השבוע לפני 55 שנה בדיוק, באולם אואזיס ברמת גן. ורדימון שהפיק לאחר מכן את המחזמר "שמח בנמל", פרסם ספרי פרוזה ושירה והיה פעיל פוליטי במשך שנים רבות, הוא גם זמר ויוצר מוזיקלי ולפני חודשים אחדים הוציא אלבום בכורה, "שמונים וחמש, תמשיך לשחות."

ורדימון סיפר איך גויס על ידי שני מפיקים זרים שקנו את הזכויות להפקה ישראלית של "שיער", ואיך העמיד את ההפקה בתוך חודשים מעטים עם צוות זמרים ושחקנים שהמוכר בו היה צדוק (צדי) צרפתי, טקסטים שאהוד מנור עליו השלום כתב להם גרסה עברית מבריקה וחדשנית, שלושה זמרים צעירים שהיו ידועים כלהקת השוקולדה (גבי שושן וצביקה פיק עליהם השלום ושוקי לוי, ייבדל לחיין ארוכים), שניים מהם – פיק ושושן בתפקידים הראשיים (קלוד וברגר, בהתאמה) – וזמרות כמו שתי המרגליות: אנקורי המוכרת, וצנעני בראשית דרכה. לצד אלה היו בהפקה גם אזרחים זרים כמו הבמאי פטריק גרלנד, הכוריאוגרף אוליבר טוביאס (שהופיע בשיער בווסט אנד), וגם צעיר בשם ג'אגר, כריס, אחיו הצעיר של מיק שלא אהב שמזכירים כל הזמן את הקשר המשפחתי.

עוד סיפר ורדימון בן ה-85 מדוע החליט שהגיע הזמן לא רק לכתוב שירים אלא גם לשיר ולהקליט אותם, והם זמינים להאזנה ביוטיוב וספוטיפיי ובפלטפורמות הדיגיטליות.

הושמעו בתוכנית בין השאר, שירים משיער (כוכב בן שחר, אקווריוס, תנו לשמש יד), ושל יוצאי ההפקה גבי שושן (בראשית), מרגלית אנקורי וצביקה פיק.

האזנה נעימה ובשורות טובות.

להאזנה:

https://did.li/vynilhair55

אהרון מורג

* * *

רוֹן גֵּרָא

שִׁירִים

כָּל יָמָיו מִתְמוֹדֵד

בִּדְרָכִים דְּהוֹרוֹת

בֵּין סוּסִים שׁוֹעֲטִים,

חוֹלְפִים חַיִּים בַּשְּׂפָתַיִם

שׁוֹתְתוֹת דָּם.

מְנַסֶּה לוֹמַר מִלּוֹת שֶׁל

קֶרַח.

כְּאֵב בָּהִיר בְּעֹמֶק נִשְׁמָתוֹ.

חָשׁ מְעֻרְטָל

מִזִּכְרוֹנוֹת וּמִתִּקְווֹת

רַק שִׁירָיו יוּכְלוּ לְלַוּוֹתוֹ.

לֵב

עֶרֶב  יוֹרֵד

שְׂאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת

אוֹרֵג לְאִטּוֹ.

הַלַּיִל מְאַמֵּץ אוֹתִי

אֶל לֵב

הַלֵּב חֲרִישִׁי מְאֹד

מַרְחִיק אֶת הַמִּלִּים

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים

המתרקמים בארץ-ישראל

במלאת 40 שנים לצאתו לאור של הרומאן

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת שנייה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

המשך 4

וכמו שהאוטובוס [מירושלים לתל-אביב] עוזב את התחנה המרכזית, מתחיל האברך הענק התקוע לצידי – להתנועע. אני מנסה לזוז – לעבר החלון, והוא כובש לו בהנאה שעל אחר שעל והווייתו ספוגת בגדֵי השחור כמו אומרת: שטח משוחרר – לא יוחזר. אני הודפת אותו במרפק – לא עוזר. הוא מתאים את תנועותיו לטלטולי האוטובוס, כביכול לא מרצונו הוא נשפך לעברי, אלא מישהו מזיז אותו, והוא משים עצמו ישן, דומם כגרוטאה. אבל אני שומעת איך הוא מתנשם בקרביים שלו, ומתנועע כלולב גדול, בדבקות, כמתפלל, ומשתדל בינתיים להדק את המרפק על ציצאלאך – בשיטות האלה אין הבדל בין דתיים לחילוניים – ומה שיותר נורא מן המזמוז הכפוי היה שכל פעם שהרים את הזרוע עלה ענן סמוי של ריחה זיעה רעה, כמו נקניק מתובל ביותר מדי שום, ובגדים שלא כובסו מזה זמן, שלא לדבר על כך שחף היה מכל נגיעה בו, מעודו, של דאודוראנט.

הרגשתי שאני מתעלפת! זנב-אבר דרבנן שכמוהו! האוטובוס היה חשוך, מה שהעניק לו אומץ מטורף. אני חושבת שהוא פשוט חדל לשלוט על עצמו כתוצאה מן הקירבה הזו, ומזלו שלא ידע שאני יושבת בלי תחתונים, ומתה להשתין – בגלל וגינור הח"כ-מניאק שניסה לבעול אותי על שולחן היו"ר. ומי תיאר לעצמו שכך יהיה סיום יום הסיור שלי בכנסת – כפייה דתית באמצעות שרוול שחור על החזה הרך שלי, שהלך ונתמעך כקציצת-שום מטוגנת-למחצה בכריך בינעירוני שאני נתונה בו, במצור.

נאבקתי בחשאי, מנסה לעורר את הנרדם-כביכול, ולא עזר. נדבק אליי כאילו הייתי מזוזתו. וכל פעם הכובע השחור, עגול השוליים, מתחכך בעגיל שבתנוך-אוזני, ופיאתו מטיילת לי על הכתף החשופה.

