לוגו
חיים וייצמן
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1

השם וייצמן מקפל בתוכו עלילות דור שלם, דור התחיה.

הוא מבטא חזון, שאיפה, שיטה מדינית ודרך הגשמה והנהגה.

הוא מסמל סגולות יהודיות ואנושיות נעלות: שרשים עמוקים בעם, מדע, תבונה גדולה, שנינה, הומור, ראייה צלולה, אומץ לב, מסירות, יזמה כבירה ומעשים נועזים.

הוא משמש מופת כמנהיג כובש, בארחות-הנהגה, בדעת-נפש-העם, בהרגשת המשקל והמידה, בחוש ההבחנה ובהתאמת האמצעים למטרה.

הוא יצר נוסח מדיני.

הוא היה בחיר העם ונבחרו, בן-טיפוחו של העם ומטפחו.

שנים התקדש לתפקידו עד שהבשילה בקרבו הכרת יעודו, מימי ה“פרקציה הדימוקראטית” ועד עלותו על כסאו של הרצל, נערצו ומבוקרו, וכשהגיעה שעתו נעשה קברניט מקובל ומוכר, אהוב ורצוי לרוב אחיו.

הוא עבד את העם בכל כוחותיו וכשרונותיו והעמיד לרשותו את אישיותו הגדולה, את חושו המדיני, מעמדו המדעי, פרסומו העולמי וקסמו האישי. הוא האמין בשני כוחות, שיכולים לקבץ את הפזורים ולבנות את המולדת: חלוציות ומדע, אידיאליזם ולהט יצירה. למיצוי שני הכוחות האלה הקדיש את כל עצמו.

למן הצהרת בלפור ועד הקמת מדינת ישראל משתרעת דרכו הארוכה והמפוארת, רבת הנפתולים וברוכת ההישגים.

מעולם לא ישב על זרי-דפנה. מעולם לא נח ולא נתן מנוח. תמיד הזהיר ותבע מן העם ומאומות העולם. וסגנון מיוחד של תביעה היה לו, סגנון שכוחו היה רב לשכנע ולהביא את הנתבע לידי היענות והתנדבות. דבריו היו חצובים ממעמקי נשמת העם ומצוקתו, וחדורים הומאניזם ישראלי ותחושת גורל. לפיכך כרה לו אזניים ודבריו קלעו אל המטרה ולא החטיאו.

הוד-מלכות היה בהופעתו לפני שליטי עולם ולפני עם ישראל. בניב-שפתים צח ומלא יו השיח את צרכי העם היהודי, הקם לתחיה במולדתו ומפריח שממות דורות. הוא כבש את המדינאים באמת הגלויה והאמיצה, שבוטאה בפיקחות ובשאר-רוח.

הוא שנא את המליצה הנבובה והיוהרנית ואהב את הדיבור הפשוט והאחראי, שמאחוריו התחייבות מוסרית, מציאות קיימת ומציאות נכספת, רצון להגשים ויכולת להגשים, כובד-ראש וכובד-עול.

הוא האמין במעשים קטנים וגדולים, שבהצטרפם הם מחוללים את התמורה הגדולה בחיי העם והארץ, ובחל בדקלומים ובסיסמאות-רהב. היה איש מדיני, וידע את גבולותיה של המדיניות. מעולם לא ראה בה חזות-הכלל. “את היחס בין העבודה המדינית לעבודה המעשית בא”י – אמר וייצמן – אני רואה כמו את היחס בין חופרי מינהרה, המתחילים את עבודת החפירה משני עברי ההר, עד אשר הם נפגשים".

על כן כרת ברית עם תנועת העבודה, עם החלוץ והפועל העברי. כנשיא ההסתדרות הציונית הוקיר את העם העובד ואת מפלגות הפועלים וראה בהן את עמוד-התיכון של הגשמת הציונות. “בלי אומר ודברים – אמר וייצמן – הבינונו זה את זה, בגדוד ובעמק, בנהלל ובמרחביה”. מסורת זו נמשכה גם לאחר שנבחר לנשיאה של מדינת ישראל.

כבודו של וייצמן מלא כל הארץ, ולא כבודו בלבד, אלא גם עמלו, מוחו, חלבו ודמו. אולם הוא זכה לראות בתפארת התגשמות חלומו, שטיפח כל ימיו. הוא עלה לכהונה הרמה ביותר, שעם יכול להעניק ליקיר-בניו: העם הכתיר אותו בתשואות-חן ובחדווה כנשיאה הראשון של מדינת ישראל.

עתה מבכה העם את החיים הגדולים האלה שנסתלקו ואת הכבוד הגדול שגלה מתוכו. שמו ינוֹן לעולם בהיכל תולדותינו וישמש מקור ברכה והשראה לעם ולמדינה.


  1. נתפרסם ב“הפועל הצעיר” כ“ג בחשוון תשי”ג (11.11.1952).  ↩