קודרים היו שמי ירושלים ביום הלויה של בן-יהודה. גשם זועף ניתך על המוני האבלים שהלכו אחרי ארונו. אך על-יד הקבר הפתוח זרחה פתאום השמש, ועמה נגלה גם מחזה מנחם, מרנין, על צלעות הר הזיתים. שפעת ראשים צעירים הבהיקה באור החמה הבוקעת. אלפים היו המלווים את בן-יהודה אל בית-חייו, ורוב המלווים היו צעירים, בני-נעורים, תלמידי בתי-ספר, חלוצים. סימן טוב הוא, סימן טוב לבן-יהודה. אין זאת, כי היה בן-יהודה קרוב לנוער. היה בו דבר-מה רענן, חי, תוסס, משפיע, מחַייה.
ואמנם. בן-יהודה היה המורד הגדול בתוכנו, המהפכן בחיינו, בכל עצם הוָיתנו. תחית העברית, שהוא היה נושא-דגלה הראשון, נשאה בקרבה לכתחילה את זרע המהפכה. תחית הלשון העברית היא גם תחית העם, תחית הארץ, תחית המדינה העברית, השאיפה לחיים חדשים, לחיים בריאים של עמל וכבוד, של עבודה ויצירה. תחית העברית – פירושה: שאיפה לחיים עברים מלאים, לשינוי-ערכין בכל צורות-החיים שלנו. תחית העברית היא אשר הקימה לנו את אוהל החלוץ, היא המנצחת על הפטיש בכביש, היא גם המטפחת את גרעיני הרעיון הגדול של דת-העבודה.
בן-יהודה הסופר היה, יחד עם ברדיצ’בסקי ופרישמן, מראשי המורדים שבספרותנו. ברדיצ’בסקי היה המורד בירושת העבר, המהפכן במחשבה העברית. פרישמן היה המורד בטעם, בסגנון, המהפכן בלשון, בצורה העברית. בן-יהודה מרד בכל אלה יחד, מרד בעבר, בהוֹה, בלשון, בסגנון, בחיים עצמם, וחיים אחרים רקם לנו, ומתוך אלה גם טעם אחר וסגנון אחר וצורה אחרת ומחשבה אחרת. לכאורה לא היתה קירבה נפשית בין שלושת המורדים האלה. אולם דבר-מה משותף היה ביניהם. לא לחינם פרסם ברדיצ’בסקי רבים ממאמרי-המרד שלו בעתוניו של בן-יהודה. לא לחינם כיבד פרישמן את בן-יהודה בתור “כוח”. כי אמנם כוח גדול היה האיש הזה. ובזה עלה על שני חבריו המורדים. כוחו היה בחיוביות שבו, ברציניותו העמוקה, בהתמדתו העקשנית, ברצונו הפעיל, בנר-התמיד שדלק בקרבו כל ימיו עד רגעו האחרון.
ואשר לשפה ולסגנון – עוד לא העריכו עד כה את השפעתה המיוחדת של ארץ-ישראל החדשה על הסגנון והצורה שבספרותנו. יש מתיחסים להשפעה זו, מי בלגלוג ומי במנוד-ראש. אולם, – מדעת ושלא מדעת – השפעה זו היתה. אם היתה מהפכה בלשון ובסגנון שלנו בעשרים השנים האחרונות, יש, בלי שום ספק, לארץ-ישראל חלק בה, ולא החלק המעט. אם נשתחררנו במידה ידועה מן ה“מליצה” של התנ"ך והמשנה גם יחד, אם יצרנו לנו ניב פשוט למחשבותינו ולצרכינו יום-יום, הרי יש בזה יותר מן הצורך החיוני שהיה לנו כאן בארץ להביע בשפת בני-אדם חיה את ההומה בקרבנו, מתוך הצורך לברא מונחים, להרביץ תורה ברבים, להקים דור חושב עברית ומדבר עברית. ובכל אלה נטל בן-יהודה חלק בראש, בכל אלה היה הוא הכוח היוצר, הכוח המכריע.
בן-יהודה יצר גם את בית-הספר העברי הראשון בארץ. לא רק שאלת המולדת לעם היתה לו ל“שאלה לוהטת” (סמולנסקין הפך אותה רק ל“שאלה נכבדה”…), אך גם “שאלה החינוך” היתה בוערת בשבילו, ועוד מפריס התענין בן-יהודה בבתי-הספר שבארץ-ישראל. עוד לפני ארבעים ושלוש שנה (תרל“ט – תר”מ) התקומם ב“החבצלת” לחברות המפיצות השכלה בין יהודי ירושלים בלשונות זרות, כל חברה לפי ארץ מוצאה. בדברים נלהבים ביאר לחברות הללו, כי היהודי הירושלמי המתנגד להשכלה שלהן אינו כלל וכלל “פסולת המין האנושי”, שלא משום “בצע כסף” ימנע את בניו מבתי-הספר, כי אם מפני שבתי-הספר זרים לו ולרוחו, מפני שמרחיקים הם את בניו מאתו, כורים תהום של לשון זרה ותרבות זרה בינו ובינם. “ואתם, אדוני הנאורים! – פונה בן-יהודה אל ראשי החברות – קראוני בן הדור הישן, קראוני קנאי, קראוני כטוב וכישר בעיניכם, ואנכי לא אחדל מדבר, כי רק את גודל רוחו הראה העם בהפכו עורף לבתי-ספרכם”. להיפך, לוּ היה העם שולח את בניו לבתי-הספר, כי אז היה “שפל ונבזה”, לפי דעת בן-יהודה, מוכר כוחו ותורתו, אלהיו ותקוותיו. “לכו נא, אדוני, – הוא אומר – לצרפתים, אנגלים, אשכנזים, נסו נא לדבר על לבם, כי ישלחו את צאצאיהם לבתי-ספר אשר ישכיחו שם את הבנים את שפת הוריהם ואיבה ישיתו בין שניהם, ושמעתם, אדוני, מה יענוכם ומה יאמרו לכם!” – ורק פתרון אחד יש לו לבן-יהודה: עם ירושלים ינהר לבתי-הספר, אם רק השפה העברית תהיה שפת החינוך, שפת הלימודים".
“ראה אראה מרחוק, – אמר בן-יהודה, – את הצחוק וההיתול אשר יפיקו פניכם, אדוני, בקראכם את הדברים האלה. מה? תשאלו לנפשכם. שפה עברית! המשוגע הוא האיש הזה, או רק לצחק בנו יחפץ?..”
“לא משוגע אנכי, אדוני, ולא לצחק בכם באתי, כי אם דברים היוצאים מלב, דברים אשר אהבת עמנו ולאומנו תלחש אותם באזני, הנני מגיד לפניכם, אדוני! סמולנסקין, פרומקין, גורדון, ברנדשטטר, יהל”ל – וכו' הראו לדעת, כי לא מתה עוד שפתנו, כי יש לאֵל ידינו לדבר בה ככל העולם על רוחנו, ככל הנחוץ לאדם בחייו, בין בני-ביתו, במקהלות עם – – – השפה הזאת היא המאחדת את כל בני-ישראל מארבע כנפות הארץ – – – – השפה הלאומית היקרה לכל העם מקצה; ולכן רק את השפה הזאת לכם, אדוני, לקחת בבית-הספר, ואז תראו, כי בחפץ-לב, בששון ובשמחה, תוביל היהודיה את בנה ובתה אליכם – – - וחניכי בתי-הספר ישארו נאמנים להוריהם ולעמם, כי החינוך יהיה לאומי אף כי יהיה לפי רוח העת החדשה, והיו לברכה בקרב הארץ".
בן-יהודה היה הראשון בספרותנו להדגיש את ההבדל בין “עברים” ל“יהודים” ול“ישראלים”. עוד באותם המכתבים ע“ד החנוך ב”החבצלת“, בשנת תרל”ט, כבר הכריז: “אנחנו העברים”! והבליט בזה את המהלך החדש בחיינו, את השאיפה לשלמות לאומית, לאחדות גמורה של העבר הלאומי, ההוה והעתיד באחדות העם, הארץ והלשון. עלינו לחדול מהיות “יהודים” בפולין ו“ישראלים” במערב-אירופה. השכלה בכלל לא תביא לנו תועלת, אלא אם נניח “אבן הפנה להשכלה לאומית”. ובמה תיכון השכלה לאומית, “אם לא ביסדנו בתי-ספר אשר בם יורו לילדינו להיות עברים (לא יהודים וישראלים) טרם יורוּם להיות אנשים? – – – – – כי אם חפוץ נחפוץ בקיום הלאום, אם חפצנו כי בנינו יהיו עברים עלינו לחנכם בשפה עברית ולעשותה עיקר בחינוך בנינו”.
נבואתו של בן-יהודה נתקיימה. מפי ה“משוגע” הזה אנו חיים כעת. איש החלום היה, אך גם איש הפעולה והחובה. הוא לא ידע כוונה בלי מעשה. כל אשר מצא לנחוץ והכרחי בחיינו, עמד ועשאו. הוא היה איפוא הראשון לשבר את דפוסי-החיים הנושנים שלנו. עלה לארץ-ישראל ונתילד מחדש: שינה שמו, שינה לשונו, שינה גם בגדיו… הוא היה הראשון להורות עברית בעברית, חסרו ספרי-למוד, עמד וחיברם. עד היום ספר דברי-הימים שלו מצטיין בקיצורו, בבהירותו ובחיותו. חסר “אוצר הלשון העברית הישנה והחדשה”, התחיל בסידורו ובעריכתו. שום עבודה לא קשתה עליו. שקדנות שאין כמותה הראה בעבודתו המדעית. איש התורה היה, ויחד עם זה גם איש החיים, ער לכל שאלות-החיים, עתונאי זריז ומזהיר, מדינאי נבון וזהיר, חפשי ותקיף בדעתו.
עטוף בטלית התהלך בן-יהודה בחוצות ירושלים בראשית בואו לארץ, ועטוף בטלית הובילוהו לקברות באחרון יומו. היש בזה מן הסמל? לא תמיד היתה טליתו טלית של אור בשביל כולנו. אולם עתה בטלית שכולה תכלת עטוף בן-יהודה, וזיווֹ יבהיק עד סוף הדורות?
יום הזכרון לבן-יהודה 🔗
לא מספד נקשור לבן-יהודה ביום הזכרון למותו, כי זכרון-חיים הוא לנו היום הזה, זכרון מרץ ופעולה, זכרון תחיה וגאולה. לנו בני הדור החדש בארץ, שכבר הגיעו לשנות בינה, לנו היה בן-יהודה מורה ומחנך. דמותו הלכה לפנינו. בעקבותיו הרחבנו את השביל, שהוא כבשו ראשונה. ברוחו יצרנו את החיים החדשים בארץ, בכוחו עשינו את העברית ללשון חיה, במרצו יסדנו את בית-הספר העברי הראשון, ובהתמדת רצונו הקימונו את בית-המדע העברי על הר הצופים. לדור הצעיר של עכשיו, לדור ההולך ועולה, יהיה בן-יהודה לסמל, סמל הרצון הפועל, סמל לגילוי הכחות החבויים באומה, סמל הכוח היוצר, המחדש ומחיה.
בן-יהודה היה הראשון בזמננו להכריז: “אנחנו העברים” עברים – בניגוד ל“יהודים”, בניגוד לישראלים“, יהודים של גלות וישראלים של “עבדות בתוך חרות”, יהודים של פולין וישראלים של מערב-אירופה, יהודים “הסוחבים אחריהם, – כביטויו המצליף של ביאליק – “את פגרי לשונותיהם”… עברים – זאת אומרת: היות שלמים. עברים – זאת אומרת: שלמות לאומית, אחדות גמורה של העברי הלאומי, ההווה והעתיד, באחדות העם, הארץ והלשון. ה”יהודי” וה“ישראלי” זקוקים עדיין לתיקון. עדיין לא איחו את הקרע שבלבם, עדיין לא תיקנו בהם את פגימת הגלות. העברי – הוא זה היושב בארץ-האבות, המדבר בלשון-האבות ובונה את ארץ-הבנים. העברי הוא הממשיך את קו החיים הקדמונים, את חוט הדורות, המרתק את ההווה אל העבר והמאחד את שניהם בעתיד.
בלי תחית הלשון העברית אין תחיתנו שלמה. “דבר עברית והבראת”. יהודי בריא הוא זה, אשר לשונו העברית חיה בפיו. הדיבור העברי הוא יסוד ראשון לחידוש חיינו. היהודי המודה בעברית, בתור לשונו, היהודי המכיר בחובתו ללמוד עברית ולדבר עברית, מודה ומכיר מאליו בכל עיקרי התחיה הלאומית. תחית העברית היא חותם גאולתנו. המדבר בלשון זרה מזייף את חותם הגאולה. תחית העברית היא הכשרת הלבבות, היא הכשרת הדור לגאולה. תחית הלשון העברית היא תחית התרבות העברית, חזרה אל המקורות הראשונים, מעין-יצירה לשירה ולאמנות. הדיבור העברי הוא הכרזה חיה על הרצון הלאומי, על הרצון לשוב ולחדש את חיינו מאז, על אדמת המולדת.
יום הזכרון לבן-יהודה הוא יום-פקודה לנו, יום חשבון-הנפש. העשינו את כל חובתנו לתחית השפה? כל עוד יש יהודים שאינם מדברים עברית, כל עוד יש מוסָדות משלנו, שאין העברית שלטת בהם, כל עוד אין העברית הכרחית בכל מוסְדות הממשלה, כל עוד לא גירשנו מתוכנו את כל הז’רגונים למיניהם, כל עוד קיימת בינינו בבל של לשונות, לא עשינו את חובתנו לשפתנו. עוד לא מילאנו את כל חובתנו לבן-יהודה. יהי נא לנו יום-הזכרון של בן-יהודה למזכיר חוב, למעורר לעבודה. יהי נא לנו זכרון עקשנותו הגדולה לכוח התמדה בלתי-פוסקת, לכוח מניע בתחית העברית. גדולה הירושה אשר השאיר לנו, ורבה האחריות המוטלת עלינו. יום-הזכרון לבן-יהודה הוא יום התביעה לאחריות הזאת. כל עוד יש צורך ב“גדוד מגיני השפה” עוד לא שלמה עבודת בן-יהודה. יום-הזכרון למותו הוא יום-זכרון לנו להמשיך את עבודת חייו, להשליט את העברית בכל מקצועות חיינו. עם תחיתה הגמורה של הלשון העברית יחי גם בן-יהודה העברי אתנו לעולם!