אמוּן וחרות    🔗

מהיכן צפו ועלו פתאום לפני שתי מלים אלו: “אמון וחרות”? מפינה חבויה במעמקי ההכרה נעורו ובאו ותבעו לבוש, מבע, דמות. בשעת עיון ב“תולדות הפילוסופיה החדשה” לוילהלם וינדלבנד נתקעו לפני שנים בזכרוני. מתוך ההקדמה לתרגום העברי הן לקוחות. שם הכוונה למלאכת-תרגום הגונה: “אֵמוּן וחובת-דיוק בתוכן הדברים, חרות ורשות בצורת ההרצאה”. עם הרהורי עתה במתרגם, בגליקסון הסופר, העורך והוגה-הדעות, לששים שנותיו, צצו שתי המלים והאירו את דמותו של האיש, את חייו ואת מפעלו.

עוד מימי העלומים, מישיבתנו יחד באהלה של תורה, הוא בברן ואני בג’יניבה, הכרנו זה את זה. למעלה משלושים שנות ידידות ועבודה משותפת, ציונית, ספרותית וצבורית, חלפו בינתים מאז ועד היום. פגישתנו הראשונה היתה ב-1905, שנת החרות ברוסיה, ימים של סערה ומבוכה, התנגשות דעות ותכניות ומהומת-ויכוחים וריב-מפלגות בחוגי הסטודנטים בערי האוניברסיטה בשוייץ. בולמוס של “איזמים” אחז גם את אלה שהיו קרובים לעניני עם ישראל ודואגים לגורלו בהווה ובעתיד. מלבד ה“בּוּנדיזם” פרחו אז גם ה“טריטוריאליזם”, ה“אוטונומיזם”, נבט ה“פוֹלקיזם”, ועמהם עוד כמה “איזמים”. החבורה הציונית הג’יניבית באה אז אל ה“הקולוניה” בברן לשם פולמוס גדול ומלחמה בכל מיני ה“איזם”. מחוץ, כמובן, ל“ציוניזם”. שבוע ימים נמשך הפולמוס. השתתפו בו באי-כוח כל המפלגות היהודיות. התוכחו בכל הלשונות: רוסית, אידיש, גרמנית, עברית. נתעוררה שאלת הלשון הלאומית. אחד המתוכחים ביטל את השאלה הזאת בכלל והשתדל להוכיח, שאין לה מקום בקרב ציבור בעל הכרה. אין עדיפות לאיזו לשון שהיא לגבי העם, אין שום קדוּשה ללשון, שאינה אלא אוסף של צלילים בלבד. ומה יתרון לצלילים אלה על אלה? גליקסון הגיב אל הדברים הללו. נאומו נתרשם בזכרוני. לא בחריפות הביטוי, לא בלהטי דבור, לא בקול אדיר כבש את האספה הסוערת, כי אם בכנוּת דבריו, בבהירות לשונו, בפשטות ביטויו, באמונתו החמה ובהגיונו השקול. כל האומר על לשון, שהיא אינה אלא אוסף של הברות וצלילים, הרי זה כאומר על הדוֹם במילאנו, על נוטר-דם בפאריס, שאינו אלא אוסף של אבנים ולבנים, או על סימפוניה של בטהובן, על אוֹפירה של ואגנר, שאינה אלא אוסף של קולות וצלילים. לא החומר והלבנים עושים את הבנין למה שהוא, כי אם הרוח המחַיה אותם, האידיאה הטבועה בהם, היא העושה אותם חטיבה אחת הרמונית, בעלת צורה, ביטוי, יופי, אמנות. הלשון היא יצירה חיה, השתלשלות ארוכה של דורות, של ארשת וניב, צורה וסגנון, של חויה פנימית ומסורת יצירתית. הלשון היא מבעה, ניגונה ומצפונה של אומה. וגליקסון הוסיף לגלות את הנימין הטמירות והבלתי-מנותקות שבין האומה ובין הלשון העברית, את מסורת הדורות, את נשמת העם לכל שכבותיו, כיצד נתגלמה בלשון זו, בתורה, במחשבה, ביצירה, בתפילה, בסבל ובתקוה. הדברים עשו רושם עמוק על חסידים ועל מתנגדים. בלי כל אמצעים מיוחדים, רק באמתו ובהגיונו, השרה הנואם רוחניות עילאית על החמריות היתירה שנתבלטה בפולמוס מצד בעלי השקפה מטריאליסטית על ההיסטוריה ועל החיים.

