בֵּין פִּרְחֵי נֹעַם, עַל עֲרֻגַּת גַּנָּה

מִסְּגוֹר כַּפְתּוֹרָהּ הִתְפַּתְּחָה שׁוֹשַׁנָּה;

וַתִּפְרַח וַתִּיף וַתַּרְהֵב עֵינָיִם

בִּשְׁלַל צִבְעֵי זָהֳרָהּ, זִו רִקְמָתָיִם.

מִסֵּתֶר שִׁבְתּוֹ, מֵחֶבְיוֹן הַיָּעַר,

אֶת הַיְפֵה-פִיָּה רָאָה זָמִיר נָעַר;

וְיַחְמֹד יָפְיָהּ וַיָּשֶׂשׂ עָלֶיהָ,

וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בָהּ וַיֶּאֱהָבֶהָ.

אָז סִבְכֵי הַחֹרֶשׁ נַפְשׁוֹ עוֹזָבֶת,

וּלְרַגְלֶיהָ בַגָּן שָׂם קֵן לָשָׁבֶת;

וּבְשִׁירוֹת אֲהָבִים לִפְנֵי יָפָתוֹ

יוֹמָם וָלַיְלָה שָׁפַךְ חֹם לִבָּתוֹ.

גַּם הִיא לַמְזַמֵּר רָב-אַהֲבָה הֵשִׁיבָה

וּבְכָל אַוַּת-נַפְשָׁהּ שִׁירָיו הִקְשִׁיבָה;

פָּנֶיהָ לִרְגָעִים אֵלָיו הִצְהִילָה

וּנְעִמוֹת דּוֹדֶיהָ תֵּת לוּ הוֹאִילָה.

אַךְ אָז אֶל הַצְּבִיָּה נָשָׂא עֵינָיִם

גַּם בֶּן-הַצְּפַרְדֵּעַ מֵאֲגַם הַמָּיִם;

וּבְעָזְבוֹ בִצָּתוֹ קִרְקֵר וַיֹּאמֶר:

"לֹא לָךְ, שׁוֹשַׁנָּה, לֹא לָךְ רֹן וָזָמֶר!

זֶה כַּבִּיר חֲשַׁקְתִּיךְ, נַפְשִׁי לָךְ תֵּכֶל,

הָבָה אֶקָּחֵךְ, וּתְהִי לִי לָאֹכֶל…"

דִּבֶּר וַיְנַתֵּר חִישׁ בֶּן-הַצְּפַרְדֵּעַ

וּבְפִי-רֶצַח מִהֵר אוֹתָהּ לִבְלֹעַ. –

לֹא עוֹד זִמְרוֹת-גִּיל הַזָּמִיר הִשְׁמִיעַ,

לֹא שָׁר עוֹד דּוֹדִים, אַךְ קִנִּים הִבִּיעַ;

כֹּה בִמְרִי שִׂיחוֹ נַפְשׁוֹ הִשְׁתַּפָּכָה,

עַד גָּוְעָה בִיגוֹנָהּ, תֶּמֶס הָלָכָה! –