_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מספר הזכרונות

מנדלי מוכר-ספרים

לתוכן הענינים

 

I

גם בזקנותי עדיין רשומו של אותו יום הששי, שבימי ילדותי, משתמר אצלי בזכרוני.  כל יום ששי בשבת בכלל יום של קורת-רוח הוא אצלי מקטנותי ועד עתה.  לאחר שנתפטרתי בעצם יום זה מבית רבי, שהייתי חבוש שם כל ימות השבוע מבוקר עד ערב, מופרש מן הישוב, ונעשיתי חפשי מתלמודי, הייתי מרגיש אותה שעה, מה שהרגיש ודאי האדם,  שהיה לנפש חיה בששי למעשה בראשית, כשעמד על רגליו וראה פתאם עולם מלא ונהיר לפניו.  ודאי היה משתולל ומתהפך שבע פעמים, כשם שנתהפּכתי אני וחברי המתהוללים, וקם ורוקד כמו עגל מתוך רוב שמחה –  אבל אותו יום הששי, שהכתוב מדבר כאן עליו, עוד דבר של טעם נמצא בו, שקובע לו מקום לעצמו לפני-ולפנים בתוך נפשי.

הבוקר היה אותו יום הששי טוב ונעים, כאחד מאלה המצויים פעמים בחודש האביב, האהוב ונחמד לבריות.   זהרורי חמה, זיותנים וצהובים, היו בוקעים דרך סדקי התריסין לתוך חדר-משכבי, מטפסים על ראשי, מסכסכים את עיני, מתרפקים על הכתלים ואינם מניחים לי לנוח על משכבי.  והריני משכים ויורד מעל המטה ומתלבש, נוטל צידה לדרך ומקלי בידי, פוסע בחשאי על ראשי אצבעות רגלי, שלא להעיר את אשתי משנתה, ויוצא והולך לטייל, כדרכי בשׂדה.

אני באותם הימים שרוי בנחת.  דאגת פרנסתי ופרנסת אנשי ביתי אין לי.  הרחמן יפרנסנו בכבוד על שלחן חותני –  וטוב לי.  רך בשנים הלא אני;  ללמוד תורה הלא שקוד אני;  עשׂוֹת ספרים הלא יכול אני;  ושירים אארוג אני;  ובכן –  חשקה נפשי בתולדה היפה-פיה ובאהבתה אשגה תמיד, מהלך אחריה בערבה ובנאות-דשא, בשדות ויערים –  הטיול זהו משׂוֹשׂי וחיי רוחי!

מסופקני, אם בשעה שהסיר נח את מכסה התבה וראה והנה חרבוּ פני האדמה –  אם הוא היה רוקד בשעתו כך, כשם שהייתי אני רוקד בשמחה בשעתי, מדלג על יתדות דרכים, מקפץ על מרצפת אבנים מחודדות, שהתחילו מבצבצות ועולות מבצאות וּגבאים גדולים, הנעשים על-ידי הפשרת שלגים בפרוס הפסח, שנשתבחה בהם כסלון העיר הגדולה.

הנה זה נתעוררה כסלון!  נשיה קמו כעלות-השחר לאפות החלה לשבת.  הנשים – כפּות של צמר בראשיהן ואינן מלובשות עדיין כהוגן, רצות רצוא ושוב, זעיר שם זעיר שם, ברחוב, עם כלים שאולים אשה משכנתה – זו במרדא, במגרפת ובכברה, וזו בכד, בקדרה, במחבת ובאילפס, ושולחות אשה לאחותה מרחוק משלחת דברים רעים, רכילות משל ושנינה, בגניחה ויבוב ונאקה, בצפצוף ונהימה, בנזיפה ובגרגור בגרון, בתרועה ובקול שופר מרוסק וצרוד.  לקראת טעקלה, גוֹיה דמתא, בעלות-בית זריזות יוצאות, וכל אחת ואחת מתאמצת להטותה אצלה עם כדי מים שעל שכמה, וכולן במר צועקות: הוי סוס!  סוסו של רבי ליב שואב-מימינו אסון קרהו!  והקולנית שבהן קולה עולה על כולנה – כועסת ואומרת: אי לך סוס, מכל ימות החול הנייא לו להתנבל ערב-שבת, ביום זה!  מאחד המקומות חריכת רגלי עגל ושל עופות מרוטים עולה, וזרם של שופכין יורד ברעש מעל גזוזטרא אחת לרשות-הרבים.  העשן מארובות מתמר ועולה, ומן הבתים קול כתישה וקציצה נשמע, קול בוּכנא וקול עֱלִי במכתש, והקופיץ אץ, קוצץ ומקצץ על טבלא.  הקציעה והזנגביל לקוגי"ל, גם חלת-שבת החמה, המשוחה בחלמון וקצח על פניה – נתנו ריח.  הצלי והרוטב לטיבול והדגים המפולפלים מבעבעים בעדנא דריתחא, מפרכסים ומרננים – אלה בקדרה ואלה באילפס, וריחם הטוב נודף והולך.

נעניתי לה לכסלון על מראה, קול וריח – כל טוּבה-זו, שהעבירה על פני, והייתי נהנה מאד ביציאתי ממנה.

מרחוק, בעיבורה של עיר, נראה לי הסרחון – זו בריכת כסלון הידועה בעולם, ונשאה חן בעיני.  לא כשהיא בעיר פניה כאן.  בעיר – הבתים מטילים בה זוהמא, וכל מיני טינופת בתוכם יטנפוה עד שאין לה די מים להתרחץ מצואתה, וכאן הרי היא בריה חדשה – מימיה מרובים, זכים, צלולים ובהירים, והיא מתרחצת וטהורה, ופניה כאספקלריא מאירה, עוטה מעיל-תכלת כזוהר הרקיע, משובץ זהב עם נקודות כסף מבהיקות מנוגה שמש.  היא הולכת לאט בעמק כמטרוניתא, והרים, מצמיחים ירק עשב מזה ומזה, ישאו שלום לה עם ראשי בשׂמים.  האילנות מרחוק מנענעים לה בראשם, ומבין עפאים בעלי-כנף יתרועעו, ותשואת חן-חן לה!

ומיד נתערטלתי, קפצתי – ונשתקעתי בה כולי בפישוט ידים ורגלים.

