לוגו
על התמהון
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

ימים נסערים הם גם ימי חידה, ולעת כזאת ירבו השואלים והמשיבים כחול אשר על שפת ים סוער. ולעומת המון המתווכחים הרגילים, התמהים ומנחשים פתרון כדרך בינונים, רק כדי לצאת ידי חובת ענין – ישנה עוד כת-צבעונין של משתוממים, והם-הם הטף הפרוע מתמהון הגובר לראוה בכל תקופה משובשת. הללו פורצים כילדים שובבים בסייגי ההסברות המקובלות, מריצים את דמיונם אל הנוראות או המופלאות שבדור, וקולם השוקק נישא ובא כתרועת פרחחים מאצל כל הופעה מתמיהה: הייאמן? ההיתה כזאת מעולם? –

נסה לסכסך את טענתם באחד מפתגמי החכמים ואמור להם, למשל, כי בין המשוער לפי המציאות ובין הבלתי-משוער אין על פי רוב אלא כחוט השערה, – והיית בלי-משים בעיניך אתה כאחד הבא להשתיק פחזות נערים בכוחה של ערמת זקנים; ענה להם בסבר-בינה, כי המתמיה מתמיה בעיקר במידה ובצורה ולא בתוכן ובמהות, וכי אחת היא כמעט המהות בחטא בן-יומו ובתועבה הגדולה, – והיית בעיני המשתוממים כזקן מט-לטמטום שכבדו עיני רוחו מהביט בחידות; ואחרון-אחרון: הנבא להם כי מחר לא יוודע עוד האות הזה, וכי על אותה אבן-מיטאור גדולה, שנפלה בלהטה משמי העוונות העליונים, יגלגלו מהר בפשעיהם הקטנים כל מיני עבריינים בני-יומם ובני-עירם – והיית באמת כאחד ממבלי הנצורות שבעולם, אלה המזכירים ביום לידה את יום המות ולכל נפלא יאמרו: אין חדש תחת השמש.

ומי יודע אם כל מענה-הבינה הזה הוא באמת ממין הטענה; הלא בעצם הדבר יודע גם כל משתומם, ואפילו אם הוא מענוי הדור, כי תחום המעשים השכיחים ובלתי-שכיחים ששמו מציאות, – ואם גם נצרף לתחום הזה את כל פאתי-המחשכים המרוחקים ששם מתרחשים הרזים והגבורות והזוועות למיניהם, – הוא עולם מתגבש, ואל שטח-נוד המתמלא ומתחסר ללא עמל וללא משטר. לא ישער איפוא גם תמים, כי עולם העלילות של האדם קונה לו בנס נוף-עוונות חדש, מצמיח בבת אחת הררי נפלאות, או ממטיר לפתע פתאום גפרית של יצרים משחיתים על שדמות רחבות של נפש האדם; רק זאת ישאל השואל הבוחן: איפה הוא מקום-המארב ששם מתלקט באין-רואים אותו רהב הסנוורים של היצרים, כשהוא חותר מתחילה כמה חתירות ללא תכלית, כדרך כל הנבראות בימי העוּבּר שלהן, והוא מציץ לבסוף, ביום השלימו את צורתו, אל פני שטח המציאות: – בדמות רציחות מהבילות, אכזריות ללא ישע, זוועות תעתועים אשר לא כדרך האדם והחיה גם יחד? – והשואל שואל ומסיים: אילו יכולנו למצער להשקיט את תמהוננו בהשוואה. כי כל המופלאות שבעלילות אדם, בין שהן תועבות-סנוורים כדי מעשה סרק ובין שהן מזימות היוליות שלא מעולם זה, שטבע-הדברים עצמו מכלה אותן תמיד לפני הגיען לידי לידת-מעשים – לא היו מתמיהות אותנו ביותר אילו ראינו להן אח במציאות, ולוּ יהא אח זה צעיר מהן בכוח ובזוועה ובתעלומה.

כל תמהון מוסב תמיד על חוסר השוואה, ובעלי התמהון הגדול שבכל דור ודור היו מתנחמים לחצאין מתמהונם אילו הבינו, – מדי צאתם לחפש אחרי השוואותיהם, – לתור בדי חפזון את ההיסטוריה על כל אגפיה, הקדומים והמאוחרים, ולעומת זה היו צועדים שעה ארוכה בשלי בחדר-החדרים של נפש האדם, – ותהא זו נפשם הם עצמם. מעין תרמית מוסכמת דבקה מעולם בבעלי המוסר ובבעלי המחקר, ואלה מתחילים למדוד את מידות האדם משני העברים אשר לסף נפשו: הנגלה והנעלם, או המוכר והבלתי-מוּכּר, כפי שהם נקראים בלשון הדורות האחרונים; החשבון, לזכות ולחובה, מוסב תמיד על הנגלות והנסתרות, לאמור – או על המעשים הקטועים שברשות המציאות, אלה החסרים על פי רוב משמעות שלמה, או על חרסי-הנפש “מעבר-הנפש” ש“מעבר-לסף”, נסתרות החי שאינן מאירות מגופן, ושרובן, אולי רובן הגדול, אינן ראויות כלל לשם-הרזים הזה, מכיון שעין בעליהן שולטת בהן שליטה של ראיה גמורה. רק לאלה, אל מעשי אנוש שמחציתם כפיה ומחציתם מקרה וחוט רצון דק עובר בהם, ואל חרסי הנסתרות שבכוחם רק לשרוט את הנפש – נצמדים בעמל עין החוקר ודמיון הממשיל ובינת המדריך; רק העין האלוהית של הדתות הגדולות ראתה תמיד עוד דבר נוסף: את הרהורי הלב המתרחשים בלי הרף ומעלים בנפש מראות של עונג וזוועה ללא תכלה. הנבואה, לכל צורותיה, ידעה מעולם על מחשבת האדם הרעה כל היום, או בלשון דמויות אחרת; הלך-הנפש הבלתי-פוסק, הים הקטן של עשתונות האדם שאינו פוחת על-ידי זה שהוא פולט מעשים ורצונות. אח ומשל לכך מצוי בעולם החיה: הבט לתוך עין החיה במנוחתה – וראית מבעד האישון, בין אם הוא מזהיר מעֵרות ובין אם הוא עכור מתנומת חושים, את ים התמיד שבנפש הטורף, את ההרהורים ההיוליים הבלתי פוסקים. וכל דת גדולה, בשעה שגילתה חכמתה, בארה מעולם את אידי היסטוריה כחליפות סער ומנוחה של הנפש האנושית, כדבר יוצא מאת ההשגחה להסעיר לדור אחד המון ימים קטנים של בני האדם למען ינוח אחרי כן לדורות אחדים הים הגדול של המין האנושי.

צא וראה: כל הדתות הגדולות שבעולם, אלה שכסו את עין הארץ בהבליהן וביקרותיהן, דנו את יצר האדם לא לפי טבע המעשים הכלים תוך כדי התגלמותם, כי אם לפי הרהורי הלב המתרחשים בלי הרף; מה שאפשר, מה שיתואר, מה שייאמן – שלוש מידות הוויה אלה, הרחבות מני ים, לא נתלו על ידי הדת על חודים צרים של מציאות או על גבשושית הערפל של נסתרות הנפש; כזאת עשה המחקר בכל שיטותיו העקשות, והסברותיו על אודות המוסר מרעידות וצונחות מעל הכנים שלהן ונהפכות למכיתה – עם כל רוח מצויה של אכזריות המנשבת בעולם, עם כל צעד סואן של עריץ חדש, עם קולו המנסר של כל גואל מחדש, ואפילו לריחה החריף של שיטה חדשה הצומחת בפרדס הפילוסופיה או בשדה האמונה. ואולם לעומת זה העמידו הדתות המוכּרות, בנותיה של דת העברים, את כל נפלאותיהן, – גם בשכר וגם בעונש – על הזיות הלב של חולם בהקיץ ועל דמיונות הרוח של אדם פרוש ממעשים. האמונה והאהבה של הנצרות, בזמן שרואים אותן במלואן, אין להם שטח אחר להשתרע מלבד לב האדם השלם – בשעה שלב זה הומה ומתרחב מדמיונות; אף האיסלם העניק ברכה כחפץ לב מאמיניו, ולא לפי הרצון הנקשה של העולם הנגלה: זו צדקת המות, הנאמרת לחסידי מלחמותיו, אינה צדקה נתפשת לאיש אחוז-מעשיו, כי אם אחת מדמויות החלום של המזרח, וזו איילת-החן אשר בגן-עדנו אף היא לא נבראה מזכרונות עונג יוצאי-הרמון, כי אם מנפתולי הדמיון, דמיון-התמיד של הגבר. רק דת העברים היא לבדה עשתה בערמה גדולה ואדירה והתיימרה בפי נביאיה לשביח את ים הנפש של האדם: מחוקקיה הציבו בידם האחת סייגים לאין-ספור, למען לא יזח עוד לעולם הים הזה, וידם האחת כלכלה את מאמיניהם במזון אלוהי מיוחד, – מזון מרוכז ומצומצם אשר לו טעם מיוחד, אשר רפאות בו לחריפות החיים המיותרת. אמנם במאוחר הצמיח גן-הקבלה פירות חדשים, שלא ממין הקדמונים, וגם כרם-החסידות גידל לדורות מספר שיחי-גרגרים אשר כמוהם לא ראתה עוד עין בקרב היהדות, – אבל דת העברים השלמה עמדה בקיומה והתיימרה לצרוף לאט לאט מתוך הנפש הישראלית את הצדקה ואת הזוועה אשר לא מעולם זה: אולי את שניהם גם יחד.