טוב. לא רציתי לערוך שערורייה. גם כך היה מצב-הרוח שלי שפוף לאחר האכזבה הגדולה מווגינור, שחשבתי לתומי כי יציג אותי בפני אנשים מפורסמים ובעלי-השפעה, ותיפתחנה לפניי דלתות רבות לאיזו הצלחה, שתהרגו אותי אם אני יודעת מה פירושה – ואיזה מין סיום! רק תאונת-דרכים חסרה לי –

אך במקום התאונה, שאליה אולי פיללתי עכשיו כדי להיחלץ ממצבי, אירע דבר-מה שונה. האברך העבדקן הפסיק לרגע את מישמושיו המרפקִיים בציצאלאך הכואבים, הוא התעורר כביכול, הוציא ממחטה ומחט אפו בקול רם, מקנח זקנו, ואז, במקום לתחוב אותה חזרה לכיס, הבחנתי בזווית-עיני שהוא מותיר אותה בידו השמאלית, פורש ואוסף, פורש ואוסף, עד שנותרה פרושה על חלציו, כמין סינור קטן, ואז הניח לעצמו שוב להירדם-כאילו, כשהוא מחדש ביתר שאת את מירפוקיו בצידי, וראו נא פלא –

המטפחת מתרוממת עתה מעצמה, גבוה מכל מה שיכולתי לשער על פי הטבע – כמין כתם לבן באפלת המושב המשותף, או הינומת כלה קטנטנה הקמה ממושבה להיות מובלת לחופתה –

טוב. מיד הבנתי מה קורה כאן. בידו האחת התחכך בי עתה, מנסה גם לגעת בירכיי, ובשנייה, עבד מתחת למטפחת, משתדל כנראה לחלוב את עצמו אל תוכה, מבלי להתלכלך –

החוצפה שלו כבר עברה כל גבול, אבל לא העזתי לחולל מהומה, כי רוב הנוסעים, סביבנו, ישנו או היו שקועים-בעצמם בחצי-נמנום. נתתי לשכני דחיפה הגונה, בשקט – השתחררתי מכובדו והתחלתי להתרומם ממושבי, מתלכסנת וגבי מעליו כדי לצאת למעבר ולחפש לי איזה מושב אחר, בירכתיי האוטובוס, או אפילו להמשיך את הנסיעה בעמידה – מחייכת לעצמי, אם היה לשמוקול שלו עין, וגם רואה בחשיכה, היה מגלה בהזדמנות זו את זקן-פותצ'יק הערום שלי מתנודד מעליו, כי מנגד תראה את הארץ! – אך לרוע-מזלי עשה הנהג באותו רגע תפנית חדה, ואני איבדתי את שיווי-המשקל וצנחתי על ברכי האברך ופופצ'יק החשוף שלי נתיישב ממש על רבי זרגיאל, אף ללא חציצת המטפחת –

"די! מספיק!" צעקתי – והנהג מיד הדליק את האורות הפנימיים, אבל היה מאוחר מדי. אמנם, איש מן הנוסעים לא הרגיש בכך, כי השמלה הסתירה, אבל הוא כבר היה תקוע לי היטב, תקוע כמו נר משומן, עמוק בפותצ'יק – רגע ממושך שהספיק לו, אני חושבת, להזריע אותי לתריסר דוסאלאך ורדרדים –

"כל הזמן הוא נגע בי, מתחילת הנסיעה – " צעקתי.

ריבונו-של-עולם, זה היה חרבון! – להזדיין כך, מאחור ועוד לחטוף אורגאזם מרוב התרגשות-שבהשפלה, וזאת בדיוק ברגע שחשבתי שאני נמלטת ממנו, והמנוול הזה, לאחר שסוף-סוף התרוממתי מעליו ויצאתי למעבר, נוזלת – נותר לשבת, שרוע, ישן-כביכול, כובעו השחור, העגול ורחב-השוליים, שאותו ליכסנתי על פניו, בנפילתי עליו, ירד עתה ממצחו ועד לזקן-סנטור, וכנפות המעיל השחור כיסו על כל השאר, ואני גם לא אתפלא אם קרה לו נס וכפתורי החנות שלו (אני בטוחה שרוכסן לא היה לו, אחת הייתי שומעת אותו בהיפתחו, לי יש אוזן טובה לשמוע רחשושים שכאלה, ממרחק – ) נתכפתרו לו מאליהם, חי נפשי, דבר כזה לא קרה לי מעודי –

"שולח ידיים – " הייתי מוכרחה להמשיך להתלונן, בקול רם, ללא בושה – אך על מה שהתרחש לאמיתו-של-דבר לא העזתי לומר מילה. להיפך, עשיתי דרכי לירכתיי האוטובוס בירכיים סגורות, כדי שלא אזל על הרצפה.

באוטובוס הנוסע קמה עתה מהומה קלה של התעוררויות ותגובות ארסיות. למזלי אכן מצאתי ספסל פנוי מאחור, ונמלטתי לחשכתו. לבד. הנהג שוב לא כיבה את האורות עד תום הנסיעה, ובחלל האוטובוס נשמעו הערות שגברו על המיית המנוע:

"מי היה מאמין? דתי!"

"מה אתה חושב? גם אצלם יש כאלה!"

"הוא בכלל ישן!"

"עושה עצמו!"

"מסכן. הוא גם כן גבר, לא התאפק."

"תתבייש לך, רֵבּ אִיד!"

"לך לבית-קברות, תוציא לך גופה צעירה – "

"מאניאק!"

"בשקית-ניילון של חברת-קדישא – "

התגובות לאט-לאט שככו אך האברך, זאת ראיתי מאחור, לפי מצב מגבעתו – לא "התעורר" עד שהגיע האוטובוס לתחנה המרכזית בתל-אביב. אני מיהרתי לצאת, בין הראשונים, אבל מזווית עיני התבוננתי לעברו ולא ראיתיו קם ממושבו. כנראה ישב וחיכה שרוב הנוסעים יֵרדו, כדי שאיש לא יוכל לחקוק את פניו בזיכרונו. זה לא עזר לו. כשהייתי כבר בדרכי למטה, על המדרגה התחתונה שבדלת האמצעית, שמעתי את הנהג, שמיד לאחר העצירה קם ממושבו, אומר לו:

"שמע חבר," – הוא אמר – חבר, במלעיל, "אם עוד פעם אתפוס אותך שולח ידיים – אסגיר אותך למשטרה, הבנת?"

