בקראי עתה בשמו של שׁלום הכהן לא ימצאו רבים שיתנו גודל לו. הדור האחרון כמעט שלא שמע את שמעו, גם הדור שעבר ידע רק את תבנית “אגרות מליצות” שלו, שכתב “בלשון צחה וטהורה, ללמד לבני יהודה קסת הסופר, לכתוב איש לרעהו דברי שלום וברית” ¹ – אולם לפני שנים-שלשה דורות היה שלום הכהן “המשורר הנשגב”, “שר המשוררים באשכנז”, “נעים-הזמירות” והמליץ הנשגב והמפואר².

אכן שלום הכהן לא היה רק אחד המליצים של הדור ההוא, דור “המאספים” האחרונים ו“בכורי העתים”, כי-אם המליץ של בני דורו. הוא היה הכנור לשירתם. מה שיהיה נפתלי הירץ ויזל בדור הראשון של ההשכלה העברית; המליץ החרד על “תורת האדם” ועל הנמוסיות והדעת החדשה ושופך עליהן את נפשו בשירה רוממה – הימים ימי האודות והשירה הדתית-המוסרית של קלופּשטוק – היה שלום הכהן בדור השני. הימים ימי הרדר וה“שטורם אונד דראנג” באשכנז, ושלום הכהן היה נושא הגעגועים של המשכילים העברים, יוצאי הגיטו הראשונים, על העולם הגדול והיפה, על הדר השדה והיער, תפארת החיים ושכרונם, נעימות האביב והקיץ, תוגת הסתו. בין השירים, שפרסם ב“מאסף” לשנת תקס“ט–תקע”א, אנו מוצאים שירים על הבציר, הקיץ, הסתו, וגם “שיר הגפן”. לבו נמשך לאהבה אל ארץ-הקדם ואל החיים הקדומים, אל חיי-הוד ישרים ואל נוה תמימים. בין שיריו אנו מוצאים שיר, שאמנם נכתב לתכלית אחרת, אבל יש בו מן האידיליה היפה, שבכחה גם עתה לתפוש את לבנו בשלותה ולקחת אותו שבי בחנה ונעימותה:

עַל פַּלְגֵי מֵי מְנוּחוֹת, בֵּין הַרְרֵי אֶרֶץ קֶדֶם –

שָׁם בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא תַּחַת כִּפַּת הָרָקִיעַ

כָּרַע רָבַץ בֵּין הָעֲדָרִים אַבְרָם בְּנוֹ תָרַח.

מְנוּחָה וְשַׁאֲנָן סְבִיבוֹתָיו וּבְקִרְבּוֹ מַרְגּוֹעַ;

אֵין קוֹל עָלֶה נִדָּף, כִּי הָרוּחַ שָׁכָכָה –

בִּלְתִּי שְׁרִיקוֹת הָעֵדֶר וְצִלְצְלֵי פַעֲמוֹנֵהוּ

אֵין מִי מַשְׁבִּית הַדְּמָמָה. כֻּלּוֹ שָׁלֵו וְשֶקֶט,

אַף נַחַל זַךְ שָׁטַף עָבַר לִפְנֵי מַרְאֵהוּ,

מִנְּהַר קְדוּמִים, נְהַר פְּרָת, תּוֹצְאוֹת זֶה הַנָּחַל,

וּשְׁפַל קוֹל מַפֶּלֶת מֵימָיו יִנְעַם לָאֹזֶן.

עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, טָהֲרוּ פְנֵי שָׁמָיִם,

הַשֶּׁמֶשׁ הֵקֵל חֻמּוֹ, עֲלֵי טָל הִשְׁלִיךְ זֹהַר,

דָּשְׁאוּ נְאוֹת הֶהָרִים וַעֲמָקִים בָּר עָטָפוּ,

יַחַד עֶשְׂבֵּי שָׂדָי נָתְנוּ רֵיחַ נִיחוֹחַ,

שָׂחֲקוּ הַבְּרוּאִים כֻּלָּם, רָצוֹן עַל-פָּנֵימוֹ,

רָצוֹן עַל צֹאן מַרְעִיתוֹ, קוֹל תּוֹדָה שָׁרָקוּ,

שָׁרְשֵׁי אָחוּ לִחֵכוּ, חֲצִיר גַּגּוֹת שָׁלָפוּ,

לְחִכָּם טָעַם אֹכֶל וְלִגְרוֹנָם מֵימֵי נָחַל.

הקטע האידילי הזה – חלק מן השיר “הצלת אברהם באור כשדים”, הנדפס בקובץ השירים של שלום הכהן, שקרא אותו בשם “מטעי קדם³ – האידילי בכל, גם בלשון השוקטה והתמימה, שכאילו חוזרת היא מדי פעם בפעם על עקבותיה, חוזרת ונשנית, כמו למחות זכר כל מלה כבדה וקשה, – הקטע הזה אינו היחיד בין שיריו. בכל עת שהוא מגיע אל אהל ישרים ואל נוה תמימים הוא שופך עליהם מאור לבו הרך ומן השקט הנפשי אשר לו. עוד לפני יל”ג שר שלום הכהן⁴ על דוד וברזילי, ובאותו נוסח.

אַשְׁרֶיךָ בַּרְזִלַּי מִנְּגִידִים תֶּעְשָׁר,

מִמֶּלֶךְ בְּהֵיכָלוֹ יָקְרָה, שָׁפְרָה נַחֲלָתֶךָ.