מזורז וטוב-לב עליתי מן הרחצה לראש "ההר הירוק" – ודוממתי!...  רבונו-של-עולם, מה הרעישתני היקיצה לחיים חדשים שם בכל המונה ושאונה, ומי יספרנה!  אדמה זו, חומר גס לכאורה, רוחות רעות, זיקין וזועות, שלג וקור הלא תמול היו הולכים וסוערים בה ומשליכים קרחם בזעף, ומאין לה, לעניה סוערה ושוממה זו, הנצנים האלה – דשאים ועשבים, ציצים ופרחים ושאר מיני ירקות משונים בדמותם ובצביונם ובגווניהם?  השדות מסביב יעטפו בר, החטה והשעורה ושבולת-שועל עדיין רכות, עוד לא עשו שבלים, דשאוּ גבעות, וכרים לבשו עשב.  הגנים מתכסים ירקות וזרוּעים יצמיחו – הצנון והלפת שרשם במעמקי אדמה, והשומים והבצלים מעיזים ועומדים על ערוגותם בפישוט טרפי-צמחם כמכנסים ירקרקים נגד השמש.  פרחי-שדה רעננים וזיותנים וטל-ילדותם עדיין על ראשם, צומחים צבורים-צבורים בין עשבים, צוהלים זה לזה, מתעלמים ומתראים ומשׂחקים, זו שחוק-הגניזה להם, כילדים.  ואילן בודד לו באמצע הניר עומד ומלבלב שם יחידי בפני עצמו.  וזה יער צומח עצים לעומתו, הגדול מאחיו בכל שׂיח השדה והמתכסה בשׂלמת-עלים חדשה, בגאה ובגאון ירים ראש.  ואת כל-אלה האדמה, אֵם אחת זו, הולידה והצמיחה!  היא חולצת שַׁד לכל אחד ואחד מבניה, מטעימתו טעם מיוחד ומריחתו ריח מיוחד.  היא טוה ואורגת, רוקמת וסורגת ומוציאה לעולם את צאצאיה מלובשים, כל אחד ואחד הדור בלבושו, במראיתו וגוונו כראוי לו – והנה שמחה וששון, אהבה וריעות, צמחה וגידול ושירת-דודים – זמן נשואין, הלולי וחינגי לבריותיו של הקדוש-ברוך-הוא!  מצייץ הצרצור והחגב מרקד, מזמזם הזבוב ו"פרת משה-רבנו" קופצת.  וזה הילק לבוש קאפוטה חדשה ירוקה זוחל והולך במתינות כמחותן, וצפורת-כרמים, המחותנת הכבודה, עם רעותיה טובות-מראה ומקושטות בעדי עדיים, סובב-סובב שטוֹת ומשוטטות.  הנמלה החרוצה חוגרת בעוז מתניה ומפליאה לעשות לעיני כל הקהל מסתבלת בקש גדול הרבה ממנה ועולה על חציר דק ומתנדנד.  ודבורה הגרגרנית אף היא על יום-טוב באה, נותנת בכוס-שושן עיניה – מוצצת ושותה לרויה.

  לחיים, דבורה יפתי!  לחיים, כל החבורה, המשפחה הנכבדה, רברביא עם זעיריא, בני הבריאה כולכם, המסובים כאן!  הלא קרוב אני לכם וששי-בחמישי אני עמכם, אל אחד בראנו, ממקור חיים אחד נשתה אני ואתם, ובאביב שמחתכם ישמח לבי גם אני!

הדברים האלה נתמלטו מפי שלא במתכוון, ומשתכר מתוך רוב עידון נשתטחתי מלוא קומתי על פני דשא וערבה לי מנוחתי מאד.

קול צעדה העירני פתאם מהרהורי לבי הנעימים, ומיד ראיתי והנה כלב שם מנגדי, ואת הכלב שנאתי, עסקיו רעים.  נתרחקתי ממנו כמלוא עיני ובררתי לי מקום יפה תחת עץ רענן, ומשם נראה לי השדה מסביב.  לא עברה שעה קלה וכלב שני בא;  עוד מעט ובא גם השלישי, ואחריו גם הרביעי, החמישי – עדת כלבים רבים.  והכלבים מתגוררים והולכים מתוך העיר כל אחד בפני עצמו הליכה חשאית בנדנוד ופיק-שוֹקים, מופשלי-זנב, תלויי-לשון ופנים כבושים בקרקע, כאלו שיח ושיג להם ואין להם בעולמם אלא דבר זה בלבד, שהם עסוקים בו אותה שעה. ומהו? שמא טיול סתם הוא? – אבל כלבים עירונים, כידוע, אין דעתם פנויה לטייל בשדה טיול גרידא לבטלה, וכל-שכן עכשו, ביום הששי, יום חטיפה ושלילה לכלבים ממה שהיהודים טורחים ומכינים...  ושמא מיטינג, אסיפה רבה, היום לכלבים ולעיין בצרכיהם נאספו ובאו? – אם-כן, הרי היו נובחים ומורטים איש את אחיו משׂער ראשם, כדרך העולם, ולא היו יושבים שם מנגד סמוכים על רגליהם הקדומות, שותקים ומלקקים כבטלנים דלים, מלחכי-פינכא הללו, שמתחככים ויושבים וממתינים לסעודת-נשואין, שנמשך זמנה בשעה מאוחרת בלילה... אבל אין מקשין על כלבים – אמרתי בלבי, מצדד ראשי, שלא להסתכל בהם ובהמונם.

בחזירתי לביתי הייתי מהלך אצל היער בשביל צר על פני מגרש גדול מכוסה ירק עשב, כולו כטפיט של משי מסורג בטורים-טורים של עצים רכים עדיין באבּם ובשיחים סבוכים ומקלעות ציצים דשנים ורעננים.  רוח קדים מנשבת בבוקר השכּם ומביאה מרחוק ומקרוב ריח שדה וזמרת כנף-רננים משיבי נפש.  פי נפתח שלא מדעתי ונגינות "שיר-השירים" מאליו ינגן בטעם ובנעימה כקורא בבית-הכנסת בחג הפסח.  ועד שאני הולך הלוך ונגן ומפסיק ועומד לפרקים לקטוף פרח שם, פרח שם, ולשׂים אותו באגודת פרחים עמי –  והנה תמונה לנגד עיני, כמין חבית נראה לי מרחוק בשדה.

כשהייתי מסמיך עצמי ובא, זו החבית משתנית ונעשית כגוף של חי.  הריני מסמיך עצמי יותר – ונראו לי רגלים פשוטות.  אני בא ומגיע למקומו – והנה  סוס משתטח לפני.  כרסו כנאד נפוח, והצלעות בקושי מתנענעות.  אני מזעזעו במקלי ואינו זע.  מעוררו – ואינו מתעורר.  אמרתי, ודאי יצאה רוחו,  זו נבלתו. אמנם טעיתי! עוד רוחו בו, ורגל אחת מפרכסת.  הוא מתנפנף מעט על צדו בכל מאמצי-כח, מרים ראשו ומאריך גרגרתו הצנומה והכחושה, ושתי עינים דולפות ומלופלפות מביטות בי הבטה מרה זו, שנגעה עד נפשי וכובלתני למקומי.  נסתכלתי בו והכרתיו – זהו סוסו של רבי ליב שואב-המים!

אמת, כל יציר כפיו של הקדוש-ברוך-הוא כשהוא גוסס ומצטער מצוה לרחם עליו, קל-וחומר סוסו של רבי ליב, שטרח שנים הרבה בשביל אנשי העיר לספּק להם מים מן הנהר.  ועבודה זו קשה היא מאד מאד.  סרחון הבריכה, כידוע, אינה ותרנית כל כך על מימיה, והיא, כדאמרי אינשי, פרה סוררה שאינה חולבת בשופי ובעין יפה, ובימות-החמה, בשעת שרב ויבושת, דדיה צומקים לגמרי ונעשית בהמה פסקנית.  בעמל ויגיעה עלה לו לסוס ביש-גדא זה להסיע את העגלה, ואת החבית המלאה עליה, מן הרקק התמידי שבשפת הבריכה ולהעלותן במעלה העיר לראש ההר, היה עולה בו בעקיפת שתי-וערב – פוסע לפניו ומצדד ופוסע לצדדיו, גונח ומזיע, כופף ראשו וכורע בפיקוק כל החוליות שבשדרה.  אבל חוץ ממה שיש לרחם עליו משום מצוה של צער בעלי-החיים ומשום "פתח פיך לאלם" לדבּר משפטים עם העולם על מנהגו האכזרי, שנוהג לא בצדק ויושר בסוס זה בן-עוני, משרתו הנאמן, שעבד אותו כל ימי חייו באמונה, ועכשו ככלות כחו השליכוֹ מלפניו והוא מוטל בשדה כפגר מובס – חוץ מזה עוד דבר-מה נמצא בו, שפגע פתאם כחץ בלבי ונתעוררתי עליו באהבה, בחסד וברחמים.  ושלא מדעת בבירור מה הדבר, על-מה ולמה, עמדתי משומם, נרעש ונדהם מאד.

