לָמָּה הֵם אֵינָם שָׁבִים?

הָאִמָּהוֹת מְחַכּוֹת. הַיְלָדִים

גְּדֵלִים וּמְחַכִּים.

לָשׁוּב, לוּ רַק יוֹם אֶחָד, לִרְאוֹת אוֹתָם

גְּבוֹהִים. הַגַּעְגּוּעִים צוֹמְחִים עָמֹק

אֶל רֶחֶם הָאֲדָמָה. מַצִּים

נִשְׁמָתָם עַד כְּלוֹת –

הֵם אֵינָם שָׁבִים. כָּל הַיּוֹם

הַדְּלָתוֹת קַשֻּׁבוֹת. לְבָבָן

נוֹפֵל עַל הַסַּף. "הוּא לֹא בָא,

הוּא לֹא בָא", בּוֹכוֹת הַדְּלָתוֹת. בַּלֵּילוֹת

הַתְּרִיסִים עֵרִים. יְדֵי הָאִמָּהוֹת

נֵרוֹת בּוֹעֲרִים עַל כָּל הַשְּׁבִילִים הַבָּאִים – –

וְהֵם אֵינָם שָׁבִים.