דּוּמָם יִרְבְּצוּ הֶעָבִים,
בֶּטַח יִרְבְּצוּ כֻלָּמוֹ.
לוּ הִתְעוֹרֵר רוּחַ סוֹעֵר
וְנָשָׂא אֶל קְצוֹת יָם אוֹתָמוֹ!
אוֹ לוּ תָקַף אוֹתָם חֵפֶץ
לְחוֹלֵל עַל רָאשֵׁינוּ סְעָרָה, –
אָז מָצִינוּ – וְעַלִּיזִים –
כּוֹס חֲמָתָם הַנֶּאְדָּרָה.
אַךְ הֶעָבִים רַק מַחֲרִישִׁים,
כְּאִלּוּ קָפְאוּ עַל רָאשֵׁינוּ;
וּבְאֵין-רוּחַ – קָפְאוּ דוּמָם
מִפְרְשֵּׂי אֳנִיָּתֵנוּ.
1903