ל“זמן” הקיץ בא גליקסון לג’יניבה, ומפיו של פרופיסור אחד שמענו תורה בפילוסופיה. פעם באתי בהשכמה אל חדרו ומצאתיו מניח תפילין. הדבר התמיהני. לא הייתי רגיל בכך בין הסטודנטים מכירי. אמנם ידעתי אחדים מן הסטודנטים בברן, שהיו מוחזקים כ“צדיקי פרנקפורט”, כלומר מקבלי תמיכה מפרנקפורט בגלל יראת-שמים שלהם, אולם הללו היו רחוקים מתפילין ומתפילה, רק מתחסדים למראית-עין, ונפשי היתה סולדת מהם. שלמות נפשית היתה טבועה בכל הליכותיו של גליקסון. תוכו כברו. לא פעם ראיתיו עומד בתפילה, יחידי בין כתלי חדרו, שופך שיח לפני בוראו בלחש, בהתרכזות: עבודה שבלב. מאז דבקה בו נפשי לאהבה ולהוקרה. היה בשבילי סמל למזיגה הרמונית של אמונה צרופה והשכלה רחבה. וגם כאן, בתל-אביב, בעלותי לפעמים, בשעת-בוקר ראשונה, אל עורך “הארץ”, להביא לו כתבי-יד בשביל העתון, היה עטוף בטלית ומוכתר בתפילין.

לא רבים זוכים לתום-לב שכזה. לא “מצוַת אנשים מלומדה” היא בשבילו אדיקותו במסורת. זהו “אֵמוּן” הבא מתוך “חרות”, מתוך חרות המחשבה, מתוך חרות הרצון, מתוך עיוּן והסתכלות פנימית, חרוּתה של הנפש היודעת לקבל עליה מרצונה החופשי עול מצוות ומעשים. זיקתו של גליקסון אל היהדות המסורתית, לא רק להלכה אלא גם למעשה, היא סינתזה פילוסופית של אותה מבוכה בלתי-פוסקת בין ה“הגדה הנאמנת” ובין ה“אמת השכלית”, שהתבלטו בה בעל “האמנות והדעות” (‘ספר האמונות והדעות’ של רב סעדיה גאון [הקלדנית]) ו“מורה הנבוכים”, ועד ימינו אלה כל אנשי המחשבה בישראל. משום זה חוזר גליקסון, עם כל הזדמנות, אל שאלת המסורת ביהדות, אפילו במאמרים “על הפרק” ב“הארץ”, וביחוד כשהוא דן בשאלות החינוך והתרבות בבית-הספר העברי ובקרב העם. מי אינו זוכר “מלחמת-מצוה” שלו על השבת בתל-אביב, כשאחד מעורכי-דין הפך את ענין השבת לשאלה משפטית? כמה עמקוּת ויופי, מחשבה ורגש בדבריו על השבת ועל מועדי ישראל כמוסדות לאומיים וחברתיים, שהם עלית-נשמה לאדם ותפארת אנושית ולאומית לישראל. לפיכך רואה הוא בציונות תחית היסודות הלאומיים העתיקים. “שאיפות של תחיה לאומית לא ניתנו להתגשם אלא על-ידי הזדעזעות יסודית של הנשמה הלאומית, על ידי הפראת כחות קדומים, הגנוזים בשכבת הדורות, על-ידי התעוררות הרצון הלאומי, הקושט באיתנו כקשת מתוחה ומחַיה את המפעלים הגדולים והקטנים באידיאה אחת רווּית אנרגיה של געגועים”.

זמן קצר זכיתי לעבוד עם הד"ר גליקסון במחיצה אחת, במערכת “החינוך”. זאת היתה עזרת-חבר נאמנה וחדורה התעמקות בעצם מהותו של החינוך בארץ. נדמה לי, שהנו הראשון, והוא עצמו לא נמנה מעולם עם המורים, שהבין להגדיר את תפקידו של המורה העברי ואת ערכה של עבודת החינוך בתנועה הציונית. תעודת הציונות היא תעודת תחיה, וזו אינה בעצם אלא תעודה של חינוך. "מאין תבוא הרוח החדשה על העם, מאין האנשים החדשים, הלב החדש, היחס החדש אל העולם, אל החיים, אל האדמה, אל העבודה, מאין כל המהפכה היסודית הזאת, אם לא על-ידי עבודת חינוך עקשנית ומתמדת, עבודה שאינה שוכחת את הגדולות ואינה בזה לקטנות, אלא היא זורעת ונוטעת ומטפחת את החדש ואת המתהווה מיום ליום ומשעה לשעה בלי הרף ובלי הפסק? ועבודת-חינוך זו תובעת את כל נשמתו של המחנך. “דרכה של התחיה הלאומית אינה דרך קו ההתנגדות הפחותה ביותר. רק האילן המכה שרשים מוצקים בקרקע קשה כוחו יפה לעמוד בפני סערות. בלי עבודת חינוך שתחַשל ותחסן את הרצון הלאומי ותרבה את כוח הניגוד והעיכוב של האומה, לא תעמוד עבודת הישוב בפני הפגעים והפורעניות העומדים עליה יום יום”.

בשנת תרפ“א נאמרו הדברים, במאמרו ב”החינוך", שנה חמישית, “עבודת החינוך וההסתדרות הציונית”. כיום אנו עומדים בפני “פגעים ופורעניות” שלא פיללנו כמותם לפני שבע-עשרה שנה. חניתה, טירת-צבי, רמת-הכובש, כל הנוער הנלחם על נפשו בכל נקודת ישוב, עמדו בנסיון. עבודת החינוך מילאה את שליחותה. בלי המחנך העברי, שחצב מנפשו את אש האמת ואָצל על חניכיו הצעירים לא היתה גבורת הדור אפשרית. מה שטופח בחשאי, באמונה, בתקוה – נשא פרי. אם לכך זכינו, לא לשוא קרבנותינו. הרצון הלאומי חוּשל. שרשינו כבר מוצקים בקרקע שלנו. לא נזוז מכאן.

ועבודת חינוך היא גם עבודתו של גליקסון העורך. עורך “הארץ” חינך אף הוא את הדור, הכשירו לתחיה, לעמל ולגבורה. יום-יום עומד הכהן על הדוכן ופניו אל העם. מנתח, מוכיח, מנחם. גליקסון העורך לא רק העלה את “הארץ” למדרגת עתון גדול, רציני, אחראי, רב-תנופה, רחב-יריעות, מהיר-ידיעות, מקיף-עולם, ער לכל הנעשה בכל פינות החיים בישוב, אלא העלה אתו גם את הקורא העברי, לימד אותו טעם ומידה, להתרחק מן הסנסציה הזולה, מניפוח-דברים, מפרסומת-קלוקל, להבחין בין אמת לזיוף, בין דברים של ממש לדברים של הבאי. ליצני הדור היו מלגלגים על “הארץ” בשנותיו הראשונות, שהוא “ירחון יומי”… אך העורך לא סר מדרכו. יום-יום נתן את מאמרו השקול, המסביר, המנתח. הן ולאו – היו מרננים, – משמשים במאמריו של גליקסון בערבוביה. חיוב ושלילה בבת-אחת, ואין הכרעה, אין פסוק אחרון. טועים הללו. מעולם לא פסח גליקסון על שתי הסעיפים. תמיד הגיד את דעתו בבהירות שאין כמותה. הפילוסוף שבו, איש-העיון, לא תמיד נתנו להיות פוסק מכריע בענינים הטעונים שיקול-דעת, שיש בהם מן האמת. ולא כל האמת, שיש בהם פנים לכאן ולכאן. רק עתון הרתום לאמת אחת, כתתית, מפלגתית, נוהג לפסוק תמיד הלכה לפי רוחה של המפלגה. וגליקסון יודע רק את האמת שבלבבו, מנתח בכל שאלה את החיוב ואת השלילה, ואם יש לחייב הריהו מחייב, ואם לשלילה הריהו שולל, ובלי כל משוא-פנים, ופעמים אפילו בחריפות יתירה. ובזה חינך את דעת הקהל יותר מאשר בפסקנות סתמית, הוא לימד את הקורא לחשוב, לחדור לתוכו של ענין, לברר “אמת” מכל צדדיה, לא לפסול אותה ולא לקבל אותה מראש. זהו חינוך אמיתי המכשיר את האדם לשפוט, להבחין לבקר, לשאול את נפשו, לאָמן את שכלו, להעמיק את הכרתו ולעשותו אזרח מועיל בארצו ובעמו.

אֵמוּן וחרוּת – הם שני קוי אישיותו של גליקסון כאדם, כציוני וכסופר. אֵמוּן – חובת הדיוק, מסירות גמורה לשליחות שהטיל על עצמו, מילוי תפקידו בנאמנות שלמה עד קוצו של יוד, בלי סטיה כלשהי מדרכו אשר קבע לו. אֵמוּן באידיאלים הגדולים, האנושיים והלאומיים, באידיאלי הדמוקראטיה המתקדמת בעולם ובציונות, בנצחון החרות והשויון והצדק בין האומות ובין בני-האדם, בעמל ישרים כי לא יאבד, בנצחון ישראל על אדמת ישראל. אֵמוּן למסורת היהדות כבת-לויתה של האומה בכל דורותיה, בצרה ובנחמה, ביאוש וביעוד.

חרות – חרות המחשבה, חרות המצפון. המסורת לא כבלה מעולם בגליקסון את מחשבתו החפשית. חרות ביחס לעצמו ולחברו. חופש הדעות הוא היקר בנכסי האדם. יודע הוא לכבד את דעות זולתו. מעולם לא כפה דעתו על אחרים, כשם שלא נתן לכפות על עצמו דעתו של מישהו אחר. כסופר וכעורך הוא נושא את דגל החרות ברמה, חרות הפרט וחרות הכלל.

שלמות נפשית זו, ההרמוניה האישית הנאה נתגלתה בכל מלואה גם בסגנונו המזהיר של הסופר, בלשונו העברית העשירה, בשפע הציוריות שבה, בריבוי גוניותה, בבהירות רעיונותיו, בעומק המחשבה, בעיון החודר, בכוח ההסברה וההוכחה. גליקסון הסופר והוגה-הדעות הוא פרק בפני עצמו הצריך לימוד. יש להצטער צער רב על שלא נתכנסו כתביו המפוזרים במאספים ובעתונים למסכת אחת. אך זכה נזכה יחד אתו לכינוס זה, שבו יוסיף עוד הסופר מאוצרות רוחו הברוכים יגביר כוח ופעולה ויצירה.

כ“ה אב תרצ”ח

ערב שבועות    🔗

(למותו)

בערב שבועות נקרא ר' משה יוסף בן אלחנן הכהן לכהונה של מעלה. בערב יום מתן תורה נסתלק איש התורה, איש המסורה, זה אשר כל חייו היו קודש לעמו וארצו, לירושת הדורות, לאמונת אבות ולחזון העתיד, ליעוד ישראל על אדמת ירושתו. איזה חוט פלאי מקשר חייו של אדם עם עלית נשמתו? נשמה זו, שהיתה מזיגה נפלאה של תורת ישראל ותרבות העולם, של אמונה באלהים ואמונה באדם, עלתה למרום בערב חג השבועות, חג התורה, זמן מתן תורתנו.

לגליקסון, איש המסורת, היתה זיקה מיוחדת למועדי ישראל. בצער ובדאגה ראה את התגברות החוּלין בחיינו בארץ, ביחוד בחיי הנוער, בדור-העתיד. עם הערכים החדשים, שהבאנו לעולמנו מתוך חבלי-יצירה ויסורי-בנין קשים, עם צורות-חיים וצורות-חברה חדשות, עם היחס החדש או המחודש לעבודה, לאדמה, לעבודת האדמה, עם הקנאוּת הגדולה לתחית לשוננו, עם מסירות הנפש על כבוד האומה ועל אדמת אבותינו, החרבנו, יחד עם זה, עולמות מלאים, “מתוך קלות-דעת ושכרון של עושי-חדשות הרסנו צורות-חיים מגובשות-מוצקות, הפקרנו ערכי דת ומסורת, ששימשו מעוז ומשגב לאומה, לרוּחה וליחוּדה הלאומי במשך אלפי שנים”.

בקובץ “עם חילופי משמרות”, שיצא לאור על-ידי “הסתדרות הנוער הציוני העולמית”, בין הפרקים שנבחרו מתוך אלפי מאמרים ורשימות “מנקודת ראות ענינים מסוימת, לשם אוריינטציה מהותית והיסטורית בהלכה הציונית ובמעשה ההגשמה”, קבע גליקסון מדור מיוחד ל“חגים ומועדים”. מנהיג הנוער ומחנך הדור עמד מתוך חרדה על ההרגשה, שניטל הקודש מחיינו. “ניטלו מהם טעמה וריחה של תרבות עממית-מקורית, ניטלו מהם השירה והעושר הנפשי-רוחני של מסורת עתיקה חיונית, ואנו חסרים את זיוה ואורה, את הכוח-היוצר הדינאמי הכמוס בה”. מכאן המסקנה הישרה וההכרחית, שעלינו לדאוג בעוד מועד לתיקון פגימה מצערת זו בצורות חיינו החדשות. “אין לנו אלא לשוב ולקדש את חיינו, לחדש את יסודותיהם העתיקים, להחיות את הצורות העתיקות, כדי שתהיה אחיזה לתוכן החדש”. מסורת אינה נעשית בכוונת מכוון. “חגיגה” אינה “חג”. מסורת היא שרשיות, ירושת הדורות. “יש אוצרות רוח ונפש עצומים בשבתות ובמועדי ישראל, בערכי דת ומסורת, שיש בהם כדי להעלות ולקדש את חיינו, לעודד את הלבבות, להחיות רוח נדכאים ולשמש מעיינות כוח וישועה לדור”.

הרס המסורת בחיי הדור הצעיר העמיד את גליקסון על תופעה אחרת, הרת סכנות, בבעית הקליטה של הנוער העולה מגרמניה, תלוש מן השרשיות שביהדות ואינו מוצא לו קליטה מספקת, כדי להשתרש ביהדות של ארץ ישראל החדשה, שאף היא מקצצת בשרשיה, בירושת הדורות. “על זועה אחת”, זועת הרצח של שני אחים מעולי גרמניה, בשדה במעלה הר-הצופים בירושלים, בראשית ניסן תרצ"ח, מעמיק הוא לחדור לטראגיות המיוחדת, הזרה והאיומה בזועה זו: “אחרי מיטתו של האחד לא נאמר, ולא יאָמר ביום זכרונו, הקדיש היהודי, לא יתגדל ולא יתקדש השם הגדול. הצלב התנוסס על ארונו, כשם שנמצא מקשט את חזהו וחקוק בכתובת קעקע בבשרו. שנים-עשר יום לפני יום פקודתו עזב את מערכות ישראל וקיבל את “דת האהבה”. אחיו הקטן ממנו לא נפרד ממנו בחייו, כשם שלא נפרד ממנו במותו. שניהם יצאו לבקש עבודה באחד המנזרים שבסביבות ירושלים. מָות אחד מידי מרצחים הדביק את שניהם, ורק בית-הקברות הפריד ביניהם…” הבכור בן עשרים ואחת, הצעיר בן שבע-עשרה. שניהם עבדו כעולים-חלוצים במשך שנתים בקבוצות ובתל-אביב. הוריהם שבגלות, יהודים דתיים, “שכלו את שניהם ביום אחד, שכלו את הבכור פעמיים בבת-אחת, בעולם הזה ובעולם הבא…” חידה מזעזעת הוא אסון זה, חידת-סתרים בנשמתו של אדם. עובדה אמנם יוצאת מן הכלל, שאין בה כדי ללמד על הכלל. אך עובדה זו מעידה על לבטים משונים ויסורים קשים של נפש תועה ועלובה, אולי של “מבקש אלהים”, שלא מצא את אשר ביקש בסביבה החדשה של אחיו בני-דתו. ומי יודע אם לא רבים "כמהים לתרבות יהודית, להוי יהודי, לערכי דת ומסורת יהודית. וכמיהתם זו אינה באה על שכרה, אינה מוצאת את תיקונה…

בערב שבועות, שנת תרצ“ו, היא השנה הראשונה למאורעות הדמים בארץ, להשתוללות פראי-אדם, לרצח נשים וילדים, לשריפת שדות וכרמים, לגדיעת גנים ופרדסים, רומם גליקסון, בשורות מעטות ונעלות ב”הארץ" את ערכו של חג השבועות, חג הביכורים, חג השמחה הטבעית של עם היושב על אדמתו, בקצרו את קציר ארצו. את קציר עמלו, עמל ישרים. “חג הנשגב של מתן התורה האלהית לאדם, של התגלות האלהים לבני-אדם, החג של בריאת-האדם החדשה, של בריאת האדם כיצור בעל תבונה, בעל מוסר ואחריות; החג הגדול הזה, שהוא הוא בעצם חג **לידתה הרוחנית של האומה, עם סגולה וגוי קדוש בקדושת התורה”.**

לפני אלפי שנים נתגלתה ראשונה ביום הזה על-ידי ישראל תורת-האדם הנצחית והמקודשת, נשמעה מלהבת אש דיברַת הקודש: לא תרצח! – – – מאות דורות עברו מאז. וביום החג הזה, יום הזכרון לאותו מאורע קוסמי-היסטורי מכריע, סגר עלינו שוב מדבר האדם של אלפים שנות תוהו. הלאו הגדול: לא תרצח! נמחק שוב מספר תולדות האדם… חית האדם חרגה שוב ממסגרותיה ותורת האדם נרמסת ברגל גאוה".

אך גליקסון בטוח, כי מסורת הדורות שבידנו, כי תורת האדם מישראל לא תיעשה חלילה פלסתר בתוכנו, כי לא יסחף חלילה מישהו מאתנו בסער הזדון, במהומת הרצח, בתאות הנקם, כי אנו כולנו, בלי יוצא מן הכלל, נשמור על דבר אלהים אשר עשנו לאומה:

“ואף-על-פי-כן – ואף-על-פי-כן ישוב ישראל ויתאחד עם קונו, עם נותן תורת האדם הנצחית-המקודשת, ישוב ויחיה בלבו את דיברות הקודש. אמונתו ונאמנותו למצוות-החיים העליונות של האומה ושל האנושות לא יפגעו ולא יפגמו אף בימי היסורין והפורענות האלה, ימי המרידה הגדולה ב”לא תרצח"…

אהה, נפגעו גם נפגמו “מצוות-החיים העליונות של האומה ושל האנושות”, ודוקא בימים הללו בסיון, שלאחר זמן מתן תורתנו, “חג לידתה הרוחנית של האומה”. אם נקראת לכהונה של מעלה, טוב כי עצמת את עיניך, הכהן, בערב חג שבועות זה, תרצ"ט, ולא ראית ולא ידעת, כי הלאו הגדול: “לא תרצח” נמחק גם מספרם ומלבבם של כמה מתוכנו. נמצאו בינינו כאלה המתפארים ברמה במעשי נקם באויבים. מעשי גבורה הם קוראים לאלה.

אנה נוליך חרפתנו? אשריך, משה יוסף, שעיניך הטהורות לא ראו בחרפה הזאת.

אך אתה נחוץ לנו דוקא בימים אלה של מבוכה ומהומה. מי כמוך ידע לגנות את הכיעור, להעלות את הדור, לקדש את הנעלה, לעודד את הרוח, לחזק אותנו באמונתנו ובתקותנו, לחשוף בשבילנו את כל הטוב והנצחי שבירושת הדורות, לרומם בנו את היהודי והאדם.

א' תמוז תרצ"ט