הכלבים הריחו את המת, ונראה, שבשביל כך נאספו ובאו, בשביל שקוו לקבלת שׂכר ומנה יפה.

הסוס מוטל בשדה מטורף וכמעט אין רוח חיים באפּיו, והכלבים הולכים אצלו הלוך וקרב.  זבובי-מות גדולים, ירוקים ונוצצים כעין נחושת קלל, פורחים סביביו כמלאכי-חבלה ועומדים על גבו המעוך וכתות, נושכים ומוצצים את דמו, והוא אינו מכשכש בזנבו ואינו מניעוֹ להבריחם מעליו.  ולאחר שעה קלה הוא מאמץ שארית כחו, מגביה גרגרתו והופך ראשו אלי ומסתכל בי בעצב ובתחנונים, גונח ומתאנח ומגרגר כגוסס, ועיניו עיני אדם.  הלמתני גניחתו כרעם והבטת עיניו דקרתני כחנית.  עתה הנה זה ידעתי, מה היה לי ומה כל צערי הגדול הזה – אוי, את צרת נפשי הסוס מזכירני היום! גניחתו – זו גניחת בני, ועיניו – עיני ילד שעשועים שלי, כבן שתי שנים, בשעת גסיסתו.  את אמו העצובה הרחיקו מעליו, שלא תראה במות הילד מחמד עינה.  צרה זו הלא היתה קשה לה מנשוא.  ואני בלבדי נשארתי אצל עריסתו של בני.  לאחר שהיה הוזה שוכב  בטירוף-הדעת, נתעורר, נאנח וגרגר בגרונו, מניע שפתיו, מנדנד אילך ואילך את ראשו ומחפש בעיניו.  כשראה אותי, את אביו, עומד מר בחמת רוחו ופורשׂ כפיו, העמיד עיניו עלי והסתכל בצער גדול, ונשמע בו כקורא תגר על העולם כולו בהשׂכּל ודעת, מה שתינוק בריא כגילו לא יוכל לדבּר ולא יבין את זאת.  לא תינוק, לא נער קטן. אלא נשמת האדם דבּרה בו!  קטן וגדול, נער וזקן, רוח אחד לכל...

צעק לבו לי:

"אוי, אוי לי מיוצרי!  למה עשיתני, רבונו-של-עולם, אם לעפר תשיבני?  ואם נבראתי, למה לא מותתני מרחם – ולא הוכחתי עתה ביסורים וחליים רעים?  יסורים וחבלי לידה בשעה שבאים לעולם, ויסורים וחבלי מות בשעת יציאה מן העולם – למה הם? וזה הגלגל החוזר – החיים והמות, לידה וקבורה, בנין וסתירה:  "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר", כל "הנה כחומר" בידך, יוצר, על מה הוא ולמה?... אוי, אבי – אלי קורא הילד, בהתחננו לי   בעיניו – גדול הכאב... הכאב גדול מאד!..."

– אי לו לאב – בוכה נפשי בי ואומרת – אך לצרה אב אני ואתה בני.  אך לראות עמל ויגון אני ילדתיך! והרי הדבר דומה לרוזן בעל נכסים והקרתנים עבדיו, הפגנים שלו.  לשעבר היה הרוזן משתעבד בהם שעבוד גוף ונפש, הן למות והן לעונשין ולאסורין כרצונו.  היה מפריד בני בית אחד ומשפחה אחת ומוכרם כצאן לסוחרים במדינות שונות.  אין אב, אין אם ואין בנים ובנות – כולם אינם ברשותם, כולם משועבדים, מצוּוים ועושים רצון קונם.

אוי לי, סוס אומלל, ממראה פניך החולנים, מהבטת עיניך ובטויה הנורא!  הבטה אחת וביטוי אחד ומראה אחד כהללו של בני האומלל בשעת מיתתו.  המות משוה קטן וגדול, אדם ובהמה.  ומה עוּבּר בתחלת ברייתו במעי אמו שוה בכל בעלי-חיים, ואין להבדיל ביניהם לא בתארם ובחיתוך איבריהם ולא במינם, כך שוים הם בסופם – כי מקרה בני-האדם ומקרה הבהמה מקרה אחד להם, כמוֹת זה כן מוֹת זה ורוח אחד לכל – אמר קהלת!

אהה, סוסי העלוב, הכרע הכרעתני – את עניי ואת צרות נפשי הנשכחות הזכרתני היום!...

הסוס חוזר ומניח וחובט ראשו לארץ, ואני מסתיר פני  בשתי ידים, לא מפני שלא לראות מר המות, אלא ביותר מפני זה, שלא לראות כמה שקר החן והבל היופי של התולדה, שנחשבה אצלי אותה שעה לאשה זקנה, בלה נאופים, שכוחלת ופוקסת, וכל תכשיטיה  מכף רגל ועד ראש אך קסם-שוא הם – הפאה פאה נכרית, השינים שינים תותבות והלסתות הכחולות – כחושות ונופלות.

כשנטלתי את כפי מעל פני ראיתי נבלת הסוס כנגדי.  כלבים הומים, חורצים לשונם ועומדים אצל הנבלה.  ובאותה שעה נשמע גם קול זמרה – שירת צפרים מבין העפאים, אף גילת ורנן, צמיחה ולבלוב, ששון ושמחה בשדה וביער מנגדי.

הניעותי ידי על כל אלה יחד ומהרתי והלכתי לדרכי, מניח את הכלבים להתעסק בנבלה!

 

II

אותו היום, שאני מדבר בו, אחד מימות החמה היפים היה, יום צח ונהיר.  השמים מלאים זיו וכלם תכלת.  וארצנו אף היא נאה ונעימה, עטופה עטיפת כלה ביום חתונתה, מתכסה בהינומה ירקרקה של ציצים ופרחים וחוט של חן משוך עליה.  למראית עין דומה הכל יש כאן – הוד והדר, ששון ושמחה, יום-טוב ומזל טוב! אף על פי כן עד עכשיו אי אפשר לי להזכיר אותו היום שלא להתאנח עליו במר נפשי.  דומה, שבגזרת המקום היה מוכן מוקדם, כאשה יפה וקנטרנית, להכאות רוחי ולהשׂביעני ממרורים.

לא עליכם עת צרה ותוכחה ונאצה כעין זו שבאותה שעה!  הימים ימי מלחמה לארצנו, מלחמה קשה עם אויב קשה במרחקי ארץ הקדם.  שתי הממלכות הנלחמות מאריות גברו.  שתיהן נלחמו בגבורה, מזו ומזו הרבה חללים נפלו, ודם רב , דם גבורים, נשפך כמים.  אותה שעה מן שמים עוד לא נלחמו הצפּלינים ואניות-אֵבה עדיין לא יקשו מתחת פני המים כבימינו;  אבל גם כלי-מות שבזמנם הספיקו להרוג ולאבד בני אדם הרבה ביום אחד, להחריב ערים ומדינות ולהפוך שׂדי חמד, גנות ופרדסים למדבר שממה.  שעת צער ורוגז היתה אותה שעה, גלו בנים מאבות ואבות גלו מבנים ויצאו לצבא למרחקי ארץ.

