אָנֹכִי זוֹכֵר בֹּקֶר אֶחָד, בֹּקֶר אָבִיב,

מִסָּבִיב כָּל הַחַיִּים אֶת פְּנֵיהֶם לִי הִצְהִילוּ

הָעוֹלָם הָיָה רַעֲנָן וְרַעֲנָן הָיָה לִבִּי,

וַיִּיפוּ אָז הַחַיִּים כְּאִלּוּ רַק הִתְחִילוּ.

וַיֵּלֶךְ שְׁבִי לְבָבִי אָז אַחֲרֵי אוֹר הַבֹּקֶר.

וַיְהִי בִּשְׁטֹף לְבָבִי הָאוֹר הֶחָם וָאֶתְאַו

לָצֵאת לְדֶרֶךְ גְּדוֹלָה, לְדֶרֶךְ רְחוֹקָה רְחוֹקָה,

עַד אִם הַבֹּקֶר חַי וְאוֹרוֹ טֶרֶם נֶאֱסַף.

אַךְ לָקַח שְׁבִי לְבָבִי אוֹר בֹּקֶר זֶה הַמָּתוֹק,

וּכְמוֹ נְשִׁיקוֹת רַבּוֹת הוּא נָשַׁק אֶת נִשְׁמָתִי,

וּכְיֵין גַּן-עֵדֶן מִלֵּא שִׁכָּרוֹן קַל אֶת נַפְשִׁי –

וָאֶשְׁכַּר כָּל הַבֹּקֶר וְלַדֶּרֶךְ לֹא יָצָאתִי.

1904