כשערים נפתחים כן עשרים וארבעה המבואות אשר למצודת-הספרים הקדושה: – יום-תקופה תמים נשלם בעולם, וכצירים שבים ממשלחתם כן ימהרו החזיונות השלוחים לשוב לעת-ערב אל הקודש פנימה, איש נוכח שערו ואיש נוכח ספרו. ראשונה יבואו המשלים הקטנים והצרופים, כלילי-טוהר כילדי טפוחים, הפזורים כל הימים ברחבי העולם ומלאכתם הענוגה להפרק בלאט על הלבבות אשר ליחידי אדם ולפתחם ללא מגע-כפיה, כפתוח דבורים את גביעי הפרחים, ולהמליט אל קרבם תארי חיים חדשים, לב ולב ככוחו וכבית-קבולו. המונים המונים יטוסו וישובו אלה מכל משכנות האדם הרעננים באשר הם שם, כשוב הדבורים עם פנות היום אל הכוורת מן הגנים ומן האפרים, ורבים גם בהם אשר גפיהם, כביכול, מעוכים כמעט מהתנגש עד-בלי-די אל לבבות קשוחים או אל דמיון נקשה, מגולל בתוך עצמו כעלה יבש; טורים טורים צפופים ימהרו לעבור כל המשלים האלה, טף-הברכה אשר לכתבי הקודש, אשר מהיותם מאז המון דורות רק נושאי דבשם לא יוכר על פניהם כל עוצם נוגש וכל דעת גדולה, ומהיותם צחים ומעונגים ישוקו לא-נכלמים אל מחבואיהם הקדמונים, איש אל בית-פרקו ואיש אל תא-פסוקו. וכתומם לעבור יבואו החזיונות הגדולים השבים מעם גויים ולאומים רבים; הם הם נושאי-המראות הידועים לשם, הנאהבים בתוכחתם ובנחמתם גם יחד, וביניהם גם יצורי-חזון תמימים אשר חזות עיניהם המעולפות מעידה בהם כי בנשאם מדברותיהם על עתידות ורחוקות היו כחולמים ולא הביטו נכחם אל גוי ואדם; ביניהם גם שרפים נזעמים הגוררים בכבדות את אברותיהם המגואלות באבק עולם, גם כרובים חסודים הנושאים בשקידת פלאים צרורות רחמים להשיבם בטהרם אל בית גנזיהם אשר במצודת הנצחים, גם שנאני-שלום לא-נכתמים המתנהלים לבדם לעברי התהלוכה עם משאם הטהור מכל טהור, משא כל התחינה והתפילה והרינה אשר העולם הקיאן לעת הזאת וספר-המנוחות הגדול – אביהן-מחוללן – ישוב יאספן עד בוא מועד. רבים כאלה וכאלה בתהלוכה הנעלמה הזאת, תהלוכה מתכוננת בדמדומי עולם אשר קצותיה עוד ירגשו באפס קול בקצוי צפון או בישימון סהרה או באיי הים וראשה כבר הולך ומתכנס בחפזון לתוך מבואות המצודה, כהתכנס צבא אין-מעמד-לו לתוך מצודה אחרונה; אך מרביתם, מרבית כל הצירים הנאמנים האלה אשר זה דרכם בקודש לצאת חמושים עם שחר כל תקופה ולנוס עם ערב מנוסת-יגון, הם מלאכי מוסר ישישים ויגעים. הם הם נאמני התנ“ך הראשונים והאחרונים אשר יצאו בעלומיהם להגיד פשע לבית ישראל וילכו אחרי כן בעקבות העם הנד, הלוך והכהות מעט אור נפשם בתמורות הנדודים, ככהות עין נודד בחליפות אור ואויר, הלוך וסחוב את כנפיהם עם הקהל ומצוא אזנים קשובות רק בבתי מדרשות הומים, מדי דברם מקרב ההפטרה המתנכרת והמעולפת מקצותיה ניגונים, ורבוץ אחרי כן שבועות או ירחים בארון ספרים מעלע אבק. עתה הנה הם הולכים עם כל אחיהם לשוב אל מכורתם הגדולה אשר חוללה אותם למכביר, בלדתה למועדי-בינים גם צאצאי יפיה האחרים, והם לבדם אין בפיהם הנחר דבר מן הדברים אשר בנים שבים ישיבו להורתם גם בלי הישאל. אך ככל אשר יקרבו אל המבואות כן תחיה מעט מעט רוחם, כי יגע בהם האור היוצא למרחוק מן הספרים, האור האחד ויחידי בעולם המצרף בדי-רגע את כל ההמולות הרחוקות ליגון אחד קרוב, יגון-התנחומים של התנ”ך אשר משאו יקל לנפש ממשא הנחמה האטום. וכה ילכו כולם, הלוך והתכנס לתוך המבואות מסביב, ושאוף כבר על פתחי השערים מן הרוחות הכלואים למשמרת מבפנים ונדוף לא יתנדפו החוצה, כי האמת, חותם אלהים שומרת עליהם מבחוץ: – הם הם רוחות התנ“ך, מעלימי שמם ומפליאי חיים, היודעים סוד משדי לחדש פעמים אין ספורות את צבאות התעודה, קרוצי-ממלים, ולעשותם תאבים ועזים וערוכים כביום היולדם, בשובם חליפות מסוב פני תבל והם כמושים ומצוררים איש בתוך נפשו ואבק העולם עוטף אותם כאות אחריתם. אך לאחרונה, כתום כל השבים לעבור ולבוא, תיראה עוד במרחקים דמות מלאך או שרף או שטן-משדי, והוא המאסף האחרון אשר יתמהמה לנוס גם ממערכות תבל הרוסות. הוא לבדו ואין עמו אחר קרוב למחשבתו הקודרת; כי גם בלדת אותו רוח התנ”ך לעת אחרית לא זעקה עוד בחבלי לידה בלשון נעוריה העברית, הקלה והעזה והמדלגת על-נקלה מכאב קרוב לתקוה רחוקה, רק פעה פעתה בלשון ארמית חבורת הלחשים, לשון ירח כבדת-רזים המתעלמת על פני ארץ יהודה בדמדומי תקופה. ושם לא קֹרָא לו, ודמותו – הגואלת או העוכרת – לא ראה יצור-אנוש במלואה, וגם לא אלה המרופדים מכל דמויות הפחדים, רק זרועו המתוארת בנס בעלטת תקופה כותבת על קיר חיים שתים שלוש דלתות בכתב ארם מקוטע ואיום, דומה במראהו להבהוב פגיון אימה מעשה דמשק. הוא הכותב: מנא, מנא – על כל חומת גורל דחויה, אשר התומכים אליה לא יבינו עוד את ראשית שברם, והוא ההולך פה לבדד בשובו מתפוצות יעקב הנדונות לבלי השיב. אך כנפיו תרעדנה כה וכה ברעד שוקק אחורנית, כי הזכרון, המחריד לפעמים גם אחרית נחרצה, יטלטלהו פתאום טלטלת רחמים או חרטה. אך צרה היא תבל וצרה היא שבעתים לעת אסונה, בהשבר מרבית דמויותיה המגדילות בנס את התחומים; רק רגע יתהה האלמוני הלז, אשר רפרף עם-ערב כעטלף לא-ידע מנוחה על כל החומות הנכריות הנותנות את צלן לבית יעקב, וזכר ומנה את כל מקומות מועדיו, לא יחסר מקום: מן אשכנז הפוצחת זועה ברעם בהיר המתגלגל עד קצות שמים, ועד אוקריינה השפלה אשר סכר זוועותיה נבקע פתאום מעברים לאין הכיל; ומן גויים עצומים אשר תבוסת יעקב מתגוללת כבר בין כליהם הרבים עד עת-מצוא, ועד קטני עמים המחביאים את מזימתם על יעקב כהסתר ילדים דבר משובה, הסתר וגלוֹת כאחד וחמוד הדבר שבעתים. ככה יזכור וככה ימנה, עד אם ירפה מזכרונותיו; כולן, כל משפחות ישראל החוסות אל חומות והנשענות אל גדרות, נקראו כבר להתייצב ולפתור את הכתובת: מנא, מנא. וברפות ממנו אור הזכרונות יכסנו כמו צל העיפות, הוא צל הנחרצות האטום העוטף ביום פקודה גם את שופט-כל-הארץ וגודר את הדרך הנוחם מגשת אל האב שבשמים. ובצלו כי-רב ילך האלמוני את קצה דרכו, הלוך וסוב אל ירכתי המבואות והתכנס אל ספר הירכתים אשר שמו: דניאל.