כתיבת שירים והוצאתם לאור הן, במידה רבה, חשיפה, בעיקר למי שעיקר כתיבתו היא על עצמו.

חשיפה עצמית זו לא תמיד קלה היא. לעיתים קרובות קשה מאד לחשוף את הנפש ולהציגה במערומיה ובענייה. יותר קל לעטות אותה בלבוש של חכמה או אפילו של אירוניה ולהראותה עשירה ומעניינת.

שירים יכולים שיהיה להם לבוש אמנותי זה או אחר, כל אחד לפי כשרונו אשר ניחן בו ולפי יכלתו, אך דבר אחד מוכרח שיהיה בשירה והוא בעיני העיקר – אמת וכנות. בלעדיהם הדברים הם העמדת פנים. אשרי מי שיש ביצירתו יכולת אמנותית וגם כנות.

אבל יכולת אמנותית שמאחוריה אין פועם ליבו המיוסר או המאושר של המשורר, לעולם לא תגיע אל לב האנשים. היא תהיה שעשוע אינטלקטואלי ריק אף בדברה על בדידות ועל חוסר אפשרות להידבר ועל עולם שאין בו ניחומים.

רק חשיפה עצמית אמיתית של המשורר יש בה סיכוי. בהציגה לעין כל את בדידותו ומצוקתו ושמחתו, נעשות הבדידות והמצוקה של הקורא פחותות, ובדידות נוגעת בבדידות ולרגע אחד העצב שבעולם נעשה רך יותר ומפוייס מעט. כי אפילו האדם השמח ביותר בחלקו, יש בו עצבות המשותפת לכל בני האדמה שנולדו לחיים והם נידונים למות.

המלים שהמשורר כותב, הן ממשיות בשבילו כמו המציאות. לעיתים קרובות הן אפילו ממשיות בשבילו יותר מן המציאות. אבל יש אשר הוא מרגיש שהמלים הן רק מלים ואילו המציאות היא היֵש האמיתי. ואז הוא שונא את המלים והשירים החוצצים בינו לבין החיים האמיתיים. אהבה ושנאה זו למלים, אמונה עזה בהן וכפירה ביכולתן לשנות משהו – קיימות בו כל הזמן ומתרוצצות ונלחמות בקרבו.

ולמרות זאת, נדמה לי שקסם המלים הוא הקסם שבו הוא שבוי, והעולם שנוצר בכוחן ממשי אצלו יותר מכל ממשות.

1923–1982

רחל נגב