חתני, רופא אומן ורך בשנים, נקרא לעבודת המלכות, לעבוד בחיל הצבא ככל אחיו הרופאים בעלי אמנותו.  הוא מניח את מקומו, את בני ביתו ואת עסקי פרנסתו וגולה לארץ מנדזשוריה, מקום רעם תותחים ותרועת מלחמה, להיות שם מחובשי פצעים וחותכי איברים מן החיים.  ואשתו, היא בתי האהובה, שבה לביתי, בית אביה, היא ושני בניה הקטנים, להתגורר אצלי בעת רעה זו.  כל ימיהם להם תוחלת ממושכה – ממתינים לאגרות אהובם, מצפים לשמוע היכן חביבם ומה שלום מחמד עינם ומחמל נפשם, מתגעגעים עליו, מצטערים ומהרהרים בו תמיד גם בחלום הלילה – השעה הרי שעת מלחמה, מה אדם ומה חייו?  כל הבשר חציר;  מקרה אחד לכל, חץ ופגע יקרה את כולם!

ובעת צרה זו באה בתי עד משבר וילדה – והנה בנושא אחד שני הפכים באים:  רגש עצבות ורגש נעים;  מזל-טוב כהלכה ועמו יגון ואנחה.  בגלוי – פנים שוחקות "משמע משׂא ודוּמה", ובסתר – אבל ובכי ונפש עגומה, ודבר זה עוד הגדיל רגשי צערי.  הצער הביא לידי רחמים, והרחמים היו מוסיפים אהבה להיולדת הרוחמה והעלובה וגם להילד העלוב, בן-אוני, יתום באין אב.

אין שלום לי בבית ואין לי שלום, אחוה וריעות בּחֶבֶר עיר.  יחיד וגלמוד אני שם.  בני אדם שם אינם קרויים אדם., אלא על שם אדמתם, ארצם ודתם ודעותיהם ומפלגותם, שכל אחת מבקשת לאחוז בגלגל ההיסטוריה החוזר בעולם ואומרת להחזירו כרצונה.  הללו מקרבים רחוקים, והללו מרחקים קרובים בשנאה וקנאה וצרות עין. כל מפלגה חושבת עצמה לתכלית מעשה בראשית ומלח העולם, והחברים של כל אחת ואחת מפרכסים זה את זה כזונות –  כלם טכסטסיסים ואסטרטיגים, "גדעונים", "שמשונים" וכיוצא בהם.  ידעונים, סדרנים וארכי-יודיקים.  הארץ להם והישוב שלהם,  ולבני ישראל פשוטים, העומדים בעזרה מחוץ לתחומם, להם אומרים, כמו להמשוררים ב"חלוקת הארץ" של הסופר שילר: נחלה אין לכם בקרבנו, אלהי ישראל, אביכם שבשמים, הוא נחלתכם!

לולא הטיול בשדה ונועם הטבע שעשועי בכל עת, אבדתי בעניי.  ידעתי בן-כפר אחד בעל בית חצרים בעיבורה של עיר, שבשכנותו הייתי דר אשתקד אני וביתי בקיץ.  איש עובד אדמה הוא באחוזתו, חורש וזורע ועושה כל מלאכה, ובני ביתו מקטון ועד גדול מסייעים לו.  הבנים כוסחים באחו ובאגמים, עומסים ומביאים הערמות לתוך הגורן.  הנשים מנכשות בגנים, חולבות את הפרות, מפקחות על העופות, מרביצות תרנגולין על הביצים, אופות ומבשלות וכובסות, לשות גם צפיעי בקר בקש ובגבבא להסקה ומיבשות אותם בחמה.  וילדים וילדות רועים באפר.  ובעת הקציר הכל קוצרים ומאלמים ונושאים אלומות, דשים וזורי ונפים וכוברים, והכל בשירים ומזמורים.  "נמלה" קראתי לבן-אדם זה, ולביתו – "קן של נמלים".  קיימתי בי דברי המלך שלמה והייתי הולך אל נמלה זו כפעם בפעם ורואה איך הנמלים, קטני ארץ הללו, מכינים בקיץ לחמם, עובדים מאהבה ועוסקים בישובו של עולם.  אני שמח בהם ושמחים גם הם בי.

כך הייתי מבלה בטוב ימי הקיץ העבר, ולשנה הבאה, בקיץ שלאחריו, הייתי קץ בעיר וקצתי בחיי מפני שאונה והמונה וישיבת כרכים הקשה.  הנה אויר אחר, עולם אחר, המולה ומהומה!  הלא חכמה תקרא, הנימוסיוּת-הציביליזציה תתן קולה – קול מרכבות וקול רעש אופנים על אבני הרצפה;  קול קורא וקול נוגנים:  גרמופונים, פסנתרין וסומפוניה מבית וקטירינות בחוץ.  רוכלים, סמרטוטרים, ארחי-פרחי, מוכרי עתונים וכל מכר מחזירים ברחובות, מכריזים ומשמיעים על סחורתם וכוזבים ומכזבים!  עמודים עמודים של פנסים, של טליגרפים, של טליפונים ושל חשמל עומדים כנטורי קרתא על משמרתם בחוצפא כלפי שמיא וחוטים חוטים של זקוקין דינור משוכים עליהם.  קיצור הדברים, כל העיר כולה כמו שהיא – בחנויותיה, בבתי-דמים וכספים לשולחניה ובעלי כיסיה, בבתי-מקוה סוחריה, תגרניה וסרסוריה;  בבתי-ועד למשחקים בקוביא ולקביוסטוסיה; בבתי משתה לזולליה וסובאיה, רעבתניה, שכוריה וגרגרניה ובקובות של זונותיה.  גם בתי-חומה גבוהים והיכלי עונג של עשיריה ועם בתי-חומר וחורבותיה;  דירת חושך וטחב בדיוטא תחתונה, מעורות ומאוּרות, כוכין ומרתפות לאביוניה.  וערוב כבד של פרצופים משונים ובריות משונות – מנהיגיה ונהוגיה, רמ"ח חכימיה ושס"ה טפשיה, שרפ"ט עזי פניה ותתקע"ט גבאיה ובעלי-טובותיה, ורוב מפלגותיה ואסיפותיה ומדברניה, מסדריה וסדוריה, נדיבות ואביונות עם ז' שמותיה: עני, אביון, מסכן, דל, מך, רש, דך, ועוד ועוד מיני קבצניה.

ובשעה ששממה עלי נפשי מהמונה של עיר והבליה, וגעגועי על הכפר גדלו מנשוא – יצאתי השדה לטייל שם ברחבה  ורגלי היו מובילות אותי מאליהן עד בית מכירי, זה קן הנמלים.

