לוגו
ספרים ביהודה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בין תקופות הגבר, שרובן מתחילות ונגמרות בתחומי חיים חיצוניים, יש תקופת ביניים אחת המביאה את בעליה למרכז חייו ומוליכה אותו קרוב קרוב למרכז כל הדברים. זהו משך הזמן המוזר אשר בו האדם עושה את מיטב עמלו וכופר במיטב העולם; אשר האנשים רמי הגורל יקרבו אל נצורותיהם הגדולות או אל משוגותיהם האחרונות, ואנשי הסגולה הרגילים ימעטו ללמוד וללמד, – בהתרחקם מרוב מכרים וידידים ובהשאירם להם רק אחד או שנים בפאת עולמם הפנימית. היא תקופת החיים אשר על העומדים בה ייאמר לפעמים מפי צעירים, כי עקשים הם מדעת עוד אנשים נחשבים או ספרים נודעים. ואמנם נכון הדבר הזה, והנסיון יראנו תמיד באור החיים הברור; כי בבוא הגבר בימים כאלה לא יראה עוד את כבוד האנשים הנודעים כפרי נאמן על גידולו, וגם את דף הספר לא יראה עוד כמקלעת גידול חיה, מין צרור עלים ופקעים במחובר שהעין חייבת מאליה בכבוד פריחתו.

והאלמוני לא איש רודף ספרים מנעוריו, כי רוחו העמיקה לשכון במלאכתו והליכותיו עם אדם ואדם היו לו כספר-תמיד; אך גם בבואו בימי העמידה לא זנח את המון הספרים הקטון, ספרים ביהודה הפושטים כמו רגע ומתעופפים מהר אל השכחה. ואשר ראה לנפשו מקריאת הספרים האלה היה לרוב דבר בחינה; בעלעלו בספר מן הרומנים, או גם בפזרו את אור בינתו לחקרי סופרים, היה כאיש הקולט מפי עמית חדש שיחת דברים, למען נסות אחרי כן היטב את איש שיחתו לפי הזכרון, – בזכרו מלים נמרצות ופסוקי כוונה ובבחנו בזאת יחד את טעם השיחה הכוללת. ולא מלב ריק ולא ככסיל מתעבר על ספרים נהג האלמוני את סבל הקריאה הזה, קריאה המוציאה את הספר ואת קוראו גם יחד מכלל אמונים; איש מוכיח דבר מפי דבר היה האלמוני, ואת תכלית התוכחה האלמת הזאת ראה למרחוק, בהאמינו כי בכוחה ייצרפו בלאט כל האמתות אשר ביהודה. ואולי עוד רבים כמוהו ביהודה, יהודים הנגועים אף הם במותר היהודי והם אומרים עד-בלי-די משל ותבונה מדבר אל דבר, – במקום אשר יהודים נגועים אחרים יבקשו עד-בלי-די חשבון ותלונה, וגם המה, ככל המוננו המתנסה עמנו כיום הזה, מצפים בלא-יודעים לשמם אשר יקרא להם העתיד; אם יקום משלנו ותצא תבונתנו – ואמר עליהם הדור האחרון: יקרים היו אלה בארץ, בהפכם את נגע רוחם לכשרון רוח חדש ובעזרם בכשרונם לכל אחיהם לשוב אל הנמשל ואל הנבון האחד; ואם ירבו ימינו בארץ באפס עתיד, כרבותם לפנים כן גם במרבית תפוצותינו – ובאו גם האנשים ההם במספר כל היהודים האנושים, אשר ניסו גלגולים לרוב ולא השיגו לאחרונה את גלגול המתאפקים.

ובימי המלחמה, ימים שמחשבת אדם מהססת לנגוע בתבונת הדברים הרגילה, הרבה האלמוני לקרוא ולהבין בספרים, נדחי ספרים ביהודה אשר אף הוא אספם אליו לעת מצוא, ללא ערובת החמדה הנצמדת אל ספרים מיד קונה. עתה כאילו התאנה אליהם שבעתים, באין ענינים אחרים לחתות עוד יום יום את כעש המולדת החריף, זה המשאיר בנפש חום שכרון ומשביח גם את רעבון המעשים, כהשביח היין את מצוקת הרעב. יום יום עגמה רוחו עם ספריו, כאילו נלחצה אליהם באהבת תלונה אחרונה: יום יום כבדה רוחו על ספריו, כאילו העיקה עליהם בחריפות הכבדה של הרוח היהודית. וכאיש סגולה בימי העמידה מצא במהרה תכלית תוכחה קצרה, וככה הגה על הספרים: – שנים ידעתי דרכי דמיון בספרים: האחד הדולה מן הזכרון הנעלם, זה העשוי תאים תאים של מראות, והאחד ההולך אחרי הזכרון הגלוי, זה היודע שמות ומושגים. ובספרים אשר ביהודה ראיתי לרוב רק את הדמיון המדבר, השליח לשמות ומושגים אשר דוגמת כל השליחים אין לו כל חלק בשליטה ובצרופי החיים. עוד לפני דורי דורות לא ידעו כבר בישראל בלתי אם את בעל הדמיון, איש המדבר שונות או רחוקות להפליא, ולכוח המדמה לא נודע עוד בעת ההיא כל כנוי; כי זה הזכרון הנעלם כבר שבת אז בישראל, וכל פרי עמלו אשר עמל לפנים למען נער-ישראל, כעמלו עד-בלי-די למען כל גוי וגוי ובנעוריו, – כבר צפון היה למשמרת בסמלי הדת המעולפים ובתאורי הקודש אשר בספרי הקדומים. ועתה אראה בספרי יהודה והנה נעדרה מהם לרוב רקמת התאור החיה, זו הבונה בכל ספרות גם את בשר החכמה היקרה, כהבנות בגוף החי מרקמה כזאת גם בשר העין הרואה. ולעתים אחשוב לי, כי בהיות תעצומות סופרים כאלה, הבוראים את חליפות השיר והספור והמדע בלשון הבוגרים המהירה והכוללת, יהיו לעומתן כן גם תעצומות העושים האחרים, לאמר – אשר יבראו את כל חליפות חיינו בלשון המושגים המהירה והגלויה, ולא ירקמו תחתיהן את בשר הרקמה הזן את עצמו בלאט ובמסתרים. ואף זאת אחשוב עוד בעצבוני, כי מיטב משלינו יכהה כמעט אם נקריבנו כמו רגע לאור הספרות; כי למה נגרע לעת כזאת כל דמיון נעלם מספרותנו – ואנחנו הלא ממשילים עלינו את משל הגורל הנעלם, זה הנרקם גרעינים גרעינים של חיים.