לוגו
הבל
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

יש מלים אשר נשתאה אליהן כאל חידות. בית‑האוצר של השפה אשר לכל עם ועם מלא מפה לפה המון שמות רגילים, אשר מרוב שימוש נתרגלה אליהן האוזן הרגל גמור; אלה הם רבבות הכינויים של הדברים אשר כוח ההשגה שלנו תופס את מהותם המלאה גם בשעה שהם נשמעים לאזננו בריבוי ובחפזון. השפה המכונסת בדיבור או בכתב חדלה משכבר הימים להיות אוסף של בית‑נכות, במקום אשר העין משתוממת, חוקרת ומסתלקת לבסוף מתוך קוצר השגה; מלות השימוש שלנו דומות יותר לכלי בית רגיל, אשר רבים כמוהם בכל מושב אדם. ואולם יש מלים אשר נשארו בודדות בתוך סדר המערכה של השפה: צלצולן נשאר זר לאוזן השומע, אף על פי שלפעמים הן כבירות בימים מהמון המלים האחרות, כלומר מאלה אשר הלשון הביאה לידי סיום גמור את המושג האצור בקרבן. המלים המוזרות האלה הן הן הנותנות צביון מיוחד לכל שפה, הן המחיות את הדמיון ומשוות הדר בינה מיוחד על כל עם ועם. תפיסת העולם, עד כמה שהיא מיוחדת לעם זה או אחר, מתגלמת רק במלים המיוחסות האלה, אשר פרושן המלא הוא בלתי נחקר, כאשר לא תחקר במלואה תכונת החיים של אומה שלמה. אלה הן יצירות לשון עקשות, אשר בקשי רב אפשר להעביר אותן ממדור חיים אחד אל השני; ביחס אליהן לא ישוער תרגום נאמן, לא תתואר כל הסתגלות למקום ולזמן. רוב המלים הן קלות‑דעת, משוות לפעמים על עצמן טעם נוסף מדי עברן לכלי שני של תרגום; אבל הללו, מלות היחוד של השפה, הן הנאמנות אשר כל כבודן פנימה; רק אל העם, אשר אתו קשור גורלן, הן מדברות בלא לב ולב, רק לו הן שולחות רמזים, מעוררות אצלו נשכחות‑בינה, ואחרון אחרון – מזכירות לו עוון.

אחת ממלות הערך המעטות האלה היא המלה הקצרה: “הבל.” היא היא אשר נשארה חתומה מיום הבראה ועד היום הזה. כל השפות אשר בעולם ניסו לרכוש את העיקר האצור בקרבה, אף לאחת מהן לא נתנה היפהפיה הזועפת הלזו את חסדה. כל עם ועם הטיל עליה מרות בינה משלו, וראה פלא: היא נתפלגה להמון מושגים, היא מלאה את העולם בהמון תארי אמת מוסר, אשר אחד מהם לא ישוה אל השני! אף אצלנו, במקום מולדתה, היא נשארה מופלאה ומעולפה, וכל אחד רואה בה ביחידות מנוחם נפשו. בכל התוכחות הצפונות בחובה אין אף אחת אשר תראה לעין רוחנו כעיקר בולט, כמושג השימוש בשביל הרבים. דמיון היהודי, אשר בשבילו נבראה המלה העזה הזאת למזכרת עוון, ולא למצות מקרבה את מלוא המכוּון. יש אשר נשאל את עצמנו: מה הוא מרי החטא אשר תקף בימי קדם את אחד מיוצרי בראשית של השפה והעלה מנבכי דמיונו את המלה הנפלאה הזאת, אשר צורתה כה ישרה וצלצולה כה קל, כמעט רופף, כאילו נוצר ללחוש אחרון, כאילו יצא באין כוח מתוך נפש גוועת בעווית נוחם אחרונה? אכן עמל שוא יהיה הדבר אם ננסה לנסח בקצרה את המושג של ההבל העברי. הוא מציין דבר‑מה אשר הנהו תכונת עם מדור ודור, הוא משולב מהמון חטאים אשר מקורם במעוות אחד בלתי נתפס. כל עם ועם חוטא, כנראה, על פי דרכו, ולחטא הגורל שלנו ניתן השם הפלאי “הבל,” זה אשר כל אוזן שומעת מבחינה בו בן‑רגע דבר‑מה מחפזון הנפש, מתעתועי החושים, מרמית המעשה הבלתי נתפסת אשר נקל לשעבד אותה בלב ולב גם אל האמת וגם אל התכלית. מי הם “המהבילים” אשר בכתבי הקודש? לא אלה אשר השחיתו את פני החיים, אשר נתעו אחרי יצרם, אשר החליפו טוב ברע. כל אלה קבלו תוכחתם במלים ברורות, שקולות כנגד עוונותיהם. אבל מי שהוא מן הקדמונים נסתכל פעם בפני הדור וראה חטא אשר איננו חטא, מין תכונה מבישה אשר באלף דבּרות מסיני אין להקים לה סייג, אין לעקור אותה משרשה. זה היה מעשה ההבל אשר מלת הכּינוי שלו נתּנה בלחש, באין כוח, באפס תקוה.

נסה נא לנחש את המלה הזאת עשרת מוֹנים, ובכל פעם יטעם חוש הלשון שלך משהו של הקלוקל הקדמון. הה, זה איננו הרע הגלוי, הנבדל, אשר ילך כלעומת שבא, אשר יפגע באחד מן העם והשני יינקה ממנו. זהו דבר‑מה אשר הנהו צמוד לכל אחד מאתנו, החופף על כל מעשינו, השמור לנו לרע מראשית חיינו ועד אחריתם. זהו החסרון לחיות עד תכלית, לקבל דבר מבלי ערעור, לדבוק באמת ובתום לב. לכל המדות האלה יש בכל השפות שם אחד מצרף; בשפת העם הנבחר אין למושג הזה כל שם, ורק חסרונן של כל תכונות הנפש האלה מבכּה השׂפה שלנו בשם “הבל.”