לוגו
זלמן ארן, הקנאי והאציל
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1

התכנסה פה המשפחה ואלה הרואים את עצמם קרובי משפחה, כדי להשיח קצת על זיאמה. עדיין הוא שוכן בינינו ושומעים את דיבורו ואת צחוקו, ולשוני עדיין אינה נוטה לדבר עליו כעל מי שהיה. נוכחותו ממלאת את חללו של הבית הזה. יותר מדי שיחות היו לנו, יותר מדי נושאים ועניני-חיים נדונו בינינו. ראיתי אותו בזמנים שונים ובמצבי רוח שונים. ולא קל להתחיל לדבר עליו, אולם גם לא קל לשתוק. אגיד איפוא משהו העולה על הלב מאליו.

זיאמה היה צמא לידידות, לריע. הוא היה ביסודו איש בודד, שהשיחות בינו לבין נפשו תפסו את כל זמנו הפנוי. אך כשנתמלא מתיחות של חשבון-נפש היה לו צורך בוידוי, בגילוי מעט מעצמו לאיש אחר, בהשמעת הרהוריו באזני ידיד. אותה שעה היה הידיד ה“אני” השני שלו. היה קנאי לידידות, כדרך שאוהב קנאי לאהובתו, וכשם שאוהב איננו סובל כל רבב וכל סטייה, כך לא סבל כל סטייה בידידותו עם אחרים. חשודה היתה בעיניו ידידות התלויה בדבר ולא אישר את הידידות עד שלא עמדה במבחן, ורק כזאת נחשבה בעיניו והתמידה. לא היה לו דבר קשה יותר מאשר תרגילי מעילה באמון מצד ידיד. בברק עיניו הכיר בסימני מעילה זו. וכשנתברר לו, שאמנם כך הדבר, התרחק מאותו איש ת"ק פרסא. אך מי שזכה בעיניו, נהנה מידידותו, שהיתה לעתים קרובות רכה ועדינה, ואפילו משהו ממסירות נפש היה בו.

זיאמה לא ידע שלווה מימיו. הוא היה מתאונן לפני, שאינו יודע ליהנות מרגעי אושר, שהיו לו, בלי ספק, כלכל אדם. הוא היה משקה את עצמו כוסות של צער. אך הוא הבחין – כמאכס ברוד, ובלי שקרא אותו – בין שני מיני סבל: בין סבל אצילי לבין סבל שאינו אצילי. צער אצילי הוא זה הבא מידי שמים, שאין האדם יכול לסלק אותו, כגון מום גופני או נפשי, כגון מגרעות, המונעות אדם להיות שווה עם אחרים, כגון שאחד נולד יפה או מוכשר ואילו אחר נולד בלי כשרון ומכוער. ואין סוגי צער כאלה ניתנים לתיקון. צער כזה, חייב אדם לשאת בגאון ולהצדיק את הדין עליו. אבל, ישנו סבל שאינו אצילי, הבא מידי האדם, מידי החברה. עם סבל כזה נלחם זיאמה כל ימי חייו, בין שפגע בו ובין פגע בזולתו. עם זה לא השלים מעולם. ואפשר שגם עבודתו בתוך משרד החינוך והשתדלותו לתקן את קיפוחן של עדות המזרח, ואת פיגורן בתחום החינוך וההישגים בלימודים. אפשר שגם מעשה זה, שהיה לא רק ארגוני-ביצועי, ינק כוחו מהצורך הזה לתקן סבל לא אצילי הנגרם בידי אדם, בידי החברה, בידי ההיסטוריה, שחוללה את הפער ההתפתחותי וההשכלתי, בקרב שבטי ישראל, ויש צורך לגשר עליו. לא שיקולים לאומיים בלבד מחייבים לסלק תהום זו, אלא האצילות של האומה מחייבת שלא יהיו מקופחי חברה ועלובי חיים. נשורי-חינוך ועצורי-השכלה חרפה הם לנו.

זיאמה הוקיר חיי אדם כערך מוחלט, שאין למעלה ממנו. יחס עמוק זה הביא אותו לא פעם גם בחיים המדיניים לידי רתיעה מפני קבלת החלטה, שיש עמה סכנת נפשות. הוא חשש שמא יתן ידו, או אפילו אצבעו, לשפיכת דמים. ברתיעה זו באה לידי ביטוי ההתנגשות בין המוסר האישי ובין המדיניות, שהחמלה האנושית איננה תמיד אחד מיסודותיה. בתחום זה לא תמיד הבינו את עמדתו כהלכה והוא סבל מאי-הבנה זו ביחוד בשנים האחרונות. בשיחותינו היתה נעימה זו מרטטת תמיד.

זיאמה היה ספקן מטבעו. הודאויות שבידו היו יסודיות, אך מעטות, ואילו הספקות היו מרובים. וכן היה ספקן גם לגבי עצמו. על ספקנות זו היה מחפה בהברקות, שהיו מפיקות רצון מאת השומעים והיה קוצר בזכותן שבח ותהילה. אך כל מה שהגה ועשה היה עובר דרך כור הספקות.

לפני ארבעה חדשים בערך הודיע לי בטלפון למערכת, שהוא מוכרח לראות אותי. לא סיפרתי לו, כמובן, שאני עסוק בגמר הגליון, והוא בא. כשנכנס, הרגשתי מיד שמשהו מסעיר אותו. הוא שאל אותי בהתרגשות רבה, איך נראית כתיבת השירים שלו בעיני עסקנים ואישים שונים, שאין השירה מענינם. האין אני בטלן בעיניהם? שאל. שמא צודקים הם וכדאי לו לחדול מזה.

