הִכַּרְתִּי אִשָּׁה אַחַת זְקֵנָה, אֲשֶׁר

שְׁתֵּי יָדֶיהָ יָקְדוּ

בַּכְּאֵב יוֹמָם וָלֵיל –

כְּמוֹ שְׁתֵּי עֵינַיִם יְגֵעוֹת, שֶׁאֵינָן יְכוֹלוֹת

לְהֵרָדֵם.

וְהֵן עָשׂוּ זֹאת בִּגְלַל הָרַחֲמִים

לַלֵּב –

אוּלַי כָּךְ, בְּתַחְבּוּלָה,

תּוּכַלְנָה

לְשַׁכֵּךְ מְעַט אֶת בְּעֵרָתוֹ.

לוּא הָיָה מִי מֵבִיא אֵלֶיהָ

אֶת בְּנָהּ הַחַי,

לֹא הָיָה לִבָּהּ נִשְׂרַף

בְּשִׁדְפוֹנוֹ.

וְהַיָּדַיִם לֹא צְרִיכוֹת לְהַעֲלוֹת עַצְמָן

עוֹלָה.

הַשִּׂמְחָה הָיְתָה שׁוֹטֶפֶת בָּהֶן

כְּפֶלֶג צוֹנֵן –

לוּא יָכְלוּ יָדֶיהָ לִלְטֹף

רָאשֵׁי נְכָדֶיהָ

הַנּוֹלָדִים.

מַה כּוֹאֲבִים הֵם

הַנִּחוּמִים –

שֶׁאַתָּה שׁוֹלֵחַ

לְמֻכֶּיךָ.