לֹא תִמַּח מִלֵּב הָאַהֲבָה,

אִם אַחַת בַּחַיִּים אָהַבְתָּ;

בִּשְׂדֵה-גַּעְגּוּעִים תִּקָּבֵר

וְאֶבֶן הַנֹּחַם מַצַבְתָּהּ.

אַךְ רִגְשׁוֹת-הַחֵשֶׁק הַקַּלִּים,

שֶׁבְּטֶרֶם יִגָּמְלוּ הֵם גּוֹוְעִים —

מִצְּחוֹק וּמִנְּשִׁיקָה יָמוּתוּ

בְּעַרְשָׂם, לֹא עֶרֶשׂ-מַכְאוֹבִים.

עֲטוּפִים בִּגְלִימַת-הַחֵשֶׁק,

זֹאת תְּמוֹל עוֹד חֹם-דּוֹדִים שָׁמָרָה,

יִשָּׂאֵם אֲבִיהֶם לִקְבוּרָה

וּטְמָנָם בַּחֲצַץ דֶּרֶךְ זָרָה.

וּמָחָר וִידִידוֹת-לְבָבוֹ

תֶּאֱהַבְנָה בְּשֶׁבַע דְּרָכִים,

וְהָיָה כִּדְרֹךְ רֶגֶל-זָרִים

עַל קִבְרֵי יְלָדִים נִשְׁכָּחִים.

הָהּ, יַלְדֵי לְבָבִי הָרַכִּים!

גְּוַעְתֶּם וְשִׁמְכֶם לֹא קֹרָא,

וַאֲנִי כְאָב מֵבִישׁ עָכַרְתִּי

אֶת חֶדְוַת יַלְדוּתְכֶם הַטְּהוֹרָה.

וְעַתָּה, כִּי-תַמְתֶּם לִגְוֹעַ,

מַה-תְּכַל לָכֶם נַפְשִׁי בִיגוֹנָהּ,

לִצְחוֹקְכֶם הַחַף מִכָּל-דַּעַת,

לִמְשׁוּבַת תֻּמַּתְכֶם הַנְּבוֹנָה.

מָה-רַבּוֹת קָרָאתִי לְפָנִים

מִתּוֹךְ אִישׁוֹן עֵינְכֶם הַתְּמִימָה

הַבִּינָה הַזֹּאת הַשּׁוֹבֵבָה,

הַטּוֹבָה מִדַּעַת וּמְזִמָּה!

וְעַתָּה יֵשׁ אֵשֵׁב וְאֶזְכֹּר

וְרֹאשִׁי אֶל בִּרְכַּי צוֹנֵחַ:

הָהּ אַיְכֶם, יְלָדַי הַטּוֹבִים,

גִּיל-מִי עַל עֲפַרְכֶם פּוֹרֵחַ?

1921