(אחרי מיטתו של בן-עמי)
יתום, גלמוד, עצוב, כחוש, חיור, מכווץ כולו בתוך גלימה דקה וקרועה, גורר נעלים רחבות ובלות בשלג מפשיר, רועד מצינה ומרטיבות, מביט בעיני רחמנות, וכאילו תמה וגם תובע, זועם וחולם, שואל ומצפה…
ככה ראיתיו, כאשר התודעתי אליו לראשונה.
חוברת-סיפור הגיעה לידי. כתובה ז’רגונית. בימים ההם, בימי ילדותי התמימים, לא יראנו לקרוא ז’רגון ללשון המדוברת בפי המוני ישראל, ולא ראינו בזה מיעוט הדמות, חלילה, לא היה בזה משום ”חילול הקודש“… בלענו אז כל הספרים הכתובים בכ”ב אותיות האלף-בית. על החוברת נקרא שם המחבר: בן-עמי. אך מי ידע אז להבדיל בין המחבר ובין גבור הסיפור? ברית ידידות נכרתה מיד ביני ובין הנער, בן האלמנה אשר ב“ליל ראשון של חנוכה”, המדבר בעדו, דרך-אגב, ומספר הכל בגוף ראשון. ריחמתיו ואהבתיו. ראיתיו תמיד בעלבונו ובחרדתו, ביגונו הצובט את הלב ובששונו המעלה דמעות בעינים, בחמלתו הגדולה על אמו הדווּיה ובתמיהתו הקובלת על סבל עמו ישראל…
אחרי שנים אחדות הגיעתני דרישת-שלום ממנו.
כבר זכיתי אז לראות בלבלובם של אילנות שנטעו ידי בארץ. מתחת לאצבעותי כבר נתקשו יבלות-המעדר. אך שלות-הנפש לא היתה. חיי הרוח במקוה-ישראל היו נתונים בכבלים. הנשמה העברית סבלה שם, ושאפה למרחב, לדרור. כבר שלחנו מאתנו, חבורת בני-החורין, את הסנונית הראשונה, סימן מבשר ליציאה לחרות, חבר טוב, יפה-עינים, שחום-פנים ושחור-מבט. החבר חזר אל בית אביו לרוסיה, על-מנת לצאת משם לצרפת או לשווייץ להשתלמות, ולשוב אחר-כך לעבודה בארץ. בסוף כסליו תרס"א עזב את יפו, ובעצם החורף הגיע לאודיסה. ומשם כתב לנו: נפגשתי כאן עם סופר וחובב-ציון גדול. בדמעות בעיניו הקשיב לכל מה שסיפרתי לו על הישוב הצומח בארץ. בקצף על שפתיו רגן על היחס במקוה-ישראל לתלמידים וללשון העברית. מיד יכתוב לפאריס על כל זה וידרוש תיקונים. ואין כאיש הזה לחמימות ולנדיבות. לא הרפה ממני עד שאתאכסן בביתו. האכילני והשקני. ראה את בגדי כי קלים הם, בגדי ארץ-ישראל, והמציא לי מעיל חם, שלא אצטנן חלילה. דאג לי ממש כאב לבנו. אשיב לו כגמולו, אמר, כאשר אשוב אַרצה, ונתראה אז… החבר הזה לא זכה לשוב לארץ. הוא נתלה או הומת ביריה בוורשה כמורד במלכות ובסדרי החברה. הוא גם לא השיב תודה למיטיב עמו.
המיטיב הזה היה הסופר בן-עמי.
בקונגרס השביעי, בבאזל, בשנת 1905, ראיתיו פנים אל פנים. ניגשתי אליו כאל מכיר ישן-נושן. אך מיד נרתעתי. איזה מבט משונה של ביטול הצליף עלי. להכנס בשיחה ארֻכּה לא היה פנאי. העבודה היתה מרובה. עתונאי צעיר הייתי אז, והעתון “הזמן” דרש חומר. טביוב המנוח קפדן גדול היה. הוא ניצח אז על עוזרי “הזמן”, ולא נתן לנו מנוחה. בין ישיבה לישיבה, בערכי רשימות בקאזינו, בתוך המולה של שיחות וויכוחים על ציוני ציון ועל ציוני יט"א, הייתי מעיף לפרקים עין על בן-עמי המתווכח בזעף עם המסובים לשולחנו, מתמרמר ומפעפע, צועק ורוקק. לא פעם קפץ אחד המסובים אדום כולו, כאילו נכוה ברותחין, והסתלק מיד נרגז ונעלב… הזהו בן-עמי הטוב והמיטיב, איש החסד ונדיב הלב?
הכרתיו מקרוב אחרי-כן בג’יניבה. אחרי הקונגרס בא לגור שם עם משפחתו. חיבה יתירה היתה לו לג’יניבה זו, שבה היה סטודנט בשנות השמונים, שבה טעם לראשונה טעם חירות ותרבות. אבל עוד יותר מחיבתו לג’יניבה, גרמה שנאתו לרוסיה, שיעקור דירתו מאודיסה, ויעביר את משפחתו לשווייץ. משטמה עזה היתה בלבבו לארץ החמס והרשע, לארץ האגרוף והפרעות. לא רצה, שבניו יגדלו ויתחנכו על אדמה טמאה זו. אפילו הדיבור הרוסי עקר מביתו, ודיבר עם ילדיו צרפתית. ביתו של בן-עמי שימש לנו אז, לסטודנטים הצעירים, פינה חמה וטובה. תמיד היינו נפגשים שם בחמימות ובידידות. בעל-הבית הזועם, כביכול, היה מקבל את כל אחד בסבר פנים יפות. דבריו יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. יש אשר היה מתפרץ פתאום בתוכחה קשה, ממטיר אש וגפרית על אלו שדעותיהם לא היו רצויות לו. אך הכרנו כבר, כי אש-קודש יוקדת בלבבו. הכרנו בו את איש המצפון והאמת, הדובר תמיד ישרה, ולא היה מקום לתרעמת על דבריו החמורים לפעמים. יש אשר אחד המבקרים בביתו היה יכול לשמוע מפיו: “טוב, כי באת. מצפה אני לך זה כמה. ברצוני לטלטלך מעל כל המדרגות”… אבל לאו דוקא. זאת היתה אִמרה בלבד. זו היתה פתיחה לנזיפה על מעשה שהיה, על דעה שהובעה, על איזו פגימה בקדשי ישראל. חרד ונאמן למסורת העם היה תמיד. את ילדיו חינך, עד כמה שאפשר, במצוות. בסביבה הנכריה, בודד ועקשן, לימד אותם עברית, תורה ומשנה. “דרך-האלונים” אל ביתו, הרחק ממרכז העיר, בסביבה של טבע נאה ושקט, היתה לנו תמיד דרך העליה אל הקודש.
בן-עמי אהב את הטבע אהבה תמה. טיָל ותיק, היה מתרגש לכל מראה נוף. לזיו המתגלה בראש הרים ולצל הפרוש בעמקים, לרחש היאור ולשיח האילנות. ולא היה כמוהו מתפעל ממוסיקה. האופירה והנגינה היו תמיד מלהיבות אותו. כאותו “בעל-תפילה” שבציורו, חולה-אהבה לתיאטרון, היה מדבר בחום-נעורים אל אַריה זו או אחרת, על מזמר או מזמרת, שהרנינו את לבבו. אותן השנים הראשונות שהתישב בג’יניבה גרמו לו נחת-רוח. נחשול פרעות עבר אז ברוסיה, והוא שמח כי נמלט משם. הוא שמח על היחס הטוב אליו מצדנו, הצעירים. הרגיש את עצמו יפה בינינו. גם מנדלי-מוכר-ספרים בא אז לג’יניבה. הוא הביא אתו לבן-עמי מאוירה ומריחה של אודיסה. לנו היו הפגישות והטיולים עם שני החברים האלה יקרים מאוד. אלה היו שעות גיל ואורה.
בימי המלחמה הגדולה נתגלגלתי שוב לג’יניבה. בן-עמי ומשפחתו היו עוד שם. אותה “דרך האלונים” הובילה שוב אל ביתם. מצאתיו מדוכא. אירופה, שלא האמין בה מעולם, ייאשה אותו לחלוטין. מצב היהודים בעולם היה ללא כל מוצא. הרגיש את עצמו עייף ורצוץ ממלחמת חייו, שנעשתה בימים ההם קשה עוד יותר. ונוספה על כל אלה בדידותו. הנכר הכביד עליו. סביבה של עברים לא היתה בג’יניבה. הישנים נתפזרו, מעטים שנשארו שכחוהו. חדשים לא באו, או לא הכירוהו. וכך ראה את עצמו גלמוד, נעזב. המרירות בנפשו גדלה. זעמו היה כאש אוכלת לבבו.
גם בואו לארץ לא הביא לו מרגוע. אֵחר לבוא. איש הקו הישר, הלאומי העקשן, ללא כל ויתור ופשרה, היו בו עצמו ניגודים וסתירות כל ימיו. כתיבתו הרוסית, דיבורו הצרפתי, בקרתו החריפה. השלילה והביטול, הקפדנות והחומרה, בשעה שהיה בעצם כולו חיוב, איש הפיוט והנגינה, איש הרוך והרחמים, שמאי והלל כאחד.
גם כאן, בשנותיו האחרונות היה בודד. איזו יתמות עטפה אותו. צפה ועלתה לפני אותה הדמות של ימי ילדותי, דמות היתום העצוב, השולח מבט-תהִיה למרחקים. והוא תמה וגם תובע, זועם וחולם, שואל ומצפה…