את שמו של פלג שמעתי לראשונה בשנת 1913. היה זה באחד מ“אהלי יפת” שבפאריס, שנתכנסו בו לחגיגה “שמית” ספרותית ואמנותית Les ami du Judaisme, “ידידי היהדות”. ומי הם “ידידי היהדות” בפאריס? יהודים… סלומון רינֶק המפורסם ישב בראש ודיבר על היהדות כעל “אישיות מוסרית”, לא כעל אישיות חיה, חלילה, קיימת במציאות, חיה לעצמה, סובלת ונלחמת על קיומה… המשורר הידוע והמבקר גוסטב כהן קרא סיפור של זנגויל וחזר והטעים כמה פעמים את שם-הלואי של הסיפור: “שד גדיא”… “שד גדיא”… לא הבינותי בתחילה מה הוא סח. אבל כיון, שפסח היה, תבינו מעצמכם שהכוונה היתה ל“חד-גדיא”, לפי המבטא הצרפתי Chad Gadia. היו עוד נגינות וזמירות דתיות ועממיות. אך פתאום יצאה ארטיסטית מן התיאטרון “אודיאון”, צפורה מוּסה, וקראה פואימה, “משה”. הופתעתי והוקסמתי. זאת היתה אגדת המדרש, אך לא תרגום ולא עיבוד, כי אם יצירה מחדש. מחבר הפואימה היה אדמונד פלג.

משנת 1913 יצאה לאור המהדורה הראשונה של שירת אדמונד פלג היהודית בשם Econte Israel – “שמע ישראל”, קובץ של פואימות, אגדות ישראל ממקורות התלמוד והמדרשים, החל מאברהם הנער החוזה-בכוכבים ועד ירמיהו ההוגה בחורבן עמו. “שמע ישראל” – שם אולי רגיל יותר מדי בשבילנו, שיראה לנו כבאנאלי, אך בשביל פלג היה בו משום כיווּן חדש בחייו, בשאיפתו וביצירתו. זאת היתה קריאת הדורות שנתעוררה בו, צליל השלשלת שלא נותקה. “שמע ישראל” – אתה אחד מאז ועד עתה, ויצירתך לא נפסקה. פלג גילה את היופי שביצירת ישראל, ואותה רצה לגלות ליהודים ולעמים גם יחד. מאז הקדיש את חייו ואת כשרונו לעמו ולספרותו.

בשנת 1919, לאחר המלחמה הגדולה, שבה השתתף פלג כמתנדב נאמן לצרפת. לאחר ההכרזות הגדולות על שלום עמים, שהמלחמה הזאת היא האחרונה, ו“חוזה השלום” טמן בקרבו ניצנים חדשים של סכסוכים ומלחמות, כתב פלג את הפואימה שלו “כותל הדמעות”, הכותל הנצחי, סמל “היהודי הנצחי”, הכותל שעל ידו קוננו ויקוננו תמיד דורות ישראל, לא על המקדש שחרב, אלא על המקדש שעוד לא נבנה, ומי יודע אימתי יבנה, מקדש השלום, מקדש העמים, מקדש האדם.

בשנת 1923 הוציא לאור את שני הכרכים של ה“אנתולוגיה היהודית”. טעות היא בידי החושבים, שזאת היא אנתולוגיה של הספרות העברית. לא לכך נתכוון פלג. זאת היא תמצית חיפושיו בתולדות היהדות, תמצית מהותה של היצירה היהודית במשך כל הדורות, על-פי מבחר קטעים מספרות ישראל בכל הדורות ובכל הלשונות, סיכום מצומצם, בתכלית הצמצום, של המסורת בישראל, מסורת דתית, מוסרית, מדינית, ציבורית, משפטית, פילוסופית, ספרותית, אמנותית. בעיותיה, דעותיה וחייה של היהדות, כפי שנשתקפו בספרות היהודים, מראשית הימים ועד עתה.

אחרי-כן יצאו ספריו “משה”, “שלמה”, מעין רומנים ביוגרפיים, שבהם רוצה פלג ללכת בעקבות רבותיו, “חכמי התלמוד והמדרש” ו“לדרוש” מחדש, על-פי דרכו ועל-פי טעמו, ועל יסוד מה שנדרש כבר, את חיי האבות, משה, שלמה, ואלה שבאו אחריהם. מתענין הוא עכשיו בהיותו בארץ ב“חיי ישו”, שגם אותם הוא אומר לדרוש מחדש, מתוך אספקלריה יהודית והסתכלות חיה במקומו שבהם התגלמה הדמות המשיחית.

ספריו של פלג תורגמו כמעט לכל הלשונות. הדרמות שלו הוצגו בהרבה תיאטרונים ובהם החזיונות האחרונים: “היהודי של האפיפיור”, מחיי שלמה מולכו, אחדות רומא וירושלים באידיאל אחד, אידיאל המשיח לכל האדם. “הסוחר מפאריס”, מעין “סוחר מונציה” מודרני, שאינו חותך חס וחלילה מבשר הנוצרי הלווה, אולם חותך תמיד מעצמו ומבשרו, נותן מכספו על ימין ועל שמאל. מפזר ביד נדיבה, ונשאר ריק ובודד… בעברית יש רק יצירה אחת של פלג: המדרש הדרמתי “איזבל”.

חוברת אחת קטנה, “מפני מה אני יהודי?” פותחת לפנינו פתח להבנת יצירתו של פלג. את החוברת הוא מקדיש לנכדו שעדיין לא נולד… מספר הוא בה את תולדותיו, חינוכו וגידולו בבית הוריו בג’יניבה, בית של שומרי מסורת, אך המסורת הולכת ומתמוטטת,, ובלי כל מלחמה פנימית, בלי זעזועים בלב, בלי דרמה. מעט היהדות שקיבל בבית אבותיו מתנדף מהר. עם ישראל אינו ממלא שום חלל בחיי הנעורים שלו. הנצרות תופסת זמן ידוע את לבו. אך מהר נמשך אחרי אידיאלים פיוטיים, אמנותיים, אסתטיים, אנושיים. חי הוא בעולם של דמיונות ואידיאות. מאורע דרייפוס בא וקרע את רקמת הדמיונות והחלומות. אז נתעורר בו היהודי. התחיל תוהה על עצמו, מגלה את ישראל החי, את היש הקיים, ומשתדל לדעתו, להכירו ולהוקירו. היהדות היא קודם-כל אחדות, אחדות היהודי בעולם, אך יחד עם זה ומתוך כך אחדות האלהים וגם אחדות האדם בעולם: אלהי ישראל, אלהי העולם ואלהי האדם… ברומן “הילד הנביא” מתאר פלג את המלחמה שבלב נער יהודי, יליד פאריס, חניך משפחה יהודית, ללא יהדות וללא אידיאלים אחרים, כיצד הוא מגלה את היהודי שבו עוד בראשית ילדותו, וכיצד הוא נלחם בנפשו, בין יהדות ונצרות, בין יהדות ואנושות בין יהדות וצרפתיות…

יצירת פלג היא פרי סערה שבלב, תוצאה של דרמה פנימית, של מחשבה נאבקת עם עצמה. אולי הסרט הראינועי “החושב”, שיצר פלג, הוא אחד הפילמים הנהדרים באָפיו האמנותי, נותן לנו בעצם את דמותו של היוצר עצמו, זה שספג לתוכו את דמות הפסל, “החושב” של רוּדין, והוא תמיד שקוע במחשבה, התכנס לתוך עצמו ונלחם עם הרהוריו…