לוגו
על החרטה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אנשים מורים היו משיחים אגב הרחבת ענין בדבר חטאי‑שפתים של תלמידים, ולדברי כולם היה נוסח‑עדנה משותף של מחנכים זהירים ומרַצים. שעה רצויה שוחחו הטובים והנעימים, והיו מספרים מעשים בתלמידים שחטאו בפיהם כלפי המורים, והללו שלטו ברוחם והטיפו דברי תוכחה והפכו דין מר למוסר‑השכל מתוק; בעינים הבהיקו זיקי נצחון ומפה ומשם היה איש‑מסיבה שולח דברי הסכמה: אין מורה מטיל עונש אלא בשעה שרפו ידיו; – אין תכלית טובה למחנך מאשר למוגג מקרה‑שערוריה במחלקה למחזה של שלום וענות‑לב ואהבת‑נועם. כך גם במסיבת האנשים האלה, הרואים את מלאכתם כמכוּונת לתועלת‑עם חדשה, נתקיימה לבסוף אותה האמירה היקרה והחשודה בדבר חטא ועונש, לאמר: אין כפרה טובה לחטא מאשר חרטה.

החרטה היא אֵם כל חטאת. אמנם נפש האדם יצרה לעצמה רגש מחטא, המשמש ליחידי סגולה כעין שופט אחרון וקנא, אבל זהו שליח איום ויקר‑מציאות אשר קוֹרָא לו בשפתנו בשם הנוחם; מי שמפלצת זאת ממרקת את עוונותיו הוא בבחינת חוטא נעלה, המקבל עונש מידי שמים. את הנוחם אפשר לכנות בשם רקבון, המשמיד את החטא. הוא פועל לאט, צורף ומוסך רעל כאחד; ממנו יגון וענוות‑עולם, ראשיתו רפיון מאויים ואחריתו גבורת נבונים. לא כן החרטה: היא אינה אלא מידת‑נפש של חלשים, המסתפקים במועט. מקום מחצבתו של הרגש התפל הזה הוא בית‑העבדים; שוט הנוגש מכה, והמעונה מתפלץ וצורח: עויתי! העבד מתחרט עד עבור זעם; אף קל הדעת מתחרט עד‑ארגיעה. אין לך פעולת‑רמיה יותר קלה מאשר להוכיח אנשים נמהרים בדברים, להדליח לרגע את עיניהם, להכריע לרגע את לבבם ולהעלות על מצחם צל חולף של בושה; כל אלה הם אותו לא‑נחשבים של חרטה. איש מרבה נסיון יודע, כי בכל עוית‑חרטה כזאת אין משום תיקון הלב; להפך, מי שקל להתחרט ננעלים בפניו שערי תשובה. “האומר אחטא ואשוב” אינו הזיה של פלפול, כי אם פסוק שנון המגדיר את כשלון החיים של המון בני אדם, שאין מסייעין בידם לחולל עלילות. בחלל החיים, ובחלל חיינו אנחנו בעיקר, עצמו מרוב האנשים הערומים, המצרפים אל כל עוון גם חרטה קטנה אשר אין בה בכדי עונש; מעטים מביניהם אוכלים יותר מדי מן הנופת הזה, ומקלקלים לגמרי את קיבת המוסר שלהם, אבל הרוב הגדול נשאר בישרו לא‑יושר. מחנות עצומים של אנשים כאלה מהווים עם מתלהב אשר אין בו בטחון; מידת החרטה מרגילה את האדם להתחרט שבע ביום על הרע ועל הטוב גם יחד.

מידת החיים הזאת היא בשביל ילדינו מעין סם נבאש. כשאתה מוציא מפי ילד יהודי דיבור של חרטה ואתה מוחל לו על ידי‑כך את חטאו – אתה מרגיל אותו, להוות נפשו, לחשוב, כי מלים שקולות כנגד מעשה; ואולם צא וחשוב, מה אצלנו בבחינת תיקון הנפש יותר מאשר לחרות בצפּוֹרן של עונשין וסבל רב, כי מעשה אשר נעשה ואשר ייעשה אין לו תמורות ברגשות ובמאויים ובדיבור‑פה. דרך המחילה בשביל ילדינו איננה דרך העתיד; מורה נדיב‑לב אשר, כאלהוֹן קטן, ישליך את עוונות לתלמידיו למצולות ים ויטהר אותם לפניו על ידי כפרה חורטה – ממשיך את המסורת האיומה שלכל עדת בני ישראל: לשאת בעולם הזה באחריות לחצאין ושליש. טובים מזה לילד החוטא ולעמיתו בזיון וקצף ועונש; אלה הם פגעים לשעה, אבל הדבר דומה, כי מוטב לנו לשקע בלבבות ילדינו אבנים כבדות, ובלבד שישמשו משקולת למעשים. אנו עתידים, אם נזכה לכך, לפייס את גורלנו; אבל בכדי להגיע לידי כך עלינו לחדול לפייס את עצמנו, לחדול לפייס בנקל את ילדינו הגדלים לדור חדש.