היהדות הגרמנית, בת-רוּחמה לכל עדת ישראל, כרעה למעצבה במרומי העולם: מימינה עם אדיר, נוהם במעגל מצרים וזועם מסנוורי נקמה; משׂמאלה אוהביה אשר בטחה בהם עד יום אחרון, והם כולם כנבוכים וכערופי רוח; ועל ראשה – אבינו-גורלנו, זה שר ישראל אשר בעת צרה יהיה כריק וכפוחז ולא יזכור רחמים רבים ולא ידע עצה נכונה ולא יבין נוחם לאמתו. כבתולה פתיה, אשר כתומם ישיגוה יחדו הפחד והאסון, כן נפלה לארץ היהדות הגרמנית; לא כגבר אשר הכין את נפשו בעוד מועד, כי-אם כאיש ערום ונרפה אשר קיוה לשנות את טעמו בחפזון, ביום בוא ההפכה, והנה נשתבש עליו גלגל המזלות והריץ את הרעה לפני זמנה.
מוסר ההשכל, היוצא מאידם של יהודי גרמניה, הוא זר ומפתיע מאין כמוהו ועלול להפוך על פיהו את פך השמן האחרון של הגלות. גם גירוש ספרד בשעתו לא היה במידה כזו מאורע פתאום, נחשול סופה, גזירה שאין לפניה אזהרה ואין לאחריה חנינה; אפילו הריגות אוקראינה, אלה שבימי חמלניצקי ואלה שבימי פּטליורה, נתכו כשואה רק על ראשי היהודים ולא הולידו בלבות המעונים חידת אימה יתרה. המאורעות הללו, העקוּבּים מדם, לא היו ממזרים כי-אם בנים כשרים, כביכול, לשנאת ישראל; דורם ידע את דרכם, צפה מראש את דמותם, רעד בעוד מועד לזכרם, כאותם העלים על העץ המתחילים ברעדה לפני עצם הסער, בעוד הרוח משכל את כנפיו בקצה העולם. היושבים באהלי יעקב לא ידעו מימי-הבינים ואילך טעם של מפּולת – על הפחד האווילי ועל טמטום החושים הנגררים אחריה; חידוש-גלות זה קרה עכשיו לראשונה בגרמניה; שם נפלה לפתע פתאום חומת בטחון של יהודים שהיתה עטופה עד חציה שׂריג זכויות והרגלי אזרחים. צרת גרמניה שבימינו תירשם בתולדות ישראל לא כפגע גדול מפגעים, כי-אם כמכשלה ראשונה למנין; סופר הקורות יעיד על כל הגלויות, כי לא נלקח מהן מעולם חסד הטבע האחרון, הלא היא ציפית הלב שלפני הרעה; רק על גלות גרמניה יסופר לדור אחרון, כי לא קמה עוד כמוה עדת אנשים אשר לא ידעה להבחין בחליפות העתים. יום אחד התהלך שבט ישראל והוא נושם ושואף, כביכול, בקול מבשר, ובמלוא כל פניו שפוכים תפנוקי נכר – ולמחרת היום צפד גרונו ופניו חמרמרו כפני עבד אשר הקיץ מחלום טוב; עוד אתמול כבד כרכוב ביתו מן האזובים אשר למסורת זרה, נפשו היתה לו כְחַלת-כלאים נאצלה והטף אשר בחיקו היה לנגד עיניו כפרי מולדת – והיום יציץ לבדו מפתח ביתו ויתבונן עד בוש לראות אם לא נשאר מכל נפות אשכנז שביל נבדל ונשכח, זה הצפון מאז ליגיעי-כוח או ליהודים יודעי-ענוּתם; עוד תמול ושלשום מתקו לו מריבות צדק, אשכלות מליו עברו בכל הארץ כמרכולת יקר, וזו היהדות העתיקה, חַיַת הקודש, נגררה אחריו בשלשלת, ככלב מוֹרשה נאלם המאציל על הנוהג בו מעט חן ויחש ועקשות אין דומה לה – ועתה הנה ישב דוּמם ומשמים, מבחוץ קול ענות זרים, ומבפנים ירבץ לעומתו זה יצור הקדומים אשר קורָא לו יהדות, שערו סומר, עיניו כלפידי נצח, לועו פתוח כעתיד אין-חקר, והוא נראה כאילו יפליט עוד מעט ילל חרון.
יש אבלים מיוחדים בעולם המתאבלים על מתים ומתיהם לא ראו מעולם חיים גמורים: אלה הם אוננים יהודים המבכים זמני ישועה וזכויות טובות וחסד לאומים. אין אבל רמיה כאבלם ואין דמעות ריק כדמעותיהם; הקטן בשבטי עכו“ם יודע את העדנה שלאחרי בליה, זו המתעלמת כהד חמודות וכתוגה ערבה בשירי גבורים; ואולם היהודי הרַגָז או המתראה, שאין בידו מתנות שלמות, אינו יורש מאומה מאבדותיו היקרות; לא גאות זכרונות ולא ענות נסיון. דברים שטבעם מלא – קצם נכון ומותם ציוּן אמת; אצל היהודים אתה מוצא הרבה תקופות טובות שדמותן כדמות הנפש של היהודי, לאמר: מעט רוממות ועדיים למראית עין – ורוב שטח ורוב בנין שאינם יוצאים לעולם מבחינת העצב והפלא והיגיעה. כזאת היתה גם תקופת הפּדות של יהדות גרמניה, מראשיתה – בימי מנדלסון הישראלי הפילוסוף קטן-התואר המשעשע את חכמי הארץ ופותח את לבם לחיבת יהודים – ועד אחריתה – בימי הלצים הישראלים שבעידן הרפובליקה, המהלכים בקרב עם הארץ ועל עיניהם התוהות אֲפֵר כשר של מוכיחי-צדק וקנאי-תרבות. בכל ימי הרמיה האלה לא כהתה שם יראת עכו”ם גם בלב יהודי אחד, אם עושה הון או ספרים או חידושי-תקופה, ולא נס ליחה של תכונה ישראלית אחת, אפילו אחת מאלה שמשכנן סמוך למדור הפרצוף. זאת היתה תקופה ארוכה, אבל לא אמיצה ומתונה, כדרך יצורים המאריכים ימים; כולה חפזון של התרוממות, נרגנות של שמד, תאוה של הצטדקות; רבים נלחמו לה בחרף-נפש, ואולם אף אחד לא שב אל מקורו, אל שדה היהדות הנטוש – כדרך מנצחים ישרים השבים לאחוז במחרשת המולדת; רבים שמחו את שמחתה, ואולם אף אחד לא פתר במסתרים את ריב הנצח אשר בין יקר ליקר, בין טוהר גזע לטוהר גזע, ובין מידות החיים התמות של אשכנז לבין תשוקות חלדה האחרונות של היהדות. גם תקופה גאיונה זו, כהמון תקופות אחרות בישראל, היא רבת שמות, דלת מסורה ועניה מאין כמוה במעשי פתרון; היא העשירה יהודים בחומר וברוח, אבל היא לא האצילה על יהודים רבים כבוד חדש – זה שמקורו תמיד החיים הגמורים.