מְעַט עֲרוּגוֹת גַּנֶּךָ

וּזְעֵיר חֶלְקַת שָׂדֶךָ

מְדִינוֹת מֶמְשַׁלְתְּךָ הֵמָּה

וְאֹהָלֶיךָ הֵיכָלֶיךָ

לספרות ההשכלה היתה מעין מסורת לנטות אחרי “סתרי נאות שלום” – כדברי שלום במונולוג של לוצאטו: “הוי הררי עולם” וכו'. היה בזה מעיקר הנטיה של ספרות זו אל החיים הקדומים, הפשוטים, שבא זכרם בכתבי-הקודש ומן השאיפה שלה אל התמימות שבטבע ואל הפשטות ואל היושר – בנגוד אל הפלפול והחריפות שבחיים שמסביב, בנגוד אל החשבונות הרבים והתחבולות הרבות. שאיפה זו הלכה וגברה בדור השני של ההשכלה, בהשפעת הספרות האשכנזית, שנטתה זה כבר מן ההשכלה ועברה את תקופת “הסערה והדחיפה” (שטורם אונד דראנג), – לפי מובנה הפנימי של תנועה זו – או את התקופה של סערת הדחיפה והשאיפה, והגיעה עד הקלסיציסמוס הגבוה ועד ראשיתה של הרומנטיקה. סערת הדחיפה והשאיפה העברית היתה לערות קצת הלב ולשפוך את הנפש בחיק הטבע. הגבור החביב היה עתה האיש החי על חלקת שדהו, וביותר – הרועה, המשורר. גם אברהם, ששבר את פסילי אביו, – טפוס הקרוב מאד ללב המשכיל – נעשה בשירו של שלום הכהן לרועה. “על פלגי מי מנוחות, בין הררי קדם”, שם הוא רועה את עדריו ואת מחשבותיו. לו, לאדם הקרוב אל הטבע, סמל האדם השלם בתקופת ההשפעה של י’ן י’ק רוסו, – לו מחשבות, לו לב חושב ומרגיש. ומכל שכן – שלב חושב ומרגיש לדוד. הן הוא “הקטן הרועה בצאן”, יפה עינים ומיטיב נגן והוא היודע אהבת רעים ואהבת נשים. הוא גם עמד במערכה ונלחם על נפשו ונפש אחרים. הוא איש המאורעות והפגעות. הוא – הגבור.

עוד בדרמה “מלוכת שאול” ליוסף האפרתי – דרמה שהיתה מפורסמה מאד בימי ההשכלה ההם⁵ – אנו רואים את דוד כגבור הראשי, כי הוא הראש והראשון בעיני המחבר. מפיו מדבר המחבר לא-אחת את דברו ואת משפטו, כי

הוֹי לָכֶם רִגְעֵי אֶרֶץ, יוֹשְׁבִים סְפוּנִים בָּיִת.

אֶצְבַּע אֱלֹהִים עַל-הַקִּיר בַּשָּׁשַׁר יִמְשֹׁחוּ.

צְאוּ הַשָּׂדֶה כָּאִכָּר הַזֶּה עַד הָעֶרֶב

הוֹלֵך לְרַגְלֵי צִמְדוֹ, הוּא גָדְלוֹ יוֹדֵעַ.

גְּדוּלַת הַיּוֹצֵר כָּתוּב בְּעָלֶה וְדֶשֶׁא.

מַה-יִּשְׂמַח לִבּוֹ בִּרְאוֹתוֹ טֶרֶם עֲלוֹת שָׁמֶשׁ

יְפִי הַשַּׁחַר מֵצִיץ מִתַּחַת הָאָרֶץ,

יֶחֱזֶה מַחֲזֵה שַׁדַּי וּגְבוּרוֹתָיו בֶּעָיִן,

מִבֹּקֶר עַד-עֶרֶב יַעֲבוֹד עֲבוֹדָתוֹ.

אָז יַעֲבוֹר עִם-צִמְדּוֹ עִם-תַּמָּתוֹ בָיִת,

שַׁלְוַת לִבּוֹתָם נֹגַהּ פְּנֵיהֶם תָּאִיר.

עוֹד יִפְנוּ פָנִים, עוֹד אֶל אַחֲרֵיהֶם יַבִּיטוּ,

עֵת תִּסָּתֵר שֶׁמֶשׁ, עוֹד תַּשְׁאִיר אֲדַמְדֶּמֶת

כְּהַרְרֵי אֵשׁ וּמִתּוֹכָם מַרְאֵה הַקֶּשֶׁת –

הֵם יִשְׁקְטוּ בִמְעוֹנָם, אַך הֵם מַרְגוֹעַ יִמְצָאוּ

וּלְאֵל יוֹצְרָם מִמַּעֲמַקֵּי לִבָּם יִקְרָאוּ.

מערכה ה', בהתחלה.

אולם לשלום הכהן היה דוד הגבור הראשי. מלבד ה“מזמורים החדשים מקורות חיי דוד” שב“מטעי קדם” שלו, שר שלום הכהן, “שירי תפארת ועטרת הוד לגאון עוזנו, רוח אפינו משיח אלהי יעקב, נעים זמירות ישראל דוד בן ישי מלך ישראל ע”ה נ“ע, מספרים נפלאות חייו, יראת אלהיו ועזוז גבורותיו ונגינותיו בעשרים שירים". הספר הזה, שקראו בשם “ניר דוד” (נדפס בוינה בשנת 1834), הוא אפוס עברי מעין “שירי תפארת” לויזל. (ויזל הסב את שם שיר-הגבורים – האפוס הנכרי – אל שירי תפארת, אלא שבכל-זאת הוסיף על-פּני השם הראשי שבשער את הדברים: “כולם מספרים תהלת ה' ועזוזו ונפלאותיו” וכו‘, ועל-פי זה ציין גם שלום הכהן את תוכן ספרו: "שירי תפארת ועטרת הוד לגאון עוזנו וכו’ מספרים נפלאות חייו וכו' ועזוז גבורותיו" וכו'). לפני עיני שניהם רחף הסמל של הגבור הדתי – “המשיח” של קלופשטוק היה מופתם, – ואולם הגבור של ויזל היה בעיקר המחוקק העברי, המושיע לעמו ומאיר לעולם בחכמתו ובתבונתו⁶ – סמל בן-האדם השלם בימי בן-מנחם – וגבורו של שלום הכהן הוא נעים-הזמירות, הרועה המיטיב נגן, שהיה ל”משיח אלהי יעקב". על-פי הדוגמה שהיתה לנגד עיניהם היה לשנים ענין אל משיחים ומושיעים, אלא שזה המושיע שלו החכם, הנביא, המחוקק, וזה משיחו המשורר, הרועה המיטיב נגן, – בן-האדם היושב על-יד מעינות הטבע והיצירה והוא גם חוטא ומתודה ושב בתשובה.

כאן ההבדל בין שני האפוסים הללו, ששיכים שניהם לסוג אחד של אפוס – לסוג של האפוס הדתי. האפוס של ויזל מספר בעיקר את גבורת החכמה, לא את תהלת ה' הוא מספר בעיקר, אלא תהלת הדעת ואנשי-הדעת. משה, שיש בו מן הטפוס של הנבון והחכם, מדבר בשבח החכמה, והוא בא אל בית יתרו, “בית איש הדעת”, ושם הוא מוצא בנות “משכילות”, “עלמות רכות”, המדברות אליו “אמרי נועם”, והוא עונה להן “מענה רך בתשואות חן חן” (ראה השיר השלישי מ“שירי תפארת” 2, חלק א‘, ע’ 53–45). הוא גם אומר להן:

יָדַעְתִּי, רַעֲיוֹתַי, כִּי מַשְׂכִּילוֹת אַתֵּנָה,

עַל-כֵּן חֶבֶר פּוֹשְׁעִים יוֹם יוֹם אֶתְכֶן עָשָׁקוּ.

שם, ע' 47

רועי מדין היו כמעט “חשוכים”, מורדי-אור – כמו שקראו לכגון זה המשכילים. אולם פרעה היה מין חוקר חפשי, משכיל וולטריני, ש“על כל יתלוצץ”. נאץ הרשע הזה את אלהים, דבר דברי-און כאלה, אשר “לא יזכרו, על ספר לא יכתבו”, הוא אומר אל זקני עם ישראל, האומרים, כי נראה אליהם ה':

חָלִילָה לִי לָשׂוּם חַכְמֵי לֵב בּוֹגְדֵי בֶגֶד,

אְבָל נִרְאָה אֵל אֲלֵיכֶם אַתֶּם תַּאֲמִינוּ,

אַךְ מַחֲזֶה כָזָב חֲזִיתֶם, רַעְיוֹנוֹת רוּחַ,

חוֹזֵי שָׁוְא כְּמוֹכֶם גַּם מִלְּפָנִים נִשְׁמָעוּ;

אֵלֶּה יַלְדֵי יוֹדְעִים הֵם, אִם לַחֲקוֹר יַעֲמִיקוּ

מֵרֹב מֶחְקָר יֵהְבִּילוּ וּתְמוּנוֹת יֵבִּיטוּ.

חלק שני, ע' 76–75

קשה לדעת, לאיזה “יודעים”, שמרוב מחקר ההבילו, כוון ויזל, יודעים שעל-אודותיהם עוד נשמע מלפנים, כמו שאנו מוצאים בהמשך השיר, מלפני פרעה של שעבוד; אולם לא ההיסטוריה היא כאן עיקר, כי-אם עצם הוכוח שבין המשכיל הכופר, האומר, כי חוקים בל ימוטו בטבע, ואם נראה איזה דבר שנדמה להיות יוצא מן הטבע, רק מחזה-כזב או מקרה הוא (ראה חלק ג‘, ע’ 22), ובין המשכיל המאמין, המוכיח לו באותות ובמופתים – עשר המכות הן אותות ומופתים כאלה, – כי “להפוך החוקים יש באל כח”. גם עמלק הוא באפּוס של ויזל “מואס הדעת” (חלק ו‘, ע’ 11).

כך הם הדברים באפּוס של ויזל; אולם לא כך הם באפּוס של שלום הכהן. לא גבור הדעת הוא גבור האפּוס הזה, אלא גבור הלב, גבור הרגש. דוד הוא כאן הנער האדמוני, יפה-העינים וכו', זה שאנו יודעים אותו משכבר הימים. המשורר רק הוסיף פה קצת אור ונוגה משלו, כדי לעשות את התמונה יפה יותר, לפי-טעמו, ומזהירה, לפי-טעמו, יותר. כשהוא בא לתאר לנו את פני גבורו ולהעמידו לפנינו – הוא מספר לנו, כי

הַשֶּׁמֶשׁ הֵפִיץ נָגְהוֹ עַל-פְּנֵי הָרָקִיעַ

וְהַיּוֹם יָפוּחַ רוּחַ צַח עַל-חוּג הָאָרֶץ

בֶּאֱחוֹז יְמִין יִשַּׁי בְּיַד דָּוִד, יֶלֶד זְקוּנֵיהוּ,

נַעַר אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי וכו'.

ניר דוד, ע' 40

דוד הוא פה הנער הנחמד, המשכיל בכל דרכיו והמוצא חן ושכל טוב בעיני כל, גם בעיני השטן, אשר ישית עליו עינו כל-היום ופורש כל היום רשת לרגליו. הוא שבע נדודים ותלאות ונפשו ידעה הרבה מרורות ונעימות. הוא ידע את האהבה ואת האיבה, ידע אותן גם בנפשו: ידע את הניגודים וההפכים – את הניגודים וההפכים והמעמקים של הרגש הסוער. גם את הניגודים וההפכים של החטא והתשובה. הוא האיש, אשר כנגן על לבו המנגן ותהי עליו הרוח לעשות את הטוב והיפה בעיני אלהים ובני-אדם וגם את הרע. הוא הגבור של הימים ההם, הגבור-המשורר.

גם מתנגדו ואויבו של דוד, שאול הרודף אחריו ומתנכל אליו – גם הוא אינו בעיקרו אלא אותו שאול, שידענוהו מאז קראנו על-אודותיו בספר “שמואל” שלנו. הוא אינו רודף את דוד הקטן, שעלה לגדולה, על עסקי דעות, כי-אם על עסקים אחרים לגמרי: על עסקי קנאה, גם הוא איש האהבה והשנאה, השנאה העזה כמות, ונוספה לו עוד הרוח הרעה, אשר באה מדי פעם בפעם להבעיתו ולהנבא לו רעות. גם הוא גבור הימים ההם.

האפּוס של שלום הכהן איננו עולה על האפּוס של ויזל. שלום הכהן לא היה מסוגל יותר מויזל לשיר את שירת הגבורה. את השירה המלאה און רב, הכובשת מרחקים. אדרבה, לויזל יש על-כל-פנים מקול התרועה הרוממה, מענות השירה. אולם יסודות שיריים יש למצא יותר בספרו של שלום הכהן. דומה לפעמים, כי גם הקול השירי שלו הוא טהור וזך יותר ואנושי יותר, ביחוד יש בו לפעמים מן הטהרה האנושית, כשהוא מגיע אל מקום מחריד ומרעיד לב אנוש, אל דבר שיש בו כדי לעורר את תנועת הנפש. כשדוד נרדף כל הימים מאת שאול והוא בורח ממקום למקום עד אשר בא אל מדבר עין-גדי, והוא יושב שם במערה, אז

דָּוִד וַאֲנָשָׁיו בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה יָשָבוּ,

וְסָבִיב לָמוֹ שֶׁקֶט וְדֻמִיָּה כְּדֻמִיַּת לָיִל;

אֵין פּוֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף, כָּל אֹזֶן שׁוֹמֵעַ,

כָּל-נֶפֶשׁ רוֹמֵמָה, בַּעֲטוֹף לֵב הַמָּשׁוּחַ

נְעִים זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל, מֵטִיב נַגֵּן וָזֶמֶר

וּמַשְׂכִּיל לְדָוִד תְּפִלָּה שְׂפָתָיו תִּטּוֹפְנָה.

ניר דוד, 152–151

דוד מזמר אז את המזמור קמ“ב שבספר תהלותיו ו”קול נעים, קול דממה דקה דוד השמיע". קול דממה דקה זה, קול נעים, אנו שומעים כמה פעמים בשעת קריאת-הספר. מובן, שהקול הנעים כאן ביותר הוא קול התהלים, אבל גם זה מראה על חוש נעים, חוש שירי, שהמשורר קלט אל ספר שירו את קולות השירה של התהלים, ויש שמצא להם מקום-מקלט טוב, בצר להם מקום יפה בתוך דבריו ונטע מסביב להם את השתיקה ואת הדממה ואת ההקשבה.

מן היסודות השיריים שבספרו של שלום הכהן הוא גם יסוד הרוחות והמלאכים. מלכות שלמה של רוחות ומלאכים פה לפנינו (גם בשיר “הצלת אברהם”, ש“במטעי קדם” יש מיכאל השר ורבבות שרפי-קודש, החפצים להציל את אברהם מכבשן-האש, ורפאל המצנן לו את הגחלים ומוציאו מן הלהבה – קצת על-פי האגדה העברית העתיקה). כשדוד מתיצב לפנינו ראשונה בעצם עלומיו בכל נגהו ויפיו,

אָז נִשְׁקְפוּ צִבְאוֹת אֵלִים מִשָּׁמַיִם אָרְצָה

לַחֲזוֹת בְּנֹעַם פְּנֵי הָעֶלֶם, בְּחִיר אֵל מֵרֶחֶם,

יַחַד הֵרִיעוּ כָל בְּנֵי אֱלֹהִים וְשִׁירִים שָׁרוּ.

שם, ע' 40

כשהוא עולה למעלה ומצליח בכל דרכיו,

אָז עוֹרְרוּ רְפָאִים, שָׁעֲרָה רָגְזָה שְׁאוֹל מִתָּחַת

שָׁרַק שָׂטָן וַיַּחֲרוֹק שֵׁן, רָגַז וְאֵין נָחַת,

---

יַחַד מִשְׁפְּחוֹת הַשְּׂעִירִים וְשֵׁדִים הִתְלַכָּדוּ וכו'.

שם, ע' 70

כשדוד עושה חיל בישראל ושר את תהלותיו לאל עליון, אז

גַּם בַּשְּׁחָקִים אֵלֵי מָרוֹם שֵׁם דָּוִד יַכְתִּירוּ,

וכשהוא נופל ממעלתו הרמה וחוטא, אז

שַׁחוּ צְבָא מָרוֹם. מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר בָּכָיוּ,

הֵקִיצוּ וְרִנְּנוּ בְאַשְׁמַנִּים שׁוֹכְנֵי צַלְמָוֶת,ֵ

שְׂעִירִים רָקְדוּ כְאֵילִים, רְפָאִים צָהֲלוּ וְהֵרִיעוּ וכו'

שם, ע' 105

הם עוטרים אז עטרה לראש בעל-זבוב ויד השטן גוברת.

יש להטעים דבר זה ולהדגישו, יען כי ה“משכילים” בישראל בימים ההם נלחמו עוד עם המאמינים על מלכות-הרוחות הגדולה ונמנעו מבוא בגבוליה אף בחזון חזיונם. (נפתלי הירץ ויזל קצץ את כנפי ה“מוזה” שלו וריחק אותה ככל-האפשר מכל דבר שיש בו דמיון, מראה, חלום או גם אגדה; דוד פראנקו מינדיס, מי שהיה עוד תלמידו של רמח“ל, עקם וסרס את המקראות היותר יפים ב”עתליה" של ראסין ומטסטסיו, אשר על-פיהם חבר את “גמול עתליה” שלו, רק כדי שלא לתת מקום לטעות באמונה בחלומות.⁷

אמנם השפעה גדולה היתה, כנראה, כאן לספר, שאותו לקח הכהן למופת – לספר “המשיח” של קלופשטוק, ספר המלא כולו שרפים ומלאכים ואופנים וכל מיני חיות הקודש. רשמים רבים בספר “ניר דוד” מעידים, שהשפעת “המשיח” של קלופשטוק על המחבר הזה היתה גדולה מאד – גדולה הרבה יותר מהשפעתו על ויזל. גם הוא כמוהו שר על ה“משיח” – על “משיח אלהי יעקב”, וכקלופשטוק, השר “על גאולת האדם החוטא” על-ידי המשיח בדרכו עלי-אדמות, שר גם הוא על האיש, שבא “להורות חוטאים בדרך”. גם הוא נתן אותו

מוֹפֵת לְיוֹשְׁבֵי תֵבֵל, חֹק לִבְנֵי אָדָם סֶלָה.

בַּל יֹאמְרוּ נוֹאָשׁ, בְּרִשְׁעוֹ בַל יֹאבַד פּוֹשֵׁעַ.

יַעֲזוֹב חֵטְא וִיחֻנָּן, יָשׁוּב לָאֵל וִירַחֲמֵהוּ.

ניר דוד בפתיחה (“מפתח שפתי”), ע' 7

לא רק לתשובת החוטא בלבד נתּן ערך רב בכל הספר, כי-אם גם למדת הרחמים אליו. גם ממשלת השטן ובעל-זבוב היא פה רבה מאד, כבספרו של קלופשטוק, אשר כמילטון ב“גן-העדן האבוד” לקח לו ליסוד את האגדה הנוצרית, והמלאכים הטובים נלחמים פה עם הרעים והם שוחדים מכחם לבן-האדם. המלחמה לטוב ולרע היא לא בלב האדם, כי-אם מחוצה לו, והדבר כמעט תלוי גם הוא ב“חנינה”.

הדבר הגיע לידי-כך, שליהודים בימי שאול ודוד היתה “אם קדושה”. כשבני-ישראל באים אל שמואל, לבקש להם מלך, ושבים מדרכם זו, הם באים אל מקום קבורת רחל, ובעטוף לבם הם מתפללים על קברה:

אֵם קְדוֹשָׁה! הַנֶּאֱהָבָה וּנְעִימָה בְחַיַּיִךְ וכו'.

גם בצורת הספר יש הרבה מספר “המשיח”. עשרים שירים לספר, כלספר “המשיח”. פתיחה לו, שבה המשורר בשיר ידבר על תוכן הספר והוא כמו ירא בפצותו את פיו וחרד לגשת אל הקדוש והרם – כקלופשטוק בהתחלת שירו. אחר-כך, בשיר הראשון, מופיע “אור עולם בקרית בית לחם” והוא “בעון חולל וחף יצא מני רחם”. ושמואל עונה קשות לעם עור, לדור סורר ומורה, האומר לבקש לו מלך, והוא פונה אל צור ישעו, ברכיו כורעות וכפיו שטוחות, והנה קול אלהים מן השמים עונה אותו “מלא חמלה ונוחם”:

וְאַל תֵּעָצֵב, שְׁמוּאֵל עַבְדִּי, אַל יֵרַע לִבֶּךָ

מַה-כָּמוּס עִמָּדִי עֵין בָּשָׂר לֹא תֶחֱזֵהוּ.

---

מָצָאתִי עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי אֶמְשָׁחֵהוּ,

בְּחִירִי רָצְתָה נַפְשִׁי, קֶרֵן יִשְׁעוֹ אַגְבִּיהַּ

וְעָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי, כְּבֹקֶר יִזְרַח שָּמֶשׁ,

וַאֲעַטְּרֵהוּ הוֹד וְהָדָר, אֶמְשְׁכֵהוּ חָסֶד.

---

זֶה מַלְכִּי נָסַכְתִּי, זֶה בְּנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיהוּ,

הַיּוֹם בְּבֵית יְהוּדָה יִבָּקַע אוֹרוֹ כַשַּׁחַר, –

וִיסַרְתִּיהוּ בְנִגְעֵי אִישׁ, בְּתוֹכַחַת רוֹדְפֵהוּ וכו'.

שם 18–17

כל המעיין בשיר הראשון של “המשיח” וישים לעומתו את החרוזים שהבאתי בזה, ימצא מיד, שצל הדברים שם מלוה את הדברים כאן. וכן נגרר בדברים שבשיר השלישי פה – מעשי השטן ועצותיו – צל קלוש ממה שנאמר שם בשיר השני, וכן גם הלאה.

מובן, כי יש כאן גם הרבה מן הצורה של “שירי תפארת”, כפי אשר קבע אותה ויזל: פתיחה פיוטית בחרוזים לכל שיר, שבה המשורר נותן עיניו למעלה ונושא דעו למרחוק, על דרכי אלהים בעולמו, או מדבר דברי כבושים אל בני-אדם, לפתוח את לבם בחכמה, או שמשיח לנו “מעין המאורע” ונותן דעתו להתבונן ולדרוש במאורעות. אחר הפתיחה הפיוטית באה הרצאת המאורעות, מעין הרצאה היסטורית, שיש בה משום מבוא והכנה אל השיחות, החזיונות והדמיונות. כל הדרך הזאת היא דרכו של ויזל. וגם דרך החרוז ודרך המשקל.

בדרך אחרת – אמנם לא בדרך אחרת של חרוז ומשקל – הלך שלום הכהן בספר אחר, שגם הוא יוכל להחשב על החשובים שבספריו. הספר הזה הוא “אמל ותרצה”⁸, שירת דודים בשלשה חלקים, ששר שלום הכהן ועשה “לעומת המחברת המפוארת לישרים תהלה להגאון המליץ הגדול, החכם מוהר”ר משה חיים לוצאטו זצ“ל”. הספר “לישרים תהלה” של לוצאטו היה כספר-המופת בימי ההשכלה וזכה לחקויים רבים. “פתשגן המשל” של לוצאטו על-דבר יושר בן-האמת, היוצא ובא בין העם ואיש לא יכירהו, ועל-דבר רהב, המתחבר אל תרמית ולוקח את לב ההמון ועוד מעט ולו תנתן התהלה ותהיה לו לאשה – פתשגן-המשל הזה היה חביב על האנשים, שלא זכו גם הם בתהלת ההמון. והלא רע יושר הוא פה שכל ואליהם נלוה גם מחקר בעוד שהסכלות הגסה היא שפחת ההמון – והנצחון האחרון הן גם הוא ליושר ולשכל. המשכילים כאילו ראו כאן את נצחונם. הספר היה להם כעין ראי, שמתוכו נשקפו להם מלחמותיהם ותקוותיהם, ולכן היה חביב עליהם, עד כדי “לרקוח” ולעשות כמוהו. בכלל היתה הצורה האליגורית, צורת המשל, שיש בה מן ה“חכמה” והשכליות, חביבה על אנשי ההשכלה. ובה הן אפשר היה להביע דברים, שההבעה המפורשת, הגלויה, היתה קשה להם. רבים הם אפוא אשר נסו לעשות כמעשה לוצאטו ב“לישרים תהלה”, עד שכמעט אפשר להגיד, כי לכל חבורה וקבוצה של המשכילים היה מין “לישרים תהלה” שלה, שעל-פיהו גם נכיר הרבה את פני החבורה והקבוצה הזאת עם חלומותיה, תקוותיה ואמונותיה. עוד בראשית ימי “המאספים” אנו מוצאים את משל ה“ילדות והבחרות” למ. ברסלוי (ברלין, תקמ"ו). הנה ילדות בת-צדקה דבקה בסכלות, למען השתעשע, וצדקה אם ילדות, בראותה כי אחרית החברה הזאת תהיה מרה לבתה, מתיעצת עם דעת, מה לעשות עמה, ודעת תשיב אמריה לה, להיות עם ילדות ולהדריכה במעגלי מוסר. וכראות סכלות, כי דעת מתאמצת להתקרב אל ילדות, תגביר חילים להפוך לב ילדות נגד דעת ותקח לה גם לצון למליץ ובתחבולות יבואו להוליך את ילדות מאחרי חכמה, למען הסירה מדעת. אולם צדקה, דעת וחכמה תבאנה יחד להזהיר את ילדות לבלתי שמוע אל סכלות ולצון, ואליהן יתחבר גם משרת צדקה, לספר מהללי ילדות. אלה הם מעשי המדברים בתוך ד' החלקים (העלילות) הראשונים של הספר. בחלק ה' באים כל-אלה ביתה צדקה, כי קרואים הם אל המשתה אשר עשתה. גם שכל בתוך הקרואים, כי ילדות המלאה דעת ותושיה לא עוד ילדות יקרא שמה, כי-אם בחרות, והיא קראה עתה לדעת, להיות מורה-דרכה, וגם שכל הושם עתה לראש, להשגיח על בחרות, עד כי יחזו הקרואים כולם “מחזה אלהים” יקים ברית אתם לברך את בית צדקה בכל טוב.

במשל הזה של ה“ילדות והבחרות”, יש הרבה ממעשה הילדות של ימי-ההשכלה הראשונים. את הנגוד של סכלות ודעת, לצון ושכל ראו אחר-כך עמוק-עמוק יותר – בימי ההשכלה ברוסיה, כשהמשכילים נלחמו מלחמה עזה וקשה על “האמונה הצרופה” שלהם עם השקפת ההמון. ב“אמת ואמונה” לאד“ם הכהן וב”תפארת לבני בינה" לאב“ג הנגוד הוא רב וגדול והמלחמה היא גדולה ועזה. על הנפשות שידענו עד-עתה נוספו בספרו של אד”ם הליטאי עקשות ופתיות ובספרו של גוטלובר הווליני צביעות וחסידות – דברים שכנראה לא ידעו אותם הרבה המשכילים הראשונים בארץ אשכנז. אולם גם ב“עמל ותרצה” יש דברים שלא ידעום המשכילים הראשונים ההם. אין האליגוריה הזאת באמת האליגוריה של הדעת והשכל, כי-אם בבחינה ידועה – של הרגש, של הרגש הנעים והיפה. שלום הכהן הוא גם כאן נושא הגעגועים על חיים קדומים ופשוטים, חיי שקט נעים ותמימות. ליושר של לוצאטו כאן בן, עמל שמו, והוא לא עוד בתהלה של החכם והמשורר האיטלקי חשקה נפשו⁹, וגם לא בתהלה אחרת, כי-אם בתרצה היפה בבנות. עמל זה משליך זרע על תלמי שדה וילך הלוך ונגן על הטבע והעבודה והמנוחה והזוהר והיופי, הלוך ודבר דברי געגועים על תרצה “חמדת העין”. הוא צדיק, כי תמים פעלו; לא יתחר באיש מן האנשים ולא יקנא את בעשרו, כי-אם

יָגִיל לַחֲזוֹת בְּנֹעַם זֹהַר רָקִיעַ

וְכוֹכָבִים בְּמִשְׁבְּצוֹת זָהָב בּוֹ יָאִירוּ.

העומד למולו ונלחם עמו, לקחת את תרצה מידו, הוא הבל, אבל הבל זה אינו בעיקר מאמין בהבלי האמונה – “סכלות” המתפרצת מפני גברתה חכמה ב“אמת ואמונה” ואומרת לרשת מקומה, – כי-אם בן-אדם הרחוק מחיי-העמל הפשוטים והוא ריק ופוחז. הוא בנו של אחד מעשירי העיר, בנו של רהב, שהוא כאן “אריסטוקרט” מובהק.

עולם העניים והעשירים, שהם כאן העמלים והנוחלים עמל אחרים, נתון פה מערכה לקראת מערכה, זה לעומת זה. הטוב והישר, גם היפה והנעים הם על צד העניים. ולב העשירים מלא תרמית; הם פורעי מוסר ולא יד להם בכל יופי ונעלה. יש כאן נגוד רב בין שני העולמות האלה ותהום רבה מפרידה בין בני דלת-העם ובין בני מרום עם-הארץ.

נשמע כאן הד ודאי לדעות ולמחשבות שהתהלכו בין בני-האדם בימי המהפכה הצרפתית הגדולה ולפניה ולאחריה, – דעות ומחשבות אשר שורש להן בתורת רוסו על הטבע ועל האנשים החיים על-פיו וקרובים אליו – מה שקרוב ללבו של שלום הכהן בכל ספריו. הנה התאור של רהב:

רַהַב בִּגְאוֹנוֹ יִלְבַּשׁ בִּגְדֵי חֹפֶשׁ,

בְּמֶרְכָּבָה יִתְהַלֵּךְ, בְּתַעֲנוּגֵי מֶלֶךְ

יְדַשֵּׁן בְּשָׂרוֹ, בְּסֵפֶל אַדִּירִים יַיִן

יִשְׁתֶּה, וְחֵיל מְשָׁרְתִים וַחֲנֵפִים יְסוֹבְבוּהוּ.

ע' 2

רהב זה הוא אחד ה“אצילים”, שהתגרו בהם בימים ההם בשם האנשים הפשוטים, העמלים, בני “המעמד השלישי”. ואף כי העמל הוא התמים והצדיק והמאושר, בכל-זאת הוא פולט לפעמים גם דברי התמרמרות ושנאה אל רהב:

לְמִי עָמֵל אָנִי?

פִּרְיִי מִי יֹאכַל יָחוּשׁ חוּץ מֵרַהַב?

מִזֵּעַת אַפַּי יַרְבֶּה הוֹנוֹ בְנֶשֶׁךְ.

הֵן רַהַב וְתַרְמִית קָשְׁרוּ עָלַי קָשֶׁר,

לָמוּץ חֶלְבִּי וְשִׁקּוּי עַצְמוֹתַי, יַחַד

נוֹסְדוּ עָלַי שְׁנֵיהֶם בְּמַרְבִּית לְבַלְּעֵנִי.

זֶה יוֹעֵץ רָע, וְזֶה כְּנוֹשֶׁה בָא לָקַחַת

פְּרִי עֲמָלִי, עוֹדֶנּוּ בְכַפִּי יְבַלְּעוּהוּ,

אֶקְצוֹר וְהֵם יֶאֱסָפוּ, אִיגַע וְיִשְׂבָּעוּ.

שם

דומה, כי פני הדור והדי מעשיו ודעותיו נראים ונשמעים הרבה גם בסוף-דבר של ה“דרמה”, כשבא המשורר בחלק השלישי להתיר את הקשר של החזיון ולחבר את אלה שחבורם יפה לו. רהב ועמל – הנצחון הוא על צד עמל. תרצה היפה בבנות לו תהיה, כמו שלישרים – תהלה. אולם אם ב“לישרים תהלה” הנצחון הוא בידי שמים – אלהים נגלה, כמו לאיוב, מן-הסערה ואומר להרוס את הבית, אשר אין בו אמת ויושר, על יושביו – הנה פה הנצחון בא על-ידי שכל, הנגש אל שער המשפט ודורש דין עמל, הצדיק האובד בצדקתו. העצה היעוצה מאתו היא:

לְהוֹצִיא מִפִּי עָוֶל בִּלְעוֹ, וְהַגֶּזֶל

אֲשֶׁר גָּזַל רַהַב אֶת עָמֵל בְּנֶשֶׁךְ

זֶה רַבּוֹת בַּשָּׁנִים הָשֵׁב יְשִׁיבֶנּוּ

לוֹ, וְלֹא יְהִי עוֹד תְּקוּמָה לִרְשָׁעִים אֵלֶּה

כִּי יִפְקוֹד עֲלֵיהֶם הַמֶּלֶך בַּשֵּׁבֶט

פִּשְׁעָם, וְיִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן אָרֶץ.

ע' 43

העצה הזאת גם נעשתה. הסערה הבאה כאן על בית-המבטחים היא סערת המשפט, היוצאת מאת שכל לדון דין עמל. רושם גדול של ימי המהפכה ההם וגם איזה רושם של ימי נפוליון שבאו אחרי-כן נראה ונכר בספר.

הסערה יצאה כאן – לדון דין עמל ולתת לו את תרצה הרצויה בעיניו, כי “נאוה לעמל תרצה”, כמאמר המשורר בחרוז האחרון. אולם פניו של שלום הכהן היו באמת – לא אל הסערה ואל המלחמה, כי-אם לשלום. מתוך סערת המלחמה כאילו נשא את עיניו בגעגועים אל אוהל השקט והדומיה, בו ישכנו “הנאהבים והנעימים”, רעה ורעיה. הוא לא היה איש מלחמה וקול ענות גבורה לא נשמע הרבה בדבריו. שפתו הנאמנה ביותר היא שפת הגעגועים העצובה והנעימה, והקול הנשמע לנו כאן ביותר הוא הקול הרך – קול הלב הלוחש והרוחש. לא היה גם בסגנונו כלל מן החריפות והחדוד, ומשלי-חכמה שכתב (“משלי אגור”, ברלין תקנ“א; “גם אלה משלי שלום” – “בכורי העתים”, תקפ”א, 109–107) אינם מצטיינים ב“חכמה” שבהם, כי-אם במשל היפה, במעטה התפארת של הלשון, בקצב המלים הרך, בזווג-המאמרים הנעים.

הנעימות והרכות הללו, היו, כנראה, בכל אפיו, ולכן לא נטה שלום הכהן בהשכלתו הרבה אל ההריסה והיה מן המחייבים בין השוללים. הוא ידע בלבו, כנראה, געגועים על משמרת-אבות, עד כי רואה הוא את אברהם הנלחם באלילי אביו והנה לבו נשבר בקרבו, “כי יכזב באמונת אביו” (“הצלת אברהם”, מטעי קדם, ע' 15). את אלה יש להכיר ולראות גם בספר-ההיסטוריה שלו (“קורא הדורות”, דברי הימים לעמנו זרע יעקב אשר קרם בכל דור ודור ובכל מקומות מושבותם מימי מלכות בית חשמונאים עד היום הזה, מאת שלום הכהן. חלק ראשון, וורשה, תקצ“ח. קטע מן החלק השלישי והאחרון נדפס ב”בכורי העתים החדשים" לשנת תר“ו, שנערכו על-ידי יש”ר. החלקים האלה כולם נמצאים בכתב-יד בבית-אוצר הספרים שעל-יד בית הכנסת הגדול בוורשה). הוא הלך בספר הזה בעקבות “תולדות ישראל” ליוסט, אלא שנטה מדי פעם בפעם מדרכו של יוסט, בכל-עת שנטה זה מן הקבלה והמסורה, עד כי על הספר הזה נתנו את הסכמתם גם רבנים אחדים, שלא נמנו על דגל המשכילים. הוא השתתף, כנראה, בפולמוס על-דבר התקונים בבתי-הכנסת, ועמד על צד המשמרים (גרץ בספרו הגדול, החלק האחרון, בפרק “הריפורמה וישראל הצעיר” בשם שניאור זקש ב“כנפי יונה”), אף כי, כנראה גם מהקדמת ספרו “קורא הדורות”, לא היתה דעתו בזה קבועה ושלמה והיתה בלבו, לב משכיל, גם קצת נטיה אל התקונים.

הדברים האלה, שיש בהם משום גלוי דעתו של שלום הכהן, אינם נוגעים לנו הרבה, כי דעתו לא היתה גדולה ביותר. מה שנוגע לנו פה הוא, שהגעגועים על משמרת-אבות התבטאו אצלו בעיקר באהבה עזה ועצומה אל השפה העברית, “פלטת ישורון מכל מחמדיו בימי קדם” – כמו שהיה רגיל על לשונו.

הוא כתב שירי ידידות “לשפה העברית הנעימה והקדושה” וקרא לה “אלופת נעורי, ענגי ומעדני!”¹⁰, וכנראה לא היה באהבתו אליה רק ממיטב השיר בלבד. בבואו לברלין בשנת תקנ"ט, חמש שנים אחרי האסף “המאסף”, ושם אין עוד דורש אז ואין מבקש ספר עברי, פנה במכתבו הידוע אל יצחק אייכל והודיע אותו, כי “תקוה מעט לו להחזיר עטרה ליושנה”, כלומר, לחדש את הוצאת “המאסף”. ואף כי אייכל ענה אותו דברי יאוש מר (“חלפו ימי האהבה, עברו ימי הברית וכו‘, עת נראו נצני החכמה ותפרח לשון עבר לתהלה ולתפארת וכו’. שוטט נא בחוצות, סב נא ברחובות, פקח עיניך וראה אם תמצא אחד בעיר ושנים במשפחה אשר יאבו שמוע לך, אם יחושו כי שפת עבר על לשונך”), ובכל-זאת קיים כעבור עשר שנים את נדרו אשר נדר ויוצא את “המאסף”, שאמנם נאסף גם-הוא כעבור שנתים וחצי. בראותו, כי “בארצות תימן”, – כמו שקרא משום-מה לאירופה התיכונה, – דורשי שפת עבר ימעטו, התקרב אל “יושבי צפון”, אל יהודי גליציה וביהם, והתישב בוינה, במקום שם יסד את “בכורי העתים”.

בדבר הזה ראו אז מאורע רב-הערך. יצחק ארטר כתב אז אליו: “בואך אלינו האדון, בואך אלינו מקצה ארץ אשכנז אל ארצות נדחינו כבוא השמש בתם החורף מחדרי תימן אל יושבי צפונה, בקרני אור פניך תחדש כמוה פני אדמה שוממה, שממה מני שנות אלף, להניב מחיקה פרי חמד משמחי לב ונפש”. ואמנם היה בואו אל מקומות מושבותינו כעין אות קריאה לאסוף את מחנה המשכילים העברים הקטן, שכבר היה נפוץ אז זעיר שם זעיר שם בערי גליציה וביהם וגם בפולניה. יסוד “בכורי העתים” הביא אחר-כך ליסוד בימות של ספרות טובות וחשובות מהם, ובאיזו מדה – מהם, מ“בכורי העתים”, תוצאות לכל מה שנוצר ונברא מאז ועד היום בספרותנו.

שלום הכהן היה מראשי הבונים של ספרותנו החדשה, והצבתי לו בה ציון¹¹.

תר"פ.