א    🔗

בשעה שסופר זוכה לאריכות ימים, עושה הדור סך-הכל של יצירתו לאט לאט, חטיבות, חטיבות. תקופות תקופות. אז נוצרת כעין הכנה לחשבון אחרון, לסיכום. אולם כשסופר מת בדמי ימיו, באמצע פסוקו, והמוות בא עליו בחתף, יורדת על בני דורו לא רק חלחלה, אלא גם תהייה.

יצחק שנהר הכין אותנו לקבל פני יצירות גדולות וחדשות משלו, שכן ראינו אותו בקו המעלה ונהנינו מהתבגרותו שאינה פוסקת. ודאות היתה בנו, שבאחד הימים עוד יפתיע אותנו במקור ובתרגום ויוסיף הישגים על הישגיו. אך הוא לא הכין אותנו בשום רמז, לא גופני ולא רוחני, לקראת קץ מהיר כזה. דברי ההערכה על יצירתו, שנתפרסמו בחייו, היו פרוטות העתידות להצטרף לחשבון גדול, אך הם היו בחינת “עד לחשבון”, מִקְָדמות. וכי מי העלה על דעתו, שיהיה צורך לעשות סך-הכל למפעלותיו של שנהר בגיל זה? הלא ראינוהו כאילן פורח ונושא פירות חדשים לבקרים.

מפני זה כה מזועזעת היתה עדת-המלווים לבית עולמו. כי איש לא פילל שהמוות יעלה בחלוננו וישכל את ציבור הסופרים ואת משפחתו ויחמוס תפארת-אדם ותפארת-ספרות זו.

ועוד תגיע השעה להערכה ממצה.

ב    🔗

הוא היה אחד מאלה, שנולדו בתכונות גוף ובסגולות נפש, המכשירות אדם לכך, שהשכינה תהא שורה עליו. היה בעל קומה, בריא אולם; היה בעל נוי ומשך עיני הרואים; היה חכם, מבין דבר מתוך דבר וידע רזי אדם וחייו; היתה בו מידה של ענווה. לא היה להוט אחרי כבוד ולא שאף להת בלט. היה חביב על הבריות ואוהב הבריות, נעים הליכות, ספוג תרבות ישראל וחכמת העמים.

והשכינה היתה מצויה במעונו. היא שרתה עליו בהזדמן ובקביעות. הוא היה ילד-שעשועיה. בהשראתה היה יוצר ומתרגם דרך קלות. כשם שיש מיתה-בנשיקה, כך יש יצירה-בנשיקה. הוא סיפר דרך-אגב; כתב, כביכול, אגב אורחא; תרגם כלאחר יד, הרצה באקראי. וראה זה פלא: דבריו יצאו יצוקים בדפוסים משוכללים, והם נאים ומפתים. השיר הוא שיר, והסיפור מעולה והתרגום – ממיטב התרגום. בכולם יש חידוש, רעננות, כוח והעזה. היה בו שפע, ריבוי. אבל היתה גם בו אחדות שבריבוי. אפשר שעושר זה של כשרונות מבריקים וקוסמים התיש את כוח התרכזותו. פיזור האון מונע את הירידה לתוך השיתין, המצריכה נקיבה מתמדת בתמצית הכוחות. אולם מה שנתן, אותם רבדים של חיי אדם ויקום שהעלה ועיצב – בהכשר-דעת וביתרון רוח עשה. ויש שתחום אחד חיזק את חברו.

דומה שמכל חושיו היה מפותח בו ביותר חוש-הראות. עין של מעלה היתה לו והיא ראתה רבות ועמוקות, והיא היתה צמאה תמיד, חמדנית ללא רוויה. מכאן תשוקתו לסייר בעולם, לערוך מסעות, להתבונן בעמים ובארצות, לקלוט רשמי ראייה. לפיכך הא מספר-מתאר. נופים שונים נסתפגו בנפשו, והוא תיארם, הם משולבים בסיפוריו, הם באו לידי בליטה מיוחדת בספר המסעות שלו “שבעה דרכים” והם הזדקרו בכל שיחותיו. גם האדם בסיפוריו איננו אלא מין חטיבה של נוף. טיפוסי שנהר צמודים למראות-הסביבה. אדם טראגי או מגוחך הוא זה שאינו מתמזג עם נופו.

ג    🔗

בשני תחומים הגיע לידי מדרגה: בתחום הסיפור והתרגום. ספירת השירה לא היתה לו עיקר. אמנם ראשיתו בשיר שנתפרסם ב“הדים”, אך בשדה זה עבד רק בראשיתו, שעה שעדיין לא היה ברור לו במה כוחו גדול. משנתברר לו כי כוחו בסיפור, כמעט שנטש אותו. ההמיה הפיוטית נתלוותה לו תמיד והיתה יסוד כל כתיבתו, אך יכולתו נתבלטה בפרוזה הסיפורית. בהיותו נאמן לעצמו, לא היה להוט אחרי ההפתעה בנושאים. הוא היה מבחינה זו חוטר מגזע המספרים העברים: מנדלי, עגנון, ברש וכיוצא בהם. הוא תיאר מה שחזה מבשרו ומה שנתרחש לעיניו. במו עיניו ראה פרעות בגולה, יהדות נתלשת ממקורה, שואפי גאולה ושוחרי א"י, שעלו ועבדו וסבלו ונתייסרו ביסורים. לעיניו נתרחשו עלילות גבורה של דור צעיר ולבטי שבטים מתערים ואינטליגנט “מתפועל” ועובד על הפיגום ובשדה, ומתקשה בדיבור עברי. ואף באפיזודות מחיים קדמוניים נשתלח עטו ויש שהשכיל לחשוף משהו מיוחד וסתום. כל הנושאים האלה, שהיו לקוחים מן המציאות הרגילה, נתלבשו בסגנון עברי שלם, ריאליסטי, המשוזר חוטי-זהב מזהירים של פיוט. חיים פשוטים אלה עוצבו ביד אמן ובשפת-רקמתיים, עד שהכל הרגישו שעם כל ההשפעות שנסתפג בהן, הריהו מקורי ועצמיי ודוגמאי.

וכך היה בשדה התרגום. הוא פתח בו נירים חדשים, ארוכים, ישרי-קווים. בן-בית היה ברוב לשונות אירופה, ומיפיפותן של ספרויות העמים הכניס ללשוננו. הוא לא ביקש את הקל. רצונו היה לתרגם דוקא את ספרי-המופת. וכך תרגם את גוגול ואת טולסטוי, את קאפקה ואת סטיינבק, את רילקה ואת ראבליי, את צ’כוב ואת רושפוקו, את באלזק ואת שניצלר. וכולם יצאו מתחת ידו שלמים. האידיומטיקה הרוסית, הגרמנית, האנגלית והצרפתית לא נפגמה ולא נעקפה, אלא תורגמה עד תום, ואם יכון פעם בית-ספר לתרגומים אין ספק שתרגומי שנהר ישמשו חומר ללימוד ולניתוח, לדוגמה ולמופת. כי וירטואוז היה במלאכה זו. העקוב היה לו למישור, והכבד – לקל. על כן אנו נהנים מקריאתם ומתברכים בהם.

*

ובזכרנו מה גדול היה בו חשק-החיים ומה רבות היו מחשבות היצירה והתרגום בלבו, וכי זכה להגשים רק חלק ממה שהיה בכוחו לעשות, קוסס אותנו הכאב עד לבלי נשוא.

סיון תשי"ז