לוגו
זליג לבון
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1

זליג לבון היה ממשפחת הבנאים. בכל מה שעשה, מראשית עליתו לארץ, אם כפועל או כעסקן, או כאיש כלכלה ומשק, היה מניח יסודות ובונה. תמיד היתה אַמת-הבנין בידו. הוא ראה את יכלתו ויעוּדוֹ בתחום היצירה הממשית, בהוספת נכסים של קיימא למדינה, ולהסתדרות. הוא היה אדם חריף מוח והיה בקיא גם בעניני אידיאולוגיה ובנושאים מדיניים, ולפעמים אף הביע עליהם את דעתו בעל-פה ובכתב, ודבריו היו ראויים להישמע ולהיקרא; אף על פי כן, לא להם הקדיש את עצמו, ולא בהם ראה את תעודת-חייו, אלא ברכישת קרקעות, בהקמת שכונות, בפיתוח ישובים ובשיכון פועלים. עליו אפשר לומר ברוח המקרא: ויהי זליג לבוֹן בונה עיר! ולא בעיר אחת בנה, אלא מערכת של בנייה היתה פרושה בכל הארץ, והוא היה צופה הליכותיה ומכוון את מגמותיה. כאן, בתחום זה, נתגלתה יזמתו הגדולה, והתנצנץ חזונו, חזון הבנין. כי סוף כל בנין בחזון תחילה. זליג לבון הוכיח לא רק כושר-ביצוע למופת, אלא גם מעוף ורוחב-דעת, ראייה-מראש ובהירות האופק. לספר המעשים הגדולים שלו, שהוא אפוס נפלא של יחיד למען הציבור, קרא בשם צנוע: קורת גג. אך גם בשם צנוע זה מקופל הרבה. מתן קורת גג מעל ראשו של עם עולה, הבא לארץ תלאוּבוֹת, הוא מעשה רב, מפעל אדירים. התקרה, נקראת בעברית גם שמי-קורה, שכן מה שהשמים הם לאדם הנמצא בחוץ, כך היא קורת הגג, לאדם הנמצא בבית. ואמנם מי שהכיר את זליג לבון, את תכונת נפשו, את התלהבותו המסותרת, את צמאונו לטוב, לערכי חיים ומוסר, יודע, שמזיגה זו של שמים וקורת-גג, של רוח וחומר, היתה שאיפתו לראותה בחייו ובחיי האומה.

ואולם אם התכונות והתפקידים האלה הם בחינת מפורסמות שאינן צריכין ראייה, מפני שהם חרותים בישובי הארץ, בעריה ובשכונותיה, הריני מבקש להפנות את הדעת לצד אחר, לסגולת-נפש יקרה של זליג, שאינה ידועה לרבים. הלא היה מידת החסד שבו. בידו האחת היה אוחז אמת-הבנין ובידו השניה אַמת-החסד. ערכי המוסר שספג בביתו ובעיירתו שבגליציה נטעו בו הרגשה איתנה, כי העולם, וביחוד עולמה של ישראל המתחדשת, חסד ייבנה. יש כללים, יש סדרי תור, יש חוקים ויש דין, אבל יש צורך גם בלפנים-משורת-הדין. ישנו ציבור, כלל, חברה, אך ישנו יחיד, אדם לעצמו, פרט, והוא יסוד כל ציבור. ביחוד יפה כוחו של דבר זה לגבי ציבור המשתכנים בישראל, הבאים מארצות רבות, שמושגיהם על שיכון ותרבות דיור שונים ומשונים זה מזה כל כך. מה קל להרגשת הקיפוח להיכנס בלב אנשים כאלה. בתחום הענינים החיוניים שהיו מסורים בידו, תוך שמירה על העקרונות המשקיים והחברתיים, הקפיד זליג שלא יתעלם היחיד מן העין, ולבל ייפגע, והיה מטפל בצורה אבהית, חיסדאית, בבעיותיו המיוחדות של אדם, שחרגו מן המסגרת הרגילה, השיגרתית. הוא היה ממתיק את הדין ומתקין תקנה לקשי-תקנה. בזכרונו המופלג היה מכיר ויודע כל אחד בשמו ופוקד כל מי שנזדמן לידו וממציא פתרון או עצה לבעיתו המכאיבה. ואלה שנהנו ממנו עצה ותושיה ופתרון – רבים מני ספוֹר.

צורה נעלה אחרת לבשה בו מידת החסד בהיותו אחיעזר ואחיסמך ופטרון נדיב לסופרים. זליג היה אדם משכיל, אוהב ספר ומוקיר סופרים וחכמים. התרבות העברית היתה בשבילו צורך ראשון ויסוד האומה. הוא ראה בכל סופר ויוצר בונה רוחני, המקביל לבונה החמרי. שניהם תאומים הם. אבל בהיותו מקורב לבריות ידע יפה מה הם תנאי עבודתו וחייו של סופר עברי. ולא אחד ולא שנים באו לפניו בבקשת עזרה להוציא את ספריהם. דלתו היתה פתוחה ואזנו היתה קשוּבה לצרכי איש הרוח. כי ראה עזרה זו כחובת החברה וכחובת-הלב שלו. והוא מילא אותה במאור פנים, בלב צוהל וכאילו בדרך אגב, כדי לשמור על כבודו של המקבל, כי אציל-נפש היה. הבטחתו היתה חגיגית, אך לא בקולי קולות, אגב הבלטת מעשה חסדו, אלא בבת-שחוק. הוא היה משען ומיבטח, חבר נאמן, איש-מעשה, שעשייתו רווייה מחשבה, רגש, אהבת האדם וחזון האומה. מבחינה זו השאיר מותו חלל בחיינו. אך זכרו לא ימוש מקרבנו!


  1. דברים שנאמרו באזכרה ביום השלושים (יוני 1975).  ↩