צִפוֹר עָפָה וְיָרְדָה מִמָּרוֹם וַתָּנַח

עַל הַחַלּוֹן מִמּוּלִי.

לִבִּי חִלֵּל נְדָרַי וַיֵּט מִמַּסְלוּלִי –

וְאֶת הָרֹךְ עוֹד לֹא זָנַח.

זוֹ אֲרֶשֶׁת הַחַיִּים גּוֹרֶרֶת הַחִידָה

מִיצוּר אֶחָד לַשֵּׁנִי;

וְהַפְּתוֹר יָשָׁן-נוֹשָׁן, וְכֵהָה כְבָר עֵינִי

מוּל הַתְּהוֹם הַמַּפְרִידָה.

הוּא הוּא גֵיא-הַחִזָּיוֹן בּוֹ נוֹסִיף לְדַאֲבָה,

רַק הָרְֹך זֶה הַתָּמִים

זָן אֶת עֵינוֹ הַטְּהוֹרָה בְּסוֹד הָעוֹלָמִים –

עַד אִם יֵבְךְּ מֵאַהֲבָה.