את הסוף לא שמעתי, התרחקתי משם ולקחתי מונית מיוחדת. מזל שהצלחתי קודם להתנגב בחשאי, דוחפת ממחטות-נייר, במושב האחורי, החשוך-למחצה, אחרת היו זרעוני רבי זרגיאל מטפטפים על המדרכה המזוהמת של רציף-ההורדה, ומגלים את קלוני ברבים.

במבט לאחור, אני חושבת, עם כל הגועל שבדבר, שמגיע לי בכל זאת פרס גדול מחברת אגד, כי קבעתי באוטובוס שיא! – שאמנם אי אפשר לתת לו פירסום נרחב, כמו, למשל, ללידה במטוס! – "מה יש, בּוּבָּלֶ'ה?" שאל נהג-המונית כשהפלגנו ברחוב העולה מן התחנה המרכזית, וחלפנו על פני החומה של בנייני חברת-החשמל, "יש לך מצב-רוח רע?"

[נדפס לראשונה לפני 40 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל].

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

אסטרולוג, 2001

פרק שלושים ושישה

היינן הצרפתי החרמן מסייה אנרי פסקל.

רצח והתאבדות בבאר הנטושה

 "יקבי הירקון" קם על חורבותיו של יקב הברון והמשיך להתקיים גם לאחר שהפילוקסרה הביאה לעקירת מרבית הכרמים במושבה.

החורבן הכלכלי של יקבי הברון התרחש לאחר שכדי לשפר את טיב היין, המיוצר ביקב הנושא את שמו, שלח הברון יינן מומחה מצרפת, ליתר דיוק מחבל אלזאס, יהודי מתבולל בשם מסייה אנרי פסקל.

האורח הנכבד התארח במלון "חובבי-ציון" וכבר בערב הראשון הפליא את האורחים ואת בני-הבית, משפחת גרישה ירקוני, בסיפוריו על יכולתו לקבוע במדוייק כל יין ויין מאיזה בציר הוא ובאיזה איזור מצויים הכרמים שמענביהם תסס ונוצר.

לפני שהלך לישון שאל מסייה אנרי בתמימותו מדוע טרם הגיעה לחדרו בת-הכורמים הצעירה, הדוברת צרפתית, מ"פרחי-הברון", ששמע ששכמותה משמשות כמלוות לכל אורח חשוב שמתאכסן באחת ממושבות הברון, כדי שיוכל "לרוות נקטר-אלים משפתותיה."

אפרת ירקוני סיפרה לדודתי יעל שכאשר הביאה בערב את כד המים ובקבוק-הלילה לחדרו של מסייה, קירב אותה מסייה אל בין ברכיו וניסה לחבק אותה כשהוא מעביר את אצבעותיו השמנות והקצרות על יצורי גופה ומבקש שתעזור לו למדוד את בקבוק-הלילה כי הוא חושש שקוטרו יהיה קטן עליו.

בקושי נמלטה ממנו בלי להעליבו, בוכה וצוחקת למראה צינורו הגדול שהיה בעיניה בחזקת "ויחסרהו מחמור אך מעט!" – השתיים אהבו מאוד להתבטא בשפת התנ"ך.

למוחרת, כאשר הגיעה שעת הטעימה, הלבישו את שמרל כרמי הממצמץ חלוק לבן וכובע-בד לבן, ופרשו מפה לבנה על שולחן והניחו בקבוקים וכוסיות, וקערית ובה קוביות לחם שחור כדי להרגיע את החך של המומחה בין טעימה לטעימה.

מסייה אנרי פסקל ישב בראש השולחן, משקפי פנסנה לאפו ושערותיו הקלושות, הצבועות שחור, מסורקות לאחור על פדחתו, שביל באמצע, וטבעת-זהב עבה על אצבעו. כל כורמי המושבה, איכרים וחברי הוועד, עמדו סביבו וציפו בחיל וברעדה לפסק-דינו. היקב נמצא ממש על כיכר המייסדים, מול תחנת הדילג'אנסים ליפו, סניף הפוסטה והבאר הראשונה.

השולחן עמד סמוך לשפת הוואדי שבו מצא סבא את גופתה של הבידואית היפה שהתאבדה בבאר הראשונה.

כידוע ניטשה המושבה בשנת השמיטה הראשונה. רבני ירושלים ראו מלכתחילה את קניית החלקות במושבה כעניין הקשור רק במילוי מצוות התלויות בארץ, תרומות ומעשרות, או בסידור פרנסה לעניים. הם לא ראו בה מפעל התיישבות לאומי. לכן לקראת השנה הרביעית לקיומה, שהיתה שנת שמיטה, פסקו כי יש להפקיר את השדות ואין רשות לשום איכר עברי לחרוש ולזרוע את אדמתו.

לרוע המזל היה המצב קשה גם מסיבות אחרות, כשלון היבולים, החולים והחללים שהפילה המאלאריה. כך נגזר דינה של המושבה.

סבא וחבריו, שהיו אנשי-כפר עוד בטרם עלותם ארצה, ידעו כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות בחסדי ה"חלוקה" – אבל הם היו במיעוט ודעתם לא נשמעה. המצוות שהיה בכוחם של הרבנים ותקיפי ה"כוללים" הירושלמיים לכפות על המתיישבים היו חזקות מחלום התחייה על שיבת העם להיות חופשי על אדמתו. ובכלל, חקלאות היתה לדעת הרבנים עניין ל"עראבערס" ולא ליהודים, אלה צריכים ללמוד בישיבות ולהתפרנס מכספי התרומות הבאות מהגולה.

המושבה הצעירה הלכה ונחרבה. הערבים השכנים עקבו אחר המתרחש בה. עוד קודם לכן עיבדו כאריסים חלקות רבות של קוני-קרקע ירושלמיים שלא באו לגור במושבה, ועירערו בכך את מצב הביטחון. עתה החלו לפשוט בגלוי על השדות, הרכוש, וגם על הבתים שבעליהם עזבום ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן שבה לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים נימחו כמעט כליל. החלקות נותרו להלכה בבעלות המושבה אך למעשה חזרו לרשות הערבים תמורת חלק מהיבול.

שנת השמיטה הבאה חלה כבר לאחר שהברון בנימין אדמונד דה רוטשילד פרש את חסותו הנדיבה על מרבית המושבות החדשות (שכולן נוסדו אחרי המושבה שלנו), והשיג הסכמה של רבנים מחוץ-לארץ, ובראשם הרב יצחק אלחנן, להסדר המכירה הפיקטיבית של האדמות לנוכרי למשך השנה כולה, כדי שיהיה אפשר לעבד אותה.

אבל דווקא הפעם רבים מקרב האיכרים במושבות העלייה הראשונה, שהתרגלו לעבוד כפועלים אצל פקידות הברון, ששלטה במושבות הללו, צידדו ברבנים הירושלמיים משום שאלה המשיכו להתעקש על קיום מצוות שנת שמיטה כהלכתה. האיכרים, שאיבדו את עצמאותם ונעשו עצלים, קיוו לזכות בשנת שבתון ומנוחה "עלא חשב [שי"ן שמאלית] אל-בארון," על חשבון הברון.

באותה שנת שמיטה שנייה, שבה הוכרחו האיכרים שלנו לעבוד, חל הקרע בין סבא לבין חלק מאיכרי המושבה, שגם לאחר עשרות שנים לא אוחה במלואו. אפילו צאצאיהם, דור שלישי, רביעי וחמישי, לא סולחים למשפחה שלנו על השוט שבו סבא, שהיה מדריך העבודות החקלאיות מטעם הברון, היה מצליף (או לפחות מאיים שיצליף) מדי בוקר באבות-אבותיהם הנירפים, כדי להוציאם לעבודה בשדה ובכרם בשנת השמיטה.

סבא שנא פארזיטים, בעיקר את אלה המשתמטים מעבודת-כפיים אבל כותבים ומספרים אחר-כך על עצמם שהם אלה שבנו את הארץ.

בראשית הקיץ של אותה שנת שמיטה ראשונה נשלח סבא מירושלים אל המושבה העזובה כדי לראות מה קורה בה ולעשות את ההכנות לקבלת ה"קיסם", חלק היבול המגיע מן החוכרים הערבים.

הוא יצא רכוב על גבי חמור ועבר לאט-לאט את דרכי הארץ האבלות. הרהר מה עלובה הארץ שבה הפלאחים העניים מנוצלים על-ידי השלטון הגרוע ופקידיו המושחתים. למושלים התורכיים יש רק מטרה אחת: לאסוף חיש-מהר את הסכום ששילמו בעד התמנותם למשרותיהם – ולהוסיף עליו ככל האפשר על-ידי ניצול מעמדם לקבלת שוחד הבקשיש. הכל מבוסס על שחיתות, הפקרות ואוזלת-יד. לולא החסות של הקונסולים הזרים, שמגינים על המתיישבים בתור נתינים אירופיים – לא היו יכולים להתקיים בארץ אפילו יום אחד.

במרחב שהשתרע משפלת לוד ועד לירקון נמצאו רק עצים בודדים. כל עץ והמאורע הקשור בו. על סדריה אחת, על אם הדרך מלוד לרמלה, סופר שצמחה מיתד שתקע צלאח-א-דין לקשירת סוסו. בין עץ לעץ היה מרחק של קילומטרים, וכל השטח גבעות חול עלובות או ביצות רחבות ידיים. רק פה ושם היה אפשר להבחין באוהל דל או בכפר ערבי עלוב.

ככל שקרב למושבה מצא עצמו בערבה שוממה, מירבץ חזירי-בר וקן ממאיר של מאלאריה. הביצה הגדולה השתרעה כאגם מסביבות ראס-אל-עין – ועד לרגלי גבעות באב-אל-האווה. האדמה, שהיתה פורייה בחלקה הגדול, משכה מפעם לפעם פלאחים חדשים מהרי אפרים הצחיחים, עד שנחלו גם הם בקדחת ומתו, ופינו מקומם למסכנים אחרים.

שנת השמיטה, כך התברר לסבא, היתה גרועה-שבגרועות בגלל המאלאריה שתקפה באורח כה קטלני עד שכפרי הערבים בסביבה, שתושביהם לא פסקו להציק למתיישבים עד לנטישת המושבה, היו עתה גם הם ריקים-למחצה ותושביהם ברחו לכפרים רחוקים שבהם האוויר טוב יותר, ורק בשעות היום העיזו לבוא לעבד את אדמותיהם.

רכוב על חמורו הגיע סבא למושבה העזובה ומצא בה את סלים, השומר של הנחלה, את פאטמה אשתו ואת חסן אחיה. מלבדם לא היתה נפש חיה בכל הסביבה, ששימשה עתה מקלט לשודדים ולבורחים קשי-יום.

סלים קיבל את סבא בסבר פנים יפות. סבא ניגש לבאר כי צמא למים, אך החבל והדלי היו חסרים. כאשר שאל את סלים לסיבת הדבר, ענה לו זה במבוכה כי הם חדלו לשתות ממי הבאר המזיקים לבריאותם, והחלו לשתות שוב ממי הירקון. סבא חש כי כאן מתרחש דבר-מה חשוד ומוזר.

הוא עייף מטלטולי-הדרך ולכן שכב על מחצלת בצל הקיר, לנמנם קצת.

מתוך התנומה הוא הבחין קולות מתלחשים מן העבר השני, במקום שישבה משפחת השומר: סלים, פאטמה וחסן. חשדו של סבא התגבר, אף-על-פי-כן הוא נשאר שוכב, כשאוזניו דרוכות לכל רחש קל.

לפנות-ערב הוזמן סבא לארוחה. פאטמה אפתה פיתות טריות ודקות-כנייר על גבי הסאג', תנור ברזל מקומר. סלים וחסן שישבו בקירבתה קלו גרעיני-קפה במחבת-ברזל. חסן קלט את הגרעינים במכתש-עץ מחוטב בקישוטים וכתש את הגרעינים בעלי-עץ בקצב מיוחד. שעת הארוחה עברה בדומייה משונה, ובלילה שוב לא היה סבא יכול לעצום עין בגלל החשדות.

למוחרת, השכם בבוקר, לאחר הארוחה, יצא לתור את הנחלה. חסן קם ללוותו, ולמרות התנגדותו של סבא, הצטרף אליו. בדרכם הרגיש סבא כי חסן רוצה להטותו דווקא לכיוון אחר מזה שהוא רוצה ללכת בו. כיוון שהדבר עורר עוד יותר את חשדו, פנה סבא במהירות לעבר השביל שחסן חשש לו. מיד התגלתה בתוך ערוץ אחד הוואדיות גופת ערביה צעירה, ידיה ורגליה היו מפורדות מגופה ומכורסמות בשיני תנים, ועיניה נוקרו במקוריהן של עופות-טרף.

כאשר שאל סבא את חסן מה הדבר, ענה זה: "אלוהים היודע..."

למוחרת סר סבא לכפר הערבי הסמוך והתארח אצל ידידו השיח', שנישאר בביתו ולא ברח מפני הקדחת.

השניים דיברו על חוכרי-המס שאינם מתחשבים בשנה הרעה המורידה את הפלאחים ביגון שאולה, וחומסים מן היבול כאוות-נפשם. לבסוף הצליח סבא להסב את השיחה לסלים ולבני-משפחתו, ומפי השיח' נודע לו מה קרה בחודשי היעדרם של האיכרים מהמושבה.

בתו של אחד השייח'ים הידועים בנגב סטתה מדרך הישר וברחה עם העבד הכושי של אביה. בהיותם נירדפים על-ידי גואלי כבוד-המשפחה – הגיעו השניים לבסוף לביצת המושבה, התחבאו בה והתארחו זמן-מה אצל סלים ופאטמה. הם התהלכו כל הזמן יחדיו כאילו חשו שזמנם קצר.

חסן, אחי פאטמה, לטש את עיניו לבידואית היפהפיה שחיתה עם העבד השחור.

צחוקה נשמע לאוזניו בלילות כקולה של עופרית, בת השטן צחורת החזה שפיטמותיה אדומות כטיפות דם והיא מופיעה ערומה בחלומותיהם של גברים ומפתה ומשכיבה אותם על גבם ויושבת עליהם ומתעברת מהם. כשהיה עובר ליד האוהל שהקימו להם השניים – היה רואה בדמיונו את הנערה היפה קורסת על אהובה השחור ומתעברת ממנו, וכל יצורי-גופו היו רוטטים מטירוף התאווה לבידואית ומן הקינאה בזכרותו של השחור.

לאחר ימים אחדים נעלם הכושי באורח-פלא, והבידואית הצעירה נישארה מקנת חסן, אשר לא איחר לכבוש לו אותה לאישה. אלא שעתה, בלילות, נשמע בין בתיה החרבים-למחצה של נחלת המושבה קול בכי וצרחה ולא קול צחוק, אלה היו זעקותיה של הבידואית, שנאנסה ועונתה לילה-לילה באכזריות נוראה תחת רוצח-אהובה. האהוב השחור צף אותה שעה חתיכות-חתיכות בין חבצלות הירקון, מפרוכיה בואכה שיח'-מוניס אל הים התיכון, אם לא אכלוהו הדגים בדרך.

לא חלפו ימים רבים ובאופק הופיעה להקת רוכבים בידואים ובהם אחיה בני-שבטה של הצעירה. חסן חמק מיד וברח לשדות כי ידע מה יהיה גורלו על אשר עינה את אחותם, ואילו הבידואית רצה כחץ מקשת, ומותירה אחריה טיפות של דם הפילה עצמה אל הבאר, ומתה. גם היא ידעה בבירור מה יהיה גורלה מיד אחיה בני-שבטה.

לרוכבים לא נותר דבר לעשותו והם פנו לדרכם.

לאחר ימים אחדים חזר חסן הביתה, ובאישון לילה הוציא את גופת הבידואית מן הבאר וזרק אותה הרחק בין השדות, בערוץ הוואדי.

עתה הבין סבא מדוע לא שתו סלים ומשפחתו ממי הבאר. הוא חזר אל סלים ולן אצלו עוד לילה אחד כאילו דבר לא קרה דבר. למוחרת, עם עלות השמש, חבש סבא את חמורו ויצא בדרכו חזרה לירושלים, כדי למסור דין-וחשבון על המצב במושבה.

לפני שהרחיק הסב ראשו לאחור ונזכר באחד המתיישבים שאשתו וילדיו מתו במקום הזה. באחר שחלה מרוב תלאות וסבל, ומבלה שארית ימיו בירושלים. ועוד אחד שהשקיע את כל כספו וכוחותיו במושבה החדשה, ועתה הוא רעב לפת-לחם. היוכלו כל אלה לחזור אי-פעם לנווה החרב, שהפך לקן פושעים?

חזרו גם חזרו. ועתה ישב מסייה פסקל ליד השולחן, כמו בתמונת החלוצים של יוסל ברגנר, הרים כוסית שקופה מלאה ביין אדום, בחן אותה מול האור, הקיש עליה קלות בטבעת הזהב העבה שעל אצבעו, הריח, טעם, לגם, גילגל על לשונו, (ובעוד הכורמים לוחשים סביבו "לחיים זאל זיין!" – שיהיה לחיים!) ירק – אבל בהבעת תיעוב, ופסק:

 "לשפוך!"

וכך חרץ את גורל הבקבוק השני, והשלישי, והרביעי – ועם כל יריקה ושפיכה הלכו וקדרו הפנים מסביב, כי כבר היה ברור שאין עתיד ליין ולא יהיה אפשר לשלוח אותו לאלכסנדריה, לטריאסט, למארסיי – ולשאר הנמלים שמהם ישווקוהו למדינות העולם ולתפוצות ישראל.

שמרל כרמי היה שתום-עין, נכון יותר לומר, בגלל הטראכומה, הגרענת, שפגעה בה בילדותו, מיצמץ בתכיפות שכזו עד כי העין ניראתה סגורה-למחצה. כאשר הבחין מסיה פסקל במיצמוצו של שמרל גירה הדבר והגביר את רוגזו, כי היה נידמה לו ששמרל לועג לו, וככה התמרמר יותר ויותר עם כל הכרזה על שפיכה:

"Ce vin est infecte! Bon pour les Vaches! Kvatch!"

היין הזה נאלח, מקולקל! מתאים לפרות! אשפה!

ראה שמרל שכך המצב ואמר למסייה אנרי: "כל מה שהבאתי עד עתה לטעימה לכבודו לא היה אלא מהזיבורית, ומן החביות שבהן היין טרם התיישן דיו – וזאת רק כדי להוכיח לספקנים שנמצאים בקהל עד כמה מסייה כבודו בקיא במלאכתו. יחכה נא מעט וארד למרתף ואביא לו יין אחר מן הישן והמעולה."

וכך היה.

כורמים אחדים נאחזו בשמרל והתנדבו ללוותו מטה אך הוא אסר עליהם להצטרף, ולאחר כרבע שעה עלתה סידרה חדשה של בקבוקים על השולחן בעל המפה הצחורה. צבעיהם כמעט שלא השתנו. האדומים אדומים והלבנים לבנים. היו שם מלגה, אליקנט, פורטו, מדירה, בורדו, פוטנה, מדוק, שמוק והוק. הבעת פניו של מסייה אנרי השתנתה. מטעימה לטעימה אורו פניו, בעורו עלה סומק עז ומפיו נפלטו שבחים גוברים והולכים לעפיצותו של היין, עציותו, הבוקה והבומה, התיישנותו הטובה וחריפות ניחוחו, בקיצור – הצלחה כבירה:

"Ce vin est superieur! Ce vin est unique! Ce vin merite une medaille!"

היין הזה מעולה! היין הזה הוא מיוחד במינו! היין הזה ראוי למדליה!

 "אמליץ בפני הברון לשלוח את היין שלכם לתערוכה העולמית בפריס! שם בוודאי יזכה במדליה!"

ניגשו האיכרים אל השולחן הלבן וביקשו אף הם לטעום מן היינות המשובחים – ולא הכירו את יינותיהם. טעם חריף, מר ומקהה-שיניים היה בהם, והם שפכו בחשאי איש-איש את היין מכוסו ארצה, ושתקו.

עזב מסייה אנרי את המושבה, נסע לפריס למסור דין-וחשבון לברון רוטשילד, וזמן לא רב לאחר מכן הגיע משלוח גדול של יין המושבה לפריס. טעמו אותו הפריסאים – ומיד עמדו ושפכו את כל בקבוקיו אל הסינה, הסוחרים דרשו את כספם חזרה, ויקב הברון במושבה פשט את הרגל.

במיצמוץ עיניים, על כוסית יין שינק בצינורית מהחבית, היה שמרל יושב בחנותו מספר: "בכל אשם הייתי אני, שאילו השתנתי גם לתוך הבקבוקים של האכספורט – לא היה היקב נסגר. מצד שני, אלמלא נסגר, לא היה קם על חורבותיו 'יקבי הירקון' ואתם לא הייתם רצים אל חנותי לשתות יין, ושאמלא לכם כל יום שישי בקבוקים לבית."

 "ומה בקשר..." היו הלקוחות שואלים בחצי רמז, "להיום..."

 "מה אנחנו, פארצאתים? באריזאים?" היה שמרל מרגיע אותם, "שישתינו הם ליינות שלהם בשביל לזכות במדליה! יין, אם איננו מקולקל, הוא יין, כמו שספירט – הוא ספירט. אין הבדל חוץ מן המחיר, האטיקטה והטיפשות."

יום אחד עמדה אשתו איטה והביטה בעיניו הממצמצות בשעה שאכל את התבשיל שהכינה לו, והוא שתק, אמרה לו: "נו, שמרל, סוף-סוף תגיד משהו על התבשיל?"

ענה לה: "נפלא. לכן חושבני תמיד להתחתן עם אחת מהעיירה שלך!"

ופעם אחרת, כאשר הרופא שלנו עמד לרשום לו תרופה מרה להקאה, אמר שמרל הממצמץ: "אין צורך. די לי שאתבונן באשתי."

לקראת שבת וחג היו ההורים שולחים אותנו לחנות של שמרל ובידינו בקבוקים ריקים, שטופים היטב. שמרל היה לוקח את צינור הגומי שצבעו כזרג של כלב, תוקע אותו בחבית, ממצמץ ומוצץ ומיד מכופפו וממלא את הבקבוק. אחר-כך שואל לשם המשפחה, רושם בפנקס, וההורים משלמים כאשר הם עוברים על פני חנותו.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

שירים 1995-1955

אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ, 2005

שער ראשון: שירים מוקדמים

המסע לארץ הודו

בִּהְיוֹתִי יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ

לְהוֹדוּ. נְעָרִים חוּמִים וַחֲשׂוּפֵי-שֵׁת רָצוּ

אָנֶה וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ

וְקָרְאוּ אֶת שְׁמִי בִּצְחוֹקָם הַפִּרְאִי. פִּילִים

רַבִּים צָעֲדוּ לְאֹרֶךְ הַדְּרָכִים הַלְּבָנוֹת

וּשְׂפָתַי רָעֲדוּ בִּתְשׁוּקָה וְאַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים

מְאוֹד סָגְרוּ עָלַי לְלֹא הֶרֶף. בְּכָל

פִּנָּה הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע וְכַאֲשֶׁר הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע

הִבִּיטוּ בִּי הַפִּילִים וּבָכוּ. הַפִּילִים הִבִּיטוּ

בִּי וּבָכוּ וַאֲנִי פִּזַּרְתִּי מַטְבְּעוֹת נְחֹשֶׁת

בְּאַרְמוֹנוֹתֶיהָ הַלְּבָנִים שֶׁל הוֹדוּ. בִּהְיוֹתִי

נַעַר חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. הַרְבֵּה שָׁנִים

חָלְפוּ הַרְבֵּה פִּילִים פָּרְחוּ מִזִּכְרוֹנִי. אוּלַי

גַּם הַמַּסָּע נִרְאֶה חֲלוֹם טִפְּשִׁי? נַעַר

צָנוּם וְעִקֵּשׁ הָיִיתִי. חָפַצְתִּי לָרוּץ אָנֶה

וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ. עוֹד

הַיּוֹם אַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים מְאוֹד סוֹגְרִים עָלַי

לְלֹא הֶרֶף. בִּתִּי הַקְּטַנָּה קוֹרְאָה אֶת שְׁמִי

בִּצְחוֹקָה הַפִּרְאִי. הַדְּרָכִים לְבָנוֹת וְהוֹדוּ

אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד. אוּלַי יַלְדָּתִי אֵלֶיהָ

תָּבוֹא? הַפִּילִים שֶׁלִּי לֹא הִפְלִיגוּ לְשָׁם וְאִישׁ

מִשְׁכֵנַי לֹא חָצָה אֶת הַיָּם. בִּהְיוֹתִי

יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. אוֹמְרִים, הוֹדוּ

אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד.

1959

* * *

מנחם רהט

עָם כְּלָבִיא: הנס והמעשה

גם הגדולים שבניסים יושבים על תשתית טבעית, מעולם המעשה, יש המשווים את ניסי 'עָם כְּלָבִיא' לניסים בסדר גודל תנכ"י, ויש שרואים בניצחון המדהים רק תוצאה של היערכות ומיומנות טכניים. אין בעל הנס מכיר בניסו.  ומה מרמזת המילה 'כְּלָבִיא'?

ניצחונה המוחץ, החד משמעי, בנוק אאוט שהידהד ברחבי הגלובוס, של ישראל הקטנה, בת דמותו של דוד הנער ה'אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי', על הצר הצורר האיראני, בן דמותו של גוליית הרשע, שזמם ללכת בדרכם של המן האגגי והיטלר ימ"ש 'לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד,' היה ללא ספק בבחינת נס ענקי. 

אבל כמעט כמו כל נס, הוא הושג גם בזכות המעשה. כפי שנהג אלוף יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח במלחמת הקוממיות, ולימים שר ונכבד בישראל, לצטט את זקני צפת לאחר שיחרורה של עירם ממלתעות הפוגרומיסטים האיסלמיסטים, בא' באייר תש"ח: "צפת ניצלה בזכות המעשה ובזכות הנס. המעשה הוא שזקני צפת קרעו שערי שמיים בתפילתם, והנס שמחלקת הפלמ"ח הגיעה בזמן ועשתה את העבודה." הנס והמעשה – השילוב המנצח.

באמירה שנונה זו טמון אחד מזרעי המחלוקת העקרוניים בין התנועה הציונית, ובכלל זה מחנה הציונות הדתית, לבין העולם החרדי. ההשקאפע החרדית, בוודאי בגולה, דגלה בציפיה פסיבית לנס, באפס מעשה, מול המציאות המרה. רק הנס יושיענו.

זוהי שיטת סאטמר הנודעת, וגם שיטת הריי"צ מחב"ד הפחות נודעת, שהתנגד לציונות בטענה ש"לא מרצוננו גלינו מארצנו ולא בכוחותינו אנו נשוב. אבינו מלכנו הגלנו והוא יתברך יגאלנו" (ראו 'דבר מלכות', שבת הגדול, תשע"ב). אז מה כן? – נשב ונחכה.

בניגוד לתפיסה זו של שב ואל תעשה, שהקיפה רבים מאוד מאחינו ואחיותינו, כולל אדמו"רים ורבני קהילות הקודש, חידשה הציונות, בעקבות פרעות ופוגרומים ועלילות דם ואנטישמיות גואה כנגד היהודים, שלצד ההמתנה לנס, יש לעשות מעשה. הציונות דרשה ש'ניקח גורלנו בידינו,' כאמצעי יחיד להבטחת המשך קיומו של העם היהודי, שהלך והתכלה בגלויותיו – אם בשואה השחורה (באירופה), ואם במה שמכנה הרב ישראל מאיר לאו: 'השואה הלבנה' (ההתבוללות וההתרחקות בארצות החופש).

מבחן התוצאה הוכיח, שציפייה לנס לבדו, אינה יעילה. הנס זקוק לתשתית מן הטבע (שכל כולו, לדעת הרמב"ן ואחרים, פרי מצב ניסי אינסופי).

התנועה הציונית, לא כולל השוליים השמאלניים הסהרורים האתאיסטים שלה, ניצחה בגדול: מי שלקח גורלו בידו ועלה לארץ ישראל מאירופה הבוערת, פעמים רבות תוך גילויי ניסים פרטיים, הציל את נפשו; ומי שציפה באפס מעשה לנס כשלעצמו, ולא טרח למשל לעלות ארצה, כילה חייו רח"ל, במשרפות אושוויץ.

וכבר צרחו כנגד הציפייה האדישה לנס בלבד, ללא שותפות המעשה, כמה מגדולי ישראל שחזו באימה שהתרחשה לנגד עיניהם. כך למשל הגאון רבי יששכר טייכטאל, שזעק בספרו 'אם הבנים שמחה' על התעקשות יהודי הגלות לחיות בצל הציפייה לנס, מבלי לעשות מעשה של עלייה או מנוסה מן התופת: "האיש הפשוט הזה שבונה את הארץ בלי שום כוונה לשמיים, רק לטובתו – עושה בזה תיקון יותר גדול בעולמות העליונים, ממה שעושה איזה צדיק, יהיה אפילו גדול שבצדיקים, עם תיקון חצות שלו בבכיות וקינות על השכינה והגלות."

כבר ביציאת מצרים, אביב העמים לכל באי עולם, כמאמר הראי"ה קוק, לימדנו בורא עולם, שני עקרונות יסוד בסוגיית הנס והמעשה.

הראשון: לפעמים יש לחדול מציפייה פסיבית לנס, ולעבור למעשים אקטיביים. כשעם ישראל ניצב מול הים, מימינו ומשמאלו מדבר שממה, וצבא מצרים על מרכבותיו נושף בעורפו, התפלל משה רבנו לנס. אבל למד אז על הים, שיש לעשות מעשה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ." 

השני: גם הגדול בניסים, למשל נס בקיעת ים סוף, התבצע בדרך הטבע, באמצעות צונאמי ענק כלשהו, 'רוּחַ קָדִים עַזָּה.' הנס היה אמנם עצום, אך התבצע בדרך הטבע: 'וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם.' עיקר הנס לא היה רק בבקיעת הים, אלא בעיתוי של האירוע, דווקא בשעה שעם ישראל נזקק לו.

ומכאן למלחמת עם כלביא. לא מעט ישראלים כופרים בנס: "אלמלא הטייסים והטייסות, הנווטים והנווטות, הטכנאים והטכנאיות, ואנשי המבצעים, המחמשים וכל שאר החיילים והחיילות שהשמישו וחימשו את המטוסים, לא היינו זוכים לניצחון הגדול."

 וזה נכון. אלמלא כל המעורבים הללו, לא היינו מגיעים לניצחון הגדול. אבל גם זהו חלק מן הנס. העובדה שעשרות מטוסים טסו בו זמנית מעל איראן, לאחר שתודלקו בדרך פעם ופעמיים, וביצעו בדיוק נמרץ, בעיתוי המדוייק, את משימותיהם במלואן, ללא מורא וללא חשש, היא-היא הנס בהתגלמותו. ממש כמו הצונאמי שהגיע בדיוק בזמן להצלת יוצאי מצרים. הפעילות האווירית המתוקתקת, שפעלה בדייקנות של שעון שווייצרי, הביצוע המתוזמן כבתזמורת הפילהרמונית המשובחת בעולם, הם-הם-הם הנס.

והיו עוד ניסים נוספים, בוהקים בניסיותם: אף מטוס מכוחותינו מבין הנחילים שעטו על איראן לא הופל ולא נפל, גם לא מחמת עייפות החומר וכדומה; אף לוחם ישראלי לא נפגע, גם לא נשרט, במהלך המלחמה בחזית האיראנית; וזאת בשעה שאפילו מתכנני המבצע, הזהירו מפני נפגעים רבים, במטוסים ובחיילים. גם מיספר הנפגעים האזרחיים מאש הטילים הבליסטיים וטילי השיוט והכתב"מים ששיגרו האיראנים, שנאמד במספרים בני 3 ו-4 ספרות, הצטמצם ל-28. חבל על כל אחד, אבל בראייה פרופורציונלית זהו מיספר קטן אפילו יחסית לנפגעי תאונות הדרכים.

כל הניסים הגדולים הללו, שרבנים רבים, גם בציבור החרדי, פסקו שיש לגמור עליהם את ההלל או לפחות לומר עליהם מיספר פרקי תהילים בבחינת מזמור לתודה, ישבו על תשתית של מעשה. זהו אם כן סוד הניצחון – המעשה והנס. כבצפת של 1948.

ולסיום, מן הראוי להביא כאן 'ווארט' מלבב (המיוחס לחתם סופר ולימי מלחמת נפוליון בפרשבורג עירו), לגבי ראשי התיבות המרכיבים את המונח 'כְּלָבִיא' שבשם המבצע עָם כְּלָבִיא. ישנם רק שלושה פסוקים במקרא – בתורה, בנביאים ובכתובים - שראשי התיבות שלהם מרכיבים את השם 'כלביא', וכולם עוסקים באותו עניין ממש.

בתורה: 'כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת.'

בשמואל א': 'כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ.'

ובתהילים: 'כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ.'

ללמדך, שכל הניצחונות אינם תוצאה של 'כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה,' אלא מכוח הפסוק שמופיע גם הוא בנאום משה בספר דברים: 'וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל.'

אכן, עם כלביא.

מנחם רהט

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אלי מיאזניק: כואבת העין למקרא תשבחות האליטות של הייטנר. אין כמוהן. אלא מאי – גם את הפלמ״ח פירקו.

הייטנר לא פגע בנקודה: האם יש ציבור לא גדול שרשאי להוליך את מרבית העם בדרך לא לו. אפילו שלדעת הייטנר והאליטות – דרך זו מוטעית.

בפרשת בלק בשבוע הבא קבע פנחס את עמדתו. אפילו שההנהגה השתעשעה בקש״ח חביב עם נציגות המדיינים מול אוהל מועד ואפילו שמרבית העם בכה, האליטות לא עשו מאומה. 

רק פנחס, פעל בדרך ״לא חוקית״ ( ראה הדיונים בתלמוד) והגיע להישג.

הייתי מצפה מהייטנר קצת יותר עומק.

* אהוד היקר. קראתי את דבריו של יוסי אחימאיר, מסכימה עם חלק, ולא מסכימה עם הכול. 

קראתי את הערתך בסוף דבריו, האם לא הלכת רחוק מדי אהוד? האם באמת הקהל שאתה מתאר הוא קהל מטומטם? האם יש מישהו בארצנו שהיה שמח למפלתנו במערכה נגד אירן? האם הכול כשר במגמה לפאר את רוה"מ?

ולחברי הצעיר עמנואל בן סבו  ורשימות הסופרלטיביים מן השבוע שחלף, אומר, כי התקשיתי להחליט אם לצחוק או לבכות, אז אענה כפי שהיו אומרים ההורים שלנו: אם כל זה לא היה שלנו – היינו צוחקים.

לכולכם, ימים של שקט וביטחון.

עירית אמינוף

אהוד: כן, הכול כשר במטרה לא לפאר אלא לטנף את ראש הממשלה, להתיש אותו ולהוציאו לנבצרות. כך גם שופט העליון-לשעבר אהרון ברק ("הכול שפיט") שדעתו כנראה כבר קצת ניטשטשה עליו – כותב שהוא מוכן שתינתן לנתניהו חנינה [על פשעיו] – בתנאי "שיפרוש מהחיים הפוליטיים" (כנראה גם חיסול הגרעין האיראני).

* "אהוד: חלק מטומטם בציבור, בתקשורת ובמערכת המשפט – היה אולי שמח אילו נחלנו תבוסה במלחמה עם איראן ובלבד שנתניהו לא יתחזק, לא יהיה ראש ממשלה גם אחרי הבחירות הבאות אלא יוּצא לנבצרות!"

הערתי זו בגיליון הקודם עוררה תגובות נזעמות עד כדי בקשה לחדול לקבל את המכתב העיתי.

אני לא חוזר בי מדבריי. אבל במחשבה שנייה אולי הייתי צריך לכתוב:

"אהוד: חלק לא מטומטם בציבור, בתקשורת ובמערכת המשפט – היה אולי שמח אילו נחלנו תבוסה במלחמה עם איראן ובלבד שנתניהו לא יתחזק, לא יהיה ראש ממשלה גם אחרי הבחירות הבאות אלא יוּצא לנבצרות!"

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!

אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.

*

קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:

https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz

*

את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!

רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים נהדרים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,187 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

בקובץ גדול אחד של גיליונות 1-29, 2022-2024.

עד כה נשלחו עם הופעתם קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל