כֵּן, נֶגְדִּי עוֹד נִצָּב נֶשֶׁף הַחֵשֶׁק:

קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ בַּיָּם כַּפָּז הֶאְדִּימוּ,

בָּעֵמֶק הִשְׁתַּקְשֵׁק אוּבַל הַכֶּסֶף,

וּזְמִיר עַרְבַּיִם הַצִּפֳּרִים הִנְעִימוּ.

וַאֲנִי עַל הַגַּבְנוּן בַּיַּעַר שָׁמָּה

תָּפוּשׂ בִּמְזִמּוֹתַי בָּדָד יָשָׁבְתִּי…

פֶּתַע נִגְלֵית לִי בִּיפִי-הוֹד מַרְאַיִךְ,

אַף צוּף זִמְרָתֵךְ, עֲדִינָה, הִקְשָׁבְתִּי!

עֵינַיִךְ הַיָּפוֹת, סַפִּירֵי הַטֹּהַר,

עַל קַצְוֵי שַׁחַק אוֹר שֶׁמֶשׁ הֶחְפִּירוּ;

וּלְצִלְצַל הוֹד קוֹלֵךְ נִדְמָה הַפֶּלֶג,

וּקְהַל הַמְזַמְּרִים לֹא שִׁיר עוֹד הֵעִירוּ.

בִּיקַר זִו שָׁמַיִם נָהֲרוּ פָנַיִךְ,

מִשְּׂפָתַיִךְ שָׁנִי נִשְׁקַף חֵן-קָסֶם;

וּמַעֲשֵׂה קָלַע בִּגְאוֹן רַב תִּפְאֶרֶת

יָרְדוּ עַל עָרְפֵּךְ תַּלְתַּלֵּי הַכָּתֶם.

אָז פָּגָה רוּחִי אַף נַפְשִׁי נִפְעָמָה,

וּכְגַלֵּי יָם זוֹעֵף דָּמַי בִּי רָצוּ;

וַהֲמוֹן רִגְשׁוֹת שׁוֹנוֹת מֶנִּי נִפְלָאוּ

כָּאֶבֶן קִרְבִּי לִבָּתִי לָחָצוּ. —

כֹּה שָׁמָּה צָעַדְתְּ בֵּין חוֹחֵי הַשֶּׁפֶל,

וַחֲמוּדוֹת שׁוֹשַׁנִּים יָדַיִךְ קָטָפוּ;

אַךְ הֵנָּה כִּי חָזוּ יִפְעַת פָּנַיִךְ,

חִישׁ חָוְרוּ פָנֵימוֹ, הוֹדָן אָסָפוּ.

הָהּ, לוּ גַם אוֹתִי כִּפְרָחַיִךְ אֵלֶּה

מִבֵּין חוֹחַי הוֹצֵאת — הוֹי, מָה אֻשָּׁרְתִּי!

לוּ גַם כָּהֶם מִזִּיז אוֹרֵךְ נָבַלְתִּי

וּבַאֲבִיב יָמַי לָנֶצַח נִגְזָרְתִּי! —