לוגו
קהלת
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

כרצועת ענן קודר רובצת לה המגילה הקטנה בקצה האופק של התנ“ך: – קהלת. היא הגיחה מתהום היצירה הישראלית, ולא יספה; פירושים לא ניתנו לה, מוסר-השכל לא לוקח ממנה. הקרויים חז”ל לא אבו למצות מתוכה טעם נוסף לק“ן הטעמים של נצח ישראל; החכמים הקדמונים תלו בה את עיניהם והרהרו בלבם, כי עננה קטנה זו, יצוקת השחור, שנתלתה ללא זיע בשולי רקיעיו של העם המעריב, סופה שתיגנז בחיק הלילה הישראלי. אבל גם תלמידיהם, שהתהלכו כבר בעלטת הגלות, היו מבחינים עדיין בדמותה; ברם פיסת היצירה הקטנה הכחילה משחור בשארית הדמדומים של מזל יהודה, ולא זעה ולא יספה לצמוח ולא בשרה סופה. המראה היה בדל כל כך – מראה ספר מקודש שאין לו כל תעודת-לכת בחיי האומה – שגם אחרוני חז”ל הודו בעל כרחם בבדידות הגדולה של הספר הקטן, ותיבלו בהזיה רק את פסוקיו; עד טעמו לא הגיעה ידם. טעם המרורים נשתמר כמו-שהוא: חריף וצלול כאחד מטעמי-בראשית של היקום. המר לא נמהל בסמל, פסל היגון הקטן, עשוי בידי אחד נעלם מבני יהודה הדלים והנבונים, לא כוסה באדרת-אמונה סרוחה ורבת קפלים.

התמצית, כדרך ספרים עתיקים או תמימים, ניתנת מיד בהתחלה. חכמת המזרח שאינה מלמדת מן הקל אל הכבד, עושה גם כאן ערמה טובה של חיבה ומתחילה את הסבר היאוש כפסוקי-משלים שקופים, כאדון-בית מבני קדם, שגיא ורצוי לאורחיו, המביא את שקוי הלענה הבהיר בצנצנות גביש חמודות. הבל-הבלים: – מחצית פסוק שתאומי מליה הדוקים יחד; חץ יצירה קדמון, מהיר וחרישי, ההומה המית פלאים מדי עופו מן הספר אל דמיון המעיין: מין צמיד מכושף מארץ האשפים השומר ומתעתע גם יחד את נושאו. לשמע הכרוז הקצר הזה ירדו עליך כהרף עין עועים עצומים; אך הנה זה בא – ואחריו אין עוד פחד או עצב או רפיון ידים אשר יוכלו לספות לך ממרורים קבר חצוב שיש הוכן בעוד מועד-מועדים לכל תשואות החיים אשר עש אחריתן; נעשה מנהג גבורים קדמונים, והיכל הקבורה עומד הכן בעצם ימי העלומים, לפני היות כל צרה. אף זו היא ערמה טובה מתוך חיבת חיים, אשר המזרח ידע אותה בכל כוחה: – להשרות מאצל המות בטחון זר ומוזר על החיים. גם מעט מגבורת ילדים מהולה בתחבולת היצירה הזאת, המגלה את הסוד בבת אחת; פעמים אין זה בא אלא להפיג את פחד המספר, פעמים זה מכוּון לפתוח פתח גמור בלב השומע. אך אם כה ואם כה – והכל הוגד מבראשית, והיוצר פטור מלכתחילה להעמיד על דרכו הארוכה זקיפי-זקיפין של הסברה, עד הגיעו למחוז-העיקר. ככה יעשה בדורות האחרונים; ואולם קהלת בזה את חכמת המסכן: להשאיר את הנתח השמן לשם סעודה אחרונה. האיש כמוהו, אשר כתב מגילה אחת קטנה, גלויה ונפלאת, יפחד פן יברח שומעו משממון או מעקת-לב? הלא בכל פרקי הספר, אשר דלתותיהם פתוחות אשה מול אחותה, מהלך קול כפעמון בדולח: מה יתרון לאדם. מי יעצור כוח לברוח מפני עת-ספוד זאת, הקצרה והמתוקה כל כך? השומע, בכל גלגוליו במשך כל הדורות העצומים, לא שמע מעולם ארשת-יאוש תמימה כזאת, שאינה אנוסה להתרברב בפני שועים ולהתחפש בענוה בפני דלים. שעון נאמן ועומד-לעד מצלצל ממגדל יצירה ומוחה כנגנו כל חלוף – מי לא ישמע?

כל ספרי התנ"ך, בהודם ובמוראם גם יחד, נשקפים על פני ארץ יהודה הקטנה, וספר קוהלת הוא כעין אשנב-עליה הנשקף אל פני מרחקי-ערבּים מעל לאוויר המעובה העוטף גויים ולאומים; מחברו היה היהודי הראשון שלימד את לשונו ללכת פרזות, ללא חומות אום וגדרי דת. זמנו לא היה עת צרה, אחת מן העתים הרעות אשר עברו לאין-ספור על עם הסגולה ותבעו ממנו חליפות תהלים ונבואה וחזון אמונה; זאת היתה כנראה תקופת אחרית, כתום המֵץ-הגורל לסחוט את עם יהודה והעדה הנכאה, היושבת לסירוגין בין חברון והחרמון, לא היתה עוד הבּכּורה המלאה הנוטפת עסיס נפש: – לשונה, יובל הררים בימי קדם, נצטללה אף נצטננה כמי באר עתיקה; עץ הדת לא היה עוד משול, כבימי אליהו או עמוס, לתמר נזיר אחיו, אלא הפך להיות שקמה רחבת-נוף וסבוכת-פארות, כולו עץ-ישוב העומד בטבורה של העדה, מהַנֶה בצלו גם נשים וטף ומושיב את עם הגברים ישיבת כבוד על שרשיו החשופים; אנשיו לא שרו עוד ביום הנצחון כבימי דבורה ולא קוננו להפליא כבימי ירמיהו: – חזות נפשם היתה מעוטפה, כחזות אנשים השומרים בחובם סוד אבדון והם לא ידעו. הבּכּורה, מאכל תאוה לכל העתידות, היתה לגרוגרת-עם צומקה אשר הגורל עוד מעט ויפילנה מידו, העדה לא ידעה את עתידה התפל, אבל נבוכה עד בלי די מרוב עברה. והנה התהלך איש בקרבה והוא גדול רק בחכמה: כמותו לא ראה עוד העם הזה, העם המרודה אשר גורלו לא נתן לו להתחמק אל שבילי החכמה הנבלעים איש באחיו עד למרחקי אין-קץ. עתה הנה נהיתה זאת: יחיד הדור צפה פני אנשים ולא את פני האומה; הוא לא אבה לזעום, כי הסליחה מצויה בין אדם לחברו; הוא לא עצר כוח לשיר, לא ידע מה לנבא: – מי שר ככלות גורל, מי ניבא ביום אחרון? רק פליטה אחת עוד היתה לו, פליטת כל ראשון במעלה ואחרון בזמן: להשקיף. טובת העין הרואה; אך בלכת עד בלי די מבטה הצלול, ללא אד מאוויים וללא רוח חזון, היא מרחיקה לראות ללא עמל וללא חשבון הולך וחוזר; מתבטל משל המרחקים אשר בעלום הזה, ואתו יחד מתבטלים מאליהם כל הסודות וכל משלי התנחומות: – הבל הבלים.