אֲצַוֶּה אֶת הַחֲלוֹם וְהֶעֱלָה לִי אֶת דְּמוּתֵךְ

מִן הָעֲרָפֶל.

כִּי נִרְדַּם יוֹמָם בִּי חֲלוֹמִי שְׁנַת חֲרָדָה,

הוּא נֵעוֹר בְּלֵיל סְתָו אָפֵל.

וְאֶרְאֵךְ יוֹשְׁבָה אֶל הַחַלּוֹן עִם הָעֶרֶב,

עֲצוּבָה וּמַחֲרִישָׁה.

הַשֶּׁמֶשׁ שָׁקָעָה. רַק בַּמַּעֲרָב

עוֹד תִּלְחַשׁ אִשָּׁהּ,

וַאֲנִי עַל יָדֵךְ לוֹחֵשׁ לָךְ בַּחֲשַׁאי:

“הַשֶּמֶשׁ יָרָד”.

וּמְלֵא דְאָגָה סְתוּמָה חָוַר כָּל הָעוֹלָם,

וּכְבָר הַלֵּיל מֵרִבְצוֹ חָרָד,

וּכְיָתוֹם אֶחָד גָּדוֹל כָּל הָעוֹלָם,

גַּם בְּנֵי-הָאָדָם יְתוֹמִים;

וְתוֹעִים הֵם וּמְבַקְשִׁים דֶּרֶךְ אַחַת גְּדוֹלָה,

וְלָאֶל הַלְּבָבוֹת הוֹמִים.

וְאוּלָם לִבֵּךְ הוֹמֶה אֶל חֲלוֹמוֹת,

וְנַפְשֵׁךְ אֶל מְקוֹרָם

וְחֲפֵצָה אַתְּ בְּשֶׁבַע שְׁמָשׁוֹת בְּבַת אֶחָת,

וְתוֹעָה אַתְּ לְבַקֵּשׁ אוֹרָם.

הֲיִי עִמָּדִי – לִבִּי מְקוֹר חֲלוֹמוֹת,

חֲלוֹמוֹת חַיִּים;

וּבְנַפְשִׁי עוֹלוֹת שְׁמָשׁוֹת וְדוֹעֲכוֹת,

וְנַפְשִׁי עָמְקָה כַּשָּׁמַיִם.

וְיוֹשְׁבָה אַתְּ עֲצוּבָה וּמַחֲרִישָׁה,

וְעֵינַיִךְ דֹּם אֵלַי תִּשָּׂאִי.

וְאָנֹכִי רוֹקֵם רֶשֶׁת שֶׁל חֲלוֹמוֹת,

וּמְצוֹדֵד לִבֵּךְ בַּחֲשָׁאִי.

1904