אמרתי לו, שאני מבין את חששותיו, אך איני מסכים להם. הנה ליאון בלום היה ראש ממשלת צרפת והיה סופר מובהק ולא חשש לתדמיתו. ואצלנו היה חיים ארלוזורוב כותב שירים. אדרבה, אני סבור, שתדמיתו נשכרה מזה. אולם הוא, זיאמה, הלא איש פרטי הוא עכשיו, ומחובתו לנהוג לפי נטיית לבו. זה יהיה מעשה אונס כלפי עצמו אם שיקול כזה ישתיק את המוזה שלו. וכך נמשכה השיחה שעתיים. הרגשתי, שיש לו צורך לקבל מפי הודאה מחודשת בערך שיריו. למחרת, בשבת, טלפן אלי בשעה ½2 אחר הצהרים ואמר לי, שחשב הרבה על השיחה הזאת, ואפילו היה יודע שחושדים אותו בבטלנות לא היה מונע עצמו מכתיבה. כל כך יפה יצא מתחת ידו השיר שכתב עכשיו. והוא קרא אותו באזני דרך הטלפון.

כמה שבועות לפני פטירתו הביא אלי את מחרוזת השירים שלו, שמסר לפרסום ל“שדמות”. ביקשני לקרוא עוד פעם את ההגהה. כשסיימתי את המלאכה, שאל אותי, אולי בכל זאת אגנוז את השירים. התרעמתי עליו ואמרתי לו, שהשירים יפים ובחירתם עלתה יפה ויעשה עוול אם לא יפרסמם.

צד זה שבו היה מושכני תמיד אליו. ראיתיו כבעל נשמה יתרה, רגישה, היודע ספקות והיסוסים, וחש לפעמים מה שמכונה בפי החסידים בשם שפלות-הנפש, כלומר, ענווה, כניעה לפני חשבון עליון, מעין ביטול היש העצמאי. על כן לא תמיד האמין בעצמו והיתה לו נפילת-מוחין. רק אנשים קטנים ורברבנים מופיעים תמיד מכופתרי-נפש ומבוצרי בטחון עצמי. סימן ברכה הוא לאדם, המטיל לא-פעם ספק בכוחו ועל ידי זה הוא מתעלה ומתרומם.

הוא היה אישיות אתית גדולה, שהאתוס שלו מעוגן בתחושת הדורות. גם הלהט שלו בהעמקת התודעה היהודית בקרב הנוער מקורו בו, שכן הוא נתכוון לידיעה שיש עמה בחירה והכרעה.

גם גישתו לסוציאליזם לא היתה גישה אידיאולוגית ערטילאית, או ענין של ניסוחים למדניים וניצוחים מפלגתיים, אלא גישה אנושית. יש סוציאליזם בלתי-אנושי, המשמש פרגוד שמאחוריו נעשים מעשי פשע כלפי היחיד והחברה, משפילים כבוד האדם ומטילים מרה שחורה מסביב; ויש סוציאליזם אנושי, שתכליתו ותמציתו אהבת האדם, הוקרת חייו, שאיפה לחידוש פני החברה ושיפור מצבו החמרי והרוחני של העובד והעם.

לזיאמה היו חיבוטי כתיבה גדולים. כל משפט כתב במאמץ עליון. הרגיש אחריות רבה לכל מלה כתובה ולכל רעיון המובע בפומבי. בין כתב מאמר, בין כתב נאום-תקציב, כדי להשמיעו בכנסת, ובין תיקן פרוטוקול של דבריו שנאמרו באיזו ישיבה – תמיד התחבט בהכשרת הדברים למען יהיו תואמים לרצונו ולכוונתו. ישב שבעה נקיים, עיין, למד ובדק עד שהוציא מתחת ידו נוסח של פתיחה או נעילה. ולפיכך, אם יכונסו נאומיו בכנסת, בועידות ובאסיפות שונות, יתברר מה רב העושר הרעיוני והביטויי של זיאמה. השקפת עולם שלמה ומלאה של ציוני וסוציאליסט מקופלת בהם. גם בדרך כתיבתו והבעתו באה לידי ביטוי אישיותו המוסרית.

זיאמה היה אדם. אדם עם מעלות גדולות וחולשות. מצבי רוחו והלכי רוחו היו עולים ויורדים בסולם שבנפשו. כזה היה חותם יחודו.

לא התכוונתי ואף איני יכול בשעה זו למצות את הדברים. עוד ידובר בו כאיש ההסתדרות, כשר, כמחנך, כמדינאי, כמעצב דעת קהל. אבל, רציתי כאן לעשות פתיחה ולתת מקום ללב החם, שישיח את עצמו על האבדה הכללית והאישית הגדולה.

למשפחה יחסר ראש-משפחה, למדינה – איש רוח והגות; אך לי יחסר ידיד נפש.


  1. במלאת שלושים לפטירתו של זלמן ארן (אלול תש"ל, 1970). נתכנסו בביתו של שרגא נצר קבוצת חברים והעריכו את ארן. הדברים פורסמו בחוברת “חברים מספרים על ז. ארן”. כאן דברי פתיחה במסיבה.  ↩