כשבאתי פעם אחת בשעת הטיול לביתו קדמוני הנמלים בבשורה טובה:  פרתנו האדומה ילדה עגל!  הגדתי להם אף אני:  הנה ילדה בתי גם היא בן!  וברכנו את היולדות, את כל אחת כברכתה.  אני ברכתי את הפרה לרוב חלב וחמאה, והם – את בתי, לגדל את בנה למזל טוב, לחופה ולמעשים טובים!  הגיעה עת החליבה, העדר בא מן השדה.  כל הפרות הולכות בנחת ובנדנוד ראש על כל פסיעה ופסיעה, נכנעות ושותקות כנשים כשרות וצנועות, וזו האדומה נחפזת כחצופה בריצת רגלים, בכשכוש זנב ובהרצת קול שופר מרוסק מעמקי כרסה, נדחקת ונכנסת ראשונה לתוך החצר, שלא לחלוק כבוד להזקנות ממנה.  והעגל הרך, האדמוני כולו וכוכב לבן על מצחו, כיון שהרגיש באמו מיד הפשיל זנבו, מרקד ומזדקר ורץ לקבל פניה, כורע על ברכיו הקדומות ויונק והומה לדדיה.  האם הופכת פניה ולוחכת את פרי בטנה בנחת, בחן וברחמים.  לעולם לא אשכח איך העמידה  עלי את עיניה והביטה בי בשעה שהייתי  מחליק בידי את העגל ומעביר אצבעותי על חלקת צוארו.  הרבה דברים היו במשמעותה של אותה הבטה.  משמע מורא, שלא תכבד ידי עליו ולא תלחצנו, חס ושלום;  משמע גאוה, שהיא מתגאה בילד זה מחמל נפשה ומשׂוֹשׂ לבה;  משמע נחת רוח, שאני בן-אדם ממהלכי שתים ואדוני כל הבהמות מגפפו ומחליקו.  ומי יודע רוח הבהמה, אפשר היא יודעת רוח בני-אדם והיא מכירה ויודעת את כל העולה על רוחי.  ובאמת רבו מחשבות לבי אותה שעה – מתוך עיוני בפרה ובעגל גם את בתי ואת נכדי באהבה זכרתי ונתמלאתי עליהם רחמים.  הגיתי באדם ובהמה והרהרתי: בהמה – הרי אף לה נפש מרגשת ולב לדעת;  הרי היא אוהבת ומרחמת את ילדה, מתגעגעת עליו, מיניקתו, לוחכתו ומסיחה עמו כלשונה ושיחת בני מינה, כאחת משיחות חיות ועופות.  עמדתי והרהרתי מה בינה ועגל שלה לבין בתי ובנה. פרה זו ילדה ומיד קמה ונתעודדה והלכה לדרכה, ובתי, להבדיל, ילדה בעצב ועדיין לא הבריאה ותש כחה.  וזה העגל מיד כשיצא מבטן אמו וראה לפניו את העולם נשא את רגליו, כשכש בזנבו והתחיל מרקד ומבלה בטוב ימיו.  לא חיתול, לא כריכה, לא עטיפה בכסתות, והוא בריא אולם!  ונכדי, בן בתי, נולד גולם, ובן שמונת ימים נכנס לברית ויסורים באו עליו – נמול וגעה בבכי מפני הכאב הגדול, ועדיין חתן-דמים  זה שוכב מוחתל ומלופלף כתולע בחתוליו ואינו מוצא ידיו ורגליו, ועד שיגדל ויעמוד על רגליו הוא עתיד לכמה וכמה יסורים וחלאים רעים– לבעבועין, לאסכרה ולסרנוכי וכיוצא בהם, וסופו לחולי מעיים, לתחתוניות ולכאב שינים.  הגיתי גם בכפרי מכירי, הדיוט ופגן זה אינו יודע נימוסים מקובלים והוא נתון בשקט ושלוה וחי בנחת.  שויתי אותו ואת ביתו עם חכמים וחכמות של בני עירי, שויתי, הרהרתי – ודוממתי! – – –

________

ואותו יום מימות החמה, שבו מדובר כאן, כאורח מתבקש בא לאחר כמה ימי סגריר, רוח גשם וצינה, משמח את הבריות ב"צפרא טבא" ובדמדומי פנים – פני חמה היפות.  ולי מה יקר היה יום זה, בהגלותו אלי בהשכמת הבוקר, שכשאני עדיין על משכבי, ויוציאני החוצה לראות בטובו ולהתענג בו גם אני –  ועונג ומנוחה הרי התאויתי בכל לבי ובכל חושי ורמ"ח אברי לאחר ישיבתי זה כמה ימים בבית, מסגף נפשי בקריאת ספרים של מה בכך, בשאלות ואבעיות  משונות, שאין לישובו של עולם צורך בהן.  אמרתי בלבי, זה היום שקויתי לו, אצא השדה, אגיל ואשמח ואטייל בו.

ומחשבה טובה זו רוחי מצרף לה נגינה, ובתוכי מתנגן שלא מדעתי.  הלא היא נגינת רוח אלהים שמבראשית מתוך התוהו ובוהו;  אותו הרוח, שעולה במחשבה תחלה למעשה יצירה:  הוא ראשית דרכי היוצר, שהיה מרחף על פני תהום עד שלא נברא העולם, והמרחף בכל משנברא העולם – דובב קנה וסוּף על פי יאור ויד נהרות, ינובב קמה, משׂיח תבואת שדה ומרנין עצי היער, קורא למי ים ויהמו גליו.  והוא הוא הרוח באנוש, המנגן במסתרים בכל קרביו – על העצבים ומיתרי נפשו, מעירם ומעוררם לפעלם, ממנו רגשי-לב, ועל ידם מחשבותיו, וכל מעשיו, טובים ורעים, קלים וחמורים, עצובים ושמחים נעשים על פיו.  לפום נגינה המעשה, כשם שנוגנים כך מרקדים – הוא "הרוח ממרום", "רוח הקודש", הוא ה"בת-קול" המפוצצת בקרב החוזים ובעמקי נפש המשוררים, וקול נגינות-סתרים מתלבש בדברים ויעבור פיהם.  וגם בני אדם הדיוטים כנגן הרוח על עצביהם יפתחו פה מדעתם ושלא מדעתם וירוֹנו מטוב לב או מכאב לב, בקול רם או בחשאי, בקול דממה דקה בעלמא.

נגינתי החשאית מטוב לב בבוקר נעים זה מצטרפת בי למחשבות והרגשות נעימות.  ועל רוחי עולה אידיליה רבה של חיי הכפר ככל נוסחה – חיים של תמימות פּשוטה כמשמעה, חיים של שלום ושלוה, של עבודה ושכר טוב.  אכרים חורשים וזורעים, קוצרים ונושאים ברנה אלומותם.  הם נתונים בשקט ושלוה.  ישליו יושבי צריפין, בתי-חומר שקועים בבין חציר ואילנות כקני צפרים.  הגרנות מלאים בר ללחמם וחציר לבהמה.  ודי יבול גנים באסמיהם.  עופות מטילים ביצים, מחממים וממליטים אפרוחים.  פרות מיניקות ובקרים רועים באגמים, גם עגלים ובני צאן שם, רצים ורוקדים וכלבים שומריהם רודפים אחריהם. הרועים ורעיותיהם האהובות מחללים וחוללים ויושבים בין המשפתים, או מלקטים פקועות שדה וכמהין ופטריות ביערים.  אדם ובהמה וצפור-כנף כולם חיים בששון כאבותיהם הראשונים לפנים בגן-עדן!

ועולה על רוחי הכפרי מכירי, הוא הנמלה וביתו, קן-הנמלים הבודד, ושדי תבואה –  דגן, חטה ושעורה עוטרים אותו מסביב עם גני ירק:  פול וקטניות, בולבסין, דלועים וקשואים ושאר מיני ירקות.  ולפני שער הגדר של קנים פרות ועגלים רובצים בצל האילנות ומעלים גרה, כשבאים מן המרעה כחום היום בצהריים.  במקומות מבטחים ושלוים הללו הייתי משכים ומעריב לטייל ברן יחד בעלי כנף מוצאי בוקר וערב.  הייתי משתטח שם אצל תעלה ארוכה על גבי עשבים רעננים ומטה אזני ושומע קול "הדופק" בבריאה;  מקשיב שריקות הצלצל בבין חציר ודלוגו של הארבה בעל כרעים, המנתר בצמחי האדמה, זמזום זבובים ויתושים וּמשק דבוֹרים ובני ילק, הפורחים באויר העולם;  קול נביחת כלב, קעקוע תרנגול, צהלת סוס כבול, הרועה באפר, וקול הברה – נשׂוּאי הרוח ממרחקים.  גם זכר העגל הרך בא לפני עם ראשו ואזניו החמודות ועם כוכב לבן על מצחו, כשהוא רובץ על כרעיו ויונק שדי אמו, שמלחכתו ברחמים, וזו האם ובנה זה מעלים על דעתי את בתי ואת נכדי היקרים, כשהיא חולצת לו שד באהבה והוא משרבב פיו כצינור, אוחז פיטמא של דד ויונק ואינו מניחה עד שתקפתו השינה.  אני מדמה אותו במעמדו הזה וגברו געגועי עליו, רחם ארחמנו מאד!

