הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 2102

נשלח ל-2184 נמענים

[שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות. יום שני, ה' בחשון תשפ"ו, 27.10.2025.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה." [147 שנים לפתח-תקווה].

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

בנדה: "מדינה אינה רק שותפות גורל בין אלו החיים בה כאן ועכשיו... אלא שותפות בין החיים, המתים ואלה שעדיין טרם נולדו..."

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: אסתר ראב: פּוֹרְטְרֶט. // עמנואל בן סבו: 1. ועכשיו, מדינת חסות בחסות סוכני הכאוס. 2. כמדקרות חרב. // אורי הייטנר: 1. האם ניצחנו במלחמה?

2. צרור הערות 26.10.25. // רוֹן גֵּרָא: יוֹם חָדָשׁ. מִלְחָמָה. // מוטי הרכבי: ישראל הפכה למדינת חסות!? // אהוד בן עזר: עם נתן יונתן בבית-לחם, אוקטובר 1996. פרק מהיומן. // משה גרנות: 1. אחרי דיבה כזאת מצידו של נעמן כהן אין לי כל נכונות להתפלמס איתו. 2. עדותו של שורד, על "עד יתמלא שוב האסם" מאת יעקב ברזילי. // ד"ר רון בריימן: ועדת חקירה ממלכתית – אין חיה כזאת. // אהוד בן עזר: ספר הגעגועים. פרק שישי. כריכים-לדרך ומכונת-גלידה ביתית. // אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר. שירים 1995-1955.שער שני. אבל הוא אהב את תבשיליה. // ממקורות הש"י.


 

 

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

פּוֹרְטְרֶט

הוּא נִצָּב לִמְרַאֲשׁוֹתַי

עֵינָיו מַבִּיטוֹת נֶגְדָּן  –

וְהוּא, אֵינוֹ רוֹאֶה

הוּא "אָסִיר"  –

אָסוּר:

בַּעֲבוֹתוֹת הַנֶּצַח;

שׁוֹטִים  –

יוֹרְדִים עַל גַּבִּי:

הוּא אֵינוֹ זָע  –

שׁוֹמֵר נַפְשִׁי

שׁוֹמֵר גּוּפִי  –

שׁוֹתֵק;

הוּא אֲשֶׁר

נְצָרַנִי, כְּאַלְמֹג

תַּת-מֵימִי,

יִבְנֶה חוֹמָה  –

סְבִיבִי,

וּבְתוֹךְ הַחוֹמָה  –

בַּיִת;

הוּא אֲשֶׁר נָתַן

לְכָל פֶּקַע בְּקִרְבִּי

לִנְבֹּט  –

בְּפִרְאוּת וָאוֹן,

וּלְהַבְשִׁיל זֶרַע...

וְגִדּוּלֵי-חֹמֶר  –

לֹא נָתַתִּי לוֹ

וּתְמוּרָה  –

לֹא הָיְתָה לוֹ  –

מִמֶּנִּי;

רַק נַפְשִׁי

הִצְטַלְּלָה,  –

בְּחֶבְיוֹן עֲנָפֶיךָ הָעַבֻתִּים

הַמְּגִנִּים:

תְּמוּרָתְךָ הִיא:

סְבַךְ-הַפֶּלֶא  –

הַמִּזְדַּמֵּר תָּמִיד,

וְעוֹלֶה לֶחָלָל  –

לִקְרָאתְךָ;

עַד בּוֹאִי  –

אֵלֶיךָ.

1977

 

נמצא בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

 

* * *

עמנואל בן סבו

1. ועכשיו, מדינת חסות בחסות סוכני הכאוס

אחת התעלומות המלוות אותי מאז טבח שבת שמחת תורה היא, מהיכן שואבים חלק מהפרשנים, מפוליטיקאי עבר, מגנרלים בדימוס, מנבחרי ציבור מתוסכלים, מכתבים, את העוז להראות פניהם ברבים אחרי שהרוב המוחלט של תחזיותיהם, ניתוחיהם, פרשנותם נידפו כמוץ ברוח והתבררו כדברי הבל ורעות רוח, כישלון מפואר של המלהגים בבטחה ורוב דבריהם התבררו כבוקי סרוקי.

הם עדיין מלווים את הפרהסיה הישראלית במקום שיתכבדו ויישבו ספונים בביתם, יערכו חשבון נפש על העיוורון בו לקו, על החירשות שאיפיינה אותם ומעל לכול על השנאה ששיבשה את שיקול הדעת.

לאחר סדרת קבלת החלטות היסטוריות, לאחר סדרת הישגים מרשימים, לאחר סדרת ניצחונות מפוארים, לאחר השבת כל החטופים החיים לאוהביהם, לאחר השבת למעלה ממחצית החטופים החללים למנוחת עולמים, בניגוד לכל עלילות הדם הנוראיות נגד ראש הממשלה, לאחר קרב בלימה מפואר בדעת העולם העולמית, לאחר שהמאמצים לקיום מטרות המערכה בשיאן, נמצא הנושא החדש במסגרת ראליטי: "רק לא נתניהו ויבוא שלום עלינו."

צמד מילים חדש חדר לשיח ומהודהד מדפי המסרים של אנשי יחסי הציבור: "מדינת חסות", מדינת ישראל איבדה את הריבונות, רפובליקת בננות, בת חסות של אמריקה, תם עידן נתניהו.

אין הסבר הגיוני למציאות בה יש המתעקשים להתמיד בשנאה, באיבה, במחלוקת, בפילוג, בהסתה, ברדיפה ובצייד, פרס נובל ברפואת הנפש מובטח למי שיצליח לפענח את הסטארט-אפ הישראלי של השנים האחרונות, שנאת נתניהו.

אושר גדול נסוך על פניהם של אוהבי מדינת ישראל על תנאי, חיוך רחב מתפשט אט אט ומכסה על הפנים מדושנות העונג, עיניהם בורקות, רושפות אש ולהבה, אישוניהם מתרחבים בגילה, בזווית הפה מסתתרת קריאת שמחה, הידיים ממוללות בהתרגשות, הרגליים רוקעות, והלב? הו הלב, פועם בקצב של רכבת מהירה, נשיא ארה"ב צייץ נגד מדינת ישראל.

אין דבר המשמח יותר את אוהבי מדינת ישראל על תנאי, מפגיעה בראש ממשלת ישראל, הריעו למקרון, הריעו לקיר, הריעו לשולץ, הריעו לארדואן, הריעו לא-סיסי, הריעו לאל תאני, הריעו כפליים לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ ובתנאי שיצייץ נגד ראש ממשלת ישראל, הריעו.

מה גורם לישראלים, בני הארץ הטובה הזו, להאיר בזרקורים של שנאה כל משפט המכוון לפגיעה בראש ממשלת ישראל להדהד, לפרשן, לנתח, לבנות תילי תילים של תיאוריות, להכריז על תום עידן, על מדינת חסות, על ראש ממשלה שבוי.

מה גורם לישראלים בני הארץ הטובה הזו, לצאת בתופים ובמחולות ברחובה של עיר על כל סדק קטן ביחסים עם ארה"ב, להרים כוסית "לחיים" על כל בדל מחלוקת עם ידידתנו הגדולה, לפזז עד לב השמיים על כל ציוץ נגד ראש ממשלת ישראל?

מה גורם לבני הארץ הטובה הזו, להתעקש לכנות את מדינתם היחידה בעולם כמדינת חסות, כרפובליקת בננות, כמי שאיבדה שליטה ומנוהלת על ידי ארה"ב?

הייתכן כי חוש הביקורת, חוש האבחנה, חוש ההבנה וההבדלה של אוהבי מדינת ישראל על תנאי, השתבש באופן קיצוני במיוחד? מה אירע לאנשים הללו הבאים מאזור הדמדומים האנשים שהחליפו עובדות במאווים, מציאות בחלום, שהצליחו להפוך את האמת לשקר, המותר לאסור, הטהור לטמא.

השפל הנוכחי בו נמצאים אוהבי מדינת ישראל על תנאי, מיעוט וקומץ הנאחז עדיין בציפורניו במוקדי ההשפעה והכוח, מעורר רחמים, נורא ואיום, זהו אותו קומץ רדיקלי שהחליש את רוח העם, שעודד סרבנות, שפגע בחוסן הלאומי, המהווה סכנה אמיתית לביטחון ישראל, שזרע כאוס וקצר טבח איום ונורא.

והנה על אף כל ההשיגם הצבאיים והמדיניים, על אף שהמלחמה טרם תמה, על אף שחרור כל החטופים החיים ומעל ממחצית החטופים החללים, אוהבי מדינת ישראל על תנאי ממשיכים בכל הכוח בעלילות שנאת נתניהו, הפעם על שהפך את מדינת ישראל למדינת חסות.

העלילה הבאה נרקמת ממש בשעות אלה במרתפי סוכני הכאוס.

 

2. כמדקרות חרב

לפני זמן מה פגשתי את יהודה אלבז, אחיו של גיבור ישראל, נתן אלבז, שסיפר כי לאחר שהשתחרר מהצבא התקבל לעבוד בעבודת מלצרות במסעדת הכנסת, לפני התחלת העבודה עבר קורס מיוחד המסביר את "העשה ואל תעשה."

יהודה שיתף כי כל חברי הכנסת נדרשו ללמוד נימוסי שולחן, החזקת הסכו"ם, קצב הלעיסות, ניגוב במפית, הנחת הצלחת ועוד.

נזכרתי ביהודה, בכנסת, בארוחות, בח"כים, והרהרתי האם לא הגיעה העת לחייב את נבחרי הציבור בקורס יסוד של נימוסין והליכות, של שפה מכבדת.

כוח הדיבור הוא מושג רב משמעות ועוצמה במקורות היהדות, "דברי חכמים בנחת נשמעים" אמר החכם באדם, "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" כתב נעים זמירות ישראל, "מענה רך ישיב חמה ודבר עצב יעלה אף." כתב שלמה המלך במשלי והוסיף פסוק נוסף בנושא הדיבור: "יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא."

המחזות שנראו בפתיחת מושב החורף של הכנסת יוצרים אצל האדם הסביר תחושת מדקרות חרב, אי נוחות. מבוכה ולעיתים ממש בושה על פרצופה של הכנסת, פרצופה של הדמוקרטיה, פרצופה של המדינה, פרצופנו והוא, לא נראה מי יודע מה.

אזרחי מדינת ישראל, המדינה היהודית-דמוקרטית, ראויים לשיח מכבד, נבחרי הציבור ראויים לשיח מכבד, הפקידות ראויה לשיח מכבד, ובפועל מתקיים שיח גרדומים על סטרואידים, שיח רעיל שהשתלט על הציבוריות והפרהסיה, שיח של סחי ומיאוס, של בוז ולעג, שיח מפלג וקיצוני, שיח של בושה.

כולם מדברים על אחדות, מדקלמים שורות אהבה, מזמרים משפטי יחד, מחבקים את הוויתור, מציירים באצבעותיהם לבבות, מטיפים להורדת גובה להבות האש ושופכים עוד ועוד דלק המניע אותם.

מחזות האימה הניבטים מעל המרקע, אינם מגיעים מצד אחד במפה הפוליטית, הרעה החולה פשתה ופשטה בחלקים נרחבים מכלל החברה הישראלית.

השנאה מקלקלת את השורה, ימיה כימי בית הנבחרים הישראלי, שיח רעיל היה תמיד אלא שאז לא היו מצלמות במשכן, לא היו פריימריז, לא היו זרזים נוספים להבאשת השיח ורדידותו.

רובם המכריע של נבחרי הציבור הם אנשים שבשגרת יומם דיבורם רך ונעים, אלא ששיח הגרדומים שהתנהל ומתנהל בשנים האחרונות הוטמע כל כך בשגרת החיים בציבוריות הישראלית עד שנדמה בעיני חלק מנבחרי הציבור כראוי.

השפה הפוגענית, המבזה, המלעיגה, המקטינה, המשחירה, הייתה לשפה מדוברת בקרב חלק מנבחרי הציבור הסבורים כי ככל שיקצינו בשפתם, יזכו למחיאות כפיים מבוחריהם, יזכו ללייקים ברשתות החברתיות, יזכו לאזכורים במהדורות החדשות, יוזמנו לאולפנים, והנפש הישראלית תושחת עוד ועוד.

הבשורה הרעה היא כי שיח הגרדומים יתעצם בשנה הקרובה, שנת הבחירות, שנה בה כל נבחר ציבור מבקש למצב את עצמו, לזכות בחשיפה, לרצות את קהל הבוחרים הפוטנציאלים שלו, והנפש הישראלית תישחת עוד ועוד.

אל מול הרוח הרעה והשפה הקשה ראוי להציב אלטרנטיבה, שיח מכבד, שיח של מחלוקת מתוך שמירה על כבוד השיח, זה אפשרי ומתחייב, בל נמשיך להשחית את הנפש הישראלית.

אינני מפרסם את שמות מובילי שיח הגרדומים כפי שחזינו בהם בבושת פנים בימים האחרונים כדי לא לספק את תאוותם לחשיפה, אסור לאפשר להם שום נקודת זכות על שיח אלים ומתלהם, שיח גרדומים.

עמנואל בן סבו

* * *

אורי הייטנר

1. האם ניצחנו במלחמה?

לפני למעלה משנה ורבע ראש הממשלה סיפר לנו שאנחנו "כפסע מהניצחון המוחלט." היה זה משפט דמגוגי שכל כולו שקר ושרלטנות. על ה"כפסע" אין צורך להכביר מילים, הרי לוח השנה הוכיח עד כמה היתה זו אמירת שווא ריקה. ו"ניצחון מוחלט"?

ספק אם יש חיה כזאת "ניצחון מוחלט". אם הייתה מלחמה ממלחמות ישראל הקרובה אולי למונח הזה, זו מלחמת ששת הימים, שבה בשישה ימים הבסנו שלושה צבאות ערב שצרו עלינו, שילשנו את שטח המדינה, שחררנו חבלי מולדת ואיחדנו את הבירה. ואפילו על מלחמת ששת הימים ניתן להטיל ספק אם היתה ניצחון מוחלט. הרי רק ארבעה חודשים אחרי המלחמה מצרים הטביעה את משחתת "אילת", ובאירוע נהרגו 47 אנשי צוות ישראלים ו-91 נפצעו. השנים אחרי המלחמה היו שנות מלחמת התשה בכל הזירות ושש שנים אחרי המלחמה הופתענו במתקפת הפתע במלחמת יום הכיפורים.

אז מלחמת "חרבות ברזל" יכולה באיזשהו תסריט להסתיים בניצחון מוחלט? איך אפשר לכנות כך מלחמה שתחילתה היא התבוסה הקשה ביותר של ישראל מעודה, פוגרום רצחני שלא היה כדוגמתו מאז השואה וחוסר אונים של צה"ל ומדינה שנעלמה? איך אפשר לכנות כך מלחמה שבה ישראל פינתה לתקופה של למעלה משנה את כל יישוביה בגבול לבנון והקימה רצועת ביטחון בשטחנו? מלחמה שבה לא הצלחנו למגר את חמאס לאורך תקופה ארוכה כל כך – שנה כאשר הוא התחיל ללהג על "ניצחון מוחלט" ושנתיים בסיומה (אם היא אכן הסתיימה).

עצם השימוש הדמגוגי בביטוי "כפסע מניצחון מוחלט" כאשר המציאות שונה כל כך, היא ביטוי לחוסר מנהיגות, וחלק מבריחתו של נתניהו מן האחריות למחדלו המוחלט.

כעת, אחרי שהשלכנו לפח האשפה של ההיסטוריה את הביטוי השרלטני "ניצחון מוחלט", ניתן לקיים דיון רציני בשאלה – האם ניצחנו במלחמה? התשובה לשאלה הזאת מורכבת, ועדין מוקדם להשיב עליה תשובה סופית.

בחינת השאלה האם ניצחנו במלחמה, תיעשה בראש ובראשונה על פי מדד אובייקטיבי – האם המטרות שהממשלה החליטה עליהן הושגו.

המטרות שהוצבו הן מיטוט שלטונו וכוחו הצבאי של חמאס והחזרת כל החטופים החיים והחללים. בהמשך הדרך, ראש הממשלה פירט יותר את המטרות, והגדיר כחלק מהן את פירוק חמאס מנשקו ופירוז רצועת עזה.

תוכנית 20 הנקודות של טראמפ, היא תוכנית של ניצחון ישראלי. היא חייבה בשלב ראשון את שחרור כל החטופים, והיא כוללת את סיום שלטון חמאס, פירוקו מנשקו ופירוז הרצועה. השגת התוכנית היא הישג מדיני מרשים של ישראל. אם התוכנית תיושם, יהיה זה ניצחון ישראלי. השאלה היא, כמובן, האם התוכנית תיושם.

נכון לשעת כתיבת המאמר, קרוב לשבועיים מהמועד שנקבע לחזרת כל החטופים, 13 חטופים, כנראה כולם חללים, עדין בידי חמאס. וחמאס מהתל בנו בהמשך הטרור הפסיכולוגי של החזרת החטופים טיפין טיפין, תוך הפרה גסה של ההסכם. חמאס שולט בעיר עזה ובכמעט מחצית שטח הרצועה, משליט בכוח נשקו שלא פורק שלטון טרור בעזה ומעשי רצח המוניים של מתנגדי משטר, למען יראו וייראו, ומשתמש בנשקו נגד צה"ל, ואף הרג שני לוחמים ישראלים. התגובה הישראלית הייתה נרפית, ובעצם ישראל מכילה את הפרת ההסכם השיטתית באותה תפיסה רופסת שהביאה ל-7 באוקטובר. כך לא נראה ניצחון.

עם זאת, הנשיא טראמפ ושליחיו טוענים שהם מחויבים לכל סעיפי התוכנית. אם היא אכן תתבצע על כל מרכיביה, יהיה זה ניצחון, אך ישראל חייבת לגלות עמידה איתנה במו"מ קשור וחסר פשרות.

יש לעמוד על כך שישראל לא תיסוג אף שעל מהקו הצהוב כל עוד חמאס לא ביצע את חלקו בשלב א' ומחזיר את כל החטופים, אינו פותח את מעבר רפיח ועוצר את הסיוע ההומניטרי. חמאס חטף אותם, חמאס רצח אותם, ועל חמאס להחזיר אותם. השלמה עם תירוצים כמו "הם הלכו לאיבוד," היא חזרה למדיניות בת היענה שהמיטה עלינו את 7 באוקטובר.

יש לעמוד ללא פשרות על פירוק חמאס מכל נשקו, כולל נשק קל, כך שיהיה ברור שחמאסניק עם אקדח הוא הפרת ההסכם וישראל תחסל אותו. יש לעמוד ללא פשרות על פירוזה המוחלט של כל רצועת עזה, כולל השמדת כל המנהרות. על ישראל לא לאפשר את שיקום הרצועה ללא הפירוז והשמדת מערך התת-קרקע.

השאלה היא מי יאכוף זאת? האויבים הטורקים? האויבים הקטארים? המצרים? כוח זר? צה"ל הוא הכוח היחיד שיכול לאכוף את הפירוז. וכאן ירינו לעצמנו כדור ברגל, במדיניות קצרת רואי ובאיוולת מדינית ביטחונית. הדרישה החשובה ביותר ליום שאחרי חייבת להיות חופש פעולה לצה"ל, לשב"כ ולכוחות הביטחון. שעה שמדינות זרות שולטות בעזה, ידינו תהיינה כבולות. יש לנו ניסיון מוצלח מאז מבצע "חומת מגן" בשטחי הרש"פ ביו"ש, של שליטה אזרחית של הרש"פ וחופש פעולה לנו. מדי לילה לוחמי צה"ל מגיעים למחבל למיטתו לפני שהוא מגיע לפוצץ אוטובוס או מסעדה בישראל. מדי שנה ישראל מסכלת מאוד פיגועים וכך ניצלים חייהם של אלפי ישראלים. זה המודל הראוי ברצועת עזה. כתבתי על כך, גם מעל במה זו, מיד אחרי 7 באוקטובר. אך בהתנגדות התמוהה להכנסת הרש"פ לרצועה, במו ידינו הכנסנו לשם כוחות בינלאומיים, חלקם עוינים, מה שיקשה מאוד על היכולת שלנו להילחם בטרור. אם לא איחרנו את הרכבת, מן הראוי שניסוג מהדרישה למנוע את השלטון האזרחי של רש"פ, שפוגעת בביטחון המדינה ובביטחון יישובי הנגב המערבי. ובוודאי שעל ישראל להטיל וטו על השתתפות פטרונות חמאס, טורקיה וקטאר, בכל כוח באזור.

מאז הפסקת האש בלבנון, אנו אוכפים אותה בדרך הראויה, שמן הראוי שתהווה דוגמה לאכיפת הפסקת האש בעזה. איך נעשה זאת כשיהיו בעזה כוחות זרים?

נושא נוסף שנשאר פתוח גם בתוכנית טראמפ, ועל ישראל לגלות בו עמידה איתנה, הוא קביעת הגבול. אסור לישראל לחזור לקווי 7 באוקטובר. יש לוודא קיומו של פרימטר משמעותי לאורך הגבול, תוך שליטה של צה"ל על האזורים השולטים על יישובי הנגב המערבי, שליטה ישראלית על ציר פילדלפי, שהיה אוטוסטרדת הברחות האמל"ח עד 7 באוקטובר ועל התוחמת הצפונית.

האם ניצחנו במלחמה בעזה? אין ספק שהיו לנו הישגים מרשימים במלחמה נגד חמאס, כולל השמדת רוב ההנהגה ושרשרת הפיקוד של הארגון. אך על שאלת הניצחון, נוכל להשיב בעוד חודשים. נכון לעכשיו, תמונת המצב אינה מעודדת.

אך המלחמה לא היתה רק בעזה, אלא גם בחזיתות נוספות, ושם המצב חיובי הרבה יותר, אם כי גם בו יש אתגרים ואיומים.

בלבנון היכינו את חיזבאללה מכה קשה, שהוא מתקשה להתאושש ממנה. הוא עושה ניסיונות לשקם את יכולותיו, אך צה"ל אוכף באסרטיביות, בפרו-אקטיביות ובהתקפיות את הפסקת האש. אם כך יהיה בעזה, זו תהיה תרומה חשובה לביטחון ישראל.

המכה לחיזבאללה סייעה להפלת משטר אסד בסוריה. המכות לחיזבאללה ולסוריה פגעו פגיעה קשה בציר האיראני. ישראל פעלה היטב עם נפילת אסד, בהשתלטות על אזור חיץ מעבר לגבול, במזרח הגולן ובעיקר על כתר החרמון, ובהשמדת חלק ניכר מן היכולות של צבא אסד בטרם נפלו בידי אל-ג'ולאני. אלה החדשות הטובות.

החדשות הרעות הן שהשלטון החדש בסוריה הוא ג'יהאדיסטי קנאי סוני. אמנם הוא אינו חלק מן הציר האיראני ואף אוייב של איראן השיעית, אולם כזכור איראן שיתפה פעולה עם חמאס והג'יהאד האסלאמי, שגם הם ארגונים סוניים. והחדשות הרעות עוד יותר, הן שהשלטון החדש בסוריה הוא חלק מן הציר הטורקי ההולך ומתחזק, בין השאר בתמיכת טראמפ, והוא איום על ישראל, וכעת הוא מנסה להשתלט גם על עזה, ואסור לנו לאפשר זאת.

ההישג הגדול ביותר של ישראל הוא המכה הקשה שאיראן חטפה במבצע "עם כלביא". עם זאת, כנראה שמיזם הגרעין לא הושמד כליל וגם לא המוטיבציה של איראן לשקמו, כמו גם את מיזם הטילים הבליסטיים, ולכן צפוי סבב נוסף אחד לפחות מול איראן.

מול החות'ים בתימן היו לנו הישגים ניכרים, אך לא הצלחנו לסכל ואפילו להאט את טרור הטילים שלהם על ישראל ולא את המצור הימי על ישראל.

בסך הכול, מצבנו במזה"ת טוב יותר במידה רבה מכפי שהיה ערב המלחמה. אף שאחרי 7 באוקטובר צריך להיזהר מהמילה "הרתעה", בכל זאת, ייתכן שמראות ההרס בעזה, שנובעות מצורך מבצעי מובהק בסוג הלחימה שנכפה עלינו, עשויות לגרום למחשבה שנייה ושלישית למי שזומם לפגוע בנו.

אך המלחמה החלה בעזה ושם המבחן הגדול שלנו, ונקווה שנשכיל לעמוד בו.

פגיעה קשה שאנו רואים בשבועות האחרונים, הוא הפיכתנו לכמעט מדינת חסות של ארה"ב. טראמפ הוא נשיא ידידותי מאוד לישראל, אך אין חפיפה בין האינטרסים שלו לשלנו ולעתים יש ניגוד בין האינטרסים (כמו ביחס לטורקיה וקטאר).

אני מודאג מאוד מהאקסיומה המשתרשת, שעל פיה אסור לומר "לא" לטראמפ. משמעות האקסיומה הזאת היא פגיעה משמעותית בעצמאותנו וריבונותנו.

 

2. צרור הערות 26.10.25

* נזק בינלאומי – המציאות בשטח עוד רחוקה מאוד ממימוש תוכנית טראמפ. אם תמומש התוכנית, יהיה זה ניצחון ישראלי, כיוון שהתוכנית מבוססת על מטרות המלחמה, כפי שנוסחו בידי הממשלה – החזרת כל החטופים, מיטוט שלטון חמאס, פירוקו מנשק ופירוז הרצועה.

גם אם זה יקרה, מצבנו בגבול עזה יהיה בעייתי מאוד, בשל הכוח הבינלאומי בעזה, שהוא נזק בינלאומי, כיוון שהוא יכבול את ידינו וימנע מאיתנו את ההכרח בחופש פעולה ביטחוני ברצועת עזה, ויקשה עלינו מאוד את אכיפת הפסקת האש, כפי שאנו עושים בהצלחה בלבנון. ומה שחמור עוד יותר, הוא חלקן של פטרוניות חמאס, טורקיה וקטאר, בניהול הרצועה, וגם מצרים, שאמנם שונאת את חמאס והאחים המוסלמים, היא משענת קנה רצוץ, כפי שהוכח כאשר ציר פילדלפי בהנהלתה היה לאוטוסטרדת הטרור.

 

* בייביסיטרים – הנציב העליון משגר רכבת אווירית של בייביסיטרים, להשגיח על ישראל, שתכיל את ההפרות של חמאס, כפי שנהגה בשנות המחדל שהביא ל-7 באוקטובר.

והכול בגלל העיוורון המדיני של נתניהו, שהטיל וטו על הפתרון הטוב ביותר לישראל, ומאפשר לה מקסימום חופש פעולה – שלטון אזרחי של רש"פ, כמו בשטחי A ו-B ביו"ש.

 

* לא לטראמפ – האקסיומה שעל פיה אי אפשר להגיד "לא" לטראמפ, היא סכנה לביטחון ישראל.

 

* החמצה היסטורית – ההתנגדות הנחרצת של טראמפ להחלת ריבונות, שמשמעותה היא שנתניהו לא יקדם ריבונות, מאירה בזרקור ענק על ההחמצה ההיסטורית של נתניהו, אחרי הצגת "עסקת המאה" של טראמפ. הייתה לו אז הזדמנות פז להחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן בתמיכת ארה"ב. היה לו רוב בכנסת, היה לו רוב בממשלה, זה היה בהסכם הקואליציוני עם כחול לבן. זה היה פנדל מול שער ריק.

אבל אבו-מאזן איים באינתיפאדה ונתניהו העדיף להחמיץ.

בכייה לדורות.

אני תומך בריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות הגדולים. אני מאמין שנכון גם להתעמת על כך עם ארה"ב, כפי שבגין התעמת עם רייגן על החלת הריבונות על הגולן. אבל היום לא נכון להתעמת על כך. בכל עת צריך לדעת על מה להתעמת. כעת עלינו לעמוד על תנאי הסיום של המלחמה בעזה, וצפוי כאן מאבק קשה ואולי גם עימות עם טראמפ. לא יהיה זה נכון להתיש את כוחנו במאבק על נושא אחר, חשוב ככל שיהיה.

 

* חוק הריבונות – אני מגיש הצעת חוק להחיל את ריבונות ישראל על קריית גת.

 

* איום אסטרטגי – האם בפגישה של נתניהו עם ראש המודיעין המצרי הוא העלה בפניו את הברחות הנשק והסמים ממצרים לבדואים בנגב? מדובר באיום ביטחוני אסטרטגי, שאסור להעלים ממנו עין, כפי שהעלמנו עין במשך שנים מאוטוסטרדת האמל"ח בציר פילדלפי ומתחתיו.

 

* רב המרצחים – אם נצטרך לשחרר את כל המחבלים הכלואים בישראל ולהשאיר אחד מאחורי סורג ובריח – האחד חייב להיות רב המרצחים ברגותי, תלמידו וממשיך דרכו של ערפאת.

 

* מקצוען – אני מצר על התפטרותו הקרובה של השר רון דרמר. דרמר הוא דמות חריגה בממשלה. הוא לא פוליטיקאי, לא פעיל מפלגה, אין לו פריימריז, הוא ענייני ומקצועי. הוא דיפלומט מקצוען, מומחה ליחסים עם ארה"ב ופועלו הניב הישגים מדיניים מרשימים לישראל; הן בתמיכת ארה"ב במבצע "עם כלביא" ובהצטרפותה למבצע והן בתוכנית טראמפ.

הוא ספג מנות של רעל, ללא הצדקה, על הפקרת החטופים: "בתקופתו לא שוחרר אף חטוף." והנה, המציאות טפחה על פני המלעיזים. יש לציין לשבח את דני קושמרו שחזר בו בשידור ושיבח אותו, וחטף על כך מקלחת קרה בשוקניה.

מה שמגעיל במיוחד היו הדיבורים על כך שהוא "אינו ישראלי." אמירה אנטי ציונית, כלפי עולה ותיק. היא הזכירה לי את אחמד טיבי שבעזות מצח מכנה את ליברמן "מהגר". כשטיעונים כאלה נשמעים מיהודים זה צורם יותר. וזה צרם יותר, כאשר בבדיקת השירות הצבאי של בני השרים הוא בלט בהיותו אחד היחידים שבניהם לוחמים קרביים.

חבל שהוא הולך. אנו נמצאים בתקופה מאוד קשה, במו"מ על מימוש תוכנית טראמפ, שבינתיים המציאות בשטח רחוקה ממנה. דווקא עכשיו חיונית כל כך מקצועיותו וניסיונו. אני מקווה שייעשה בהם שימוש גם מחוץ לממשלה.

 

[אהוד: אם דרמר נשבר בגלל ביקורת "מגעילה" עליו, מה לך כי תזיל עליו דמעות תנין? הלא הביקורת ה"מגעילה" שלך על נתניהו ["מר מחדל"] כוללת גם ביקורת על מהלכיו של דרמר שנעשו בעצה אחת עם נתניהו – ולכן גם לך, פובליציסט צבוע  – יש חלק בפרישתו של דרמר!]

 

* ואלה שמות – מלחמת השחרור / העצמאות / הקוממיות / תש"ח. / מלחמת סיני . מבצע קדש. / מלחמת שלום הגליל / לבנון הראשונה.

גם למלחמה הנוכחית (היא לא הסתיימה) יהיה יותר משם אחד.

 

* השכל הישר – בתקופת המאבק על הגולן, הרציתי בבית ספר מסוים, ודיברתי בו, בין השאר, על החשיבות הביטחונית של הגולן, על עומק אסטרטגי ועל גבולות בני הגנה. קם מנהל בית הספר, ואיתגר אותי. הוא ציין, שכאשר ישבנו בגבולות הצרים של ערב מלחמת ששת הימים, ניצחנו ניצחון גדול במלחמה. ואילו כאשר ישבנו בגבולות הרחבים של אחרי ששת הימים, קיבלנו את מלחמת יום הכיפורים. מכאן, שהשטח לא תמיד מקנה ביטחון.

השבתי לו, שזו אינה הדרך הנכונה לבחון את הסוגייה. השאלה היא מה היה קורה אילו ישראל הופתעה, כמו במלחמת יום הכיפורים, בגבולות 4 ביוני 1967. על כך היה לו מענה: "זה לא היה קורה. כאשר היינו מדינה קטנה עם גבולות צרים, היינו ערניים ובכוננות מתמדת, כי ידענו את ההכרח להגן על קיומנו. בגבולות הרחבים שאחרי מלחמת ששת הימים, סמכנו על הגבולות הרחבים ונרדמנו בשמירה." המסקנה שלו היא שעומק אסטרטגי הוא נטל ולא נכס.

ב-7 באוקטובר כתבתי: "יהיה עלינו להיפרד מכל מיני פרדיגמות, קונספציות ומיתוסים. הקונספציה שעל פיה במאה ה-21 אין משמעות לשטח ולעומק אסטרטגי מתה היום סופית."

בנסיגה הסופית מרצועת עזה, בהתנתקות (מ-90% מהרצועה נסוגונו כבר אחרי אוסלו), הקפדנו שהנסיגה תהיה עד המ"מ האחרון, עד גרגר החול האחרון, וניקינו אותה מיהודים, עד היהודי החי והמת האחרון. ונרדמנו. והותקפנו מהגבול הזה. ואילו נסוגונו מכל יהודה ושומרון לקווי 4 ביוני 67', המותניים הצרות בין הגבול המזרחי לים בכמה מקומות היו צרות יותר מהמרחק בין גבול עזה לאופקים, לשם הגיעו ה"מחבלים עם כפכפים."

אותו מנהל בית ספר חש בוודאי מתוחכם מאוד, אך ביידיש זה נקרא "אובר חוכעם". מסתבר שלעיתים מותר להאמין לשכל הישר, כמו ההכרח בגבולות בני הגנה.

 

* הזיקה לחבל עזה – העיר עזה מוזכרת בתנ"ך לראשונה בפרשת השבוע שקראנו אמש, פרשת "נח": "וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה." היא מופיעה בסימון גבולות ארץ כנען, הלא היא ארץ ישראל. בתנ"ך יש תיאורים שונים לגבול הארץ, החל בגבולות ההבטחה "מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת," כשעל פי המרחיבים נהר מצרים אינו נחל אל-עריש אלא הנילוס, וכלה בגבולות מצומצמים של "מדן ועד באר שבע." בכל הגבולות הללו, גם במפה המינימליסטית ביותר, עזה היא חלק מארץ ישראל.

מדוע אני כותב זאת? האם אני מציע להשאיר את עזה בשטח מדינת ישראל? לא. יש בה כמיליון וחצי פלשתינאים, איני רוצה להכיל אותם במדינת ישראל ובכך לאיים על הרוב היהודי, איני רוצה לשלוט עליהם בכוח – שלטון צבאי ובוודאי שאיני תומך ברעיון בלתי מוסרי כטרנספר. לכן אני תומך בנסיגה מרוב הרצועה, אחרי שנבטיח את פירוזה, את פירוק חמאס וחופש פעולה צבאי לישראל. אבל גם אם איני רוצה לשלוט על עזה, אין בכך כדי שאתנכר לזיקתנו לכל אזור בארץ ישראל ולזכותנו על ארץ ישראל כולה. אם נתנכר לזכות זו במקום אחד, נקעקע את זכותנו על כל מקום. כאשר אנו נסוגים משטח של ארץ ישראל, כמו עזה, אנו מוותרים על חבל במולדתנו ולא "מחזירים" גזילה למישהו אחר.

יש להבחין בין המישור הפרגמטי, של מה נכון לעשות היום למען האינטרס הלאומי, לבין המישור הזהותי חזוני, שלאורו יש תמיד ללכת, אך יש להבין שהוא לא מעשי בכל תקופה. איני רוצה לשלוט בעזה, אבל עזה אינה חו"ל מבחינתי. היא לא חוץ לארץ. היא חלק מהארץ.

אני מתנגד לחזרה לקווי 7 באוקטובר, ובעד השארת פרימטר לאורך הרצועה, ציר פילדלפי והתוחמת הצפונית בידינו. הסיבה לכך היא ביטחונית – המשמעות הביטחונית של כל אחד מן האזורים הנ"ל, וגם הצורך להבהיר לאוייב שכאשר הוא תוקף אותנו הוא מאבד אדמה. כלומר, הסיבה לכך אינה זכותנו על חבל הארץ. אבל זכות זו וזיקה זו, תמיד נמצאים ברקע ובעומקי התודעה.

 

* אתוס תיבת נֹח – יש אתוס חזק בחברה החרדית – אתוס תיבת נֹח.

מסביב כפירה, פריצות, חילוניות, וכדי להגן על עצמנו עלינו להסתגר כמו נח בתיבה, עד יעבור זעם.

אני יכול לשער אלו דרשות נשאו השבת, פרשת "נח", הרבנים החרדים, במאבקם על המשך ההשתמטות.

אבל הפרשה מסתיימת בהופעתו של אברם. אבי האומה אינו נח אלא אברהם. אברהם הוא היפוכו של האתוס הזה. אברהם הוא מופת של אכפתיות, סולידריות, היחלצות למען אחים בצרה וגם למען מי שאינם אחים.

זו ליבת מהותו, וזו ליבת המסר אלינו היהודים.

מיהם, באמת, הכופרים?

 

* הדרך לגיוס החרדים – השתמטות החרדים מצה"ל תמיד עוררה בי סלידה עמוקה. לאו דווקא מצד השוויון בנטל. לא מתוך שיקולים דמוקרטיים ליברליים. להיפך, גישה ליברלית יכולה להכיל מגזר שאינו רוצה לשרת. ההתנגדות והסלידה שלי באה מהמקום היהודי. כיהודי, איני יכול לשאת את חילול השם הזה, של שימוש בלימוד תורה כקרדום לחפור בו כדי להשתמט מקיום חובות המדינה, מהגנה על המולדת, מהגנה על החיים ומקיום מצוות עשה מובהקת של התורה עצמה, שממנה הם עושים פלסתר.

ועל אף עמדתי העקרונית, שהרביתי להציג אותה, חשבתי שהפתרון יבוא בהידברות והסכמה. סברתי, שאי אפשר לרפא מחלת עומק בת עשרות שנים של מגזר שלם באבחת חרב. האמנתי שיש תהליכי ישראליזציה בחברה החרדית, וניתן להגיע בהדרגה ובהסכמה, בדרכי שכנוע, לגיוסם.

7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" שינו את דעתי. אם טבח 7 באוקטובר, אם עול המילואים הבלתי סביר, אם מיספר ההרוגים והפצועים, אם ההכרח הביטחוני בהגדלה משמעותית של צה"ל; אם כל אלו לא שיכנעו אותם, אני ושכמותי נשכנע אותם?! הבנתי שאין ברירה. זה לא יהיה בהסכמה. זה יהיה בכפייה. עם זאת, אני בעד הקמת יחידות מותאמות לצרכיהם, כמו חטיבת חשמונאים, פלוגות חרדים בחטיבות החי"ר, ישיבות הסדר, היאחזויות נח"ל לאורך הגבולות שתשלבנה בט"ש ופעילות מבצעית עם לימוד תורה ועוד. אך לא לוותר על גיוס מלא.

ומה עם הישראליזציה? בימים האחרונים שמעתי עדויות, שהתהליך אכן קורה. על אפם וחמתם של הרבנים והעסקנים. דוגמה לכך היא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. אנו רואים תמיד את התמונות של הקיצונים שמחללים את היום, עושים מנגלים, מורידים דגלים, מתעלמים מן הצפירה. הם תמיד היו השוליים. הרוב הגדול לא עשה פרובוקציות, אך פשוט התעלם. היום הזה לא היה קיים בחברה החרדית. ובעשור האחרון יש תהליך הולך וגדל של טקסי יום הזיכרון. זה התחיל בקטן, ועורר התנגדות עזה של הממסד, והלך והתפשט וגדל, ובחלק מהטקסים מונף הדגל ובחלקם אף מושרת התקווה. השינוי הזה התחולל מלמטה.

שינוי שני הוא הגידול המשמעותי בחינוך החרדי הממלכתי, עד כדי כך שרשתות גדולות של החינוך העצמאי על סף קריסה. אלו חדשות מצוינות.

ומה אני למד מכך? שאכן, יש תהליך ישראליזציה, הוא תהליך מלמטה, מהשטח. והוא יכול להתחולל גם בגיוס. אי אפשר להגיע להסכמות עם ההנהגה, הרבנית והעסקנית. אבל צעדים דרסטיים, יביאו לנהירה של החרדים לצה"ל.

יש לבטל את הסדר תורתו אומנותו. יש לערוך ניתוח חד של ניתוק המגזר החרדי מעטיני תקציב המדינה. האבסורד שאנו, מהמיסים שאנו משלמים, מממנים את ההשתמטות ואת החינוך להשתמטות, חייב להסתיים. אף אגורה לישיבות החרדיות והרבה כסף לישיבות ההסדר החרדי. אף אגורה לחינוך העצמאי, החינוך להשתמטות, והשקעה רבתי בטיפוח החינוך החרדי ממלכתי.

הצעדים הללו יביאו לשינוי המיוחל.

 

* יהודי בישראליותי וישראלי ביהדותי – השאלה "האם אתה יהודי או ישראלי", המניחה סתירה בין הזהויות, היא שאלה בלתי לגיטימית רעילה, שכל כוונתה לפלג ולסכסך. גם כאשר היא מנוסחת "האם אתה יותר יהודי או יותר ישראלי?"

פינקלשטיין הרשע הלהיב את נתניהו עם השאלה המכוערת הזאת כבר לפני שלושים שנה, ומאז תעשיית ההפרד-ומשול שלו משתמשת בפטנט הרעיל להעמקה מכוונת של הקרע. והיא מוצאת כמובן, בצד השני של המתרס, את האידיוטים השימושיים שמרימים לה להנחתה (וגם היא מרימה להם, במקביל), כשהם מאמצים בחדווה ובאגרסיביות את המקום שאליו ליהק אותם פינקלשטיין הרשע.

מיכאל בן חורין, מהגרועים והרדיקלים בקרב הכהניסטים, הכריז פעם על הקמת "מדינת יהודה" ובבחירות דמוקרטיות בחר בעצמו ל"נשיא מדינת יהודה." ובשיא תקופת המהפכה המשטרית והמאבק נגדה, הופץ בידי הרדיקלים במחאנים רעיון התועבה האנטי ציוני של קריעת המדינה לשתי מדינות – ישראל ויהודה. חוק הרדיקלים השלובים.

לאף אחד אין מונופול על היהדות ולאף אחד אין מונופול על הישראליות. אין ולא יכולה להיות שום דיכוטומיה בין יהדות לישראליות. אני יהודי בישראליותי וישראלי ביהדותי. אני מממש את יהדותי בהיותי ישראלי, אזרח פטריוט של מדינת הלאום של העם היהודי, מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל. ישראליותי נובעת מהיותי יהודי. אני מממש את יהדותי יותר מכל יהודי שחי בגולה, מעצם העובדה שאני חי בארץ ישראל, במדינת ישראל.

ישראל קמה כמדינה יהודית, והיא תישאר לעד מדינה יהודית. היא קיימת למען כל יהודי באשר הוא. כל יהודי בגולה הוא אזרח ישראל בפוטנציה, שטרם מימש את אזרחותו הזו.

היהדות היא בראש ובראשונה לאום. יש לה תרבות לאומית ושורשים לאומיים, והמרכיב הדתי מרכזי בהם, אך אינו בלעדי. רוב היצירה היהודית ההיסטורית היא דתית, והיצירה שאינה דתית, היצירה החילונית ואפילו היצירה האנטי דתית ב-250 השנים האחרונות, נובעת מהתרבות הדתית ומתייחסת אליה. אורח חיים דתי, מסורתי או חילוני הוא בחירה אישית, אך הזיקה לשורשים היהודיים, לשורשים הדתיים, היא בראש ובראשונה מעשה לאומי, של העמקת הזהות הלאומית שלנו.

במדינה היהודית, מעצם היותה יהודית, יש מקום של כבוד לדת היהודית, וכל ניסיון לממש את סיסמת הסרק "הפרדת הדת והמדינה" אף פעם לא יהיה יותר מקצף על פני המים. אין לאומיות ללא שורשים, וניסיון ליצור לאומיות ישראלית מנותקת מן השורשים היהודיים, היא זהות בעומק של כפית שטוחה.

הכבוד של המדינה היהודית לדת היהודית – אסור שיתבטא בכפיה ובחקיקה מיותרת ובהתערבות באורחות חייו של האדם כפרט וכמשפחה. במוסדות המדינה המזון כשר. במוסדות המדינה נשמרת השבת, למעט מקרים חריגים שיש להם הצדקה עניינית. בכל המוסדות הציבוריים בישראל קבועות מזוזות. אם יש חריג אי פה אי שם, הוא בטל בשישים; יוצא מן הכלל המעיד על הכלל. וזאת, ללא כל חקיקה וללא כל צורך בחקיקה.

גל החקיקה הדתית בשנת הבחירות, כמו חוק המזוזה של ח"כ דיסטל אטבריאן, הוא גל פופוליסטי של חקיקה פריימריסטית. היא נועדה להוכיח ל"בייס" שהח"כית מקדמת את האג'נדה, ובין השאר היא נועדה לעורר התנגדות והסתייגות, שתוצג כניכור כלפי המסורת והמזוזה, כחלק מן המדיניות המכוונת של שסיעת שסע וקריעת קרע, לצורך הפרד-ומשול. התוצאה של חוקים כאלה היא ניכור כלפי הדת והמסורת, מ.ש.ל. כלומר מה שהחוק רצה להוכיח ולעודד. לכן, החוקים המיותרים האלה פוגעים במעמדה של הדת ובמעמד המסורת ומורשת ישראל בקרב הציבור היהודי בישראל ובכך חותרים תחת יהדותה של המדינה.

בילדותי, לא היה דבר כזה חמץ בפסח בחנויות ומסעדות. מי שרצה לאכול חמץ הקפיא את הלחם במקרר, או נסע לקנות פיתות בכפרים ערביים. היום, החמץ נמצא בכל מקום. בין המציאות של ילדותי למציאות של היום נחקק חוק החמץ. החוק אמנם אוסר רק הצגת חמץ לראווה, אך הוא יצר ניכור כלפי הפסח וכלפי הכשרות לפסח.

יש להעמיק את שורשינו היהודים באמצעות החינוך היהודי והתרבות היהודית ומתן מקום ועידוד לכל הזרמים ביהדות והעמקת הזיקה של כל הזרמים ביהדות בגולה למדינת ישראל. חקיקה וכפיה מזיקות ויוצרות נתק מן היהדות. חבל שיש מי שמעודדים זאת.

אירועים כמו פשעי השנאה הדוסופוביים בת"א ביום הכיפורים ערב הטבח, או כמו פשעי השנאה המחרידים נגד רפורמים וקונסרבטיבים ונשות הכותל בכותל המערבי, הם תופעה חמורה, שפוגעת ביהדותנו ובישראליותנו כאחד.

 

* קלקול לחוק – בני גנץ השתתף בכנס פתיחת מרכז סבן למורשת הלוחם הדרוזי, וכמו על אוטומט העלה רשומה פופוליסטית על הצורך "לתקן" את חוק הלאום ולעגן בו את עקרון השוויון.

השוויון האזרחי הוא ערך חשוב ויש לעגן אותו בחוקה; או בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו או כחוק יסוד נפרד.

אין שום קשר לחוק הלאום. חוק הלאום אינו עוסק בזכויות הפרט, אלא בהגדרתה הלאומית של ישראל, וההגדרה הזאת היא יהודית בלבד, שנאמר: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."

את העיקרון המכונן הזה לא צריך "לאזן". חוק הלאום אינו זקוק ל"תיקון", כלומר לקלקול.

 

* פשוט גזען – קו ישר עובר בין האמירה של סמוטריץ' נגד אישה ערבייה בחדר יולדות עם אשתו, לבין דברי הבורות שלו על הסעודים והגמלים.

האיש פשוט גזען.

 

* ארורה הרחם – ד"ר אילנה היסטון, מרצה למשהו באוניברסיטה-בהקמת תל-חי, פירסמה רשומה מבחילה שבה טענה ש"כמו שהרייך השלישי איבד זכות קיום, כך גם מדינת ישראל," שמקומה של הנהגת ישראל "מאחורי סורג ובריח" כמו "רוצחים ואנסים" ועוד דברי תועבה מסוג זה.

הנ"ל מכחישת שואה אוטו-אנטישמית בזויה.

האוטו-אנטישמיות היא הדרגה הנחותה ביותר של אנטישמיות. אין בעיניי ביקום יצורים נאלחים יותר מאוטו-אנטישמים כמוה.

אני מקווה שהסטודנטים שלה יפרשו מהקורס שלה ושהאוניברסיטה-בהקמה תל חי  תדיח אותה.

ארורה הרחם שהמליטה את החלאה הזאת.

אנטישם פרטי – אילנה. אנטישם משפחה – הירסטון.

 

* על ביטחון המזון ויוקר המחיה – דו"ח מבקר המדינה קובע שהתוכניות להורדת יוקר המחיה נחלו כישלון חרוץ.

בשיח על יוקר המחיה, לפני שנים ספורות, הופנתה אצבע פופוליסטית ודמגוגית מאשימה כלפי חקלאי ישראל. הם הגורם ליוקר המחיה. והפתרון – פתיחת השוק ליבוא פרוע. באיזה זלזול התקבלה טענת החקלאים על פער התיווך הענק; הפער העצום בין המחיר בשוק לרווח שלהם.

היבוא הפרוע לא ריסן את עליית המחירים. הוא רק שבר ענפי חקלאות ואת מטה לחמם של חקלאים.

ה"רפורמה" הכושלת הזאת הונהגה בתקופת הממשלה הקודמת, בהובלת שר האוצר ליברמן ושר החקלאות פורר. האופוזיציה שתקפה את הרפורמה, עלתה לשלטון והמשיכה אותה.

בינתיים אנו שנתיים במלחמה, במצור מדיני, וההכרח בביטחון המזון מוחשי יותר מתמיד. אך אין שינוי במדיניות.

 

* תנועת מלקחיים נגד הפרקליטות – מה משותף לטלי גוטליב, נעמה לזימי, אמסלם, מערכת "הארץ" ויריב לוין?

כולם יוצרים דה-לגיטימציה לפרקליטות, מציגים אותה כמוטה פוליטית, מאשימים אותה באכיפה בררנית ומעלילים עליה תפירת תיקים.

פשקוויל המערכת של "הארץ" מכנה את פרקליט המדינה "קרנף המדינה". זאת, בשל כתבי האישום נגד ארבעה נאשמים בניסיון ליצור טבעת אש סביב בית רוה"מ, שבמהלכה הציתו פחי זבל, והשריפה העלתה באש מכונית של אחד השכנים.

חוק הרדיקלים השלובים.

 

עשור למועדון "צליל מכוון" – בליל שבת נערך על חוף הכינרת אירוע העשור למועדון הזמר "צליל מכוון".

את מועדון "צליל מכוון" הקים ומוביל ביד רמה חברי רני קרן, ועמו צוות גדול של מתנדבים.

המועדון הוא של תושבי בית לחם הגלילית ואלוני אבא, אבל לאורך השנים הוא צבר עוד ועוד אוהבי זמר. השנה שרו כ-500 איש.

אחת לשנה מתכנס המועדון לליל שירה על חוף הכינרת, שנפתח בסביבות 19:00 ונמשך ללא הפסקה, ולו של דקה, עד אחרי הזריחה. בסה"כ כ-12 שעות. מוביל השירה ומפליא נגן על הקלידים – צליל בירן. בשנתיים האחרונות נוסף ערב נוסף בשנה, קצר יותר, מ-17:00 עד חצות, בחוות התבלינים בבית לחם הגלילית.

המועדון החל את דרכו ב-2013. אז איך היום, 2025, נערך אירוע העשור? הסיבה היא שבשנתיים האחרונות, בשל המלחמה, לא נערך האירוע השנתי על הכינרת. אך זה לא שלא נפגשנו שלוש שנים. מאז ליל השירה האחרון, היו שלושה ערבי שירה בחוות התבלינים בבית לחם הגלילית.

מי שבאו בשנים הראשונות כילדים קטנים הם היום בני נוער ומי שבאו כנערים הם היום אנשים צעירים, וכך הם מחונכים לאהבת הזמר העברי ולהכרתו.

צליל בירן הוא מוסיקאי מחונן ונגינתו נפלאה. ב-12 שעות השירה אנו שרים את היפים שבשירי הזמר העברי, כולל שירים שלא מושרים בערבי שירה בציבור. רבים מהשירים מושרים בפי סולנים מהציבור ובהם כישרונות נהדרים.

צליל מנגן ללא הפסקה 12 שעות ברצף, בלי לקום אפילו להשתין. עובדה זו היא הסמל המסחרי שלו, כולל הבדיחה הקבועה על חברת הטיטולים שבחסותה נערך האירוע... הפעם, בפעם הראשונה אחרי כל השנים, צליל קם ממקומו. מה קרה? אחד המיקרופונים נעלם בתוך הקהל ולא מצאו אותו. בשלב מסוים הוא התעצבן, קם לחפש ו...מצא. איתרע מזלנו, וזה היה בדיוק בדואט של בתי תמר ושלי – "איילת אהבים", שנאלצנו לחלוק מיקרופון אחד. אז אמנם הפסדנו את הליווי של צליל, אבל הרווחנו את נגינת הגיטרה של נרי רבי, הגיטריסט של המועדון, שקצת נבלע בצל הקלידים של צליל. והוא באמת גיטריסט נפלא.

בפתח הערב עמדנו על הרגלים ושרנו את "שיר אחרי מלחמה" (האמנם?) וברוח "חן המקום על יושביו" שרנו את "ירדה השבת על בקעת גינוסר". ואז הוזמנה תמרי הייטנר, בתי המוכשרת, ושרה לקול תשואות הקהל את "הלילה הוא שירים". בתום שלושת שירי הפתיחה החל הערב לזרום בשיריו עד אור הבוקר.

פרק בליל השירה הוקדש לשירי רחל שפירא, בהגיעה לגבורות.

אחת המסורות של המועדון, היא שבכל שנה, ב-4:00 לפנות בוקר, רני שר את "ליל חניה", שהיה לשיר המזוהה ביותר עם המועדון. בנוסף לדואט עם תמר, שרתי סולו גם את "שמש שמש". תמר, בנוסף לשיר הפתיחה ולדואט, שרה את "את תלכי לשדה" ו"צל עץ תמר".

השיר "אצלנו בגן" הוקדש לזכרו של הצנחן עומר גינזבורג, שנפל בפעולה לחילוץ חטופים בחאן יונס. עומר היה בן הזוג של בתם של חברים במועדון "צליל מכוון". היא משרתת כעת בגדוד שבו הוא שרת. אימה סיפרה את סיפורם.

עידן שתיוי הוא בנם של חברי המועדון, שנרצח בנובה, וגופתו נחטפה וחולצה במבצע של צה"ל. אימו סיפרה את סיפורו. שרנו לזכרו את השיר האהוב עליו – "קרן שמש".

ב-7:00 סיימנו את הלילה הקסום בשירת "התקווה".

 

* ביד הלשון: למשש ולממש – האזנתי לראיון עם קובי כלפון, אביו של פדוי השבי שגב כלפון. בהתרגשותו הרבה, כשסיפר על פגישתו עם בנו אחרי שנתיים בשבי חמאס, הוא אמר פעמיים "לממש" במקום "למשש".

וחשבתי, איזה יופי של טעות פרוידיאנית! כי מה היתה מהות המישוש, במקרה הזה, אם לא מימוש; התחושה שהנה, הוא ממשי, הוא כאן ממש איתי, חלומי הגדול התממש.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

 

 

* * *

רוֹן גֵּרָא

יוֹם חָדָשׁ

הַיּוֹם גּוֹוֵעַ

אוֹר נֶאֱסָף מוֹשֵׁךְ

פַּרְפָּרִים אֲבוּדִים.

לַיְלָה נִפְרָשׂ עַל קֻבִּיּוֹת

קֻבִּיּוֹת מְגוּרִים בְּמִגְדְּלֵי

הָעִיר.

דִּמְמַת חַרְגּוֹלִים עַל הַקִּירוֹת

רוּחַ לַיְלָה מִשְׁתַּהָה עַל

מְגֵרוֹת הַמֵּתִים הַחֲדָשׁוֹת.

לַיְלָה אָפֵל יוֹרֵד

סוֹגֵר עָלַי

וּכְשֶׁתָּשׁוּב וְתִתְעוֹרֵר

כְּבָר יַעֲלֶה  בֹּקֶר חָדָשׁ.

 

מִלְחָמָה

הִתְרַגַּלְנוּ שֶׁלְּכָל יֶלֶד

סַבָּא וְסַבְתָּא מִצַּד הָאָב

מִצַּד הָאֵם

מִצַּד הַחֲבֵרָה הַחֲדָשָׁה

שֶׁל הָאָב

מִצַּד הֶחָבֵר הֶחָדָשׁ

שֶׁל הָאֵם.

בְּשֶׁל יַד הַמִּלְחָמָה

הַמְּתַעְתַּעַת

נוֹתָרִים יְתוֹמִים

לְלֹא אָב

לְלֹא סָב

לְלֹא מִשְׁפָּחָה,

וִיקָרִים שֶׁלֹּא זָכוּ לִקְבוּרָה.

מַבִּיט בְּתוּגָה בַּנֵּכִים,

בַּהוֹרִים הַשַּׁכּוּלִים

בָּרוּחַ הַמְּלַבָּה שִׂנְאָה.

בָּאָדָם הַנָּטוּעַ לְבַדּוֹ בִּכְאֵבוֹ.

 

מוֹתִיר אוֹתִי לְפַחַד לַיְלָה.

הַשְּׁקִיעָה בַּחוּץ חוֹתֶמֶת

אֶת הַסְּתָו

אֶת הַעֵיפוֹת הַדְּמוּמָה

שֶׁל הַחַיִּים.

רוֹן גֵּרָא

 

* * *

מוטי הרכבי

ישראל הפכה למדינת חסות!?

אין ספק, משרדי הפרסום, שממומנים ממקורות עלומים, לא מפסיקים לרגע!

ב-10 ימים הגיעו לישראל הנשיא האמריקאי שלא הפסיק להחמיא לנתניהו (מספיק היה להסתכל על הבעת הפנים של הרצוג כדי להבין כמה מחמאות קיבל נתניהו), סגן הנשיא, מזכיר המדינה ויתקוף, קושניר ועוד בכירים, לא זוכר את כולם.

אז איך מתמודדים בערוצים עם שיתוף הפעולה המרשים בין ארה״ב לישראל? מפעילים את משרדי הפרסום ומיד מוצאים סיסמה מתאימה ״הפכנו למדינת חסות!" תארו לכם רק תארו לכם את הסיסמאות והחגיגות לו בזמן ממשלת בנט/לפיד היו מגיעים כל כך הרבה בכירים אמריקאיים! 

חייבים להודות גם בנט הגיע למפגש בארה״ב עם הנשיא ביידן. הרשו לי להזכיר לכם את האירוע. בנט ישב במלון בוושינגטון וחיכה שביידן יצא להפסקת קפה. ברגע שביידן התפנה, בנט הובהל לבית הלבן ונפגש עם ביידן בקפיטריה בבית הלבן, היתה גם תמונה לאלבום בחדר הסגלגל. אז איך הסבירו באולפנים את פגישת העלבון לא רק כלפי בנט אלא  עלבון למדינת ישראל? בערוצים אמרו הפגישה תוכננה ל-20 דקות אבל נמשכה 36.5 דקות (איזה כבוד). שכחו לציין שהפגישה התארכה בגלל שביידן נרדם ורצו לתת לו עוד כמה דקות שינה.

היה גם ביקור של ביידן בישראל כשלפיד היה ראש הממשלה ל-3 חודשים. גם כאן האולפנים חגגו. הכתבת של ערוץ 12 הכינה טקסט ערוך מראש ״ביידן מכיר את נתניהו אבל בחר להתעלם ממנו״ ובזמן ממש בזמן שהכתבת מקריאה את הטקסט שהוכן מראש, ביידן יוצא מהטור בניגוד לטקס, הולך אל נתניהו ואומר בקול גדול ״I love you"

ערוץ 12 לא התנצל אבל גם לא יצא עם סיסמה חדשה.

אם אי פעם ישראל היתה קרובה למדינת חסות זה היה בזמן ממשלת בנט/לפיד. זכרו בממשלה ההיא, בהמשך לתכתיב אמריקאי, ממשלת בנט/לפיד ויתרה על שטחי מולדת בים בניגוד מוחלט לחוק האומר שוויתור על שטחי מולדת מחייב לא רק החלטת כנסת אלא גם משאל עם. אבל כמו תמיד בג״צ מעל לחוק ומעל לדמוקרטיה ובמקום אישור של העם היה אישור של גברת חיות.

היה עוד תכתיב אמריקאי בתקופת ממשלת בנט/לפיד. מחסני התחמושת האמריקאית, מה שהיה חלק מהסכם בין ארה״ב לישראל אותו הסכם שגרם לישראל להסתמך על תחמושת אמריקאית ולייצר בארה״ב. ע״פ ההסכם ארה״ב מחזיקה מחסני תחמושת ענקים בישראל ולא יכלה להוציא את התחמושת אלא רק באישור ממשלת ישראל. מחסני התחמושת האמריקאית רוקנו לחלוטין לטובת אוקראינה בתכתיב אמריקאי לישראל להסכים! כן, וכך התחלנו את המלחמה בלי תחמושת ועם תלות מוחלטת בביידן. 

אפשר להוסיף את השימוש שעשו האמריקאים בגנץ ובאייזנקוט כדי להכתיב לישראל מהלכים בתחילת המלחמה, כשהשניים עדיין היו בממשלה.

הרשו לי להזכיר לכם עוד כמה פנינים של הערוצים.

כשהיה נדמה לרגע שטרמפ לא משתף פעולה עם ישראל בנושא איראן, מיד יצאו הערוצים בצהלולים עם סיסמה חדשה ״טרמפ זרק את נתניהו מתחת לגלגלים״ – ונניח שזה היה נכון, לא הבנתם שבמקרה כזה מי שנזרק מתחת לגלגלים זה ישראל. ואם אתר פורדו היה ממשיך להתקיים לאן לדעתכם היו האיראנים שולחים את הפצצה הראשונה – לירושלים? לקיסריה? לא! לתל אביב! למזלנו הסיסמא שוב לא הייתה נכונה, טרמפ ונתניהו היו מתואמים על מלא ואתר פורדו הושמד.

כשנתניהו מחליט על עיסקה חלקית כדי להציל כמה שיותר חטופים מוקדם ככל האפשר –הערוצים יוצאים עם עוד סיסמא מבית היוצר של משרדי הפרסום – ״עיסקה חלקית היא עיסקת סלקציה״ (למי שלא זוכר המילה סלקציה הגיע ממחנות הריכוז הנאצים בהם יהודים נבחרו לחיים או למוות לפי מצבם הפיזי).

ואז, כשהחמאס שנהנה מרוח גבית של ההפגנות בקפלן מסרב לעיסקה חלקית. נתניהו משנה טקטיקה, טקטיקה שהוכחה בדיעבד כנכונה ושהביאה את כל החטופים, נתניהו קובע כל החטופים בעיסקה אחת ובמקביל תוקף בדוחה ונכנס לעזה. ושוב הטקטיקה הזאת הביאה לנו את החטופים וכנראה החמאס יפורק מנשקו. מיד יוצאים הערוצים עם סיסמה חדשה – נתניהו מוותר על האפשרות לשחרר חלק מהחטופים בגלל בן גביר וכו'.

 

ולסיכום

בזמן שהממשלה לא חוסכת כל מאמץ בביטחון, בכלכלה, בחינוך, בחברה ובעצם בכל פן של החברה בישראל ומצליחה לשנות את פני המזרח התיכון ולהעלות תוך כדי מלחמה את ההכנסה לנפש בישראל לגדולה יותר אפילו מגרמניה – הערוצים, היועמ"שית, משרדי הפרסום הממומנים וכל השאר מתמקדים רק בדבר אחד – איך לגמד כל הצלחה ישראלית.

מוטי הרכבי

 

* * *

אהוד בן עזר

עם נתן יונתן בבית-לחם, אוקטובר 1996

פרק מהיומן

[בסוגריים המרובעים, תוספות מאוחרות]

 

18.10.96. יום שישי. אחר-הצהריים אוספת אותי מונית ובה נזי חייר, מוחמד עלי טהא, והשחקן סלים דאו. בדרך אנחנו אוספים את נתן יונתן, ביהוד, וממשיכים דרך ירושלים לבית-לחם. [יהודית בתל-אביב, ונילי ביהוד, מלוות אותנו כל אחת בתורה במבט של דאגה כאילו מרצוננו התנדבנו לנסוע למקום אשר מי יודע אם נחזור ממנו].

במחסום הכניסה, לאחר הפנייה לגוש עציון, שואל חייל ישראלי ממשמר הגבול את הנהג, "מאיפה אתם?" – "מחיפה, מהגליל." – "ואלה טוריסטס?" – "כן. טוריסטס." – וכך אנחנו נכנסים לבית-לחם על תקן של תיירים. מסתובבים בעיר למצוא את העיריה ובינתיים עוברים על-פני תחנת המשטרה הבריטית שהועברה מהמימשל הצבאי לידי אנשי ערפאת. מעל הכניסה שלט גדול מואר, במרכזו תמונה צבעונית של היו"ר ערפאת, מצדדיו דגלי פלשתין ולמטה תבנית מסגד אל אקצה.

אנחנו מסתובבים קצת ברחובות העיר עד שמוצאים את העירייה. הרבה מכוניות. באחת מהן נוהגת אישה ערבייה צעירה שמעשנת סיגרילה ארוכה. יש הרבה התחלות בנייה. מסעדות פתוחות. אנשים מטיילים ברחובות, גם נשים ובחורות. יש כמה בתי מלון. אוטובוסים של תיירים, אבל הכבישים במצב נורא, הכול צפוף.

מגיעים לרחבה של כנסיית המולד. ממול לכנסיה בית העירייה. עולים לאולם וינה, שניבנה בתרומות של עיריית וינה. בכניסה מחכה לנו קבוצה גדולה של אנשים מכובדים, לבושים בחליפות, ורבים ניגשים ולוחצים את ידינו ואומרים את שמותיהם אבל אני לא מספיק לעקוב אחר השמות והתפקידים ועד עתה איני יודע בדיוק מי היו כל אלה. ראש העיר אליאס פרייג' לא היה ביניהם. נידמה לי שהיה שר התיירות של הרשות הפלשתינית, אבל איני בטוח.

הפותח המקומי מדבר ערבית בלבד, אף לא אנגלית בפנייה אלינו אבל אומרים לי שהוא מברך אותנו בערבית. בתחילת דבריו קמים כולם ועומדים דקה של דומייה, גם אנחנו, כניראה לזכר שבעים הקורבנות שנפלו מצידם בהתלקחות האחרונה [בעקבות פתיחת מנהרת הכותל].

ראשון האורחים מדבר מוחמד עלי טהא. לא מתרגמים לנו את דבריו ויש לי רושם, גם בכל המשך הערב, שידידינו הערבים שמחים על כך שאיננו דוברים ערבית ואינם ששים לתרגם לנו את הדברים, אך אני שומע היטב את המילים נתניהו, ירושלים הערבית, וכדומה. לאחר דברי מוחמד, שחבריו קוראים לו אבו-עלי, מדבר נתן, באנגלית. הוא אומר דברים שקולים ונכוחים. [ואני חושב לעצמי – איזה אומץ ומאור-פנים יש לאיש ששכל את בנו במלחמה לעמוד ולדבר כאן ללא שמץ תוכחה או טינה]. כל הזמן עומדים שני בחורים עם מצלמות טלוויזיה ומצלמים.

אחרי נתן בא תורי. גם אני בוחר לדבר אנגלית, שאז יש סיכוי שיותר אנשים באולם יבינו את דבריי, אם כי ייתכן שיש כאן רבים שמבינים גם עברית אך אינם ששים להפגין זאת. אני פותח במילים:

 "ערב טוב, שכנים וידידים. זו לא פעם ראשונה שאני בבית-לחם אבל בפעמים קודמות הייתי תייר (לא רציתי להשתמש במילה כובש, אבל היא היתה ממילא תלוייה באוויר) ועכשיו אני אורח של אנשים חופשיים בעיר חופשית, שאני מקווה שיהיו גם לי גם לידידים חדשים. שמעתי הרבה את שמו של נתניהו אצל הדוברים הקודמים, שדיברו ערבית שאותה איני דובר, יש לי עליו ביקורת רבה אולי לא פחות משיש לאנשים היושבים כאן, אבל ברור לי שגם אילו פרס היה נבחר לראש-ממשלה, וגם אילו רבין לא נרצח והיה מכהן כראש ממשלה, עדיין היינו בקשיים רבים מאוד ביישום הסכמי אוסלו, וזה פתרון קל לחשוב שהכל תלוי בנתניהו."

אני מראה את "במולדת הגעגועים המנוגדים" [האנתולוגיה שהוצאתי ב-1992 על הערבי בספרות העברית, שתורגמה לאנגלית בשנת 1999, וב-2001 יצאה לאור בשלמותה בהוצאת דאר אל-חמארה, בביירות] שהבאתי איתי ומסביר קצרות על אודות הספר. מזכיר את יהוד אל חייבר. עובר לנושא נוסף: עיקר היצירה הערבית הפלשתינאית הוא בשירה, ולקורא העברי יש בעייה בקריאת שירים אלה כי רובם פוליטיים והוא חש שהם רואים בו כתובת להאשים אותו. שונה הדבר בפרוזה, ב"ערבסקות" של אנטון שמאס, "החמנייה" של סהר חליפה, ובספריו של סמי מיכאל, אנחנו מזדהים עם הגיבור. לכן אילו היה נכתב רומאן פלשתינאי שמתאר את עצמם וגם אותנו בעיניהם, כל הוצאת ספרים בישראל היתה שמחה לפרסם אותו, ובייחוד אילו היה נכתב בידי אישה, ואז היה הקורא העברי יכול להבין ולהזדהות עם הגיבור הערבי ולא לחוש זרות כלפיו, כמו כלפי השירה הפלשתינאית הפוליטית.

אחר כך אני מספר שסלים דאו שיחק בסרט שלי, "המחצבה" [בתפקיד חדידו], וזה מראה על אפשרות של יצירת תרבות משותפת אחת, ולבסוף אני מספר את תוכנו של "חוסני החולם" [עם ציוריו של אורי שולביץ. הספר יצא לאור ב-1997 ונכלל ברשימת עשרת הספרים המצויירים הטובים ביותר של ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו" לאותה שנה], כשאני מדגיש את הסמליות בכך שיוצא בארה"ב ספר של סופר עברי שהוא מעשיית-עם ערבית, ואני מדגיש בסוף דבריי פעם נוספת את הפסוק, שהוא מוסר ההשכל של הסיפור: "אל תחצה את המים בטרם בדקת את עומקם."

 

נזי קורא משיריו בלהט, שמשום מה ניראה לי תמיד להט לאומני. לא שירי אהבה. אחר-כך נותן סלים דאו סטנד-אפ קומדי בערבית שוטפת כאשר השמות אבו-עמאר (ערפאת) ונתניהו חוזרים שוב ושוב. אני בטוח שאילו ישב איתנו סופר עברי דובר ערבית, סמי מיכאל או ששון סומך, הם היו מרגישים הרבה פחות חופשיים. משום מה יש לי הרגשה, למרות הנחמדות, שהם כל הזמן קצת מלגלגים על התמימות של נתן ושלי. אבל גם אני משחק את המשחק של הנחמדות. אני גם חש עצמי בטוח לגמרי במשך כל הערב. אף לא מבט אחד של שינאה. החיילים הפלשתינאים במדיהם הכהים מחייכים כמו חניכי צופים שקיבלו לראשונה נשק של מבוגרים בידיהם.

 

אחרי הפגישה אנחנו מוזמנים למסעדה ויושבים יחד עם עוד כעשרים נכבדים מקומיים, מתברר שנכחו בערב גם ראש המשטרה הפלשתינית וגם שיח' המכללה האיסלאמית, שלא שתה בירה וגם לא עראק. אני משוחח עם פרופיסור לספרות ערבית הדובר אנגלית רהוטה, שגם תירגם את דבריי במשך הערב, ד"ר קוסטאנדי שומאלי שמו, מרצה באוניברסיטת בית-לחם. בין שאר הדברים הוא אומר, שלא לציטוט – כי בתקופת הישראלים היה חשוב לשלטון מה עושים ולא מה אומרים. כיום, תחת האוטונומיה, חשוב לשלטונות גם מה אומרים, והשתמע מכך שאפשר לדבר רק נגד ישראל.

בדבריו עולה שוב ושוב המצוקה של הסגר. "אתם בישראל חיים טוב ואנחנו סובלים." הסיבות לסגר אינן מעניינות אותם ביותר.

באמצע השיחה מפנים את תשומת-ליבנו למכשיר הטלוויזיה התלוי גבוה בחדר השני. הטלוויזיה הפלשתינאית משדרת עתה את המפגש שלנו. רואים את נתן ורואים אותי. קשה לי לשמוע מה מדבריי נתנו. אינני רואה למטה כיתוביות בערבית, ודאי גם לא הספיקו. נתנו אפוא רק באנגלית. על כל פנים, גם זה מעניין, הופעה ראשונה בטלוויזיה הפלשתינאית. מי היה מאמין שדבר כזה ייתכן לפני כשנתיים-שלוש.

משתתף אחר בסעודה, דומני רופא, הסביר לנו, לנתן יונתן ולי, שאבימלך מלך שכם, המלך הערבי של העיר, שהרי הכנענים היו ערבים – קיבל יפה את אברהם אבל אברהם החזיר לו רעה תחת טובה. הוא דיבר בשיכנוע פנימי עמוק ובנימה של תלונה, כאילו מדובר במעשה שאירע אתמול. מסתבר שהבורות אצלם דומה לזו שאצל הדתיים שלנו. אברהם, שמקודש גם על האיסלאם כנביא, לפני בוא מוחמד, הופך לפתע ליהודי בלבד, והכנענים – לערבים.

כפיצוי אני מספר לו על רטוש ועל כך שגם בישראל ישנה השקפה שאומרת שאנחנו הם צאצאי הכנענים וכי יש לשחרר אותנו מהיהודיות שלנו ומהציוניות שלנו, נוסח רטוש.

ביציאה מהעיר שוב מחסום. ניגש חייל של משמר הגבול ושואל את הנהג: "מאיפה אתה?" – למקומיים אין נותנים לצאת.

 "מדליית אל-כרמל." עונה הנהג בערבית.

 "אה!" מחייך החייל הדרוזי ומיד שואל, בערבית כמובן, על מכרים משותפים ושולח אותנו לדרכנו בברכת שלום.

 

בנסיעה מספר לי מוחמד עלי טהא כי הוא ונזי הוזמנו על-ידי ערפאת לטוניס לרגל הסכם אוסלו. חברים פלשתינים מאנשי ערפאת שאלו אותו: "אם וכאשר תקום המדינה שלנו, אתה תעבור לגור בה?"

ענה מוחמד עלי טהא: "אני לא חושב שאעבור וזאת משתי סיבות. הראשונה, רק צפונה מחיפה אני מרגיש במולדתי, בכפר בגליל. אפילו בישראל, כל מקום אחר זר לי. דבר שני, בישראל אני יכול לכתוב מה שאני רוצה. במקרה הכי גרוע יעצרו אותי ללילה אחד אבל אשתי וילדיי יהיו בטוחים שאחזור הביתה. האם אתם יכולים להבטיח לי שגם במדינה הפלשתינית יהיו אשתי וילדיי בטוחים שאחזור [אליהם], אם איעצר?"

 "אתה יודע מה," אמרו לו הפלשתינאים של ערפאת, "יותר טוב שתישאר בישראל."

 

בתל-אביב אנחנו עוצרים לשתות קפה בבית-קפה קטן באבן-גבירול, מול גן העיר. אווירה שונה לגמרי. יפים ויפות של תל-אביב יושבים על המדרכה. שלושת חבריי הערבים, יחד עם הנהג, יושבים כמכושפים. הם מדברים ביניהם ערבית קולנית. אינני יודע אם בכוונה. איש בקהל לא ניראה מוטרד. אולי משום שאני יושב עם הערבים ומדבר עברית, אולי משום שחזותם כשל ערבים ישראלים. אני מתעקש להזמין אותם בעירי, תל-אביב, ואנחנו נפרדים לשלום.

אהוד בן עזר

 

 

* * *

משה גרנות

1. אחרי דיבה כזאת מצידו של נעמן כהן

אין לי כל נכונות להתפלמס איתו

אהוד היקר,

תודה על פרסום הסיפור "קורפוס דליקטי". אודה לך אם תסכים לפרסם רשימה שכתבתי על ספר שיריו של יעקב ברזילי. למדתי ממנחם רהט כי החזון אי"ש סבר שרק קבוצה מצומצמת של עילויים ראויים להיות פטורים משירות בצה"ל, ולא דגל בפטור כולל של החרדים.

אני רגיל שנעמן כהן תוקף אותי, והפעם כתב שדבריי דומים למיטב הספרות האנטישמית – לא פחות!

אחרי דיבה כזאת מצידו של נעמן כהן אין לי כל נכונות להתפלמס איתו.

קודם כול, אני ציוני אדוק, הציונות היא הגאולה של העם החבוט שלנו לאורך עשרות דורות, והציונות היא קודם כול מרד בדת, כשהגלות לאורך עשרות דורות היא פועל יוצא של דוגמות הדת. חז"ל קבעו שבני ישראל נשבעו לא לעלות בחומה (לא לכבוש את ארץ ישראל), ולא למרוד בגויים עד שיבוא המשיח ויגאל את ישראל בדרך נס. זה הרי גלוי שחרדים קיצוניים רואים בציונות חטא, ושוללים את קיומה של מדינת ישראל עד כדי התחברות לגדולים משונאי ישראל (איראן, חיזבאללה, חמאס).

הספרים והמאמרים שלי מביאים ראיות מוצקות שלא היתה קיימת "תורת משה" עד ימיו של יאשיהו, כאשר התחבר ספר דברים, שכוהני ירושלים קבעו כי כל הצווים שהם בדו מליבם – ציווה כביכול משה.

והרי ברפרוף על מה אני מסתמך:  עד ימיו של יאשיהו לאף בחיר ה'  לא היה מושג מה כתוב בתורה: משה עצמו בונה פסל של נחש, נכדו סוגד לפסל שבנה מיכה, גדעון בונה אפוד מזהב, בביתו של דויד יש תרפים (פסלי בית), הוא ובניו משמשים ככוהנים, למרות שהם אינם משבט לוי, דויד נכנס טמא מת למקדש. בין נשיו של דויד יש בת מלך גשור שהיתה ממלכה כנענית או ארמית סמוכה לכנרת (אבשלום הוא למעשה גוי!). את ירבעם בחרו למלוך על ישראל שני נביאים – אחיה השילוני ושמעיה איש האלוהים, והוא חושש שבני ישראל יחזרו לעבוד את אלוהים בירושלים, וממלכתו תתערער, לכן הוא מחקה את המקדש בירושלים ובונה שני עגלי זהב, במקום האחד שנמצא שם. הסיפור בתורה על עגל הזהב שבנה אהרן, וגרם לזעמו של משה – הוא אגדה שהתחברה מאוחר מאוד כדי לגנות את מעשהו של ירבעם, וכדי להעלות את קרנם של הלויים, שהרגו את קרוביהם אשר עבדו לעגל, שבט לוי שהיה שבט מקולל על פי ברכתו של יעקב לבניו.

הכוהנים ראו שאפשר להעמיס מטלות בלתי אפשריות על עובד האדמה העשוק, עד שהעול נעשה בלתי נסבל, והפתרון – יציאה לגלות – שם לא צריך להפקיר את האדמה בשנה השביעית לכל דכפין ולחיית השדה, שם אין חובה להקריב אינספור קורבנות, ולהעניק אינספור מתנות למקדש ולמשרתיו. וזה לדעתי סוד שהייתו של עם ישראל בגלות במשך עשרות דורות, שגרמו לשנאה תהומית של "המארחים". תמיד הרי שונאים את הזר, אבל היהודים היו ממש זרים נצחיים.

הדת בכלל, והדת שלנו בפרט מסתמכת על שקרים והונאות, ומחייבים אמונה עיוורת, כי כביכול הכול הוכתב למשה בשמיים.

אלה בקווים כלליים מחשבותיי שהעליתי אותן על הכתב. נשאלת השאלה אם אתה תומך בדבריו של נעמן כהן, אז אימנע מלשלוח לך מאמרים בתחום המקרא.

סלח לי שהעמסתי עליך מכתב ארוך כל כך.

שלך –

משה גרנות

 

[אהוד: אין לי שום אפשרות לתמוך או לא לתמוך בדבריו של נעמן כהן וגם בדבריך. אלה פרשנויות מעניינות מאוד ולא נראה לי שאני יכול לשפוט בהן מהי מציאות היסטורית ומהי אגדה].

 

2. עדותו של שורד

על "עד יתמלא שוב האסם" מאת יעקב ברזילי כרמלים 2025, 100 עמ'

יעקב ברזילי, שורד מחנה המוות ברגן בלזן, הרטיט את לב קוראיו בשירים כמו "החיוך" ו"אימא רעה", ובעוד מאות שירים בשישה-עשר ספרי השירה שפירסם. הוא עטור פרסים בהונגריה ובארץ, והפרס הכי נחשק – ברזילי הוא חתן פרס הדירקטוריון של אקו"ם.

מאות משיריו הולחנו ובוצעו  בארץ ובעולם, הוא חיבר גם שני ספרי פרוזה, כשהספר הנדון כאן הוא ספר הפרוזה השני. האמת היא שלא ניתן לדון ספר זה, כמו קודמו "עד נר ראשון של בוקר", בסרגל מדידה של ביקורת הסיפורת, כי מדובר בעדות של שורד שואה שכל הגיג שלו מתפרץ בכתוב, אפשר לומר – בדם ליבו.

בספר פרוזה הראשון פגשנו את הילד-נער פאלי, הוא יעקב אייזנר-ברזילי, בקרב משפחתו המאושרת עד לימים הנוראים של ימי מלחמת העולם השנייה, כשמשפחתו מגורשת לאוסטריה, לעבודת פרך בחוות החקלאיות, ומשם למחנה המוות ברגן בלזן על כל מוראותיו.

הספר שלפנינו הוא, כאמור, המשך של ספר הפרוזה הראשון שראה אור ב-1997, ועניינו קורותיו של הנער פאלי אייזנר, לאחר שנושע מהתופת עם אימו ואחותו הקטנה ממנו בשבע שנים. בספר זה מובעת הערצה גדולה ואסירות תודה לאימו, שמה אירנקה, שילדה אותו, כביכול, פעמיים, הפעם השנייה בכך שהצילה אותו בתושייתה מהתופת. דברים אלה כתובים במוטו של הספר, והמחבר חוזר על כך מיספר פעמים בעדותו הכתובה.

האם הנערצת של פאלי, הוא יעקב ברזילי, שומרת את אנושיותה גם בתופת, כאשר בני האדם הופכים לחיות רעות בחתירה אל אוכל נפש, אימו של פאלי בוצעת מחצית מפרוסת הלחם שלה ונותנת למישהי שבעת הפסקת חשמל גנבו לה את מנת הלחם הזעירה שמבטיחה המשך חיים בתופת. וכן, היא מצילה נשים צעירות הנושאות בחיקן תינוקות בהציעה להן להעביר את התינוקות לסבתות – המוצא היחיד להמשך החיים: הסבתא והתינוק ילכו לגז, והאישה הצעירה לעבודת פרך, ואולי לחיים. במחנה ההשמדה לחשו לנערים לשקר למנגלה שהם מעל גיל שש-עשרה כדי לא להישלח מיד לתאי הגזים.

המראות שהיה עד להם במחנה המוות, וגם מראות שחבריו היו עדים להם, מבליחים בתוך הטקסט, ומרעידים את נפש הקורא: צמותיה של אווה, הילדה שאהב, משתלשלות ממריצת המתים; קצין גרמני מרחם על כלב פצוע, אבל יורה בילד יהודי שניסה להרגיע את הרעב המצמית בסלק בהמות שגנב; הצבא ההונגרי, שמתלווה לצבא הגרמני כדי לכבוש את רוסיה, מצעיד עבדים יהודים בשדה מוקשים לפני ההסתערות; הדודה אליזבט נאנסת על ידי שמונה חיילים רוסים "משחררים", ולימים "מגדלת" בובה, היות שלעולם לא תוכל ללדת; אשתו ובתו של קלמן שטיינר נהרגות דווקא על ידי הפצצות של בעלות הברית; בניגוד לאימו שהצליחה לתמרן שמשפחתה תישלח לעבודת פרך באוסטריה; רוזי נשלחה לאושוויץ, ושם נספו  בעלה ובתה. רוזי אינה מוכנה לשקוע באבל ובשכול, ומועידה לעצמה עתיד בו היא תהיה שוב לאם; הדוד בלא, אחיו של אבא, שרד את התופת, אך אולגה אשתו וורה בתו נספו, וברור שאין קבר לבכות עליו; אדון גוטמן, בעל הנגרייה, אליה פאלי נשכר כדי לטאטא נסורת, ולהביא מעט מעות הביתה, מתבונן בפאלי המזכיר את בנו פטר, המצטיין בלימודים ובספורט, שלא צלח את הסלקציה באושוויץ. בספר מוזכרות גם הנעליים שהשאירו היהודים שנורו ונזרקו לדנובה.

הקורא מתוודע בספר לעובדה המבהילה שעמי אירופה שנכבשו על ידי הגרמנים, שמחו על כך שהגרמנים עשו מה שהם חלמו לעשות – להשמיד את היהודים – את זה לומד פאלי מיאנוש קובץ' קטוע הרגל שנלחם בצבא הונגריה שנלווה לגרמנים בפלישה לרוסיה; איכר שישן ברכבת ונוחר כל הנסיעה, הקונדוקטור מעיר אותו, והוא מיד מצדיע ופולט: "הייל היטלר!"; ההונגרים כועסים על הגרמנים שלא סיימו את מלאכת השמדת היהודים; פאלי שומע נערים הונגרים מדברים על כך שהאל שונא יהודים כי הם מסריחים מלידה.

רמז על אוזלת היד של היהודים בשואה נמצא בסיפור שהשמיע קצין אס אס שהתארח בחווה בה עבדו יהודים תמורת מעט עדשים. הקצין סיפר כיצד נדרש להרוג יהודים באחת העיירות ברוסיה. היהודים הצטוו לחפור בור עמוק, נדרשו להתפשט לפני שעמדו בתור כדי ששיירו בהם. אילו התקוממו היהודים, רבים מהם יכלו להינצל, כי הם היו רבים, ואילו החיילים הגרמנים היו מעטים, אבל היהודים עמדו בתור להיות מוצאים להורג.

האמת היא שהיו מרידות והתקוממויות בגטו וילנא, גטו קלצק, גטו לחווא, והמרד הכי גדול – בגטו וארשה, וגם המרד במחנה ההשמדה סוביבור, אבל באמת, בדיעבד, הגרמנים הצליחו להוליך שולל את היהודים ואת כל העולם, והמרידות היו מעטות יחסית, ומאוחרות מאוד. בהמשך מסופר שפאלי גר בפנימייה של השומר הצעיר על שם מרדכי אנילביץ', גיבור מרד גטו וארשה, פנימייה המכינה לעלייה ארצה..

המחבר בחר לגלוש מהריאליה אל עולם החלום, וניתן לומר שיש בספר ניחוח של סוריאליזם, כי החלומות נמהלים במציאות: פאלי מדמה את אביו המת, שתפר בחייו את המסך האדום הענק לתיאטרון של דרבצן – קד קידה מעל הבמה; בחגיגת הבר-מצווה של פאלי בבית הכנסת הוא רואה את האב המת. פאלי מדבר עם סבא ליד הקבר שלו, וסבא עונה לו. בלא הדוד מדבר עם אשתו המתה; באחד החלומות מובא פאלי אל אדם וחוה בגן עדן; פאלי חולם על דיווש על אופניים, ואימא עושה כל מאמץ, למרות עוניה, לרכוש לו אופניים. לפאלי יש שיח עם המתים המבטיחים לו לשמור על אימו ואחותו.

הספר מסתיים עם עלייתו של פאלי לארץ-ישראל דרך סלובקיה, אוסטריה ואיטליה על האונייה "עצמאות", והוא רואה בעיני רוחו את גיבוריו מרדכי אנילביץ' ואנה פרנק.

מורכב בספר הוא היחס לאלוהים: פאלי אמנם כועס על האל שהרג את אביו, ואת קרוביו, אך מבקש מהמתים לדבר עם אלוהים ולרצות אותו. אימו מאמינה שהאל לקח אליו את אבא ואת סבא, ושמר עליה ועל ילדיה. אנחנו הרי יודעים שהיו רבנים שליד פתח תאי הגזים צעקו שהשמיים ריקים, ואילו כנגדם יש אינספור יהודים שהתחזקו באמונתם אחרי מוראות השואה.

אציין רק כי משורר נשאר משורר גם בפרוזה, ואנו עדים לכתיבה פיוטית, הרי דוגמית: "ננעלתי על נערה בעלת פני פרח, יפה מכל הפרחים, שערותיה לוחכות היו את מותניה, על צווארה מונח פסל משוח בצבעי הלילה... הייתי אובד עצות כמו שחקן ששכח את הטקסט שלו, גם אני לא זכרתי את מילות הפתיחה של נאום ההיכרות." (עמ' 65).

משה גרנות

 

* * *

אהוד: שנה אחת נאמר לי כי הייתי ברשימת המוצעים לפרס על מפעל חיים בספרות, של אקו"ם, ולבסוף בחרו להעניקו למישהו אחר. לדירקטוריון אקו"ם של אז זה היה מאוד לא נעים והם החליטו להעניק לי את פרס הדירקטוריון. כמובן סירבתי. הייתי מוכן לקבל רק פרס על מפעל חיים ואכן עד היום מעודי לא זכיתי בו, מה שמבסס גם קרוב לגיל תשעים את מעמדי כסופר נידח.

 

* * *

ד"ר רון בריימן

ועדת חקירה ממלכתית – אין חיה כזאת

המחנה הרל"ביסטי, משפחות החטופים שנחטפו על-ידי המחנה הרל"ביסטי, והתקשורת המתפקדת כחוד החנית של האופוזיציה המפוצלת – כל אלה חוזרים שוב ושוב על דרישתם להקמתה של ועדת חקירה "ממלכתית", על-פי החוק. לכאורה, דרישה הגיונית. אבל, אליה וקוץ בה. אין חיה כזאת בחוק. אין בחוק הישראלי "ועדת חקירה ממלכתית", ואין בחוק הישראלי "שומרי סף". פשוט אין. לא חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1969, ושום חוק אחר, אינם מזכירים ואינם מכילים מושגים אלה. בטרם תעזוב את כיסאה, מן הראוי שהיועמ"שית תבהיר מציאות זו.

למען האמת, הגופים הנ"ל כלל אינם מעוניינים בוועדת חקירה כלשהי לחקירת הנסיבות שהובילו למלחמה הנוכחית. אין להם עניין בחקירה שמטרתה מניעת הישנותם של אירועים חמורים כאלה. כל רצונם מתמקד בכך שתהיה זו ועדת תליינים, במטרה לתלות את מי שאינם חפצים ביקרו.

אילו היו רוצים חקירה שתכליתה מניעת הישנותם של אירועים חמורים כאלה, לא היו דורשים שמי שימנה ועדה כזאת, ואולי אף יעמיד את עצמו בראשה, הוא השופט השנוי במחלוקת, יצחק עמית. ועדת חקירה לחקירת מחדל כה חמור, מן הראוי שתהיה מורכבת מאנשי מקצוע הנהנים מאמונו של רוב גדול בציבור. יצחק עמית איננו כזה.

אילו היו רוצים חקירה שתכליתה מניעת הישנותם של אירועים חמורים כאלה, היו דורשים חקירה לעומק, מאז אסון אוסלו ומלחמת אוסלו, החטא הקדמון שדירדר את מדינת ישראל עד לאסון שמחת תורה (שמיני עצרת). מן הראוי שכתב המינוי של ועדה כזאת יתייחס לשרשרת האירועים שהתחילה ב-13 בספטמבר השחור 1993, בטקס המשפיל על מדשאות הבית הלבן בהשתתפות מנהיגי ישראל ורב-המרצחים ערפאת. אבל, אז אף אחד לא דרש ועדת חקירה "ממלכתית", והאסון הנורא והשלכותיו – זרע הפורענות של האסון הנוכחי – מעולם לא נחקר.

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.

 

* * *

אהוד בן עזר

ספר הגעגועים

רומאן

כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור

נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)

"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987

נדפס בישראל 2009

 

פרק שישי

כריכים-לדרך ומכונת-גלידה

ביתית

 

"אורי ילך עכשיו לשטוף שיניים," אמרה אימא, "ואני אכין לכם בינתיים את הכריכים. מזל שיש כבר ביצים-קשות מוכנות."

אימא היתה משוכנעת כי לא ייתכן שאדם נורמאלי יצא מביתו בבוקר אפילו למשך שעות אחדות מבלי להצטייד בכריך. ותאמינו לי או לא – עד היום, כשאני יוצא לנסיעה ארוכה, או בשעתו למילואים, אני מצטייד בין היתר בכריך. ולפעמים ביותר מכריך אחד. שיהיה. מה יש?

"אבל גברת בן עמי," אמר גיורא, "הבאתי לחם שלם. וגפרורים. ותפוחי-אדמה. זה יום-שדה. זה לא הולך יחד עם סנדוויצ'ים. אנחנו רוצים גם לקלוֹת תירס, לאכול אבטיחים. יהיה לנו מספיק מה לאכול! בחיי – "

וכל אותה עת לא הרים את ראשו.

אני שוב פיהקתי.

שמתם לב שעדיין לא הוצאתי מפי מילה אחת במשך כל הסיפור?

ואילו אימא: "הדבר לא בא בחשבון. אתם תיקחו גם ענבים שרחצתי בתמיסת-קָלי, וגם יוֹד לפצעים, ומשחת-וֶלוֶטָה נגד שיזוף, ואִיכְטְיוֹל לְפַרוּנקֶלִים – "

כאן לא התאפקתי ואמרתי:

"אימא, ניסית פעם לשבת בשדה, בחול, באמצע היום, כשאת מרוחה במשחת-ולווטה!"

"אז מה?" היא אמרה, "יותר טוב שאתם תישָרפו בשמש?"

אף פעם לא נשארה חייבת תשובה.

הפרונקלים באמת הציקו לנו מאוד. גבעה של פצע בעל ראש מוגלתי, דלוק וכואב. מרחו עליו משחה שחורה מסריחה, איכטיול, שיוּצרה מגושי אספלט שפולט מקִרבו ים-המלח. על מי שהיו לו הרבה פרונקלים, אמרו שהוא חולה בְּפָרוּנקֶלוֹזִיס, שזה עוד יותר מפחיד. והכי כואב ומעליב היה לקבל פרונקל בתחת, שלא לדבר על חלקים בגוף שממש מוצנעים.

נכנסתי לחדרי והתלבשתי. מכנסי-חאקי קצרים ששוליהם מקופלים-היטב, גופייה, חולצת-חאקי וכל השאר. הכנתי את חלקי בציוד: מימייה, החרב של סבא-מצד-אבא, חוברות אחדות של "הטכנאי הצעיר", מחבת, מקל-טיול שהתקנתי במו-ידיי מענף חום-אדמוני של עץ-שזיף, גמיש ומסוקס, ואותו צִחצחתי פעמים אחדות במשחת-נעליים חומה. ומה עוד? אולר. חבל-אישי (מי שהיה ב"צופים" יודע מה זה), מצפן-מאולתר שבניתי לפי ההוראות של חוברת "הטכנאי הצעיר", משרוקית-פח, ומה עוד? מצת ערבי עשוי פח פשוט בדוגמת שתי צינוריות מחוברות במקביל: באחת קבועה הגלגלת הקטנה המחוספסת שמתיזה את הניצוצות, ומן השנייה משתלשל פתיל צהבהב שזור צמר-גפן. הניצוץ מצית את קצה הפתיל, שבוער לאיטו בריח לא-נעים של חריכת-בד, וכדי לכבותו מושכים בפתיל למטה, וביורדו הוא מושך עימו חרוז שסוגר על פתחו ממעל ומחניק את הגחלת העוממת בו.

ומה עוד?

קופסת-גפרורים, ליתר ביטחון. כובע טֶמבֶּל בצבע חאקי בהיר. משרוקית כבר הזכרתי? כן. וכך הופעתי עם כל ציודי במִטבח, לשתות את ספל הקקאו הראשון שלי ביום (את השני הייתי שותה מדי ערב). קקאו חם וסמיך מחלב-עז, העז הלבנה שלנו שהייתי מדבר איתה ומחבק את צווארה ומנשקה על לחייה ומדגדג תחת סנטרה והיא נושאת ראשה כלפי מעלה ונהנית, ובייחוד כשהייתי מניח לה ללקק גרגירי מלח-גס מכף ידי.

 

אימא היתה מכינה, בעזרת טיפות פֶּפְּסין, גבינות לבנות נפלאות מחלב העז, רכות וגם קשות, אבל מעולם לא נדף מהן ריח חריף של עֵז כפי שמדיפות גבינות-העז הממוסחרות בימינו, שאני חושד כי מוסיפים להן באופן מלאכותי תמציות המחקות את הסירחון הנודף מגופם ומאשכיהם של התיישים בעונת הייחום.

אילו היו ליטופיי משפיעים על נשים כפי שהשפיעו על עיזים היה גורל חיי אחר, לא הייתי חש עצמי מוּכּה-אהבה והייתי דומה אולי יותר לדודי אלכס, חביב-ליבן של האיכרות במושבה ושל בנותיהן הצעירות, אם כי גם הוא חטף פעם מכה נוראה על הראש מאישה.

 

*

דודי אלכס התמנה למפקד ההגנה בַּגִזרה הדרומית של המושבה, והקים עמדות לאורך כל גבולו של האזור. על העֶמדה מִספר אחת-עשרה פיקח איכר בשם חיים.

באחד הלילות, כאשר היתה התרעה להתקפה חזקה בקו, קיבל דודי הודעה כי חיים לא הופיע כדי לפקד על העמדה, וכי אין שם כל נשק. דודי בא לביתו של חיים כדי לברר את העניין, וחיים טען בפניו כי אינו חש בטוב. דודי דרש ממנו שימסור את הנשק, אולם חיים ואשתו התנגדו לכך בטענה שהם זקוקים לנשק לשם הגנה עצמית.

דודי שלח כיתה מיוחדת כדי לקחת מהם בכוח את הנשק, שכלל שני רובים ורימוני-יד אחדים. היתה התנגדות מצד הזוג, נחמה נשכה, התפתחה תִגרה, ובסופה נלקח מהם הנשק למרות רצונם.

לאחר שההתקפה בגִזרה נבלמה חזר דודי, בסביבות השעה שתיים וחצי בלילה, ובמחשבותיו מרחפים שדיה המוצקים של אחת הפועלות בפרדס, שהתאהבה בו חרף היותו נשוי, ואולי דווקא בשל כך.

בדרכו עבר דודי ליד ביתם של חיים ונחמה – ולפתע חש במכה חזקה בראשו, חבטה שאותה חזר ותיאר בפנינו פעמים רבות כדומה לתמונה שבה אישה מכה במחבת על ראשו של חייל נאצי בסרט "הדיקטאטור הגדול" של צַ'רלי צַ'פּלין והחייל מתמוטט כאילו הוא רוקד. בעת נפילתו עוד הספיק דודי להוציא את אקדחו ולירות, ואז שמע את הצעקה:

"נחמה, הפסיקי!"

ומיד נחבט באדמה ואיבד את הכרתו למשך ימים אחדים.

נגד נחמה הוגש משפט שנערך בפני חברי המַפְגוּ"שׁ, מפקדת הגוש. הוטל עליה קנס כספי ושנתיים על-תנאי להתנהגות טובה. לא שלחו אותה למאסר כי היתה אם לתינוקת, אולם הוציאו אותה בביזיון מארגון ההגנה.

מאז לא חדלה נחמה לעקוב אחר דודי ולרגל את אהבותיו ויש האומרים שמלכתחילה היתה מאוהבת בו, ובהורדת המחבת על ראשו נקמה בו על כך שבאחד הלילות בהימצאה קרוב אליו בעמדה מִספר אחת-עשרה ואין איש בִּלְתם, ובתופסה באברו (סליחה על העברית המקראית הנשמעת כדברי אשת פּוֹטיפַר ליוסף: "שִׁכְבָה עימי!") – ובאומרה לו את הפסוק האלמותי: "בוא עליי בועלי באין בעלי עימי!" – הסתלק ממנה דודי בתירוץ הידוע שיש לו שלשול.

 

*

ועדיין לא סיימתי לספר על העיזים. יום אחד טיילתי עם אשתי ליד הכפר האוסטרי זייפלד שבטירול (יימח-שמו של ערש הנאציזם, שכל-כך נעים ושליו היה לנפוש בו לעומת המזרח התיכון שלנו), והלכנו לאורך מִדרון של מִרעה גדוּר, שהסתובבו בו עיזים וכבשים וליחכו עשב.

ניגשתי לַגדר, ומיד קרבה אליי עז צעירה כאילו רק לי היא חיכתה. הושטתי יד והענקתי לה דִגדוג אוהד מתחת לסנטר. מיד נכבשה בקסמיי והלכה אחריי לאורך הגדר כשאני עוצר מדי פעם להעניק לה ליטוף נוסף לצד זְקָנהּ המתרומם כלפיי.

כאשר הגענו לקצה השטח המגודר והתחלנו להתרחק ממנה – עמדה לה שם העז הלבנה עוד שעה ארוכה כשהיא משרבבת את ראשה מבעד לגדר ופועה לעברי בגעגוע כומר-לב, גועה כמי שנלקח ממנה לנֶצָח התיִש-של-חייה.

אשתי לא התפעלה מנאמנות העֵז. היא אמרה כי ככל שאני מזדקן כך אני נעשה ילדותי יותר, וזה ממש מדאיג. לדבריה, הסופרים שהיא קוראת, כותבים על אנשים אחרים ואינם שקועים כל הזמן בסיפורי עיזים שהיו להם בעבר הרחוק, וחוץ מזה הסופרים שהיא קוראת הם גם לא כל-כך אנאליים ובהמיים.

"ובכלל, מה זה שאתה אומר כל הזמן: 'ובִקְהל נאדות נפוחים לא יֵחד כבודי?' – אתה סתם הורס לך את החיים גם מבחינה מקצועית!"

ואני חושב –

אולי בילדותי דחפה לי אימא יותר מדי את התרמומטר בעכוזי?

אולי אשתי צודקת וצדקו גם הוריי-בשעתם ואני בחרתי במקצוע הלא-נכון?

איזה מין סופר הוא שֶׁהָעֵז שֶׁחלָב וליטף בילדותו חשובה לו יותר מחייהם של גיבורים דִימיוניים? שלא לדבר על הסבל האנושי, בייחוד הפלסטיני, שאצלו לא בא כלל לידי ביטוי!

שזה פּוֹלִיטיקַלי מאוד לא קוֹרֶקט.

 

אימא התעקשה למלא את המימייה בתה קר עם לימון, והשביעה אותי שלא אשתה שום משקה אחר עד שאחזור הביתה. היא ציידה אותי בשקית האוכל הרקומה של בית-הספר ובה שישה כריכים עם פלחי-ביצה, כמות שתספיק גם לגיורא, ולצבי העתיד להצטרף אלינו, שקית עם ענבים רחוצים, בקבוק יוד, הוֶלוֶטה, הכול...

גיורא מצא איזו דרך להאריך את החוט שבו משך בעגלה, וכך ניצב עתה בדלת המטבח, קצה החוט עדיין בידו, והעגלה ממתינה במרפסת בחוץ. עכשיו הוא נשא פניו והביט אל המדף ואמר בקצת קינאה:

"אני רואה שיש לכם מכונה של גלידה."

"כן," ענתה אימא, "ואם תתנהגו יפה ותיזהרו מנחשים – אכין לכם גלידה לשבת, בתנאי שיהיה לנו מספיק קרח."

זאת היתה מכונה ראשונה לעשיית גלידה שראיתי בימי חיי. אני לא יודע מאיפה הגיעה אלינו, ומדוע נעלמה לאחר זמן לא-רב. חביונת-עץ שגודלה כדלי ובתוכה חביונת שנייה, קטנה ממנה. ואת הרווח בין השתיים ממלאים בקרח כתוּת ומלח, כדי לשמור על קיפאונו. בכלי הפנימי יוצקים חלב, סוכר, וניל ולעיתים שמנת, ומתחילים לסובב אותו סביב צירו בידית המותקנת לכך מלמעלה. ולאט-לאט היתה הקציפה הלבנה שבתוך הכלי קופאת ומקבלת טעם ומירקם של גלידה.

לפעמים היתה נופלת איזו טיפה שחורה, כמו של שמן-מכונות, מן הציר אל הגלידה, והדבר היה מרגיז אותי ביותר. הייתי מפסיק לסובב בידית, ומוציא בכפית את הכתם כולו.

"טוב," אמר גיורא, וראשו שוב נטוע כלפי הרצפה, "אז מי שנזהר מנחשים יקבל גלידה?"

"זה תלוי בכם, אם תשמרו על עצמכם," אמרה אימא.

וכך יצאנו לדרך.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

 

 

* * *

נעמן כהן

אצ"ג לאומן חוזה שואה, או בוגד בציונות?

בתגובה למאמר של פרופסור יעקב סקגיו-שביט בו ניתח את תפיסתו המדינית של אצ"ג לפולניה, כתב בנו דוד, יהונתן גרינברג תגובה, בה מציג את אביו כבעל חזון לאומי ציוני שחזה את השואה, ואת הקמת המדינה. או בלשונו "חזה את כל האירועים הקשים כמו גם המשמחים שעברו על עמנו,"

(דוד יהונתן גרינברג, "הקול קול יעקב, והידיים ידי שביט" ,"אל-ארצ'", 21.10.25)

https://www.haaretz.co.il/literature/tarbut-sifrot/2025-10-21/ty-article/.premium/0000019a-06be-d956-a3bb-06ff8f050000

לאמיתו של דבר הוא לא חזה את השואה, בגד בציונות, וירד מהארץ בשביל בצע כסף.

אצ"ג עלה לארץ ישראל ב-1923 כחלק מהעלייה השלישית. שיריו התפרסמו בשבועונים המרכזיים של מפלגות הפועלים, "קונטרס" ו"הפועל הצעיר", וציבור הפועלים אימץ אותו בהתלהבות. עם מותו של לנין ב-1924, פירסם לו גרינברג ב"קונטרס" הספד פיוטי. ביוני 1925 הזמין אותו ברל כצנלסון, לכתוב בגיליון הראשון של "דבר".

לאחר מאורעות תרפ"ט העביר אצ"ג ביקורת חריפה על הדרך שבה התמודד היישוב העברי עם הערבים. בשנת 1930 הצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית והתחבר ל"סיעה המקסימליסטית" עם יהושע ייבין ואב"א גיסינוביץ-אחימאיר.

לפני רצח ארלוזורוב אצ"ג שיבש את שמו בכוונה וקרא לו "ערלוזורוב" היינו, ערל. וקרא לו "סנבלט" – על שם המנהיג בימי הבית השני שניסה למנוע מנחמיה את בניית המקדש, ב-1932 כתב אורי צבי גרינברג לעורך חזית העם: "רק משפט מוות פעם אחת מספיק בשביל הסנבלטים? הם ראויים להיקרע לגזרים ולאכילת עכברים."

ב-9 ביוני כתב: הדיפלומט המפא"יי זומם לשבור את המלחמה בהיטלר [...] בה בשעה שעם ישראל כולו בגולה ובארץ נמצא במלחמת הגנה על כבודו וקיומו נגד גרמניה ההיטלרית – מלחמת החרם על תוצרתה – בא בא-כוח רשמי של הסוכנות היהודית ומציע לה לא רק לבטל חרם זה, אלא גם להבטיח שוק בשביל האקספורט הגרמני, שלא יבוא חס ושלום זעזוע במעמדה הכספי של המדינה ההיטלרית. בצעד זה יש לראות נעיצת סכין בגבו של העם היהודי בניסיון להושטת יד אחווה לממשלת היטלר."

בעיצומם של מאורעות תרצ"ו (1936), מביתו השקט והבטוח ברמת גן, הביאה שנאתו של אצ"ג לחלוצים שעמדו בחזית ההגשמה הציונית, בקו הראשון של המלחמה בפורעים הערבים לשיא, והוא חירף גידף וקילל אותם על ההבלגה בזו הלשון:

 

"למשמר העמק דבר הקלון:

נפלת בכבודך בתרפ"ט לערב

ונגעל בך מגן ישראל בתרצ"ו.

ויען בנייך עמדו בחלון

בוזים לצבא ו-בוטחים ברוביו,

היי ישימון במפת המדינה,

אל טל בהרייך, אל עץ ואל טף!

ואיש כי ישאל: לאן הדרך מוליך?

וענה העונה: להפקר העמק".

(במלחמת השחרור הצילו חברי הקיבוץ המקוללים על ידו את המדינה מכיליון).

והנה לאחר קללת המשורר הרוויזיוניסט-הלאומני קיצוני, על "הפקר העמק" בו הוכיח את "גבורתו" נגד הערבים, ולכאורה פטריוטיזם עילאי, ולאחר שכאילו חזה את השואה וניבא: "אך אני אגידכם נבואה, – הנבואה השחורה – כשהגז המרעיל כבר יחדור אל תוך היכלות..." וכן: "עשרה ייוותרו, יהודים של פצעים, שריד הפליטה של דמים, כדי להראות: שהיתה כאן אומה על ארץ הדווי של הנוצרים". (כתב העת "אלבטראס", בפואמה "במלכות הצלב" 1923) הוא לא האמין יותר בנבואתו. הוא הפקיר בעצמו לא רק את העמק, אלא את ציון כולה, בגד ברעיון הציוני ובשפה העברית, וירד מהארץ חזרה לפולניה בשביל בצע כסף כעורך העיתון האידי "דער מאָמענט". רק לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הצליח אצ"ג לברוח בעור שיניו מפולניה תוך שהוא מפקיר למוות את משפחתו, והגיע לארץ. אלמלא המלחמה היה נשאר בגולה.

 

זהירות מדינה פלסטינית בראשות ברגותי

איומיו האחרונים של נשיא ארצות הברית טראמפ מדאיגים מאוד. בראיון למגזין "טיים" טראמפ אומר:

טראמפ: אם ישראל תספח את השטחים – היא תאבד את תמיכת ארה"ב. זה לא יקרה.

טראמפ: אני מחבב את אבו מאזן, ראש הרשות הפלסטינית, אך שזה לא סביר שהוא יהיה האדם הנכון להנהיג את עזה לאחר המלחמה. אפשרות אחרת היא לקרוא לישראל לשחרר את מרואן ברגותי, מנהיג פתח שנמצא בכלא בישראל. "התעמתי ממש עם השאלה הזו כ-15 דקות לפני שהתקשרת," אומר טראמפ. "אז אני אקבל החלטה."

 

כלומר, הסיכוי כעת לספח את יו"ש לא קיים יותר, אפילו לא את בקעת הירדן (בנימין גנץ ייזכר לדיראון על סיכול הסיפוח כשהיה אפשרי), והחמור מכל טראמפ מהרהר על הקמת מדינה פלסטינית הכוללת את עזה ויו"ש בהנהגת מרואן ברגותי.

עצם העובדה שטראמפ שוקל בכלל כנציב עליון של ישראל, לשחרר רוצח סדרתי שייסד ארגון ג'יהאדיסטי מאוד מדאיגה. אסור לישראל להסכים לכך יהא הלחץ אשר יהיה. מרואן ברגותי ראש ארגון הג'יהאד של אש"פ "השהידים של אל-אקצא", שהקדים את החמאס בטבח בקיבוץ מצר, אינו שונה במאומה מסינואר מלבד הדימוי השקרי שלו כתוצאת  מיחסי הציבור שלו והתמיכה בו בקרב ישראלים מסוימים. עצם העובדה שטראמפ בכלל "שוקל" את מינויו היא כבר סכנה מוחשית.

על ישראל לעמוד על שלושה דברים (שברשלנות לא הוזכרו בהסכם עם החמאס):

1.     ההסכם בעזה אינו כולל את יו"ש.

2.     יש לפרז את כל רצועת עזה מנשק (לא רק את החמאס).

3.     לא יותר לטרוריסטים מכל ארגון לתפקד בשום אגון אזרחי בעזה. קל וחומר שאין לשחרר את מרואן ברגותי.

 

מחבלי חמאס ששוחררו בעסקה מבלים במלון יוקרה במצרים

לפי הדיווח ב"דיילי מייל", יותר מ-150 מהמחבלים ששוחררו שוהים במלון חמישה כוכבים בקהיר לצד תיירים מערביים מלון "מריוט רנסנס מיראז' סיטי" היוקרתי עדיין פתוח להזמנות, מבלי לחשוף את האורחים לכך שבמלון מתארחים רוצחים מורשעים חלק מהמחבלים צפויים לעבר מהמלון היוקרתי לקטאר או טורקיה

הלינה במלון היוקרתי עולה כ-900 שקלים לילה, ובו ניתן למצוא מגוון רחב של שירותים כמו ספא, בריכות שחייה, חדרי כושר ומסעדות. על פי התחקיר, המחבלים נהנים מאוד מהשהות במלון: "בבוקר הם יושבים על כיסאות נוח ובוהים בתיירים על שפת הבריכה."

https://www.mako.co.il/news-world/2025_q4/Article-aeedf2b850a1a91026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

מן הסתם קטאר מממנת החמאס, ממנת גם את שהות המחבלים במלון הפאר.

על ישראל לדרוש ממנה את הפסקת המימון, ולהוקיע אותה בעולם על כך.

 

"משוואת הכוח" של ארדואן,

ומפגן ההסתה הטורקי: תלו בובה של נתניהו ממנוף

לפי ה"גרדיאן", בגלל וטו ישראלי טורקיה לא צפויה לשלוח כוחות לעזה כחלק מכוח ייצוב בינלאומי – אבל ארדואן מבטיח שארצו היא חלק בלתי נפרד מעתיד הרצועה: "מעזה ועד סוריה ועד אוקראינה – אין משוואה בלעדינו. הפכנו לכוח גלובלי." הוא דרש אמברגו נשק על ישראל, בארצו תלו בובה בדמות נתניהו עם שלט "עונש מוות" –

https://www.ynet.co.il/news/article/sj7i3hqrel#autoplay

יש להיזהר היטב מלתת לטורקיה וארדואן המתיימר להחיות את האימפריה העות'מנית דריסת רגל בעזה.

 

מעוז ינון: אני סולח לחמאס שרצח את הוריי

לכן החרימו את ישראל!

הוריו של עוז ינון נרצחו ב- 7 באוקטובר. למרות הטבח, ינון בחר להמשיך "בפעילויות שלום". גם "הקרן לישראל חדשה" מקדמת את יוזמותיו.

ינון אמר, בריאיון לעיתונאי האנטי-ישראלי מהדי חסאן, שהדרך לשלום עוברת בכך שהוא סולח לארגון הטרור חמאס על רצח הוריו. בנוסף לכך, הוא ביקש לקדם חרמות על מדינת ישראל והחברה הישראלית.

ינון הגיב על הסערה של דבריו:

"הסליחה איפשרה לי לצאת לחופשי מהגורל שהחמאס וממשלת ישראל בחרו עבורי – גורל של רצון לנקום, לשנוא ולפחד, גורל שהרס אותי פיזית ונפשית. בניגוד לסליחה שהיא בחירה אישית שלי, אנחנו כעמים יכולים לבחור בדרך של פיוס, כמו שהעמים היהודי והגרמני בחרו לאחר השואה. פיוס כזה הוא המפתח היחיד שנותר לשבירת מעגל הדמים ולשלום המיידי."

חשוב לי להבהיר: הוריי נרצחו על ידי חמאס בשבעה באוקטובר. הם הופקרו לגורלם על ידי ממשלת ישראל שהבטיחה להם שחמאס מורתע, הוא 'נכס' אסטרטגי, ושטח עזה נקי מכל תשתית מנהרות. האמירה שלי באה מתוך הכאב האישי של הקורבן, שמבין שהמשך אותה דרך שהובילה לרצח אינו אפשרי."

https://rotter.net/forum/scoops1/919216.shtml

"סליחה" ישועית כזו תוך "אהבת האוייב" מעולם לא נשמעה בקרב הנוצרים. מעוז ינון גם סולח לרוצחים על רצח הוריו, וגם פועל כפרוקסי שלהם בתביעתו לקיים חרם על ישראל והחברה הישראלית כדי שכולה כמו הוריו ילכו כצאן לטבח.

הבעייה היא שלא מעטים כמוהו מיישובי עוטף עזה שסבלו מהטבח סולחים לטובחים החמאס והג'יהאד, ואומרים "לא נשכח ולא נסלח" אבל לא לסינואר אלא לנתניהו, שביצע לדידם את "טבח נתניהו". מחלת נפש "הביביפוביה".

ואם ינון קורא "אשריי יתום אני". אני סולח לחמאס כי הוא צודק, וקורא לחרם עלינו כדי שנירצח גם כן, יש להכיל עליו את הכלל "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי עושה חרם הוא," ו"האוחזים בחרם בחרם יאבדו!"

 

יכולת אינטלקטואלית

כשהיינו ילדים היינו שואלים: האם אלוהים יכול לברוא אבן כל כך כבדה שהוא אינו יכול להרים? "שאלה אם אלוהים יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים" היא פרדוקס פילוסופי ידוע שנקרא "פרדוקס הכל-יכולת". השאלה מציגה סתירה לוגית: אם התשובה היא כן, אלוהים אינו כל-יכול כי הוא לא יכול להרים את האבן; אם התשובה היא לא, אלוהים אינו כל-יכול כי הוא לא יכול לברוא אבן כזו. פרדוקס זה מראה שלמושג "כל-יכולת" יש קשיים לוגיים.

כפראפראזה על השאלה הזו מוצגת השאלה: האם אהוד בן עזר יכול לפרסם אדם שהיכולת האינטלקטואליות שלו כל כך גבוהה שאהוד בן עזר עצמו לא יכול להבין אותה?

התשובה פשוטה. התנשאות ויוהרה ב"יכולת אינטלקטואלית" כל כך גבוהה שאחרים לא יכולים להבינה היא דווקא הוכחה על אפסותה.

כמובן שכדי לפרסם את דבריו של אותו מתנשא חייב אהוד בן עזר להיות בעל יכולת אינטלקטואלית גבוהה בהרבה ממנו, קל וחומר שהוא חייב לקבל קרדיט על הסובלנות, הסלחנות וההבנה, שיש לו לאותו מתנשא.

 

קורפוס דליקטי

משה גרנות הוא אמן הסיפור הקצר ממש כמופסן. קראתי בנשימה אחת את סיפורו "קורפוס דליקטי" ("חדשות בן עזר", 2101). האם הסיפור תורגם גם לרומנית? אם לא, חשוב שיתורגם.

 

התפטרות או פיטורין

צחי שטראוסברג-הנגבי  התפטר מתפקיד ראש המל"ל, מטעמי בריאות. לזכותו יש לומר שהוא לקח אחריות על המחדל האישי שלו כראש המל"ל כאשר שישה ימים לפני הטבח אמר שהחמאס מורתע.

https://www.ynet.co.il/news/article/ryuk004dwa

מיד קפצו הפרוטסטנטים בהנאה גדולה וקבעו שהוא פוטר על ידי נתניהו רק בגלל שהעז לחלוק על נתניהו כי נתניהו אינו רוצה סביבו אנשים עצמאיים, אנשים שיאתגרו אותו. הוא רוצה משרתים. אמנם הוא צריך ללכת כמו כל האחראים למחדל – שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אמ"ן, אלוף פיקוד הדרום, מפקד אוגדת עזה ואחרים, שהלכו הביתה. רק האחראי המוחלט, נתניהו, דבק בקרנות השלטון.

הפרוטסטנטים מתעלמים בכוונת מכוון בין דרג ממונה לדרג נבחר. את הדרג הממונה האחראי למחדל יש לפטר מיידית. דרג נבחר רק העם יכול לפטר. את נתניהו יכול לפטר רק העם בבחירות כלליות, ולא חונטה של קצינים בכירים בדימוס, או פרשנים.

 ההבדל המהותי בין היחס העויין שקיבל שר הביטחון משה דיין לאחר המחדל של מלחמת יום הכיפורים לעומת היחס האוהד שקיבל שר הביטחון  יואב גלנט לאחר מחדל ה-7 באוקטובר. הסיבה פשוטה. גלנט יצא נגד נתניהו.

 

בגידת היהודים

מאות אנשי רוח יהודים: "להטיל סנקציות על ישראל בשל רצח העם בעזה" "התמיכה בחמאס היא מהות היהדות"

במכתב פומבי לאו"ם ולמנהיגי העולם, קראו אישים יהודים מתחומי התרבות, האקדמיה והפוליטיקה, בהם זוכי פרסי אוסקר ופוליצר, להעמיד את ישראל לדין בגין פשעים בעזה, בגדה ובמזרח ירושלים. "הסולידריות שלנו עם הפלסטינים היא אינה בגידה ביהדות, אלא הגשמתה," כתבו. מאות אנשי ציבור, רוח ותרבות יהודים מרחבי העולם פנו לאומות המאוחדות ולמנהיגי העולם במכתב פומבי בו קראו להטיל סנקציות על ישראל, בעקבות מה שהן מתארים מעשים "בלתי נתפסים" שמהווים רצח עם ברצועת עזה.

יותר מ-450 החותמים, ביניהם בכירים ישראלים לשעבר, זוכי אוסקר, סופרים ואינטלקטואלים, דרשו במכתב מתן דין וחשבון על "התנהלות ישראל בעזה, בגדה המערבית הכבושה ובמזרח ירושלים.

"לא שכחנו שכל כך הרבה חוקים, מגילות ואמנות שנוסדו כדי להגן על כל חיי אדם נוצרו בעקבות השואה," כתבו החותמים. "אמצעי הגנה אלה הופרו ללא הרף על ידי ישראל."

בין החותמים נמנים יו"ר הכנסת לשעבר אברום בורג, דניאל לוי, לשעבר ראש משלחת המשא ומתן לשלום מטעם ישראל, הסופר הבריטי מייקל רוזן, הסופרת הקנדית נעמי קליין, הבמאי זוכה האוסקר ג'ונתן גלייזר, השחקן האמריקני וולאס שון, השחקניות זוכות האמי אילנה גלייזר וחנה איינבינדר והסופר זוכה פרס הפוליצר בנג'מין מוזר.

החותמים קראו למנהיגי העולם לקיים את פסיקות בית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ) ובית הדין הפלילי הבין-לאומי, להימנע ממעורבות בהפרות החוק הבין-לאומי על ידי עצירת העברות נשק והטלת סנקציות ממוקדות, הבטחת סיוע הומניטרי הולם לעזה, ודחיית טענות שקריות על אנטישמיות נגד אלו שדוגלים בשלום וצדק.

"אנו מרכינים ראשינו בצער עצום ככל שמצטברות הראיות לכך שפעולותיה של ישראל יישפטו כעונות להגדרה המשפטית של רצח עם," נכתב במכתב.

הפנייה מגיעה בעקבות שינוי חד בדעת הקהל בקרב יהודי ארצות הברית ובציבור הבוחרים הרחב יותר בשנים האחרונות. סקר של "הוושינגטון פוסט" מצא כי 61% מיהודי ארצות הברית מאמינים שישראל ביצעה פשעי מלחמה בעזה, ו-39% אמרו שהיא מבצעת רצח עם. בקרב הציבור האמריקני הרחב, 45% אמרו למכון "ברוקינגס" שהם מאמינים שישראל מבצעת רצח עם, בעוד שסקר של "קוויניפיאק" באוגוסט מצא שמחצית מהמצביעים בארצות הברית שותפים לדעה זו, כולל 77% מהדמוקרטים.

חותמים נוספים על המכתב הם המנצח הישראלי אילן וולקוב, המחזאית איב אנסלר, הקומיקאי האמריקני אריק אנדרה, הסופר הדרום-אפריקני דיימון גלגוט, הבמאי הישראלי זוכה האוסקר יובל אברהם, המלחין זוכה הטוני טובי מארלו והפילוסוף הישראלי עמרי בוהם.

"הסולידריות שלנו עם הפלסטינים היא אינה בגידה ביהדות, אלא הגשמתה," כתבו החותמים. "כאשר חכמינו לימדו כי להרוס חיים פירושו להרוס עולם שלם, הם לא קבעו שהפלסטינים יוצאים מן הכלל. לא ננוח עד שהפסקת האש תתקדם לסיום הכיבוש והאפרטהייד."

במכתב הפומבי נכתב עוד כי הפסקת האש אינה מתייחסת לגדה המערבית, "שם נמשכת אלימות המתנחלים, ותנאי הכיבוש הבסיסיים נותרו ללא מענה."

https://www.kan.org.il/content/kan-news/culture/962708/

אותם המכנים עצמם "אנשי רוח" חושבים שבכך שהם מאשימים את ישראל הם יקבלו אינדולגנציה מהמוסלמים. אבל שום חנופה לא תעזור להם. בדיוק כפי שלא עזרה למקס נאומן היהודי הגרמני שתמך בהיטלר עם האנטישמיות שלו והאנטי-ציונות שלו. גם אם אותם אנשי רוח הם פשיסטים הם תומכי חמאס, הם עדיין יהודים שיש לרצוח אותם לפי דברי מוחמד כתנאי לגאולה כפי שהתחייב החמאס והמופתי של אש"פ.

https://youtu.be/__6iZlzwcF8?si=aFCwLs6GPwswlh12

לאותם "אנשי רוח" פציפיסטיים הקוראים לחרם על ישראל כדי שנלך כולנו כצאן לטבח יש לומר "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי עושה חרם הוא" ו"האוחזים בחרם בחרם יאבדו".

ככלל על ישראל למנוע כניסה לארץ מכל אחד כולל יהודים הקוראים לחרם נגדה.

 

אריאל (ישעיהו) סטאצ'ל רוצה שיקראו לו

יהודי ערבי ישראלי תימני אמריקאי

כבר כתבתי על השמדת הערך הגדולה של העם ההודי בארה"ב שעולה הרבה על מספר היהודים שהושמדו בפולניה במשך השואה. כאשר ב-1948 חיו בארה"ב שישה מיליון יהודים והיום אחרי מיליון מהגרים מבריה"מ לשעבר, ומיליון יורדים מישראל, הם מונים אולי ארבעה מיליון יהודים, שכ-38 אחוז מתוך יהודי ניו יורק המתיימרת להיות העיר היהודית הגדולה בעולם הם תומכי ההודי-אוגנדי-שיעי-אנטישמי זוהרן ממדאני לראשות העיר ניו יורק.

הנה דוגמה קטנה. אריאל ישעיהו נולד בקליפורניה. אביו אהרון ישעיהו, יליד גבעת אולגה בחדרה שעבר בגיל 11 לקיבוץ שדות ים, הכיר בקיבוץ באירוע ריקודי עם את זוגתו לעתיד, לורה סטאצ'ל מניו יורק, שניהם ירדו לאמריקה. לימים אריאל ישעיהו אימץ את שם משפחת אימו האשכנזייה סטאצ'ל כדי "להישמע קליט יותר לאוזן האמריקאית," כדבריו, ובעיקר כדי להתרחק מהתיוג המזרח-תיכוני שנחת עליו אחרי 9/11.

לאחר פיגועי 11 בספטמבר החלו כמה מחבריו לכיתה של אריאל סטאצ'ל לכנות אותו "אוסמה בן לאדן." עבור נער מתבגר שניסה להשתלב, זו היתה הוכחה כואבת לכך שמראהו התימני ומוצאו נתפשים כזרים ומאיימים. הכינוי עורר אצלו התקפי חרדה ועיצב את תחושת ה"אחרות" שתרדוף אותו שנים רבות. במבוכתו, הוא ניסה להסתיר את המוצא של אביו ונמנע מלהזמין אותו לאירועים בבית הספר. היו ימים שסיפר לחבריו השחורים שהוא בכלל שחור. היה הרבה יותר קוּל להיות שחור מאשר להיות בן לישראלי-יהודי-תימני.

התקופה הזאת, במהלכה התמודד עם אכזריות החברים לכיתה והבושה במוצא של אביו, עומדת בלב הצגת היחיד ("אחר") שסטאצ'ל כתב ומשחק בה.

היום מגדיר סטאצ'ל את עצמו יהודי-ערבי-ישראלי-תימני, ובגרסה מקוצרת, יהודי-ערבי. "אני לא אוהב את המילה 'מזרחי' כי היא לא מספרת את כל הסיפור. יש לי ולאבי גנים שיש אותם גם לערבים בתימן. סבא שלי סיפר שהיו לו חיים טובים עם ערבים בתימן."

הבחירה הזאת כמובן איננה רק ביוגרפית, היא פוליטית-תרבותית. בעידן שבו המילה "ישראלי" הפכה בחוגים מסוימים למילת גנאי, והדיון הציבורי סביב המלחמה בעזה מייצר קיטוב חריף – מבקשת ההצגה להציג מורכבות. סטאצ'ל אינו דוחק הצדה את הכאב ואת הפחד, אבל מציע שפה שמחזיקה יחד את חלקי הזהות שלו. "תמיד הייתי התימני היחיד בסביבה מאוד יהודית-אשכנזית, ולא הרגשתי בנוח עם זה. בבית היה גם מרק תימני, ג'חנון ומלאווח, אצל אימא היה אוכל אשכנזי ובחוץ המבורגרים ונקניקיות."

(חיים הנדוורקר, "אריאל סטאצ'ל רוצה שיקראו לו יהודי ערבי ישראלי תימני אמריקאי", "אל-ארצ'", 19.10.25).

https://www.haaretz.co.il/gallery/theater/2025-10-19/ty-article-magazine/.premium/00000199-fc29-d582-a39f-fefdfc770000

הגענו לכך שכדי שיהודי יוכל להתקבל בניו יורק הוא יצטרך להגדיר את עצמו ערבי.

תארו לכם כמה חוסן היה ביהודי תימן ששמרו אלפי שנה על זהותם בגאווה למרות הרדיפות.

 

ישראלים יורדים למען ממדאני

כ-40% מהיהודים והישראלים בניו יורק הם תומכי המועמד הדמוקרטי, על אף עמדותיו כלפי ישראל המאשים אותה בג'נוסייד, המאיים לעצור את נתניהו ותומך בחרם על ישראל.

שי ווזנר (49), יורד ישראלי ממושב בצרה, פסנתרן ומורה בבית הספר לאומנויות הבמה "ג'וליארד", מתנאה בכך שהוא ואשתו הצביעו לממדאני.

"אני," אומר ווזנר, "לא מסכים עם כל מה שהוא אמר. חלק מההתבטאויות שלו, במיוחד כשהיה צעיר, בעייתיות. אבל צריך לשאול: עד כמה זה בכלל רלוונטי לתפקיד של ראש עירייה? אני לא צריך שהמנהיג של ניו יורק יהיה בלב המיינסטרים הציוני. אני צריך שהוא ינהל עיר. זה לא בחירות לנשיאות ולא לקונגרס."

הוא אמנם מבטיח לעצור את נתניהו, להסיר השקעות עירוניות באג"ח וחברות ישראליות, לבטל את המועצה הכלכלית ניו יורק-ישראל, לעדכן את ההגדרה לאנטישמיות כך שלא תכלול אנטי-ציונות, להקל אכיפה נגד מפגינים פרו-פלסטינים,

"עם כמה מהדברים אני מסכים איתו. למה צריך לעצור מפגינים? שיפגינו, זו מדינה דמוקרטית. כשאמר מה שאמר על מעצר נתניהו חשבתי שזה ילדותי. אין לו סמכות חוקית לזה. אבל הבנתי אותו. נתניהו צריך להיעצר על פשעי מלחמה. ככל שנתניהו נשאר בשלטון, עתיד מדינת ישראל בסכנה. אפשר לתמוך במדינת ישראל ולהתנגד לנתניהו באותו זמן. זאת לא סתירה.

"הוא אנטי-ישראלי אבל לא אנטישמי. אני בן לניצולי שואה ואני אומר שמשתמשים באנטישמיות כקמפיין געוואלד נגדו. הוא כרת ברית עם מנהיגים יהודים, יש לו יועצים יהודים, הוא עובד עם יהודים כמו החשב הכללי בראד לנדר וחבר הקונגרס ג'רי נדלר. הם ציונים, מתנגדים לכיבוש ותומכים בישראל."

גם שרה בר-חיים, מדריכת טיולים בת 36 המתגוררת בברוקלין, אומרת כי למרות שבתחילה נרתעה מהעמדות של ממדאני כלפי ישראל, "בסוף החלטתי לבחור בו כי הוא היחיד שמדבר באמת על יוקר המחיה, על תחבורה, על חינוך. אני לא מחפשת ראש עיר שייצג את ישראל, אני מחפשת אחד שיתקן את ניו יורק." לדבריה, בשכונות כמו פארק סלופ "יש יותר ויותר ישראלים שמדברים עליו בלי בושה. פעם זה היה טאבו, היום זה שיח רגיל לגמרי."

ג'וש רוזנטל, בן 27 מהאפר ווסט סייד, מספר כי "אצלנו בבית ההורים אוהבים את ביבי, אבל אני חושב שמדיניות הממשלה הנוכחית היא שגורמת ליותר יהודים להתרחק. ממדאני מבחינתי הוא מבחן: אם הוא יעמוד בהבטחה שלו לשמור על ביטחון הקהילה היהודית, זה יוכיח שאפשר לבקר את ישראל ולתמוך ביהודים באותה נשימה."

https://www.ynet.co.il/news/article/ry8xml9aee

אם ביהודים קל וחומר בישראלים היורדים אחזה שלהבת שנאת ישראל. אנחנו בבעייה.

 

גברת שולץ מסרבת להתגייס

"שמי דניאל שולץ, אני בת 19, וגדלתי בבית ליברלי בתל אביב. ביום ראשון אכנס לכלא הצבאי בשל סירובי להתגייס..." כותבת אותה בעלת החינוך "הליברלי" ומסבירה:

"מדינת ישראל, והרעיון הציוני שעליו היא הוקמה הם ביטוי של לאומניות אכזרית. כל מוסדותיה, מצה"ל ועד רשות הטבע והגנים נגועים ברצחנות ומעוצבים כדי להשמיד ולגרש את העם הפלסטיני. מקורו של הנגע הזה הוא לא ברצח העם בעזה, אלא ב-77 שנות כיבוש ואפרטהייד ובאידיאולוגיה שמובילה אותם. לחברה הישראלית אין סיכוי להחלים כל עוד הציונות היא חלק בלתי נפרד ממנה."

https://x.com/yonawallach6/status/1981322073814286432

כמובן שגברת שולץ כתבה את דבריה גם באנגלית כדי להתנאות בעצמה לפני שונאי ישראל בעולם, והיא כן זוכה לתמיכה שם.

https://x.com/DanielSchultz6/status/1981351366317449321?t=pk5OZgiYh0ue7mOkuAjyAg&s=03

את גברת שולץ לא מעניינת כלל הסתירה בדבריה. איך החברה הישראלית תחלים בלי ציונות בזמן שבלי ציונות אין חברה ישראלית אלא  רק חברה ערבית-מוסלמית?

גברת דניאלה שולץ, את מתנאה כאשת מוסר, שהמוסר שלה הוא ללכת צאן לטבח, וגורלך וגורל אימך הוא להיאנס להירצח ולהישרף כוויוויאן סילבר שנשארו לה רק השיניים. האם זה ה"מוסר" הליברלי שחונכת לו על ידי הורייך?

גברת שולץ, כשקוראים את דבריך אי אפשר שלא להיזכר בסטאלג הידוע "הייתי כלבתו של קולונל שולץ..."

גברת דניאלה שולץ, בתמיכתך בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי הוכחת כי אינך ליברלית, אלא פשיסטית.

זה כמובן לא יעזור לך כמו שלא עזר ליהודי מקס נאומן שתמך בהיטלר. כי החמאס ואש"פ מחויבים לרצוח אותך כיהודייה על פי דברי מוחמד.

https://youtu.be/__6iZlzwcF8?si=aFCwLs6GPwswlh12

הבעייה שגבירות "צדיקות" בעיני עצמן מסוגה של גברת שולץ, נעשות גיבורות תרבות בחוגים מסוימים.

 

השלום כאוטופיה בין מארק גופין לישעיהו הנביא

"עמים רבים רצחו זה את זה במשך מאות שנים והיום לא מבינים למה. אתם לא שונים"

פרופ' מרק גופין, מתנאה כרב וכמומחה עולמי בהשכנת שלום. גופין, בן 68, נשוי ואב לשלושה, הוא חוקר תהליכי שלום ומנהל המרכז לדתות העולם, דיפלומטיה ויישוב סכסוכים באוניברסיטת ג'ורג' מייסון בווירג'יניה. הוא חיבר שמונה ספרים על יישוב סכסוכים והשכנת שלום, מהם שלושה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני (כולם פורסמו בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד). הוא פעל בין היתר באיראן, סוריה, אפגניסטן, בוסניה, צפון אירלנד וטורקיה וייעץ לפורום הכלכלי העולמי, משרד החוץ האמריקאי ומוסדות רבים ברחבי העולם.

"ב-7 באוקטובר," הוא אומר, "יזמה קבוצה מוסלמית פונדמנטליסטית טבח מפלצתי. התגובה לטבח היתה קטלנית להחריד – ומאחוריה עמדו במידה רבה כוחות יהודיים משיחיים. ברוב המלחמות לאורך ההיסטוריה שיחקו דתות תפקיד דומה. אבל גופין משוכנע שאסור לוותר על הדת בדרך להשכנת שלום. העמדה הזאת היא הסיבה שהוא כמעט אינו מוכר בישראל למרות פעילותו רבת השנים כאן. בימין התנגדו לעמדותיו היוניות, בשמאל התנכרו להצעתו לשלב את הדת בתהליך השלום.

גופין רואה בהסכם אוסלו "טרגדיה". אחד מהגורמים שהובילו לפיו לכישלון הוא התבססות התהליך על ברית שבה היו מעורבים רק החילונים – בישראל ובפלסטין. גופין מפריד בין ההיבט הממסדי של הדת לזה האישי. "דת מאורגנת היא מבנה כוח חילוני לגמרי, במובן המרקסיסטי," הוא אומר. "אבל דת היא גם מסורת, טקסים. החלקים בדת שהופכים ללוחמניים הם כמעט תמיד אלה הממוסדים."

בכל מקום בעולם שבו הושכן שלום, ממשיך גופין, הקהילות הדתיות והמסורת הדתית היו חלק מהתהליך. "כך זה היה בגואטמלה, בפיליפינים, בדרום אפריקה, בקולומביה, בסרי לנקה. אפילו הסכם השלום בין גרמניה וצרפת אחרי מלחמת העולם השנייה, שנחשב לתוצאה של כניעה, היה בעל היבטים מוסריים ורוחניים קריטיים, ולא רק מדיניים."

 גופין מספר כי במהלך אותו משא ומתן נדרשו הצדדים לעבור טרנספורמציה מוסרית – בווידוי, בחרטה, בסליחה – כתנאי מקדים לבניית אמון. "כל צד הוזמן לבטא את כאבו, את אשמתו, את טינתו – ולהקשיב לצד השני. התהליך נעשה בקבוצות קטנות, אנשים מול אנשים, והעמדה היתה שעל כל צד לשנות את עצמו, כדי שתהיה אפשרות לשנות את היחסים."

התהליך בין גרמניה וצרפת לא הסתיים עם חתימת ההסכם בין המדינות, ונמשך בעוד עשרות שנים של דיאלוג. ואכן, מבחינת גופין היעד הסופי אינו הסכם, אלא השגת מה שהוא קורא לו "שלום עמוק." "יש הסכמי שלום שאינם ניתנים למשא ומתן, שהם בלתי הפיכים," הוא מסביר. "גרמניה וצרפת זו דוגמה טובה. אלה שתי מדינות שלאורך 1,000 שנים נלחמו זו בזו כמעט ללא הרף והיום אי אפשר לדמיין מלחמה ביניהן.

"כרגע הדבר הכי חשוב הוא לבנות קשרים בין פלסטינים וישראלים. לבנות חברויות, קשרים חוצי-קבוצות עם הפלסטינים שקרובים אליך. אפילו בחיפה, בנצרת, בירושלים. לבנות קשר אחד כל פעם, עם לב שהוא אמנם שבור, שאין בו אמון, שחושד – אבל שהוא גם פתוח, הוא גם מכבד."

גופין מכיר לא מעט יהודים וערבים בישראל שעשו בדיוק את זה. הוא אף כתב ספר על פעילי שלום יהודים וערבים כשבשיחה עולה שמה של ויויאן סילבר, קולו נשבר. "היא הקדישה עשרות שנים מחייה לבניית גשרים בין עזתים וישראלים, והגופה שלה זוהתה אחרי שבועות. היו עוד מאות, אולי אלפי אנשים כמו ויויאן, שבנו גשרים קטנים. עכשיו הם הרוסים, והאנשים מדוכאים כי הם מרגישים שכל עבודתם ירדה לטמיון. אבל ההיסטוריה לא לינארית, יש עליות וירידות, ואם ממשיכים לעבוד על רעיונות מופרעים כמו שלום או חירות או זכויות אדם – הם יכולים להתממש.

"אני משוכנע שהשלום אפשרי, כי אנחנו רואים שוב ושוב שציביליזציות שרצחו זו את זו לאורך מאות שנים הן היום כל כך קרובות שקשה להבין על מה נלחמו. אין שום סיבה לחשוב שיהודים ומוסלמים הם שונים. מה שהכי מפריע לגורמים הקיצוניים הם הקשרים בין הקבוצות. ככה זה בכל מקום. לכן חמאס פגע באנשים בקיבוצים שניסו לייצר גשרים – הם היו האיום הכי גדול על התפיסה שלו של חליפות איסלאמית טהורה. יש גם מקבילה יהודית, תפיסה שלפיה ביטחון יושג רק אם כל הערבים יגורשו או ייהרגו. אבל הפילוסופיה הזאת מוכרעת שוב ושוב לאורך ההיסטוריה על ידי דו-קיום.

"אפילו אברהם עשה הסכם עם הפלשתים," מזכיר גופין. "בעצמי קצת הופתעתי כשקראתי את זה לא מזמן בספר בראשית, אבל זה שם, הוא חתם על הסכם צבאי וכלכלי עם אבימלך ועם שר צבאו פִיכֹל. ואז, ככה כתוב, אתה יכול לבדוק, הוא עבר לגור בארץ פלשתים, בעזה, למשך 'ימים רבים'. ההסכם החזיק."

(גדעון לב, "מארק גופין, בניית שלום משלבת תקווה, דמיון והתמקדות בעתיד. זה אזור לגמרי אחר במוח מזה שמעורב במאבק", "אל-ארצ'" 22.10.25).

https://www.haaretz.co.il/magazine/2025-10-22/ty-article-magazine/.highlight/0000019a-0c55-d77b-a3ff-2ff5ae1d0000

אז תורת השלום האוטופית של פרופ' מרק גופין, כל כך יפה שהיא מאפשרת לו להתפרנס בכבוד ממנה ולממן לו מסעות טיול בכל העולם. כמובן שההשוואות ההיסטוריות שלו מופרכות. אפילו בשיא השנאה בין הצרפתים לגרמנים אף צד לא חשב להשמיד את הצד השני כמו שהערבים אומרים שיש לעשות ליהודים בריש גלי.

בדבר אחד הוא צודק רצוי לעודד שיחות בין ערבים ויהודים, ובלבד שהשיחות יובילו להתנגד לגזענות. בעוד שיש בצד הישראלי פעילי שלום רבים שאינם גזענים, למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען  הרואה בדברי מוחמד (המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם ע"פ דברי מוחמד יש לרצוח את כל היהודים בעולם כתנאי לגאולה גזענות ולא מופת מוסרי.

וזה כולל למשל לא רק את ערביי הדו-קיום של גבעת חביבה, אלא, גם את שדרני הטלוויזיה  הערבים-מוסלמים בישראל המטיפים נגד גזענות וגזענים בעצמם.

הנה ראו:

מוחמד מג'אדלה

https://x.com/naaman_c/status/1981733666771374405?t=eRuGZbbPj4tQE4UogX8Ueg&s=03

לוסי אהריש:

https://x.com/naaman_c/status/1975929084128747983?t=MUZgTbQw5YQz2CzovGtPTA&s=03

סולימן מסוודה:

https://x.com/SuleimanMas1/status/1981380499600736335

נמליץ לפרופסור מארק גופין להתחיל בשיחות איתם.

הערה אחרונה: מוזר מאוד שפרופ' מרק גופין, המתנאה בעצמו כרב שקיבל הסמכה מהרב ד"ר יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, מדבר על ההסכם בין אברהם לאבימלך הפלישתי, אינו מכיר את החזון האוטופי (הריאלי) של השלום של ישעיהו הנביא האומר מהו התנאי לאותו שלום נצחי. קראו אותו ישעיה פרק י"א פסוק 14.

 

ערבי-מוסלמי-ציוני

מסתבר שבכל זאת נמצא ערבי-מוסלמי-ציוני, ואפילו לא להאמין חבר "האחים המוסלמים" התנועה האיסלמית.

חברת הכנסת מירב כהן ממפלגת "יש עתיד" חושפת מידע מדהים. מנצור עבאס, היא אומרת הוא ציוני.

https://www.i24news.tv/he/news/news/local/artc-85640d4e-7

למנצור עבאס יש מזל שאף ערבי לא לוקח ברצינות את אווילותה של מירב כהן, שלולי כן כבר היו מחסלים אותו כציוני בוגד.

מסתבר שמירב כהן עולה עוד על רבהּ – יאיר למפל-לפיד.

נעמן כהן

 

* * *

אהוד בן עזר

יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

שירים 1995-1955

אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ, 2005


שער שני: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

 

א. פתיחה

 

אבל הוא אהב את תבשיליה

 

וְכָל הָעֶרֶב נָדַף בַּבַּיִת רֵיח רַע שֶׁל נַרְקִיסִים.

אִמְּךָ יָשְׁבָה נִכְלֶמֶת. אֲכַלְתֶּם אֹכֶל זָר, אֲשֶׁר בִּשְּׁלוֹ

טַבָּח שֶׁל אָבִיךָ הַחוֹרֵג. בִּמְקוֹם אוֹפֶלְיָה בָּאוּ מַנְיָה

וְדוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי מִפּוֹלִין. הַדָּגִים-הַמְּמֻלָּאִים הָיוּ שְׁחֹרִים.

הַמָּרָק חָרִיף מִדַּי. הַבָּשָׂר זוֹל וְגָרוּעַ, גַּם דּוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי

הִשְׁאִיר אֶת מַחֲצִיתוֹ. תַּבְשִׁיל כְּרוּבִית

שֶׁאִמְּךָ בְּמוֹ-יָדֶיהָ הֵכִינָה, שָׁכְחָה לְהַגִּישׁ.

אִלְמָלֵא אַתָּה, פּוֹלָנִית דִּבְּרוּ כָּל הָעֶרֶב.

לְדוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי הָיְתָה בַּת, יֶלִיזָבֶּטוּשְׁקָה,

שֶׁנִּסְפְּתָה בַּשּׁוֹאָה. בִּפְנֵי הַגְּבֶרֶת דּוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי

אִמְּךָ הֶעֱמִידָה פָּנִים שֶׁהָאֹכֶל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ.

אָבִיךָ הָיָה אִישׁ קָשֶׁה, עָנִי וּצְמֵא-דַּעַת. לֹא לִקְּקָה אֶצְלוֹ דְּבַשׁ

וְקִצְּרָה אֶת יָמָיו. אֲבָל הוּא אָהַב אֶת תַּבְשִׁילֶיהָ.

אַתָּה הָיִיתָ בֵּן רַע כִּי לֹא עָדַרְתָּ אֶת הָעֵצִים בֶּחָצֵר.

עַתָּה יֵשׁ לָהּ בַּעַל חָדָשׁ. אִיש עָשִׁיר אֲשֶׁר טֶרֶם

שִׁנָּה אֶת צַוָּאָתוֹ לְטוֹבָתָהּ. עוֹדֵר אֶת

הָעֵצִים בֶּחָצֵר וּמְחַשֵּׁב כָּל פְּרוּטָה. אֲבָל

לֹא אוֹהֵב אֶת תַּבְשִׁילֶיהָ.

ינואר 1973

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* חוה ליבוביץ: אהוד יקר שבת שלום. מה צורמת תיבת התהודה החדגונית של אורי הייטנר בחיבתו היתרה לצמד המילים "מר מחדל". לא יקרה ולו פעם אחת שטורו "צרור הערות" במכתב העיתי יניח לקוראיו ויימנע מהם הלעטה עד להקיא בהערתו החוזרת "מר מחדל".

והנה גם בגיליון זה 2100 הוא מקדיש הערה בסגנון שיר ילדים "מי נשאר"?  הלך אלוף פיקוד הלך ראש שב"כ הלך רמטכ"ל הלך שר בטחון ומי נשאר? ניחשתם נכון. "מר מחדל", מי שמפעל חייו [מדיניותו הביטחונית הביזיונית שקרסה] היה מחדל 7 לאוקטובר. [ הערתי שלי! ולא של הייטנר – בדיעבד  אמנם אך לא פחות חמור מכך].

רק שחוכמת הבדיעבד של אורי הייטנר מזדקרת שבעתיים לנוכח העובדה שאין חדש תחת השמש, וממנה הוא מעדיף להתעלם. מבחינתו יש רק צד אחד למטבע והוא ביבי הפייסן המתמכר לשקט, המבליג, המכיל הצ'יימברלני – ואילו צידו השני של המטבע – יוק! לא קיים.

הוא איננו שואל את עצמו ולו לרגע האם החברה הישראלית היתה מעוניינת במלחמה? האם היתה מוכנה להקריב את ילדיה על מזבח מלחמת התשה בעזה?  האם היתה נענית ברצון לקריאת ביבי אחריי!  על כל ירי טילים, בלונים וכל התגרות כזו או אחרת? האם העולם היה מכיל ומבליג ולא נוקט באמברגו על כל תקיפה לוחמנית ישראלית?

ברצוני לצטט מתוך מאמר בתרבות וספרות 3.10.25 "מעמידים פנים שאינם רואים את האותות" מאת דינה פורת ,שאולי יצנן במעט את להיטותו של אורי הייטנר להטיח האשמות ב"מר מחדל" מדי שבוע. ונבין אולי שנתניהו איננו מולידו של ברירת המחדל כפי שטוען ללא הרף אורי הייטנר, אלא  המחדל  מוטבע בתוכנו.

במאמר מביאה דינה פורת עימות בין אבא קובנר לאלי ויזל זוכה פרס נובל. שורש העימות הוא לעגו של אבא קובנר לויזל, שטען בראיון שנתן בביתו בניו יורק שיהודי עירו לא ידעו מה יהיה גורלם במקום שאליו הם נשלחים.

על כך כותב קובנר בשירו "דין ודברים", הרי היו אותות אזהרה. אך דרך היהודים היא "לדחות כסברות  /  כל דבר שמכאיב"  כאילו האותות לא נראו בזמן... והוא מכנה את הסופר ויזל "סומא מרצון." המאמר אמנם עוסק בהתנהגות ובתגובת היהודים [רומניה והונגריה] בשואה לידיעות שרחשו סביבם, אבל משהו ממנו מאפשר גם ללמוד על התנהגותנו ותגובתנו למתרחש בעזה בזמננו.

וכך כותבת פרופ' דינה פורת:  שאלה מרכזית שהעלה ויזל בראיון מהווה מפתח להבנת תגובות היהודים בשואה, שאלת ההבדל בין ידיעת המצב לבין הפנמתו. או כפי שהגדיר אותה פרופ' יהודה באואר שאלת ההבדל בין ידיעה ומודעות. בקובץ השירים "דין ודברים" אבא קובנר איננו מסתיר את הזעם והכאב על התעלמות לאורך שנים לא רק  של בני עירו של ויזל מאותות האזהרה, אלא "על דרכם של יהודים בכלל לדחות כסברה כל דבר שמכאיב / מעמידים פנים שהאותות לא נראו למועד..."

זאת ועוד, ד"ר עירית אמינוף כותבת בזעזוע ובשפה אינטלגנטית [בניגוד לשפתה המתיילדת אך כנה  של איה כורם שאורי הייטנר כה התרגש מעוצמות רגשותיה] על הבושה שהיא חשה מהתנהגות נבחרי הציבור והממשלה בכנסת ישראל, שנמנעו מלהזמין את נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית ואת היועמ"שית גלי בהרב מיארה, סמלי שלטון ללא ספק, למעמד החגיגי [הלא רשמי] ונרגש של נוכחות טראמפ בכנסת.

 היא משוכנעת שבקידומם לתפקיד רם המעלה לא נפל דופי ועצם היותם בתפקיד מעיד על היותם ראויים ופועלים ללא דופי. אשרי המאמין! בנוסף מנסה ד"ר אמינוף לשכנע באיזה תחושה קולקטיבית מוסרית קטגורית חפה מכל נטיות לב פוליטיות מפלגתיות שמאל או ימין ולו רק בשל היותה נציגת  אזרחים ישראלים רבים ונאמנים שכמוה בטוחים שכבוד המעוז האחרון משותף לכולם והוא מעל לקטנוניות צרה ומימוש שנאות וקנאה שלשמן לדעתה נבחרו אותם נציגי ציבור שאותם היא מוקיעה בשאט נפש [גם פוליטית למרות דבריה] ומתביישת כאזרחית!  במילה אחת הלכה ה"ממלכתיות".  

אכן מילים נוקבות וגם מכאיבות אלא שמה לעשות כאשר קראתי את מאמרה חשתי נאיביות  מוחלטת מצידה. ואפילו תרעומת מכך שהיא מטילה אחריות להרס הממלכתיות [שנרמסה מזמן לצערנו] רק על צד אחד. ומה עם הצד השני? האם הצד השני של נבחרי הצבור בכנסת ואזרחים ישראלים של צד מסויים במפה הפוליטית, אינם רואים עצמם כ-הנציגים בה"א הידיעה של העם הישראלי האותנטי ומדברים בשמו?

צר לי לומר לד"ר אמינוף – הממלכתיות היום היא אסקופה נדרסת של שני הצדדים. ועל כן הבושה הלכה מזמן. המאמר שלך פשוט נאיבי.

 

 

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2184 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!

אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.

*

קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:

https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz

*

את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!

רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים נהדרים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,187 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

בקובץ גדול אחד של גיליונות 1-29, 2022-2024.

עד כה נשלחו עם הופעתם קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל