(לדמותו של פייר לוֹטי)

כאשר ראה ראשונה את הים, היה עוד ילד.

ידוע ידע, כי אל כפר הדייגים, שבו שכרו הוריו דירה קטנה לימות הקיץ, באו אך ורק בגלל הים. אך את פניו עוד לא ראה מעולם. ובקוצר-רוח ובתשוקת-חרדה חיכה לרגע, שבו יוכל לראותו, להכירו פנים אל פנים. עוד ביום בואם, מיד לאחר סעודת הערב, התחמק החוצה. כמו יד נעלמה משכתהו אל המשעול המתפתל בין גבעות החול, אל מול ההמיה המוזרה העולה משם, מבין החולות, המית נכאים ושאגה כאחת, קול ענות חלושה וקול ענות גבורה. רעד עבר את כל גופו. אולם לחזור לא רצה. מישהו דחפהו הלאה, כוח לא יכוּנה, והוא הלך בכוח החלטה סתומה בלתי-מובנת. פתאום עמד מלכת, קפא תחתיו. צמרמורת קרה זעזעתו מכף רגליו ועד קדקדו. דבר-מה משונה הגיח אליו, ומכל העברים בבת-אחת, דבר-מה קודר וסוער ואין סוף לו. מין משטח מלא תנועה והמולה רבה. ומיד נתברר לו לילד. בתפיסה ראשונה הכיר אותו: הוא הוא זה!… אף רגע לא פקפק וגם לא השתומם. הכירו ונדהם. כן, זה הוא! ירוק ואפל, מוזר ומתנועע. נראה כמתעתע בלתי-קבוע, בוגד, מוכן לבלוע. מתנודד הוא ומתפרץ פתאום, שואג באלפי פיות, מסתער ברשעות מבעיתה… והרגשה מוקדמת, בלתי-נתפסת, תקפה את הילד: יום יבוא והים הזה יקחהו, ישאהו הרחק-הרחק. ועם ההתעוררות אשר בנפשו ירדה עליו גם תוגה גדולה, תוגה בלי שם, הרגשה של בדידות עגומה, של יתום ונכר… ואז ברח, רץ, רץ בלי נשימה, מהר, מהר. פניו נסערים ושערותיו פזורות לרוח, רץ אל אמו, להלחץ אליה, למצוא מפלט בחיקה, מרגוע ותנחומים מן המעמקים הירוקים והשחורים…

בשלוה ובנחת עברו עליו ימי ילדותו בבית אבותיו. יד אֵם רכה ואוהבת נחה על ראשו, סבתא לבנה וצמוקה התפללה חרש על ערשו. דודות טובות פינקוהו, ועם החתולה הלטיפה התגלגל בערבי החורף על המרבד הרך לאור הקמין המפיץ זיו וחום. ובימות החמה השתעשע בחצר מתחת ללִבנִים הפורחים או על-יד הבאר שבגן. כפרח יקר בתוך חַמָמָה צָמַח, רך וענוג, בתוך סביבה של פשטות ואצילות, אך יחיד עם נפשו, עם חלומותיו. בן כמה דורות של הוּגנוֹטים, כנים ורציניים, גדל ביראת אלהים, שוקט ונאמן, צנוע וביישן, מכונס אל תוכו, וכמו מרטט תמיד, הוגה ונוּגה. “כהן אהיה”! – היה אומר תמיד. וככה חשבו גם הוריו וקרוביו. אך הגורל הוטל מכבר. מאז נפגש עם הים קינן הסער בלבבו. מאז לא ידע מנוחה. נכסף למרחקים, למרחקים. ובודד בפינתו היה חולם על מסעי-פלא, על חופי-שמש ויערות קדומים. בין האלונים אשר בחורשה הקרובה היה מפליג אל עולמות רחוקים ורואה מראות-קסומים. ומאז אכלהו השעמום, ויגון כבד רבץ על נשמתו, ואת עיניו התועות העיבו ערפלי געגועים…

ביום קיץ חם הלך עם תוי-הזמרה שלו אל שיעור הפסנתר. בן שתים-עשרה היה, ובפעם הראשונה יצא לבדו מן הבית, בלי מלווה ושומר. הכל היה שטוף-שמש, והוא התהלך לאטו, טועם טעם חרוּת ואחריות עצמית… והנה מצל אחד האילנות צצו שני פרחי-מַלחים, ילדים גדולים במקצת ממנו, שחומים שניהם מרוחות הים, והאחד מושך באזנו של השני וקורא: “הוי, קוֹף-ברזיליה אתה!” ושניהם צוחקים מטוב לב. כשראו אותו ואת מלבושו ההדור, הצליפו עליו מבט של כבוד, אך היה בו במבט גם מן החמלה ומן הלגלוג, מלגלוגם של נערים חסונים, בני-חורין, על נער מפונק ומרוכרך, הגדל כצפור בכלוב. ריח הים העולה מהם משכהו אליהם. שוחחו יחד. והנה הם היו באמת בברזיליה, ועל כל הפלאות אשר שם סיפרו לו, על פירות גדולים וטובים למאכל, ועל תוּכִּיים ירקרקים, ועל כוּשיות וקופים. באותו יום אֵחר לשעת הפסנתר. וגם נגינתו היתה גרועה עד מאוד. אצבעותיו אמנם פרטו על המנענעים, אך הוא בין האילנות הגבוהים אשר בברזיליה התהלך, ותוּכּיים וקופים רקדו לפניו…

אז היתה ההחלטה. יום-יום תקפה עליו. ובמלאות לו ארבע-עשרה שנה הודיע את הדבר למשפחתו. כל הסירובים לא הועילו, וגם לא דמעות אמו, וגם לא תחנוני הדודה, ולא נימוקי הקרובים ולא שידולי הידידים. אחת החליט: אל החופים הרחוקים יפליג, דרך הספן דרכו, חיי מַלח יחיה, – איש-הים יהיה!…

את שיעוריו לא אהב. היה מכין אותם כלאחר-יד. שעות היה יושב בימי-שמש בחצר, וכאילו שקוע בתורה; אך ספרו המלוכלך בדיו היה מונח על ברכיו, ועיניו היו צופות בעננים הצחורים הטסים במרומי התכלת, ואזניו היו קשובות אל זמרת הצפרים העולה מן הבית הקרוב. ביחוד היו קשים עליו החיבור בכתב והסיפור בעל-פה. מעולם לא מצא את הניב המתאים. פעם ניתן חיבור במחלקה: “ספינה טובעת”. חבריו הצליחו לכתוב תיאורים נאים, והוא מסר למורה גליון חלק, ורק שמו חתום עליו. מלבד הקושי לכתוב, היה מדכא אותו גם הפחד, שמא יקראו אחרי-כן את חיבורו במחלקה. והוא אמנם אהב לכתוב, אך לו לעצמו. מגילת-סתרים היתה לו, יומן כתוב על פס נייר ארוך, ובכתב-סתרים, שהמציא בכוונה, לבל יקרא בו זר. אחרי-כן, כאשר התחיל לערוך את יומנו במחברת ובכתב רגיל, היה נוהג תמיד לחתום אותו, לפני נסעו לאיזה מקום, ורושם עליו: "רצוני האחרון, כי ישרפו את המחברת הזאת מבלי אשר יקראו בה!.. לא מקרי-חייו היה רושם ביומנו. חייו היו כה שלווים וחדגוניים. אך את רגשותיו היה מביע, הרהורים, רשמים, יגונות-ערב רזי-לילה, געגועים על אתמול וחלומות ליום מחר…

והנער, אשר לא יצא מפתח ביתו בלי לוית אמו או דודתו, אשר גדל בכורסה הרכה של סבתא, אשר אהב כל כך את פינתו החמה והשקטה, אשר הכל היה ניתן לו בלי טרדה ובלי טרחה, אשר בחר להתבודד תמיד בקרן-זוית ולטוות את קורי דמיונו, עזב את קנו הטוב ונדד באמת לאותם המרחקים, שאליהם נכסף. בן עשרים ותשע כבר עבר ימים וארצות. הגלים של כל הימים נשאוהו, כל הסערות טלטלו את ספינתו, שמשות כל האזורים שזפו את עורו, כל הרוחות נשבו בפניו. הילד, אשר ברח פעם מפני הים, כבש את האוקינוס, היה לשר של ים, לקברניט – ז’וליין ויאוֹ.

הנער אשר התקשה לכתוב בבית-ספרו, כאשר היה נבוך בחיבורו ובדיבורו, אשר ירא היה לגלות הרהוריו ברבים, אשר היה כפרח הלוֹט המסתתר מעין רואים, התחיל מפרסם ספר אחר ספר, גילה לכל העולם את מסתרי נפשו, הפליא לתאר את מסעיו, לספר את קורותיו, נעשה בעל סגנון מצוין, סופר ממדרגה ראשונה. הילד, אשר לא ידע לתאר “ספינה טובעת”, היה למשורר הים, למשורר הסער והדממה, למשורר הסבל והששון, החיים והמות של הספנים והמַלחים, היה לאמן הסיפור – פְּיֵיר לוֹטִי.

מיתוס קדמון מספר על ארץ הלוֹטוֹפאַגים אוכלי-הלוֹטוֹס, כי כל אשר יבוא אל הארץ ההיא, וטעם מפרי הלוטוס הנחמד, ישכח את מולדתו, ואהב את אדמת הנכר… פייר לוֹטי אכל כנראה, מפרי הלוט. אהבתו את הנכר, את המרחקים הזרים, לא ידעה גבול. שכוּר אורות וצבעים, מראות ורשמים, היה חי כטהיטי באיי פולינזיה, מתהלך כתוּרכי ברחובות סטמבול, מתעטף כערבי בערי אלג’יריה, רוכב על דבשת גמל במדבר יהודה, משתחוה בדממה במקדש בודהא, שוקע בהרהורים במקדש עוֹמר, פוקד בדמעה קברי נשכחים בשדות המלחמה בסין, מיטלטל בסערות האוקינוס האטלנטי מתנדנד בנחת על-פני גלי הים התיכון, סופג ערפלי איסלנד ונהנה מזיו החמה בכנען. ואת כל אשר תר וראה בנפתולי דרכיו, כל התהפוכות והזרות באקלים, בטבע, בעמים ובאנשים, בים ובמדבר, בארצות הקור ובארצות החום, כל אשר קלטה עינו מן הגוונים והנגוֹהוֹת והצללים, כל אשר לכדה אזנו מן הקולות והצלילים, כל אשר חי והרגיש עם העמלים והסובלים – את הכל מסר בסיפוריו הרבים, סיפורי אהבה וחמלה, געגועים וחלום.

באהבת לוטי את הנכר יש מן הכוֹסף לימי-קדם, לארצות בראשית. יש בה מן הלאוּת ומן השעמום שבתרבות המערב. על כן נכסף תמיד אל המזרח, אל העתיקות, אל החרבות, אל הנימוסים הקטנים, אל שרידי תרבויות נושנות, הוד-קדומים ויגון-עולמים חופף עליהם. הרומנים שלו בנויים על הפכים אלו שבין נשמתו המזרחית ותרבותו המערבית, על הניגודים שבין בן-הכרך ובן-המדבר, בין השקט והרוֹך של חיי משפחה צנועים, חדגוניים, ונדודים ארוכים על-פני ים זועף בלילות סופה וביעותי מות. יש תמיד התנגשות בסיפוריו בין רחמי אֵם, געגועי אהבה וגזרת הגורל העיור המרחיק את הבן ואת האוהב, המפריד בין נפשות מסורות וצמודות זו מזו בתהום מרחקים ואימים.

נפש האמן והמשורר שבו התמוגגה מעדנה ותשוקה, בשפעת האור והרוך שבמזרח, עם להט השמש ובשמי הערב. ולבבו התפלץ בקרבו לחדש ולזר, שתרבות המערב מכניסה אל המזרח, לכל אותו הרעש והחוּלין שהיא מביאה עמה אל קברות דורות עברו ובין מקדשי אֵלים קדמונים. חילול הקודש היה הדבר בעיניו. אין לגעת במזרח. מה לתרבות אירופה שם? יפים חיי הנודדים במדבר מחיי ההמונים בכרך. יפה מותו של ערבי על גמלו עם עלות השחר במדבר, מגסיסתו של פועל בית חרושת בעיר. יחיו אנשי המזרח כאשר חיו מאז ומעולם. יום יבוא – היה מתאונן – והארץ כולה תהיה אחת ומשעממת, דומה בכל מקצה אל קצה, ובני האדם ימותו משממון, ולא תהיה פינה להמלט אליה, למצוא בה מעט חליפות וניחומים…

חייו ונפשו של לוֹטי בכתביו. מעצמו ובשרו גזר נתחים וחתמם בסיפוריו. רגשנותו מניעה ומחַיה את גבוריו. הטבע שותף תמיד למצבי-רוחו: רענן וצוהל עם גילו, אָבל וקודר עם תוגתו. אולם עצמיותו מתמזגת עם המציאות, חודרת עמוק לצער העולם, לחידות החיים והמות. אין הוא פותר שאלות, אינו מעורר פרובלימות, אינו מלמד מוסר השכל, אלא מעמיד את האדם בפני העובדה החיה, בפני ההוָיה החולפת ומתחלפת, השוטפת ונעלמת בנצח.

יגון המות מלפף אותנו בכל ספריו. המות הוא, לכאורה, ברור, מסוים, נצחי. אין בו מן החולף והמשתנה. אתה עומד תמיד בפני חידת-עולם זו. המות אינו בולע הכל. הוא משאיר מה אחריו. החיים אינם משלימים עמו לעולם. ריב עולם ותלונת עולם יעורר בואו תמיד: על מה ולמה? – הלך סילווסטר, הדייג מאיסלנד, צעיר וחסון, שש לקראת קרב. להיות מַלח בצי המלחמה, ועל היבשה נפצע; ובתא אשר בירכתי הספינה, בדרך אל מולדתו, גונח דם, משתוקק לטיפת אויר, מתיפח בגעגועים אל סבתו הזקנה, הוא משיב את נפשו. מה פשר כל זה? יַן, חברו של סילווסטר, זה הגבור מכל והיפה מכל, האַמיץ בספנים, מלא-חיים, עוזב את רעיתו האהובה, ימים אחדים אחרי חתונתם, מפליג אל הדיג אשר בסביבות ים הקרח, וספינתו נטרפת בים, והוא “חוגג חתונתו עם התהום”… מה כאן? צחוק הגורל? יד המקרה? ואותו ספּהי, זה החייל הצרפתי, הגוֹוע תחת קרני השמש הלוהטת במדבר אפריקה, ושם אמו הזקנה, מצפה לו שם בין הרי מולדתו, רועד על שפתיו?.. עוד בילדותו ספג לוֹטי לתוכו את חידת המות. מות אמו הזקנה עשה עליו רושם כביר. שאלה חמורה ניקרה במוחו: כיצד תעלה סבתא השמימה? וזו המוטלת על המיטה, ועוד מעט ותובל לקבורה, הנה היא כולה כמו שהיתה, עם אותה ארשת-פנים הנאמנה, עם כל תו וקו?.. אחרי כן, בגדלו, כאשר נפגש עם המות עשרות פעמים, לא שאל עוד שאלות. אך רשמי ילדותו הראשונים נחרתו עמוק בנפשו. והוא היה למשורר המות בכל גילוייו, עם הזועה שבו ועם שלותו הפיוטית, בהוד הנצח המרחף עליו והרגש של חדלון המלווה אותו, עם היגון הקודר ואֵלם הכאב אחריו.

אכן אין כלוֹטי יודע להביע צער, רוך וחמלה. משורר הרחמים הנהו. מעין רחמים חמים מפכים בקרבנו לקראת כל אותם העמלים על ספינות-הדיג במימי איסלנד הרחוקה, לקראת כל הכוחות הרעננים השקועים במלחמת-חיים קשה ומתאבקים עם מים זדונים, עם רוחות-קרה, או אלה המַלחים הצעירים המפליגים עם צי המולדת אל מערכות הקרב בשדות הודו-סין, ונופלים יחידים, גלמודים, קרבן לטובת ארצם אשר מעבר לאוקינוס… ככנור מרטט תחת זעזועי יד מנגן-פלא, כן ירטט ויהמה הלב עם שעות-הפרידה הנוגות בכפרי בריטאן שקוּית הערפל, את הפרד בן מאמו ואוהב מאהובתו, או לעת הציפיה הארוכה המלאה תקוה, דאגה ופחד לקראת השבים מן הדיג הארוך. רגש שכול ואלמון ממלא את הנשמה. ודמעות עולות בעינים עם הקברים הריקים אשר בכפר הדייגים הקטן, ציוני-זכרון לנפשות יקרות אשר נטרפו עם הסער בלב ים, ומצאו להם מנוחה באותה תהום המינקת אותם ומגדלת אותם, מנדנדת ומשעשעת, וחובקת אותם בזרועותיה לעולם… ולא רק על האדם הסובל, לא רק על הרעיה האומללה המבכה את בחיר-לבבה, לא רק על הזקנה המשתגעת למוֹת נכדה היקר, מלא לוֹטי רחמים רבים, כי אם גם על צערם של בעלי-חיים, על הנשמות האִלמות הללו השרויות ביסורים ואינן יודעות להביע כאֵבן, על התוּכי ועל הקוף הנתונים למשחק בידי המַלחים, ועל החתולה הלבנה הגוססת בחדר-עבודתו, במיטה הורוּדה, ראשה צונח על השמיכה ועיניה לטושות אל הנצח…

ה“דייג מאיסלנד” הוא ספר הרחמים והמות. הוא גם שיר הים. פייר לוֹטי צרר בספר זה את מבחר רגשותיו ורשמיו. משורר הים שר שירת המים האבירים, שירת המרחב הנע ומפרפר, משטח התכלת העולה ויורד, פעם מוֹריק ופעם משחיר, ופתאם יקפוץ וינהום, יסער ויחמר, ירתח ויגעש, ופתאם ירבץ ויתמודד, וגל ישתעשע עם גל, מזהיב באור החמה, מכסיף באור הלבנה. תנודה. דממה ומצוּלה…

הספן והסופר התלכדו בפייר לוֹטי והיו לאחד. מי קודם למי? לוֹטי היה אומר: הספן. ספריו הביאו אותו אל האקדמיה הצרפתית. והוא לא חשב את עצמו לסופר. מקצועו היה הים. לוּ היה עליו לבחור בין הספן והסופר, היה בוחר בספן. את הסופר בעל המקצוע, שהספרות היא אומנותו, היה מכנה “בדחן הקהל…” בספרות לא התענין מעולם. קרא מעט מאוד. לא הכיר גם את סופרי דורו. המשיך את יצירת רוּסוֹ ושטוֹבריאַן, ולא ידע. גם אלה מן ההפכים המפתיעים אשר בתכונת אמן. ממקורו שלו שאב. בסגנון פשוט ובמלים רגילות ידע להקיף עולם ומלואו, לזעזע את כל נימי הנפש, להרעיף עלינו את יגונו וגעגועיו.