ובאותה שעה שהגיתי בנכדי, בעגל ובפרה עלה במחשבה לפני לעשות נחת-רוח לאשתי ואמרתי בלבי, היום אלך אל "נמלה". אקחה חלב וחמאת פרה זו ותלבב לביבות ונאכל למעדנים.  אבל מיד נקפני לבי – והיאך!  אתה תאכל והעגל ירעב, חלב אמו הרי תקח לך ותחסר לחמו!  נמלכתי ועשיתי חסד עם העגל מחמדי, מחליף את אמו בפרה אחרת וחשבתי לי זאת צדקה.  ואני מחשב ומנגן והוגה בגרוני בהעלם אחד נגינה בּמבּנית, תחילתה בחשאי, בשפה רפה ובקול דממה דקה וסופה בקול רם ובסלסול, בגרון ובתחנונים עד שאשתי נתחלחלה והעמידה עלי פנים של רוגז ותמהון-לבב כאומרת:  מה לך?!

– אלך אל "הנמלה"... אקחה גבינה וחמאה ותלבבי היום לביבות, תלבבי – אמרתי לאשתי, מבולבל מהבטת עינה בי בכעס.

– מה יום מיומים?  – אמרה לי בנגינה של תמיה – לשמחה מה זו עושה?

– אפשר נלך ונטייל שנינו?  הבוקר הרי טוב ויפה לטיול – אמרתי לה בלשון רכה להיטיב מזלי.  והיא לי בעקימת חוטם, בתמיה ובניגון:

– כלום נטרפה דעתו של ההוא גברא!...  מכל מעשי אקח ואטייל עמו בבוקר השכם!

מקול נגינתה של אשתי, טובת-לב בטבע ברייתה, למדתי, שהיא שרויה הפעם בצער, וחמת רוחה השקיטה מעט את רוחי והתחלתי לסדר לעצמי סדר היום בשובה ונחת.  רוחי בכלל, כאויר העולם, הולך ומשתנה תמיד, ובאותם הימים היה נוח להשתנות ביותר.  מחלה מהלכת, או מגפה של גירוי עצבים קראו לחילופי הרוח, שמתרגש ועובר מרגש לרגש:  מיגון לשמחה, מתקוה טובה ליאוש, משירה לקינה, מאהבה לאיבה, מתפילה לתיפלה, מתהילה לתָהלה ולהפך, כהשנות הרוח בחורף עשר פעמים ברגע אחד. 

קול מחדר בתי נשמע פתאם, התינוק נעור משנתו בבכי וצעקה גדולה ומרה ואין להשתיקו לא בחלב שדים ולא נדנוד העריסה ולא בלחש לעין-הרע. השכנות באות בתחבולותיהן – זו בגלגול ביצים וזו בהתכת שעוה וכיוצא בהן, והתינוק צועק, מושך ומקפל רגליו על כרסו, גונח וגועה בבכיה ואינו פוסק.  בתי מבכה על בנה, אשתי גם היא נאנחה ואני מר לי. קול בכיו של תינוק כמחט בבשרי.

בא פרוונקא והושיט לי דרך הפתח, כדרכו, את העתון בן-יומו.  הריני מדלג על "מאמרים" ומאורעות היום ונותן עיני ברשימות שמותם של אנשי-חיל הפצועים והמומתים במלחמה.  מתוך הפצועים-קשה על מקום-החבישה כשם חתני הרופא נצנץ לנגד עיני – ונזדעזעתי!  עיינתי יפה יפה ומצאתי אות אחת מן השם מטושטשת, ועוד אות אחת כנקודה של צוֹאת הזבוב ישבה על ראשה, ואם אין אפילו שמו של חתני ודאי, הרי ספק יש כאן, וזה בלבד היה די לזעזע את עורקי, להעיר את רוחי ולהרעישו ולהעלות רתיחת דמי עד למדרגה העליונה. כל העצבים בי נעשים כנור לרוחי הסוער – והנה נהימה ונגינה עצובה והומיה בנפשי!  מרה נפשי על חתני, על בתי ועל בניהם הקטנים.  אני רואה בדמיוני את אביהם מוטל בין פצועים ומדוקרים וחללי חרב, פגרי אדם ופגרי בהמה גם יחד, פסוקי-ראש, תלושי אברים שבורים ומרוסקים, ולבי מסייעני ואומר, אכן מת אביהם, והוא הבכי, שהתינוק סופד ומייל.  מזלו רואה, שיתום הוא, אין אב!

________

קול בכיו של התינוק חביבי והמעשה בחתני האומלל הממוני והריצוני מביתי.  רגשי צער וחמלה, יסורים ונגעי בני אדם חונקים אותי כעצם בגרוני, ותמונות וחזיונות מהרהורי לבי איומים יבהלוני – גי-ההרגה מלא גויות.  קול תרועה, כלי מות רועמים.  דם ואש, ופגרים וגוססים ופצועים מפרפרים.  עיט ובני נשר מנקרים ופורחים וכלבים סוחבים! אני הולך נרעש ומבולבל ואיני יודע לאן אני הולך ולאן הרגלים. והנה חלקת השדה, והנה ברק החרמש השנון מעופף על פני. שבלים נקטפות ונופלות שורות שורות – הכורת בא עליהן.  אחרי הקוצרים מעמרים באים, פושטים על החללים וצוברים חמרים חמרים כגלים על תלמי שדה.  לגיונות של תבואה עדיין לנגדם עומדים למיניהם לקומתם ולצביונם.  שם החטה, מסלתה ושמנה של משפחת צמח, עומדת בכובד ראש, מראיה צהוב ונוצץ כעין הזהב ועל ידה השיפון, צמח עושה קמח.  שם גם זה הקטן בתבואות, וראש שבולת לו כזנב שועל, ואצלו השעורה – המונים המונים, כלם מוכנים לנפול בתוך חללי חרמש על אדמתם ועל שדה אחוזתם.  מבין הערימות, קברות הבחירים הללו, קול נהי בא לאזני, והקול קול ה"קדיש" שאילן זקן כפוף ורצוץ אומר!  בדד הוא עומד באמצע השדה, שדה-הקברות הגדול, הומה ומתנודד, סופק את כפיו ומוריד לעפר ראשו.  פרחי שדה קטנים, שרידי חורב, יתומים נעזבים באין מחסה וצל יומם מתכמשים ונובלים ונופלים על פניהם... אהה בתי, אוי חתני, אוי-אוי נכדי!  צעק לבי – ורוחי הסוער נשאני הלאה הלאה ואבדו עשתונותי.

קול ברמה הגיעני, הקיצותי – והנה הים לנגדי.  זה הים-השחור נוהם, הולך וסוער.  כסוסים אבירים זקופי רעמה, מנתקי מוסרות ופורקי אפסר ורסן מפניהם, צוהלים ומשתובבים בשצף קצף – גלי ים צחורים ואדירים בזעף מתרוצצים, זה את זה דוחים, נרדפים ורודפים, מתנפלים על ראשי צוקין ומזדקרים מעל צורים וסלעים, העומדים לפניהם  בחוף.  ים זועף זה הוא לי למשיב נפש.  ירעם לו הים וישא קולו.  מפני קול שאונו לא נשמע קול המונה של נפשי.  סערת רוחי עולה ומתערבת בסערת מימיו ומתבטלת והולכת, וחזיון תהום רבה מאפל על חזיונות דמיוני – ותנוח דעתי!

