פעמיים בשבוע

גיליון מס' 2101

נשלח ל-2186 נמענים

[שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות. יום חמישי, א' בחשון תשפ"ו, 23.10.2025.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה." [147 שנים לפתח-תקווה].

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

בנדה: "מדינה אינה רק שותפות גורל בין אלו החיים בה כאן ועכשיו... אלא שותפות בין החיים, המתים ואלה שעדיין טרם נולדו..."

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: מְנוֹרָה לְאוֹר הַיּוֹם. // אורי הייטנר: צרור הערות 22.10.25. // מוטי הרכבי: ימין או שמאל? // משה גרנות: קורפוס דליקטי. //  יוסף אורן: על  "הקפות שניות" – קובץ סיפורים של בני מרבש על מכאובי המלחמה בעורף הישראלי. // מנחם רהט: 73 שנה לפגישת החזון איש עם בן גוריון: גם החזון איש היה בעד גיוס לצה"ל. // אילן בושם: 9 שירים אוקטובר 2025. // נעמן כהן: מלחמת עזה. // אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר. אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ, 2005. שער שני:  א. פתיחה. אבל הוא אהב את תבשיליה. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

מְנוֹרָה לְאוֹר הַיּוֹם

ללאה גולדברג

בְּחֶשְׁכַת לַיִל  –

עַל יְצוּעַ קַר

אִשָּׁה גַּלְמוּדָה;

עֶצֶב מִלִּבָּהּ מִתְאַבֵּךְ

כְּעַמּוּד-עָשָׁן;

דִּמְמַת-לַיִל:

רָהִיטִים כְּבֵדִים

שׁוֹתְקִים;

וִילוֹנוֹת נָעִים, רוֹחֲשִׁים

רֵעִים, וִילוֹן נָע,

בַּעַל? קְרוֹבִים?  –  –  –

הַיָּם נֵעוֹר:

מְפַכִּים גַּלֵּי-בְּדִידוּתָהּ

שׁוֹטְפִים תֵּבֵל רְדוּמָה;

רוּחַ-יָם חַמָּה  –

מוֹר אַצּוֹת נוֹסֵךְ;

עַל לִבָּהּ  –

חֲשֵׁכָה רוֹבֶצֶת

הָאִשָּׁה  –

מְנוֹרַת הַלַּיִל מַדְלִיקָה

מְנוֹרָתָהּ  –

רַק הִיא לָהּ רֵעָה  –

קִירוֹת חַדְרָהּ

פּוֹקְחִים עַיִן  –

"הוּא" קָרֵב

הַבַּעַל הַמֵּת

יָדֶיהָ הַצְּנוּמוֹת

נוֹשֵׁק;

צְרוֹר מִכְתָּבָיו

תַּחַת הַמְּנוֹרָה

מְהַבְהֲבִים, בּוֹעֲרִים  –

יָדֶיהָ בּוֹ בּוֹחֲשׁוֹת  –

כְּבִבְלוֹרִית עֲבֻתָּה;

לִבָּהּ זָע,

הוֹלֵם  –

כַּאֲשֶׁר לֹא הָלַם

זֶה כְּבָר;

לִבָּהּ נִמְלָט, מִתְעוֹפֵף

כְּצִפּוֹר  –

בֵּין אֶצְבָּעוֹת, חֲלוּשׁוֹת,

הוּא גּוֹלֵשׁ, הַלֵּב:

הִנֵּה הוּא

בִּקְצֵה אֶצְבְּעוֹתֶיהָ  –

רֶגַע, וְאֵינֶנּוּ;

מְנוֹרָה דּוֹלֶקֶת

בַּחֲשֵׁכָה  –

הַלֵּב הוֹלֵם

וְנִפְסַק;

הֶלֶם וּפְסִיק  –

פְּסִיק וְהֶלֶם...

כְּבֶרֶז פָּגוּם

בִּשְׁעַת לַיְלָה  –

מְטַפְטֵף:

טִפָּה, טִפָּה  –

וַעֲמֹד!

חִוֵּר אוֹר הַשַּׁחַר

וּמְנוֹרַת הָאִשָּׁה

לְאוֹר-יוֹם

דּוֹלֶקֶת  –

נֵר-נְשָׁמָה,

עֵד אִלֵּם,

נוּגֶה

לְאוֹר-יוֹם

תּוֹהֶה.

1976

נמצא בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

מוטי הרכבי

1. ימין או שמאל?

אתה פוגש ישראלי שאומר: הכי חשוב שנהיה מאוחדים! מותר ורצוי שיהיו דעות שונות, מותר ורצוי שיהיה ויכוח אבל הוויכוח צריך להיות מכובד ומכבד – אתה מדבר עם ימני.

אתה פוגש ישראלי שאומר: רע, רע מאוד. אני שונא את ביבי, אני שונא את סמורטריץ, אני שונא את בן גביר, אני שונא חרדים, שונא את חובשי הכיפות, שונא ימנים ושונא את הבבונים –  אתה מדבר עם קפלניסט. כתבתי קפלניסט אבל לא כתבתי שמאלני. אני כן מכיר שמאלנים אם כי לא הרבה שבהחלט רוצים אחדות וויכוח מכבד.

אתה פוגש ישראלי שאומר חייבים ועדת חקירה שתוציא את האמת לאור. בוועדה צריכים להיות נציגי אופוזיציה, נציגי קואליציה, נציגי הורים שכולים, נציגי הורים של חטופים וכן גם נציגים של שופטים. הוועדה צריכה לדון בכל, בתפקוד הממשלה, תפקוד הצבא, תפקוד השב״כ, תפקוד המוסד, תפקוד הפרקליטות הצבאית, ההשפעה של ההפגנות (להזכירכם הפגנה אינה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי) וכן לא פחות חשוב תפקוד מערכת המשפט בעיקר של בג״צ – אתה מדבר עם ימני.

אתה מדבר עם ישראלי שאומר: רק ועדת חקירה ממלכתית אותה ימנה יצחק עמית (לחלק גדול מעם אין כל אמון באיש) ורק הם כשכולם מזוהים עם השמאל ״יחקרו״ – אתה מדבר עם שמאלן. 

ההשוואה הברורה ביותר בין ימין לשמאל  זה ההורים השכולים והורי החטופים. מצד אחד אתה שומע את דבריהם של האב השכול איציק בונצל והאב של חטוף שהוחזר צביקה מור ומנגד את עינב צנגאוקר ואת יהודה כהן שניהם הורים לחטופים. ואין דרך להבהיר טוב יותר את ההבדל בין ימין לשמאל מאשר לשמוע את דבריהם.

2. אהוד שלום, מסכים עם עירית אותה אני מכיר באופן אישי. גם אני מיניתי את עצמי לנשיא בית המשפט העליון וגם לרב הראשי האשכנזי. ועם כל התארים האלה ״הקיסר מקיסריה״ כפי שעירית קוראת לראש הממשלה –לא הזמין אותי.  אני כועס מאוד.

מוטי הרכבי

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 22.10.25

* לא עוד הכלה – את המושג "הכלה" יש להוציא מהלקסיקון הביטחוני. ההכלה היא מרכיב משמעותי במחדל 7 באוקטובר.

התגובה על הפרת ההסכם והירי על כוחותינו צריכה להיות קשה, אכזרית ומכאיבה מאוד. בלתי "פרופורציונלית" בעליל.

וכדי שלא תהיה אי הבנה – מי שיחליט על אופי התגובה אינו הרמטכ"ל ולא שר הביטחון, אלא רוה"מ.

הוא הנהיג את מדיניות ההכלה שהביאה ל-7 באוקטובר והוא צריך להנהיג את מדיניות המכה הבלתי פרופורציונלית.

וכפי שאנחנו רואים, הוא חוזר לדרך ההכלה.

* אין צורך להפר – במשך זמן רב קראתי לחתום על עסקה לשחרור החטופים, ולהפר אותה כדי להשלים את המלאכה.

אנחנו אפילו לא צריכים להפר אותה. חמאס עשה זאת, בנוסף לכך שהוא ממשיך להחזיק ב-13 חטופים.

* דוגמית – אם חמאס ממשיך להחזיק בידיו חטופים ותוקף את חיילי צה"ל, על ישראל להתחיל לעצור ולחסל את המחבלים ששיחררה.

זה רק אחד הצעדים שישראל צריכה לעשות.

* דרישה קונקרטית – טוב ויפה שמטה משפחות החטופים החליט להמשיך את המאבק עד החטוף האחרון.

טוב שההמונים באו להפגין למען השבת כלל החטופים.

השאלה היא, מה הדרישה הקונקרטית של המאבק. לפני ההסכם, הדרישה היתה הפסקת המלחמה כדי לשחרר את כל החטופים.

לא שוחררו כל החטופים. לפיכך, מן הראוי להיות קוהרנטיים עם הדרישה הקודמת: אין הפסקת מלחמה.

אין זה אומר בהכרח חידוש התמרון היום. זה אומר קודם כל שישראל פטורה מכל התחייבויותיה בהסכם, ואינה זזה אף שעד לפני שיחזור החטוף האחרון, והיא שומרת את זכותה  לחדש את האש.

* צעד בכיוון הנכון – החלטתו של נתניהו לא לפתוח את מעבר רפיח כתגובה על הפרת ההסכם בידי חמאס, היא החלטה בכיוון הנכון.

אני מקווה שהממשלה תגלה עמידה איתנה ונחושה, ללא פשרות, על האינטרסים הלאומיים והביטחוניים של ישראל, במו"מ על יישום תוכנית טראמפ, ובכל מקרה, לא לבצע את חלקה עד החזרת כל החטופים.

(באופן לא בלתי צפוי, נתניהו התקפל).

* נו-נו-נו – נתניהו קיבל החלטה נכונה להשעות את העברת הסיוע לרצועה, הנשלטת בידי חמאס.

הפריץ עשה לו נו-נו-נו והוא התפורר.

* מי הפר את ההסכם – על פי "ניו-יורק טיימס", בסביבת טראמפ חוששים שנתניהו יפוצץ את הפסקת האש, ושביקורי ואנס, ויתקוף וקושניר נועדו להשגיח עליו.

נתניהו מפוצץ את ההסכם?! למעלה משבוע אחרי שעל פי ההסכם היה עליו להחזיר את החטופים, חמאס מחזיק בידיו 13 חטופים. חמאס (ולא שום "פלג סורר") תקף את כוחות צה"ל ברפיח, הרג שני חיילים ופצע שלושה. חמאס מטיל טרור בעזה ומבסס את שלטונו בהוצאות להורג המוניות. חמאס הפך את ההסכם לאות מתה.

מן הראוי שארה"ב תגבה פעולה ישראלית להשמדת חמאס. למה הם מצפים מישראל –שתתמכר להפסקת האש? התמכרות כזאת כבר המיטה עלינו את שבעה באוקטובר.

* ארגון סורר – המנהיג העליון של ישראל, דונלד טראמפ, מאמץ את ז'רגון ההתמכרות לשקט וההונאה העצמית של השנים שקדמו ל-7 באוקטובר. "זה לא חמאס, זה ארגון סורר." טוב שלא אמר שזאת מכת ברק.

* מי אתה יאיר גולן – מכל המערכת הפוליטית, מי שהעמדה שהביע בעקבות הפרת ההסכם בידי חמאס בפיגוע ברפיח היתה הקרובה ביותר לשלי היה יאיר גולן.

כן, כן. אותו יאיר גולן שאני מרבה למתוח עליו ביקורת חריפה. מידי פעם הוא מפתיע, ומביע עמדה, שכאשר אני משמיע אותה, אוהדיו קוטלים אותי.

מה ההסבר לכך? להערכתי, יש לו בסיס ציוני, ביטחוניסטי, אקטיביסטי, ניצי איתן. אלא שהנישה הפוליטית שבה הוא בחר לעצב את מנהיגותו, היא במקום של האנטי ביביסט המיליטנטי, עם רצח בעיניים, סכין בין השיניים, שלא לוקח שבויים; זה שמלהיב את דימיונם של שונאי נתניהו המעריצים את נתניהו, ורוצים שגם לשמאל יהיה אחד כזה, ולא כמו ה"חנונים" מהאופוזיציה. וכך הוא מידרדר לשפל כמו תמיכה בסרטן הסרבנות והוספת קיסם למדורת עלילת הדם האנטישמית על ישראל.

ומדי פעם צץ ניצוץ מעמדות הבסיס שלו. לפני שבועות אחדים שיבחתי אותו, כאשר הביע התנגדות למדינה פלשתינאית. בסוף אותו שבוע, שניים מהאבות המייסדים של מרצ, חיים אורון ודדי צוקר, תקפו אותו בחריפות ב"הארץ" והבהירו לו שהוא מועמד לתואר "אכזבת השמאל". לא חלף שבוע, והוא קיפל את הזנב בין הרגליים ופרסם באותו עיתון, באותו מדור, מאמר בעד מדינה פלשתינאית.

דומה שהוא עוד לא לגמרי סגור על עצמו.

* חרבות ברזל – השם היומרני "מלחמת התקומה", הוא מצג שווא, שמסלף את דמותה של מלחמה שהחלה באסון הכבד בתולדות המדינה, שכללה פינוי ממושך של למעלה משנה של אזור הצפון שמשמעותו תבוסה לציונות, ושמתעלם מן העובדה, שלפחות נכון לעכשיו, בשבוע שבו הממשלה קיבלה את ההחלטה על השם החדש, אף אחת ממטרות המלחמה בדרום לא הושגה – לא כל החטופים חזרו, חמאס עדין שולט במחצית עזה, חמאס לא התפרק מנשקו והוא אף משתמש בו הן להשלטת שלטון הדמים שלו בעזה והן נגד חיילי צה"ל, רצועת עזה אינה מפורזת, אין לישראל חופש פעולה ברצועה. ואם בחודשים הראשונים של המלחמה דומה היה שאנו בתקומה חברתית, למרבה הצער התקומה הזאת קרסה, לא רק באשמת הממשלה אלא גם באשמת המוחים נגדה, אך בראש ובראשונה באחריות הממשלה. והדבר המשמעותי ביותר – השם הזה נתפס, לטעמי בצדק, ככותרת פוליטית, שנועדה להאדיר את שמו של נתניהו, האחראי למחדל ובורח במוגות לב מאחריותו. לכן, ברור שחלק ניכר מן העם, כולל משפחות שכולות רבות, לא יתחברו לשם הזה, ולכן הוא אינו ראוי.

השם האלטרנטיבי המוביל, "מלחמת 7 באוקטובר", בעייתי גם הוא. הוא מעביר לאוייב מסר שמבחינתנו הוא ניצח. זו גישה תבוסתנית. הוא מוחק את כל מה שקרה אחרי הטבח, והיו ניצחונות יפים ומרשימים, בלבנון, בסוריה ובאיראן וגם הישגים רבים ומרשימים ברצועת עזה. יש לשם הזה גם פן חיובי – מול תעשיית ההכחשה, ההשכחה וההעלמה של הטבח, נכון להזכיר שהמלחמה הזאת החלה ב-7 באוקטובר והטבח ב-7 באוקטובר מצדיק את כל פעולותיה של ישראל במלחמה. אך כף השלילה כבדה יותר, והדבר המשמעותי ביותר, הוא שהשם הזה נתפס ככותרת פוליטית, שנועדה למקד את הפוקוס על המחדל, שנתניהו אחראי לו, ולהעלים את ההישגים והניצחונות, שנתניהו אחראי גם להם, כי האחריות אינה ניתנת לחלוקה. ברור שחלק ניכר מן העם, כולל משפחות שכולות רבות, לא יתחברו לשם הזה, ולכן הוא אינו ראוי.

שם נוסף שמוצע, הוא "מלחמת עזה". השם הזה אינו מתאים, כפי שהשם שהצעתי בתחילת המלחמה – "מלחמת הנגב המערבי", אינו מתאים, כי זו מלחמת רב זירתית – מול אויבינו בעזה, בלבנון, באיראן, בסוריה, בתימן, בעיראק וביו"ש, ואולי נכון לכלול גם את זירת האנטישמיות בעולם.

אני מציע לדבוק בשם "חרבות ברזל". נכון, אין בו איזה מסר ייחודי, הוא במידה רבה שם טכני, שצה"ל הנפיק למבצע התגובה על הטבח בראשיתו, אך במשך השנתיים הוא נטמע בשפה, יחידות צה"ל הכניסו אותו למורשת הקרב שלהן, אין לו קונוטציות שליליות, אין בו הטייה פוליטית, אין מי שיסרבו לקבלו וניתן ונכון להתאחד סביבו.

* הספירה – האם גם את הפלשתינאים שחמאס רוצח בהוצאות להורג המוניות משרד התעמולה ("הבריאות") של חמאס מונה כהרוגי ה"ג'נוסייד" הישראלי?

* נתניהו רוצה משרתים – מאז שצחי הנגבי חזר מקדימה לליכוד, הוא הקדיש את יישותו ללקקנות מביכה לנתניהו. בתמורה, אחרי שהודח בפריימריז, נתניהו מינה אותו לראש המל"ל.

לא המינוי הכי מוצלח, יש לומר. המטה לביטחון לאומי, או כפי שנקרא בעבר המועצה לביטחון לאומי, הוקם על פי המלצות ועדת אגרנט, כגוף שיאתגר את המערכת, יחשוב מחוץ לקופסה וידע להציע חלופות בנושאי חוץ וביטחון. מינוי גרופי של ראש הממשלה, הגם שמדובר באדם חכם ומנוסה כצחי הנגבי, מנוגד למהות התפקיד.

אולם ברגע שצחי הנגבי העז לחלוק על נתניהו, הוא הודח. נתניהו אינו רוצה סביבו אנשים עצמאיים, אנשים שיאתגרו אותו. הוא רוצה משרתים.

האמת היא, שמי שהיה ראש המל"ל ב-7 באוקטובר, ולא הציג לפני 7 באוקטובר שום אלטרנטיבה לתפיסת ההתמכרות לשקט ולקונספציית חמאס מורתע, צריך היה ללכת מזמן. כעת הוא מצטרף לשורה של האחראים חלקית במחדל – שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אמ"ן, אלוף פיקוד הדרום, מפקד אוגדת עזה ואחרים, שהלכו הביתה. רק האחראי המוחלט, נתניהו, דבק בקרנות השלטון.

* הפעם הרצוג איכזב – אני מעריך מאוד את נשיא המדינה יצחק בוז'י הרצוג. אני שומע איך השמאל והמְחָאָנים מזלזלים בו, מאוכזבים ממנו, שונאים אותו וחלקם אף מחרימים אותו. הם ציפו שינצל לרעה את מעמדו הממלכתי כנשיא המדינה, כדי להיות אחרון המחאנים והאופוזיציונרים.

טוב שאינו שועה לדרישתם. הוא מגלם את המסר הראוי ביותר בעת המשבר שאנו מצויים בו בשנים האחרונות – קול התבונה, קול השפיות, קול המתינות, קול הקריאה והחתירה להסכמות חברתיות, לאחדות לאומית, לסולידריות חברתית, לרוח הגדולה של 8 באוקטובר. זה הקול הראוי ובוודאי שזה הקול הראוי לנשיא המדינה. לשם כך הוא נבחר לתפקידו. דווקא ובמיוחד במשבר כזה.

השוקניה לא סולחת לו עד היום (כולל בפשקוויל היום של יוענה גונן) על כך שגינה את האיומים בסרבנות ממארת. זו היתה חובתו. אלמלא נהג כך, לא היה ראוי לתפקידו. אחרים אינם סולחים לו על ניסיונו לקדם פשרה בנושא המשפטי, ברוח הדמגוגיה של אהוד ברק, ש"אין פשרה בין דמוקרטיה לדיקטטורה." לא, הוא ניסה להוביל מהלך לאומי של עיצוב מחדש, בהסכמה לאומית רחבה, של מערכת האיזונים והבלמים הנאותה בין שלוש רשויות השלטון. העובדה שלא הצליח, היא טרגדיה. הוא הצליח להביא להסכמות בין הצדדים בתוך החדר, אך כאשר הפחדנים הללו יצאו מן החדר אל הבייסים שלהם, הם השתפנו.

הוא העלה שוב ושוב את נושא החטופים ואת החשיבות בהחזרתם, אך לא בהאשמות שווא וקונספירציות על כך שרוה"מ מפקיר, כביכול, את החטופים, רוצה במותם וכל האמירות הנוראיות הללו, ואותם רדיקלים אינם סולחים לו על כך.

אני מעריך מאוד את הרצוג, ודווקא משום כך התאכזבתי מכך שלא החרים את ישיבת הפתיחה של מושב החורף של הכנסת. העבד כי ימלוך (להלן עכ"י) ממשיך להשתולל. שוב הוא לא הזמין, תוך השתנה על הפרוטוקול והמסורת הממלכתית, את כבוד נשיא בית המשפט העליון לישיבה כנשיא אלא כאחד השופטים, מתוך החוצפה ועזות המצח של "אי הכרה בנשיא", כאילו יש לעכ"י איזה מעמד של הכרה או אי הכרה בנשיא העליון. נשיא המדינה צריך היה להחרים את הישיבה. הוא לא יכול לעשות זאת בישיבה החגיגית עם טראמפ, וסביר להניח שהוא לא ידע אז על ההתפרעות של עכ"י. אבל הפעם, הוא צריך היה להחרים. לזכותו יאמר, כאשר עכ"י השתולל – הוא הגיב בדברים כדורבנות.

גם האופוזיציה איכזבה. איני שותף לביקורת של המחאנים האוטומטים על האופוזיציה, שבפיהם היא "אנמית", "חנונית", "חלבית", "פרוֶה" וכד'. הם רוצים אופוזיציה בסגנון אופוזיציית ביביטיבי בתקופת ממשלת השינוי, שהיתה אופוזיציה למדינה. להיפך, זו אופוזיציה אחראית, ממלכתית, פטריוטית, לגיטימית, ועל כך היא ראויה לשבח.

אולם הפעם היה על האופוזיציה להחרים את הישיבה ולא לתת יד לקרקס של עכ"י.

וכבוד נשיא בית המשפט העליון עצמו עשה צחוק מעצמו כאשר הגיע לישיבה, אף שלא הוזמן בתוקף תפקידו.

עכ"י משתמש לרעה בתפקידו הממלכתי להתנקשות בממלכתיות, אך ורק כדי לקבל כפיים מהאספסוף של הפריימריז. כלומניק.

* סגן היו"ר – אם כבר ראש האופוזיציה שגה ולא החרים את הישיבה, טוב היא אילו פתח את דבריו במילים: "אדוני סגן היושב ראש," כפי שעכ"י בחוצפתו כינה את נשיא בית המשפט העליון "השופט עמית".

* נתניהו מתבכיין - אחרי מופע השתוללות של עכ"י, עלה ראש הממשלה לדוכן והתחיל להתבכיין.

"יצחק עמית הוא נשיא בית המשפט העליון," הוא אמר את המובן מאליו, "זאת עובדה. אבל זאת עובדה שאני ראש הממשלה, אלה השרים ואלה הח"כים. אי אפשר לצפות רק מצד אחד להכיר." בכיין. מישהו לא הכיר בו, בשרים, בח"כים? רק בנשיא בית המשפט העליון עוכר המשפטים ואחריו עכ"י, בעידודו, "לא הכירו."

רוצה טישו?

* נס גלוי – אם צריך דוגמה שתמחיש לאיזה שפל דרדרה אותנו חבורת האנרכיסטים השולטת במדינה, זו ההתרשמות בואך התפעלות מהנס הגלוי, שראש הממשלה מכיר בעובדה שנשיא בית המשפט העליון הוא נשיא בית המשפט העליון.

* אינו מספיק ביביסט – אחרי שראש הממשלה אמר בכנסת את המובן מאליו, שהשמש זורחת ממזרח ושנשיא בית המשפט העליון הוא נשיא בית המשפט העליון, הוא איכזב ביביסטים, שתוקפים אותו על שאינו מספיק ביביסט.

* בהצבעה חשאית – כחלק מרפורמה לחיזוק הכנסת מול הממשלה – על יו"ר הכנסת להיבחר, כמו הנשיא ומבקר המדינה, בהצבעה חשאית.

כך, מחויבותו של היו"ר תהיה לכנסת ולא לראש הרשות המבצעת.

וכך גם הקואליציה תעמיד מועמדים סבירים, שיש סיכוי שח"כים מהאופוזיציה יבחרו בהם.

* להכעיס – אני בעד מזוזה בכל מוסדות המדינה.

מה שאני בעדו – קורה בלאו הכי. יש מזוזה בכל מוסדות המדינה, רשויות מקומיות, מערכת החינוך, מתנ"סים, המוסדות הלאומיים וכו'.

אם פה ושם יש איזה משרד נטול מזוזה - זה בטל בשישים.

הצעת החוק של דיסטל אטבריאן מיותרת לגמרי. לא רק מיותרת, אלא מזיקה. היא מזיקה, כי היא משדרת התרסה, כפייה ואצבע בעין.

ההישג היחיד שלה הוא השנאת הדת על הציבור. מה אכפת לה? העיקר שתקבל כפיים מהבייס.

* אין ויכוח – יעקב פרל הוא אחד מאזרחי ישראל שנעצרו בחשד לריגול למען איראן, אך הוא שונה מכל האחרים. את האחרים צד המודיעין האיראני. פרל פנה מיוזמתו למודיעין האיראני. האחרים עשו זאת למען בצע כסף. פרל עשה זאת ממניעים אידיאולוגיים.

מה האידיאולוגיה שלו? תורת חסידות סאטמר. חסידות סאטמר האוטו-אנטישמית שוללת את קיומה של מדינת ישראל ותומכת נלהבת ואקטיבית בגרועים באויביה.

הרב משה הילל הירש, אחד משני מנהיגי הציבור הליטאי, חבר מועצת גדולי התורה של דגל התורה וראש ישיבת סדיגורא, כתב במאמר לתלמידי הישיבה: "אין ויכוח בינינו לבין סאטמר ביחס למדינה, אלא רק בדרכי ההשתדלות."

דגל התורה היא, כידוע, חלק מהמחנה ה"לאומי".

* חוק מסוכן – ועדת השרים לחקיקה אישרה את הצעת החוק המסמיכה את השר לביטחון לאומי להכריז על ארגון פשע כארגון טרור.

אילו אדם נורמטיבי היה בתפקיד, זה היה חוק סביר. אבל כאשר מדובר בראש הכנופייה, שמבחינתו ערבי = מחבל, ולכך בדיוק הוא והאספסוף שלו מתכוונים כשהם צווחים "מוות למחבלים" (והם גם צווחים את כוונתם המדויקת), זה חוק מסוכן.

* תעלול פופוליסטי – את התנגדותי העקרונית לעונש מוות ביטאתי פעמים רבות.

ובאשר ל"חוק עונש מוות למחבלים" שראש הכנופייה דורש – מדובר בתעלול פופוליסטי. עונש המוות קיים בחוק הישראלי. ראש הכנופייה יודע זאת. אבל כיוון שהוא אינו עובד בביטחון הפנים של ישראל, שבתקופתו הידרדר בכל מובן שהוא לשפל שלא היה כדוגמתו מקום המדינה, אלא בתעלולים פופוליסטיים, מדובר בסך הכול בעוד תעלול פופוליסטי.

* עונש קולקטיבי – עונש קולקטיבי לשלושים אלף אוהדים וביטול משחק כדורגל חשוב, במקום לעצור את העבריינים, זה שילוב של עצלות וטיפשות.

מי זה שר המשטרה?

* ניצחון הציונות על הגלות – אחד הניצחונות הגדולים ביותר של הציונות, הוא מיזוג הגלויות. זה ניצחון מלמטה, מן העם, באמצעות האהבה, המשפחה וחדר המיטות. איני יודע אם כבר רוב, או קרוב לכך, מילדי ישראל כבר אינם יכולים להשיב על השאלה הגלותית אם הם "אשכנזים" או "מזרחים". בעוד דור אחד, לא יהיו כמעט ילדים שיבינו מה רוצים מחייהם אם יישאלו שאלה כזו.

זה ניצחון הציונות על הגלות, אף על פי שעד היום יש מי שמנסים להנציח את הגלות, לסכסך ולהפריד, מסיבות פוליטיות עלובות של "הפרד ומשול".

* מוטציות – הקשר בין ליברליזם לפרוגרס, הוא כמו הקשר בין לאומיות לפשיזם.

* קרדיט לבן עזר – אני נותן קרדיט לאהוד בן עזר, שאילו היו לו טיעונים ענייניים לביקורתי המוצדקת על מושא סגידתו, הוא היה כותב אותם, ואילו היתה לו יכולת אינטלקטואלית להתמודד עם דבריי, הוא היה מתמודד. לכן, אני מציע להתייחס בסלחנות והבנה לתגובותיו ה"קצת" מוזרות.

[אהוד: אני מאחל לך שתמשיך להגן על הממלכתיות של בהרב-מיארה ושל יצחק עמית].

* ביד הלשון: התפכחות – בוויכוח בפייסבוק כתבתי לבן שיחי שהוא לא התפכח והוא השיב לי שאני לא התפקחתי. בלי קשר לדיון המהותי (שבו כמובן אני צודק, אלא מה?) – מי מאיתנו איית נכון את המילה?

השורש פקח, במקורו – מציין פתיחה, בעיקר פקיחת עיניים. מעבר למעשה הפיזי של פקיחת עיניים, אנו נוהגים לדבר על עיוורון בהקשר של אי ראיית המציאות, ועל פיקחון כראיית המציאות. הטור השבועי שלי במידף, עלון קיבוץ אורטל, מזה ארבעה עשורים, נקרא "בעיניים פקוחות", בהשראת השיר "סיום" של אלתרמן, האומר:

אל תרכיבו משקפיים

לא קודרות ולא שמחות

הסתכלו נא בעיניים

בעיניים פקוחות.

לכן,  יש הגיון בשימוש בפועל להתפקח באות קו"ף – הייתי עיוור למציאות, התפקחתי, ועכשיו אני מפוקח.

המילה פיכח, משמעותה – אינו שיכור. התפכח, הוא מי שהיה שיכור, וכשיכור הוא היה מעורפל, לא חד, חלש, הכרתו אינה במיטבה וכעת הוא יצא מן השכרות וחזר להיות פיכח, חד, מציאותי, מפוקס. וכפי שניתן להתפכח מיין, כך אפשר להתפכח מאשלייה, ממציאות מדומה, מהשקפה שגויה.

אם כן, יש היגיון בשתי הצורות.

ומה פוסקת האקדמיה ללשון עברית? התפכחות.

אורי הייטנר

לתגובות:  uriheitner@gmail.com

* * *

משה גרנות

קורפוס דליקטי

"תהיי אצלי כמו מלכה, לא תצטרכי להרטיב את קצות אצבעותייך במי הכביסה, לא תצטרכי לבשל – תצטרכי רק להיות יפה בשבילי."

הכול נכון, אבל לך תדע שהוא התכוון שאהיה מלכה במקום נידח שלא תמצא יהודי ברדיוס של שמונה קילומטרים. איך אפשר לחיות בלי בית כנסת, בלי ספרייה, בלי בית תרבות? על מה בדיוק אני אמורה לדבר עם מריצה המשרתת, או עם קטרינה המבשלת? הבורות הרי ממש נוזלת להן מהעיניים. הטוחן, הֶר יוחאן, הוא אדם משכיל, אבל הוא איש שתקן, והרומנית שהוא מדבר היא די בסיסית, כי הוא מה שמכונה פוֹלְקְדוֹיטְשֶה, ואלה אפילו יהיו עשרה דורות מחוץ לגרמניה – הם לא יידעו שום שפה מלבד גרמנית. הוא גם מפנה אליי תמיד כתף קרה – לא מראה עניין בחברה. אשתו, גרטה, מגיעה מדי פעם ומחליפה איתי מילה – וזהו – כל השאר איכרים פשוטים ששיא האושר שלהם הוא לחזור מכנסיית העץ השחורה ביום ראשון ולהתנפל על  בקבוק צויקה*) עד לאובדן החושים.

המקום לא היה מת, בהחלט לא – כל ימי החול רחש המקום פעילות: איכרים הביאו תבואה, שקלו אותה במאזנים הגדולים, המנוע טרטר, שאב גרעינים ופלט קמח. הפועלים גררו שקים עד לרמפה, ואחר כך היו מעמיסים אותם על הגב ומביאים לאסם. נשים היו באות לחנות לקנות כחול לכביסה, מלח, סבון, חומץ, וכמובן – צויקה שלא תחסר ביום ראשון אחרי המיסה. אבל כל ההמולה הזאת, שפירושה היה פרנסה בשפע, היתה זרה לי ולא עוררה בי שום שמחה. מורדי היה נתון כולו בעשייה, ולא שם לב עד כמה אני מתייסרת כ'מלכה' בכפר הנידח. צריך להגיד לזכותו של מורדי שלא היה לגמרי אטום לסבלי – הוא נסע לבוטושאני**) והביא לי שק מלא ספרים. הוא עצמו הסתפק בקריאה חפוזה של עיתון, ואת הספרים, נראה לי שהביא לפי משקל, אבל גם ייתכן שקיבל ייעוץ מהחנות כי בין הספרים היו שם משל סאדובֵאָנוּ וקְרֵאַנְגה, ומהסופרים הזרים היו שם  אלכסנדר דיומא, אמיל זולא, אוסקר ויילד, טולסטוי.

את מוני, בני היחיד, ילדתי בפרומושיקה***) בהשגחתו של דוקטור סגל. ההורים פינקו אותי, וכל כך לא רציתי לחזור לכפר, אל הדרכים הטובעניות שמובילות אל השיממון הגדול. לבסוף לא היתה ברירה – חזרתי, והלב שלי דאב כאילו הייתי אסירה ברישיון החוזרת אל הכלא.

המזל שלי היה שגרטה החליטה לבקר אותי לעיתים קרובות כדי לסייע לי עם התינוק. היא לימדה אותי לשים עלי כרוב סביב הפטמות שההנקה לא תכאב, היא הכינה לי אמבטיות בור כדי להקל על הפצעים במקום ההוא. כשעלה לי החום, היא היתה נשארת אפילו ללון, וקמה מהמיטה כל פעם שהתינוק בכה. לא הבנתי מניין לה הבקיאות הזאת בטיפול בילדים, הרי לא היו לה ילדים משלה. היא היתה עבורי קרש הצלה בים הייאוש שבו כמעט טבעתי.

גם גרטה הייתה שתקנית – היא עשתה את מלאכתה במיומנות ובשקט, והיתה נעלמת כשלא נזקקו לה. מורדי הגדיל את משכורתו של הֶר יוחאן כדי להביע תודה והערכה למעשיה של אשתו. כששמע על העלאה הוא אמר 'דַאנְקֶה', וחזר אל עבודתו בטחנה.

יום אחד, שלא כדרכה, היא פנתה אליי:

"גברת ברקוביץ', אני יכולה לומר לך משהו?"

רציתי להגיד לה שאני מחכה כבר חודשים שהיא תפתח סוף סוף את הפה:

"בוודאי, גרטה, תקראי לי סימה, אנחנו חברות."

"אל תכעסי עליי, גברת ברקוביץ' (גרטה התעלמה מהצעת החברות שלי), אבל רואים עלייך שאת ממורמרת, שהמקום הזה והאוכלוסייה אינם מוצאים חן בעינייך..."

"רואים?!"

"לא ניתן להסתיר. אם לא תכעסי עליי, אציע לך עצה."

"נו, הבה נשמע."

"מה שמדכא את רוחך היא העובדה שבכל הכפר אין איש מלומד אחד, שאין לך עם מי להחליף מילה שהיא קצת מעל לגובה הרפש שבו משתכשכים החזירים..."

"למה את חותרת, גרטה, אולי תגיעי ישר לעניין?"

"לעניין, בוודאי לעניין – בכל הכפר שֶמּוֹנֶה מאה וחמישים תושבים יש אולי עשרה שמסוגלים לקרוא עיתון, ובין הנשים אפילו פחות. מה דעתך שתשכילי אותם? כלומר, את הנשים האנאלפביתיות, תלמדי אותן לקרוא ולכתוב – לך יהיה עניין לענות בו, ואנשי הכפר יהיו אסירי תודה."

לא היה לי נוח שלא חשבתי על זה בעצמי.

"תגידי לי, גרטה, איך אני אצליח להודיע לנשים שאני פותחת קורס כזה, ומי יערוב לי שבכלל ירצו לבוא ללמוד?"

"אם תתני לי רשות, אני אודיע לקהל ביום ראשון בכנסייה."

"נגיד שייענו – איפה..."

"איפה תקיימי את השיעורים? גם כן בכנסייה. בלי לבקש רשות ממך – כבר החלפתי מילים עם הכומר."

חשבתי מה יגידו בפרומושיקה כשייוודע להם שאני מבקרת בקביעות בכנסייה. הרעיון היה ראוי בעיניי לעיון רציני – נתתי לה אישור להודיע בכנסייה שכל אישה שמבקשת לדעת לקרוא ולכתוב, מוזמנת ביום שלישי בשמונה בערב לכנסייה, הגברת ברקוביץ תהיה המורה.

הר יוחאן, בידי הזהב שלו, ניגר לוח שחור נייד העומד על שלוש רגליים, ומורדי קנה מפרומושיקה גיר, מחברות ועפרונות.

לשיעור הראשון הגיעו חמש נשים – שתיים נשואות – מאריה ויואנה, ושלוש רווקות – מאדלנה, ג'ורג'טה וסוניה. שמחתי שלא הגיעו יותר, כי הרי אני לא מורה, וחששתי שמורא הקהל ישתלט עליי.

חשבתי שהשלב הראשון החשוב הוא שיידעו לחתום את שמן, ולא יצטרכו לטבול את האגודל בכרית דיו כל פעם שהן נזקקות למוסדות המדינה. כתבתי על הלוח את השמות – מאריה, יואנה, מאדלנה, ג'ורג'טה וסוניה, וביקשתי מהן להעתיק במחברת. מה גדולה הייתה התדהמה שרק אחת – מאדלנה – הצליחה איכשהו לשרבט את שמה, שאר הארבע שרבטו משהו בלתי מובן. לא הבנתי איך נשים אלו שהן כל כך מיומנות בעבודות הבית, באפייה, בבישול, בכביסה, שמסובבות את הכישור במהירות מסחררת – איך הן אינן מסוגלות לעשות מעשה כל כך פשוט כמו להעתיק מספר אותיות מהלוח.  העובדה שהיו כל כך מעטות סייעה לי במלאכת ההוראה – נעמדתי מאחורי כל אחת מהן, בזו אחר זו, כשאני מחזיקה את היד שלהן ומושכת אותה למעלה, למטה, לימין ולשמאל – עד שבדי עמל שורבט משהו על הנייר שדמה לחתימה. עבדנו על עניין זה קרוב לשעתיים. התעקשנו ששתנו שלא נחזור הביתה עד שלא תדע כל אחת מהן לחתום את שמה. בסוף השיעור ביקשתי לחזור על כתיבת השם לאורך עמוד שלם.

הפגישה הבאה היתה ביום חמישי. הפעם החלטתי לקרוא בפניהם את "הילל בן שחר" של מיחאי אמינסקו, בחיר המשוררים הרומנים, אשר כמתבקש, היה אנטישמי מתועד, בדומה לרבים מגאוני הספרות בעולם – שקספיר, דיקנס, דוסטוייבסקי. מה רבה היתה האכזבה שלי כאשר קראתי את ג'יין אייר של שרלוט ברונטה, וגם שם מצאתי הערה אנטישמית – מה מצפים מהנוצרים שמלמדים אותם מינקות שהיהודים הרגו להם את אלוהיהם?

ובכן, קראתי בפניהם את "לוּצֵ'אפְארוּל", הלא הוא "הילל בן שחר", פואמה גדולה על דמות שמימית המתאהבת בנערה בשר ודם. אני בטוחה שמחצית המילים של הפואמה לא היו מובנות להן, אבל הן הקשיבו בעיניים פעורות, כי המקצב והמלודיות הנפלאה של החרוזים כבשו את ליבן.

"אתן רואות, בנות, כשתדעו לקרוא, תוכלו לקרוא יצירות יפות כאלו."

אינני בטוחה שהצעד שנקטתי היה נכון – הקריאה בפואמה גרמה להן לדיכאון, כביכול אמרו לעצמן – איפה אנחנו ואיפה אמינסקו!

שוב תרגלנו את חתימת השם, והפעם הוספתי את שם המשפחה. שוב הוקדש לכך שיעור שלם.

בשיעור השלישי נעדרה מאדלנה.

"מה קרה? מאדלנה חולה?" חששתי שמא נמאסה עליהן העבודה הסיזיפית שאני מטילה עליהן, והן מחליטות אחת אחת לפרוש.

הן הביטו זו על זו, ולא ענו לי. בסוף השיעור ניגשה אליי יואנה ולחשה לי:

"מאדלנה במעצר."

"מה?! על מה?"

יואנה הרימה כתפיים, השפילה את ראשה ויצאה מהכנסייה.

למחרת החלטתי ללכת למשק של ג'ורג'סקו, אביה של מאדלנה. נעלתי מגפי גומי והלכתי בשביל הבוצי. לא רציתי להגיע אליו עם הסוס מישו והכרכרה – זה נראה לי כהתנשאות שלא במקומה.

"תיכנסי, גברת סימה, לכבד אותך בכוסית צויקה?"

הנחתי את המגפיים, ונכנסתי פנימה בגרביים. הרצפה היתה עשויה מחמר תחוח.

"תודה, ג'ורג'סקו רחימאי, הרופא אוסר עליי לשתות אלכוהול."

"חבל, גברת סימה, זה הדבר היחיד שמרפא לב דווי," והוא מזג לעצמו כוסית, ובהמשך עוד שתיים.

"מאדלנה לא הגיעה אליי לשיעור."

"כן, צרות נחתו על ג'ורג'סקו העלוב, צרות ובושות."

"מה קרה, ספר לי."

"אספר לך, גברת סימה, למה אכחד, הרי כל הקהילה כבר יודעת ומרננת, מה כבר אפסיד? אספר לך הכול לפי הסדר: לפני כשבועיים אני מרגיש שהמים בבאר אינם כתמול שלשום, שהם מסריחים, וגם טעמם כשל נבלה. רצתי מהר לטאמְפְּלָארוּ, שהוא המומחה אצלנו בכפר לחפירת בארות, והוא הגיע עם צלצל כזה ארוך, שיקע אותו במים כמה פעמים, ולמרבה הזוועה, הוא הוציא משם גוויה של תינוק שהחלה כבר להתפורר. אני פערתי זוג עיניים, וגם טאמפלארו היה נדהם."

'של מי התינוק הזה, ג'ורג'סקו?'

'מניין לי לדעת, מישהו זרק, ודווקא מצא לנכון לזרוק לבאר שלי.'

'תראה ג'ורג'סקו, קודם כול צריך לאטום את הבאר כי אין לה תקנה, וצריך לחפור באר חדשה, ושנית, אני חייב לעטוף את התינוק בסדין ולהביא אותו למשטרה – זאת חובה שאני אמון עליה.'

'בוודאי, טאמפלארו, תעשה את חובתך, גם אני רוצה לדעת מי המנוול שגם הרג תינוק, וגם טינף לי את הבאר.'

בקיצור גברת סימה, באו ממשטרת פרומושיקה, בדקו, מדדו, ואמרו לבת שלי לא לעזוב את הבית. למחרת הם הגיעו וחקרו אותה במשך שעות, עד שהמסכנה הודתה שהיא ילדה את התינוק וזרקה אותו לבאר. אני נשבע לך, גברת סימה, שלא היה לי מושג שהיא הרה, וגם הפלונית שלי לא שמה לב, ולנשים יש הרי טביעת עין בעניינים האלה. מאדלנה היתה קצת שמנמונת, אבל ככה דרכן של בנות להשמין בכל מיני מקומות – לא עלה על דעתי... באותו היום עצרו את מאדלנה. רתמתי את הסוס ונסעתי לפרומושיקה, ודווקא נתנו לי רשות לדבר איתה בנוכחות שוטר.

'מי זה המנוול, מאדלנה? תגידי לי ואני שוחט אותו, ואחר כך בא להיות איתך כאן בבית הסוהר.'

"מאדלנה שתקה, ורק דמעות זלגו לה על לחייה החיוורות. היא היתה כל כך אומללה שלא היה לי לב להמשיך להציק לה. זאת כל האמת, גברת סימה, ואנחנו עכשיו עמוק עמוק באדמה – כל הכפר מרנן עליי ועל בתי. אילו היה לי כסף, הייתי נוטש את נחלת אבותיי כאן בקאמפני, ועוקר למקום אחר – אבל לך תדע, הרי גם לשם יכולה להגיע השמועה..."

חשבתי על מאדלנה האומללה, וציירתי לעצמי את קורותיה: באיזה מוצאי יום ראשון, כשליבם של כל הצעירים טוב בצויקה, בוודאי ישב איזה ז'לוב על מאדלנה ושכנע אותה לשכב עמו, וכיוון שהיתה בוודאי בגילופין, היא הסכימה, ואחר כך הביא בוודאי הז'לוב עוד חברים (חברים מעל הכול!) שגם הם ישכבו עם "הנותנת", ולכן האומללה לא מוכנה לגלות מי האב המאושר! הייתי מלאת כעס על חוסר הצדק הזה – הז'לוב ההוא עשה את מעשהו, והוא חופשי כמו ציפור, ואילו מאדלנה נשאה את הילד בטנה, ובמשך חודשים הוגיעה את מוחה איך לצאת מהמיצר, ומצאה את הפתרון הכי פחות מוצלח. אילו פנתה אליי במועד, הייתי מביאה אותה לדוקטור סגל, והיתה נפטרת מהבושה, ואיש לא היה יודע.

"שמע, ג'ורג'סקו, אני לא אניח לעניין. אתייעץ עם מורדי – אנחנו מוכרחים לעזור למסכנה."

"איך, גברת סימה, איך? הרי את הנעשה אין להשיב."

"עוד תשמע ממני," ואני חזרתי הביתה נאבקת בשביל הבוצי הדביק.

מורדי הסכים איתי מייד שצריך לעשות משהו. הוא נסע לפרומושיקה ונפגש עם קומאן סוסניאק, שהיה אז עורך דין בתחילת דרכו, סיפר לו את כל הסיפור, וביקש ממנו לייצג את מאדלנה במשפט. סוסניאק נקב את שכרו (שכר הרבה יותר נמוך מזה שהיה רגיל לגבות לכשהפך לעורך דין מבוקש), והחל מייד לפעול: הוא ניגש למשק של ג'ורג'סקו, שאל שאלות, חקר את מאדלנה, ודבר ראשון דרש שהמשפט יתקיים ביאסי, ולא בבוטושאני. הוא הכיר את השופט שם, והאמין שיוכל לזכות שם בפסק דין הוגן. כשהגיע המשפט עצמו, הוא הטיל פצצה: הנערה הטיפשה, שכחה להגיד לחוקריה, שהוולד נולד מת, חבל הטבור היה כרוך סביב צווארו, והתינוק לא הספיק לבכות אפילו פעם אחת בחייו הקצרים – עובדה – ההורים של מאדלנה לא ידעו כלל על הלידה.

השופט דווקא הקשה:

"הרי כל התיאוריה שלך, עורך דין סוסניאק מושתתת על עדותה של הנאשמת – איך ניתן לבנות על כך טיעון?'

"כבוד השופט, יש עדות מסייעת – הוריה של מאדלנה לא שמעו אפילו פיפס אחד מפיו של התינוק, והרי כל העולם יודע שדבר ראשון שעושה מי שמגיע לעולם הזה הוא לבכות ולזעוק על הצרות והדאבה שעוד מצפות לו בהמשך החיים."

"פילוסופיה יפה, עורך דין סוסניאק, אבל העדות המסייעת שלך מגיעה מבני משפחתה של הנאשמת, והיא כידוע לך אינה עומדת על מכונים איתנים."

"עם כל הכבוד, לולא דבריי היו אמת, ג'ורג'סקו האב לא היה מזמין את מומחה הבארות, ולא היה מאיץ בו לפנות למשטרה כדי לגלות, כדבריו, את המנוול שהרג תינוק וטינף לו את הבאר."

"יש טעם בדבריך, ערוך-דין סוסניאק. הבה נשמע את דבר התובע."

התובע שלא הכין עצמו כהלכה למשפט הזה, ושהיה בכמה דרגות פחות מתוחכם מסוסניאק, הגיב:

'יש הגיון בדבריו של עמיתי המלומד, אבל עובדה היא שהנאשמת זרקה את התינוק, חי או מת לבאר.'

'הישיבה הסתיימה. פסק הדין וגזר הדין יינתנו מחר.'

איש לא יכול היה לצפות לפסק דין יותר מקל: מחמת הספק מזכה בית המשפט את מאדלנה ג'ורג'סקו מאשמת רצח, אבל מוצא אותה אשמה בהסתרת קורפוס דליקטי, לכן ייגזרו עליה שלוש שנות מאסר על תנאי במשך חמש שנים אם תחזור על מעשה דומה בעתיד. יש לשחרר מייד את הנאשמת מהמעצר.'

ג'ורג'סקו הזמין אותי ואת מורדי לחגוג עימו את שחרורה של בתו. רק אז נוכחתי לדעת עד כמה התקרה בביתו נמוכה, ועד כמה דל מעונם: בחדר, שרצפתו עפר תחוח, היתה מיטה זוגית, ועוד מיטת יחיד, שולחן, תנור, וארון עץ העומד על שלוש רגליים, ומתחת לרגל הרביעית שנכרתה בתאונה כלשהי  – היו שתי לבנים אדומות.

"לעולם, לעולם לא אשכח מה שאתם עשיתם למעני."

אבל ג'ורג'סקו שכח, ועוד איך שכח! ב 18 ליוני 1941 גורשו כל היהודים מהכפרים, ואנחנו ביניהם. שבוע קודם החרימו את שלושת הסוסים שלנו "למען המאמץ המלחמתי." כמה דמעות שפכתי על מישו הטוב והממושמע שהיה נחמתי היחידה בשיממון הכפרי בו נדונותי ללא כל אשמה! הגיע ראש הכפר (שלא מזמן שיבח אותי על ההשכלה שהרבצתי באיכרות הרומניות) עם יוחאן, שהיה עד לא מכבר הטוחן המסור שלנו, ועוד איכר, והודיעו לנו שיש לנו שלוש שעות לעזוב את המקום. אם נתמהמה – הם אינם אחראים לחיינו.

מורדי רץ אל חבריו בכפר לשכור עגלה וסוס כדי שנוכל לקחת עמנו מעט רכוש לפרומושיקה – האיכרים השתמטו בתירוצים שונים. ג'ורג'סקו אפילו לא ענה לדפיקות של מורדי על הדלת, למרות שבביטחון אני יודעת שהיה בביתו. לבסוף מצא מורדי איכר שהיה מוכן להוביל אותנו לפרומושיקה אם נשלם לו את מחיר העגלה והסוס למקרה שבדרך יחרימו אותם החיילים. כשכבר התרגלתי לחיי הכפר, וכשכבר חשתי סיפוק מעבודתי כמורה – באו הפשיסטים והזכירו לי שפעם רציתי לעקור מהמקום המשמים הזה.

*) צויקה – משקה אלכוהולי מופק משזיפים.

**) בוטושאני – עיר מחוז בצפון רומניה.

***) פרומושיקה, עיירה קטנה במחוז בוטושאני.

משה גרנות

* * *

יוסף אורן

"הקפות שניות" – קובץ סיפורים

על מכאובי המלחמה בעורף הישראלי

מזה שנים הגדיר צירוף המילים "המצב הישראלי" את מצבה המיוחד של מדינת ישראל במזרח-התיכון כמדינה המכשילה את יוזמותיהם של הקיצוניים מבין עמי-ערב למחוק בכוח הזרוע את המדינה הריבונית של העם היהודי בארץ-ישראל.

בניגוד לסופרים ישראליים רבים שהעדיפו שלא להתמודד עם נושאי "המצב הישראלי", ופנו לכתוב על נושאים שהמחלוקת עליהם מועטה יותר, והם נושאי "המצב היהודי" ו"המצב האנושי", משתייך בני ברבש לסופרים שלא עקפו את המסלול הנושאי הזה גם בסיפוריו וגם בתסריטים שכתב במקביל לתעשיית הקולנוע המקומית. הוא החל בכתיבת סיפורת רק אחרי שבעצמו נפצע קשה במלחמת 1973, ומסיבה זו צירפתי אותו, במיפוי המשמרות הספרותיים, אל סופרי "הגל המפוכח", סופרי המשמרת השלישית בתולדות הסיפורת הישראלית, זו שהתגבשה בהשפעת אירועיה ותוצאותיה של מלחמת 1973*.

בזכות היצמדותו העקבית בספריו לנושאי "מצב הישראלי", התבלט בני ברבש גם במשמרת זו כסופר שביטא בהם תמיד את השקפתו החילונית-ציונית, המסתייגת מחזונות שהינם משיחיים בעיניו (ראה הסאטירה שלו על המתנחלים בספרו "המפץ הקטן" – 2010). גם כאשר השקפתו זו לא היתה מקובלת על כל קוראיו, היתה ראויה תמיד להישמע בחברה הישראלית. ולכן, היה צפוי שיקדים אחרים גם בפרסום קובץ סיפורים על מלחמת "חרבות ברזל".

ואכן, בקובץ "הקפות שניות"**, שהופיע כאשר מלחמת "חרבות ברזל" היתה עדיין בעיצומה, ניסה ברבש לתאר את המלחמה הזו מתוך הפרספקטיבה שצבר במשך כחמישים שנה על השפעת המלחמות על העורף בחברה הישראלית. היצמדות זו שלו למתרחש בעורף הישראלי, במהלכן של מלחמות או אחרי סיומן, היא שתיתן לסיפורי הקובץ הזה, ובוודאי לטובים מביניהם, קיום גם בעתיד.

מניין ההקפות בסיפורי הקובץ הנוכחי

אילו התמקד בני ברבש בספרו החדש "הקפות שניות", רק בתיאור החיים בעורף החברה הישראלית במהלך מלחמת "חרבות ברזל" (2025-2023), היה הקובץ מגיע לכרך צנום בן כ-150 עמודים, אך הכרך הגיע למיספר העמודים הנוכחי שלו על-ידי הוספת כ-70 עמודי הסיפור "הקפות", שהוא סיפור קצר-ארוך מתוך ספרו הקודם של ברבש, "מצבים בפוטנציה", שהופיע ב-2022, בנימוק שאת הסיפור הזה, ששמו הקודם היה "גבעה 24 אינה עונה", הוא שיכתב אחרי 7 באוקטובר 2023.

מתן השם "הקפות" לסיפור הקצר-ארוך מהספר הקודם, סיפור שעלילתו מספרת על החבֵרוּת שהתמידה בין לוחם שנפצע במלחמת יום-כיפור משנת 1973 ובין לוחם אחר מאותה יחידה במשך חמישים שנה, וגם הצבתו של הסיפור הזה תחת השם "הקפות" בסוף הקובץ הנוכחי, שכל פרקיו מתרכזים במלחמת 7 באוקטובר 2023, בוצעה כדי להצדיק את השם "הקפות שניות" שבחר המחבר לספרו החדש.

הצֵרוף "הקפות שניות" מגדיר מזה דורות מנהג המתקיים בבתי-הכנסת בסיום חג סוכות, לקיים מספר סבבים של ריקוד עם ספרי-התורה, כדי לבטא את האמונה בעתיד המסופר בהם על צמיחתו של עם-ישראל מעם של עבדים במצרים לעם חופשי במולדת שיועדה לו בארץ-ישראל. את עוצמת האמונה הזו ביטא המשורר יצחק למדן (1954-1899), בשירת החלוצים של דורו סביב המדורה בפואמה "מסדה" (פואמה שאותה פירסם בתרפ"ז-1927): "לא נותקה עוד השלשלת, / עוד נמשכת השלשלת / מחני לילות שמחת-תורה / אלי שמחת-מסדה."

   לפיכך, עצם הוספת הסיפור מהספר הקודם, ולא כל שכן: גם פרסומו תחת השם החדש "הקפות", נועדו להצדיק את שם הקובץ הנוכחי "הקפות שניות", על-ידי חיבור מלחמת 1973, שהיתה בהגדרת המחבר "ההקפה הראשונה", למלחמת 2023, שהיא "ההקפה השנייה".

ההשוואה בן שתי ההקפות

אף שחמישים שנה מפרידות בין שתי המלחמות, יעידו ציטוטים אחדים מהרומאן הראשון של בני ברבש, "היקיצה הגדולה" משנת 1973, שלא חל שינוי עקרוני ביניהן. בציטוט הבא סיכמה בתיה הנדלסמן, את "המצב הישראלי", המסוכן והמאכזב, באוזני בעלה, ליד מיטת בנם, אסף, המחלים מפציעתו הקשה בחזית: "הסתכל מסביב וראה מה הקמתם. מחנה ריכוז. משלושה כיוונים גדרות-תיל ואויבים הקמים עלינו להרגנו ומן העבר הרביעי ים ההולך ונעכר - - - ובתווך עם מסוער ומפולג, מחנות המומים, פַנָטיזם לצד אדישוּת."

   במרי-ליבה ביטאה אותה אימא כבר ברומאן הראשון של ברבש את דעתו על "המצב הישראלי": "אתה ודאי זוכר - - - את הדיבורים הנאצלים על הדור החדש שיגדל כאן בארץ חֶמְדת אבות. להפוך את הפירמידה החברתית על ראשה צריך, כך קבעתם. להשתחרר מהגלות המנוונת. וּרְאה מה צומח כאן בסְפַּרְטָה שלך."

   קביעותיה אלה של אימא ליד מיטת הבן הפצוע, ברומאן של ברבש שהופיע לפני 50 שנה, מהדהדות בסיפור "המבשר", שברבש הציב אותו בפתח הקובץ הנוכחי. "המבשר" בסיפור הזה הוא בעצמו "נכֵה צה"ל, שאיבד בתאונת אימונים את רגל ימין מתחת לברך ואת אחד מאשכיו, וכיוון שנגרע מיחידתו הלוחמת, התנדב להמשיך במילואים בכל תפקיד שיוטל עליו." (עמ' 34). ולכן הוא מוזעק כבר 14 שנים ליום מילואים, במקביל לעיסוקו כמנהל בית-ספר תיכון, כדי להודיע למשפחות על האסון שפקד אותם.

משום כך, גם במלחמה הזו סמכו מפעיליו בצבא על הניסיון שצבר כ"מבשר" במלחמות הקודמות, כאשר הטילו עליו להודיע את הבשורה המרה למשפחה של בוגר התיכון שלו. הוריו של הנופל הכירו היטב את סיפור נֵכותו של המחנך המנוסה וגם את תוכן החינוך שהעניק לתלמידיו, ולכן נשאר ללא-מענה להתפרצותה של האמם השכולה כלפיו : "אולי כדאי שתפסיק לספר לילדים על העתיד שמזומן להם כשבאותה נשימה אתה מעודד אותם להתגייס ליחידות קרביות - - - שלוש שנים טחנתָ לנו ולהם את המוח. אתה מוכר להם סיפורים על העתיד המבטיח שמחכה להם, ובסוף אתה פשוט שולח אותם למות."

 זיקה כזו בין שתי המלחמות מובלטת בקובץ הנוכחי גם בין מאמר-הדעה "סטטיסטיקה" לבין הסיפור הקצר-ארוך "הקפות", שכאמור צורף אליו מהספר הקודם: "על פי נתוני אגף ההנצחה במשרד הביטחון פזורים היום ברחבי הארץ 2,900 אתרי הנצחה ואנדרטאות, המנציחים 23,085 אלף חללי מערכות ישראל. זה יוצא בממוצע אנדרטה לכל 8 נופלים. באירופה, לשם השוואה, היחס עומד על אנדרטה אחת לכל 10,000, על-פני שטח נרחב יותר" (עמ' 191).

אלא שמאמר-הדעה אינו מסתפק בסיכום עובדתי זה, אלא גם מנבא שהמלחמה הנוכחית תארך עד שנת 2028, ובהסתמך על כלי-הניבוי של הסטטיסטיקה משער בו ברבש, שעד אז יתווספו לחישוב של נזקי כל המלחמות הקודמות מספרם של ההרוגים, הפצועים ופגועי-הנפש ממלחמת "חרבות ברזל".

מסקנות ברוח "סטטיסטיקה" זו משתמעות גם במאמרי-דעה נוספים, כגון: "זוג או פרט" ו"דרושה שפה". שניהם לא הופכים לסיפורים בעזרת האירוניה המאולצת בין תוכנם לבין סיומיהם. לעומת זאת הועיל השימוש באירוניה לסיפור "האישה שגילתה מחדש את הדמעות", אף שכותרתו דווקא הזיקה לו.

מעשה באלמוני ובאישה בוכה

בעלילתו הקצרה של הספור רואה גבר "אישה שיושבת מול הים ובוכה," אשר אוחזת בידה עיתון שבעמוד כותרתו מופיע צילום של לוחם צעיר שכבר אמש הודיעו על נפילתו בחזית. הגבר איננו יודע את הפרטים ש"המספר יודע-כול" מסר לקורא על האישה הזו, ש"היא בת שישים וחמש. רווקה. מנהלת חנות ספרים. מסודרת כלכלית" אשר "אחותה הצעירה גרה כבר ארבעים ואחת שנים בעיר קטנה באוקלהומה" וגם אחיה התנתק ממנה, אחרי שהפסיד במשפט שהגישה נגדו במאבק על הירושה – ניתוק שבעטיו "הוא לא יודע שבצוואתה היא מורישה את דירתה ואת חסכונותיה לילדיו."

    הבכי של האישה מתפרש לגבר הזר, כתגובה רגשנית של אישה מבוגרת לתוכן הידיעה בעיתון הפרוש על ברכיה – "בעיתון מתנוססת תמונתו של סרו צעיר, מפקד צוות ביחידה מובחרת. הלווייתו נערכה אתמול בנתניה," ולכן הוא פונה אליה כדי להרגיע אותה הן בשאלה "הכרת אותו?" וגם במעשה מנחם, הוא מציע לה חצי קרואסון משקית-הנייר שלו. תחילה סירבה, אך אחר-כך נענתה האישה לשידולו: "חייבים להמשיך לחיות - - - בשבילם," ונגסה בפיסת המאפה שנתן לה.

הגבר האלמוני לא ידע, כמובן, את המידע ש"המספר" חשף לקורא קודם לכן: תמונת הסרן בעיתון הזכירה לאישה הערירית, שבהיותה בת ארבעים וארבע, לא השלימה לפני שני עשורים את ההיריון היחיד שהעיזה להיכנס אליו, ואחרי שאיבדה את העובר בחודש הרביעי "בכתה שבוע, כמעט ללא הפסקה - - - ומאז עד הרגע הזה, במשך עשרים ואחת שנים, לא הזילה דמעה."

 ולכן אמור הקורא להסיק מהמידע הזה, אשר נמסר רק לו, שהאישה המבוגרת הזו לא בכתה על האסון האישי שלה שאירע לה לפני שני עשורים ושעליו כבר בכתה בעבר, אלא מתוך הזדהות עם מכאוב אימו של הסרן שאת צילומו ראתה בעיתון, שבניגוד לה השלימה את לידת העובר וזכתה לגדל אותו בשמחה כשני עשורים עד שנפל בקרב במלחמה הנוכחית.

   הפעם בכתה האישה המבוגרת והערירית על האסון שפקד אישה שכלל לא הכירה –– אימא ששכלה בן במלחמה, לוחם שמנע אסון שאיים על עם שלם. משום כך שגה מחבר הסיפור הזה כאשר הצמיד לו את הכותרת "האישה שגילתה מחדש את הדמעות", כותרת אשר קישרה את הבכי של האישה הערירית, זו שלפני עשרים שנה לא השלימה הריון, בכי שעליו התגברה זה מכבר, לבכי של אימא ששכלה בן שלחם להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי כעם חופשי במולדתו.

סיפור השולל את קישור מלחמות המדינה לשואה

 גם הסיפור "שתי שוֹאוֹת" מתחיל בכותרת שנדפסה במוסף השבועי של עיתון נפוץ: "הקיבוצניק ששרד שואה שנייה". הכותרת כיוונה לכך שאותו קיבוצניק אשר שרד את שואת מלחמת עולם השנייה שרד גם את שואת מלחמת 2025-2023.

מנסחי הכותרת הזו בעיתון שלחו עיתונאית וגם צלם כדי ששניהם ימחישו לקוראים את גבורתו של הקיבוצניק, "איש זקן מאוד," שהוא ואשתו ניצלו כשהמחבלים נכנסו לביתם, משום שהחזיק במשך שעות את ידית דלת הממ"ד בדירתם. וגם אחר-כך סירב להתפנות מהקיבוץ, כמו רוב החברים, רובם צעירים ממנו, בנימוק "כי לא נוטשים בית ואסור להפקיר את הפרות."

אך כאשר הכתבת של העיתון שאלה אותו, אם השהייה בממ"ד לא הזכירה לו "את התקופה באירופה שבה הסתתר מהנאצים," ענה לשאלתה: "לא הייתי משווה בין שני האירועים, - - - בשואה לא היה לנו צבא, לא היו לנו ממ"דים, לא היתה לנו מדינה. ולא הסתתרנו שבע-עשרה שעות מכמה חוּליגָנים. תקשיבי טוב ותביני את ההבדלים: המשפחה שלי הסתתרה שנתיים וחצי בבור מתחת לדיר-חזירים אצל גויים טובים, - - - את יודעת מה זה שנתיים וחצי בחורפים של מינוס עשרים מעלות בבור מסריח כשבחוץ הנאצים רוצחים מיליוני יהודים? - - - קבר של אנשים חיים באמצע הממלכה של מוות, ובסוף מכל המשפחה רק אני נשארתי. ואני יחסית לאחרים, עוד עברתי קל את השואה, אפילו קל מאוד. - - - אתם לא יודעים כלום על השואה, השואה היתה שואה. לא היה מסביב אף אחד שהיה יכול לעזור לנו ולחוש לעזרתנו."

ריכוז חלקי התשובה המצוטטת הזו, תשובתו של הקיבוצניק "ששרד שתי שואות", המבהירה את הבדל בין שתי השוֹאוֹת, חוטא, כמובן, לסיפור המעניין הזה של בני ברבש, כי הוא מבליט רק את תוכנו הדידקטי. אף-על-פי-כן מוצדק שילובו של הסיפור הזה בקובץ הנוכחי, שהיה אמור להתרכז במלחמת "חרבות ברזל", יותר מאשר הוספת סיפור על מלחמת 1973, הסיפור "הקפות" מספרו הקודם, לספרו הנוכחי, "הקפות שניות", כדי להגדיל את היקפו ב-70 עמודים.

הסיפור "נישואים פיקטביים"

הסיפור "נישואים פיקטיביים" הינו סיפור מגובש התורם לקובץ זה היבט אחר על השפעת מלחמת "חרבות ברזל" על החיים בעורף, מאלה שהומחשו לקורא בסיפורים הקודמים.

לפני שהמלחמה פרצה עמדו הוריו של לוחם לפתוח בהליכי גירושים זה מזה. יתר על כן: הפרידה ביניהם עמדה להתבצע מתוך הסכמה, וסביר להניח שגם בנם ידע על כך, מאחר שההורים היו כבר בתהליכי היפרדות זה מזה. האב כבר שכר לעצמו דירה קטנה עוד לפני שבנם התגייס, אך עבר להתגורר בה רק בימים שבנם החייל היה ביחידתו, כדי להעלים ממנו בהגיעו מחופשות שהוריו מתכוונים לפרק את הזוגיות ביניהם (עמ' 67). רק פציעתו הקשה של בנם במלחמה עצרה את השלמת ההיפרדות ביניהם, והיא זו שהפכה את נישואיהם בבת-אחת לנישואים פיקטיביים.

בשלב הזה מתאחדים ההורים בדאגה לבן הפצוע: הם מגיעים לבית-החולים וכהוריו של לוחם הפצוע באופן אנוש, בנם היחיד, הם ממתינים למידע על סיכוייו לשרוד בחיים. את חששם המשותף לחייו של בנם הפצוע הפיג במקצת הדיווח של הרופא: "הוא סיפר להם שהבן במצב קריטי. איבד את שתי רגליו, יד ועין. היד מתחת למרפק, רגל אחת מתחת לברך. - - - יש לנו יסוד טוב להעריך שהוא יצא מזה בשלום." (עמ' 57).

בשורת המנתח שימחה את ההורים, אך הרופא לא ידע, כמובן, שבשורתו תציב את  ההורים לפני דילמה כפולה. האם לשקם את איחודם כזוג נשוי כדי להשגיח ביחד על הבן לא רק בחודשי שיקומו מפציעתו האנושה, אלא גם אחר-כך, עד שיסתגל לנֵכותו המורכבת, או לדבוק בהחלטתם הקודמת ולהתקדם בהליך היפרדותם זה מזה. הסיום הפתוח בסיפור "נישואים פיקטיביים" משאיר לקורא לשער, באיזו משתי האפשרויות יבחרו ההורים לחייהם בעתיד.

סיכום והמלצה

חבל שהטובים מבין סיפורי הקובץ הנוכחי נאלצו להיכלל בו עם מאמרי-הדעה של המחבר ועם סיפור מספרו הקודם, שנוסף לקובץ הנוכחי תחת השם החדש "הקפות", כדי שהקובץ יהיה בהיקף הדרוש לקובץ סיפורים אקטואלי עוד בימי קיומה של מלחמת "חרבות ברזל".

זריזות הפקת הקובץ הנוכחי היתה במקרה זה בעוכריו. בני ברבש היה צריך לדחות את פירסום הקובץ הזה עד שישלים את היקפו על-ידי כתיבת סיפורים חדשים על המלחמה הנוכחית. אך על טעותו זו הוא יכול לכפר על-ידי מיצוי יכולתו הטובה בכתיבת סיפורת, כפי שהפגין בסיפורי "הקפות שניות", אם יתפנה בסיום המלחמה הנוכחית לכתיבת רומאן מגובש על הנושאים שבהם עסק בטובים מבין סיפורי הקובץ הנוכחי.

- - - - - - -

* ראה במבוא לספרי "משמרות בסיפורת הישראלית" (2008).

** "הקפות שניות" (הוצאת עם עובד הספרייה לעם, 223 עמ').

יוסף אורן

* * *

מנחם רהט

73 שנה לפגישת החזון איש עם בן גוריון:

גם החזון איש היה בעד גיוס לצה"ל

פגישתם ההיסטוריות של 'שני האריות' של העם היהודי בדירת צנועה וסגפנית בבני ברק, עוררה סקרנות כבר אז וזו נמשכת גם לאחר 73 שנה. אפילו החזון איש, מנהיג המהפכה החרדית, פסק שהמתחזה לתלמיד ישיבה כדי לחמוק מצה"ל, דינו דין רודף.

גילוי אישי: היה זה בתחילת שנות השבעים במאה הקודמת או בשלהי שנות ה-60. סקרנות אישית התעוררה בי אז, לגבי תוכנה של הפגישה ההיסטורית שהתקיימה בשנה הרביעית לקום המדינה, ב-20 באוקטובר 1952, בדיוק לפני 73 שנה, בין שני האריות היהודיים הבולטים של אותה עת: האב המייסד של מדינת ישראל שעיצב את דרכה בראשית ימיה דוד בן גוריון, לבין ה'ארי עלה מבבל' רבי אברהם ישעיהו קרליץ, שהוביל אז, מדירתו הסגפנית בבני ברק, את העולם החרדי ועיצב במידה רבה את האידיאולוגיה החרדית כלפי מדינת ישראל הצעירה.

פרטי הפיסגה ההיא בין בכיר מנהיגיה של התנועה הציונית דאז, לבכיר מובילי הציבור החרדי דאז, לא נודעו. איש מבין שלושת משתתפיה – בחדר נכח אז גם מזכירו האישי של ב"ג, לימים נשיא המדינה יצחק נבון – לא הדליף. בסיומה פירסמה לשכת ראש הממשלה 'הודעה לעיתונות' (כמקובל אז), לאקונית בהחלט: "ראש הממשלה, ד. בן-גוריון, ביקר אתמול בביקור פרטי אצל הרב א. י. קרליץ ('החזון איש') בבני-ברק. מטרת הביקור היתה החלפת דעות כללית על הבעייה: כיצד יכולים אדוקים ובלתי אדוקים [היהודים הדתיים דאז זכו לכינוי כוללני זה, אדוקים, בפי דוברי הציבור הכללי – מ"ר] לחיות בתיאום ושיתוף פעולה במדינת ישראל. לא נדונה כלל שאלת גיוס בנות ואין לביקור כל קשר לעניינים מדיניים אקטואליים."

אי אפשר היה ללמוד דבר מהודעה לאקונית זו. וגם הדיווחים העיתונאיים בכלי התקשורת דאז היו דלים. אבל אני, סקרן שכמותי, חשבתי כעבור 15-20 שנה מאז הפגישה ההיא, שאולי הגיעה העת לחשוף פרטים נוספים אודותיה. במכתב אישי לב"ג שהתגורר אז בשדה בוקר, תהיתי אם יוכל להרחיב את המידע לגבי הפגישה ההיסטורית, שכבר הפכה אז לאייקונית בציבור החרדי.

לא תאמינו: כעבור ימים אחדים הביא הדואר מעטפה בלתי מזוהה עליה כתובים בכתב ידו של ב"ג שמי וכתובתי (מי חשב אז על מיילים או וואטסאפים?). בתוכה מצאתי את תשובתו בכתב ידו ועם חתימתו המפורסמת, על גבי נייר ייחודי שהופק אז לצרכי הכתיבה המהירה של קצרניות מקצועיות – נייר דקיק שקווי שורה כחולים ואדומים מתוחים לרוחבו. ב"ג הודה לי על התעניינותי אך הוסיף כי הוא מעדיף שלא להרחיב לגבי הפגישה האייקונית ההיא. (המכתב עצמו אבד ברבות הימים, למרבה הצער).

בימים אלה, לציון מלאות 73 שנה לפגישה ההיסטורית ההיא, שהתקבעה בתודעה הציבורית בזכות 'משל העגלות' שהשמיע החזון איש באזני ב"ג, חזרתי אליה – והפעם דרך המונוגרפיה המקיפה ועבת הכרס של פרופ' בנימין בראון, 'החזון איש – הפוסק, האמין ומנהיג המהפכה החרדית' (951 ע', הוצ' הישיבה יוניברסיטי ניו יורק ומאגנס ירושלים), שבה הוא מתייחס גם לפגישה ההיא. לצורך המחקר נפגש בראון לשיחות ממושכות ומעמיקות עם מקורבים של ב"ג והחזון איש, כמו למשל הנשיא לשעבר יצחק נבון (בשנת 1998), שהיה עד ראיה ושמיעה יחיד למפגש, ד"ר צבי א' יהודה שהיה בצעירותו החברותא בלימוד של החזון איש; וגם עיין בכל ספרי ההיסטוריוגרפיה אודות החזון איש שכותבים חרדיים חתומים עליהם, (ולחלקם הוא מתייחס בספקנות רבה מפני שהכותבים השלימו חוסרים באמצעות סיפורים בדויים או מצונזרים, עד כדי כך שאפילו החזון איש עצמו הסתייג מהם עוד בחייו: "פעמים שאני אומר אימרא מסויימת וכשהדברים חוזרים אלי אחרי כמה ימים אינני מכיר אותם.")

בראון מצביע גם על 'עריכה מגמתית' של הכותבים החרדים לגבי הפגישה. כך למשל טוען הספר 'פאר הדור', שכשהגיע ב"ג לחדרו של החזון איש, הוא הסיר משקפיו, כדי לא להביט בפניו של רשע (ע"פ מסכת מגילה כ"ח א'), ואילו נבון טען בתוקף כי "החזון איש לא הסיר לרגע את משקפיו." לדברי נבון פתח ב"ג: "באתי לשאול כיצד אנו, דתיים ולא דתיים, נוכל לחיות יחד בארץ מבלי שנתפוצץ מבפנים?"

תשובתו של החזון איש שנויה גם היא במחלוקת. לפי ההיסטוריוגרפיה החרדית דיבר החזון איש על שתי ספינות העוברות בנהר, ושלמניעת טביעתן חייבת הספינה הבלתי טעונה [הכוונה לציבור הכללי] לפנות את הדרך "לספינת ישראל סבא הטעונה אלפי שנים של קידוש השם וקיום התורה," ואילו לפי גירסת נבון דיבר החזון איש על "שני גמלים העולים במשעול – על הגמל שאינו טעון לפנות הדרך לגמל הטעון: אנחנו עמוסים במשא כבד של תרי"ג מצוות." דרך אגב, ב"ג ביומנו האישי אינו מתייחס כלל למשל זה, אף שלטענת המקורות החרדים היה ציר מרכזי בשיחה. תגובתו של ב"ג היתה, אפילו על פי הגרסאות החרדיות, שישנן מצוות שהיהודי החילוני ממלא בהידור: "מצוות יישוב הארץ והשמירה על החיים והגבולות, זו מצווה קלה בעיניכם? כיבוש השממה ועבודת הצבא ובנין הארץ אינם מלאכות קלות ותענוגים."

האם שוחחו גם על שאלת הפטור משירות צבאי למיספר קצוב של עילויים? למעשה, לא. שכן כבר בפברואר 1948, חודשים ספורים לפני הקמת המדינה, הוסכם על פטור מצומצם לצעירים חרדים; וב-9 בינואר 1951, הורה ב"ג לרמטכ"ל על מתן פטור ל-400 בחורי ישיבה משירות סדיר.

ואף שנושא הגיוס לא נדון בשיחה ההיסטורית, מגלה פרופ' בראון כי "החזון איש לא סבר שהפטור משירות צבאי צריך להינתן לכל יהודי חרדי, אלא רק לקבוצה מצומצמת של בני ישיבות, וזה היה המצב עד להצטרפות אגודת ישראל לממשלת בגין ב-1977" (ע' 304). ומכאן שהבכייה לדורות בסוגיית גיוס החרדים, לא רשומה לא על שמו של ב"ג ולא על שמו של החזון איש, אלא רק על שמו של מנחם בגין, שהעניק פטור גורף לכל נערי המגבעות.

ועוד חושף פרופ' בראון: "בנוגע לגיוס לצה"ל היה החזון איש חד משמעי לחיוב. אפילו הכותבים החרדים של 'פאר הדור' מודים שהתנגד לשחרורם של אלה שאינם לומדי תורה... המליץ על הגיוס לצה"ל לגבי מי שאין תורתו אומנותו, ואמר ש'מי שאין תורתו אומנותו ומתחזה כבן ישיבה בכדי לקבל דחייה משירותו הצבאי, יש לו דין רודף את כלל הישיבות בארץ.'

מסכם פרופ' בראון: "ספק רב אם דרכה של החברה החרדית דהאידנא היתה מתקבלת על דעתו" (ע' 305). ואת זה הוא כתב במגדל השן האקדמי לפני מספר שנים, בטרם התרגשה עלינו הדרישה הכל כך תורנית ומוצדקת לשיוויון בנטל ולהתגייסות גם של 'חתן מחדרו וכלה מחופתה' להצלת ישראל מיד צר.

 ללמדך, שאפילו החזון איש הבין את גודל מצוות הצלת ישראל מיד צר. וכל הטוענים אחרת, מקיימים בגופם ממש את הפסוק: "אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר" (תהילים קמ"ד, ח').

מנחם רהט

* * *

אילן בושם,

9 שירים אוקטובר 2025

סֵפֶר

אָמַר אֶחָד לִידִידוֹ:

אֲנִי מְאוֹד רוֹצֶה

לִרְאוֹת אוֹתוֹ יוֹצֵא

אֲבָל כָּרֶגַע אֲנִי

עוֹד לֹא מְרֻצֶּה.

מפח

קִוָּה הַיּוֹצֵר אִישׁ הָרוּחַ

שֶׁסֵּפֶר וְעוֹד סֵפֶר מֵאִתּוֹ

יַנְצִיחוּ אֶת הַשֵּׁם שֶׁלּוֹ

אַחַר לֶכְתּוֹ – אַךְ לֹא...

זוג שהסתכסך

שָׁאַל אוֹתָהּ הָאִישׁ:

"מִי בִּמְקוֹמִי יָבוֹא?"

וְהָאִשָּׁה עָנְתָה:

"יָבוֹא מִי שֶׁיָּבוֹא

רַק לֹא אַתָּה!"

*

דַּיָּרִים דַּיָּרִים דַּיָּרִים

עוֹבְרִים עוֹבְרִים עוֹבְרִים

מֵהַדִּירוֹת וּמִן הָעוֹלָם.

*

"הַזְּמַן עוֹבֵר מַהֵר"

חָשַׁב הָאִישׁ:

"עַד שֶׁאַתָּה הוֹלֵךְ

אָהִין אַהֵעְר

הָלַךְ עָלֶיךָ..."

מות האם

הַכֹּל תַּם

חָשַׁב הַבֵּן

שֶׁאָהַב אוֹתָהּ

וְהִרְגִּישׁ מְיֻתָּם

אַחֲרֵי מוֹתָהּ.

*

הוּא נִכְנַס אֵלֶיהָ

"אֵין עָלֶיהָ, אֵין עָלֶיהָ!"

וְאִם הוּא הִצְלִיחַ לְהִכָּנֵס

זֶה נֵס, זֶה נֵס!

קָצָר וְלָעִנְיָן הָיָה סוֹדָהּ

כִּי הִיא רָצְתָה בּוֹ מִצִּדָּהּ.

*

שְׁנֵי חֲבֵרִים צְמֵאִים הִתְיַשְּׁבוּ

לָדוּן בְּאֵיזֶה עִנְיָן בְּבֵית קָפֶה.

שָׁאַל אֶחָד: "מָה אַתָּה שׁוֹתֶה?"

וְהַשֵּׁנִי עָנָהוּ:  "שָׁאַלְתָּ יָפֶה

אַךְ לֹא, תּוֹדָה, לַמְרוֹת

שֶׁאֶפְשָׁר לוֹמַר עָלַי שֶׁאֲנִי שׁוֹטֶה

מִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנִּי שׁוֹתֶה."

*

נְמָלָה הִתְהַלְּכָה

הָלוֹךְ וָשׁוֹב עַל יָדוֹ שֶׁל אִישׁ.

– "הִזָּהֲרִי נָא!" נִזְעֲקָה חֲבֶרְתָּהּ

מִן הַשַּׁיִשׁ שֶׁל הַמִּטְבָּח

לֹא הַרְחֵק מִמֶּנָּה.

– "הֵרָגְעִי, הֵרָגְעִי חֲבֶרְתִּי,"

עָנְתָה לָהּ, "אֲנִי מַכִּירָה אוֹתוֹ

(כְּבָר הִתְהַלַּכְתִּי עָלָיו דַּי וְהוֹתֵר);

הוּא אִישׁ רָגִישׁ

וְלֹא יַעֲשֶׂה דָּבָר מֵבִישׁ."

* * *

נעמן כהן

מלחמת עזה

שם המלחמה שנקבע ע"י הממשלה – מלחמת התקומה, מתאים אולי לתעמולת הליכוד למלחמה, אבל שמור כבר למלחמת הקוממיות.*

השם הנכון למלחמה לדעתי צריך להיות "מלחמת עזה". יגידו המתנגדים, הרי המלחמה לא היתה רק בעזה, אלא גם בלבנון, איראן, ותימן. נכון. אבל גם השם "מלחמת ה-7 באוקטובר" המועדף על ידי מתנגדי נתניהו המאשימים אותו בטבח אינו נכון כי ב-7 באוקטובר היתה רק מלחמה בעזה, ולא בשאר המקומות. המלחמה התחילה בעזה (מעזה) ב- 7 באוקטובר ולמעשה טרם הסתיימה. לכן השם הראוי להיסטוריה הוא "מלחמת עזה".

ממילא כל אחד יבחר לו את שם המלחמה בהתאם להשקפותיו הפוליטיות.

הוריו של של החייל סמל רון שרמן הי"ד כתבו על המצבה: "הופקר והוקרב ע"י ממשלת החורבן במלחמת "טבח נתניהו":

https://x.com/danielpet4/status/1980133273126007210?t=DlhFBXIn6xkA6PyN52zFbA&s=03

*אני מעדיף את השם "מלחמת השחרור". שחרור משלטון זר ושחרור חלק מא"י מכיבוש ערבי.

אבות ובנים הורים שכולים

הבעת תנחומים לרוצח

בראיון של יֶרֶד קושנר (הפרוון) וסטיבן ויטקוף לתוכנית-60 דקות, הוא אמר: "המסר הכי גדול שניסינו להעביר להנהגה הישראלית היא שעכשיו כשהמלחמה נגמרה, אם אתם רוצים לשלב את ישראל במזרח התיכון רבתי, אתם חייבים למצוא דרך לעזור לפלסטינים לשגשג ולהצליח. שניהם מספרים איך נפגשו עם ראש צוות המו"מ של ארגון המרצחים חליל אל חיא והביעו תנחומים על מות בנו (שנהרג בתקיפה הישראלית בקטאר):

ויטקוף: נכנסנו לחדר, מנהל המשא ומתן הראשי יושב לידי והבענו את תנחומינו על מות בנו, הוא הזכיר את זה. ואמרתי לו שגם אני איבדתי בן, וששנינו חברים של מועדון ממש גרוע. הורים שקברו את ילדיהם.

קושנר: כשהוא וסטיב דיברו איתו על בניהם זה הפך ממשא ומתן עם קבוצת טרור לראות שני בני אדם מראים פגיעות אחד עם השני.

https://t.me/US2020US/35942

מה לא עושים תמורת כסף? מנחמים טרוריסט, אחד מראשי הארגון האיסלמו-נאצי החמאס, שהיה בין מתכנני הטבח ב-7 באוקטובר על מות בנו. משל היו מנחמים את אייכמן על מות בנו.

מסקרן אם חליל אל חיא נתן להם גם אינדולגנציה להיחשב לא יהודים, ולא להירצח ע"פ דברי מוחמד לפי מצע החמאס? כשהיטלר דיבר על "יהדות הממון הבינלאומית" שהביאה את המלחמה הוא היה בטוח שהיא יהדות הדואגת לכל היהודים, ולא רק להון העצמי שלהם.

בושה וחרפה גם לקיים מו"מ עם רוצח ולתת לו לגיטימציה פוליטית (לעיתים אין ברירה), וגם לעשות לו הומניזציה.

הבוּרוּת של יאיר למפל-לפיד

שוב הוכיח יאיר למפל-לפיד ראש האופוזיציה את בורותו. בנאומו בכנסת בו כינה את אמיר אוחנה "יו"ר של חצי כנסת בלבד", הוא אמר: "זה המקום הראשון מאז הסנהדרין הגדולה של עם ישראל שיכול לבחור הנהגה – ואתם מבזים אותה.".

מסתבר שאין גבול כנראה לפיליסטיניות לבוּרוּת של יאיר למפל-לפיד (לא גמר בגרות). שבנאומו אמר שהכנסת היא המוסד הריבוני הראשון מאז הסנהדרין. בבורותו אינו יודע שהסנהדרין היה מוסד הלכתי שקבע הלכות, ולא היה מעולם מוסד ריבוני. לא בזמן המלכים החשמונאים, קל וחומר לא תחת שלטון הכיבוש הרומי.

יישר כוח

תודה רבה לאלי ארגון על עבודתו ויישר כוח על ארגון אתר עם כל גיליונות חדשות בן עזר.

https://hbe.mifgash.com

כי למרות שני האתרים בהם הם מופיעים, של יוסף גלרון־גולדשלגר, ושל פרויקט בן יהודה עדיין משום מה חסרים בשניהם לא מעט גיליונות.

למיטב זכרוני אהוד בן עזר כתב בזמנו שנותק הקשר שלו עם גלרון־גולדשלגר, אולי הוא נפטר ובגלל זה הוא אינו עונה?

סתם שאלה: שם המשפחה "ארגון" זה כינוי בגלל ארגון האתר, או שם משפחה אמיתי?

ניר חסון זכאי לאות קרושבאנו

"ניר חסון מ'הארץ', הוביל את שני הקמפיינים, של ג'נוסייד והרעבה. הצליח לו," כותב בן דרור תימני, "יש לו תרומה אדירה להעלאת מפלס האנטישמיות ושנאת ישראל. כבר התמודדתי עם הטענות שלו. כבר הפרכתי את ההבלים של הגיבור שלו, לי מרדכי, שכתב את ה'מחקר' השרלטני-תועמלני על הג'נוסייד.

"השבוע בערה בו חמתו על כך שחשפתי את התעמולה שלו בעניין ההרעבה. כבר עסקתי בעניין בהרחבה. האו"ם, לא אני, כתב ש־85% מהסיוע ההומניטרי נשדד על ידי רעבים וחמושים. אינספור קטעי וידאו מציגים את החמושים הללו. תושבי עזה, בכבודם ובעצמם, הודו שהחמאס גוזל מהם את המזון. אבל חסון באובססיה. הוא בצד של החמאס. ולפני שמישהו יאמר שמדובר בסרטונים של צה"ל, אז כדאי לזכור ולהזכיר שגם בראיון של רותי רוסו ושלומי אלדר עם מועין אל חילו מעזה, הוא הודה שהחמאס שודד את המזון. אבל זה לא ישכנע את חסון. הוא בקמפיין.

ומכיוון שהיו שם התייחסויות אליי ואל דעותיי, אז כדאי להזכיר מיהו חסון. מדובר בתומך טרור. כן. תומך טרור. רצ"ב הפוסט שלו, שלא זקוק לפרשנויות."

(בן דרור תימני):

https://x.com/BDYemini/status/1979595735440969860?t=8_PlC11Mx-Pwfm8tJ6XoaQ&s=03

עיתון "הארץ", העיתון הערבי בעברית, זכה כבר לאות קרושבאנו, עתה נוסיף לרשימת העיתונאים שלו הזכאים לו את ניר חסון.

,

ל כתב "הארץ." עפרי בוים-אילני שהחליט לצאת מהיהדות ולהפסיק לחגוג חגים יהודיים כפורים, פסח, חנוכה, בגלל הלאומנות היהודית במלחמה נגד הפרסים, המצרים והיוונים, ושאביו עם בני כיתתו בשומר הצעיר כתבו מכתב לסטלין על רצונם ללמוד אצלו, כבר כתבתי, והנה עפרי בוים-אילני יוצא ב"תגלית" היסטורית.

"שפן הסופר, הוא הסופר היהודי החשוב ביותר,", ותב בוים-אילני, "הוא המציא את היהדות, וגם את היסטוריה של עם ישראל. יציאת מצרים, כיבוש הארץ והאימפריה של דוד ושלמה הם הכול המצאתו, כי הכול פיקציה. והחמור מכל בתור קונספירטור ערמומי, הוא המיט אסון על עם ישראל ועל האנושות בשירות מטרות אינטרסנטיות, ולטובת האנושות מוטב היה לו ויתר על הסיפור של יהושע, כיבוש הארץ והשמדת עמי כנען. סיפור שהיה לו השפעה מחרידה על ההיסטוריה של הנצרות ושל היהדות, מהשמדת העמים הילידיים באמריקה, דרך פשעי הבורים בדרום אפריקה ועד השמדת עזה."

(עפרי אילני, "פקיד אלמוני המציא את היהדות. בלעדיו, לעם ישראל לא היתה היסטוריה

שפן הסופר, דמות שולית בתנ"ך, הוא איש הצללים שניסח את האמונה המוכרת לנו," "אל-ארצ'", 17.10.25).

https://www.haaretz.co.il/magazine/underthesun/2025-10-17/ty-article/.highlight/00000199-ef51-da09-a1bb-fffb47360000

מעניין רק שבוים-אילני לא ציין שלשפן היתה גם השפעה של הטבח שביצעו הגרמנים ועוזריהם ביהודים בשואה.

ד"ר משה גרנות

הגיגים (קצת באיחור) על ראש השנה

בהגיגים על ראש השנה ("חדשות בן עזר", 2010) חוזר ד"ר משה גרנות על התיזה ההיסטורית שלו.

לפי התיאוריה שלו מצוות התורה הן שגרמו ליהודים לעזוב את הארץ, ולא לשוב אליה בגלל הקושי לקיימן. את התיזה הזו הוא פירסם כבר כאן בעבר במאמרו "הגלות והפזורה של עם ישראל", ("חדשות בן עזר", 2002), (אגב גיליון שלא קיים ברשת ונקווה שיעלה בעזרת מפעלו היפה של אלי ארגון להעלות את כל הגיליונות לרשת).

התיזה הזו מופרכת לחלוטין וכבר עניתי עליה והסברתי מדוע בכותרת "ממחקר מדעי לשנאת ישראל". וכך כתבתי:

במאמרו "הגלות והפזורה של עם ישראל", ("חדשות בן עזר", 2002), מנסה ד"ר משה גרנות להסביר את "סיבותיה של תופעה היסטורית ייחודית זאת."

ד"ר גרנות כותב כי "הארץ התרוקנה מהיהודים רק בעת הכיבוש הערבי (644 לספירה) ומעלה את השאלה: "מה קרה בסוף המאה השביעית לפני הספירה (לא במאה השביעית לספירה עם הכיבוש הערבי) שגרם ליהודים לנטוש את המולדת ולהתפזר באומות, כשעדיין זיקה דתית-לאומית, ונפשית מחברת אותם אל ארץ ישראל?"

התשובה שלו היא "שהגורם העיקרי לנטישת המולדת מצוי בציוויי התורה, ששום מדינה בעולם לא היתה מסוגלת לתפקד על פיהם." כלומר ציווי התורה שניתנו במאה השביעית לפני הספירה הביאו לכך שאלף ארבע מאות שנים אחר כך יצאו היהודים לגלות. זו כמובן תיזה שמנוגדת לעובדות ההיסטוריות.

ד"ר גרנות מביא מובאות רבות מהתנ"ך המנסות לאשש את התיזה שלו, אך אינו מסביר איך בכל זאת אותה יהדות שנוצרה מחברה החקלאית יהודית נשאה את עצמה מאות בשנים ותפקדה בזמן ריבונות לאומית היהודית. הרי זו יהדות שהחגים שלה מובנים לאור לוח השנה החקלאי, ולצרכי החקלאות, ולקיום המשק החקלאי, ואף מצוות השמיטה באה לשרת את החקלאות בטיוב השדות, איך מצוות אלו הביאו לנטישת המולדת? והרי יהודים המשיכו להיאחז באדמתם גם לאחר התוצאות הקשות, של הטבח הגדול שבא מהמרידות ברומא. (ההערכות הנפוצות למספר היהודים בארץ ישראל לפני המרד הגדול (שפרץ בשנת 66 לספירה) נעות בין שלושה מיליון לארבעה מיליון יהודים וחלק גדול נשארו גם לאחר מרד בר-כוכבא).

הגורם לנטישת האדמות עם הכיבוש הערבי אינו נובע ממצוות הדת היהודית כפי שמסביר ד"ר גרנות, אלא ממצוות הדת המוסלמית כאשר המוסלמים הטילו מס ג'יזיה (מס גולגולת) ובעיקר מס חראז' (מס על בעלו על אדמות), כך שהיהודים נאלצו מבחינה כלכלית לנטוש את אדמתם.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%27%D7%A8%D7%90%D7%92%27

והערה לסיום. כתבתי אז וד"ר משה גרנות קצת נעלב אז ממני. (זה נכון גם לתיזה של עפרי בוים-אילני) קצת כואב שבימים אלו שבהם מנאצים את היהודים כמביאי האסונות לכל העולם, ד"ר גרנות בעל הידע העצום קבע בספרו "ההונאה שקבעה את גורל העולם" בדומה למיטב הספרות האנטישמית לדורותיה, כי היהודים הרמאים "בהונאה הגדולה" שלהם הם הם שהביאו את האסונות לעולם. בימים אלו אנו כל כך זקוקים לסנגורם של בני ישראל, ולא לקטגורם.

נקווה להרהורים שונים (גם שלי) לראש השנה הבא וליום הכיפורים.

השומרוני הטוב

בדרשה המובאת בברית החדשה (הבשורה על-פי לוקאס, פרק י', פסוקים 25–37) מפרש ישו למאמיניו את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", ושואל "מי הוא 'רעך'," ונותן כדוגמה סיפור על אדם פצוע ששכב בדרך. לפי הדרשה עבר במקום כהן ולא סייע לו, עבר לוי ולא סייע לו, ואילו דווקא שומרוני*, שלפי היהדות היה בדרגה מעמדית פחותה (ובין יהודים לשומרונים התקיימה איבה), עצר במקום, חבש את פצעיו, השקה אותו, הביאו לפונדק, ואף שילם מכספו לבעל הפונדק עבור הלנת הפצוע. המשל מבטא תפיסה מוסרית אוניברסלית לפיה כל אדם, ללא שום הבדל בשיוך הקבוצתי שלו, יכול שימצא בקרבו אמפתיה ואכפתיות כלפי זולתו ואפילו הם זרים גמורים – או שלא למצוא אותם. כוונת הפסוק, אומר ישו, היא לצוות עלינו לגלות אמפתיה ואכפתיות כלפי האחר באשר הוא.

בהשאלה, הפך מושג "השומרוני הטוב" בהמשך לביטוי לאדם המסייע לאחר באופן מיידי וללא תמורה.

לפי כמה חוקרים המילה "שומרוני" מקורה בטעות תרגום. כי החלוקה בעם היא כהן, לוי, וישראל.

השומרוני הרע

נאדר צדקה שומרוני חבר ילדות של סופי צדקה – התגלה כאחד מבכירי החזית העממית בשכם. הוא הורשע במעורבות במותם של 8 ישראלים, ונידון ל-6 מאסרי עולם וריצה 22 שנים. עתה הוא שוחרר בעסקה עם החמאס. בניגוד לרוב המחבלים ששוחררו לעזה ויו"ש, הוא הוגלה למצרים, ולא הורשה לחזור לביתו בשכם. בעיתון "אל-קודס" הפלסטיני הסבירו: "זה עונש כפול עם מסר סמלי."

העדה השומרונית, שמונה כיום פחות מ-900 איש, חיה בשני מוקדים – הר גריזים וחולון – ומנסה לשמור על איזון זהיר בין ישראל לפלסטינים. אלא שצדקה בחר בדרך שונה: בתחילת שנות ה-2000 הוא הצטרף לשורות החזית העממית, ובמהרה הפך לאחד האחראים על הזרוע הצבאית של הארגון באזור שכם – גדודי אבו עלי מוסטפא.

בכתב האישום שהוגש נגדו ב-2004 לבית המשפט הצבאי בשומרון, יוחסה לו מעורבות ישירה בשורת פיגועים קטלניים – ובהם הפיגוע בצומת גהה בדצמבר 2003, שבו נרצחו ארבעה אזרחים ישראלים ונפצעו 26 נוספים; הפיגוע בהר גריזים בפברואר 2003, שבו נהרגו שני חיילים; והפיגוע במחנה בקעות באפריל אותה שנה, שבו נהרגו שני חיילים ונפצעו שמונה.

במערכת הביטחון תיארו אותו אז כ"רב-המחבלים השומרוני", שהפעיל חוליות מתאבדים, סיפק חומרי נפץ ותכנן פיגועים נוספים שלא יצאו אל הפועל. מעצרו של צדקה הדהים לא רק את מערכת הביטחון, אלא גם את בני עדתו.

השחקנית והמגישה סופי צדקה, שגדלה באותה קהילה, סיפרה אז בריאיון: "כולנו מכירים את כולם בעדה. קשה לי להאמין שנאדר, הילד ששיחק איתנו בחגים בהר גריזים, הפך לאיש טרור. השומרונים בדרך כלל ניטרלים, משתדלים לשמור על יחסים טובים עם כולם. זה עצוב ומביש לשמוע."

אחד ממכריו של נאדר מהעדה השומרונית סיפר כי "אנחנו בעדה מתנערים מהאדם הזה – המחבל – הוא לא מייצג אותנו או את דעות שלנו בשום צורה." לדבריו, "עוד לפני שהתעסק בטרור הוא חילל שבת ונחשב לסורר – מרוב הלחץ מהעדה הוא עזב ועבר לגור בשכם."

בן הקהילה, שציין בשיחה כי השומרונים מזהים עצמם כאוהבי ישראל וציונים, הוסיף: "נאדר התחיל לעסוק בטרור, ואנחנו – השומרונים –היינו הראשונים שדיווחו עליו. שמחנו מאוד כשנעצר וקיבל את העונש שמגיע לו – ואנחנו אף תומכים בעונש מוות למחבלים."

מיד לאחר הגעתו למדינה השכנה מסר הצהרה בנוגע לעמדתו ואמונתו: "אני בכלא כבר 22 שנים, ההתנגדות היא זו שמדברת, זו שמתפללת, שיוצרת, ושמביאה תועלת. אין קול מעל ומלבד הקול שלה, אין מילה מלבד המילה שלה ואין צל מלבד הצל שלה. אנחנו האנשים החופשיים ביותר בעולם."

ד"ר איסמעיל אל-מוסלמאני, מומחה לענייני ישראל בעיתון "אל-קודס", טען כי מדובר בהחלטה בעלת משמעות פוליטית: "ההחלטה להרחיק את נאדר למצרים היא עונש כפול עם מסר סמלי. ישראל, שמציגה את עצמה כ'שומרת בני ישראל', לא ראתה בו שומרוני אלא פלסטיני לוחם. זה חושף את הסתירה בין הסיסמאות הדתיות למדיניות בשטח."

(עינב חלבי)

https://www.ynet.co.il/news/article/h1vj00fm0ex#google_vignette

פורסם שנאדר צדקה התאסלם. כך שבעצם הוא אינו שומרוני, אלא ערבי-מוסלמי.

ונשארה רק השאלה, למה רק הוא הורחק למצרים? למה לא כל המחבלים שהשתחררו ליו"ש ולירושלים?

 – 160 מהמחבלים ששוחררו בעסקת החטופים הפכו למיליונרים הודות למשכורות מהרשות הפלסטינית. גובה המשכורת נקבע לפי אורך המאסר – עד 12 אלף שקל לחודש למי שנידון ליותר מ-30 שנה. בין המיליונרים: רוצחי ליאור טובול, רונן קרמני והשוטר ניסים טולדנו.

https://rotter.net/forum/scoops1/919031.shtml

מי אמר שלרצוח יהודים לא משתלם?

מי אמר שהסקוטים קמצנים?

המפלגה הלאומית הסקוטית הזמינה את השגריר הפלסטיני לנאום בוועידה השנתית של המפלגה: ״סקוטלנד ניצבת בגאווה לצד פלסטין״ 

כיום המפלגה מיוצגת בפרלמנט הסקוטי עם 64 חברי פרלמנט (מתוך 129 בסה"כ), בפרלמנט הבריטי עם 47 חברי פרלמנט ובפרלמנט האירופאי עם שני חברי פרלמנט.

https://rotter.net/forum/scoops1/918126.shtml

פעם היו שרים בארץ שהסקוטים קמצנים. היום הסקוטים רחבי לב. אדרבא שיקלטו במדינתם את כל הפלסטינים.

(להקת חיל הים שיר סקוטי מילים דן אֶלְבְּלינגר-אלמגור. לחן דדי שלזינגר)

https://www.youtube.com/watch?v=Ijw4XP_p6N4

אנטישמיות באיטליה

סערה באיטליה – לאחר הזכרת עמדותיה של ניצולת שואה - שליחת האו''ם נטשה את האולפן בזעם

פרנצ'סקה אלבנזה עורכת דין איטלקייה המכהנת כדווחית האו״ם מטעם מועצת זכויות האדם של הארגון. שלאורך המלחמה השמיעה שלל התבטאויות שכללו הצדקה של מעשי טרור כלפי ישראל, הכחשת האלימות המינית של חמאס וחוסר מוכנות עקרונית להכיר בזכותה של ישראל להתקיים – נטשה את אולפני הטלוויזיה האיטלקית La7.

האירוע קרה כאשר אחד המשתתפים בדיון שאורח אמר שצריך להיות רגישים בשימוש במונח ״רצח עם״, תוך התייחסות לעמדתה של ליליאנה סגרא, סנאטורית האיטלקית-יהודית וניצולת השואה, בתקרית שמעוררת סערה באיטליה.

הדיון באולפן נערך תחת הכותרת ״כיכר המשט״ – בהתייחס להפגנות הגדולות באיטליה נגד ישראל בעקבות המשט לעזה – ו״תוכנית השלום של טראמפ״. במהלך הדיון פירטה אלבנזה באריכות את טיעוניה לכך שמתרחש בעזה רצח עם נגד הפלשתינים.

כשהגיע תורו של פרנצ'סקו ג'וביליי, פובלציסט שמרן, הוא אמר: ״אני מסכים מאוד עם מה שאומרת הסנאטורית לכל החיים ליליאנה סגרא בנושא רצח העם, ואני חושב שצריך גם להיזהר בשימוש במונחים האלה.״ ברגע זה נטשה אלבנזה את האולפן.

ג'וביליי הגיב ואמר: ״מאוד דמוקרטית הגברת אלבנזה, אבל אני רואה שאם מזכירים את הסנאטורית סגרא היא קמה – תמונה יפה... זו בושה, זו סצנה מבישה.״

סגרא, בת 95, היא ניצולת השואה ואחת הדמויות המכובדות ביותר באיטליה. בגיל 13 גורשה למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, שם נספו הוריה ואחיה.

ברבות השנים היא הפכה לדמות בולטת בהנצחת זיכרון השואה באיטליה וב-2018 מונתה לסנטורית לכל החיים על ידי נשיא איטליה, כאות הוקרה לפועלה

באוגוסט האחרון, בראיון שעסק בדבריו של הסופר הישראלי דוד גרוסמן, הסבירה סגרא לעיתון "לה רפובליקה" את התנגדותה לשימוש במונח ״רצח עם״ בהקשר לעזה.

לדבריה, השימוש במונח הוא ״נקמני ולא אנליטי,״ והוא מהווה ״דרך להשתמט מהאחריות ההיסטורית של אירופה על ידי נקמה חסרת היגיון – העברת האשמה על קורבנות הנאציזם כאילו ישראל של היום היא הנאציזם החדש.״

התקרית עוררה סערה פוליטית באיטליה. סנאטורים ממפלגת ״אחים לאיטליה״ של ראש הממשלה ג'ורג'ה מלוני, חברי הוועדה למאבק באנטישמיות ובגזענות, פרסמו הצהרה משותפת.

״מה שקרה אתמול בערב הוא מדהים ומביש. כשהעיתונאי פרנצ'סקו ג'וביליי הביע הסכמה עם דבריה של הסנטורית ליליאנה סגרה, פרנצ'סקה אלבנזה הפגינה זעם גדול, קמה ועזבה. זהו מעשה נבזה, סימן ברור לחוסר סובלנות ולמנטליות אנטישמית.״

הם הוסיפו: ״לסנאטורית סגרא אנו שולחים חיבוק חם ומתחייבים להמשיך להיאבק בכל צורה של אנטישמיות. אנו מקווים שכל הכוחות הפוליטיים יתרחקו ממעשה פוגעני כל כך, חמור במיוחד כשהוא בא מאדם שיש לו במה רחבה באמצעי התקשורת.״

ביולי האחרון הטיל ממשל טראמפ סנקציות על אלבנזה. שר החוץ מרקו רוביו הסביר: ״לא נסבול עוד את הקמפיין של אלבנזה למלחמה פוליטית וכלכלית נגד ארה״ב וישראל. אנחנו תמיד נעמוד לצד שותפינו בזכותם להגנה עצמית.״ הוא הוסיף כי ״ארה״ב תמשיך לנקוט בכל פעולה שתמצא לנכון בתגובה למלחמה המשפטית, כדי להגן על הריבונות שלה ושל בעלי בריתה.״

https://rotter.net/forum/scoops1/917165.shtml

הורשעה משפיענית רשת באיטליה, שאמרה "אני שונאת יהודים

בית משפט במילאנו גזר 18 חודשי מאסר על תנאי על ססיליה פארודי, דמות ציבורית ומשפיענית רשת, שהורשעה בעבירות של הסתה לשנאה וגזענות על רקע דתי ואתני.

השופט ד"ר לוקה מילאני, הרשיע את פארודי בהתאם לסעיף 604bis לחוק הפלילי האיטלקי, האוסר על הפצת רעיונות המבוססים על עליונות גזעית או שנאה דתית.

פארודי פרסמה ברשתות החברתיות דברי שנאה אנטישמיים חמורים נגד יהודים וישראלים, ובפרט נגד שורדת השואה והסנאטורית לכל ימי חייה ליליאנה סגרה.

באחד הסרטונים שפרסמה פארודי, היא אמרה: "אני שונאת את כולם, את כל היהודים, אני שונאת את כל הישראלים… אני שונאת את כל מי שמגן עליהם… כל העיתונאים, כל הפוליטיקאים, כל הפחדנים, כולכם, אני שונאת אתכם. מדוע הרסתם את העולם? גזלתם מאיתנו כל זכות… אם יום אחד אראה אתכם תלויים ברגליים, וכיכר לורטו (במילאנו) לא תספיק – תידרש כיכר טיין-אן-מן (בבייג'ינג) – אני נשבעת שאעמוד בשורה הראשונה ואירק עליכם."

ההליך המשפטי החל בעקבות תלונה שהגישה עו"ד כריסטינה פרנקו בשם  ארגון המשפטנים היהודים הבינלאומי (IJL) בספטמבר 2024, ולאחר מכן צורפה אליו תביעה אזרחית שהוגשה על ידי נשיא הארגון, עו"ד מאיר לינזן, שהוכר כקורבן ישיר למעשי ההסתה.

במקביל הוגשה תביעה האזרחית הנלווית להליך הפלילי,

בנוסף לעונש המאסר על תנאי, הורה השופט לפארודי לשלם פיצויים בסך כולל של עשרות אלפי אירו לנפגעים, בהם ליליאנה סגרה, עו"ד לינזן, ארגון ה-IJL ואיחוד הקהילות היהודיות באיטליה.

(איתמר אייכנר)

https://www.ynet.co.il/judaism/article/r195np7alx

האמת, שלאותה ססיליה פארודי ולפרנצ'סקה אלבנזה היה ראוי יותר העונש של קלארה פטצ'י, פילגשו של מוסוליני שנורתה עימו וגופותיהם נלקחו למילאנו, הושארו בכיכר פיאצלה לורטו שבמילאנו, וההמון שהתקבץ במקום התעלל בהן. לאחר מכן הגופות נתלו עם הראש מטה מגג תחנת דלק בעיר.

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

שירים 1995-1955

אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ, 2005

שער שני: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

א. פתיחה

אבל הוא אהב את תבשיליה

וְכָל הָעֶרֶב נָדַף בַּבַּיִת רֵיח רַע שֶׁל נַרְקִיסִים.

אִמְּךָ יָשְׁבָה נִכְלֶמֶת. אֲכַלְתֶּם אֹכֶל זָר, אֲשֶׁר בִּשְּׁלוֹ

טַבָּח שֶׁל אָבִיךָ הַחוֹרֵג. בִּמְקוֹם אוֹפֶלְיָה בָּאוּ מַנְיָה

וְדוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי מִפּוֹלִין. הַדָּגִים-הַמְּמֻלָּאִים הָיוּ שְׁחֹרִים.

הַמָּרָק חָרִיף מִדַּי. הַבָּשָׂר זוֹל וְגָרוּעַ, גַּם דּוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי

הִשְׁאִיר אֶת מַחֲצִיתוֹ. תַּבְשִׁיל כְּרוּבִית

שֶׁאִמְּךָ בְּמוֹ-יָדֶיהָ הֵכִינָה, שָׁכְחָה לְהַגִּישׁ.

אִלְמָלֵא אַתָּה, פּוֹלָנִית דִּבְּרוּ כָּל הָעֶרֶב.

לְדוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי הָיְתָה בַּת, יֶלִיזָבֶּטוּשְׁקָה,

שֶׁנִּסְפְּתָה בַּשּׁוֹאָה. בִּפְנֵי הַגְּבֶרֶת דּוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי

אִמְּךָ הֶעֱמִידָה פָּנִים שֶׁהָאֹכֶל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ.

אָבִיךָ הָיָה אִישׁ קָשֶׁה, עָנִי וּצְמֵא-דַּעַת. לֹא לִקְּקָה אֶצְלוֹ דְּבַשׁ

וְקִצְּרָה אֶת יָמָיו. אֲבָל הוּא אָהַב אֶת תַּבְשִׁילֶיהָ.

אַתָּה הָיִיתָ בֵּן רַע כִּי לֹא עָדַרְתָּ אֶת הָעֵצִים בֶּחָצֵר.

עַתָּה יֵשׁ לָהּ בַּעַל חָדָשׁ. אִיש עָשִׁיר אֲשֶׁר טֶרֶם

שִׁנָּה אֶת צַוָּאָתוֹ לְטוֹבָתָהּ. עוֹדֵר אֶת

הָעֵצִים בֶּחָצֵר וּמְחַשֵּׁב כָּל פְּרוּטָה. אֲבָל

לֹא אוֹהֵב אֶת תַּבְשִׁילֶיהָ.

ינואר 1973

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2184 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!

אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.

*

קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:

https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz

*

את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!

רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים נהדרים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,187 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

בקובץ גדול אחד של גיליונות 1-29, 2022-2024.

עד כה נשלחו עם הופעתם קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל