לעת התאסף המתנדבים התייצב בתוך העדה הקצובה גם איש זר לא-צעיר לימים, מן הזרים המבישים או האוילים המצויים ביהודה בכל מושב אבות ובכל דרך בנים. עוד בעמדו מאחור והוא גבוה בקומתו הצנומה מעל כל הבחורים וערפו הדק נטוי כקשת לעבר דלת הלשכה – נראה היה כקרוב מאד לתור הנכנסים, ובהמליטו מפרק למשנהו מלים לא-נדרשות ולשונו לועזית מתובלת המשתייכת אל אחת הנפות הצפוניות של אשכנז – היה כמבטל במתק שפתיו תוכחת-עינים של אחד הבחורים, אחד המקבל על עצמו מבעוד עת את העמידה הכשרה של טירוני מלכות. ובארוך הזמן הוסיף הזר המטריח להמליט את דבוריו, מדבר מאליו ללא חפץ שומעים, מכוון את מוצא-פיו כנגד איש הקרוב אל הדלת הנצורה ומתערב עם ראשוני הממתינים; ובקום אחרי כן מבוכה סתומה, המקדימה לבוא לפני רוגז, ואחד מן החבורה מתח לאחרונה את פיו לנזיפה, נזוף בזו המבלע ראשית משטר של טירונים יהודים ודבּר עברית נמרצה המצלצלת כשרשרת של ציווּיים קצרים – נתגלה בלי-משים מחזה: ארך-הצואר אסף אליו את גלגל צוארו ואת פיקת גרגרתו העמיד לראוה; כמו רגע עמד דומם בזקיפה וגם תמך את שתי ידיו במוצאי המתנים, כמעשה איש גבוה וצנום בהתכוננו לתת ליריבו מענה רב, אחרי כן פתח את פיו ולחייו הנופלות שקעו ועלו חליפות ולשונו בפיו היתה אנגלית: – הוא דבר אנגלית ברגש ובקצב מיוחד, כמייחד אותה למערכת כוונות הערוכה בנפשו – כאשר יעשו רבים יהודים בדברם לשון נכריה נחשבת. עיני כל השומעים נסבו אל פניו, כי בדבורו השוקק היה כעין יתר-הבעה, תפל ונרגש כאחד, אותה חשיבות תפלה שכל לשון מאצילה על עצמה לפעמים בכור שביה, כשהיא נתונה בפיו של דובר נכרי; לאחרונה, אחרי דברו למדי, התחמק שוב ממקום למקום, השעין את קומתו הדקה אל דלת הלשכה, שלב את זרועותיו כראשון לממתינים ועיניו הצרות אשר כעין החוּם העלו על עצמן שעור של חיוך.
בין כה ובבית האלמוני לא נשלם עוד סדר המועדם, כי הבן המתנדב עוד סר למועד כל שבוע לעירו ולבית משפחתו, ואמו עוד ראתה את הביקורים הקצובים האלה ככל קצב חיים אחר אשר מטבע האשה לקצוב כנגדו מידה של קביעות בביתה ומידה של מנוחה בנפשה. אך האב, גבר נאמן ליסוד מעשיו ורפה אונים כנגד חליפות החיים הכוזבות, היה חרד או מתאפק עד-בלי-די לעת ביקורי בנו, – בשבת בתוכם זה לבוש המדים ונרהב הפנים והוא מביא לידי גילוי בכל תנועת יד ובכל תנופת דבור את רוח הבכורה הפועמת בקרבו, אותה תכונת הבוחן הגלויה של בנים יוצאים אשר למראה ירחב ויפחד לב הורים. לא האם הוסיפה עתה להתמכר שבעתים לרחמיה או לצפות בכוונה לביטוי חיבה מחודש מעל פני בנה בכורה, וגם בקום הבחור לפרידה לא ידעה לרוב דבר שפתים חדש, ואשר שאלה אותו אז במאור עיניה היה כמו נוסח חוזר: למתי איפוא מועד בואך הקרוב? – האב הוא אשר עמד במעמד כזה ברפיון לבו, וגם שאל לפעמים כמתחפש: למתי איפוא נקבע מועד צאתכם למחנה הרחוק? – גם בעמקי נפשו לא ידע האלמוני מה טעם הבולמוס המדאיב הזה התוקף אותו עתה למראה בנו, חלוץ הטירונים הכשרים המצפה וצפוי לגורלו: – האם תכונת גבר יהודי היא זאת, קוצר הרוח של יהודי אשר מהיותו נרפה או כוזב למעשים הוא גם מתמלא מבוכה מדאיבה בתחילת כל מעשה? או אולי תשוקה היא זאת, תשוקה נבוכה של גבר מזקין, לראות במהירות ובשלמות את עויל המלחמה היהודי בדמותו ובצלמו, דמות בחור המוחץ אויב ומגן על עמיו, – תחת אשר האב לא היה גם בימי עלומיו בלתי אם אברך נגאל עם אברכים, לאמר: עושה את המעשה הקל בכל מעשי הגברות? אם כה ואם כה – והאלמוני לא צפה בנחת לקראת ביקורי בנו הנוחים, מטעמי חיים של יום השבתון; ולמעמסה כמעט נעשה לו הדבר מיום שבחורו צרף אליו מן המחנה עמית למועדים, ואל שולחן המשפחה ישב ביום הביקור גם זה הגבר הצנום, מושך הלחיים בשעת הדבור, הזר המטריח את חיוך עיניו רק לעומת גברת הבית הפוקדת אותו לפרקים בלשון יהודית מנומרת בחודי מלים של אשכנזית, או לעבר תמת הבנות בת השש החומדת לה לשעשועים את שצף שפתיו המגלגלות לכל עת מצוא בלשון אנגלית. ואף האב, הזועם בחובו, מזמן לעצמו רגעים של בדיחות דעת, למראה זה הזר הנוטל מפניו כל רז של הקשבה בשוב צליל העברית לשרת מסביב לשולחן. משך סעודה שלמה הגה בזאת האלמוני ביום-האורח הראשון, ובהגותו כן כמתבדח עלה לפרקים במוחו גם רעיון כבד, לאמר: אז, בתחילת הנס של הלשון העברית, בקום מחדש השפה העזה הזאת, – והעזים לא יקומו על-נקלה אחרי נפלם, – ומילותיה הקצרות, מעשה שן או גביש, נאלצו בכל קיצורן להעביד בקרבן, במהירות ובשלמות גם יחד, את חילופי המזלות של שנות אלפים ואת חידושי הטעמים והמושגים הבדילים בין עברים קדומים לבין כל סוגי יהודים נמהרי שפתים, ובעשות כן השפה הזאת והנה היא כנפילת הלשונות הנופלות מן השמים הגבוהים אשר לאלהי המזלות, או כמזר נאור מאד אשר שב אל מסלולו וחוזים בכוכבים לא בשרו את בואו, – אז, בהתעורר להיות הנס הזה לעיני מעטים ביהודה, הלא ככזב לא-יובן היה באזניהם הדבר לוּ הוגד להם כי יבוא יום ואיש ישב ולא יעפעף עין למשמע הלשון העברית, והאיש ההוא יהיה יהודי, ממתיק הלשונות הנודע בקרב כל הגויים.
ובאחד מימי הביקורים, בשבתם יחד אל שולחן המשפחה והבן הבחור נותן מפרק לפרק את פניו כנגד פני האורח ומחליף אתו שיח אנגלי, מרומם ונבדל על פני כל אמרות השיחה השוטפת אשר בעברית – כבש האלמוני את מנהג נימוסיו, כי אמר בלבבו: אף זה האיש הזר לא הוקיר נימוס אל שולחני וגם את בחורי, הצעיר ממנו לימים, השבית מנימוסיו לעיני כולנו. ובחשבו כן פני ואמר דבר אל בנו, – ולא נתן עוד את דעתו לשקול אם אין האורח עלול בכל זאת לתהות על פסוק עברי, פסוק מבליט כוונה הנאמר בהטעמה נבדלת. וככה אמר ושאל: מה מצאת בגבר הלזה שכה דבקת בו לכל ביקוריך בבית? – והאלמוני גם ניחש מראש את המענה, כדרך איש השואל שאלה שקולה, ואשר שיער ביותר היה נימוק החנינה, לאמר – כי בנו יתאר בקצרה, ברמזים ובמבוכת בחורים, מין משך-חיים יתום של גבר עצור במחנה, גבר לא עול ימים, זר לא-מרוחם אשר ביום ביקור לא יחיש את צעדיו העירה בלתי אם יקחנו אחר לצדו. אך הבן ענה כצוחק וכזורה את אמריו: הלא מפי בחורינו לא אלמד אנגלית; הוא היודע. הביטה אל סרטיו השנים: על לשונו בדיבור ובכתב לוּקח אל לשכת האנגלים. – ובשמוע האב את מענה בנו לא הרהר עוד דבר וגם לא הכין את לבו לקראת הגות חדשה; רק דומה היה לו כי עמל הרהורים כזה טוב אשר ידחנו לימים אחרים ולמועדי גורל חדשים.