הריני מוציא מחיקי כלי-הקטרה:  בי-טבק ובי-גפרורין לשם יחוד טבק ופפייר, כורך ועושה אפיפיירון, מצית בו את  האור ונותנו בפי ומעשן, ועשנוֹ מפצל ועולה עגילים עגילים.  לריח אפיפיירוני הטוב בא טייל אחד, שעבר עלי, להדליק באורו את אפיפיירונו ברשותי. והטייל עתון בידו, ממש שמו זה וסימנו זה, שקראתיו היום בבוקר.  ברשותו נטלתי את העתון ועיינתי ברשימת הפצועים והנהרגים שבו ומצאתי אותו השם, שבקשתיו, מפורש יוצא בכל אותיותיו כהוגן ואינו כלל כשם חתני.  גם אותה האות, שחשדתי בזבוב, לא ישב עליה זבוב ולא היה נוקד אותה מעולם.  ראיתי – ונהרו פני!  עוד הפעם עיינתי וראיתי – ותחי רוחי!  ומתוך רוב שמחה תקעתי לזר זה כפי, מפזר ונותן לו במדה גדולה שבח והודיה, תהלה ותפארת על חסדו עמי עד שנתאדמו פניו מבושה ותמהון, והיה שמח להתפטר ממני, ודאי אומר עלי בלבו: אותו אדם אינו אלא מטורף ויצא מדעתו.

האויר הצלול, הספוּג ריחות טובים של אילנות ועשבי בשׂמים, נשואים מלמעלה מראשי ההרים, ומבקעות ותלוליות מלמטה – נותן לי כח ועצמה, שמחת נפש ותקוה טובה, משכיחני את העיר והמונה, מסיח מדעתי את הכל.  אף רגש-דתי אחזני, רגש אהבה ותפלה זכה לרבון עולמים, מעין זה שאוחז אותי פעמים בשעה שאני מטייל יחידי במרחבי שדה ועולמו הנאה;  מעין זה שעושה אותי טוב וישר ונותן בלבי אהבה למקום, ליוצר הכל, ורחמים רבים על כל מעשיו, מאדם ועד בהמה וצוֹמח ועד דוֹמם.  הרגש הזה שאחזני באותה שעה העלה מקרב לבי דמעות על עפעפי, דמעות של נחמה, של שמחה – ונסו יגון ואנחה!

ועתה בעת רצון שלי – אמרתי בלבי – בעת רצון זו, שלבי טוב עלי וטוב לכל, ונפשי חשקה לחבק את העולם כלו, ובעת כעסך, אתה ים שחור ונורא, שגליך מתגעשים בקצף ומשתרעים כחיות רעות לשפת ים באכזריות חמה לבלוע את הארץ – עתה אין אתה כלבבי!  זרה לי לשונך, נכריה המית גליך.  לא משוררך אני היום!

כלב כבול אתה לי ים זועף, כלב אסיר, במחילת כבודך!  כלב רע זה שמתנפל על ימין ועל שמאל ומקשה לבו מהבין שהוא כבול, שאדונו הגביל לו מקום מצומצם כמלוא הכבל שבצוארו ואמר:  עד פה תבוא ולא תוסיף!  זעפך, ים זועף, הרי הוא זעף חנם ללא הועיל.  זה אלפי שנים אתה, עתיק יומין, מתאזר עוז להשליך מעליך הכבל, להרוס ולעבור את הגבול – ולשוא יגיעך!  זה אלפי שנים אתה נגרש ומתרעם, מורד וחוזר ומורד, גליך יהמיון, ישאו קולם – ואדיר במרום ישתיקם.  תגעש ותרעש בכחך הגדול ולבסוף תאלם ותעמוד מזעפך!

עתה הניחה לי, ים זועף, קורת רוח תבקש נפשי ולוּ גם לשעה אחת.  זעף חנם זה שלך הרי הוא מזכיר תשישת כחם של היצורים, שאין לדין עם שהתּקיף מהם;  הרי הוא מדכא רוח, מאבד כל תקוה, מצער ומעגם נפש.  לראות גבור חזק ואמיץ כח, ואף הוא מנוצח ונופל בנופלים כחלש וקטני ארץ – אין בעולם צער גדול כמותו.  שמשון הגבור, מחתּת פלשתים זה, שהפיל עליהם אימה ופחד, הלא ידוה הלב לראותו בעניוֹ, כשהוא סומא ותשוש כח, אסור בנחושתים ומשחק הוא להם!  עתה, כשהשעה שעת רחמים לי, רוחי נח ושירו שיר טוב ונעים עמי, לראותך ים נגרש בשעת זעפך וקלקלתך לא אוכל, והמון גליך לא אשמע.

לא משוררך אני היום!

ורוחי הטוב אל מי מנוחות ינהלני, לאותה הבריכה, ההולכת אט בשובה ונחת ובענות חן שם בעמק בין הרים עטופי דשא וחרשה של אגוזים.  שם קול הטחנה ינשא ממרחק, והזוג שבצוארי הבהמות הרועות בשדה ישמיע הד קולו;  שם בת-קול של ילדים וילדות משחקים ושל נגינות הנערות הקוצרות מגיעה;  שם באחת הגינות ילבלבו הקשואים, יבשילו האבטיחים, וזו החמנית, גבוהת הגבעול, זוקפת פניה השזופים ומוקפי עלים צהובים כלפי חמה וחונטת;  שם ממקור גנוז בעמקי ההרים סילון של מים חיים מבצבץ ועולה, מקלח ויורד בחשאי בזרם מסולסל על גבי חצץ וחלוקי אבנים משוני-הגוונים עד שבמבעבע ומשתפך לתוך הבריכה!  – לאותה הבריכה הבודדה והחבויה רוחי ישאני, על גבי עשבים רכים תחת צללי ערבי נחל ירביצני.  ואַל-תֶּשִׁי, בת צמח, הנאוה והמעונגה, סוקרת לי בסיקור עינים קטנות ומרטיבות, עיני תכלת כזוהר הרקיע.  גם בספר תנ"ך בידי שם אלך, מתעמק בקריאת "שיר השירים", הולך ומטייל בחזון עם שולמית היפה בבנות ציון.  יחדו נמתיק סוד, מרחיקים להלוך ברגש במשעול צר בין אילנות גבוהים מזה ומזה, המישירים ונמשכים עד שדות ופרדסים של כפר בקרן בן-שמן.  שם הארץ נותנת למכביר יבולה ועץ יתן פריו. השזיפים משחירים, הדובדבניות מאדימות, האפרסקין מזריחים, התפוחים והאגסים מתבשלים והגפן עושה ענבים!

אותו העמק, הבריכה והגנים שם, הלא הם גן-עדני מקדם באביב-ימי, בעוד כחי חדש עמי ורואה חיים עם אשת נעורים, חברתי ועזר כנגדי.  יחדו בלינו שם עתותינו בנעימים, מטיילים שם ברגש ושמחים בכל ימינו.  ועד עתה גם בימי חרפי, לעת זקנה ושיבה, זכור אזכרנו עוד, ומרחוק מעיר מגורי, עיר הומיה, רבתי עם, ומשפת הים השחור והזועף אשא שלום למקום השקט ובטח זה, שלום לבריכה השאננה ולמי מנוחות שם!

_________

בחזירתי לביתי עליתי דרך משעולים במעלה ההרים, ומבמתי ים עברתי דרך בתי-הקיץ, בין נתיבות עקלקלות, מסוככות מלמעלה כסוכה בסבכי אילנות, גזעם בגנים אצל הגדר ונופיהם נוטים לחוץ ועולים ומסתבכים בצמרתם יחדו, ובשעת פטפוט ולחישה ושיחה בטלה, כדרך השכנים, זה עם זה, ואגב חיכוך ועקיצה זה את זה, הם מפנים מקום לזהרורי חמה, העוברים ביניהם ויורדים ומשתרגים מעשה רשת מאור וצללים של עפאים על גבי האדמה למטה ועושים לה תורי זהב עם נקודות הכסף.  האויר שם מקוטר אהלות וקציעה, נרקיס וצפורן וקפריסין, קצח וכמון ושאר עשבי בשׂמים. בעלי כנף שׁרים וצפורות-כרמים – כחוללים!  דומה, לבעבור יהיה חן המקום וכל ככר הים עלי, הראני הטבע כאן את כל אלה.

עבר קציר.  אין דגן ואין קמח בשדות.  פנה הודם והיו מרעה לעדרים.  הועם רוחי.  חושי מרגישים ומריחים את העיר מרחוק.  עוד מעט ואני בעיר!

ובאחד הרחובות כמראה אדם נראה לי מרחוק בין העוברים ושבים.  זר הלוכו, נכרי הוא בלבושו.  כמין פסקיא רחבה ואדומה הולכת דרך שכמו מימין ונמשכת מעל חזהו ויורדת עד מתניו משמאל, וכגר שאינו יודע מבואות העיר הוא פוסע ועומד, עומד ופוסע לסירוגין וצופה ומביט.  לא עברה שעה קלה ואני הולך וקרב אצלו.  כמדומה לי שהוא מכירי, והפסקיא המשונה שעליו כמדומני נפש חיה היא.  אמנם כן, נפש חיה – עגל רך, כפוּת ארבע הרגלים, מופשל עליו ותלוי-גוף, זנבו למעלה וראשו למטה.  זהרי חמה נופלים לתוך עיניו, הקמות מעילוף ועיפוי, מבהיקות ומגוהצות כעין הזגוגית. לשונו צרובה ומצומקה ויוצאת מתוך פיו.  ומיד נכנס האדם ומשאו זה שעל גבו לאחת החנויות באותו הרחוב ואני מבולבל דחוף ומבוהל – אחריו.  נכנסתי, ראיתי וצעקתי!  החנות הזו היא אטליז.  שם אונקלאות נעוצים בכתלים ובשר ואחוריים של "גסות ודקות" תלויים בהם.  הקצב משמש בבגדי כהונתו אצל סדן – הוא המזבח שם לקצב עליו את הבשר, וקרדום בידו, ועגל חי עקוד מתגולל אצלו על הארץ.  כתם לבן הבהיק לפני מעל מצחו – ונרתעתי לאחורי!  הוי עגל – זהו העגל, אותו העגל, שכך נתחבב עלי, לטבח יובל!  הוא נאלם ולא יפתח פיו.  חרב המות מעופפת עליו והוא שוכב נדהם בלא כח.  ונכדי, בן-גילו, נראה לי במחזה.  לוּקח מזרועות אמו ואיננו.  פרחה נשמתו!...  רעדה אחזתני.  ואלמלא אותו האדם מכירי, פועל שכיר בקן-הנמלים, אלמלא הוא שתמך בי, נפלתי משומם ומתעלף ארצה.  אדם זה שואל:  מה לך? – ואני הדבור מסתלק ממני ומראה לו באצבע על העגל.  וזה הקצב מדמה בלבבו, שאחשדהו בעבירה –  בגנבה, או בלקיחה מן הגנב, קופץ ונשבע, כדי להניח את דעתי, שהעגל קנין כספו.  ופועל שכיר זה מעיד עליו, שקנה אותו בדמים יקרים.  העגל הרי רך וטוב ובשרו ינעם מאד, ולפיכך לא עמד הקצב על המקח והרבה במחירו.  ועד שהוא הולך ומספר בשבחו של העגל נסתכלתי בפניו בזעף, הניעותי ידי ונסתי החוצה משועמם ומשוגע ממראה עיני ומשמע אזני!

רוחי סוער.  קולות משונים ומעורבבים יחד נשמעים בי.  קול עגל וקול נכד, קול אֵם וקול פרה.  קול דמי העגל יונק שדים צועקים לי מן האטליז, וקול נכדי הרך, נמול וכואב, עולה באזני מעריסתו.  קול אם רחמניה ואשת נעורים, עניה סוערה לא נוחמה, בוכה ומתאבלת, וקול פרה בשדה עולה על גביהן.  פרה עלובה, אֵם שכּוּלה גועה על בר בטנה, שנלקח וגזול מלפניה.  בבוקר היה ולעת ערב איננו!  היא מחפשתו בעיניה;  שואפת ומריחה בנחיריה;  מעפרת בעפר בקרניה;  בועטת ומאבקת בטלפיה;  הומה ומהמה, קוראה לו בגרון – ואיננו!... רוחי הולך וסוער, בנפשי חשכה, תהו-ובהו, קולות וצעקה – צעקת חללים, הגפת תריסין, בוקה ומבוקה, המולה ומהומה  וערבוביה גדולה – כל האידיליה, שדה ויער, כפר ועיר – הכל קחם אופל!

נעניתי לך, ים נגרש!  יהמו יחמרו מימיך;  ירעשו יתגעשו משבריך;  יתן תהום קולו וירעמו בני-גלים! מה לך הים אם זעפך זעם חנם, הלא נאדר בכח אתה ולא חלק לך בדעת.  בגדול זרועך תתמרמר לכל מעצור, תבוז לחתחתים בדרך, וברוב גאונך תרהב להשתער על איתנים – הררי עד ומוסדי עולם.  הכלב עז נפש גם להירח במרום יחרץ לשונו!  הלא כסלתך – עזותך ועזך.  ואני – –

ועוד אני מדבר עם לבי והנה יד נגעה בכנף בגדי – ונתעוררתי.  פניתי לראות והנה לנגדי היקטור, זה כלבי הנאמן, שבכניסתי לחצרי בהול ומבוהל שמח לקראתי, מרקד ומקפץ לפני, מלחך כפות ידי באהבה ומביט בי בחמלה.  ודאי נשתנו פני אותה שעה והיה מרגיש בצערי.

 – כך, כך, היקטור חביבי!  – אמרתי לו, מעביר ידי על ראשו ועל צוארו – כסלתך זוהי עזותך, עזות כל בריה נבערה מדעת ורבת כח, והאדם הלא בינתו מקטינתו – מה כחו ומה גבורתו, הכל הבל ושוא תמורתו.  אך בקנאת פמליא של מעלה, שנמלך בה היוצר, בקנאתה ובעת אפה נעשה האדם!...  ירעם לו הים ומלואו;  ירעשו איתני ארץ;  מוסדי הבריאה ירגזו;  יתגעשו כבירי כח;  יהמו, יהימו, ינהמו – – –

– הס!  אַל נא ברעש וחפזון, הילד ישן! – אומרת לי אשתי הבאה כנגדי וגוערת בי בקול דממה, כשנכנסתי הביתה ברעש ורוגז ועדיין משועמם ומבולבל.  – מאין תבוא והיכן היית שוהה עד עתה?  חמק עבר והלך לו!...  למה נחבאת לברוח, ולמה נפלו פניך?...  זה כבר הכל מתוקן לסעודה והוא הלך ואיננו!  כמדומני שרעב אתה ועת לך לאכול.  סעודתנו היום טובה ובריאה, טובה מאד.  תאכל ותתבסם לך.  צלי קדרה היום...  בשר עגל...

– מה-מה-מה! – שאגתי כארי, מרתית בכל אברי.

– משוגע ומטורף ההוא גברא ויצא מדעתו! – אמרה אשתי בנזיפה, מעמידה עלי פנים נזעמים – כלום בשר עגל לא טוב למאכל?  פרא אדם! – – –

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה