לוגו
אכרים עבריים אמתיים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

(שנת תר"ס)

תקופה קשה לישוב. הימים בין מלכות למלכות. מושבות הברון עמדו לעבור לרשותה של יק“א. המשבר הקיף ביחוד את מושבות הכרמים. כורמים עקרו גפנים. אכרים מכרו נחלתם. פועלים ביקשו להתנחל. רבים דרשו תוספת קרקע. אחדים נדדו לאוסטרליה. שעת מבוכה היתה, ורוח נכאה שררה בארץ. “חובבי-ציון” היו אובדי עצות, והטילו על אחד-העם לחקור את המצב ולהגיד שוב את ה”אמת מארץ ישראל"…

אנחנו היינו אז חבורה קטנה של “עברים” בין תלמידי מקוה-ישראל ה“צרפתים”. עכשו נראה הדבר זר ומשונה, כי במקוה-ישראל, זה בית- הספר החקלאי, שתפקידו לחנך ולגדל אכרים בשביל ארץ-ישראל, היתה נהוגה בו הצרפתית כלשון הלימוד והדיבור. כל המקצועות היו נלמדים בצרפתית, והעברית היתה “כאופן חמישי בעגלה”… רוב התלמידים היו מחוץ-לארץ, מבתי-הספר של “חברת כל ישראל חברים” אשר במזרח. לא היתה שום זיקה בינם ובין הארץ, בינם ובין הלשון העברית והתחיה הלאומית. רק חבורה קטנה של תלמידים היינו עם חלום התחיה בלב, לוחמים לעברית מראשית בואנו לבית-הספר, מדברים עברית בינינו ומטיפים לארץ-ישראל לאומית, על אפם ועל חמתם של המרובים. הסביבה כולה היתה נגדנו. לעג ורוגז שבענו גם מאת המורים וגם מאת התלמידים. היו ימים של עלבון קשה. רק נחמה אחת היתה לנו אז, כאשר נקרא להיות מורה לעברית במקוה-ישראל, אדם, אשר היה מחלוצי התחיה העברית, מיוצרי ביה“ס העברי בארץ, מיוצרי ספרי-הלימוד הראשונים העברים ומאבות הדיבור העברי. ראינו בו תומך ומעודד. קוינו למהפכה עברית בבית-הספר. בביתו היינו מוצאים לפרקים שעה של קורת-רוח וניחומים. וכבשורת חג היתה לנו הידיעה שמסר לנו בוקר אחד, בחנוכה התר”ס, כי עוד ימים אחדים ויבוא אחד-העם לארץ, ויהיה גם במקוה-ישראל. אנחנו כבר הכרנו אז את אחד-העם הסופר. כבר היינו בקיאים ב“לא זה הדרך” וב“אמת מארץ-ישראל”. כאבנו אז גם את כאב הישוב, והיינו שרויים באותה הדאגה הכבדה שהעיקה מסביב. חכינו לו, כחכות לו אז “בני-משה” אשר בארץ, כחכות לו מוקיריו ומעריציו הרבים. קוינו, כי הוא יביא את הפתרון לכל השאלות המסובכות, שהוא ימצא בודאי דרך גם להכנסת רוח עברית במקוה-ישראל, כי שמענו על הרשות שניתנה לו מאת הכי“ח לבקר גם את בתיה”ס שלה ולהציע שינויים בהם, כפי ראות עיניו. אך על כל אלה תקפה הציפיה לעצם בואו, הציפיה לראות את אחד-העם.

את הימים והשעות מניתי לבואו. והיום המאושר בא. לשבת, ז' טבת התר“ס, אם אינני טועה, הוזמנו, חבורת ה”עברים" אל בית מורנו, מר יהודה גרזובסקי, לבוא אחר הצהרים לשיחה עם אחד-העם. ההתרגשות היתה גדולה. כל החולצות הכחולות, שנתן לי מחלק-הבגדים באותו ערב-שבת, לא מצאו חן בעיני. את תרבושי גיהצתי פעמים. את נעלי צחצחתי בכוונה מיוחדת. בשבת בבוקר השכמתי קום, וארבתי על יד בית גרזובסקי, שמא אראה את האורח יוצא, אולי אזכה לראותו לפני האחרים. לא זכיתי…

אחר הצהרים הלכנו, “מלאכוּת סגל חבורה”, באי-כוחם של ה“עברים” ממחלקות שונות, להתיצב לפני אחד-העם. בראש הלך אחד מ“זקני” התלמידים, מן המחלקה החמישית, זאת אומרת מן השנה האחרונה, אחריו אחד מן המחלקה השלישית, שנים מן השנית, כי אלה השנים היו מראשי ה“עברים”, אחד מן הראשונה, ועוד אחדים מי שהיו תלמידי “בית-הספר ביפו”. מן המחלקה הרביעית לא נמצא שום בא-כוח לעברית… מתחילה התוכחנו בינינו על מה נדבר עם אחד-העם. חפצנו לשפוך את מרי שיחנו, לספר לו על סבלנו בבי"ס עברי בארץ, כאילו היינו בנכר, לראש המדברים נבחר תלמיד השנה האחרונה, כי היה הגדול שבחבורה.

כאשר נכנסנו, הציג אותנו בעל-הבית, כל אחד בשמו, לפני אחד-העם. לבי דפק בקרבי. הפתיעני בראשונה קומתו הנמוכה של האיש. דימיתיו “משכמו ומעלה גבוה מכל העם”. אך הרגשתי מיד: “לא בכוח, כי אם ברוח”… המצח הגבוה, ארשת-הפנים האצילית, מבט-העינים הבהיר, הדיבור הצלול והמתון, הקימו לפני בבת-אחת דמותו המלאה של תלמיד-חכם, של הוגה דעות, של איש-הרוח. שיחתו הפשוטה, הדברים שזלפו בנחת, ובעברית גרעינית, מוטעמת בהברה הספרדית, בלי כל עמל, הפליאו את כולנו. שכחנו את כל הדברים, אשר חשבנו להגיד בפניו. ראש-המדברים שלנו נתבלבל. אך לא היה גם צורך לנאום לפניו. אחד-העם בעצמו הקיפנו בשאלות על דבר מצבנו במקוה-ישראל, על הלימוד והעבודה. על יחסנו לארץ ומטרתנו בעתיד. בסוף דבריו הביע את שמחתו לראות את כולנו יודעים ואוהבים עברית, והדגיש את רצונו ותקותו לראותנו עוד בארץ כ“אכרים עברים במלוא מובן המלה”. לפני הפרדנו מאתו ספר לנו משל:

“שמעתי מעשה זה מפי אבי ז”ל, אספרהו גם לכם. באחת הערים ברוסיה היה חסיד אחד, מלובש ככל החסידים, מעיל ארוך; מגדל זקנו ופאותיו. וחסיד זה ידע לדבר ולכתוב רוסית על-פי כל חוקי הדקדוק וטהרת הלשון. באחד הימים נזדמן הקיסר לעיר מגוריו של החסיד, והלה קיבל את פניו בנאום-ברכה יפה ברוסית. הקיסר השתומם לשמוע מפי יהודי כזה צחות בלשון המדינה. לאחר זמן, כשחזר לפטרבורג, שלח פקודה להזמין אליו אותו חסיד. היהודי חשש לבוא לפני המלך במלבושיו החסידיים. גילח זקנו ופאותיו, והחליף בגדיו לפי טעם אירופה, ובא לפני המלך. הקיסר לא הכירו, ושאל לחפצו. כאשר הגיד לו החסיד, שהוא הוא זה, שברכו אז ברוסית, נתמלא עליו הקיסר חימה: “ולמה זה שינית את צורתך בבואך אלי? כל רצוני היה לראות יהודי מדבר רוסית צחה. גויים יש לי בארצי די והותר!”… הנמשל מובן מעצמו. זו הפעם השלישית, שאני בא לראותכם פה בארץ. כל רצוננו הוא לראות אכרים עברים באמת, אכרים יהודים. הריני יושב באודיסה, בקרבת המושבות היהודיות אשר בפלך חרסון, ואף-על-פי-כן לא הלכתי מעולם לבקר את האכרים היהודים אשר שם, כי כל מטרתנו הוא להקים אכרים עברים פה בארץ-ישראל. אכרים צרפתים או רוסים יש די בעולם. בטוח אנכי בכם, שתשתדלו להיות אכרים אמתיים, עברים במלוא מובן המלה"…

המעשה בחסיד עשה עלינו רושם כביר. כמה ימים היינו מספרים אותו אחרי-כן זה לזה. אנוכי גם רשמתיו לזכרון במכתבי אל הורי. עשרים ושבע שנה כבר עברו מאז ראותי בפעם הראשונה את אחד-העם, ועודני זוכר כמעט כל פרט ופרט מאותו ביקור. הזכרתי פעם את המעשה גם לפני המנוח, והוא שמח לדעת, כי הייתי באותה “מלאכות”. גם נדמה היה לו, שבאחת מרשימותיו יש זכר לדבר.

תפילתו של אחד-העם עשתה רק מחצה. “אכר אמתי” לא נעשה, כמדומני, אף אחד מכל אלה שהתיצבו אז לפניו. מאלה שהיו בראש ה“מלאכות”, ניסה “ראש-המדברים” כמה נסיונות בחקלאות, בארץ עצמה, וגם בסביבות אזמיר, במרגוטשיפליק, ומכולם יצא וידיו על ראשו. עכשיו הוא סוחר בארץ, אך לא בלי קשר עם הקרקע, כי עסקו בתוצרת המשובחת שבארץ, בפרי הגפן…. השני נדד למדינות הים, הצטיין במדעי המתימטיקה, היה פרופיסור באקדמיה הימית בבואינוס-אירוס, ועכשו הוא קפיטן בצי ארגנטינה… השלישי עמד בראש עתון עברי חשוב בחוץ-לארץ ועוסק שם כיום בספרות ובפרקמטיה ועומד לשוב לארץ… הרביעי – מורה וסופר בארץ… החמישי יצא לרוסיה, שב לארץ על-מנת להשתקע בה כ“אכר אמתי”, וחזר לרוסיה על-מנת לגמור שם עניניו. פרצה המלחמה, ומאז אבד כל חזון ממנו… ה“קפיטן הארגנטיני” בא לארץ לפני שנים אחדות לפקוד את אביו הזקן ואת בני משפחתו, ולמרות חייו הבודדים שם בנכר, למרות היותו שם רחוק מאוד מכל סביבה יהודית ותרבות עברית במשך כמה שנים, לא שכח עדיין את הלשון העברית, ועודנו מדבר וכותב בה. והוא עוד מקוה להאחז בארץ…

רק המחצית האחת של תקות אחד-העם נתקיימה כמעט בכולנו: “עברים אמתיים”…