לוגו
בין ערבים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

האותות גאו; והשכל השופט, כמזר אשר מחצוהו מרחוק גלמי עולמות לא-נראים, נסח ממסלולו החוזר ונתעה אל בין ערפלי התקוה המלחכים את עפר החיים.

ובעצם ימי המבוכה האלה, המחרידים מבוקר והכוזבים עד ערב, זכר האלמוני יום-יום לחלק עם בתו הקטנה את פרידת הערבית החמודה אשר ליד ערש השינה; ובלכתו כאורב נלבב אל חדר הדמדומים, והוא ממתיק ערב ערב בדמיונו לחש השכּבה חדש, ניחש תמיד מראש כי ברגע הקצר האחד, בגחנו על בת-השש כאב נדיב-בחפזון, יהפוך קל-מהרה את ברכת ההשכבה השגורה לשיח אהבה נחמד וקצר אשר כמוהו לא ידעו מעולם אוהבי ילדים חדשים וישנים. אכן למועד היחוד הזה נתעוררה יום יום בנפשו נדיבות האב, זו המשולה כמעט לגאות אוהב; כאוהב הבורר לו סוד אהבה – כן התיימר האלמוני בלבו, כי הוא אב אחד מרבבה אשר מצא על פני מעברות הדמדומים את חקרי הטף הענוגים, אלה העולים בין יום ולילה בחביון הערש השאננה וגולשים בתהלוכה חרישית אל מורדות התנומה; וכאוהב משתאה אל לא-נאהבים – כן השתאה האלמוני בלבו, לכל אב ואם לא-נבונים אשר בהחישם מאד את מנוחות הלילה ידרכו את קולם על ערש ילדם ויבהילו בלי-משים את הגיונות הילד ויניסו בלא-יודעים את טורי התהלוכה לכל עברי הדמדומים. וככה הגה לעתים במסתרים, בשלמו לנפשו עוד גאוה אחת חדשה: הלא לב קשוב אשר לאב או לאם ישעה לפעמים אל הצעדה הנפחדה הזאת, אשר בין יום ולילה, ובגחנו על היצור בן השש יפתח בלאט את כל מבואיו ונחה בסתר אל קרבו את כל השבויים הענוגים עד אחד, – ואדוניהם לא ידע היטב את הדבר, והוא הולך ונרדם ונשימת שפתיו כבר לואטת לנפשה למישרים, ורק עפעפיו התמימות ירעדו לרגעים כנבהלות, כאילו זה השער האחרון אשר על העין עוד מצפה בחרדה לחקרי הילד האחרונים אשר יצאו להתהלך עם ערב והם בוששים לשוב עם לילה.

ויום אחד פשטה עם ערב שמועה חדשה, מן השמועות הרעות האורבות מבוקר במער העין של עוברים ושבים. ובגשת האלמוני עם חשכה אל משכב בתו, להרעיף עליה לחשי ההשכבה, היתה השמועה הרעה בכל רוחו ויגונו הולך ומחלחל בלי הפוגות, כי זה תמיד רוע השמועות החדשות ליסר את השומע הנאמן בכל המשחק האוילי של הנוחם והכעש, תחת אשר מעשה הצרה הנשלם מביא לפעמים לאדם גם את מנוחת ההכנעה. ובעמדו כן על הילדה, כאיש תמרורים אשר לא יצליח עוד להנעים את קולו גם על ראש ילד אפוף תרדמה, ראה את יקירתו המפונקת והנה היא שכובה לשעשועים במער המשכב התיכון, ראשה עוד נסוג במשובה ממעלה הכר ולמרגלותיה תרצד בהן הרגל האחת מתחת למחבוא השמיכה. זאת היתה דמות ילדה קטנה בכל חמודותיה הטהורות, כאשר תראנה העין החובבת ברוב הערבים הנעימים אשר לטף: – לבושה חלוק הלילה הרחב, הנותן לבשרה כמו מראה עדנה מופלא, כמראה בת-נשים קטנה המיועדת לתפנוקי דור רחוק, ועל הלבוש הנראה הזה תרחף עוד בעין-רואים ראוה אחת אחרת, היא חטאת הרוך הטהורה והמתוקה המתחדשת ערב-ערב על ילדות המתפנקות בערש שינה, מין רווית ערבּים זכה מתלתל המצח ועד בוהן הרגל, ונאספת לאחרונה לתוך זהורית הלחיים של הפנים הנרדמים. – בעין רואה-שבעתים הביט הפעם האב הנעצב אל בתו הנוהרת, כי גבר בצרה יראה תמיד במלוא יכלתו את אור העולם; ובהביטו כן אל ערש החמודות ובכוננו בלאט נפשו את מאזני האבהוּת, – הלא הם מאזני הרחמים אשר כל אב למשפחה נכונה ישקול בהם לעתות בצרה את יום המחרת, בערכו זה לעומת זה את כוח ידיו ואת תשועת ילדיו, – עברהו פתאום פחד מביש, עוקד ידים ומסלף בזועה את אישוני העינים. לראשונה עמד כנכלם, בהביטו אל בתו הקטנה במבט הנבוך של הורים הנשפלים פתאום לעיני ילדיהם; אך כשלוח אחריו תמיד הפחד המתוח את חץ המחשבה – כן נמחץ גם לב האלמוני עד-מהרה מהלמות מחשבה עזה. הוא חשב וראה כי בכל חידושיו, אשר מתא ותכן והשלים יחד עם רבים מתחדשים מבית ישראל, לא חידש בכל-מאומה את בחיר הכלים, את סגולת הראש אשר בגנזי כל אומה, ואלה מאזני האבהות, – אשר אב מן הגויים יוכל להעלות עליהם ביום דאגה גם גבורה, גם תאות נקם, גם גאות מות, – נשאר בידו דלים וצרים, כהיותם לפנים בידי אבותיו לכל דורותיהם.